בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה טו
שוכן מעונים, יוסיף לו כח ורב אונים, לכבוד אהובי וחביבי מחו' הרב הגאון הגדול, מעוז ומגדול, צדיק תמים:
ראש בשמים, כקש"ת מו"ה מנחם מענדל נ"י פאנעט האב"ד דק"ק דעעש תע"א:
ספרו שערי צדק אשר מנחה היא שלוחה בא לידי עש"ק העבר סמוך להכנסת כלה ותשואת חן לו, ולאות אהבה אמרתי פתחו לי שערי צדק אבוא בם ואקריב את תודתי היום להתעלס באהבים לפלפל ולסלסל בדבריו הנעימים:
ראשית דבר הביא בסימן כ"ב קושית פנ"י בריש חולין על שיטת הרא"מ שבהג"א ובמרדכי רפ"ק דחולין דהא דשוחט דנאמן על השחיטה אף דע"א אינו נאמן באיסורי' באיתחזק איסורא היינו ברקים ופוחזים אבל איש המוחזק בכשרות נאמן אפילו באיתחזק איסורא א"כ מומר אוכל נבלות לתיאבון איך בודקין סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו והא אינו מוחזק בכשרות והאריך בזה וגם בתשובת מהר"ם מינץ האחרון סי' יו"ד וי"א האריך בזה:
ולפענ"ד נראה דודאי היכא דאנו צריכין לנאמנתו ועדותו אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא אם אינו מוחזק בכשרות אבל במומר אוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו אין אנו צריכין לעדותו ונאמנותו כלל רק כיון דיש לו סכין בדוק וידעינן בי' שהוא מומחה ושחט חזקה על בן דעת שאין קלקול שחוטה יוצא מתח"י במקרה אא"כ נתכוין לכך וכיון שהוא רק לתיאבון חזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי לא קלקל במזיד ובמתכוין ולהכי מותר לאכול משחיטתו בלי שאלת פיו כלל ואין אנו צריכין להאמינו כלל ועיין חידושי רשב"א שם בחולין מבואר כן להדיא דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, והא דמותר לאכול משחיטתו היינו מטעם הנ"ל דל"צ עדותו כלל יע"ש, וכן מוכח דהא בלא שיטת הרא"מ נמי קשה איך נאמן הא קיי"ל בסי' קי"ט דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ופשוט דמומר אוכל נבלות לתיאבון אינו נאמן להביא בשר ממקולין ולומר שמחנות כשר הביא אף דליכא חזקת איסור וע"כ הא דבדיקת סכין מותר לאכול משחיטתו היינו משום דאין אנו צריכין לעדותו כלל:
והג"א גופא לא קשיא לי' היכא שנמצאת הבהמה שחוטה כהוגן אלא שא"י אם מומחה שחטה דאמרינן דרוב מצויין אש"מ הן ואע"ג דלא ידעינן מי שחטה ול"ש לומר שהוא מוחזק בכשרות וע"כ משום דאמרינן כיון שהוא מומחה ובר דעת ודאי לא יצא קלקול מתח"י וגם לא קלקל במתכוין ואע"ג שהלך לו דאין אנו צריכין לעדותו ונאמנותו כלל, אלא דק"ל היכא שנותנים לו בשר לאכול ולא ראה בית השחיטה איך נאמן ששחט כלל דילמא הרגה בקופיץ, וע"ז תי' דבעינן מוחזק בכשרות אבל גבי בודק סכין ונותן לו ל"ק כלל וא"צ מוחזק בכשרות עד שפלא בעיני על הפנ"י שהק' כן והספר אינו תח"י לעיין בו:
ואמת כי גוף דברי הג"א תמוהים בעיני למאי דס"ל דאפילו אם השוחט כאן ומעיד ששחט כהוגן אינו נאמן נגד חזקת איסור אף דיש לו חזקת כשרות של כל ישראל אם אינו מוחזק בכשר וישר א"כ איך שייך לסמוך על רמאש"מ נגד חזקת איסור דלא סגי בחזקת כשרות של כל ישראל אם לא הי' מומחה לא הי' שוחט אלא דבעינן מוחזק מכשירי ישראל ושמא אינו מכשירי ישראל ושחט אעפ"י שאינו מומחה אם לא שנאמר דס"ל דהא דרמאש"מ אינו מצד חזקת כשרות אלא משום מילתא דעל"ג וכדעת הב"ח או כדעת פ"ת דהטעם משום דירא שיהי' צריך לשלם וא"ש:
אבל מה שפלא בעיני מה שמסיים שם ולהכי סמכינן נמי בשחיטה ובכהן המקריב ובטבילת נדה שאינה יודעת אלא עפ"י אחרים בכולהי סמכינן על ע"א וכונתו משום דהם מוחזקים בכשרות, והלא בטבילת נדה ע"כ סמכינן על כל הנשים אעפ"י שאינה מוחזקת בכשרות וצ"ע לפענ"ד:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין כונת הג"א דצריך דוקא שיהי' מוחזק לכשר וישר יותר מרובא דעלמא אלא דאי מהימן לאיש הסומך עליו להיתר כבי תרי נאמן אפילו באיתחזק איסורא אפילו בכל אדם וכי הא דאמרינן קידושין ס"ו אי מהימן לך כבי תרי ואף שכ' ור"י ור' יודא ל"פ עלי' ולא איירי אלא בשאר נשים אבל באמו של ר' ישמעאל מודו ולדידי לא הי' צריך לזה רק כיון דלר"י היתה אמו נאמנת עליו שפיר יכול לסמוך עליה וזהו בכל הנשים ור"י ור' יודא דלא קים להו בגווה באמת אינן רשאין לסמוך עליה דז"א דודאי הוא לעצמו יכול לסמוך עליה אי מהימנת עליה אפילו אינה צנועה ביותר אבל להורות לאחרים כר"י שסמך על אמו מה מהני דמהימנת עליה אם אינה מהימנת על אותן אחרים שסומכין עליה ומשו"ה בעינן מופלגת בכשרות כאמו של ר"י דמהימנת על כל אדם כבי תרי וכן בשחיטה וכהן המקריב אבל בטבילת נדה שהוא רק לבעלה אם נאמנת עליו כבי תרי שפיר יכול לסמוך עליה אעפ"י שאינה מופלגת בכשרות, ומ"ש ולהכי היינו כיון דמוחזק בכשרות נאמן באיתחזק איסור הואיל ונאמן על כל כבי תרי ה"נ אשה לבעלה הואיל ומהימנת עליו כבי תרי יוכל לסמוך עליה אפילו באיתחזק איסורא:
ומה שהקשה עוד מהא דגיטין נ"ד דיליף ע"א נאמן באיסורין מכה"ג ביו"כ דאי אמר פגול הוא מהימן ולדברי הרא"מ איך יליף משם דילמא שאני כה"ג שהוא מוחזק בכשרות משו"ה נאמן אבל ע"א דעלמא אינו נאמן ומהר"ם מינץ סי' י"ג האריך בזה, ואני תמה הלא אמרינן בזבחים כ"ט ע"ב מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב ור' אשי ל"פ רק דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועיין בחינוך מצוה קמ"ד דהוא סניף ללאו דמטיל מום בקדשים וא"כ איך שייך לומר בכה"ג ביו"כ אם אומר שהוא פגול שהוא מוחזק בכשרות ואיה כשרותו אם עבר על לאו דלא יחשב ביו"כ ואי דאמר שפיגל בשוגג ג"כ לא ידענא אי אומר שסבור שהוא חולין מלבד שהוא דוחק שסבור על פר ושעיר של יו"כ שהוא חולין עוד זאת עשה איסור ששחט חולין בעזרה שהוא אסור מה"ת כדאמרינן קידושין נ"ז ע"ב ועיין ברמב"ם פ"ב משחיטה, ועוד דעשה מלאכה ביו"כ ואי בשוגג ששכח שהוא יו"כ מלבד שקשה הדבר שכל היום עוסק בעבודה אלא אפילו שכח נמי נראה שכה"ג ששוכח ביו"כ שהיום יו"כ בשעה שהוא במקדש ועוסק בעבודה אינו מוחזק בכשרות, ועוד דבשוחט משום חולין פסולה כדאמרינן בזבחים מ"ו וא"כ אין כאן פגול כמו במחשבת זמן ומקום דאין בו משום פגול בזבחים כ"ט ואפילו מחשבת הזמן קדמה וכמו שפסק הרמב"ם פט"ז מפסוהמ"ק ה"ב כחכמים דזבחים שם ואפילו לר"י דאם מחשבת הזמן קדמה הוי פגול מ"מ כאן הוא ע"כ בב"א דבשעה שחשב לאכול למחר חשב שהוא חולין, ובלאה"נ אני מסתפק דאפשר דלא הוי פגול אלא כשחישב לאכול ממנו כשיהי' נותר והיינו ביודע שהוא קדשים וזמן אכילתו ידוע אבל בחישב שהוא חולין אפשר ליכא משום פגול כלל דבלשון נותר אפקי' רחמנא ועוד דומיא דהקטרה, אבל פשוט דאם נאמר שאמר שפיגל בשוגג היינו שאומר מותר שחשב שמותר לפגל וא"כ לא מיבעי' לרבא במכות ט' דאומר מותר קרוב למזיד דהי' לו ללמוד א"כ נהי דמקרי שוגג ועיין טו"ז סי' צ"ט סק"ט ביו"ד מ"מ ל"ש לומר שהוא מוחזק בכשרות כיון דקרוב למזיד הוא אלא אפילו לאביי שם דס"ל אנוס הוא היינו באדם דעלמא אבל בכה"ג ביו"כ ודאי אינו אנוס ואינו מוחזק בכשרות אם הולך לעבוד ביו"כ ואינו יודע דיני עבודה שאסור לפגל ואם בכל אדם אמרו רמאש"מ שאם לא הי' מומחה לא הי' שוחט משום חזקת כשרות וכמ"ש הרא"ה בבדה"ב דף ה' ע"ב בד"ה ועוד מכ"ש בכה"ג ביו"כ אם הי' כשר לא הי' עובד אם לא למד דיני עבודה ועיין ברמב"ם בפיה"מ יומא ח"י שאומרי' לו או שמא לא למדת שבמקדש שני היו צריכין לכך לפי שהעמידו אינן ראוי' עפ"י המלכות וכן הרע"ב שם כתב כן והוא מגמרא דשם וא"כ אינו מוחזק בכשרות, ועוד שלמדו אותו בעיו"כ דיני עבודה שמא שכח כמבואר ביומא שם וא"כ אינו נאמן ששכח ביום אחד כמ"ש הר"ן בפרק כל הנשבעין דבזמן קרוב אינו נאמן ששכח ועיין קצו"ח סי' כ"ח ועיין ברמב"ם רפי"ב מעדות ובשו"ע חו"מ סי' ל"ד סקכ"ד דאם ראוהו עדים שעובר עבירה שפשט איסורה בישראל נפסל לעדות ולשבועה אעפ"י שלא התרו בו וקרוב הדבר שזה מקרי פשט בישראל שאסור לפגל וא"כ ל"ש כלל באומר שפגל שהוא מוחזק בכשרות ואפשר אינו נאמן כלל שהוא שוגג, ומה דאמרינן בגיטין נ"ג הא שוגגין פטורין היינו שהי' שוגג בחיוב ממון אם מפגל ולא באיסור לפגל וא"ש:
ובתשובה כ"ג הביא קושיא על הפלתי בסימן כ"ז שהקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ יהי' מפרכסת אסור בעוף כיון דלאו בשחיטה תלי' מילתא, והתפלא השואל הא עכ"פ בנחירה תליא מילתא כמ"ש רש"י חולין כ"ז ד"ה אין וכן כתבו תוס' חולין כ' ד"ה לא משא"כ נכרי לא בעי נחירה כלל, ולפענ"ד נראה לחלק דבאמת יש להבין בהא דאמרו בחולין דף ל"ג ישראל כיון דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אשתרי לי' ומה בכך דבשחיטה תליא מילתא הלא במה שצותה תורה לשחוט לא חידשה תורה אלא שאם מסלק איסור אמ"ה ונוטל החיות שלא ע"י שחיטה הוי נבילה אבל מהיכן מוכח שאם שחט ועדיין מפרכסת שאין בו עדיין איסור אבמ"ה עד שתמות וכי תימא א"כ לא נפיק התירה בשחוטה ומה בכך הא קיי"ל כמ"ד בחולין י"ט דלא משגחינן אי נפיק חיותא בשחיטה רק דליהוי רובא בשחיטה ושחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כמבואר ביו"ד סי' כ"ד סי"ג, לכן נ"ל דהסברא כך היא דהלא יש לפנינו לשחוט שני סימנים ואתי הל"מ ואמרה דסגי ברוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה מעתה אי נימא דכל זמן שלא מתה יש בה איסור אמ"ה א"כ כיון שאמרה תורה דאם מסלק איסור אבמ"ה שלא ע"י שחיטת סימנים הוא נבלה הי' ראוי' שיהי' מחויב לשחוט כל השני סימנים לסלק איסור אבמה"ח ע"י שחיטת סימנים כולם אע"כ כיון שאמרה תורה בו שיעור רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה סגי בזה לסלק איסור אמ"ה מיד אבל אי אין שחיטה לעוף מה"ת אף דבעי נחירה מ"מ בנחירה לא נתנה תורה שיעור ואפשר צריך לנחור כל השני סימנים א"כ אינו מוכח דמיד שנחר הסימנים פקע איסור אמ"ה כקושיא הנ"ל אף דבנחירה תליא מילתא:
ומה שתמה הדגנ"י שם על תוס' חולין צ"א ד"ה כמאן שכתבו דב"נ נצטוה על הנחירה ואיך אפשר זה הא גם נבלה שרי להו והאריך בזה, לפענ"ד אפשר לומר דנהי דנבלה מתה בידי שמים שרי להו אבל מתה ע"י אדם שהרגה לא שרי להו אלא בנחירת הסימנים וכמו שאחז"ל שבת ק"ח גבי מן המותר בפיך דהרגה המלך עדיפא ועיי"ש בתוס' ד"ה איזה, [ע"ל סי' כ"ב] ואולי י"ל דהא דבעי נחירה בסימנים אינו להתיר איסור אלא עפמ"ש רמב"ן בחומש פ' נח בפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם וכו' וזה הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהי' המנהג לשפוך דם וכו' אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתו דמכם שיהי' אסור לכם וכו' עיי"ש, ולפ"ז י"ל דנהי דהותר להם לשפוך דם בע"ח אבל רק ע"י נחירה בסימנים אבל באופן אחר הוא בכלל שפיכות דמים שהי' אסור להם קודם לכן ועיין תוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה אכל שכתבו והא דאמרינן לקמן דלא הותר לאדה"ר בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שרי' ואתי לאפוקי אבמ"ה דאפילו נפלה מאיליה אסור עיי"ש, ובזה מיושב מה שתמה ראש יוסף חולין שם דא"כ פשה להו משבע מצות עוד מצות נחירה בסימנים ולפמ"ש א"ש דהוי בכלל איסור שפיכות דמים ולק"מ:
ואפשר כיון דלא הותר להם להמית ולאכול אלא בנחירה אסור נמי באכילה לב"נ אם המית בלא נחירה דאהדרי' לאיסורא קמא שנאסר לאדה"ר מקרא דלכם יהי' לאכילה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם כדאמרינן בסנהדרין נ"ט ע"ב דלא הותר להם אלא בנחירת סימנים אבל בלא נחירת סימנים באיסורא קאי ועיין תוס' ביצה י"ב סד"ה השוחט, ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דב"נ נמי בעי נחירה דוקא וא"ל אסור הבשר כשהורג בע"ח בעצמו כמו שהי' אסור לאדה"ר אבל נבלה בידי שמים שפיר מותר להם כמו שהי' מותר לאדה"ר וכתוס' סנהדרין הנ"ל ולק"מ קושית פר"מ נ"י:
ועוד הביא שם קושיא על חת"ס יו"ד סי' ח"י וי"ט דכתב דמותר למכור בני מיעים של בהמה שנתנבלה בשחיטה לנכרי אף דלנכרי בנחירה תליא מילתא והני כי אמ"ה דמי ולא שרי להו רק משום מי איכא מידי וכו' כדאמרינן חולין ל"ג ובנתנבלה בשחיטה דל"ש מי איכא מידי דאסור גם לישראל שוב הי' ראוי להיות אסור לנכרי משום אמ"ה ועיין תבו"ש ופלתי ופמ"ג סי' כ"ז, ותי' דכשלא נשחט רק סי' אחד יש לסמוך על רשב"א דחיותא דתרי סימנים ינקו מהדדי ובנשחט רוב שני סימנים כיון שהוא מעורה במיעוט בתרא הו"ל כאבר המדולדל בחולין ע"ג דאין בו אלא מצות פרוש בלבד ולרוב הפוסקים אינו אלא מדרבנן וע"ש בתוס' ע"ד ד"ה אין דלא כרמב"ם ולנכרים שרי ע"ש וק"ל הא קי"ל כמ"ד בחולין שם מיתה עושה ניפול וכמ"ש הרמב"ם פ"ה ממ"א ה"ו וא"כ כשנתנבלה בשחיטה אכתי הוי אמ"ה והוא פלא, ולפענ"ד נראה להסביר הא דאמרינן מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ע"פ, מה דאמרינן ביצה דף ו' דאפרוח שנולד ביו"ט אין בו איסור מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירשו רש"י ותוס' כיון דע"י הלידה התיר עצמו בשחיטה מה שלא הי' מותר קודם לידה וכיון דאיתקן לשחיטה איתקן נמי לענין מוקצה, וה"נ אני אומר כיון דשחיטה מתרת הבהמה אין סברא שהשחיטה תגרום איסור לאבר המדולדל ואדרבה מתרת אותו ומיגו דאיתקן גוף הבהמה איתקן נמי אבר המדולדל ועיין חולין ק"ג ולכן אין שחיטה עושה ניפול אבל מיתה דאוסרת הבהמה משום נבלה שפיר עושה ניפול וכדיליף התם מקרא, במותם וכ"ז בישראל דאין המיתה מתרת שפיר עושה ניפול אבל בב"נ דנבלה מותרת לו רק אמ"ה אסור לו א"כ גם מיתה מותרת ואינה עושה ניפול רק הואיל ומתרת הבהמה במיתה מתרת נמי אבר וא"ש:
ועל דרך הנ"ל נ"ל עוד סברא לחלק דודאי אין איסור אמ"ה אם נפרש רק רוב האבר מחיים ופסק חיותו כיון שהמיעוט יש לו עוד חיות מבהמה ולא אמרינן בזה רובו ככולו ולכן אין שחיטה עושה ניפול כיון שהשחיטה מתרת המיעוט שיש לו עוד חיות מבהמה וכיון דלא אזלינן בתר רובו כל האבר מותר אבל מיתה דאוסר משום נבלה אי בתר מיעוט אזלת אסור משום נבלה ואי בתר רוב אזלת אסור משום אמ"ה ובכה"ג דע"כ או הרוב גרר בתר המיעוט או המיעוט בתר הרוב ודאי אפילו לא גילתה תורה דאזלינן בתר רוב נמי לא אמרינן שיהי' הרוב גרר אחר המיעוט ויהי' נבילה כיון דהרוב פסק חיותו מחיים וממילא ע"כ המיעוט נגרר אחר הרוב והוי אמ"ה ולכן מיתה עושה ניפול וכ"ז בישראל דנבילה אסורה לא אבל בב"נ דמיתה מתרת לו שוב גם מיתה אינו עושה ניפול דלא אזלינן בתר רוב שנפרש מחיים כיון שהמיעוט הי' לו עוד חיות מבהמה ולא אמרינן בזה רובו ככולו רק בעינן כולו דוקא וא"ש:
ושם בסימן כ"ה עמד השואל ושאל על קושית חת"ס יו"ד קמ"ז במ"ש חידושי רמב"ן ריש גיטין דא"ל דילפינן ע"א נאמן באיסורין מוספרה לה דא"כ איתחזק איסורא נמי אע"כ שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה ותמה חת"ס א"כ יהי' ע"א נאמן אפילו באיתחזק איסור אם הוא עצמו אוכל או בועל ויהי' ע"א נאמן לומר גרשך בעלך שזרק גט לחצרך אם העד רוצה לישאנה דחזקה אינו מקלקל עצמו וכו', וע"ז תמה הא מבואר בהג"א חולין סי' י"ד דבאמת כן הוא דכשהוא עצמו אוכל נאמן אפילו באיתחזק איסור יע"ש, ולפענ"ד נראה סברא ישרה דודאי אם לאכילת עצמו א"צ לדידן כנידון דהג"א. א"כ לאכילת עצמו א"צ שום עדים ומותר לאכול כיון שהוא יודע ברי שנסתלקה החזקה, וכיון שהוא עצמו אוכל וזה אינו נוגע לדידן וכבר הוחזק שהוא כשר משום דאינו חשוד לאכול נבלות כמ"ש הג"א וממילא שוב נאמן גם לדידן וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו ופ"ט מנזירות הי"ז ופ"ג משגגות ה"ב ומקורו פתוח בירושלמי סוטה פ"ו ה"ב שאם הוחזק איסור בע"א מהני אח"כ אפילו למלקות, ועוד דא"צ כאן עדות כלל דא"צ להעיד כלל שהוא כשר רק כיון שראינוהו אוכל אינו מותרי' לאכול בלי שאלת פיו כלל אבל קושית חת"ס הי' באם גם הוא עצמו א"י לאכול בלעדינו כגון דקאי בתרי עברי דנהרא ואם אנו לא ניתן לו א"י לאכול וכיון דאיכא חזקת איסור אם אין ע"א נאמן אין אנו רשאין לתת לו משום לפ"ע ודומי' דע"א אומר גרשך בעלך דנקט שם דא"א לעשות לעצמו בלעדי האשה וצריך שיהי' נאמן גם עלי' ובזה ס"ל לחת"ס דלא מהני חזקה שאינו מקלקל עצמו שיהי' נאמן לנו כיון דלא הוחזק קודם שנוגע לנו וגם צריך לעדותו והגדתו דבלי שנאמין לו א"א לו לעשות וכיון דאיכא צד נגיעה איתרע נאמנותו:
ומה שתמה הדגנ"י עוד שם עמ"ש חת"ס דא"כ אם ע"א אומר לאשה גרשך בעלך יהי' מותר לישא אותה הא התם לאו מטעם חזקת איסור לחוד הוא רק משום אין דבר שבערוה פחות משנים, נ"ל ואקדים דברי חידושי ר"ן גיטין נ"ד בהא דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וכתב שם דזה דוקא באיסורין דא"צ עדות דע"א נאמן רק דהיכא דהוציאו מתח"י ול"א לי', יש סברא שמשקר וא"כ משום מתוך חזר הדין שע"א נאמן באיסורין אבל בממון דבעי שנים ולא מהני סברת מתוך להאמין לע"א ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריו הארכתי במק"א [עיי' בי"ש אה"ע] ולפ"ז צדק פר"מ בדברו דבדבר שבערוה דבעי שנים דוקא לא מהני סברת מתוך שנאמן על עצמו נאמן על אחרים אבל באיסורי' דע"א נאמן מהני סברא זו אפילו באיתחזק איסור, אבל כ"ז לבתר דידעינן דע"א נאמן באיסורין עכ"פ בלא איתחזק אבל חת"ס הקשה שפיר על רמב"ן דכתב דמוספרה לא מוכח דע"א נאמן באיסור דהתם שאני משום מתוך הא אי ע"א אינו נאמן באיסור כלל גם בלא איתחזק איסור א"כ גם באיסור בעי שנים דוקא ולא מהני מתוך כמו דלא מהני לדידן בדבר שבערוה, ולפי דברינו מיני' ומיני תסתיים שמעתא ותקשי יותר על רמב"ן נילף מוספרה לה דע"א נאמן באיסור ואי דא"כ איתחזק איסור נמי, ז"א דבשלמא אי ע"א נאמן בלא איתחזק שפיר נאמן הכא אפילו באיתחזק משום מתוך וכמ"ש רמב"ן אבל בלא מתוך שפיר אינו נאמן באיתחזק אבל אי ע"א אינו נאמן בעלמא באיסורין בלא איתחזק ובעי שנים דוקא אמאי מהימנא ואי משום מתוך הא לא מהני במקום דבעי שנים דוקא:
ובזה ליתא נמי לקושית השואל הנ"ל דהג"א שפיר קאמר דאם הוא עצמו אוכל נאמן באיתחזק איסור לבתר דידעינן דע"א נאמן עכ"פ בלא איתחזק איסורא אבל חת"ס הק' שפיר אי ע"א אינו נאמן באיסורין ובעי שנים דוקא ודאי לא מהני מה שהוא עצמו אוכל וכמו שהאריך הוא עצמו שם גבי כותי ומ"ש והי' ע"א נאמן כשהוא אוכל אפילו באיתחזק איסור, לרבותא נקט אבל באמת קשיא אפילו בלי איתחזק איסור אינו נאמן אפילו כשהוא אוכל כל זמן דלא ידעינן דע"א נאמן באיסור, ובלא"ה אין לדקדק כ"כ בלשון האחרונים דגם מ"ש שם שיהי' ע"א נאמן לומר גרשך בעלך שזרק גט לחצרך אינו מדוקדק דהא בכה"ג היא יודעת שגרשה בעלה דהא בעינן שיהי' עומדת בצד ביתה וחצירה כדאמרינן בגיטין ע"ז ע"ב ומשום דחוב הוא לה כדאמרי' ב"מ י"א וע"כ היא יודעת דאל"ה הוי משלחה וחוזרת ועיין תוס' גיטין ע"ח ד"ה אינו, אלא כונתו שגרשה ע"י שליח קבלה שלה והיא א"י עדיין אם קבל הגט וזה פשוט:
ובהכי א"ש קושית פנ"י בחולין שהביא שם דהק' על הרא"מ הנ"ל שמיישב קושית או"ז איך ע"א נאמן בשחיטה הא הוי איתחזק איסור, ותי' משום דשוחט מוחזק בכשרות וק"ל הא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יקום ע"א באיש וכו' אפילו מוחזק בכשרות, ולפמ"ש לק"מ דודאי אי ע"א אינו נאמן באיסור ובעי שנים דוקא אפילו משה ואהרן לא מהימני ועיין הג"א גיטין יו"ד ע"ב ובהכי מיירי קרא דלא יקום במקום דאין ע"א נאמן כלל אבל הג"א ורא"מ קאי לבתר דידעינן דע"א נאמן באיסורי' ולא קאי עלי' קרא דלא יקום רק באיתחזק איסור אינו נאמן אם כן כיון דלא בעינן דיני עדות רק אמיתיות הדבר שפיר כתב דמהני מוחזק בכשרות וא"ש:
ובגוף קושית חת"ס על רמב"ן נ"ל דכבר תמהו גדולי אחרונים אמאי ע"א אינו נאמן באיסו' מטעם ברי ושמא ברי עדיף והיכא דליכא כנגדו חזקת ממון לכ"ע ברי עדיף ועיין באשר"י כתובות דף ט' ובספר בית יעקב שם ואני בעניי נ"ל דלק"מ דהוי כמנה לאחר בידך דלא מהני מטעם ברי ושמא כדאמרינן ב"ב קל"ה ועיין בכתובות דף ע"ו, ומעתה נ"ל דבר חדש בזה דוקא במעיד על חתיכה שחוץ לגופו שהיא איסור או היתר שהדבר נוגע לאחרים גם בלעדו שהאחר יכול לאכול או לבעול או שלא לאכול ולבעול גם זולת העד דהיינו שלא יהי' נוגע לעד ואף שהוא נוגע גם לעד אם מותר לאכול ולבעול או לא מ"מ אף שהחתיכה הוא שלו אבל לענין או"ה אין הוא בע"ד יותר מאחר וכל ישראל שווין בו ולכן מקרי מנה לאחר בידך ולא מהני ברי שלו ויש להאריך בזה בענין הבעלים נאמנים על שלהם ועיין ביו"ד סי' קכ"ז ואכ"מ אבל במעיד על גופו אם הוא איסור או היתר א"א שהדבר יהי' נוגע לאחרים בלעדו שיהי' נוגע גם לו שגם הוא מצווה באיסור זה כמו אחרים שוב הוי בע"ד והוי כמנה לי בידך שטוען ברי שהוא חתיכה דהתירא או איסורא ושפיר נאמן מטעם ברי ושמא ולהכי בהאי דכתובות ט' שאמרה נאנסתי והיא מותרת לבעלה שהוא נוגע לעצמה וא"א שיהי' נוגע לאחרים בלי שיהי' נוגע לעצמה שפיר אתי ר"י שבאשר"י שם עלה מטעם ברי ושמא, ולפ"ז היינו סברת רמב"ן בגיטין דמנדה ליכא למילף דע"א נאמן באיסור דשאני התם דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה והוא מטעם ברי ושמא אבל בנידון דחת"ס כשהוא עצמו אוכל דהדבר יכול להיות נוגע לאחרים בלי שיהי' נוגע לו וכן בע"א אומר גרשך בעלך שהדבר נוגע לאחרים כמו לו ואין הוא בע"ד בזה והוי כמנה לאחר בידך ואינו נאמן מטעם ברי ושמא רק בתורת עדות שפיר אינו נאמן מכח מתוך שנאמן על עצמו דזה לא מהני לענין עדות ואדרבה הוי נוגע ואינו נאמן וכמ"ש חת"ס שם וא"ש:
אלא דאכתי לא הונח לי בזה דא"כ תקשי לרמב"ן אשה שבאה ואמרה מת בעלי תהי' נאמנת מה"ת מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לגבי בעלה דבזה גם לפמ"ש הוי שפיר מנה לי בידך ונאמנת מטעם ברי ושמא, ולב"ש דס"ל בסוף גיטין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ כיון דשם כתיב כי מצא בה ערות דבר וילפינן דבר דבר מממון דבעי' ב' עדים אבל הוא עצמו אינו נאמן שזינתה כדי לגרשה בע"כ אף שטוען ברי והוא בע"ד לפ"ז חזינן דבדבר שבערוה לא מהני ברי א"ש אבל אנן לא קי"ל כב"ש קשיא, ועוד דגם לדידי' קשיא דהתם ברי וברי שהיא טוענת ברי שלא זינתה, ואולי י"ל לפמ"ש הריב"ש סי' שע"ט דלענין מיתת הבעל איכא תרי חזקות חזקת חי של הבעל וחזקת א"א שלה ועדיף מרוב ועיין נוב"י קמא אה"ע סי' מ"ג ופנ"י קו"א לכתובות אות מ"ו [ע"ל סי' יו"ד] וא"כ לא מיבעי' למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ורוב עדיף מחזקת ממון ואפ"ה קי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף נגד חזקת ממון ומכ"ש נגד רוב וקו"ח נגד ב' חזקות דעדיף מרוב אלא אפילו למ"ד דחזקת ממון עדיף מרוב מ"מ י"ל דמהני ברי נגד חזקה אחד מ"מ נגד רוב דעדיף משאר חזקות חוץ מחזקת ממון לא מהני כמו דלא מהני נגד חזקת ממון ועיין פנ"י כתובות י"ב ומכ"ש נגד ב' חזקות דעדיף מרוב וא"ש:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזה באמת דעת רש"י כתובות כ"ב שפירש באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שברי לי אלו הי' קיים הי' בא וכתב הר"ן דאי באומרת ברי לי ממש ת"ל דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת והקשה לרש"י דודאי במקום עדים לא מהני נאמנות דידה עיי"ש, ועיין פנ"י שם מה שהקשה ותי', ולפמ"ש י"ל דס"ל לרש"י דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת מה"ת בליכא עדים מכחישה כקושיא הנ"ל ועיין נובי"ק אה"ע סי' כ"ז וכך הוא הוצעה של שמועה דלת"ק משו"ה בתרי ותרי לכתחילה לא תינשא משום דאף דהוי ס"ד דהכא דאשה דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א וכמ"ש תוס' מ"מ לא מהני ברי של אחד מעדים שתינשא לו לכתחילה מטעם ברי ושמא וכיון דאינו בע"ד קודם הנשואין הוא ואחר שווין בזכות האשה וכסברתינו הנ"ל אבל אם נישאת לא תצא דכבר היא אשתו והרי הוא בע"ד וטוען ברי ומהני גם לאשה מטעם שכתב רמב"ן בגיטין הנ"ל אף שהיא אינה טוענת ברי גמור וכדעת רש"י ור"מ בר יוסי ס"ל דודאי אם נישאת ואח"כ באו עדים מהני ברי שלו מטעם בע"ד כיון דקודם שבאו עדים היינו מחזיקין אותו לבעל אשה זו והרי הוא בע"ד אבל אם באו עדים ואח"כ נישאת הלא מתחילה אנו מסופקים אם היא א"א ואין קידושין תופסין בה וא"כ הספק אם נעשה כלל בע"ד ובזה לא מהני ברי שלו לומר ברי לי שאיני בע"ד. משו"ה אפילו נישאת תצא ות"ק ס"ל דבזה אם היא א"א הרי אסורה לו אפילו לכשימות הבעל משום ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל ואפילו לא נבעלה רק נישאת עיין אה"ע סוף סי' י"ז וא"כ יש איסור שנוגע לו ולא לכל העולם ושפיר הוי בע"ד כמ"ש לעיל ולר"מ בר יוסי כיון דהשתא מיהו יש איסור לכ"ע משום א"א שוב ל"ה בע"ד או אפשר דאם אין כאן בעל ולא שייך כשם שאסורה לבעל אינה אסורה כלל לבועל והוי ספק אם הוא בע"ד ולא מהני ברי שלו לכן אפילו נישאת תצא, ועיין פנ"י שם שנתקשה בטעמא דר"מ בר יוסי מסוגיא דיבמות פ"ח דמוכח דלרמב"י בבאו עדים ואח"כ נישאת מה"ת תצא, ולפמ"ש א"ש משום דאז לא מהני ברי שלו דהוי כמנה לאחר בידך, וכ"ז כשהיא אינה טוענת ברי גמור אבל אם היא טוענת ברי גמור הרי היא בע"ד ומהני ברי שלה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים מה"ת וכסברת חידושי רמב"ן גיטין הנ"ל וכמ"ש לעיל וניהו דנגד עדים אינה נאמנת אבל בתרי ותרי דהוי ספק דאורייתא כיון דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א ושפיר מהני ברי שלה מטעם ברי ושמא ואפילו לכתחילה תינשא ואפילו לרמב"י דבאו עדים ואח"כ נישאת וא"ש:
ובזה י"ל מה שהקשו האחרונים בסוגיא דיבמות פ"ח דפריך מברייתא וקדשתו על רב ולמה לא פריך על רמב"י ורבנן ואי דפליגי אברייתא א"כ דילמא רב כוותיהו ס"ל, ועוד למה כתבה תורה האי וקדשתו גבי כהן ולא גבי ישראל כה"ג דאיכא תרי ותרי וניסת לא' מעדים ואומרת ברי לי ולמאי דמשני איסור כהונה שאני א"ש אבל לשאר שינוי קשה, עיין ספר בית יעקב כתובות כ"ב, ולפמ"ש א"ש למ"ש תוס' ורשב"א סוף נדרים דבאשת כהן שנבעלה באונס אם הוא א"צ להאמין לה ומותרת לו אין איסור עלי' אף שהיא יודעת שנבעלה באונס רק כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת ע"ש ולפ"ז י"ל דבאמת קרא וקדשתו לא מיירי באם גם היא אומרת ברי גמור דאז באמת מהני ברי של בע"ד וכיון דהוא והיא טוענים ברי שפיר מהני ברי לנפשיהו רק מיירי בהיא אינה טוענת ברי גמור רק אין לבי נוקפי שאלו הי' קיים הי' בא ולכן לא מהני ברי שלו לאחר דלא אמרינן כסברת רמב"ן מתוך שנאמן על עצמו נאמן על אחרים ואף דגבי כהונה אם נאמן לגבי עצמו אין עליו איסור מ"מ כיון דא"א לו בלא היא ואם אינו נאמן יש עלי' ג"כ איסור שוב אמרינן דאינו נאמן לגבי אחריני וכמש"ל, ולפ"ז אי הוי כתיב קרא בישראל הו"א דוקא כאן לא מהני ברי שלו לגבי דידה משום דיש איסור עלי' אפילו אם אין איסור עליו אבל לגבי איסור כהונה דאם אין איסור עליו אין איסור עלי' הו"א דמהני ברי שלו לגבי דידה קמ"ל קרא דלא מהני וכסברא הנ"ל:
ומעתה מיושב גם קושיא ראשונה דעל רמב"י ורבנן ל"ק די"ל דאינהו מיירי שגם היא טוענת ברי גמור משא"כ ברייתא מיירי שהיא אינה טוענת ברי גמור ולכן לא אמרינן מתוך שנאמן על עצמו נאמן נמי לגבי דידה אבל רק דקאי אמתני' האשה שהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת והיא א"י כלום וע"ז אמר לא שנו אלא שניסת בע"א אבל ניסת ע"פ שני עדים לא תצא ואף דמוקי באומרת ברי לי אינה ברי גמור רק אלו הי' קיים הי' בא וא"כ ע"כ ס"ל דמהני ברי של אחד מעדים לגבי דידה פריך שפיר מברייתא וא"ש:
ומה שפרש"י שם ברי לי כגון ע"י סימנים וכו' אין הפירש שיודעת ע"י סימנים שמת דזה לא מהני דהרי מספקא לן ב"מ כ"ז ע"ב אי סימנים דאורייתא או דרבנן ולא איפשטא אלא שאומרת ברי לי ע"י סימנים שהי' לה בבעל שאין זה הבעל שאין לו סימנים אלו דאפילו אי סימנים לאו דאורייתא משום מיחזי חזי או איתרמי סימן כסימן מהני כאן מה"ת דל"ש מיחזי חזי שאין לו סימנים אלו ומשקרת שהרי נאמנת בברי שלה וגם ל"ש איתרמי סימן כסימן דדוקא לסמוך על הסימן כי הוא זה שייך דילמא איתרמי עוד א' בסי' זה אבל לסמוך על הסימן שאינו זה כיון שאין לו סימן זה ודאי הוא מה"ת דל"ש איתרמי סימן כסימן, ובזה מיושב מה שהקשו אחרונים מהא דחולין ע"ט עיילי לי הני דדמי להדדי דקסבר אין חוששין לזרע אב וסימנים דאורייתא א"כ מוכח דסימני' דאורייתא עיין קצו"ח סימן רנ"ט ס"ב, ולפמ"ש ניחא דהתם אין לספוקי אם בר סוסיא או בר חמרא שפיר מהני סימנים דנהי דאין ראי' ממה שיש לו סימני בר סוסיא שהוא בר סוסיא אבל יש ראי' ממה שאין לו סימני בר חמרא וממילא הוא בר סוסיא וכן להיפך ועיין חידושי הר"ן שם והארכתי בכונתו במק"א:
הארכתי קצת יען חביבים עלי דבריו הנעימים והנותן ליעף כח יישר כחו וחילו לאורייתא, וישים עיניו על דברי לטובה, ונושע בנחת ושובע, עד זקנה ושיבה, וה' קרן עמו ותורתו ירים:
עדי יבנה ביתו בראש הרים, כנפשו ונפש מחותנו אוהבו הנאמן ודוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל