אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה כה

תשובה כד

שיל"ת ב' אויפאלו מחרת יו"כ תרס"ב לפ"ק. ויהי בשלום סוכו, מאדון העולם ונסיכו, לכבוד אהובי מחותני הרבני החו"ב זך ונקי הנגיד כמו"ה משה שמואל שטערן נ"י בק"ק סערענטש:

מכתבו קבלתי ועל ד"ת באתי מה שנתקשה בחולין מ"א דקאמר אתרו בי' וקיבל עליו התראה מא"ל התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך מומר גדול מזה והק' למאי דאמרינן סנהדרין מ"א דעדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומתוך שאין נהרגין וכו' אף היא אינה נהרגת דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש אלא דהתם דוקא באשה חבירה ולא אתרו בה כמבואר שם בגמ' ולפ"ז תקשי כאן אפי' באתרו אין הניזומים נהרגין דיכולין לומר לאסור היין באנו והוצרכו להתראה דבלא"ה לא נאסר היין וא"כ הו"ל עדות שאאי"ל וממילא גם הוא אינו נהרג ושוב סי"ל דלצעורא קא מכווין ומה שקיבל התראה הוא משום דידע דמ"מ אינו נהרג משום דהוי עשאאי"ל ותי' דרב לשיטתו דס"ל בקידושין מ"ג דשליח נעשה עד ומזה הקשו אחרונים על הרמב"ם פי"ח מעדות ה"ח ותי' דלא בעי עשאי"ל והאריך קצת:

הנה תירוצו אינו מכוון דמה רב לשיטתו יש כאן הא בחולין הוא רב אשי ולא רב אבל בלא"ה יש בזה טעות גדולה ומעולם לא כתבו המפרשים כן דכי יחלוק רב על כל הש"ס דמבואר דבעי עדות שאתה יכול להזימה רק דכתבו דבעדות דשב"ע כמו גיטין וקידושין וזנות דא"א ס"ל לרב דלא בעי דו"ח ועשאי"ל ועיי' בזה במקנה קידושין ונובי"ק אה"ע סי' ע"ב וע"ד אבל בעע"ז לא עלה ע"ד אדם מעולם דלא בעי' עשאי"ל:

אבל מה שנ"ל בזה למאי דאמרי' בסנהדרין ע"ח דטרפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרביך שלא בפני ב"ד פטור דהו"ל עשאאי"ל וכו' וכתבו תוס' שם כגון דראוהו ביום שדנין על ראייתם דאי ראוהו בלילה בעי עדות וכיון דבעי עדות בעי עדות שאי"ל מבואר דכשדנים עפ"י ראייתם א"צ עשאי"ל ועיין ברמב"ם פ"ב מרוצח ה"ט, והא דאמרי' במכות י"ב מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר וכו' ועיי' ברמב"ם פ"א מרוצח ה"ה ועיין ר"ה כ"ו וב"ק צ' ובתוס' שם כבר עמד בזה הריטב"א במכות שם ותי' דשאני בהאי דטרפה שהרג שא"א לדונו בפני עדה אחרת וב"ד הרואים יעידו בפניהם משום דהוי עשאאי"ל הלכך דייני לי' אינהו משום ובערת הרע מקרבך ע"ש ולפ"ז משכחת לה שפיר גם כאן בראוהו ב"ד ביום ואתרו בי' וקיבל התראה דשפיר דנין אותו עפ"י ראייתם ונהרג וא"צ לעמוד בפני ב"ד אחר דיהי' עשאאי"ל לפי סברתו וא"ש:

אמנם לפענ"ד בלא"ה נמי לק"מ דנ"ל סברא ישרה דדוקא בהאי דסנהדרין דאין האיסור לבעל ולבועל תלויה בחיוב מיתה דהא אפי' בלא התרו בה נמי אסורה לבעלה אע"ג דליכא חיוב מיתה באשה שאינה חבירה ואפי' שוגגת ודאי באיסור נמי אסורה לבעל משום דמעלה מעל באשה וכמ"ש מהרי"ק הביאו רמ"א אה"ע סי' קע"ח וטו"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט לכן אין הניזומין נהרגין אם יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ולא לחייבה מיתה אבל כאן לפי דבריו שאיסור היין תלוי בחיוב מיתה ואם אינו מחויב מיתה אין היין נאסר א"כ אינם יכולין לומר לאסור היין באנו ולא ליחייבו מיתה דהא אין היין נאסר אלא בשביל שחייב מיתה וא"כ גם אם לאסור היין באו ג"כ באו לחייבו מיתה ושפיר נהרגין והוי עדות שאי"ל וגם הוא נהרג ושפיר היין אסור ולק"מ:

ועוד נ"ל כיון דלענין איסור ע"א נאמן באופנים המבוארים ביו"ד סי' קכ"ז ובמקום דע"א נאמן א"צ הגדה בב"ד וסגי שיאמר לבע"ד ועיי' שבועות ל"ב דאמר לה לדידה ולא א"ל לב"ד ועיי' בחוו"ד סי' קפ"ה ובש"ש ש"ו פ"ד לענין אם חוזר ומגיד חוץ לב"ד [ועיין בית שערים לקמן סימן ק"א ואה"ע סימן *] אבל עכ"פ מהני הגדה חוץ לב"ד ולפ"ז כאן נהי דאפשר דאין לומר אי לאסור היין באו למה באו שנים הלא סגי באחד דכיון שצריכין לומר שהתרו וקיבל התראה דלזה בעי שני עדים לכן באו שניהם או כדי שלא יוכל להכחישם דע"א בהכחשה לאו כלום הוא מ"מ אי רק לאסור היין באו למה באו להעיד בב"ד לא הי' להו להגיד רק לבעלים אע"כ לחייבו מיתה באו והניזומים נהרגין וממילא גם הוא נהרג ושפיר אסור היין וא"ש:

וזאת שנית נ"ל דכבר כתבו אחרונים דהא דמכשירין היין ואמרינן דלצעורא קמכווין הוא משום דמוקמינן אותו בחזקת כשרות שאינו עע"ז ולפ"ז באתרו בי' וקיבל התראה אפי' נימא דאין העדים נאמנים לחייבו מיתה משום דהו"ל עשאאי"ל דיכולין לומר לאסור היין באנו מ"מ נאמנים לפוסלו דהא לענין זה שפיר הוי עשאי"ל דאם יוזמו יפסלו העדים, ואפי' אם נאמר דהעדים שהעידו על איסור כגון נתנסך יינך בחד בשבא והוזמו אינם נפסלים דזה אינו בגדר עדות ול"ש בי' תורת הזמה מ"מ במעידים דאתרו בי' וקיבל התראה הרי מחייבין אותו ממון דמנסך במזיד חייב ואין לומר דאין מחייבין אותו ממון ג"כ משום דהוי עשאאי"ל דיכולין לומר לאסור היין באנו ולא לחייבו ממון דהא בממון דעת הרבה פוסקים דלא בעי עשאי"ל ועיי' בחו"מ רס"י ל' ובסמ"ע סי' ל"ג סקכ"ו וש"ך שם סקט"ו ואפי' למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק ומזיד חייב רק משום קנס ובקנס כ"ע מודים דבעינן עשאי"ל ז"א דזה דוקא בקנס דאו' דמודה בקנס פטור אבל בקנס דרבנן דמתחייב בהודאתו וכמ"ש הש"ך סי' שפ"ח סקנ"א דין ממון יש לו ולא בעינן עשאי"ל וא"כ שפיר העדים פסולים אם הוזמו וממילא דנאמנים לפוסלו וא"כ אין לו חזקת כשרות ולך אמרינן כלל לצעורא קמכוין ושפיר נאסר היין וא"ש נכון:

או כלך לדרך זה דהא דאמרינן לצעורא קמכווין הוא עפ"מ דקי"ל ביו"ד סי' קי"ט סי"א מומר שבעיר אחת מאמין באלולים בפני כותים ובעיר אחת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי אינו עושה יי"נ וכתבו טו"ז וש"ך שם הטעם כי העכו"ם מילתא דמסתבר שהוא שקר וכשאומר שהוא מאמין בה הוא עושה להנאת יצה"ר ואינה מאמינה בלבו וכשאומר שהוא ישראל אומר בלב שלם לפי שאמונתו אמונה היא וטובה ואמתית ע"ש ומשו"ה אמרינן דלצעורא קמכווין ואינו מאמין בה בלב לפי שהיא מילתא דמסתבר שהוא שקר ועיי' בש"ך יו"ד סי' ב' סוסקי"א שכתב על עט"ז ונראה כמחלק דדוקא כשראו ב' עדים שהוציא טרפה מתח"י אז אמרינן כיון שחציף כולי האי ולא נזהר בפני עדים חשדינן לי' ומעבירין אותו אבל שלא בפני עדים כגון שפיו הכשילו ומתוך דבריו נודע שהוציא טרפה מתח"י אין מעבירין אותו ועיי' רש"י ר"ה כ"ב ד"ה ולעדות אשה ולפ"ז באתרו בי' וקיבל התראה והתיר עצמו למיתה אף שידוע שאינו נהרג משום דהוי עשאאי"ל מ"מ כיון שהחציף פניו כולי האי בפני עדים שפיר חיישינן שמאמין בה בלבו ולא אמרינן לצעורא קא מכווין ושפיר אסור היין דאין לך מומר גדול מזה והבן:

ומה שנ"ל עוד בזה דהא דאמרי' לצעורי קמכוון ה"ט ואקדים דפמ"ג יו"ד סי' ה' במשב"ז סוסק"ז הק' הא דתנן פגולו פגול וכן כה"ג ביו"כ אף דנימא דבעי' שיוציא בשפתיו אין שומע לו ואיך נאמן והא אין אדם משים עצמו רשע [ועיי' בנובי"ת אה"ע סי' כ"ג וכבר קדמם באו"ז הגדול ח"ב סי' רכ"ג, מנב"ה] ותי' דבפגול גלי קרא ע"ש ושוב הק' בשוחט בהמת חבירו לע"ז אמאי מהימן הא אאמע"ר ונראה מדבריו דק"ל אפי' אמר בשעת שחיטה או קודם שחיטה ששוחט לע"ז אמאי נאמן הא אאמע"ר וקושי' זו כבר יישבתי בתשובה ב"ש או"ח סי' שכ"ד] בכמה אופנים וכולן עולות בקנה אחד דאף דאאמע"ר מ"מ נאמן לענין איסור אלא אי קשי' הא קשי' הר' קיי"ל בסי' קכ"ז דאין ע"א נאמן לומר נתנסך יינך רק אם הי' בידו ולדעת הרא"ש והטור ומרדכי היינו כגון שנתנו בידו לשמרו דהוי כבעלים ולא משום מיגו ועיי' בש"ך רס"י קכ"ז או אפי' לא הי' בידו נאמן בשתקו הבעלים והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שא"ל ידעת דרגלים לדבר ע"ש וא"כ באומר שמנסך יין חבירו לע"ז אמאי נאמן שיש בלבו לע"ז הא לא מסרו בידו לשמרו שיהא נאמן משום בעלים וגם שתיקת הבעלים לא מהני דהא ל"ש נתנסך בפניך או ידעת דהא אינו רואה ללבב ואינו יודע מחשבות אלא דבנכרי שפיר איכא למימר לת"ק דר"י דאסור אפי' למ"ד חולין ל"ח דלא אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ז היינו בלא אמר כלום ושותק אבל באומר שעושה לע"ז מסתמא אמרינן שאמת הוא שעושה לע"ז ולא אמרי' שעושה רק לצעורי ולאו אדיבורי' סמכי' אלא משום דסתמא כן הוא אבל בישראל כיון דאיכא למימר לצעורי קא מכווין וסתמא אינו מכווין לע"ז אינו נאמן בדיבורו שעושה לע"ז אפי' אומר בשעת מעשה שעושה לע"ז כי קושי' הנ"ל:

והא דמשמע בגטין נ"ד דאם שמענו דפיגל בשעת מעשה א"צ לנאמנותו אפשר לומר דה"ק דאי לא הוי שמעינן דהאמינתו תורה אלא הו"א דהוי פיגול בדיבור לחוד שאומר ששוחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו אעפ"י שאינו מחשב בלבו כך וא"כ א"צ נאמנות שהי' בלבו כן ועיין בתו"ח ב"מ ספ"ג ובתשובה הנ"ל הארכתי משא"כ בע"ז דקי"ל כרבא בסנהדרין ס"א דעע"ז מאהבה ומיראה פטור משום דלא קבלי' בלבו לאלקות א"כ אומר ששוחט או מנסך לע"ז ואינו חושב בלבו כן רק לצעורי אין כאן עע"ז כלל ואינו נאסר בדיבור בלי מחשבה בלבו ולהכי יש לתלות דלצעורי קמכווין אינו נאמן שעשה לע"ז ואינו נאסר וכמ"ש:

ובזה נכון שיטת רש"י בחולין מ"א דכתב אהא דמשני בישראל מומר וה"ה דמצי לאוקמא בדאית לי' שותפות בגווי' ותוס' כתבו דאע"ג דאית לי' שותפות בגווי' אכתי איכא למימר לצעורי קמכוין ע"ש ולפמ"ש דהא דאמרי' לצעורי קא מכווין היינו משום דאין עא"נ שבלבו הי' לע"ז לאסור של אחרים אבל באית לי' שותפות בגווי' דנאמן על שלו דבעלים נאמנים על שלהם ל"ש לצעורי וא"ש:

ומ"ש במכתבו הראשון ליישב קושי' תוס' על רש"י מהא דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' וממאי דפריך ממנסך עפ"י סברת ברוך טעם דבעע"ז ל"ש סברת גמ' ב"ק ס"ו זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות משום דהתם נהי דחשוד אגזל אינו חשוד על איסור חמץ אבל עע"ז חשוד על הכל וחשיד ג"כ שרוצה לקנות תקרובות ע"ז שהיא איה"נ וא"כ בהגביה והרביצה כיון דבמעשה רבה ודאי יכול לאסור א"צ מתיאשים הבעלי' וממילא ודאי יכול לאסור אפי' במעשה זוטא אלא אפי' רבוצה נמי יכול לאסור במעשה זוטא דבר שאינו שלו אבל ממנסך פריך שפיר דאינהו ס"ל דאפי' במעשה רבה א"י לאסור וא"כ אין הבעלים מתיאשין אלו תורף דבריו:

הנה גוף סברת ברוך טעם לא נהירא לפענ"ד דהא דאמרי' זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות ה"ט כיון שאם יקנה א"י לומר הש"ל לכן אינו רוצה לקנות כדי שיוכל לפטור עצמו מן הנגזל באיה"נ והאי טעמא שייך נמי בעע"ז דנהי דהוא חשוד על הכל מ"מ אינו רוצה לקנות כדי שיוכל לפטור עצמו מן הנגזל באיה"נ ולומר הש"ל משא"כ] אם קונה דמים מעליא בעי לשלומי ואיה"נ אינו שווה כ"כ ויוכל לקנות מן הנכרי בזול ומכ"ש בישראל שיש איה"נ דאפי' תרומה בזול יותר מחולין וזהו ההיזק במדמע כמ"ש רש"י בגטין:

אלא אפי' יהיבנא לי' סברת ב"ט מ"מ כאן ל"ש ה"ט דממנ"פ אם הגביה ע"מ לאסרו וכמ"ש רש"י חולין דף מ"א ואז שפיר מתיאשים הבעלים בשעת הגבהה ויוכל לקנות בהגבהתו מ"מ כיון שאינו מתכוין לקנות כלל ולהחזיק בו כשלו אינו קונה ושאני בהאי דב"ק שגזלו ורצה להחזיק בו כשלו לכן אי לאו טעמא דאינו רוצה לקנות הי' קונה ואם הגביה ע"מ לגזלו כמ"ש רש"י בגטין נ"ג אלא שאח"כ רצה לשחוט לע"ז א"כ לא נתיאשו הבעלים עד אחר הגבהה ובמה יקנה לחד צד בתוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל שלקטו דאין ייאוש קונה בגזילה אא"כ הוא ברשות הגזלן בשעת ייאוש, ואפילו לצד השני שבתוס' שם דייאוש קני אע"פ שאין הגזילה ברשות הגזלן א"כ ע"כ צ"ל כיון דע"י ייאוש נפטר מוהשיב קנה למפרע משעת הגזילה א"כ כ"ז רק לאביי דס"ל עביד מהני אבל למאי דקי"ל כרבא עביד לא מהני כיון דאמר רחמנא לא תגזול אעל"מ ולא קנה למפרע והארכתי בזה בסוגי' דייאוש ואכ"מ א"כ ע"כ צריך לעשות קנין אחר ייאוש או שתהי' ברשותו ותקני לי' חצרו וא"כ לא קנה כאן כלל בייאוש כמ"ש:

ומה שהביא בשם הרב הגאון מו"ה נטע וואלף זצ"ל ראבדק"ק פ"ב ליישב דקדוק נוב"י מאי פריך מ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב הא פשטא דלישנא דמנסך משמע טפי מנסך ממש ותי' עפי"ד תוס' חולין מ"א דלמאי דמוקי לה התם באית לי' שותפות בגווי' לא נאסר חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו וא"כ היינו מערב ואמאי לא אמר מערב ומשני היינו מדמע אבל במנסך קמ"ל דלא מיפטר משום קלב"מ כתי' תוס' חולין כן למדתי פי' הגמרא בפשיטות אלא דזה לא יתכן למה שפי' מהר"מ שיף שם בתוס' ד"ה מנסך דטעמא דמ"ד מערב משום דס"ל א"א לניסוך בלא הגבהה משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ לדידי' א"צ לאוקמא באית לי' שותפות ושפיר י"ל דלהכי אמר מנסך ולא אמר מערב משום דלישנא משמע טפי מנסך ממש:

לכן נ"ל דקושי' הגמרא אהא דמשני למ"ד מנסך ממש דלא אמרינן קלב"מ כדר' ירמיה וכו' דקני משעת הגבהה וא"כ צ"ל הגבהה לאו צורך ניסוך דאא"א דשא"ש לפי' מהר"מ שיף ואמאי לא אמר מערב שעירבו ואסרו בהנאה ושוב אינו של בעלים ושפיר יכול לנסכו אח"כ מנסך ממש ולא מיפטר משום קלב"מ דכבר מחויב בתשלומין משעה שמערבו ומשני משום דהיינו מדמע וכבר מחויב בתשלומין אפי' לא ניסכו מנסך ממש אח"כ:

ומה שתמה על תוס' חולין ד"ה ת"ש שכתבו למ"ד מנסך ממש פריך דאטו גברא אגברא קא רמית דילמא ר"נ ור"ע ור"י ס"ל כמ"ד מערב, לא על תוס' תלונתו דהא ודאי רק למ"ד מנסך ממש פריך דלמ"ד מערב ודאי לק"מ הא אא"א דשא"ש כיון דאינו תלוי במחשבה כמ"ש תוס' יבמות פ"ג ע"ב אלא על הגמ' קשי' מה פריך דילמא סבירא להו כמ"ד מערב אבל גם הא לא קשי' דהמקשן פריך דע"כ מנסך ממש דאל"כ היינו מדמע ולדידכו הא אא"א דשא"ש, והמשך דברי תוס' רק למ"ד מנסך ממש פריך והוא הקדמה לקושיתם דמ"ט ס"ל מנסך ממש דאל"כ היינו מדמע וא"כ מה משני דאית לי' שותפות הא שוב היינו מדמע וזה פשוט ולק"מ, ובזה הנני ידידו הדוש"ת וחותם באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה