בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה מא
שיל"ת ב' איפאלא ג' בשלח תרמ"ו לפ"ק. ישאו הרים שלום, לאוצר בלום, אהובי ידינ"פ הרב הגדול בתורה, חו"ב בגמרא וסברא כמו"ה נתן הלוי האפפמאן נ"י דיין מצויין בק"ק גרוו"ד:
היום יצאתי והיום באתי אל העיון בדבר שעוררני על מה שנסתפק פמ"ג יו"ד סי' ח"י בשפ"ד אות ח' בהא דפסקי' שם בשו"ע דאם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר ברי לי שלא עשיתי:
אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה משום דכל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' כמ"ש ש"ך סק"ח בשם הפוסקים וכתב פרי תואר אות וי"ו דאם ראו עדים ואמרו ברי אין לאסור ומסופק פמ"ג אם הטעם משום אחד אומר בדדמי וב' לא כמו ע"א במלחמה או הטעם כיון דהוא טרוד בעבודתו לאו אדעתי' אבל אחר אפי' אחד מהימן עיי"ש:
ולפענ"ד נראה לפשוט ספיקו של פמ"ג מדברי הרמב"ם פ"ה מעדות סוף הלכה ה' שכתב בד"א כשהי' בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד ואחד שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכוון עדותו והי' שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ע"ש מבואר דלא בעי כונה לעדות והק' בתשו' פמ"א ח"ג סי' כ"ה מכריתות דף י"ב ע"ב דאמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני ואמר לא ידעתי פטור מיגו דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות הרי בהדיא דאם אמר לא נתכונתי דאין בעדותו ממש ותי' בית מאיר אה"ע סי' מ"ב ס"ג בהג"ה דה"פ דיוכל לתרץ מה שנשבע שלא ידע היינו מפני שלא כיוון והוי לגבי' מלתא דלא רמי' עלי' ואמר ולאו אדעתי' ע"ש והנה קרבן שבועות העדות הוא דוקא במפסידו ממון במניעת עדותו ודבר שבממון בעי שנים אלמא דאפי' בשנים נמי אמרי' מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי ודוחק לומר דמיירי התם באופן שגם אחד מחויב בקרבן שבועת העדות ובגוונא דאמרי' שבועות ל"א דא"כ הי' לגמ' להזכיר זה א"ו בכל עדות ממון שייך זה דלא נתכוין לעדות ומוכח דגם בשנים שייך האי דמלתא דלא רמי' וכו':
אמנם יש לחלק דודאי אם העדים אומרים דאינם יודעים משום דלא כוונו לעדות ולא רמי' עלייהו ודאי מהימני ואין כאן קרבן שבועת עדות אבל אכתי אין ראי' אם הם אומרי' שיודעי' בבירור שהוא כן דאנן לא סמכי' עליהו משמע מלתא דלא רמי' עליהו ועיי' חת"ס אה"ע ח"ב סי' א':
אבל אחר העיון נראה לקיים ראי' הנ"ל דב"מ שם הק' דאכתי תקשי מדברי תוס' ישנים שם ד"ה לא נתכונתי מכאן אומר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בע"ד אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זה להעיד בפני ב"ד ע"ש ואיך פסק הרמב"ם שסומכין עליו אבל באמת לק"מ שהרמב"ם דייק בלשונו הואיל וראה הדבר וכוון עדותו ופי' שאומר אף שלא נתכוין לבא ולהעיד בפני ב"ד מ"מ כוון עדותו ורמי' עלי' לידע הדבר על בוריו אולי יהי' צריך להכחיש עדים אחרים או שלא נתכוין לבא ולהעיד בפני ב"ד מפני שהי' שם עוד עדים אחרים אבל מ"מ כוון עדותו אולי ימותו אותן עדים או ילכו למדה"י שיוכל להעיד אבל אי בעינן כונה לעדות לא סגי בזה:
אך עוד הק' ממ"ש תו"י בדיבור הקדום ולענין עדות אפשר שלא הי' בר הגדה שלא נתכוין להעיד וקרא כתי' והוא עד ומשמע דאם אינו מתכוין לאו בר הגדה הוא עיי"ש שנדחק ולפענ"ד לק"מ דעיין בהגהות מהרב"פ שם שכתב אם הכונה מחמת דלא רמי' עלי' שכח הדבר וא"י להעיד לא א"ש לשון רש"י לא ידעתי דקאמינא לא נתכונתי להיות עד לכן פי' דמשום דלא רמי' עלי' ולא נתכוין כלל לראות המעשה אף שהי' בפניו הי' לבו פונה אז לדברים אחרים ע"ש אמנם מדברי תו"י נראה שפי' משום דלא רמי' שכח הדבר וכפי' הא' מדכתב אם באי' אחר זמן להעיד בפני ב"ד משמע דוקא אחר זמן דיש לתלות בשכחה אבל אם באו מיד נאמנים, ועיין תוס' שבועות ל"א ד"ה ואין פי' בקו' ר"פ ששכחו העדות וא"ת ת"ל דבקושטא משתבעי וי"ל כגון שאמרו שבועה שלא ידענו או לא ראינו לך שום עדות וע"ז הק' דא"כ אכתי הוי כקרוב או פסול ותי' דקא"פ נפקי מוהוא עד אבל הני קרי' בהו והוא עד דראוי' להעיד אם היו זוכרי' ע"ש ולפ"ז שם בכריתות דהוא אומר לא ידעתי מאי מיגו הוא דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות ושכח מ"מ הא מעיקרא ידע ובשיקרא אישתבע דלא ידע וכיון דבאמת כוון לעדות ואנן סהדי דלא שכח והוא זדון העדות ועיין קצו"ח סי' כ"ח אות ח' ליחייב קרבן שבועת עדות לזה תי' תו"י דמ"מ אם אמר לא נתכונתי לעדות אפי' יודע ונשבע לשקר פטור מקרבן שבועה משום דאין ב"ד מקבלין עדותו וכמ"ש בדיבור שאחר זה וא"כ לאו בר הגדה הוא ולא קרי' בי' והוא עד וא"ש:
ועכ"פ מבואר שגם הב"ד אין מקבלין עדותן משום מלתא דלא רמי' ונפשוט ספיקו של פמ"ג דגם בשנים שייך מלתא דלא רמי' ודלא כחילוק הנ"ל:
ועיי' בר"ן פ' כל הנשבעין ד"ה חזרה שבועה למקומה שרשב"א הק' איך נפסל ע"י שבועות עדות מאן מוכח עלי' דעבר במזיד דלמא משתלי ואי דמודה שהזיד אין אדם משים עצמו רשע ותירץ הר"ן דכל שהי' עדות קרוב כ"כ דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אשתלי וכו' ע"ש ואכתי קשיא לי מנא ידעינן שהוא מזיד דלמא לא נתכוין לעדות ובשלמא אי אמרינן דהפי' דבעי' כוונה להעיד ניחא דאי נמי לא נתכוין וליכא קרבן שבועת עדות מ"מ בשיקרא אישתבע דהרי ידע ופסול לעדות ולשבועה וכן נמי אפי' אי הפי' דהוי מלתא דלא רמיא וכמ"ש ב"מ רק דהפי' דמכח זה אמרי' דשכח וכתו"י הנ"ל ג"כ י"ל דקרוב כ"כ דאפי' אי לא רמיא נמי אין לתלות בשכחה אבל לפירש"י הנ"ל דמשום דלא רמיא לא ראה המעשה ולבו פונה לדברים אחרים א"כ אפי' הוא קרוב מנא ידעינן שהוא מזיד, לכן נ"ל דכונת רש"י ג"כ רק משום דלא רמיא עלי' ופונה לדברים אחרים אינו יודע פרטי הדברים ודקדוקיהן היטב שיהי' ראוי להעיד ואין סומכין על עדותו לכן פטור מקרבן שבועת עדות דלא קרינן בי' והוא עד אבל עכ"פ יודע הוא כלל הענין כיון שעמד שם וראה הדבר ואם נשבע שלא ראה ולא ידע כלל בשיקרא נשבע ופסול לעדות ולשבועה וא"ש:
ובזה יש ליישב קושי' הגאון מוהר"ל סונץ שהביא בה"ז שם בכריתות למ"ש תוס' שבועות ל"ו אהא דבעי התם הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו דבשבועות העדות ליכא למיבעי' משום דאי אפשר לעולם לידע אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו ע"ש א"כ אמאי לא אמרינן שם בכריתות דפטור משום דיכול לומר באמת לא ידעתי בשעת שבועה ושכחתי ע"ש, ולפמ"ש י"ל דגם תוס' מודה לר"ן דבזמן קרוב לא חיישינן לשכחה אך מ"מ כ"ז אם כוונו לעדות אבל מ"מ מי יודע שמא לא כיוונו לעדות והוי מלתא דלא רמיא ושייך שכחה אפי' בזמן קרוב ומ"מ נפסל לשבועה דאין שייך שכחה אלא בפרטי הדברים ואינו ראוי להעיד אבל לא בכלל הדבר ונמצא דבשיקרא אשתבע אבל מ"מ ליכא למיבעי' בשבועות העדות כיון דיכולי' לומר שכחנו פרטי הדברים ולפ"ז כ"ז בתר דאמרינן מיגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות דהוי מלתא דלא רמי' אבל מאי הי' הקושי' בלי האי טעמא נמי פטור ז"א דגם דברי תוס' הוא רק מה"ט וא"ש:
אך לפענ"ד אין דברי ב"מ מוכרחי' ונ"ל ליישב קושית פמ"א ותחילה אקדים דב"מ שם הביא ראי' דלא בעינן כוונה לעדות משבועות ל"ד נפקו בי' סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה ואר"נ הוחזק כפרן ורבא דחי דהוי מלתא דלא רמיא והרי העדים כשראו שהשתין ודאי לא כיונו לעדות וא"כ לא הוויין עדים כלל אע"כ דלא בעי' כוונה לעדות, ולפענ"ד נראה לחדש לפמ"ש תוס' ב"ק דף ע' ד"ה למעוטי לענין חצי דבר דדוקא שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרים אחד בכריסה דלא ראו מה שהי' יכולי' לראות באותה שעה הוי חצי דבר אבל אכל שנה בפני שנים לא מקרי חצי דבר לפי שראו מה שהיו יכולין לראות באותה שעה ע"ש ה"נ אני אומר ודאי אם יש בשעת ראי' מה להעיד ולא כוון להעיד עדותו פסול אבל שם בשעה שהשתין באמת לא הי' מה להעיד שפיר הוי עד אף שלא כוון להעיד כיון שבאותה שעה לא הי' מה לכווין וא"ש:
ובזה אנא אני בא ליישב גם בראי' ראשונה שהביא שם מדברי הרמב"ם פ"ה מעדות הנ"ל והוא ג"כ לשון השו"ע ע חו"מ רס"י ל"ו דלא בעי כונה לעדות, ואומר אני נהי דבעינן כוונה לעדות מ"מ בדיני ממונות כמו הודאות והלואות דלא אברי סהדי אלא לשקרי אבל אם הבע"ד מודה א"צ עדות כלל א"כ בשעת ראי' דעדיין לא הי' הכחשה בעולם לא הי' מה להעיד לכן א"צ לכווין אז להעיד ומ"מ כשר אח"כ וכמש"ל אבל בעידי קנס דגם בלי הכחשה צריך עדים והי' מה להעיד בשעת ראי' שפיר צריך כונה לעדות ובלי כונה פסול וכן בעידי גיטין וקידושין ושיחרור ועידי קנין דבעי' עדים בשעת ראיי' צריך כונה דוקא כיון דיש על מה להעיד צריך כונה להעיד דוקא ובלא"ה אינו עד:
אבל בדיני נפשות נ"ל דא"צ לכוין מטעם אחר דרמב"ם ריש הלכות עדות כתב דעד מצוה להעיד בב"ד בכל עדות שיודע וכו' והוא שיתבענו להעיד בד"מ שנ' והוא עד וכו' וכתב כ"מ ונראה מדבריו דבדנ"פ אפי' לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבי' העדים לנקום ממנו וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא"ש ז"ל פ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע מקרבך ע"ש וכיון דבדנ"פ מחוייב להעיד אפי' לא כוון להעיד בב"ד ככוון דמי דסתמא הוי כאלו כוון, ולהעיד בב"ד קאי וכדאמרינן ריש זבחים דזבחים סתמא לשמן עומדים ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דאפי' לא נתכוין להעיד חותכין הדין על פיהם בין בד"מ בין בדנ"פ אבל בכריתות דאיירי לענין קרבן שבועה דאינו חייב אלא בדבר שגם בלא שבועה אם אינו מגיד נושא עון כמ"ש תוס' ב"ק נ"ו ע"א שפיר קאמר דפטור בלא נתכוין לעדות דדוקא בנתכוין שהוא עד מצוה ועליו להעיד אבל בלא נתכוין עדיין אינו עד ואינו מצווה להיות עד רק אם הוא עד עד שיעיד דזה ודאי שאינו נושא עון אם אינו הולך לראות כדי להיות עד רק אם ראה מצוה להגיד וה"נ בראה אין מצוה להגיד רק אם כוון להעיד שהוא עד אבל אם לא כוון אינו עד ואינו מצווה להיות עד ולהעיד ואינו נושא עון אם אינו מגיד בלא שבוע' וממילא דגם בשבועה אין כאן קרבן שבוע' עדו':
ויש להסביר יותר דלא מקרי עד אלא אם הוא באופן שראוי לכל מיני עדיות גם לקנס וגיטין וקידושין וקנין משא"כ בלא כונה שאינו ראוי לעדיות אלו לא מקרי עד וכה"ג מצינו ברמב"ם פ"ד מסנהדרין ה"ח שאין ליתן רשות להורות אפי' בדברים יחידי' אלא א"כ ראוי' לכל הדברים וזה כונת תוס' ישנים ולענין עדות אפשר שלא הי' בר הגדה פי' בר חיוב הגדה שלא נתכוין להעיד וקרא כתיב והוא עד וא"ש הכל:
ומה שכתב תו"י מכאן או"ר וכו' דעדים ששמעו הדבר מפי בעל מעשה אך לא נתכונו להעיד ולא הובאו לשם לשום עדות אין בעדותן כלום וכו' ולפי הנ"ל תקשי מאי ראי' מכאן דהוי לענין קרבן שבועה לעדות ממון נ"ל דפי' הוא ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה כשכבר מכחישין זה את זה דאז שפיר יש על מה להעיד בשעת שמיעה ולכן צריך כונה וכמ"ש ואדרבה בהכי ניחא כיון דלאו על מעשה שהי' קאי רק דינא אתי לאשמעי' הו"ל למינקט בעדים שראו המעשה כאשר עמד בזה בספר בית מאיר ולפמ"ש נכון:
ולפענ"ד דברי תו"י תמוהים מגמ' ר"ה דף כ"ד דאמרינן אמר אביי ה"ק ראינהו מאלינו ושבנו לראותו מדעתינו ופירש"י כדי להעיד עליו ולא ראינהו אין מעידין עליו מ"ט אימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי ולדברי תו"י תקשי אפי' ראו חידש הלבנה מ"מ כיון שלא כיוונו לראות כדי להעיד עדותן פסולה וצ"ע:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר פי' חדש בגמ' דרש"י ר"פ שבועות העדות פי' ואין חייבין על שגגתו גרידא אם שוגגי' הם לגמרי כסבורי' הן שאין יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו פטורין שהרי אנוסין הן ולא קרי' בהו נשבעין לשקר וכתב הר"ן והקשו עליו א"ה פשיטא שזו שבועת אמת דעכשיו א"י לו עדות והיכא אמרי' בגמרא לימא תנינא לדר"כ ור"א וכו' ותי' לבסוף שרש"י ז"ל כך הוא אומר שאלו באותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין, יודעין היו אלא שלא היו מתבונני' לשים לב אבל לא היו צריכי' ידיעה אחרת ונמצא מה שנשבעו אין אנו יודעי' לא נשבעו על האמת שאלו היו שמים לב באותה שעה יודעין היו שהרי מיד כשנתישבו נזכרו בלא שום חידוש ידיעה ואפ"ה כיון שהיו סבורים לישבע על האמת פטורים משום דאנוסים היו וכדר"כ ור"א ע"ש. ולפ"ז היינו דקאמרי' מיגו דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות פי' בשעת שבועה לא כוון דעתו להעיד ולא שם על לב ולכן לא ידע ופטור מקרבן שבועה וכנ"ל ובזה אין העדים האחרים יכולים לידע אם אמת אם לאו וא"ש:
ועוד נ"ל ליישב קושי' פמ"א דעיין שבועות ל"א דפריך אהא דהי' שני כתי עדים וכו' בשלמא שני' תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימי שני' ומשני שהיתה שני' בשעת כפירת ראשונה קרובי' בנשותיהן וכו' וא"כ ה"נ תקשי באמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני א"כ ע"כ גם הם יודעי' בעדות זה דאל"כ מנא ידעי שהוא יודע אם לא היו שם בשעת מעשה ואין לומר שהוא הודה בפניהם שיודע דא"כ פשיטא שנאמן לומר לא ידעתי ומה שהגדתי לפניכם מבודה הייתי כמבואר באה"ע סי' י"ז ס"ח וח"מ וב"ש שם ואין לומר שמעידין שהעיד בפני ב"ד דא"כ פשיטא דפטור מק"ש כיון שכבר הגיד פ"א ואם לא יגיד כתיב ופי' רש"י בכתובות ח"י דגבי עדות חדא הגדה כתיב אם לא יגיד וכו' ואם כבר נחקרה עדותן בב"ד יכולי' אותן שנים ששמעו זה להעיד בפני ב"ד אחר ולא הוי עד מפי עד ועיין בסמ"ע סי' ל' ס"ק ל"ד ל"ה ל"ו ל"ז וכיון שהם יודעי' ג"כ העדות פשיטא דפטור מקרבן שבועה דהא הוי כפירת דברים בעלמא:
אמנם משכחת לה דהני תרי סהדי קרובי ללוה ולמלוה ורחוקים מן העדים וא"כ הם א"י להעיד ללוה ולמלוה ועל העדים שפיר יכולי' להעיד וכמ"ש בחי' רשב"א שבועות מ"ה ד"ה ושכנגדו ע"ש, אלא דא"כ תקשי לדעת הרמב"ם פ"ה מעדות שהוא דעה א' שבשו"ע סי' ל"ו דאם היו קרובים או פסולים בשעת ראיית העדות אעפ"י שלא באו להעיד בב"ד ג"כ עדות הכשרים בטלה א"כ ה"נ כיון שהיו קרובים בשעת ראיית עדות הכשרים בטלה ואמאי יתחייב קרבן שבועה הא אינו ראוי להעיד, אך ז"א דמיירי דקרובים אומרים למיחזי אתי ולא לאסהודי ועדות הכשרים כשר כמבואר בסי' הנ"ל אבל כבר כתב הש"ך שם סק"ג דזה דוקא אם הכשרים כיונו להעיד אבל אם גם הכשרים לא כיונו להעיד עדותן בטילה, ולפ"ז קאמר שפיר מיגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות והי' פטור כיון דאיכא קרובים בשעת ראי' עדותו בטילה אבל בליכא קרובים שפיר י"ל דלא בעי כונה לעדות וא"ש:
וכיון דאין תי' ב"מ מוכרח לא נפשוט ספיקו של פמ"ג אבל נ"ל לפשוט ממתני' דסנהדרין מ' דקתני בדיקות א' אומר א"י ואפי' שנים אומרי' אין אנו יודעין עדותן קיימת ואפ"ה קתני א' חקירות וא' בדיקות בזמן שמכחישין זא"ז עדותן בטילה וכן פסק הרמב"ם פ"ב מעדות ותקשי כיון דא"י כשר הוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש ולאו אדעתי' ואמאי במכחישין עדותן בטילה אעכ"ח דבשנים ל"ש מילתא דלא רמיא וכו' ואפי' בא' מהם, אך למ"ש תוס' פסחים י"ב ד"ה אלא דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו ע"ש ה"נ נ"ל דלא אמרינן מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' רק כדי לבטל עדות אבל לא כדי לקיים עדות וא"כ אין ראי' משם כמובן, ויען עמוס הטרדות אנכי אסתגר בזה ויהי' כבודו מחול כי לא שמתי עיני על דבריו והי' בזה שלום וברכה כנפשו ונפש ידידו דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל