בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה כז
שיל"ת ב' איפאלא ג' לס' ואנשי קודש תר"ס לפ"ק. שוכ"ט לבני אהובי הב' החרוץ ושנון כ"ה בן ציון נ"י:
מכתבך קבלתי בש"ק ותלי"ת החיים והשלום אתנו ועתה באתי על ד"ת מה שפקפקת עמ"ש ליישב קושי' תוס' תמורה י"א ע"ב ד"ה היא אמאי לא פשיט מהאי דלעיל השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי וכו' ואמרתי דלעיל שהוא בן ד' ואינו ניתר רק בשחיטת אמו הוי כגוף הבהמה שהיא חטאת ולא הוי חולין בעזרה אבל כאן מיבע"ל בבן ט' דניתר בשחיטת עצמו דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ולא הוי כגוף הבהמה שהיא שלמים רק כיון דניתר גם בשחיטת אמו קמבע"ל, ופקפקת ע"ז מהר"ן חולין ע"ה הובא ביתה יוסף יו"ד סי' י"ג דדוקא אם לא הועילו לו שחיטת אמו כגון שהיא טרפה מועילי' סימני גופו אבל היכא שהועילו סימני אמו הוי סימני גופו כשחוטים, ואינני יודע בזה שום פקפוק דר"ן לא כתב רק דסימני אמו מועילי' והוי כשחוט אבל מ"מ כיון דאם לא הועילו לו סימני אמו מועילי' סימני עצמו שפיר י"ל דהוי חולין בעזרה אבל היכא דלא מהני סימני עצמו רק סימני אמו ודאי הוי כאבר מאיברי' כלשון הרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הי"ג ולא הוי חולין בעזרה:
ומה שהקשית דהרי איבעי' שם הי' רק למ"ד ולדות קדשים בהויתן הן קדושים ופשיט דלא הוי חשנב"ע משום דאינו יכול לשחטו בריחוק מקום ורמב"ם פ"ב משחיטה ה"ד כתב האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום ולמה לי' לרמב"ם האי טעמא הא פסק פ"ד ה"ג מתמורה שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים, ולפי דבריך יותר הי' לך להקשות עמ"ש הרמב"ם וולדה חולין היכי משכחת לה הא לא מהני אמירתו דולדות קדשים במעי אמן הם קדושים ממילא, אבל דע בני דלק"מ דהא דאמרי' במעי אמן הן קדושי' היינו בהוקדשו ולבסוף נתעברו וכמ"ש רש"י בתמורה כ"ה ד"ה הא תפסינהו משעת התחלת יצירתן כל פורתא ופורתא קדיש אבל בנתעברו ולבסוף הוקדשו אין העובר קדוש כלל לא במעי אמן ולא בהויתן ואם שיירו משויר כדאמרי' התם בדף הנ"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק ה"ו ובהכי מיירי הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין שהקדיש בהמה מעוברת ושפיר הוצרך לטעם דאינו יכול לשחטו בריחוק מקום וא"ש:
וכן מבואר ברש"י תמורה שם י"א שפי' היא שלמים וולדה חולין הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה דלד"ה אין העובר. קדוש ובד"ה למ"ד ולדות קדשים בהויתן הן קדושים פי' כלומר אדם שהקדיש בהמה ואח"כ נתעברה ומיבעי' לי' אליבא דמ"ד ולדות קדשים בהויתן הן קדושים וכו' מבואר דתרתי קמבע"ל בהקדיש מעוברת אליבא דכ"ע דאין הולד קדוש לא במעי אמו ולא בהויתו ובהקדיש ואח"כ נתעברה בעי אליבא דמ"ד בהויתן הן קדושים ובהכי ניחא דקאמר מהו קודם שאמר למ"ד וכו' דאי בעי' חד הוא הו"ל למימר למ"ד בהויתן וכו' מהו אלא כמ"ש דתרתי קמבע"ל, ובהכי נמי מיושב קושי' תוס' הנ"ל אמאי לא פשיט מדלעיל השוחט את החטאת משום דלעיל מיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה ואתי' כמ"ד במעי אמן הן קדושים והולד קדוש ואין כאן חולין כלל והכא בעי בנתעברה ואח"כ הקדישה חוץ מולד דשיירו משויר או בהקדישה ואח"כ נתעברה ולמ"ד בהויתן הן קדושים וא"ש, שוב הראו לי שבגוף הקושי' כבר קדמוך בהגהות מהר"ב ראנשבורג זצ"ל ותי' כמ"ש ואעפ"כ עיניך הרואות שאין ביהמ"ד בלא חידוש:
ומה שכתבת הערה על דברי פליתי רס"י ס"ה שהביא ראי' דשליל גידו אסור מכריתות כ"א ע"ב דקאמר יצא דם חגבים ודגים שכולו היתר ואמרי' מה שכולו היתר אי חלבו הר' חי' דחלבה מותר ודמה אסור ואלא משום דלית בהו איסור גיה"נ והרי עוף דלית בהו איסור גיה"נ ודמו אסור אלא מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה וקשה הא איכא שליל שנשחטה אמו דלא בעי שחיטה ודמו אסור ועכ"ח צ"ל דגיה"נ אסור ואינו כולו היתר ע"ש והקשית הא בן ט' חי שנשחטה אמו ונטרפה בעי שחיטה וד' סימנים אכשר בי' רחמנא כמבואר חולין ע"ד וע"ה והכי פסקי' ביו"ד סי' י"ג ס"ג א"כ עכ"פ משכחת לה שיהי' טעון שחיטה משא"כ דגים וחגבים דא"צ שחיטה, בחפזך כתבת דראית פליתי מבן ח' חי ובן ט' מת ואפי' בן ט' חי שנשחטה אמו כשרה שאינו טעון שחיטה ועיין ב"י סי' הנ"ל בשם הר"ן ומ"מ דמו אסור מה אמרת עכ"פ יש במינו שחיטה כנ"ל א"כ אינך צריך לאופן הנ"ל ת"ל בכל בהמה יש במינו שחיטה ודוח"ג אין במינן שחיטה וזה דחה הפליתי עצמו שם:
ושוב הבאת קושי' בשם הגאון המנוח מוהרא"י הכהן זצ"ל אהא דקי"ל ביו"ד סי' ט"ז ס"ט כר"מ בחולין פ"ו דחש"ו ששחטו בינם לבין עצמן מותר לשחוט בנו באותו יום ואמאי הא הוי דשיל"מ ולדעת הר"ן ביצה כ"ט ע"ב ד"ה הולך אדם בדשיל"מ לא אזלי' בת"ר וא"כ אמאי מותר לשחוט משום רוב מעשיהם מקולקלין הא בדשיל"מ לא אזלי' בת"ר, [עיי' גליון מהרש"א יו"ד שם] ולק"מ דהרי אמרי' בחולין שם דלר"מ מיחייב על שחיטתן משום נבלה משום דרוב מעשיהם מקולקלים וכיון שהחזקנו הרוב לענין מלקות משום נבלה מהני נמי בדשיל"מ וכעין סברת הפלא"ה סופ"ק דכתובות ע"ש, ועוד דכבר כתבו תוס' ד"ה מ"ט דהכא איכא חזקה בהדי רוב והוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ וה"נ בדשיל"מ אזלי' בת"ר וחזקה אף דלא אזלי' בת"ר לחודא, ועוד מעיקרא דדינא פירכא כיון דמחויב על שחיטה ראשונה משום נבלה יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ מותר לשחוט בנו אחרי' בתורת וודאי ולא בתורת רוב אלא כיון דשחיטה ראשונה לוקין עלי' משום נבלה דלזה אזלי' בת"ר א"כ לאו שחיטה היא ומותר לשחוט בנו אחריו בתורת ודאי דאין כאן שחיטת אותו ואת בנו כלל דשחיטת אותו לא מהני מידי, וזה ברור ואמת:
ומה שהקשית על תוס' ע"ז י"ב ד"ה דילמא שהקשו מ"ש משאר איסורין דעלמא דשרי' ביוצא ונכנס הא אליבא דאביי קיימי' דאוסר יוצא ונכנס ביין נסך בחולין ג', בחפזך כתבת כן דכי יחלוק אביי אמתני' דאין השומר דקתני דיוצא ונכנס מותר רק דדחי דממתני' דהמניח אין ראי' דמותר לכתחלה ובמסקנא אמרי' דאביי לא אמר כרבא משום דהכא גבי שחיטה נגע אבל בלא נגע שרי יוצא ונכנס לאביי בכל איסורין אלא שלשון הריטב"א קשה קצת שכתב ואפי' גבי שחיטת כותי אמרו כן בשמעתא קמייתא דחולין ואעפ"י שבהמה בידו והוא שוחט בה וכ"ש הכא שישראל שם דמירתת נכרי דזהו רק לרבא אבל לאביי באמת לא מהני שם יוצא ונכנס כיון שבהמה בידו כדאמרי' שם הכא נגע ובזה יפה העירות, ומ"מ אין כאן קושי' על הריטב"א דהא קושיתו רק איך מייתי אביי ראי' מדלא חשו דילמא שדי נכרי נבלה בקדירה ה"נ לא חשו משום דמי ע"ז הא ביוצא ונכנס לא חיישי' אפי' לאביי מהא דאין השומר ולרובא אפי' בנגע וכ"ש הכא דישראל שם ודאי לכ"ע לא חיישי' זה לא שייך לעני דמי ע"ז ביד נכרי:
ומה שהבאת ליישב דעת הרמב"ם פי"ז ממאכלות אסורות ומחבר ביו"ד סי' יו"ד דשוחט בסכין של עכו"ם מדיח בית השחיטה ותמהו עליו הא הוי ספיקא באיסור דאורייתא ולחומרא וכמ"ש רש"י חולין ח' ע"ב ותי' המתרץ דס"ל כדעת מהר"א ששון שהביא מל"מ פ"ב מטומאת צרעת דגם בספיקא דדינא מוקמי' אחזקה ע"ש וא"כ מוקמי' בית השחיטה בחזקת היתר, ולדעתי ז"א דודאי אין לומר בספיקא דדינא שהוא חזקה המבררת דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ועדיין הספק במקומו עומד אלא דס"ל למהר"א ששון כיון שיש ספק בדין מניחי' הדבר בחזקת הדין שהי' לו קודם שנולד המקרה שיש בו ספיקא דדינא והתינח בדבר שהי' מקודם בחזקת טהרה או בחזקת טומאה או איסור או היתר אבל כאן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ונהי דלא מקרי חזקת איסור לענין בליעת בית השחיטה מסכין של איסור דאפי' לענין נקיבת הוושט העלו חוו"ד וחת"ס דלא מקרי חזקת איסור אבל חזקת היתר אין כאן ועיי' טו"ז סי' ק"י סקט"ו ואפי' לדעת הפוסקים ביו"ד סי' נו"ן דאפי' באתיליד ריעותא מחיים אמרי' נשחטה הותרה דאמרי' שהי' לו חזקה דלכשישחט יותר ועיי' רשב"א יבמות ל"א היינו דוקא בחזקה המבררת דהיינו שהי' לה חזקת כשרות מכח רוב בהמות כשרות ודאי אינו טרפה אבל כאן בספיקא דדינא דליכא חזקה המבררת רק שמניחי' הדבר כמו שהי' קודם שנולד המקרה והרי כאן קודם שנולד המקרה ששחט בסכין של עכו"ם לא הי' מותר לאכול ואם מניחי' הדבר כמו שהי' קודם המקרה אסור באכילה:
ומ"ש דאי ילפי' טעכע"ק ממשרת טעם קלוש מותר ואי ילפי' מגעולי נכרים גם טעם קלוש אסור והארכת בזה אבל לא משמע כן ברש"י חולין צ"ח ע"ב שכתב דרבא ל"ל טע"כ בחולין משום דהוי נזיר וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואי נימא כנ"ל הא ג"ע ליכא למילף ממשרת דבמשרת איכא טעם גמור וג"ע טעם קלוש ואי דמשרת מיותר דנילף מג"ע זה אינו דהא מג"ע הוי ילפי' אפי' טעם קלוש ולהכי כתיב משרת דלא נילף מג"ע טעכ"ע אפי' בטעם קלוש אבל אכתי נילף ממשרת דטע"כ בטעם גמור בחולין אלא עכ"ח דאין חילוק כלל ושפיר הוי ב' כתובים:
ומ"ש על הדקדוק דקתני הלוקח יין מבין הכותים ולא נקט מכותים ניתן להאמר אלא שיש לפקפק דתוס' בעירובין ס"ט שהבאת לא כתבו רק דבפרהסי' יראים לעבור מן הפרושים אבל כאן אפי' דר בין ישראלים מי יודע מה עושה הכותי בביתו אם מעשר או לא ואינו ירא כלל ותדע שהרי כתב רש"י ריש גטין ובכמה דוכתי דהא. דעד אחד נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה כאו"א מישראל על הפרשת תרומה וכו' אלמא דהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו רק עפ"י נאמנות הבעלים וא"כ אינו מתירא:
ומה שנ"ל בזה לפום ריהטא דהא דקתני הלוקח יין מבין הכותים אומר היינו משום דאין מעשרין את הודאי ביהש"מ רק את הדמאי ופירש"י בשבת ל"ד משום דרוב עמי הארץ מעשרין ע"ש ולפ"ז נראה דשאר ספק מעושר אסור לעשר ואולי משום דבספק מוקמי' בחזקת שאינו מעושר והוי ודאי ולפ"ז נהי דיינן ודאי טבל וכמ"ש הרע"ב פ"ז דדמאי מ"ד מ"מ א"א דלית בהו חד כותי חבר שנוהג כישראל כשר עיי' גטין יו"ד וא"כ אי קביעי בדוכתיהו הו"ל קבוע כמע"מ ושפיר נקט מבין הכותים לרבותא דלא מיבעי' הלוקח מכותי שבא אצל ישראל דאמרי' כל דפריש מרובא פריש והוי ודאי אינו מעושר פשיטא דאסור להפריש ביהש"מ אלא אפי' מבין הכותים דקביעי והוי מע"מ מחצה חברים ומחצה אינם חברים נמי אסור לעשר ביהש"מ משום דמוקמי' בחזקת טבל והוי ודאי אינו מעושר:
ועוד י"ל דעיין ברמב"ם פ"ב ממעשר דהגומר פירותיו למוכרן פטור מן התורה לעשר רק חייב מדרבנן וכן הלוקח פטור מה"ת אא"כ נגמרו ביד הלוקח ולראב"ד שם גם בזה פטור וא"כ אי הוי קתני הלוקח יין מן הכותי הו"א דוקא בלוקח מבעל השדה שגומרן לאוכלן לעצמו דחייבים ודאי מה"ת הוא דאסור להפריש ביהש"מ אבל מבין הכותים דאפשר שהוא לקוח וגם המוכר גמרו למכור דאינו חייב אלא מדרבנן שרי להפריש ביהש"מ קמ"ל דאפי' בכה"ג אסור להפריש משום דמחויב ודאי מדרבנן ועיי' ביצה ח"י או משום דלא תלי' כלל בלקוח:
ומה שהקשית בכתובות מ"ז ע"ב דקאמר ממונא מאיסורא לא ילפי' הא משמע בתוס' ב"מ כ' ע"ב דהיכא דלא שייך חומרא דאשת איש פשטי' דל"ח לענין איסור לחששא דחיישי' לענין הוצאת ממון מהמוחזק דלהוציא ממון מן המוחזק לא אזלי' בת"ר ובאיסור אזלי' בת"ר ומשמע דהא דממונא מאיסורא לא ילפי' היינו נמי מהאי טעמא דאין הולכין בממון בת"ר וא"כ שם בכתובות דקאי אליבא דרב דס"ל ב"ב צ"ב דהולכין בממון בת"ר שפיר ילפי' ממונא מאיסור, אין זה דרך ישר בלימוד דשם בב"מ מיירי בדבר שהוא מצד הסברא בזה אמרי' דלהוציא ממון מן המוחזק חיישי' טפי ואפשר דלרב גרע חזקת ממון ולא חיישי' טפי וגם זה אינו דאפשר דלרב רק הרוב אלים אבל בילפותא דקרא לא תלי' בזה כלל רק כללא הוא דממונא מאיסורא לא ילפי' ועיי' תשו' חכ"ץ סי' כ"א ובס' יד מלאכי אות מ' סי' ת"ס עד סי' תס"ג ועתה בני צלח ורכב על דבר אמת ולמוד בהתמדה ולך בדרך טובים ויראת ה' היא אוצריך וגם תהי' על פניך כנפש אביך הנאמן הדוש"ת המעתיר שתהיו כולכם זרע בירך ה', ופ"ש לרבך ידידי הגאון אב"ד נ"י ותודיעני משלומו הטוב וגם לידידי זקן שקנה חכמה הרב הגאון מו"ה דוד נ"מ נ"י ולמחו' הרב הג' מוהר"ל נ"י:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל