בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה כט
ישאו הרים שלום וברכה. שמורה בכל וערוכה, לכבוד אהובי ידידי ש"ב הרב המאוה"ג חריף ובקי כמו"ה יעקב יחזקי' גרינוואלד נ"י אבדק"ק סערעדנא:
מכתבך הנעים קבלתי ושמחתי בכל הטוב אין טוב אלא תורה קושיא נאה שהקשית לדעת הרמב"ם בפיה"מ חולין י"ד שכתב דמיד שחותך העור והבשר או לפחות כששחט מיעוט סימנים נעשה מומר א"כ תקשי סוגית הש"ס ב"ק קי"ב דקאמר היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ולשיטת הרמב"ם הלא איסור שבת קדים בתחילת השחיטה וכתבת ליישב גם קושי' שמ"ק בכתובות ל"ד שתמה על הרמב"ם פ"ג דגניבה ה"ד דפרה שאולה אצלו וטבחה דרך גניבה בשבת פטור אף מן כפל דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ואם אין גגיבה אין טביחה ולמה לא כתב דפטור מדו"ה משום דקלבד"מ וכתבת דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דאיסור שבת קדים אלו דבריך:
ואני טרם אחלה לדבר במ"ש אבאר לעצמי קושי' שמ"ק אשר בתחילה לא הבנתי קושיתו דהלא רש"י כתב שם להדיא בב"ק דבקנס ל,ש קלבד"מ, אמנם התבוננתי דרמב"ם ע"כ ס"ל דגם בקנס אמרינן קלבד"מ שהרי כתב פטור אף מן כפל משום קלבד"מ אף שהוא קנס ואפשר לדייק בזה לשון הרמב"ם שכתב אף מן הכפל דמשמע שיש רבותא יותר בכפל מבקרן ולכאורה אינו מובן דמה רבותא דכפל ולפי הנ"ל ניחא דאעפ"י שהוא קנס אפ"ה אמרינן קלבד"מ, ושוב מצאתי כן להדיא ברמב"ם פ"א מה' נערה בתולה דפסק דבא על אמו פטור מקנס משום קלבד"מ והדבר במחלוקת שנוי' בכתובות סו"פ אלו נערות יע"ש:
אמנם לכאורה אמרתי ליישב קושיא הנ"ל דהנה קי"ל בכל קלבד"מ דחייב מיהת לצאת ידי שמים ומקורו בסו"פ השוכר את הפועלים ב"מ צ"א דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו יע"ש והוא מלתא דמסתבר יען דבאמת הוא חייב רק שהתורה אמרה ועשיתם לו כדי רשעתו שאין ב"ד ב"ד להענישו בשני עונשים אבל זה פשוט דאם פטור מדו"ה יען דאין גניבה ודאי פטור אפילו לצי"ש שהתורה לא חייבי' אלא בדו"ה ולא בגו"ד ולפ"ז כתב הרמב"ם הטעם אשר בעבורו פטור אפילו לצי"ש, אך התבוננתי דז"א דא"כ תקשי למה לא כתב טעם זה גם בכפל וצריך התבוננת לכאורה, אמנם לק"מ והוא דבשלמא אם אין גניבה באופן שפטור מגניבה אפילו לצי"ש אז ודאי פטור שפיר גם מדו"ה אפילו לצי"ש יען דבגו"ד לא חייבה אותו התורה אבל כאן גוף הדבר דאין גניבה הוא רק בדיני אדם אבל לצי"ש חייב ולפ"ז לענין לצי"ש הוי דו"ה ושפיר חייב בדו"ה לצי"ש אפילו לטעם דאין גניבה והבן:
ושוב אמרתי דאם פטור מכפל דו"ה יהיה מאיזה טעם שיהיה מיד שפטור מדיני אדם ואין הב"ד אומרים לו צא תן לו פטור אפי' לצי"ש כמ"ש תוס' בכתובות ל"ג ע"ב ד"ה לאו משום דלא מחייב דבקנס אינו חייב לצי"ש כיון שאין החיוב לשלם בא עליו עד שב"ד מחייבו אותו כדאמרינן ב"ק ס"ד אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו וקודם שיפסקו ב"ד הדין ויאמרו צא תן לו אינו מחויב כלל ורק פסק ב"ד מביא חיוב הקנס על המעשה שעשה ובאופן שחייב מיתה או מלקות כיון שאין הב"ד יכולים לחייבו בקנס ההיא יען דא"כ יהיה שתי רשעיות ממילא אין עליו חיוב כלל דפטור אפילו לצי"ש ולפ"ז ליכא בכפל ודו"ה שום נפ"מ לענין לצי"ש יען שהמה קנס ומיד שפטורים מדיני אדם ואין הב"ד יכולים לחייבו בכך ממילא פטור מכל וכל אפילו לצי"ש והבן:
ואגב אורחא דאיירינן מדברי תוס' אלו לא אמנע מה דהוי ק"ל לכאו' בדבריהם מגמ' ב"ק ד"ע ע"ב אהא דקתני שם במתני' גנב ומכר בשבת וכו' והתניא פטור ומוקי ר"פ באומר זרוק גנבותיך לחצירי וכו' ואמר התם כמאן כר"ע דאי כרבנן חיוב דו"ה קדים מיד כשבא לאויר חצירו ואיסור שבת בא כי מטי לארעא יע"ש וק"ל לפי דברי תוס' הנ"ל הלא אינו חייב כלל בדו"ה עד שחייבו אותו הב"ד ואז הלא יש כאן גם איסור שבת ואיך יכולים להענישו בשניהם, אך לק"מ דודאי זה אמת שאינו מחויב בקנס על המעשה שעשה עד אשר יפסקו הב"ד דינו אבל נראה על מה מחייבין אותו הב"ד בקנס זה הלא הוא על המעשה שעשה זה כביר, ולפ"ז א"ש כיון שב"ד מחייבין אותו על מעשה מכירה שהיתה נגמרת קודם המעשה של חילול שבת הא אין מחייבין אותו שתי רשעיות על שתי עברות שעבר בפעולה אחת רק על שתי עברות אשר פעולת האחת נגמרת קודם פעולת חברתה ושפיר ל"ש קלבד"מ דאין הפירוש שצריך להיות מחויב ועומד על הממון קודם איסור שבת רק הפירוש שאין הב"ד יכולין לחייבו אלא אם המעשה שמחייבין אותו בעבורה הממון תהי' נגמרת קודם שנגמר המעשה אשר מחייבין אותו עלי' מיתה כמובן וכל הדברים האלו פשוטים מאוד:
ועתה אסורה נא ואראה מ"ש על קושית ש"מ ואען ואומר דלפי דעתך דגם בקרן וכפל הי' לו להתחייב משום דאיסור שבת קדים א"כ איפוא קושיתו בתקפה למה כתב טעם אחר בדו"ה ממ"ש על קרן וכפל ואזיל לשיטתו דהשוחט בשבת ולא אזיל לשיטתו דמיני' ובי' וליתא ליישוב שכתבת ויותר הי' לך להקשות דברי הרמב"ם אהדדי שכתב דפטור מהקרן והכפל משום קלב"מ ולשיטתו הלא איסור שבת קדים וכמו שהקשית לדבריו מדברי הגמ', אמנם אעשה לך עזר כנגדך לתרץ קושי' ש"מ והוא דלדעתך חיוב הקרן והכפל בא בסוף השחיטה ואיסור שבת קדים שבא בתחילת השחיטה ולפ"ז קושיתך על הגמרא בחזקתה עומדת וגם קשה שהרמב"ם סותר עצמו וכמו שהקשיתי אך מ"ש ביישוב קושי' ש"מ אינו נכון דקושיתו הי' בתורת ממנ"פ וכמ"ש, אמנם לבבי לא כן ידמה אלא דגם איסור גנבה בא בתחילת השחיטה ורק איסור דו"ה בא בסוף השחיטה ואשים מטרת חקירתי לר"ש דס"ל ב"ק דף ע' דבשוחט ונמצאת טרפה פטור מדו"ה וכן בשוחט חולין בעזרה משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' יע"ש איך יהיה הדין אם היתה פרה שאולה אצלו ושחטה בעזרה או נמצאת טרפה אם פטור בזה מקרן וכפל יען שהוא שחיטה שאינה ראוי' אך כל השומע יצחק על זה דהכי בעינן שחיטה כלל לענין קרן או כפל הלא גם אם יהרגה חייב בקרן ואם יהרגנה דרך גנבה יהיה חייב להרמב"ם אף בכפל וכדאמרינן שולח יד בפקדון הוי גזלן וטוען טענת גנב חייב בכפל ורק לענין דו"ה דכתב רחמנא וטבחו אז בעינן שחיטה ראוי' לר"ש ולת"ק עכ"פ שחיטה בעינן רק שחיטה ראוי' לא בעינן אבל לענין קרן וכפל לא בעינן שום שחיטה כלל ואין שם השחיטה מחייב אותו רק כיון שעכשיו אירע שבשחיטתו גוזל וגונב מחבירו וא"כ מיד כשחותך העור והבשר מיעוט סימנים מקרי גזלן ולא גרע משולח יד בפקדון ואם יעשה זאת דרך גנבה חייב גם בכפל לדעת הרמב"ם כמו טוען טענת גנב ולפ"ז איסור שבת לא קדים כלל לחיוב הקרן וכפל ומיושב מ"ש על הרמב"ם מדברי הגמ' וגם מה שהקשיתי שהרמב"ם סותר עצמו ליתא וכ"ז בחיוב קרן וכפל דלזה א"צ שחיטה וא"כ בא מיד בתחילת השחיטה כאחד עם איסור שבת אבל חיוב דו"ה דבעי דוקא שחיטה זה אינו בא עד סוף השחיטה ולחיוב זה איסור שבת קדים שפיר כמ"ש ולא קשיא קושי' ש"מ דהרמב"ם לשיטתו אזיל ואי דק"ל בתורת ממנ"פ הא ליתא כמ"ש דקרן וכפל באים כאחד אם איסור שבת ולא חיוב דו"ה וזה ברור:
והנה ראיתי אחרי רואי ליישב קושיתך אשר שאלת על הרמב"ם מדברי הגמ' וגם להקים ש"ס קושית ש"מ דהנה בכתובות דף ל' קאמר ר"ח ומודה רכבה"ק בגונב חלבו של חברו ואכלו וכו' ופריך שם מר' אבין דאמר הזורק חץ וכו' ומשני התם אי אפשר להנחה בלא עקירה א"נ התם אי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר וכו' וקאמר התם דא"ב מעביר סכין בר"ה יע"ש היטב ולפ"ז לל"ק דהתם משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה ועקירה צורך הנחה היא אמרינן קלבד"מ אף דחד קדים לחברי' פשיטא דל"ק מה שהקשית דאיסור שבת קדים דזה עכ"פ אמת דאי אפשר לסוף שחיטה בלא תחילת שחיטה ותחילתה צורך סופה היא וא"כ נחשב לפעולה אחת ושפיר אמרינן קלבד"מ, אך ללישנא בתרא דאי מצי לאהדורי אף שא"א להנחה בלא עקירה מ"מ לא אמרינן קלבד"מ נראה קושיתך חזקה דה"נ אי בעי למיהדר בתחילת השחיטה לבלתי לגומרה מצי מיהדר, אמנם נ"ל לחלק בטוב טעם ודעת דהא דאמרינן דאי מצי למיהדר נחשב כשתי פעולות היינו רק אם חיוב הממון בא קודם חיוב המיתה כגון מעביר סכין ב' אמות וקרע שיראין והעביר עוד ב' אמות בלא הנחה בינתים דאז סברת לישנא קמא דנחשב לפעולה אחת ואמרינן קלבד"מ כיון דא"א להנחה בלא עקירה ואם הב"ד באים לחייבו מיתה על חילול שבת הלא אין יכולים לחייבו על הנחתו והעברת ב' אמות האחרונות בלא הראשונות וכיון שחיוב מיתה בא בצירוף ב' אמות הראשונות אין הב"ד יכולים לחייבו עליהם ממון אודות קריעת השיראין דהלא העקירה והעברת ב' אמות הראשונות הי' פלגא דמעשה שחייב עליה מיתה ואם נחייבו בממון נמצא יתחייב על העברת ב' אמות הראשונות משום שני רשעיות וע"ז חולק לישנא בתרא וסובר דיען דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר אף שלא איהדר מ"מ אפשר לדון על ב' אמות הראשונות ולחייבו ממון דמעשה של חיוב ממון נגמר בזה ועדיין לא נשמע שיבא מחמת אותן ב' אמות גם חיוב מיתה כיון דאפשר לאהדורי ואינו מוכרח שהעביר עוד ב' אמות ומחייבין אותו בממון ושוב אנו דנין על העברת ב' אמות אלו בצירוף האחרונות ומחייבין אותו מיתה ומה תאמר כיון שנתחייב על העברה זו ממון לא נוכל לחייבו שוב על אותה פעולה מיתה ז"א דאין הממון הקל פוטר מיתה החמורה אבל בנ"ד שחיוב המיתה קודם וא"א לסוף שחיטה בלא תחילתה ותחילתה צורך סופה הוא הכונה אם אתה רוצה לחייבו בסוף השחיטה דו"ה יען שטבח צריך אתה לצרף מעשה של תחילת השחיטה לחיוב הממון ומעשה ו אי אתה יכול לצרף יען שכבר נתחייב על מעשה ההיא מיתה ומיתה החמור פוטר את הממון הקל, ולפ"ז אף דאיסור שבת קדים מ"מ כיון דמעשה של חיוב מיתה הוא צורך לחיוב הממון שפיר אמרינן קלבד"מ כמו שבארתי [ועיין בס' תרומת הכרי חו"מ סי' שצ"ב] ומ"ש הרמב"ם פ"ג דגנבה דאין חילוק בין מיתה קודם לממון ובין ממון קודם למיתה היינו דוקא היכא שאין מעשה המיתה צורך לחיוב הממון ועיין במ"מ שם שכתב מקורו מפ"ק דעירוכין וי"ו ע"ב ושם הוא באופן שכתבתי היוצא ליהרג וחבל באחרים שכבר נגמר דינו למיתה על מעשה שעשה זה כביר והם שני פעולות נפרדות והבן:
ועוד נ"ל לדון בדבר החדש דהנה הרמב"ם פי"ב מה' עדות פסק שאם אחד עבר עברה שפשט איסורה בישראל אע"פ שלא התרו בו דאז אינו לוקה אפ"ה פסול לעדות כמו אם היו מתרין בו דדוקא לענין מלקות בעינן התראה אבל לפסול עד מקום שכח עברה זו מגעת לפסול אם התרו בו פוסלת נמי בלא התראה ואע"פ שאינו חייב מלקות יען שכל אחד יודע שזהו עברה כגון שבועת שקר וגנבה וגזילה ואכילת טרפות ודומיהן והוא ידע ואשם יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו לעשות אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה נפסל ומקורו מגמ' ערוכה בפ' זה בורר סנהדרין כ"ו ע"ב יע"ש ובה"ה שם ומוסכם להלכה בחו"מ סי' ל"ד סכ"ד ע"ש ולפי"ז נ"ל דודאי גם הרמב"ם מודה דחיוב שבת שיהיה מחויב מיתה על השחיטה וודאי אינו בא אלא בסוף השחיטה דאז הוי מתקן כד כדאמרינן בפסחים ע"ג גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז וכו' ועיי' תוס' חולין ח' ע"א ד"ה מותר לשחוט בה משא"כ בתחילת השחיטה דאז הוי מקלקל גמור ואין כאן תיקון כלום וכל המקלקלין פטורין אז וודאי אינו חייב מיתה וזה פשוט' אמנם לענין מה דקי"ל מומר לחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה מחדש הרמב"ם יען שמיד בתחילת השחיטה עשה עברה אף שהוא מקלקל ופטור מעונש אבל מ"מ אסור וחילל שבת בפומבי לעבור עברה שפשט איסורו בישראל ולכן שחיטתו פסולה וכמ"ש הרמב"ם לענין עדות שאין הפסול תלוי בהעונש ולפ"ז ליתא למה שכתבת שחיוב שבת בא בתחילת השחיטה ודו"ק:
אמנם לפ"ז ק"ל למה שביארתי דחיוב קרן וכפל בא בתחילת השחיטה א"כ חיובם קודם לחיוב שבת ואיך פטרינן לי' מזה משום קלבד"מ ואדרבה קושי' ש"מ תקשי על דו"ה שבא בסוף השחיטה בפ"א עם איסור שבת הול"ל דפטור משום קלבד"מ, אכן לל"ק בכתובות א"ש שא"א לסוף השחיטה בלא תחילתה ותחילתה צורך סופה היא אבל לל"ב דאי בעי מצי לאהדורי לא אמרינן קלבד"מ קשה דהלא כאן מצי לאהדורי כמ"ש וגם חיוב הממון קודם ול"ש סברא שכתבתי והוא פלא לכאו', אמנם נ"ל לדחות כל מ"ש דחיוב שבת אינו מחמת תחילת השחיטה יען שהוא מקלקל רק מחמת סוף השחיטה דאז הוי מתקן והוא:
דזה ודאי דתחילת השחיטה הוי מלאכה ובזה הי' לו להתחייב מיתה רק אם אינו גומר פטור דהוי מקלקל ולא מקרי מלאכת מחשבת אמנם אם גומר השחיטה איגלאי ממילא דהי' מתקן בשחיטת מיעוט סימנים ואחשבי' גם לתחילת השחיטה והלא תחילת השחיטה היתה מלאכה שלימה אשר חייב עליה וממילא וודאי דחיוב שבת אינו בא עד לבסוף אבל לכי גמרה שחיטה בא החיוב על תחילת השחיטה וע"ז ג"כ מחייבין אותו הב"ד מיתה ואינן יכולין לחייבו עלי' ממון והבן זה, אמנם לפ"ז יש ליישב קושיתך ולדחות מ"ש ביישוב קושית ש"מ על אופן הנ"ל דמעשה של חיוב שבת הוא צורך למעשה של חיוב דו"ה אפילו ללישנא דאי בעי לאהדורי מלבד הסברא שכתבתי לעיל דיש חילוק אם חיוב מיתה קודם או אם חיוב ממון קודם אלא אפילו אין חילוק מ"מ ניחא דכבר הסברתי לעיל סברת לשון זה יען דאפשר לדון על חיוב אחד עם פלגי' דמעשה של חיוב האחר ועדיין אין אנו צריכין לזכור פלגא השנית ואח"כ אנו דנין על חיוב השני אבל בודאי אם מיד שנדון על חיוב אחד צריכין אנו לזכור גם מעשה של חיוב השני וצריכין אנו לחייב שתי רשעיות כאחד ל"ש אי בעי לאהדורי ולפ"ז על חיוב שבת א"א לדון בתחילת השחיטת דהוי מקלקל ומיד צ"ל גם מסוף השחיטה שהוא חיוב ממון וזה מביא חיוב שבת על תחילת השחיטה כמ"ש ובכה"ג לא שייך אי בעי לאהדורי יען דאנו צריכין לדון על שניהם ביחד והבן:
ושלישית נ"ל וטרם כל נחקורה לדעת אם אחר נגמר דינו למיתה ואח"כ הדליק גדישו של חבירו בשבת אם יש לפטרו ממון בשביל קלבד"מ יען שאינו ממיתין אותו עבור הדלקה זו אלא עבור מה שמחויב מכבר והסברא נוטה דפטור מממון שהתורה כתבה על מעשה כזה ועשיתם לו כדי רשעתו מיוחד שברשעיות לדונו ולחייבו בחמור שבשניהם ופטור מהקל ואי דעתה אין אנו יכולין לעשות בו העונש החמור יען שחייב מיתה מכבר מ"מ אין ביד ב"ד לחייבו בד"א אלא במיתה ואם הי' אפשר להחיותו ולהרגו פעם שנית היינו עושים כן והגע בעצמך הכי בטרפה שהדליק גדישו של חברו בשבת לא נימא קלבד"מ זה ודאי אינו ואין זה צריך לפנים ומכ"ש למה דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף שאינו מחיוב עתה מיתה כלל רק יען שהיא עברה אשר חייב מיתה על המזיד מכ"ש כאן שהוא מחויב מיתה רק שא"א להחיותו ולהרגו פעם שנית ודאי פטור, ומעתה ל"ק מה שהקשית הלא חיוב שבת בתחילת השחיטה ודו"ה בסופה וא"כ חיוב הממון מאוחר לחיוב שבת דזה שיבוש גמור דזה ודאי אמת דבתחילת השחיטה מחלל שבת אבל הכי יאמר אדם בעולם שאח"כ בשחיטת רוב הסימנים אינו מחלל שבת הלא גם אז חותך ומוציא דם ומתקן ומטהר מידי נבלה ולפ"ז חיוב מיתה הבא אח"כ על חילול שבת המאוחר פוטר אותו מדו"ה וכפל וקרן יוכל להפטר גם מחילול שבת של תחילת השחיטה כמ"ש ועיין בתוס' סנהדרין ע"ו ד"ה ממונא לא משלם ול"ק קושיתך וקושית ש"מ קמה וגם נצבה כמו נד והבן:
ומה שנ"ל ליישב קושי' ש"מ למה כתב טעם אחר בקרן וכפל מבדו"ה היא עפ"י מה שבארתי לעיל דחיוב הגנבה היא בתחילת השחיטה וחיוב דו"ה בסוף השחיטה והנה קיי"ל דעדות מיוחדת כשר בד"מ ופסול בד"נ עיין רמב"ם פ"ד מה' עדות ובחו"מ סי"ל ס"ו ולענין זה גם קנס יש לו דיו ממון כדאיתא ב"ק ע"ד ע"ב ולפי זה יש נ"מ גדולה בין אם הטעם משום דאין גנבה ובין אם הטעם משום קלבד"מ לענין, דו"ה דלענין דו"ה אפשר דלא יהי' שייך טעם דקלבד"מ אלא טעם דאין גנבה כגון אם הי' עדות מעליא על תחילת השחיטה ועל גמר השחיטה היה עדות מיוחדת ולפ"ז על קרן וכפל י"ל קלבד"מ אבל על הטביחה הלא אינו חיוב מיתה כיון שהוא עדות מיוחדת ולענין דו"ה מהני עדות מיוחדת ולפ"ז אם הי' כותב הרמב"ם דפטור משום קלבד"מ הי' חייב ובאמת פטור יען דאין גנבה דעל תחילת השחיטה הי' עדות מעליא ונפטור מקרן וכפל ולכן כתב הרמב"ם טעם זה משא"כ לענין כפל דבא כאחד עם הקרן לא שייך נ"מ הנ"ל דבאופן דשייך אין גנבה שפטור מן הקרן משום קלבד"מ פטור נמי משום הכפל מה"ט ולכן כתב הרמב"ם לקרן וכפל חד טעם משום קלבד"מ וכן י"ל כמה נ"מ בכל דיני עדות שכשרין לממון ופסולין לנפשות:
ועוד נ"ל דכתב בכפל טעם דקלבד"מ משום דאפשר ג"כ להיפוך שעל תחילת השחיטה היה עדות מיוחדת ועל סופה עדות מעליא דאז חייב בקרן וכפל כמובן ול"ש טעם דאין גנבה לענין דו"ה ושייך טעם דקלבד"מ ולכן כתב בכפל משום קלב"מ כדי שבזה האופן יגיד עליו ריעו, אך כ"ז לתי' האחרון שכתבתי דחיוב שבת של סוף השחיטה פוטר אותו מדו"ה שפיר י"ל נ"מ הנ"ל אבל לתי' הראשון שכתבתי דתחלת שחיטה פוטר אותו מדו"ה ל"ל האי נ"מ כמובן אך נ"מ האחרונה י"ל ללישנא דאי בעי לאהדורי דפטור הקרן והכפל משום קלבד"מ ל"ש כאן יען דאפשר למיהדר וחיוב הממון קודם והבן ולפ"ז קושי' ש"מ מאוד נעלה כיון דאפשר אופן דל"ש אין גנבה ושייך קלבד"מ לענין דו"ה ודאי הו"ל להרמב"ם לומר הטעם משום דקלבד"מ כל זה כתבתי בהשקפה ראשונה בדבריך וספר ש"מ אין אתי ואת אשר תבחר תקרב, ישוב מצאתי בה"ה פ"ג דגנבה ה"ב שהוכיח דרמב"ם ס"ל כלישנא בתרא וניחא ממילא מ"ש על הרמב"ם דלשיטתו אזיל כנ"ל, ואם עריבים עליך דברי דודים צרפם כצרף כסף והודיעני תשובתך ע"ד אוהבך וידידך לנצח ש"ב הדורש שלומך וטובתך כל הימים:
עמרם הק' בלוהם