אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה יד

תשובה יג

שיל"ת מאדע יום ג' לס' חקת תרל"ח לפ"ק

הן הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ישיש בשמחה ויזכה ללמוד מתוך הרוחה, ידידי המופלג בחריפות ובקיאות ותנא תונא בבית חמוהו כמו"ה מנשה שמחה נ"י חתן ידידי הגאון מו"ה אפרים פישל אב"ד דק"ק נאנאש נ"י:

ראיתי דבריו הנאמרים בהשכל ואבא מן המאוחר אל המוקדם, ומ"ש על נובי"ק יו"ד מ"ג ונ"ז שכתב דהא דאמרינן בס"ס היכא דאיכא לברורי מבררינן ה"ד כשאפשר לברר שני הספיקות אבל אם א"א לברר רק ספק אחד א"צ לברר כלל ותמה עליו ממ"ש רמ"א ביו"ד סי' א' ס"ב בשחט וליתא קמן למיבדקי' מ"מ יבדקו הסימנים וכו' ובד"מ אות ט"ז כתב כן לדעת הרא"ש דע"כ מיירי בא"א לבדוק בסימנים דאל"כ לא גרע מאיתי' קמן דצריך למיבדקי' ולהנוב"י שאני ושאני באיתא קמן אפשר לברר הכל אבל בליתי' קמן דאי אפשר לברר הכל תו אין צריך לברר כלל וזה תוכן קושיתו, מטיבותי' קאמינא מה שדימה נידון זה דרמ"א לדברי הנוב"י, ולפענ"ד אין לו דמיון כלל, דהנוב"י לא חידש רק דל"צ לברר אלא במקום דאפשר לברר איסורו בודאי אבל במקום דא"א לברר רק ספק אחד לאיסור וספק שני ישאר ונהי' מוכרחים אח"כ לאסרו מספק, אז א"צ לברר כלל ונשאר בהיתרו מכח ס"ס וא"צ לברר לאסרו מכח ספק רק אם נאסרנו אחר הבירור מכח ודאי יעייש"ה בכל המקומות וכנמצא שכן הוא, אבל כאן אם נבדוק בסימנים ונמצאם שלא נשחטו רובן נטריף מכח ודאי אף אם לא שהה ודרס אז ודאי מודה הנוב"י דצריך לברר איסורו:

אלא אי איכא לדמוי' להא דמיא לכאורה למ"ש הכנפי יונה בסי' ק"ב בדין ביצת טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה בטילה ול"ש בזה דשיל"מ דאף דאיסור נולד יהי' מותר למחר מ"מ איסור טריפה לא יותר וע"כ נסמוך על ביטול ברוב ממילא גם איסור נולד בטל ברוב ועיי' סברה השואל בצ"צ סי' ס"ט וה"נ כיון דגם אם נמצאו הסימנים נשחטו רובן מ"מ ע"כ לא נתיר רק משום רוב מצויין מומחין ממילא סמכינן לגמרי על הרוב וא"צ לבדוק כלל, אבל גם זה שבוש וכי אנו הולכין כאן לברר היתרו הלא מותר הוא משום רוב רק אנו הולכין לברר איסורו שלא יהי' הסימנים נשחטים רובן ונאסור ולא יועיל לנו רוב מומחין וא"כ איך תאמר כיון דסוף כל סוף תסמוך על הרוב סמוך בכולא הלא אדרבה אנו אומרי' שנברר נגד הרוב שהוא אסור, [עיי' תשו' השיב משה סי' י"ג]:

ועוד נ"ל לחלק בין הדבקים עפ"י דברי רשב"א ריש חולין שכתב במומר אוכל נבלות לתיאבון דאין סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה לא בסכין ולא בבדיקת סימנים דאינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות. אלא בדליתא לסכין או דלא אפשר לבדוק בסימנים אנו סומכין שאינו מקלקל במתכוין וחזקה על בן דעת שאין יוצאין מתח"י קלקולי שחיטה במקרה וכו' ואם לא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם שהיי' וגומר שחיטתו דאינו מניח את הכשר ואוכל איסור במקום שאין טורח ע"ש, ולפ"ז אם שחט א' ישראל כשר שיודעים בו שהוא מומחה הנה אין כאן חשש שמא שהה ודרס דחזקה על בן דעת שהוא מומחה שאין קלקולי שחיטה יוצאין מתח"י, אמנם אם ידעינן שלא בדק בסימנים אחר שחיטה ודאי אנו צריכין לבדוק ואם א"א לבדוק אסור שהרי הטבח צריך לבדוק בסימנים אחר שחיטה ואין ע"ז חזקה שמומחה ובן דעת ודאי שחט רובא עיין ביו"ד סי' כ"ה אלא שאם לא ידענו אם בדק הסימנים אמרינן דודאי בדק ולא הוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן, נמצא הם ב' חזקות נפרדות שהוא מומחה ולשאר קלקולי שחיטה אין חוששין דחזקה על בן דעת שלא יארע לו קלקולי שחיטה במקרה, אמנם זה לא מהני לומר שנשחטו סימנים דזה יקרה גם לבן דעת שלא נשחט רוב סימנים. רק שע"ז יש חזקה אחרת שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן ודאי בדק ואם מצא שלא נשחטו רובן חזר וגמר שחיטתו תוך שיעור שהייה, ולפ"ז ל"ש כלל לומר כיון שא"א לברר הכל ועכ"ח אנו סומכין על הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ממילא אנו סומכין גם לענין בדיקת הסימנים דודאי ברוב זה שאנו סומכין ע"כ עליו לענין דבר אחד אנו סומכין גם לענין ד"א, אבל כאן לענין שאר דיני שחיטה די לנו ברוב מומחין וחזקה על בן דעת שאינו מקלקל כנ"ל ובזה אכתי יש לחוש שלא שחט רוב הסימנים שהרי גם שוחט עצמו צריך לבדוק אחר זה, אלא דנסמוך על חזקה אחרת שודאי בדק ואם מצא שלא נשחטו רובן חזר וגמר שחיטתו תוך שיעור שהייה, לכן אם אפשר למיבדק בסימנים אין סומכין על חזקה זו שהרי על חזקה זו אינה צריכה לסמוך עלי' בשאר דיני שחיטה וכמבואר ברשב"א הנ"ל לענין מומר אוכל נבלות דאף דהיכא דא"א למיבדק בסימנים סמכינן על חזקה הנ"ל מ"מ היכא דאפשר למיבדק בדקינן אף דלענין שאר דיני שחיטה סמכינן עליו שלא קלקל:

והמעיין בד"מ יראה שכיוון למ"ש דכי היכא דרמא"ש מומחין הן ה"ה דסמכינן עליו ששחט רובא של סימן דרמא"ש מומחין הן ואינן מוציאין דבר שאינו מתוקן מתח"י והוא חזקה הנ"ל, שכ' דצריך לענין בדיקת סימנים וע"ז כתב לבסוף אבל אי יוכל למיבדק והשוחט ליתא קמן למיבדקי' ודאי צריך למיבדק דלא גרע מאיתי' קמן דצריך לבדוק לדעת הרא"ש אף שראינו שנשחטו רוב סימנים מ"מ צריך למיבדקי' משום שאר הלכות שחיטה דאף דרוב מומחין ולא גרע רוב מומחין מחזקה שאינן מוציאין דבר שאינו מתוקן מתח"י ואם שם צריך למיבדקי' מכ"ש הכא:

ומ"ש ליישב קושית הטו"ז אה"ע סי' י"ז סק"ה על הריב"ש מסי' קי"ח דשאני התם דמעשה לא עביד כדי להכשיל אבל דיבור אומר כדי להכשיל, יפה כתב ומבואר חילוק זה במג"א סי' תקי"ג סקי"ג שהביא מעלתו, אבל מה שרצה להעמיס זה בלשון המשנה שעלה להר יבמות פט"ז מ"ו דנקט כן משום דהוי מעשה ולכך לא חיישינן לכותי לא נהירא לי דדוקא אם הכשילו במעשה גופו כגון בסי' קי"ח במחליף י"ל דמעשה לא עביד להכשיל ושפיר כתב מג"א. אבל כאן וכי בעלייתו להר הוא מכשיל לישראל והלא אינו מכשיל רק בדיבור שהוא אומר שמת והמעשה ל"ש להמכשיל, שיוכל להכשיל בלא מעשה ויוכל לעשות מעשה זו ושלא יכשיל ל"ש לומר מעשה לא עביד ומי יודע אם עביד המעשה לאמירה או לצרכו, ובלא"ה נראה דלא דקדק יפה במשנתו דהלא לא קתני בא' שעלה לראש ההר אלא שעמד ואם יאמר האיך בא שמה ז"א דא"כ בכל מקום שילך נימא דהוי מעשה והא ודאי ליתא דאולי לצרכו בא לתמן:

ובסברא הנ"ל יש ליישב סתירת המחבר שנתחבטו הב"ח וטו"ז וש"ך דבסי' א' ביו"ד בטבח שעשה סימן בראש הכבש שיהא נראה שהוא טריפה פסק דמהני אמתלא ובסי' קפ"ה בלובשת בגדי נדה פסק דלא מהני אמתלא דמעשה לא עבדה, ולפמ"ש א"ש דלבישת בגדי נדה המעשה גופא מורה שהיא נדה לכן לא מהני אמתלא אבל בטבח שעושה סימנים בראש הכבש אין הסימנים גופן מורין שהוא טריפה דאולי עושה הסימנים לידי תכלית אחר ואלו לא הי' אומר שהוא טריפה ושע"ז עשה הסימנים ודאי הי' יכול לומר שהוא כשר ואפילו בלי אמתלא דגם לדבר אחר עושין סימנים, אלא דגם בטריפה צריך לעשות סימנים ולהכי נקט המחבר שעשה סימנים שיהא נראה שהוא טריפה, ולא אמר סימנים שהוא טריפה, משום דאין הסימנים מורין בעצמן שהוא טריפה רק יען שעושין סימנים בטריפה יסתפקו אולי משום זה עשה סימנים ולא יקחו ממנו בלי שאלת פיו וגם אמר שהוא טריפה דבלא אמירתו לא הו"ל אמתלא כלל וכיון שאין המעשה בעצמותו מורה טריפות שפיר מהני אמתלא אבל לבישת בגדי נדה שאינה רגילה ללבוש רק בימי נדותה הלבישה גופא מורה שהיא נדה ושפיר לא מהני אמתלא נגד מעשה:

אמנם מ"ש ליישב דעת הריב"ש לשיטתו דגבי מיתה איכא ב' חזקות לכן לא מהני האי סברא דאין הגוי חשוד להכשיל לשחוט בחנם דלא עדיף האי סברא מחזקה ורוב ושפיר הקשה הריב"ש אמאי לא פריך שמא הוא גוי אבל בגיטין דליכא רק חדא חזקה חזקת א"א שפיר מהני הא דאין הגוי חשוד להכשיל משו"ה לא פריך שמא כותי, הנה לפמ"ש ליישב קושית חותנו הגאון נ"י בתירץ השני דהיכא דמספקינן אם הבעל רוצה לגרש כלל גם בגט איכא חזקה ורוב [עיין בית שערים אה"ע] ליתא לדברי מעלתו נ"י דהא כאן נמי מספקינן אם הבעל רוצה לגרש כלל, וגם לפי תירץ השלישי שם דהריב"ש לא דן זה לב' חזקות רק במקום שאנו דנין מצד גזה"כ אבל במקום שאנו צריכין רק לידע אמתית הדבר לא נחשוב זה לשני חזקות, וה"נ אין אנו צריכין לידע רק אמתית הדבר שאינו גוי וז"פ:

ומה דפשיטא לי' דלא עדיף האי סברא דאין הגוי חשוד להכשיל בחנם מחזקה ורוב, לדידי מספקא לי טובא דאולי חזקה זו דאתי' מכח סברא שאינו מכשיל בחנם הוי כמו חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו וכחזקה אין אשה מעיזה פני' וחזקה אין העדים חותמין על השטר וכו' דעדיפי מרוב דאין הולכין בממון אחה"ר ובחזקות כאלו מוציאין ממון ועיין במהרי"ק שורש ע"ג ובשערי תורה כלל וי"ו באורך וא"כ אפשר דחזקה כזו מהני גם נגד שני חזקות אף דרוב לא מהני וצ"ע:

ולענ"ד נראה דבאמת דברי הטו"ז תמוהים לכאורה שכתב דאין כותי מכשיל לישראל בחנם דא"כ אפי' במתכוין להעיד אמאי אינו נאמן הא ודאי אינו משקר להכשיל ואף דאינו עדות מה"ת מ"מ כאן צריך רק אמתית הדבר יעיין בטו"ז יו"ד סי' צ"ח ואם נאמר דבאינו מסל"ת נהי דלא משקר להכשיל מ"מ אולי משקר להנאתו או להנאתה או לאיזה פניי' אחרת א"כ שפיר הקשה הריב"ש דאי נימא דז"א בכלל מסל"ת א"כ חשדינן לי' דמשקר בשביל הנאה וא"כ נפרוך ניחוש שמא הוא כותי, ואולי זה בכלל תירץ הב"ש אלא שקיצר בדבריו, ואפשר ליישב דבריו דמהרלב"ח דחי ראיה של הריב"ש, דמקשן חד חד מיניהו נקט ובתירץ הגמ' מיושב ג"כ החשש דילמא כותי, ומל"מ פי"ג מגירושין הי"א מצדיק ראיה של הריב"ש דקושית הגמ' ודילמא צרה היא יש לדחות שלא הי' לבעל אשה אחרת כשהלך ועכ"ח צ"ל דילמא נשא שם אשה ועדיפא לי' למיפרך דילמא כותי, וע"ז כתב הטו"ז דעדיפא למיפרך מצרה שדומה לקושיא דילמא שד דבשניהם חשש משקר לקלקל משא"כ בכותי ליכא חשש משקר לקלקל אלא להנאה ואינה דומה לקושיא דילמא שד:

ולכן הי' נ"ל דבר חדש דראיתי בתשו' אמרי א"ש אהע"ז סי' כ' תשובה מהגאון בעל חת"ס זצ"ל לפשוט לו שיש איסור לאו דאורייתא לקבל עדות מעכו"ם שהרי הרמב"ם בפתיחה ובסה"מ ל"ת רפ"ו מונה לאו לקבל עדות רשע והעכו"ם עוברין על זי"ן מצות שלהם כדאמרינן ב"ק ל"ח וע"ז ב' ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימין ז' מצות והתיר להם ממונם וא"כ רשעים המה ואיכא לאו לקבל מהן עדות והביא שרבינו הגדול מהר"ם בנעט כתב לו כן בשם יש"ש סוף יבמות וכמדומה שראיתי כן בתשו' חת"ס המיוחדים למרן זצ"ל ולא מצאתי כעת [אחר רבות בשנים הראני בני הבחור החו"ש כה' משה נחום נ"י החת"ס באה"ע ח"א סוס"י מ"ג וכ"ה בתשב"ץ ח"א סימן מ"ח וצע"ק מירושלמי פ"א דשבת ה"ב ועיין בשירי קרבן ושלום ירושלים שם דמשמע שהוא מגזירת י"ח דבר] ולפ"ז נ"ל דהא דגוי אינו נאמן בעדות אשה באינו מסל"ת רק מתכוין להעיד אינו מטעם משקר דכל דלא חזינן איזה אמתלא או חשש לתלות בו שהוא משקר בשביל הנאתו או הנאתה לא חיישינן לזה עיין בשו"ע אה"ע סימן י"ז סי"ד דגוי אינו חשוד להכשיל ישראל בחנם כמ"ש הטו"ז אלא דבשאר פסולי עדות כגון ע"א ועבד ושפחה ואשה דאין איסור לקבל עדות מהם אלא שאינן נאמנות מה"ת שפיר חז"ל סמכו על חזקה דאשה דייקא ומינסבא או מדעל"ג לא משקרו שהדבר אמת ומשיאין על פיהם ואין בזה עקירת דבר מה"ת בקו"ע שהרי כיון שהדבר אמת אין בנישואין שהוא קום ועשה עקירת שום דבר רק שמאמינים לאותן שגזה"כ שלא להאמינם בזה יש עקירת דבר מה"ת אבל ז"א בקו"ע ושפיר נאמנים אפילו במכוונים להעיד, אבל בעכו"ם שאסור לקבל עדות ממנו א"כ בשלמא במסל"ת כיון שהדבר אמת שפיר סומכין עליו ואין כאן קבלת עדות אבל במתכוין הרי אנו עוברים על לאו דאל תשת רשע עד בקו"ע ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע משום עגונא ולכן לא תקנו חכמים להאמינו ועיין ברמב"ם פי"ב מגירושין:

ובזה א"ש הא דקיי"ל באהע"ז סי' י"ז ס"ג דפסולי עדות מה"ת פסולים לעדות אשה והיינו פסולים בעברה כמ"ש ב"ש שם ומשמע דלאו דוקא גזלן דאורייתא שהוא רשע דחמס ומשקר עיין בקצוה"ח סימן נ"ב, אלא אפילו בשאר פסולי עברה מה"ת דקיי"ל כאביי בסנהדרין דכ"ז דלא בעינן רשע דחמס, נמי פסולים לעדות אשה ואמאי הלא מבואר בנמ"י בסנהדרין שם דטעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי' לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל באיסורא דל"ש עדות מהימן דל"ח לי' במשקר ועיין קצוה"ח הנ"ל וכן פסק רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז דכל פסולי עדות כשרים לענין איסורא, ומה שתמה עליו הש"ך שם סק"ב מדברי הר"ן בפ' האומר שכתב להדיא דפסולי עדות אינן נאמנין באיסורין, לפענ"ד לק"מ דר"ן שם בהאומר קאי בגזלן שהוא רשע דחמס וחשוד לשקר בשביל הנאה לכן אינו נאמן היכא דאיכא חשש הנאה, אבל שאר פסולי עדות מה"ת שאין בהן חשש משקר ודאי כשרים וכפסק רמ"א, ובזה א"ש ג"כ מ"ש הר"ן בתשובה סימן כ"ה דאפילו חשוד לאותו דבר נאמן בשל אחרים אשר נתקשה בו הש"ך שם, משום דבשל אחרים ליכא חשש הנאה אינו משקר ועיין בש"ך וטו"ז סימן קי"ט ועכ"ח כיון דבשאר פסולי' בעברה חוץ מגזלן ליכא חשש משקר ונאמנים באיסורים מ"ט לא הימנוהו רבנן בעדות אשה, ולפמ"ש א"ש משום דבשאר פסולי עדות כגון עבד ושפחה ואשה שאין איסור בקבלת עדותם שפיר המנוהו רבנן אבל פסולים מחמת עברה שאסור לקבל עדותם משום אל תשת רשע עד שפיר לא המנוהו רבנן כמ"ש:

ולדעתי לזה נתכוין הנ"י סוף יבמות שכתב אהא דכתב הרי"ף שם ושמעינן מיני' דפסול מה"ת הוא דפסול לעדות אשה מה"ת וכו' ומסתברא לן דפסול מד"ת מסל"ת משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו"ם, להכי קאמר נמוק"י ואע"ג דעבד ואשה ושפחה פסולים לעדות מה"ת ומשיאין על פיהם טעמא משום שאינם פסולים מחמת עברה והוא כנ"ל דפסולי עברה הם בלאו לקבל מהם עדות ולא שאר פסולים ולהכי נמי במסל"ת שאין כאן קבלת עדות נאמנים כמו עכו"ם וכנ"ל ואם כנים דברינו אלה מבואר מדברי אלו שגוי גרע מפסולי עברה ואסור לקבל מהן עדות וביש"ש סוף יבמות דין כ"ג הביא דברי הרי"ף ונמוק"י אלו יעיי"ש ואולי לזה נתכוין רבינו הגדול מהר"ם בנעט זי"ע שהבאתי לעיל שכתב שכן מבואר ביש"ש סוף יבמות ומרן בעל חת"ס כתב שחיפש ולא מצא ואפשר שכיוון למ"ש, אלא שא"כ הו"ל להביא זה מרי"ף ונמק"י וצ"ע.

ולפ"ז יש לחדש דאפילו לשיטות הסוברים דבעי' במסל"ת קישור דברים דוקא, אינו משום דבלא קישור דברים חיישינן למשקר אלא דבלא קישור דברים אף שאינו משקר אלא שכיוון להעיד אסור לקבל ממנו עדות וע"י קישור דברים מוכח שאינו מכוין להעיד ולהכי נאמן, ומעתה באיסורא שגם פסולי עדות בעברה נאמנים חוץ מגזלן וכמש"ל בשם נמוק"י דזה אינו בגדר עדות ול"ש בי' אל תשת רשע עד ממילא גם עכו"ם נאמן היכא דליכא חשש הנאה וכונה להכשיל גם בלי קישור דברים אפילו במתכוין להעיד ונקרא מסל"ת היכא דליכא שום אמתלא לחושדו במשקר להנאה או להכשיל ועיין ב"י סי' צ"ח ובש"ך וטו"ז שם ובסימן שט"ז בב"י וש"ך וטו"ז בדין מסל"ת ולענין איסורי' ולענין בכור לא נזכר שום דבר דבעי קישור דברים, ולפמ"ש א"ש דבאיסור באמת לא בעי קישור דברים כמ"ש בביאור הדבר:

וי"ל פרפרת נאה דהדבר במחלוקת שנוי' ביבמות קכ"א דמ"ד נתכוין להעיד עדותו עדות ואינו פסול אלא במתכוין להתיר לא ס"ל כנכתב לעיל אלא דבאינו מסל"ת פסול משום חשש משקר להכשילו או לטובתה ולהכי פוסל דוקא במתכוין להתיר דאל"ה ליכא חשש משקר ומ"ד נתכוין להעיד נמי פסול ס"ל כנ"ל דאפילו באינו משקר פסול מטעם שכתבתי ואנן קיי"ל כמ"ד נתכוין להעיד עיין ברמב"ם פי"ג מגירושין ובאה"ע סימן י"ז סקי"ד:

ואחרי אשר יצאנו מהמדובר הגיעני ליישוב דברי הטו"ז דס"ל דגם בלא מסל"ת נמי ליכא חשש משקר לא משום הנאה ולא משום שיתכוין להכשיל ואפ"ה אינו נאמן מטעם דכשמתכוין לעדות אין אנו רשאין לקבל ממנו משום דרשע הוא וכנ"ל וא"כ מיושב שפיר קושית הריב"ש די"ל לעולם פלוני מת בלי קישור דברים לא מקרי מסל"ת אלא כיון דאינו מכשיל בחנם ליכא חשש משקר אלא שאם הוא גוי אנו עוברים על לאו דאל תשת רשע עד וא"כ ניחא ליה למיפרך משד ומצרה וא"כ דאיכא חשש משקר בספק איסור א"א משא"כ בכותי דליכא חשש משקר אין כאן ספק איסור א"א רק ספק איסור לאו דאל תשת רשע עד ולא קשה עליו מה שהקשני ולא קושית בית שמואל כמובן:

אמנם הריב"ש ס"ל סברא נכונה כיון דמה"ת בעי שני עדים כשרים ואם לאו הוא בחזקת איסור א"א רק דחכמים הקילו משום עגונא היכא דליכא חשש משקר וכיון דבאינו מסל"ת לא הקילו חכמים אף דליכא חשש משקר משום אל תשת רשע עד מ"מ כיון שלא האמינוהו יהי' מאיזה טעם שיהי' חזר הדבר לדין תורה שהיא בחזקת א"א וא"כ אי נימא דבאומר מת פלוני לא הוי מסל"ת א"כ אם הוא כותי יש כאן חומר איסור א"א וגם לאו דאל תשת רשע עד וא"כ הו"ל למיפרך ודילמא כותי, א"ו דגם זה מקרי מסל"ת וכ"ז כאן אבל בגיטין שם דאין כאן תורת עדות כלל שאינו מעיד שום דבר אלא שאנו מסופקין אם הבעל ציוה או הוא שד או צרה שפיר ליכא לספוקי כלל בנכרי דאינו חשוד להכשיל כמ"ש טו"ז וגם אין חשש הנאה בלי אמתלא לזה וכמ"ש ולהכי ל"ה מצי להקשות התם כלל ודילמא כותי, ובזה הנני חותם בברכת התורה, יגדיל תורה ויאדירה, כנפשו ונפש ידידו:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה