אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה יז

תשובה טז

שיל"ת חוסט יום ה' בא תרמ"ב לפ"ק:

שלום וברכה וחיים לידידי הרבני הוותיק, מלא עתיק, חו"ש מופלא ומופלג:

כש"ת מו"ה שלמה יודא נ"י בישוב זאלישע יע"א:

מכתבו בשאלתו הגיע לידי בש"ק העבר ויען כי עמוס הטרדות אני אחרתי עד היום מלהשיב. והנה שאלתו יפרד לשלשה ראשים:

א) אם השו"ב יודע בטח שהבהמה אשר הביאו מחזיקי בית המטבחים לשחוט היא גנובה או גזולה אם מותר לשוחטה משום לפ"ע לא תתן מכשול.

ב) אם שחטה אי אסורה משום אי עביד לא מהני.

ג) אם השוחט רשאי לקבל השכר מן הגנב או גזלן. והאריך בפלפול וביקש ללמד זכות על השוחט, והמובן ממכתבו כי השוחט מתירא שאם לא ישחוט יזיקו לו ח"ו בגופו ובממונו ובפרנסתו, ונתתי אל לבי להשיב מה שנלפענ"ד כאשר יחונני החונן לאדם דעת:

תשובה: לכאורה יש לאסור לשחוט בלי טעמא דלפ"ע רק דהשוחט גופא הוא גוזל ומזיק להנגזל בשחיטתו וכדאמרינן ב"ק דף ס"ח מפני ששנה בחטא ע"ש ובב"מ דף מ"ג א"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ד' תברא או שתייה משלם ד' כדהשתא כיון דכי איתא הדרא למרא בעינא, השתא קא גזיל מיני' ועיין בנתיבות סימן שס"א סק"א דהשינוי היא עברה חדשה:

אמנם אחר העיון נ"ל לחדש דבר דהא דאמרינן תברה או שתייה משלם כדהשתא היינו דוקא הגזלן עצמו דאף דאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ומוכח משם דיש לגזלן קצת קנין בדבר הגזול ולנגזל חסר קנין רשות, [ועיין ב"ש סימן כ"ח וריב"ש סי' שנ"ט וקצוה"ח סי' קי"ז] מ"מ כיון דהגזלן חייב בהשבה בעינא שפיר אמרינן השתא היא דקגזלי', אבל אם תברה או שתייה אחר אין להנגזל עליו כלום כיון שהגזלן עומד במרדו ולא רצה להשיב הרי הנגזל גזול וחסר ועומד ואין דינו של נגזל רק עם הגזלן והגזלן יוכל למחול להמזיק, והא דאמרינן ב"ק דף קי"ד גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, היינו דוקא כשגזלו מן הגזלן ולקחו לעצמו אז נעשה הוא גזלן עלי' ומחויב בהשבה ולכן נגזל גובה ממנו, אבל כל זמן שהגזלן מחזיק בו אין דינו עם הנגזל כלל:

ויש ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' גזילה דאסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן וכו' שכל העושה וכו' מחזיק ידי עוברי עברה ועובר על לפ"ע ועיין בטור ושו"ע סי' שנ"ו ושס"ט. [ופלא שברמב"ם כתב דבר הגזול ומשמע דוקא שיודע שזו דבר הגזול וכן בשו"ע סי' שנ"ו כתב החפץ שגנוב ובסי' שס"ט דבר הגזול משמע כן ובטור כתב בשני המקומות שום דבר משמע אפילו אינו יודע שזה דבר הגנוב, גם יש להעיר שרמב"ם לא כתב דין זה רק בה' גזילה וטור ושו"ע כתב בין בגזילה בין בגניבה ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ] והנה אנן קיימ"ל ריש סי' שס"ח דסתם גזילה לאו יאוש בעלים וא"כ בפשטות מיירי הרמב"ם קודם יאוש וא"כ תקשי מה צריך לטעם דמסייע ידי ע"ע ולפ"ע תיפוק לי' דהקונה הוא גוזל וכמ"ש רש"י שם בהאי דרצה מזה גובה וכו' וזה שאכלו הוי כגוזלו מבעליו ועיין תומים וקצוה"ח סימן ל"ד ס"ז גבי חולק עם הגנב אי הגוזל מן הנגזל חייב משום גזלן או משום מזיק, וא"ו מוכח דדוקא הגוזל מן הגזלן הוי גזלן או מזיק אבל כשהגזלן מכרו לו אז הגזלן עצמו נשאר גזלן והקונה ממנו אינו רק מסייע ידי עוברי עברה ולפ"ע:

ומיהו אפילו נאמר דהרמב"ם נקט טעם דמסייע יע"ע ולפ"ע דמה"ט אסור לקנות ממנו ואפילו לאחר ייאוש דל"ש טעמא שהוא גוזל דלאחר ייאוש מקרי בהיתירא אתי לידי' כמבואר בראשונים בכ"ד, [ול"ק איך מקרי בהיתירא אתי לידי' הא אסור משום לפ"ע ומסייע ידי ע"ע ועיין בסמ"ע ריש סי' שס"ט דפירש בהיתירא שלא הי' בידו באיסור לא תגזול ועשה דוהשיב] מ"מ א"ש ראי' שכתב דמבואר בטור ושו"ע רס"י שנ"ו דמשו"ה הוי מסייע ידי ע"ע ולפ"ע שאם ימצא מי שיקנה ממנו יגנוב עוד ואי נימא דלפני ייאוש בלא"ה אסור לקנות משום דהקונה הוי גזלן, א"כ למה יאסור לקנות ממנו אחר ייאוש שמא עי"ז יגנוב עוד, והלא מ"מ כיון דקודם ייאוש לא יקנה ממנו אף דיקנה לאחר ייאוש לא יגנוב על סמך זה דאין בידו שיתיאשו הבעלים ועיין במג"א סי' א' ושע"ת חלק ב' כלל מ"ב פ"ד בארוכה:

אמנם יש להשיב דשפיר יגנוב אם יקנה ממנו אחר ייאוש ואף דאין בידו שיתייאשו הבעלים מ"מ הא סתם גניבה יאוש בעלים וכמ"ש הטור סי' שנ"ז, ויש לומר בזה פרפרת נאה דבאמת טעם זה לא נזכר בטור ושו"ע רק בגניבה ולא בגזילה וכן ברמב"ם דמיירי בגזילה לא נזכר טעם זה והוא פלא:

אבל להנ"ל א"ש דבגניבה כיון דסתם גניבה ייאוש בעלים א"כ ל"ש מסייע יע"ע ולפ"ע בהאי חפץ גופא דהרי הוא לאחר ייאוש ושייך שיגנוב פעם אחרת כנ"ל. אבל בגזילה דסתם גזילה לאו יאוש בעלים [כמ"ש טור ושו"ע סי' שס"ח] איכא איסור בהאי גזילה גופא כשקונה ממנו קודם יאוש משום שהוא גוזל ולסעדו על שינויו אסור משום מסייע יע"ע ולפ"ע בהאי גזילה גופא אבל אין איסור לקנות ממנו אחר ייאוש משום שמא יגזול פעם אחרת ויהי' בזה מסייע יע"ע משום שאין בידו שיתיאשו הבעלים וקודם ייאוש הקונה הוא גוזל ולא יקנה ממנו כנ"ל והמעיין בלשון הרמב"ם והטור ושו"ע יראה כי הלשון לשון זהב הוא לפי הנ"ל:

אבל האמת יורה דרכו דלא משמע כן דא"כ אינו נותן טעם גבי גזילה למה אסור לקנות ממנו רק הטעם על שאסור לסעדו בשינויו ומזה נראה דגם על שאסור לקנות ממנו ג"כ היינו טעמא משום מסייע יע"ע ולפ"ע רק בגזילה דסתמא לאו ייאוש בעלים א"צ לטעם שיגזול פעם אחרת רק באותה גזילה גופא מסייע יע"ע ולפ"ע משא"כ בגניבה דסתמא ייאוש בעלים אין האיסור באותה גניבה רק משום שמא יגנוב פעם אחרת, ולפ"ז כיון שהעלנו דבגזילה מיירי קודם ייאוש ודאי תקשי הלא אסור לקנות מצד שהקונה גוזל, א"ו כנ"ל דאם הגזלן מכרו לו והגזלן נשאר במרדו אין דינו של הקונה רק עם הגזלן ולא עם הגזל וכיון שכן גם בתברא ושתייה אין דינו אלא עם הגזלן והגזלן דינו עם הנגזל וכיון שהגזלן לא תברא בעצמו אינו משלם אלא כשעת הגזילה:

ובזה יש לומר מה דנקט האי דגזל חביתא דחמרא מחברי' דנ"ל דאם תברא אחר גם להגזלן אינו משלם רק זוזא כמו שצריך הוא לשלם לנגזל כיון דאינו של גזלן ולא הפסידו רק מה שצריך לשלם לנגזל דהיינו זוזא ולהכי נקט דוקא האי דגזל מחברי' צריך לשלם כדהשתא אבל תברא או שתייה אחר אינו משלם רק זוזא כדמעיקרא וכן בטביחה ל"ש שנה בחטא רק אם הגנב גופא טובח אבל שליח הגנב אינו מקרי לא גוזל ולא מזיק נגד הנגזל אפילו הורג הבהמה הגזולה, לא טובח, כיון שהוא ברצון הגנב וכיון שהגנב עדיין עומד במרדו ורוצה בגנבתו וגם השליח אינו רוצה לקנות לעצמו והגנב קונה בשינוי זה אפילו מתה מאילי' דשינוי דממילא נמי קונה בשינוי שאינו חוזר כמבואר חו"מ סי' שס"ג והוא גנובה ועומדת וחסורה מנגזל אין ההורג או הטובח נקרא עלי' גנב וגזלן או מזיק. ואל תשיבנו א"כ למה צריך קרא בטביחה דיש שליח לדבר עבירה תיפוק לי' דאפילו בגזלן או בהורג דליכא קרא אין השליח חייב לפמ"ש, ז"א דודאי פטור השליח היינו יודעין מסברא כנ"ל אבל הו"א מצד אשלד"ע יהי' גם המשלח פטור קמ"ל דישלד"ע והמשלח חייב:

ועוד נ"ל דאפילו נימא בשליח הגזלן שטבח או שליח הגנב שהרג מקרי השליח גזלן נגד הגזל ודלא כנ"ל, מ"מ בשליח גנב שטבח כיון דגילה קרא דישלד"ע והמשלח חייב הוי כאלו עשה המשלח המעשה ואין השליח לא גנב וגזלן או מזיק ואף שכתבו האחרונים דאפילו אי ישלד"ע מ"מ חייב השליח בדיני שמים, וע"ד שכתב הש"ך חו"מ סי' ל"ב לענין המשלח, נ"ל דזה רק משום מסייע יע"ע ולתא דלפ"ע וכמ"ש הרמב"ם והמחבר והמסעדו על שינויו וכו' ועיין במג"א סי' תל"ב סק"ו ודו"ק:

ואחר הדברים האלה אין לדון על השוחט השור הגנוב רק משום שעובר על לפ"ע ומסייע יע"ע, ויפה כתב מעלתו דלפ"ע ל"ש אלא בקאי בתרי עברי דנהרא אבל הכא יכול לשחוט אצל שוחט שאינו יודע שהוא גנובה והוי כמו אית לי' בהמה לדידי' בע"ז דף וי"ו ול"ש לפ"ע, ומה שדחה עפי"ד מל"מ פ"ד ממלוה דאם א"א לעשות העברה בעצמו רק ע"י אחרים שייך לפ"ע שהרי גם האחר יעבור על לפ"ע, דיחוי זה חוזר ונראה דע"כ לא קאמר המל"מ אלא דאם יעשה ע"י אחר יעבור גם האחר על לפ"ע, אבל אם יוכל לעשות ע"י אחר והאחר לא יעבור על לפ"ע גם זה אינו עובר דשוב לא הוי כתרי עברי דנהרא, ועיין ברכי יוסף חו"מ סי' ט' שהאריך בזה] וכאן כיון שיוכל לשחוט אצל שוחט שאינו יודע שהוא גנוב א"כ לא יעבור השוחט הזה על לפ"ע וכיון שיכול לעשות בלי עברת לפ"ע שוב לא הוי כתרי עברי דנהרא וגם השוחט שיודע שהוא גנוב אינו עובר על לפ"ע כיון שיכול ליעשות בלעדו:

ולכאורה יש לפקפק דאכתי יעבור השוחט האחר על לפ"ע בשוגג, אך הא ליתא דהרי באיסור לאו אין כאן איסור כלל בשוגג וכמ"ש חידושי הר"ן סנהדרין דף פ"ד ע"ב ועוד נ"ל דאפילו אם בשאר איסור לאו יש איסור בשוגג ועיין מג"א סי' תל"ד סק"ה מ"מ גבי לפ"ע דכתיב לא תתן מכשול אם לא הי' יודע שהוא מכשול לא עשה איסור כלל בשוגג וכמו דדרשינן בעלמא עובד דומי' דעבד דניחא לי' וכי יותן דומי' דכי יתן דניחא לי' ה"נ תתן דניחא לי', אבל אם אינו יודע שהוא מכשול לא ניחא לי' וליכא איסור כלל, וראי' לזה שהרי הרמב"ם בפי"ב מרוצח הי"ד כולל דין לפ"ע במכשול חבירו בדבר איסור עם משיאו עצה שאינה הוגנת ובמשיאו עצה שהיא הוגנת לפי דעתו אף ששגג ובאמת אינה הוגנת ודאי לא עבר על לפ"ע רק במשיאו עצה שאינה הוגנת במזיד וא"כ במכשיל בדבר איסור נמי דכוותי' דבשוגג ליכא איסור כלל. ועוד דגם הגנב בעצמו יכול לעשות בבהמה שינוי שאינו חוזר בלי סיוע אחר וא"כ אם השוחט עושה שינוי בשחיטתו ליכא לפ"ע כלל דלא קאי בתרי עברי דנהרא ואף דהוא אינו רוצה לעשות העברה בלי סיוע ואינו רוצה לעשות שינוי אחר רק לשחוט וזה אינו יכול בעצמו לית לן בה כיון דעכ"פ יכול לעשות העברה בלי סיוע שלנו דהרי גם בלא קאי בתרי עברי דנהרא אם מבקש ממנו להושיט לו עכ"ח אינו רוצה ליטול בעצמו ואפ"ה כיון שיכול ליטול בעצמו ליכא לפ"ע ה"נ כן, והא דכתב הרמב"ם וטור ושו"ע סי' שס"ט דמסייעו על שינויו עובר משום לפ"ע, היינו דוקא באינו יכול לעשות השינוי בעצמו וכמו שינוי רשות לקנות ממנו דאינו יכול לעשות בעצמו ועיין בסמ"ע שם. ואף שכתבנו לעיל דלאחר ייאוש ליכא איסור כלל על אחר, היינו רק מצד איסור גזל, אבל לסייע לגזלן שהוא מבטל מ"ע דוהשיב שפיר שייך לפ"ע ומסייע יע"ע, ועוד לרמב"ם שינוי רשות ואח"כ ייאוש נמי קני ומשכחת שינוי רשות קודם ייאוש, או אפשר דבמסייע בשינויו לא הו' רק מסייע יע"ע ולפ"ע לא קאי רק בקנה ממנו שא"א לעשות בעצמו:

ואולם מטעם אחר יש לומר דשייך בזה לפ"ע אף דיכול לעשות העברה בלי השוחט דבתשובת בית אפרים או"ח סוף סי' ל"ו חידש דהא דאמרינן בלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לפ"ע היינו דוקא באינו מאכילו בידים שאין העברה נגמר מיד אבל להאכילו בידים אסור אף שיכול לאכול בעצמו כיון שעתה זה נותן לתוך פיו ומעבירו על דת יש בזה איסור דאורייתא ע"ש, וה"נ כיון שמי ששוחט עושה השינוי בידים והעברה נגמרת מיד שקונה הגנב בזה ושונה בחטא שפיר שייך לפ"ע אף שיכול לעשות העברה זולתו, ועיין ברמב"ם פ"י ממעשר בסופו מבואר כדבריו של ב"א ועיין במג"א סי' קס"ג:

ויש להביא ראי' לסברא זו מדברי חידושי רמב"ן ביבמות דף פ"ב ע"ב ד"ה הא אמרינן כל היכא דאיהו מוזהר וכו' והק' הרמב"ן ת"ל דהא איכא מ"מ משום ולפ"ע לא תתן מכשול דהא שווה בכל, ותי' שם שני תירוצים ע"ש, והערני חתני הרבני החריף מו"ה גרשון שטערן נ"י לפמ"ש בחידושי ריטב"א בע"ז דף וי"ו דהיכא שיכול לעשות האיסור שלא על ידינו ליתא משום לפ"ע ואעפ"י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן ע"ש ולקמן נבאר דבריו בעזהי"ת א"כ לא הקשה הרמב"ן מידי דמשכחת לה שיש לכהן אשה גרושה מכבר וא"כ יכול לעשות האיסור זולת הגרושה שנושא עכשיו ואינו רק כמרבה האיסור על ידה ול"ש לפ"ע לכן צ"ל כל היכא דאיהו מוזהר וכו', ואפילו לסברת מל"מ דהיכא שעושה העברה ע"י אחר יעבור האחר ג"כ על לפ"ע שפיר שייך לפ"ע וא"כ ה"נ דכוותי' שהרי הראשונה עוברת ג"כ משום לפ"ע, מ"מ משכחת לה בקטנה שקיבל בה אביה קידושין ונתגרשה וחזר אביה וקיבל בה קידושין מכהן זה דיכול לעשות הכהן עברה לבעול גרושה בלי עברת לפ"ע שלה כיון שהוא קטנה וא"כ השני' אינה עוברת משום לפ"ע, אך לסברא הנ"ל א"ש דכאן נגמרת העברה תיכף בבעילתה והיא נבעלת לו ומכשילתו בידים שפיר שייך לפ"ע אף דיכול לעבור בלעדה והק' הרמב"ן שפיר:

אמנם זה ע"ד פלפול. אבל נ"ל סעד לסברא זו מדברי הריטב"א אלו בע"ז דף וי"ו שכתב מיהו הנ"מ לענין לפ"ע וכו' דכל היכא דתבעה לה סתמא דומי' דמתני' והא דנזיר ואמ"ה שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום לפ"ע ואעפ"י שאפשר שהוא מרבה איסור על ידינו לא חיישינן אבל מ"מ אי תבע לי' בפירוש לאיסורא נהי משום לפ"ע ליכא אבל איסורא איכא במילתא משום מסייע יע"ע כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור וכדקיימ"ל וכו' ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זב"ז וכש"כ שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל וכדאמרינן בב"מ דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכי מסרינן וכו', והנה גוף סברת הריטב"א אין לה הבנה שנאמר אם העוור עושה פעם אחד עברה אין כאן לפ"ע אם מכשילו עוד פ"א לעשות אותה העברה ובספר נ"ח ח"ר סי' מ"ה הרבה להקשות ע"ז [ועיין טו"א חגיגה דף י"ג באבני מילואים] ואטו אם נכרי אכל פ"א אבמה"ח מותר להושיט לו אח"כ והלא גוף האיסור שאסור להושיט לו הוא רק מפני שאנו יודעין שהוא עוור ואוכל אבמה"ח, ועוד דא"כ תקשי עליו קושי' תוס' בע"ז די"ד ע"ב ד"ה מקום שהקשו מ"ש לעיל לענין תקרובת דאי אית לי' בהמה לדידי' שרי למכור ללישנא דלפ"ע ומ"ש הכא לענין חשש רביעה דאסור, ותי' דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה ולריטב"א הנ"ל כיון דיכול לעבור פ"א שלא על ידינו אין חשש אם מרבה ע"י והדק"ל ובתחילה עלה בדעתי שכוונת הריטב"א הוא רק אם מרבה במעשה א' ובפ"א בשיעור האיסור כגון גבי רועה אם לא היינו נותנים לו הי' מרעה בהמה אחת בשדות אחרים וע"י מרעה אלף בהמות והוא רק מרבה בשיעור האיסור כה"ג ליכא לפ"ע ודומה לג' תאנים בעוקץ אחד במנחות דף ס"ד ועיין ר"ן פ"ב דביצה אבל בשני מעשים ודאי אסור להרבות ולהכשילו שיעשה עוד פ"א וא"ש כל הנ"ל אבל באמת בכוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ דנקט הריטב"א קשה להמציא זה להרבות באיסור בפ"א דבית הבליעה אינו מחזיק יותר מב' זתים כמ"ש תוס' בכריתות ואפילו למרדכי דמרוסק מחזיק טפי מ"מ אינו יותר מג' זתים דהוא פחות מב' רביעית [עיין בי"ש או"ח סי' ע"ח] ובאמה"ח לא משכחת בלא חלקו מבפנים רק בגרומתא זעירתא כדאמרינן ספג"ה וגם לענין תקרובת קשה להמציא איך מקריב בפ"א שני בהמות וגם לא הי' צריכי תוס' לומר דגבי רביעה מתאוה לכל בהמה ובהמה רק דרביעת כל בהמה הוא מעשה בפ"ע ובדוחק יש ליישב זה:

לכן נ"ל ברור בכונת הריטב"א דהנה לאו דלפ"ע הוא אם אנו יודעין בבירור שהוא עוור בשכלו ואוכל איסור אף שאין אנו יודעין בבירור שיעשה עתה האיסור בזה שאנו נותנין לו רק על הספק כי אפשר שיעבור שייך לפ"ע ל"ת מכשול שעכ"פ מכשול הוא שיוכל ליפול על ידינו אבל אם יש שני ספיקות אם יכשל בזה ליכא לפ"ע כמו אית לי' בהמה לדידי' דאי לית לי' אין לנו רק ספק א' אם יקריב הבהמה שאנו מוכרין לו לע"ז ואיכא לפ"ע אבל באית לי' בהמה לדידי' יש שני ספיקות שמא לא יקריב כלל ואת"ל שיקריב שמא זו שיש לו מכבר ולא זו שאנו מוכרין לו רק שיש ספק אולי יקריב שתיהן וירבה באיסורין ואם יש שני ספיקות שיכשל בזו ליכא לפ"ע, והמעיין בריטב"א יראה שכן הוא. ולפ"ז א"ש דגבי רביעה שמתאוה לכל בהמה ובהמה אין הבהמה שיש לו מכבר מוסיף ספק אם יכשל בזו שאנו מוכרין לו והוי רק חד ספק אם יכשל בזו או לא שפיר יש לפ"ע וזה שדייקו התוס' שמתאוה לכל בהמה וא"ש:

ולפ"ז ברור דאם ידעינן בודאי שיעשה העבירה וכגון שמאכילו בידים גם אם אפשר לו לעשות זולתנו ג"כ איכא לפ"ע וכסברת בית אפרים הנ"ל דבשלמא אם הוא ספק יש שני ספיקות אם יכשל על ידינו, חדא שמא גם בלעדינו יעשה ואת"ל שלא יעשה שמא גם ע"י לא יעשה, אבל אם ודאי יעשה על ידינו ואם לא על ידינו שמא לא יעשה ודאי איכא לפ"ע:

אבל מ"מ נ"ל ללמד זכות בנידון דידן ל"ש לפ"ע כנ"ל ואינו ודאי שיעשה איסור ע"י שהרי מבואר בטור ושו"ע סוס"י שנ"ו דמשו"ה בקונה מן הגנב הוי מסייע יע"ע שגורם לו לגנוב גנבות אחרות וכו' יע"ש משמע דמשום גניבה זו ליכא חשש רק משום שיגנוב עוד וכיון שחשש רק משום גנבות אחרות שוב אינו ודאי שיכשל ע"י ואפשר שלא יגנוב ושוב הדרן להנ"ל דכיון שאפשר לו לעשות שלא על ידינו ליכא לפ"ע, אלא דהא גופא טעמא בעי מדוע באמת ליכא חשש לפ"ע משום בהמה זו גופא, ועלה בדעתי עפי"מ שראיתי בתשובת מוצל מאש סי' מ"ה שהק' למאי דקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז דלעבור על ל"ת צריך לבזבז כל ממונו כדי שלא יעבור א"כ תורה שחייבה שבועת מודה במקצת שבועה נגד ע"א ומשמע שמותר לזה להשביעו שלא יאבד ממונו אע"ג דיודע בודאי שנשבע על שקר ואמאי הא עובר משום לפ"ע וצריך לבזבז כל ממונו שלא יעבור ותירץ כיון דסוף סוף זה רשע הוא וגזלן שגוזל ממון חבירו אינו עובר המשביעו אלא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות דקי"ל כרשב"ג פ"ה דמע"ש הלעיטהו לרשע וימות כמבואר ב"ק דף ס"ט, ונ"ל סברא ישרה דזה דוקא ברגע זו שהוא עובר עברה מותר להכשילו שיעשה במעשה זו עוד עבירה כמו שם במע"ש שבשעה שאוכל גזל אוכל שאינו מעושר או בנידון דמוצל מאש שבשעה שנשבע לשקר בלא"ה הוא גזלן אבל להכשילו בעבירה אחרת במעשה אחרת אחר שעבר עבירה זו ודאי יש משום לפ"ע, ולפ"ז א"ש דבגנבה זו שגם עתה מחזיק בה והוא רשע ואף דאפשר שאם לא ישחטנו יהי' מוכרח להשיב מ"מ מה שמשיב בע"כ לאו השבה מעליא הוא ועדיין הוא רשע עלי' כמ"ש תוס' ב"מ דף ה' סד"ה דחשיד ולכן ליכא לפ"ע במה שמסייעו על גנבה זו דלהעיטהו לרשע וימות אבל שלא יגנוב פעם אחרת שפיר יש חשש:

אמנם לא הונח לי גם בזה וגם דברי ספר הנ"ל תמוהים אצלי דז"ל הר"מ שם במשנה דמע"ש אבל שלא בשנת השמטה וכו' ואם עבר אדם ואכל הרי גזלן ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבואו לידי מכשול לפי שעון הגזלנות יותר גדול וכו', מבואר מזה דדוקא אם עובר איסור חמור שייך הלעיטהו על הקל אבל לא מקילתא לחמירתא כגון מגזל לשבועה דשבועה חמירא וחשיד אממונא אינו חשיד אשבועתא ובסוף יומא חשיב לה בהדי חייבי כריתות משום דכל העולם נזדעזע וכו' ואולי גם בשווים ל"ש הלעיטהו וליתא להנ"ל. גם יש ללמוד מדבריו שכתב ואין לנו לעשות תקנה לגזלן דדוקא לעשות מעשה להפרישו מאיסור אין אנו חייבין אבל ספי לי' בידים אסור, ובזה מיושב קושית תוי"ט מ"ה פ"ג דדמאי דבפ"ט מממ"ש פסק הרמב"ם כרשב"ג ובפי"א ממעשר פסק כת"ק דר"י בנותן לפונדקי' ודלא כר"י דאין אנו אחראין לרמאים ולהנ"ל א"ש דבפונדקית נותן בידים אסור ול"ש הלעיטהו, ולפי"ז ג"כ ליתא להנ"ל דכאן אנו נותנין לו בידים. אמנם לשון הלעיטהו משמע דאפילו בידים מותר ואף שבמשנה שלפנינו לא הביא רשב"ג מקרא זה, אמנם בגמרא ב"ק הנ"ל איתא וגם הרמב"ם הביא מקרא זה וכבר כתב תוי"ט שמצא כן במשניות במשנה עצמה וא"כ דיחוי זה ליתא, אבל מ"ש ביישוב תוס' נכון דדוקא אם עושה עברה אחת בלי גרמתינו מותר להכשילו באחרת אפי' בידים משום הלעיטהו אבל בנותן לפונדקי' גם איסור גזל אינו יכול לעבור בלי גרמתנו שפיר ל"ש הלעיטהו. ואין לומר דיהי' אסור ליתן משום שמכשילו באיסור גזל שהרי הנותן יכול למחול ממונו, וגם בזה מיושב קושי' תוי"ט דהכא לאו גזלן הוא דמוחל לו ואף שהיא לגזילה מתכוונת הוי רק כמתכווין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וע"ז נאמר ונסלח לה, אבל שם במע"ש אין אנו מחויבין לעשות תקנה לא למחול הגזל ולא לעשר כיון דהוא לעברה מתכווין וזה נלמד מהא דהלעיטהו דאם עובר בעצמו בפועל מותר להכשילו באחרת בידים כן אף שאפשר לתקן שלא יעבור אפילו אחת מ"מ כיון דלאיסורא מתכוין אין אנו צריכין לעשות תקנה ובזה נכון דלא הביא במשנה קרא דהלעיטהו כיון שאין זה ממש ענין דהלעיטהו אבל מ"מ כיון דנלמד מזה הביאו הגמרא ב"ק הנ"ל מקרא זה וגם הרמב"ם הביאו:

ומה שנ"ל ביישוב קושית מוצל מאש הנ"ל דבתשובת חוות יאיר סוף סי' קל"ט העלה דגם בל"ת שאין בו מעשה אינו מחויב לבזבז כל ממונו וכ"כ הפמ"ג או"ח סי' תרנ"ו, ובזה מיושב קושית הב"ח שהביא טו"ז יו"ד סי' רל"ב סקי"ז ע"ש, והנה מבואר בחינוך פ' קדושים מצוה רל"ב דלפ"ע הוי לאו שאין בו מעשה וא"כ לק"מ דבשביל לפ"ע א"צ לבזבז ממונו וא"ש:

ובזה א"ש ג"כ מה שתמה בספר הנ"ל שם בסוף הסי' על ספר החינוך מצוה תקפ"ח שכתב גבי כובש שכר שכיר אבל אם א"י לפורעו באותו יום אא"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה, והקשה הנ"ל התינח לענין עשה דביומו וכו' אבל בשביל ל"ת דלא תבא עליו השמש מחוייב לבזבז כל ממונו, ולהנ"ל א"ש דלאו דכובש שכר שכיר אין בו מעשה ועיין תשו' חכ"צ סי' כ"ו והארכתי בזה במק"א וא"כ א"צ לבזבז כל ממונו וא"ש:

ועוד נ"ל ביישוב הקושי' מכובש שכר שכיר דנ"ל דבר חדש דאף דצריך לבזבז כל ממונו בשביל ל"ת היינו אם אין העברה בשביל חיסור ממון חבירו אבל אם הל"ת הוא רק בשביל חיסור ממון חבירו אינו מחויב לבזבז ממונו דמאי חזית דממון חברו עדיף דילמא ממון שלו עדיף טפי, ומנא אמינא לה מתשו' תה"ד סי' רע"ו והובא להלכה ביו"ד סוס"י של"ד דאם נידוהו לא' על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי מחויבין לכנס בספק עונש כדי להחזיק הדת אבל אם הוא בדברים שבין אדם לחבירו כגון שהוליכו בערכאות אין אנו חייבין לכנס בסכנת העונש, ומעיין שם בתה"ד בפנים יראה דאפילו בעונש ממון ולקפח פרנסתו א"צ כיון שהוא רק בשביל עניני ממון ולא מתכווין השררה שיש בזה העברת דת יע"ש באריכות ועכ"פ קשה הלא אין הערכאות דנין אותו כדיני ישראל וגורם לגזול את חברו ומחויב לבזבז כל ממונו בשביל זה, א"וו דאם העברה הוא רק בשביל חיסור ממון חברו אין אנו מחויבים לבזבז ממונינו בשביל זה וא"ש:

וביישוב קושיא ראשונה דמשביע עובר לפ"ע נ"ל דבשעה"מ ספ"ה ממלוה ולוה הביא בשם מהר"ם די ביטון דאף דאין שלד"ע אבל אם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב שולחו והביאו כנה"ג חו"מ סי' קפ"ב בהגהות הטור אות כ"ב, ומה שהק' שעה"מ עליו מב"ק נ"א דמשכחת בור של שני שותפין באנסוהו ושוינהו שליח, הנה ספר הנ"ל אין אתי אבל מסברא נ"ל דע"כ לא אמרה מהר"ם אלא בענין שהפעולה הנצמח ממעשה השליחות שייך להמשלח כגון בכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שאם מקדשה היא מקודשת למשלח, או בעושה שליח לגנוב שקונה הגניבה למשלח או באונס שגירש ע"י שליח שהיא מגורשת מבעלה דאז אפילו אמרינן דאשלד"ע לא שייך שהשליח עשה העבירה דלא קידש ולא גנב ולא גירש לעצמו ואי אמרינן אשלד"ע המעשה קיים דלא כנוב"י אז מעשה העברה נשאר קיים למשלח רק השליח עשה המעשה אבל פעולה הנצמח ממעשה זו והעברה היא למשלח ושליח אינו אלא מסייע יע"ע ועובר על לפ"ע בדבר שהוא בר חיובא אז אין השליח צריך לבזבז ממונו בשביל זה כנ"ל ולא יכול המשלח לומר כסבור הייתי שלא ישמע לי כיון שהפחידו בדברים מותר לשמוע לו ושפיר הוי בזה שלד"ע אבל בבור ברשות הרבים אם אשלד"ע הוי השליח כורה בור ברה"ר והוא עושה העברה א"כ מאי בכך שהפחידו בדברים יכול לומר כסבור הייתי שלא ישמע לי כי אסור לשמוע לו ושפיר אשלד"ע אפילו אנסוהו ועיין קצוה"ח סי' שפ"ב בהסברת תוס' רי"ד דאם פעולה הנצמח ממעשה השליחות שייך למשלח אז יש שליחות ולא באופן אחר ע"ש, ולפ"ז נ"ל דגם לענין לפ"ע אם אנסוהו הנזיר וב"נ והפחידו בדברים להושיט לו כוס יין או אבמה"ח אפילו קאי בתרי עברי דנהרא לא מקרי הוא הנותן מכשול רק הוא לוקח המכשול לעצמו ואינו עובר בלפ"ע וא"כ זה המשביע חבירו, הנשבע אנסו בממון שאינו רוצה לפרוע לו להשביעו ואין המשביע עובר בלפ"ע כלל:

נחזור לראשונות דליתא לטעם שכתבנו לעיל למה לא חיישינן על לפ"ע בהאי בהמה גופא, אבל נ"ל טעם פשוט עפי"מ שכבר העירותי לעיל כיון דקיימ"ל סתם גנבה יאוש בעלים א"כ אין בבהמה זו שום חשש משום לפ"ע ומסייע יע"ע ולגבי אחר מקרי בהתירא אתי לידי' וגם הגנב אינו עתה רק מבטל מצות והשיב שניתן לתשלומין ומה"ט ס"ל לבעל מוצל מאש הנ"ל דא"צ לבזבז ממונו משום לאו דכובש שכר שכיר ע"ש ולהכי צריך לתת טעם שעי"ז יגנוב פעם אחרת, ומעתה זכינו לדין דגם אם השוחט יודע שהבהמה הנשחטה הוא גנובה מ"מ לא נקרא הוא גנב וגזלן או מזיק להנגזל ורק יש בו משום לפ"ע, ואם יכול להניח לשחוט משוחט אחר שאינו יודע שהיא גנובה גם לפ"ע אין בו דל"ה כתרי עברי דנהרא וגם בלא"ה יכול הגנב עצמו לעשות השינוי, ואפילו יש בו לפ"ע מ"מ א"צ לבזבז ממונו ולקפח פרנסתו בשביל זה דהוי לאו שאין בו מעשה כנ"ל, ושנית משום שהוא רק עבירה משום חיסור ממון חברו, וג', אולי במפחידו בדברים ליכא לפ"ע כלל ובשביל מסייע יע"ע נראה שהוא רק איסור דרבנן ויש מחלוקת בין האחרונים אם בשביל איסור דרבנן צריך לבזבז ממונו ועיין פתחי תשובה יו"ד סי' קנ"ז אות ד', ואפשר דאם אין ודאי שיעבור ליכא איסור כלל וכן משמע מדברי ריטב"א בע"ז דף וי"ו שהבאתי וא"צ לבזבז ממונו ופרנסתו בשביל זה כן נ"ל ללמד זכות על השוחטים ומ"מ אם יכול להשמט ממנו שלא ישחוט ודאי מחויב לעשות שהרי אנו מחויבין אפילו למחות בעוברי עברה כמ"ש הריטב"א וכל ישראל ערבין זל"ז:

ומ"ש מעלתו מדשא"מ צריך אני להעמידו על האמת דדשא"מ אינו אלא באינו מתכווין לעשות המעשה שנעשה, אבל אם מתכווין להמעשה רק לתכליתה כמו השוחט שמכוין לשחוט אך לא לתכלית לגנוב זה הוי דבר מתכוין רק גבי שבת מקרי זה משאצל"ג וזה ל"ש בשאר איסורין כן ביאור הכ"מ בפ"א מה' שבת הלכה זי"ן יע"ש:

ומה שפלפל בענין עביד לא מהני דשחיטתו יהי' נבלה עפי"ד חוו"ד ביו"ד סי' א' סי"א גבי קהל שהטילו חרם, הנה פשוט דשם אי אמרינן לא מהני ניתקן האיסור שהרי החרם אינו אלא שלא ישחוט ולא שלא יהרוג ואם אינה שחוטה ניתקן האיסור, אבל כאן גם אם יהי' השחיטה נבלה לא ניתקן האיסור דמ"מ הוי שינוי וגזולה מן הנגזל [ע"ל סי' ז']:

ומה שהביא מנתיבות סי' ר"ח בכוונת מהרי"ט שאם נימא דלא מהני יהי' ניתקן האיסור על העתיד וה"נ ניתקן האיסור על העתיד שלא יגנוב עוד, אין לזה ענין לכאן כלל וכוונת הנתיבות כך הוא דבמקום שהקפידה תורה רק על הפעולה הנצמח מן המעשה כמו באונס שגירש אם יתן לידה גט ע"ד שלא תהי' מגורשת אין בזה עברה רק העברה הוא מה שהיא מגורשת ע"י מעשה זו ורצון התורה הי' שלא תהי' מגורשת לכן אמרינן דל"מ ואינה מגורשת כדי שיתקיים רצון התורה ומ"מ לקי אף שלא נעשה מה שלא רצתה התורה משום דעבר אמימרא דרחמנא וכן הוא כל אינך דמייתי התם אבל בשוחט בשבת וכי רצון התורה הי' שלא תהא הבהמה שחוטה שהיא הפעולה הנצמח מן המעשה, רק רצון השי"ת הי' שהוא לא ישחוט וכיון ששחט שוב לא נעשה רצון התורה במה שנאמר שהיא נבלה וממילא שפיר מהני, וכן במכירה בשבת וכי לא הי' רצון חכמים שתהא הבהמה של לוקח, הם רצו שלא ימכור בשבת שמא יכתוב וכיון שמכר שוב לא נתקיים רצון חכמים כלל בביטול המכירה, זהו תורף כוונתו וממילא בין יבין מעלתו שאין זה ענין כלל לנידון דידן:

ומה שחקר אם מותר לקבל ממנו שכר שחיטה, הנה אם אינו נוטל שכר מבהמה הגנובה גופא מבואר בסי' שס"ט ס"ג דאם אפילו רק מיעוט ממונו שלו ורוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו, ואם ליהנות מבהמה גופא מבואר שם ס"ב דאסור ליהנות ואפילו לאחר ייאוש, אמנם אחר שינוי מעשה דקני ולא חייב רק דמים פסקינן באו"ח סי' תרמ"ט דיוצאין בו ידי מצוה וליכא משום מהב"ע כ"ש דמותר ליהנות ממנו בדבר הרשות, ויען עמוס הטרדות אנכי אקצר ידידו הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה