בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה טז
שיל"ת ב' אויפאלו יום ד' לס' יתרו תרמ"ג לפ"ק:
שוכ"ט לידידי ש"ב הרב הגדול המופלג, בתורה חריף ובקי, זך ונקי כש"ת מו"ה עמרם נ"י פישער האבדק"ק יינק והגליל וכל מרבית ביתו לשלום יפקדו:
נועם מכתבו הגיעני בזמנו ויסורי הגוף בעו"ה מנעוני מבוא בתשובה שלימה ועוד לא שבתי לאיתני וב"ה כי קטן הכאב ואקוה שירפאנו רפואה שלימה במהרה וגם היום תחילת מעשי להשיב לידידי נ"י:
אודות שאלתו נידון איש אחד דר בעירו כמה שנים והי' מוחזק בחזקת כשרות והי' עוסק במו"מ ועתה העני ולמד שחיטות ובדיקות ונטל קבלה ממעלתו נ"י, אחר כמה שבועות שמע שח"י שנים קודם, שהי' דר בעיר אחרת הי' לו דו"ד עם איש יהודי והלכו בערכאות ונשבע שם על דבריו ויש קול שם בעיר לפי אומדת האנשים דשם שנשבע לשקר מה דינו של האיש הזה אם כשר להיות שו"ב או לא, ושאלת חכם חצי תשובה יתפרד לשלש ראשים:
א') אם הנשבע לשקר פסול לשחיטה, ב') אם גם פסול מ"מ יש לדון אם נאמין לקול שנשבע, לשקר, ג') אם צריך לטרוח לברר דבר זה, ועיטרה בפלפלת כ"ש, וד' ינחנו בדרך אמת ואת אשר יתן בפי אותו אשמור לדבר:
תשובה: הנה ביו"ד סי' ב' ס"ו מומר לאחד משאר עברות א"צ לבדוק לו סכין דקיי"ל מומר לדבר אחד ל"ה מומר לכה"ת כולה וכמבואר בסי' קי"ט ס"ז ולדעת רמב"ם צריך בדיקת סכין כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עברות חיישי' שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה היכא דאית בי' טירחא עיין שמ"ח שם ובטו"ז שם סק"ט בשם הרא"ש וכתב הש"ך סקח"י דלדעתו אפילו בדעיבד שחיטתו אסורה בלי בדיקת סכין ותבו"ש שם בשמ"ח אות י"ג ופמ"ג שפ"ד סקי"ח הסכימו לדעת הרמב"ם וא"כ לכאורה שוחט זה פסול לשחיטה, אך ז"א דהרי סיים שם המחבר דוקא במומר לעברה אבל מי שהוא פסול לעדות בעברה מעברות של תורה א"צ לבדוק לו סכין אפילו לרמב"ם ופי' הש"ך סקי"ט דמומר היינו שהוא מועד לכך ועבר כמה פעמים ופסול היינו שלא עבר אלא פ"א וא"כ זה שלא עבר אלא פ"א אינו נפסל לשחיטה וכ"ז פשוט ומבואר:
אמנם מעלתו פקפק בדבר עפי"מ דקיי"ל בסי' קי"ט ס"ה דחשוד על חמור חשוד לקל ושבועה הוא איסור חמור כדאמרינן יומא פ"ו ושבועות ל"ח וא"כ חשוד על שבועה חשוד על נבלה וטרפה, יפה דחה דזהו דוקא במין איסור אחד כגון מאכילה לאכילה וכמ"ש הש"ך סי' קי"ט סקי"ב, וממקומו הוא מוכרע דהרי כתב רש"י שבועות ל"ט ד"ה ולא תשא עמהן אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד ע"ש והרי מבואר ביו"ד סי' ב' שם סק"ו מומר לערלות דינו כמומר לעברה אחת והרי ערל הוא מחייבי כריתות וחמור כשבועה ואפ"ה אינו חשוד לשחיטה וא"כ ה"נ בשבועה ועיין ש"ך סי' קי"ט ס"ק הנ"ל ואין לומר דמיירי באב שהוא מומר שלא למול את בניו דבזה אין כרת דהוא אינו נקרא מומר לערלות שאין הוא נימול אלא מומר למילה הוא דמקרי, ועוד דגמ' חולין דף ד' ע"ב איתא בברייתא ואפילו ערל וקאי על גדול שאינו נימול והוא מומר לערלות שיש בו כרת ועכ"ח דמחמור לקל נמי אינו חשוד אלא במין אחד של איסור וגדולה מזו כתב בתשובת חת"ס ח"ו סי' פ"ג דאפילו מומר לע"ז ושבת דהוי מומר לכה"ת ושחיטתו פסולה וגט ותפילין שכותב פסולין מ"מ אינו חשוד לכה"ת במה שאינו מין זה של איסור ונאמן להעיד באיסורין כמבואר בסי' קכ"ז דכל פסולי עדות כשרים להעיד באיסורין ע"ש אף דשבת וע"ז הם מחמורים שבחמורים וכש"כ הכא:
הן אמת שדברי חת"ס אלו תמוהים אצלי מאוד דהרי מבואר בסי' קי"ט ס"ז מי שהוא מפורסם באחד מעברות שבתורה חוץ מעכו"ם וחילול שבת בפרהסיא וכו' נאמן בשאר איסור ועיין בש"ך שם סקט"ו והוא מדברי רשב"א בתשובה שהביא ב"י שם ומבואר להדיא דאם הוא חשוד לע"ז ולחלל שבת הוי חשוד לכה"ת אפילו אינו מין זה של איסור דאי במין איסור זה אפילו שאר איסורין חוץ משבת וע"ז נמי חשוד מחמור לקל וצע"ג אם לא שניישב בדוחק דכוונתו לדעת הרמב"ם בפיה"מ חולין י"ד דבפ"א נעשה מומר ושחיטתו אסורה מ"מ חשוד לא הוי לכה"ת דלא נעשה חשוד בפחות מג' פעמים דאז נעשית לו כהיתר ועיין שמ"ח סי' ב' סקי"ג ורשב"א בתשובה מיירי בעע"ז או חילול שבת ג' פעמים ועדיין לא נתקררה דעתי:
והנה יש לי עיון קצת לפמ"ש לעיל דהך דינא דמומר לערלות מיירי בגדול שאינו מל עצמו ולשון דינו כמומר לעברה אחת משמע דלהרמב"ם צריך בדיקת סכין והלא להרמב"ם צריך לעבור ג' פעמים כמבואר לעיל בדברנו ובפמ"ג סקי"ט והאיך משכחת בגדול שלא מל עצמו שיעבור ג' פעמים לדעת מג"א סי' תמ"ד סקי"א דתשביתו עובר בכל שעתי' ושעתי' משא"כ במילה, בשלמא באב משכחת שלא מל ג' בנים אבל במילת עצמו האיך משכחת לה הא אינו עובר רק פ"א ועיין פמ"ג סקכ"א שכתב דבכל רגע עובר בעשה אבל לדעת מג"א הנ"ל קשה:
ואמנם נ"ל דע"כ לא קאמר מג"א דאינו עובר כל שעה אלא באב דניהו דגם אחר ח' המצוה מוטלת עליו למולו ועיין במחה"ש שם מ"מ הוי רק תשלומין דיום ח' ואינו מבטל רק מצוה אחת אבל בגדול שאינו מל עצמו כל שעתי' עובר על מ"ע שלא יהי' ערל, והסברא נותנת כך דבשלמא באב המצוה הוא מעשה המילה וזה אינו יכול לעשות רק פ"א ואינו עושה מצוה רק ברגע שהוא מל ואם מל היום ועושה המצוה אינו עושה למחר ואפילו ברגע שלאחר מעשה המילה א"כ ממילא אינו מבטל מ"ע רק פ"א וכדעת מג"א אבל גדול שעושה מצוה במה שהוא נימול רק שא"א להיות נימול בלי מעשה המילה אף שאינו יכול למול עצמו רק פ"א אבל משך המצוה שהוא מהול הוא עולמית כמו מי שמתעטף עצמו בציצית שמשך המצוה כ"ז שהוא מעוטף לכן כ"ז שעומד בערלתו כל שעתי' ושעתי' עובר בקום ועמוד והעבר הערלה ואין מה שמחויב להסיר הערלה תשלומין למה שנתחייב כשנעשה בן י"ג רק כל רגע חיוב בפ"ע להיות נימול וכתב פמ"ג שפיר גם לדעת מג"א והוא סברא ישרה לדעתי:
מיהו לולא פמ"ג הייתי אומר דניהו דאינו עובר רק פ"א מ"מ נעשה מומר וחשוד דדוקא בעובר פ"א באיקראי אמרינן דאינו נעשה חשוד דאין המצוה קלה בעיניו רק יצרו תוקפו באותה שעה ושוב חזר לתומו אבל בעבר ג"פ כבר כדמה בעיניו כהיתר כמו"ש האחרונים אבל במומר לערלות שעובר במשך ימים ושנים ניהו שהוא רק עברה אחת מ"מ ל"ש לומר יצרו תוקפו באותה שעה רק המצוה קלה בעיניו ופוקר בה וחיישינן שמא פוקר ואינו עושה גם מצוה אחרת כהלכה וכמ"ש הרא"ש בדעת הרמב"ם וא"ש:
נחזור לראשונות בלא"ה נמי אפילו נימא דחשוד לחמור חשוד לקל אפילו אינו אותו מין איסור מ"מ ה"ד במועד לכך ועבר ג"פ אבל לא בעבר פ"א כנ"ד שנשבע פ"א לשקר ולא עדיף חשוד מחמור לקל מחשוד לאו"ד שג"כ דעת תורת חיים הובא בש"ך סי' ב' סק"כ דדוקא במועד ורגיל בכך צריך בדיקת סכין ולא כשאכל פ"א ואפילו לדעת רמ"א בדעת ב"י דנעשה חשוד באכל פ"א כבר העלה בש"ך שם דה"ד להעיד בשל עצמו אבל בשל אחרים נאמן עד שיעבור ג"פ ועיין בש"ך סי' קי"ט סקח"י, ועוד נ"ל לפמ"ש רמ"א סי' קי"ט מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עברה לא מקרי חשוד וע"ש סעיף ה' ובש"ך סקי"ב ועיין ברמב"ם פי"ב מעדות הלכה א', ולפ"ז י"ל ניהו דהכל חד אם משביעין אותו בב"ד של ישראל או בערכאות כיון דאמר הרני נשבע כל חומר עונש שבועה עליו ועיין נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' ע"א אבל כיון דבעיני העולם שבועה בערכאות לא חמור כולי האי ואולי השביעו אותו על להבא שיאמר האמת ולא חמור כמו שבועה לשעבר ועיין בחו"מ סי' ל"ד ס"ה וסמ"ע סי' צ"ב סק"ו לא מחשיב חשוד על חמור כלל:
אבל מה שהשיב מעלתו עפי"ד הר"ן יומא פ"ג דנבלה חמור משחיטה דשבת דבזה אינו מחלל שבת רק פ"א ובנבלה עובר על כל כזית וכזית וה"נ אינו חמור כ"כ לעבור על שבועת שקר פ"א כמאכיל נבלות כמה פעמים:
לא נהירא דא"כ חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו היכא משכחת והלא חשוד לקל אינו חשוד לחמור ולהכשיל רבים כמה פעמים הוא חמור לדעת מעלתו, [ע"ל סי' ז'] וידעתי כי י"ל כיון שמועד לכך ועבר ג"פ נדמה לו כהיתר כמ"ש הקדמונים ול"ש תי' דכמה פעמים חמירא לי' משא"כ כשנשבע פ"א לשקר, אבל האמת יורה דרכו דכשאומר על טרפה כשר אינו עובר על לפ"ע רק פ"א שהוא לא נתן מכשול רק פ"א כשאמר כשר ואם א' אוכל ממנו ק' זיתים הוא רק שהעיור נפל מאה פעמים ואם רבים אוכלים נתן מכשול א' לפני מאה עורים אבל הוא לא עבר רק פ"א כשנתן המכשול ואי דכשמכשיל הרבה פעמים הוא עובר הרבה פעמים על לפ"ע וחמור לי' ז"א דכי אנו אומרים שבכל פעם מכשיל אלא כיון דחשוד אינו מעיד פן יארע שיכשיל פ"א לכן אין לסמוך על עדותו בשום פעם דשמא עכשיו הוא מכשיל:
ועוד נ"ל דתוס' ב"מ ה' ד"ה דחשוד הקשה אי חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא אמאי גזלן פסול לשבועה, ותירץ רבינו יהוד' חסיד דמשו"ה לא חשוד אשבועה דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן כשם שמממון אינו פורש הה"ד משבועה והסביר בשמ"ק שם דלעבור על גזל ושבועה בפ"א חמיר לי' ופורש אבל אם כבר עבר אגזל שוב קל בעיניו לעבור גם אלאו דשבועה לחוד ע"ש ולפ"ז בנידון דר"ן שפיר אמרינן דחמור לעבור בפ"א כמה לאוין דנבלה מאיסור סקילה א' דשבת אבל לענין חשוד כיון שעבר פ"א איסור חמור שוב חשוד וקל בעיניו לעבור בפ"א איסור קל וכל כמה שעובר יותר אחר כך קיל בעיניו לעבור עוד פ"א וא"ש:
ואמנם עוד צידד מעלתו להחמיר עפ"י פנ"י בגיטין י"ז שחידש כיון דחזקת כשרות הוא מטעם רוב דרוב ישראל בחזקת כשרות וכשזינתה לפנינו הרי אינו מהרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות אפילו כשהם פנויות וא"כ ל"ש חזקת כשרות כלל ואמרינן דזינתה כשהוא א"א וה"נ כיון דנשבע פ"א לשקר יצא מן הרוב ואין לו חזקת כשרות ושחיטתו פסולה, לא נראה כן לפענ"ד דהנה מאז תמהתי על דברי פנ"י הלא מבואר בבכורות ל' דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ועיין סי' קי"ט ס"ו ובש"ך סקי"ד ועיין סנהדרין כ"ז א"כ חזינן אע"ג דיצא מרוב ישראל שאינן עוברי' גם על הקל מ"מ עדיין נשאר בחזקת כשרות שהוא מרוב ישראל שאינן עוברי' על החמור והוא פלא לכאורה ועוד קשה הא חזינן דבעובר פ"א אכתי לא נקרא חשוד ויש לו עדיין חזקת כשרות שלא יעבור עוד עד שיעבור ג"פ והאיך כתב פנ"י שבפעם אחד אזדא חזקת כשרות מיהו בהא איכא למימר דבחשוד לאותו דבר אינו נאמן בשל עצמו אפילו בפ"א כמבואר ברמ"א סי' ב' ס"ו וקי"ט ס"ז וע"ש בש"ך וה"נ הוי לאותו דבר בשל עצמו אבל קמייתא קשיא:
לכן נ"ל לחדש דודאי בשעת מעשה שעובר אדם עברה ודאי יצא מן רוב ישראל שאינם עוברים עברה אבל אחר שעבר שוב חוזר לרוב ישראל כשרים ופושעי ישראל מלאים חרטה ועיין מ"ש רמב"ם פ"ב מגירושין ה"כ משו"ה כשעבר פ"א אכתי אינו נעשה חשוד ונאמן בשל אחרים ומה שאינו לאו"ד אפילו הוא אותו מין איסור נאמן אפילו בשל עצמו רק בעובר ג"פ ומועד לכך ל"ש להאמינו משום חזקת כשרות כיון דדש בי' כהיתרא דמי לי' כמבואר כ"ז בגדולי האחרונים ז"ל ולהכי חשוד על הקל אינו חשוד על החמור דהחמור לא דמי לי' כהיתרא והוא עדיין לענין זה מרוב ישראל הכשרים ונאמנים בזה משא"כ ברגע שעושה העברה ודאי יצא מרוב ישראל וא"כ ברגע זו שעבר עברה קלה ודאי אין להעמידו בחזקת רוב ישראל כשרים שודאי לא עשה עברה חמורה ושפיר כתב פנ"י שברגע זו שזינתה ודאי כשהיא פנוי' ויצאה מהרוב אין להעמידה בחזקת כשרות שלא היתה א"א ולא עבדה עברה חמורה כיון שעכ"פ ברגע זו יצאה מהרוב וא"כ דברי הפנ"י אין ענין לנ"ד כלל כמובן:
ומה שחקר אם יש לפסול גברא ע"י קול נראה לכאורה בסוגיא דכתובות כ"ו ע"א דקאמר הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עלי' קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיני' וכו' אלמא דמוציאין גברא מחזקת כהונה עפ"י הקול אע"ג דאין מוציאין אותו מחזקתו עפ"י ע"א דעד גרוע' מקול וכמ"ש תוס' שם סד"ה והאר"י וה"נ בשוחט דאף דע"א אינו נאמן להוציא מחזקתו כמבואר בסי' א' סי"ד מ"מ עפ"י קול מוציאין אותו מחזקתו ומפסיל:
אמנם באמת הא ליתא ויש להביא ראי' להיפוך דרש"י פירש ואחתיני' מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה הוא לכהונה אלמא אי לאו מעלה דכהונה לא הי' מוציאין מחזקה עפ"י קול ואפילו משום מעלה דכהונה לאו הורדה גמורה הוא אלא עד שיבדקו הדבר ועיין בשמ"ק שם הא חדא, ועוד דמבואר בשמ"ק דוקא משום דלא איתחזק הוא אפילו שעה אחת בלא קול רק דאביו הי' מוחזק בכהן לכן אחתינן לי' והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן בי' דכהן הוא וכו' מוכרח דאלו הי' הוא מוחזק לכהן לא הי' הקול נאמן לפסול וה"נ בשוחט אינו נפסל ע"י קול:
ועוד ראי' יש מסנהדרין כ"ו ע"ב דאמרינן החשוד על העריות כשר לעדות ופי' תוס' בתי' הא' דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן כ"א שמועה אלמא דע"י קול בעלמא לא מפסיל, אך בזה יש לדון דהרי אמרינן שם דלעדות אשה פסול משום חשוד לאותו דבר, ולפ"ז יש לחקור בשוחט שיצא עליו קול שהוציא טרפה מתח"י יפסל, אמנם ראיתי בתשובת חת"ס יו"ד סי' י"א דפשיטא לי' שאין שוחט נפסל משום קול ורינון אפילו בקול לאותו דבר וכתב דיש לפקפק ע"ז מהא דחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה דע"י קול וחשד נפסל עכ"פ לאותו דבר לעדות וסיים אמנם אינו ענין לכאן והחילוק מבואר ע"ש, ולכאורה עלה בדעתי דהתם הטעם דהוי כמעיד בשל עצמו שרוצה לישא אותה וכדומה אבל בשוחט להעיד בשל אחרים נאמן ואמנם עיינתי ברא"ש סנהדרין שם ובטור סי' ל"ד ובהג"ה שם וז"ל וכן אינו נפסל על קול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה, מלשון זה משמע דזה שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם הוא ידוע בעדים אלא שמחמת זה קול יוצא עליו שהוא בועל ערוה מ"מ לא משגחינן בקול וכשר לכל עדות רק לעדות אשה פסול משום דזה ידעינן בבירור שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם אבל עם הכל רק ע"י קול אפשר דאפילו לעדות אשה כשר וא"כ כאן בשוחט שהכל ע"י קול אינו נפסל כלל אפילו לאותו דבר:
ועוד נ"ל לפ"מ שהבינו אחרונים מדברי הר"ן פ' כל הנשבעין למ"ד מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם הוא משום דהסברא הי' במודה במקצת ושבועת ע"א שישלם רק התורה הקילה עליו לפטור בשבועה ולהכי כל שאינו יכול לישבע משלם, ולפ"ז בכל מחויב שבועה איכא אומדנא והוכחה שהוא חייב דהרי משו"ה הסברא שהוא חייב לשלם אפי"ה כשנשבע אמרינן שע"י השבועה מבורר שעכ"ח האומדנא והסברא הוא שקר ואינו חייב, וגדולה מזו כתב בתשובת רמב"ן סי' ק"ט הובאה ביתה יוסף חו"מ סי' ל"ד דאחר שנשבע אין העד ובע"ד יכולין להעיד עליו ולפוסלו ודלא כרבינו יקיר בטור שם מטעם דכיון דהאמינתו תורה להכחיש העד שוב אין אותו העד נאמן לפוסלו ולומר שנשבע בשקר, והנה זה ברור דמשום קול בעלמא ואומדנת העולם אין מוציאין ממנו ממון שלא יוכל לפטור עצמו בשבועה וכיון שהאמינתו תורה בשבועה לפטור עצמו מממון נגד הקול שוב אמרינן דנשבע באמת ואין כח בקול לפוסלו ואינו דומה ליצא עליו קול שעבר עברה אחרת דע"י השבועה מבורר שקול ואומדנא הוא שקר וכדאמרן:
אבל מ"ש מעלתו להכשיר משום ס"ס שמא נשבע באמת ואת"ל בשקר שמא חזר בתשובה וא"צ שיוכל להתהפך כסברת מ"ע שבש"ך סי' ק"י סקט"ו, לא נראה כן לפענ"ד כיון דנולד ספק אחד קודם השני אף שנודעו בב"א ל"ה ס"ס כסברת טו"ז שבסי' ק"י סקי"ג, ועוד דעכ"ח ספק שמא נשבע באמת אינו ספק השקול דאל"כ אין צריך לס"ס דבלא"ה אוקמא אחזקת כשרות ועכ"ח דעפ"י הרוב הקול אמת וא"כ אפילו לפנ"י בסוגיא דפ"פ דאמרינן אפילו ס"ס דלא שכיח היינו באם ספק הראשון שקול והב' לא שכיח דאז מצרפינן המיעוט לס' הא' והוי רובא אבל אם ספק הראשון לא שכיח ואנו מחליטין לאיסור שוב א"א לדון כלל על ספק השני כנ"ל נכון בסברא:
וגם על ספק שמא עשה תשובה יש לפקפק ממ"ש באהע"ז סוס"י מ"ב דמקדש בפסולי עדות מה"ת מחמת רשעות וכו' י"א דחוששין לקידושין דילמא חזר בתשובה ויש מקילין וכתב בח"מ סקי"ז דלא פליגי דדוקא בחזר אח"כ בתשובה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אבל אם לא חזר לא חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו והא דחיישינן בע"מ שהוא צדיק שמא הרהר בתשובה היינו הואיל והתנה ועיין ב"ש שם סקכ"ב אבל מסתמא אין זה ספק שמא עשה תשובה דאוקמא אחזקה שלא נשתנה ואף דבנ"ד ל"ש לאוקמא אחזקה דל"ה לו חזקת רשעות מעולם בודאי שהרי אנו מסופקים אם הקול אמת מ"מ אמרינן דלא נעשה שום שינוי ואין כאן רק ספק אם הקול אמת ועיין חידושי רשב"א חולין גבי ספק סכנתא לחומרא ואין זה דומה למ"ש מהרי"ק סי' ל"ג הובא בשו"ע סי' א' סעי"ד דשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו דהעד עצמו מותר לו לאכול משחיטתו מכאן ולהבא ועיין תב"ש סי' זה אות ל"ח וחת"ס יו"ד סי' י"א מה שפירש בכוונתו ליישב קושי' פר"ח:
אבל לפענ"ד נראה בכוונתו דס"ל דשוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נדר וכמהר"י באסין סי' פ' ועיין שעה"מ פ"ט מאישות הט"ז ומוהרי"ט ח"א סי' צ"ב וס"ב ח"ג ס"א ועוד תשובות אחרונים הרבה, ולפ"ז באומר נתנסך יינך או נטמאו טהרותיך שאם הוא כן אין לו תקנה עולמית א"כ קיבל על עצמו שלא יאכל עולמית וניהו שאח"כ חוזר ואומר שלא נתנסך ולא נטמא ואנו מאמינין לו דבריו האחרונים מ"מ כבר קיבל על עצמו בנדר שאין לו התרה שאפילו הם היתר יהיו עליו כאיסור ושוי' אנפשי' חד"א ועיין שע"ת ח"א כלל כ"ה פ"א כיון שידע שהוא היתר ואמר שהוא איסור אבל באומר ששחט ולא כהוגן אין לומר שקיבל על עצמו שאפילו לא יהי' רשע אח"כ לא יאכל משחיטתו שהרי אפילו אם אמת ששחט שלא כהוגן והוא עתה רשע מ"מ אם עושה תשובה ולכהפ"ח אם ילבש שחורים ואנו יודעין אח"כ שאינו רשע שחיטתו כשרה והרי כיון שהעד חוזר אח"כ ואומר ששחט כהוגן ואנו מאמינים לו בזה הרי אנו יודעים שעכשיו אינו רשע וניהו שאותה בהמה עדיין אסורה לו לפי שקיבל על עצמו באיסור אף שהוא מותרת כיון שידע שהיא מותרת ואמר שהוא אסורה אבל לא קיבל על עצמו להבא שיהי' שחיטת השוחט אסורה לו אם לא יהי' רשע, אלא דהי' מקום לומר כיון דידע שאינו רשע ואמר שהוא רשע אסור על עצמו שחיטתו כל זמן שלא ילבש שחורים על זה חידש מהרי"ק דז"א דהא אין לבישת שחורים מכשיר אותו אלא עזיבת החטא בלבו ואם אינו לובש שחורים ועוזב החטא הרי הוא כשר ואם לובש שחורים ואינו עוזב החטא הרי הוא ככלב שב על קיאו רק אנן אין יודעין מחשבות לבו רק על ידי לבישת שחורים ועיין נוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ה וכיון שזה לא חטא יהי' לבישת שחורים פעולת ריקני' ואנו יודעים בבירור שעל ידי זה לא נשתנו מעשיו ולא עשה תשובה שהרי אין לו על מה לשוב וכיון שכן ודאי לא קיבל על עצמו איסור שחיטתו עד, שילבש שחורים רק עד שלא יהי' רשע והרי אינו כן לכן ל"ש בזה שוי' אנפשי' חד"א כלל, וזה שדייק מהרי"ק ונמצא דלא שוי' חד"א בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע או להטיב ודו"ק בכ"ז:
ומה שחקר אם איכא ס"ס אם צריך לברר והעלה דאפילו לשיטות הפוסקים שהביא הש"ך סימן ק"י ס"ק ס"ו דצריך לברר מ"מ למ"ש נוב"י קמא יו"ד סי' נ"ז דזה דוקא אם יש כאן חזקת איסור אבל היכא דליכא לחזקת איסור א"צ לברורי וה"נ האי שוחט ל"ל חזקת איסור, לא דק בזה ועיין מג"א סי' תל"ז סק"ד שמחלק כן באיכא לברורי גבי חזקה דאם היה חזקה נגד חזקה זו צריך לברורי וא"ל א"צ לברר ומבואר שם דמשום בהמה בחייה בחזקת איסור הוי נגד חזקה וצריך לברורי אפילו איכא חזקה ורוב ששחט כהוגן וכן מבואר בכמה דוכתי:
ואמנם מ"ש עפ"י נוב"י שם סי' נ"ז וסי' מ"ג דדוקא היכא שיכול לברר כל שני ספיקות צריך לברר אבל אם אין יכולין לברר רק ספק אחד אין צריך לברר ולאסור אחר כך משום ספיקא דאורייתא לחומרא והכא נמי ניהו דיכול לברר ספק אחד שנשבע לשקר אבל ספק ב' אם עשה תשובה א"א לברר וא"כ א"צ לברורי יפה כתב דאף דמבואר בחו"מ סי' ל"ד מאימתי החזרה על כ"א מהעבירות יעיי"ש וא"כ לכאורה אפשר לברר אם עשה כזה, מ"מ ז"א דאם עשה התשובה המבואר אז אנו יודעין בבירור שעשה תשובה אבל גם אם מבררין שלא עשה כן מ"מ אינו ודאי שלא עשה תשובה כי זה תלי' רק במחשבת הלב ועיין בנובי"ק שזכרנו לעיל אלא שאנו מסופקים שמא לא עשה תשובה וא"כ א"א לברר:
ואני מוסיף והולך דאפילו ספק א' נמי א"א לברר דהא א"נ נשבע לשקר והיינו אומרים דמכח זה חשוד על השחיטה מ"מ וכי חשוד על השחיטה ודאי מנבל בשחיטה והלא אפשר ששחט שפיר רק דאנו חוששין שמא אינו שוחט שפיר והוי רק ספק ואף דאז אסור משום חזקת איסור דבהמה מ"מ אני חוכך אם צריך לברר כדי שיהיו לו ספק ולוקמא בחזקת איסור, ויתר מיכן אני מסתפק אם מה שמבררין בהעדאת עדים מקרי בירור לפמ"ש הרמב"ם ספ"ג מיסוה"ת דמה שאנו חותכין הדין עפ"י שני עדים ואעפ"י שאפשר שהעידו בשקר מ"מ מעמידין אותם בחזקת כשרותן והוא מצד רוב ישראל כשרים ורוב אינו ודאי כמו שהבינו אחרונים בשמ"ק ב"מ דף וי"ו א"כ זה לא מקרי בירור כיון שגם אחר הבירור אינו אסור בודאי רק משום רוב וחזקה ולא מקרי בירור אלא אם אסור אח"כ בודאי בדבר שגלוי לכל העולם ועיין תוס' יבמות דף פ"ח ד"ה אתא:
אמנם מדברי תוס' ריש כתובות ד"ה שאם נראה סתירה לזה שכתב דלפירש הקונטרס לא קשה דהוי ס"ס שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים מוכח דע"י עדים מקרי בירור ולהכי גם בס"ס צריך לברורי, אבל לבבי לא כן ידמה ואקדי' דברי דג"מ ביו"ד סט"ו שהק' למה בהמה שנשחטה תוך ז' מעל"ע אפי' בדיעבד אסור משום ספק נפל וגבי יבמה משמע בחי' רשב"א פ' החולץ שאפי' לא נגמר שערו וצפרניו ומת תוך ל' מותרת בלי חליצה משום דרוב נשים ולד מעליא יולדות, ותירץ עפ"י דברי תוס' בנדה מ"ד לחלק דבשלמא בבהמה דספק זה הוא בכל הבהמות אם מותר לשוחטם תוך זי"ן ואם נאמר דמותר לשוחטם נתיר גם המיעוט שאינם וולד מעליא לכן החמירו חכמים אפילו בדיעבד דודאי איכא מיעוט נפלים אבל ביבמה שהוא מקרה דלא שכיח שימות בלי זרע וישאר רק זרע זו שימות אחר מותו תוך שלשים ללידה במקרה זו שפיר סמכינן על רוב נשים ולד מעליא יולדן עיין שם ועיין וס' שבועות מ"ה ד"ה וספרא דאף דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן היינו באדם פרטי אבל כשאין דנין על אדם פרטי ודאי כמה גנבי איכא בעלמא ועיי' תוס' ב"מ דקט"ז ד"ה והא ולפ"ז מה הקשה דאיכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא אין תחתיו ולמה תקנו שתנשא בד' והלא מ"מ יש מיעוט בעולם שמזנות תחתיו ברצון ובתקנת חכמים אין אנו דנין על אדם פרטי רק אכ"ע ואם לא תנשא ברביעי ותתקרר דעתו ידורו עם כולם גם עם המיעוט שזינתה תחתיו ברצון לכן שפיר תיקנו שתנשא בד', אך זה ליתא דקושית התוס' לא הי' למה תיקנו האיכא ספק ספיקא וא"צ לתקן דבזה ודאי הי' צריך לתקן כמ"ש אבל הכי הקשו התוס' דלא הועילו בתקנתם דגם אם יבוא לב"ד תהי' מותרת לו משום ספק ספיקא וע"ז כתב שפיר דלרש"י אתי שפיר דהועילו שע"י שיבוא לב"ד יתברר הדבר ושמא יבואו עדים שזינתה ברצון ותהי' אסורה לו עפ"י ד"ת ומ"מ אפשר דבדבר המותר משום ס"ס א"צ לברר ע"י עדים דעדים לא מקרי בירור וכנ"ל ודו"ק בלשון רש"י ותוס' שלא כתבו ושמא יבואו עדים ויתברר הדבר דעדים לא מקרי בירור רק הפכו הלשון ויתברר הדבר ושמא יבואו עדים, ובזה מיושב קושית חת"ס שהביא מעלתו על הפוסקים דבס"ס אפילו איכא לברורי לא מבררינן מדברי רש"י ותוס' כתובות הנ"ל שכתב דלרש"י ניחא דאף דאיכא ספק ספיקא מ"מ כיון שאפשר להתברר בעדים מבררינן וכבר הקשה קושיא זו בספר בית יעקב על כתובות בסוגיא דפ"פ, ולפמ"ש לק"מ דאין זה ענין לס"ס במקום דאיכא לברורי כלל:
מכל הלין טעמי' נ"ל דאין לפסול השוחט ושחיטתו כשרה אך כ"ז מדינא אבל כבר כתבו האחרונים שהשוחט צריך להיות ירא ד' מרבים לכן הכל לפני מה שהוא אדם ולפי ראות עיני הדיין ועיין ביו"ד סוס"י א' וסימן קי"ט סעיף ח"י. ובזה חיים וברכה עד העולם כנפשו ונפש ש"ב ידידו הדוש"ת
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל