בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה ז
שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' חי' שרה תר"ס לפ"ק. אלפי שלומים, מגבהי מרומים, לכבוד הרבנים המופלאים, בפז מסולאים, ומופלגים, כעת שתולים על פלגים, הרי המאורים, מעוטרים בעיטור סופרים, כמו"ה יודא ליב וווינבערגער נ"י אב"ד דק"ק ניגרעשט וכמו"ה אליעזר פריעד נ"י דיין מצוין דשם:
כתביכם בא אלי בעתו ובזמנו ואני טרם אחלה לדבר בגוף הדין אודיע נא דברי אתכם ואוכיחכם ואערכה לעיניכם כי באו הדברים ברוב ענין עד כי מבין השורות יצהירו אהבת הניצוח ופירוד לבבות ולא זו הדרך רק שני ת"ח הדרים בעיר אחת צריכין להיות נוחין זה לזה בהלכה עיין שבת ס"ב והאמת והשלום יאהבו אז ישכילו ואז יצליחו:
ועתה נשובה ונחקורה לדינא ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר והוא יחנני דעה ובינה שלא אכשול בדבר הלכה וינחני בדרך אמת, הרב מו"ה אליעזר פריעד נ"י דעתו שהקצב שמואל פרענקל אינו נאמן למכור בשר כשר במקולין יען שעבר התקיעת כף שנתנו הד' קצבים ביום ד' תצא תרנ"ט לקיים הפשר אשר התפשרו בפני הרב הנ"ל ביום ההוא עד ר"ח ניסן תר"ס שני פעמים בודאי ופ"א בספק [ויש בזה קצת סתירה בין מכתבו מיום א' לסדר הברכה י"ג תשרי ובין המכתב מיום ב' נח] והרב מו"ה יודא ליב וו"ב נ"י דעתו שאפילו הי' חל התקיעת כף ועבר עליו ג' פעמים אינו נפסל למכור בשר כשר ולא מקרי חשוד לאותו דבר וכל אחד מראה פנים בהלכה לדעתו ויעברו דבריהם לפנינו לקמן בעזהי"ת:
בשו"ע יו"ד סי' א' סי"א קיי"ל אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר יש אומרים ששחיטתו אסורה והוא מתשובת הרא"ש כלל ז' סי' א', ורבינו ירוחם בתא"ו נט"ו אות ה' חלק ה' שהביא בית יוסף ועיין נובי"ק יו"ד סי' א' וזהו יסודו של הרב מוהרא"פ נ"י לפסול הקצב כיון שעבר הת"כ בענין מכירת בשר בשביל הרוחת ממון חשוד נמי למכור נו"ט בשביל ריוח ממון והאריך למעניתו אבל באמת הדברים תמוהים לומר דמשום שעבר השוחט על החרם הוי חשוד על שחיטה דהוי חשוד לאותו דבר הלא אינו מין אחד של איסור כלל ועיין בש"ך סי' קי"ט סקי"ב וכמו שתמה ע"ז בנוב"י הנ"ל, ומ"ש נוב"י שם כיון שהחרם הי' בענין שחיטה מקרי חשוד לשחיטה צריך פירוש וביאור, אמנם החוו"ד סי' א' המציא טעם נכון כיון שהקהל הטילו חרם שלא ישחוט הוי כנשבע שלא לשחוט ואם נאמר בעבר ושחט כ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני כדאמר רבא בתמורה ד' ושחיטתו אסורה א"כ אין כאן שחיטה כלל ולא עבר על החרם כלל ונתקן האיסור משו"ה אמרינן דלא מהני ושפיר הוי חשוד לאותו דבר להאכיל נבילות וטריפות ע"ש באריכות, ולפי טעם זה ל"ש כלל בנ"ד לומר שרש"פ הוי חשוד לאותו דבר מתרי טעמי חדא דאיך אפשר לומר לפי שהקצב רש"פ עבר על תקיעת כף אעל"מ והוי השחיטה נבילה הא הוא לא עשה מעשה השחיטה כלל רק השוחט והרי השוחט לא עבר על ת"כ והבשר כשר, ושנית דאפילו אם הי' אפשר לומר דמשום אעל"מ הבשר אסור מ"מ כאן לא נתקן האיסור בכך שמ"מ עבר רש"פ על ת"כ במה שהניח לשחוט בהמה גסה שלא בזמנו המגיע לו וגם הוזיל שער הבשר וממילא דלא אמרינן כלל אעל"מ:
והרב מוהרי"ל נ"י אתי עלה לפי טעם הנ"ל ל"ש כאן אעל"מ לפי שתקיעת כף לא הי' אלא שלא ישחוט ויקצב בסדר של חבירו ובלי ידיעת חבירו וא"כ השחיטה הי' אפשר להיות בהיתר בידיעת חבירו או בסדר שלו ובכהא"ג לא אמרי' אעל"מ כמ"ש סמ"ע וטו"ז חו"מ סי' ר"ח כיון שאין האיסור בגוף השחיטה ע"ש, וציין נובי"ת אהע"ז סי' קכ"ט ד', והאמת שהדבר צריך תלמוד אם זה נקרא אפשר לעשות בהיתר אבל אינני מכניס עצמי בזה כעת דבלאה"נ לא שייך כאן אעל"מ מטעמים שכתבתי, אבל מ"ש הרב מוהרי"ל נ"י בזה גם בנידון נובי"ק יו"ד סי' א' לא עיין שם יפה דשם לא הי' כלל תקיעת כף שלא ישחוט שוחט אחד בלי חבירו רק כך הי' תקנת הקהל והת"כ הי' שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסימן כשר ועברו על זה והכשירו קודם שהניחו חותם לסימן כשר ולא הי' אפשר לעשות בהיתר, אלא דבלא"ה לא שייך שם אעל"מ מטעמים שכתב נוב"י שם דל"ש שנעשה חשוד לאותו דבר ע"ש:
וגם גוף דברי הסמ"ע וש"ך דהיכי דאפשר לעשות בהיתר אפילו עשה באיסור לכ"ע אי עביד מהני צ"ע א"כ מה פריך בתמורה לאביי מאונס שגירש הא מה דאונס אסור לגרש היינו בעכ"ח אבל אם מגרשה ברצונה אין איסור והרי אמרינן בכתובות מ' אי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל ועיין נובי"ת אהע"ז סי' קכ"ט ד"ה ולכן, אם כן אפשר לעשות בהיתר לגרשה ברצונה וגם לרבא מהני ואמאי קאמר תיובתא דאביי הא גם לרבא קשיא וכש"כ דקשיא טפי לבתר דמשני לאביי שאני התם דרחמנא אמר כל ימיו וכו' פריך ורבא [פי' למה לי כל ימיו הא בלא"ה בכל התורה לא מהני] ומה קושיא הא הכא כיון דאפשר לעשות בהיתר גם לרבא מהני ושפיר איצטריך כל ימיו אך נ"ל סברא ישרה לחלק דדוקא היכי שיכול לעשות בהיתר וגם מעשה האיסור יכול לעשות בלי מעשה היתר כמו בהאי דב"מ ס"ה שמכר לו גלימא בד' זוזי דרביתא דמסיק בי' דמכירת הגלימא אפשר בהיתר בד' זוזי אחרינא וכן איסור רבית אפשר בלי מכירת הגלימא שנותן לו הד' זוזי והם שני מעשים נפרדים רק עכשיו עשה שני מעשים אלו בפעולה אחת בזה אמרינן דמעשה מכירה מהני דהוא בעצמותה היא היתר והאיסור הוא מעשה אחרת שעשה עמה בפ"א, וכן בהוסיף על שיווי המקח בשביל המתנת מעות יכול לעשות המקח בהיתר שלא יוסיף ולעבור איסור רבית בלי מקח וכן פוסק קודם שיצא השער וה"נ בשוחט בשבת יכול לשחוט בהיתר בחול ולעשות מלאכת נטילת נשמה בשבת בלי שחיטה רק שעשה שני מעשים של איסור ושל היתר בפעולה אחת ולכן מהני מעשה שיכול לעשות בהיתר אבל אונס שגירש בע"כ נהי שיכול לגרש בהיתר מרצונה אבל מעשה האיסור שהוא בע"כ א"א לעשות אלא בגירושין בזה שפיר אמרינן דלא מהני גירושין גם לסברת סמ"ע וש"ך. ובזה מיושב נמי מה שהקשה קצוה"ח שם מה פריך מהקדים תרומה לביכורים והא הפרשת תרומה יכול לעשות בהיתר אחר הביכורים. ובנתה"מ שם הקשה מה הוקשו תוס' שם בתמורה משוחט פסח על החמץ הא יכול לשחוט בהיתר ע"ש, ולפמ"ש א"ש כיון דמעשה האיסור א"א לעבור בלי הפרשת תרומה ובלי שחיטה הוי רק מעשה אחת של איסור ולרבא לא מהני ועמ"ש נוב"י הנ"ל אות ד':
אמנם דברי חוו"ד יתכנו לדעת הגהת מרדכי ספ"ב דשבועות דבנשבע שלא למכור ועבר ומכר דלא מהני אבל לדעת תוס' תמורה וי"ו ע"א ד"ה והשתא דבנשבע שלא לגרש ועבר וגירש גם רבא מודה דמהני כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור ע"ש, וא"כ ה"נ בחרם הקהל שהם בדו את האיסור נמי לא שייך אעל"מ:
ועלה בדעתי לומר דדוקא בנשבע שלא לגרש כתבו תוס' כן אבל בנשבע שלא למכור גם התוס' מודי לדינו של הג"מ הנ"ל דלא מהני והוא דכבר התעורר חת"ס יו"ד סי' וי"ו מנלן הא מלתא דאמר רבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ, ותירוץ משום דאיכא כל הני כתובים דגלי קרא דמהני והיינו כל הני דפריך מינייהו לרבא התם בתמורה דמהני ומשני שאני התם דגלי קרא וא"כ מדאיצטריך בכל הני קרא דמהני ש"מ דבעלמא דלא גלי קרא לא מהני, וא"כ ליכא למילף דלא מהני אלא במאי דארל"ת ולא באיסור שבדה מלבו ע"ש, והוא קושיא על הג"מ הנ"ל. אבל נ"ל דסברת הג"מ הוא כך דכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א יבמות ק"ג בהא דאמרינן התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצה כשרה דה"ט משום דמללה"נ אבל י"מ דאפילו אי ליהנות נתנו חליצתה כשרה דנהי דעבדה איסור מ"מ חליצה לא מיפסל בהכי וכתב רמב"ן דז"א אפילו למ"ד בעלמא אי עביד מהני היינו לפי שא"א לתקן העבירה דהא אפילו למ"ד לא מהני איכא עבירה ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל כאן לא נאמר לא תחלוץ בסנדל של ע"ז אלא שלא יהנה מע"ז ואם נאמר דחליצה פסולה לא יהנה ואין כאן עבירה כלל לכ"ע לא מהני ועיין טורי אבן ר"ה כ"ח וחידושי חת"ס סוכה ל"א ולפ"ז בנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי אמרינן דלא מהני המכירה הרי אין כאן עבירה כלל ולא עבר אשבועתו שפיר מסברא אמרינן דלא מהני בלי קרא ולהכי אף שהוא איסור שבדה מלבו שפיר אמרינן דלא מהני, אבל בנשבע שלא לגרש אפילו נימא דלא מהני היינו רק לענין שמחיוב להחזירה אבל עכ"פ גירושין הוי וכמ"ש תוס' בתמורה ה' ד"ה מיתיבי משום דאיתקש גירושין למיתה ע"ש וא"כ איכא עבירה וממילא מסברא אמרינן דמהני רק דנילף מהני כתובים דלא מהני בזה שפיר כתבו תוס' דאיסור שבדה מלבו לא ילפינן דלא מהני, ובזה יש ליישב סתירת תשובת הרא"ש שעמדו עליו טו"ז וש"ך סימן רכ"ח סל"ה דבכלל ז' סי' ד' כתב שלא נפסלו השטרות שנעשו עפ"י תקנה שניה אף שעברו על החרם של תקנה ראשונה ול"ש בי' אעל"מ לפי שאפשר לשנותה ובטלה ע"ש באריכות ובכלל ה' סי' ד' כתב שאם לא התירו חרם הראשון אין המכירה מכירה ולפמ"ש א"ש דבכלל ז' הי' החרם שסופר ב"ד יכתוב שטרות של העיר בכת"י וא"כ השטרות שנכתבו עפ"י תקנה שכותבים שני הברורים וסופר ב"ד כתב רק שיטה אחרונה ובזה עברו על החרם הראשון א"כ אפילו תאמר דלא מהני והשטרות פסולים מ"מ איכא עבירה שעברו על החרם בכתיבתם וא"כ מסברא אמרינן דמהני רק דנילף דלא מהני כתובים דרבא מדאיצטריך בזה שפיר כתב הרא"ש דהתם במצות שא"א לבטלם אבל כאן שאפשר לבטלם לא ילפינן מיניהו דלא מהני, אבל בכלל ה' שהי' החרם הראשון שלא ימכרו מקומות שום אדם בביהכ"נ אם לא ברצונו ולפי תקנה שניה מוכרים מקומות שלהם כתב הרא"ש שפיר שאם לא התירו חרם הראשון אין המכירה מכירה דכיון שבטלה המכירה לא עברו על החרם כלל ואנו מתקנין שלא יהא כלל עבירה ובזה מסברא אמרינן דלא מהני אפילו אפשר לבטלה וא"ש ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בתשו' נוב"י תנינא סי' קכ"ט ד"ה ואפילו דאמאי הקשו תוס' דלימא איכא ביניהו בנשבע שלא לגרש דבזה אין נ"מ אלא אם מחויב להחזירה אבל ג גירושין ודאי מהני משום דאיתקש למיתה כמ"ש בתחילת הסוגיא ואמאי לא הקשו טפי דילמא א"ב בנשבע שלא למכור, ולפמ"ש א"ש דבזה אפילו אביי מודה דלא מהני כיון דאפשר לתקן במה דלא מהני שלא יהי' כאן עבירה כלל:
אלא דלפ"ז נפלו דברי חוו"ד בבירא דשם בשוחט שעבר על החרם בשחיטתו א"א לתקן במה דאמרינן לא מהני שלא יהי' כאן עבירה כלל דנהי שע"י דאמרינן לא מהני והוי שחיטתו נבילה מתקנין שלא עבר על החרם מ"מ ע"י כן נכשל בדרבה מיני' שאכל והאכיל נבילות לישראל דהא מה"ט ס"ל דנעשה חשוד לאותו דבר להאכיל נבילות לישראל וכיון דבכל אופן עבר אמימרא דרחמנא שוב לא אמרינן כלל באיסור שבדה מלבו דלא מהני והדק"ל אמאי נעשה חשוד לאותו דבר:
לכן נ"ל להיפך דבנשבע שלא למכור יותר א"א לתקן ואסברא טעמא דמילתא אמאי באיסור שבדה מלבו ס"ל לתוס' דלא אמרינן דלא מהני לפמ"ש מהרי"ט בתשובה ח"א סי' ס"ט ליישב הקושיות שהביא סמ"ע וש"ך סי' ר"ח ועוד שאר קושיות דהא דאמרינן אעל"מ היינו משום דארל"ת א"כ אין התורה חפץ לא בעשיית המעשה ולא בקיום המעשה כגון תמורה שאמרה תורה לא יחליפנו ולא ימיר אי לאו דכתבה תורה דהוי תמורה הו"א דלא מהני כיון שאין רצון התורה שימיר אין רצונה בקיום המעשה שיהי' תמורה ונהי שא"א לקיים רצון התורה שלא ימיר. דכבר עבר אמימרא דרחמנא מ"מ בזה מקיימין רצון התורה שלא יהי' קיום המעשה רק מעשיו בטלים ורצון התורה קיים וכן חרמי כהנים דאמרה תורה לא ימכור ולא יגאל רצון התורה הי' שלא יהי' נגאל לכן אמרינן אעפ"י שפדאו לא מהני מעשיו ונתקיים רצון התורה שלא רצתה בקיום המעשה וכל הני דמייתי בתמורה הוא כן אבל בקונה קנין בשבת באיסור שבת כהאי דב"ק ע"ב ע"ב או בקונה גלימא באיסור רבית כהאי דב"מ ס"ה שאין איסור בקיום המעשה כיון שאין איסור בגוף המכירה רק משום שנעשה באיסור שבת או רבית ואין איסור רק בשעת עשייה וזה א"א לתקן במה דאמרינן דלא מהני דכבר נעשה בזה אמרינן שפיר לכ"ע דמהני ע"ש ועיין בנתה"מ סי' ר"ח, ולפי זה ס"ל לתוספות דהתינח באיסור שאסרה תורה שיכולה לאסור גם קיום המעשה שפיר אמרינן דלא מהני מעשיו כדי שיתקיים רצון התורה אבל באיסור שבדה מלבו כגון שנשבע שלא יגרש או נשבע שלא ימכור דהוא א"י לישבע רק שלא יעשה מעשה גירושין או מכירה אבל אינו יכול לישבע שלא יועילו הגירושין או מכירה אם מהני עפ"י דין תורה ואין זה בידו א"כ בקיום המעשה אין איסור כלל רק בעשיית המעשה וזה א"א לתקן שכבר עבר על שבועתו כשגירש או מכר לכן בזה כ"ע מודה דמהני, ולפ"ז א"ש דברי חוו"ד בדין המבואר ביו"ד סי' א' סי"א בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר ועבר על החרם דשחיטתו אסורה דהוא מטעם אעל"מ אפילו לדעת תוס' דבאיסור שבדה מלבו מהני דהיינו דוקא בנשבע לפי שאין יכול לישבע שלא יתקיים המעשה אבל בחרמי ציבור שיש להם כח לאסור שחיטתו ולהחרים שלא יתקיים מעשיו כמבואר בסי' רכ"ח וכיון שהטילו חרם שלא ישחוט אין רצונם בקיום המעשה שיהא שחיטתו כשרה שפיר אמרינן דאעל"מ אפילו באיסור שהם בדו מלבם:
ודעת הג"מ נ"ל עפ"מ דקיי"ל ביו"ד סי' רי"ח דהנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכים אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור וכו' ושם ס"ב מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והי' לו יין עשוי מקודם אסור למכרו, הג"ה דאע"פ שאמר שלא יעשה אזלינן בתר כונתו ועיין סוס"י רי"ז בטו"ז וש"ך וה"נ בנשבע שלא ימכור ולא ימחול אזלינן בתר כונתו ולא בתר משמעות הדיבור דהיינו התכלית הוא שישאר שלו ולא יהי' לאחרים ופירוש שלא ימכור וימחול שתהא המכירה והמחילה קיימת ולכן אמרינן דלא מהני ואין כאן עבירה כמו דאמרינן במילתא דארל"ת דלא מהני דכונת התורה הי' דלא תעביד ואם תעביד לא יתקיים המעשה וה"נ אמרינן כאן שכונתו שלא יעבד שיתקיים המעשה, או י"ל בפשיטות טפי כיון שהוא נשבע שלא ימכור א"כ רצון התורה הוא שלא ימכור ויעבור על שבועתו א"כ גם זה רצון התורה שלא נתקיימו מעשיו שעשה באיסור, ובזה יש ליישב סתירת רמ"א דבחו"מ סי' ר"ח פסק בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דמהני המכירה וביו"ד סי' ר"ל פסק בנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרה אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו ולפמ"ש י"ל דבנשבע שלא למכור סתם שום דבר ס"ל דלא אמרינן דכונתו כדי שישאר לו החפץ רק כמשמעות הדיבור שלא ימכור אולי מטעם אחר וא"כ ל"ש אעל"מ באיסור שבדה מלבו כסברת תוס' הנ"ל ובזה מיירי בחו"מ לכן פסק דמהני המכירה, אבל ביו"ד מיירי שנשבע שלא למכור חפץ פלוני אמרינן כונתו בשביל החפץ שישאר לו וא"כ נשבע רק שלא למכור שתהא המכירה קיימת ולכן אמרינן דלא מהני וממילא לא עבר על שבועתו וא"ש:
ויותר נראה בדעת הג"מ דזה לשונו שם ספ"ב דשבועות פסק ר"י בר פרץ מי שנשבע או קיבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור ולא ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבן אי זבין ל"ה זביני' זבינא ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו א"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דארל"ת וכו' מ"מ הלכה כרבא וכו' ונראה דס"ל להג"מ דה"ט דאעל"מ דהא דמהני גירושין ותרומתו ושאר דברים דמייתי שם בתמורה הוא מכח דהתורה אמרה שיהנו מעשים אלו וא"כ במקום דאמרה תורה שלא יעשו מעשים אלו ממילא לא מהני כיון שקיומם הוא רק מכח ד"ת וכאן אסרה תורה לעשות בטל קיומם מכחו ומשפטו שיהנו מעשיו וכן היכי דאמור רבנן לא ליזבן ממילא לא נתנה לו תורה כח וזכות שיהנה מעשה מכירתו ומזה למד הג"מ דבנשבע שלא למכור ודכוותי' דג"כ אסרה תורה לעבור על שבועתו ולמכור שלא תהא אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו שנאסר בשבועתו למכור איבד כחו וזכותו שנתנה לו תורה שתיהני מכירתו, ובזה א"ש מה שהקשה נוב"י בתשו' עמ"ש תוספות דאיתקש גירושין למיתה הא אי לא מהני אין כאן גירושין כלל והוי כאלו גירשה בגט פסול ע"ש, ולפי האמור הא דלא מהני אין זה משום דהאי דארל"ת הוא פסול בגירושין רק משום דאמרה תורה לא תגרש ממילא אין לו זכות וכח שיהנו מעשיו ויפעלו כריתות אבל כיון דאיתקש למיתה והרי במיתה אפילו איבד עצמו לדעת ומת באיסור באופן שאמרה תורה לא תעביד מיתה מתרת איסור א"א ה"נ בגירושין אפילו גירש באיסור נתנה לו תורה כח שיהנו מעשיו:
ועפ"ז יש ליישב גם סתירת תשובת הרא"ש מכלל ה' סי' ד' לכלל ז' סי' ד' אשר נתקשו בו ש"ך וטו"ז סי' רכ"ח שהבאתי לעיל והוא דס"ל בודאי בדבר שמצד הסברא וקודם מ"ת לא הי' מועיל מעשה זו רק שחידשה תורה דמהני אז מצד הסברא אם ארל"ת לא מהני דהא הא דמהני הוא רק מכח דבר תורה וכיון דד"ת הוא שלא יעשו זו בודאי לא חידשה שיהני מעשה זו ואפילו אפשר לבטל האיסור נמי לא מהני כיון דמצד הסברא לא מהני כיון דלא נתנה לו תורה כח ורשות לזה, אבל במקום דמצד השכל וקודם מ"ת הי' מהני מעשיו בזה מצד הסברא אף דאמ"ר לא תעביד אי עביד מהני רק דילפינן מהני קראי דגלי רחמנא דמהני מדאיצטריך ש"מ בעלמא לא מהני ובזה לא ילפינן רק היכא דא"א לבטלו דומיא דהתם אבל היכא דאפשר לבטלו שפיר מהני ולהכי בכלל ז', דמצד הסברא השטרות כשרות שפיר כתב כיון דאפשר לבטלו אי עביד מהני דליכא למילף מקרא דלא מהני כמ"ש, אבל בכלל ה' למכור דבר שאינו שלו מצד הסברא לא מהני רק דתורה חדשה דכח ב"ד יפה למכור דשא"ש בחובו וא"כ היכא דהמכירה הוא באיסור עבירת חרם דלא נתנה להם התורה זכות וכח זה מסברא לא מהני אפילו היכא שאפשר לבטל האיסור נמי לא מהני וא"ש, ובזה ניחא נמי מה דקשיא על חוו"ד שכתב דהטעם דשוחט ששחט ועבר על חרם הקהל דשחיטתו אסורה ונעשה חשוד לאותו דבר הוא משום אעל"מ דהא דין זה נובע מתשובת הרא"ש ריש כלל ג' והרי הרא"ש עצמו כתב שם סי' ד' דבעובר על החרם ל"ש לומר דלא מהני כיון שאפשר לבטלו, ולפמ"ש א"ש דשם קאי בדבר שמצד הסברא מהני מעשיו אבל בשחיטה דהא דישראל בשחיטה תלי' מילתא ומהני מעשיו הוא רק מחוקי התורה א"כ בנעשה באיסור לא מהני אפילו אפשר לבטלו:
הנה העמדתי דברי חוו"ד גם לדעת תוס' תמורה והרא"ש בתשובה וכבר כתבתי לעיל דלפי טעם זה אין לפסול הקצב רש"פ בנ"ד מטעמים המבוארים לעיל, ולדעת נובי"ת יו"ד סי' קכ"ט בדעת מהר"ם מינץ אין ללמוד נשבע שלא למכור מן עובר על החרם דחרם לא נקרא בדה מלבו ע"ש, וא"כ ה"נ אין ללמוד עבר על תקיעת כף מעובר על חרם הקהל המבואר בשו"ע לטעם החוו"ד, הגם שיש לחלק בין חדר"ג דמיירי הנוב"י לחרם הקהל מ"מ זיל בתר טעמא משום דשבועה הי' בידו שלא לישבע אבל חדר"ג מחויב לקיים וה"ט שייך נמי בחרם הקהל, ואת"ל דאין חילוק וגם עובר על החרם מקרי בדה מלבו א"כ הרי הוכיח נוב"י שם דגם רמב"ם והרא"ש ס"ל כתוספות דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן דלא מהני וא"כ לטעם חוו"ד בדין הנ"ל ביו"ד סי' א' סי"א פליגי תוס' ורא"ש ורמב"ם על דין זה ופר"ח כתב דמלשון הרא"ש בתשובה משמע דרק דרך חומרא וחששא בעלמא פסק כך ולזה הסכים שמ"ח סי' ב' אות כ"ב ומש"ה פסק להקל בדיעבד בהפסד מרובה עיין תבוי"ש שם וא"כ עכ"פ יש לנו הרבה עמודי הוראה לסמוך עליהם לסניף לכה"פ להכשיר הקצב המדובר בו שאינו חשוד למכור נבילות וטריפות:
אלא שאני חושש שדברי הרא"ש והשו"ע הם כפשוטו דהעובר על חרם הקהל ושחט הוא חשוד לשחיטה כחשוד לאותו דבר דהא דפסקינן בסי' קי"ט ס"ד דהחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים היינו משום שחמורים ממנו לעונש או חמורים בעיני הבריות או הוא מין אחר של איסור ואפילו חשוד לאכול בשר טריפה אפשר דאינו חשוד לאכול בשר בהמה טמאה דאף שיש לו תאוה לאכול בשר טהורה טריפה אין לו תאוה לאכול בשר טמאה אבל אם חומר האיסור שווה בין בעונש בין בעיני הבריות ותאוה אחת לשנים אף שהם שני שמות איסור הוי כחשוד לאותו דבר ועיין תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה מעם ומצאתי און לי בתשובת הריב"ש סי' קי"ג שכתב וזה הטבח מעשיו מוכיחים שבכונה הוא רוצה להכשיל הציבור ולהאכיל טריפה ומעתה אין סומכין עליו לאכול משחיטתו וכו' ותקשי אמאי הא התם לא הי' רוצה להכשיל רק באיסור טריפות הסרכא כמבואר בשאלה שם ופסול בשחיטה הוי נבלה וא"כ אינו חשוד לאותו דבר להאכיל נבילות אלא ודאי כיון ששניהם שווין בחומר האיסור ושניהם במידי דאכילה ואותו הנאה הבא לו ממה שמאכיל טריפות אותו הנאה עצמה מגיע לו במה שמאכיל נבילות מקרי חשוד לאותו דבר ועיין שמ"ח סי' ב' אות ח"י וה"נ כיון שהנאת שחיטה גרמה לו לעבור על חרם הקהל הוי חשוד לאותו דבר שהנאת שחיטה יגרום לו להאכיל נבילות וטריפות, ולפ"ז גם בנ"ד כיון שתאות קיצוב בשר כשר גרמה לו לעבור על ת"כ חשוד שתאוה זו יגרום לו להאכיל נבילות וטריפות:
אבל מ"מ נראה לי דאין לפסול את הקצב בכך דהרי קיי"ל בסימן קי"ט ס"ה דחשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש אלא א"כ חמור בעיני בני אדם וכו' ועיין ש"ך שם ס"ק י"ב דהחשוד על הקל בעיני הבריות אינו חשוד על החמור ממנו בעיני הבריות ועיין תוס' חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכיון דאכילת נבילות וטריפות חמור בעיני הבריות מלעבור על תקיעת כף שזה אוסרתו תורה וזה הוא אסר על עצמו בתקיעת כף ועיין סמ"ע חו"מ סי' צ"ב סק"ז א"כ אף שעבר על ת"כ אינו חשוד להאכיל נו"ט, ואין להשיב הא כתב רמ"א סי' פ"א סכ"ח דתקיעת כף הוי כשבועה והרי פסקינן דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וכתבו תוס' ב"מ דף ה' ד"ה דחשיד משום דשבועה חמורה א"כ גם תקיעת כף דהוי כשבועה חמור, ז"א חדא דאפשר דאינו חמור רק מממון ולא מאכילת נו"ט [אחז"ר עוררני בני הב' החו"ש כה' משה נחום נ"י ע"ד שמ"ק כתובות ד"ד ד"ה קילא ע"ש] ושנית אפשר דהתם טעמא כמ"ש ר"י החסיד בתוס' שם, וג' אפשר דהתם טעמא משום ספק מלוה ישינה וממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה כדאמרינן בגמ' שם וכן מבואר בחו"מ סי' צ"ב ס"ג, ועוד דהתם בתק"כ על העבר ולא על להבא וחילוק זה מבואר בסי' צ"ב ס"ב די"א דהשבועה דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא נעשה חשוד על השבועה עיין סמ"ע סי' צ"ב סק"ז [עיין קצוה"ח סי' פ"ז סוס"ק כ"ט, מכב"ה] ועיין תשו' מיימנו שבסוף ספר הפלאה הל' נדרים סוף אות ג' דתק"כ קיל משבועה ע"ש [כ"כ הרשב"א בתשובה ח"ה סימן פ"ז רמז עליו התשב"ץ חו"מ סי' צ"ד וח"ב סי' קמ"א מכב"ה]:
והאמת יורה דרכו דז"ל הרא"ש שם בתשובה צבור שהטילו חרם שלא ישחוט אדם זולתי הטבח של הקהל והלך אחד ועבר על החרם ושחט וראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אף שאינו מומחה ורשאין הצבור להתנות וכו' וכן לאסור המותר משום מיגדר מילתא ומה שאוסרים אסור לכל בני העיר וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר אסור מ"מ מבואר הדבר וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטתו, ויש לדקדק בלשונו הכבה, לכן נ"ל בביאורו דמ"ש דשחיטתו אסורה משום דלבור יכולין לאסור המותר למיגדר מילתא אף דשם לא אסרו בפירוש רק הטילו חרם שלא ישחוט מ"מ כבר הבאתי לעיל דקיי"ל בסי' רי"ח דרואים דברים שבגללן נשבע ולומדים מהם לאיזה נתכווין והולכים אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור וא"כ ה"נ כיון שהחרימו בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אף שאינו מומחה לומדים ממנו שכונתם הוא שלא ישחוט אחר שלא תהא שחיטתו שחיטה רק תיאסור כנו"ט אף שאין משמעות הדיבור כן ולכן הקדים הרא"ש שאסורה שחיטתו משום דהציבור יכולים לאסור המותר וכיון דשחיטתו אסורה מכח איסור הצבור דעבר ושחט ורצה להאכיל משחיטתו הרי חשוד להאכיל איסור נו"ט ממילא הוי חשוד לאותו דבר והיינו דמסיים וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט ודאי אסור מכח איסור הצבור דהא ראוי לדמותו למומר לאותו דבר וכו' אלא דמחמת חשוד לאותו דבר איבד רק נאמנתו אבל אכתי הוי שחיטתו כשרה באחר עומד על גביו דהא הוי בר זביחה כיון שאינו אוכל נבלות להכעיס וחושש בזביחה עיין ביו"ד סי' ב' והיינו שכתב ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר אסור מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטתו פי' אפילו באחרים רואין אותו ולפ"ז מ"ש פר"ח ונוב"י קמא הנ"ל דהרא"ש אינו אוסר מדינא רק מטעם חומרא וקנס אינו כן אלא באחרים עע"ג אבל בשחט בינו לבין עצמו אסור מדינא כנ"ל, ועיין בלשון רי"ו בס' אדם וחוה נט"ו אות ה' סוף חלק א' ג"כ יש לפרש כך הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידועה ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר שעבר על החרם וה"ט יען יכולין הצבור לאסור המותר וכו' והיינו כנ"ל ולפ"ז גם מ"ש בשו"ע י"א ששחיטתו אסורה וכתב טו"ז הטעם משום דהוי חשוד לאותו דבר היינו נמי מה"ט כיון דשחיטתו אסורה מצד שהקהל פסלו וכנ"ל, ובזה יבונו דברי הש"ך סקל"ח דאחר שכתב משום דדמי לחשוד לאותו דבר רא"ש ורי"ו שם כתב ועוד משמע מדבריהם שם דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל ע"ש, ולפי פשוטו יש לתמוה מה בעי עם האי ועוד, ולפמ"ש נכון דבא ליישב איך הוי במה דעבר על החרם ותקנות הקהל חשוד לאותו דבר ותי' כנ"ל כיון דגם בלא חרם אסור משום דהקהל פסלו ושוב רצה להאכיל איסור שפיר הוי חשוד לאותו דבר, ולפ"ז בנ"ד שלא אסרו הקהל הבשר שיקצוב רש"פ ודאי אינו נעשה חשוד למכור נו"ט בשביל שעבר על תקיעות כף:
ולולא דברי הטו"ז וש"ך הי' נלפענ"ד דמה שכתב המחבר בסי' א' סי"א הטילו הקהל וכו' י"א ששחיטתו אסורה אינו כלל מחמת דדמי לחשוד לאותו דבר דהמחבר ס"ל דאינו נעשה חשוד לאותו דבר כלל משום שהקהל פסלו ואסרו שחיטתו, יש סייע לזה ממ"ש רמ"א ע"ד המחבר ואם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה ומשמע שגם השוחט הזה שעבר ושחט דמיירי בי' המחבר נמי הוא בחזקת כשרות והוא תמוה כיון שנעשה חשוד לאותו דבר איך חוזר לכשרותו ע"י שנתבטלה התקנה ובפסקי מהרא"י סי' קע"ז ל"ה חרם כלל ולא עבר שום אדם על החרם רק הקהל עשו תקנה וסייג לתורה שיחזרו השוחטים השחיטות וגם השוחטים קבלו עליהם ולא נתקיים הדבר וע"ז השיב מהרא"י דשאר שוחטים כשרים ומה ענין זה למי שהוא חשוד לאותו דבר, אלא הוא הדבר אשר דברנו דגם כאן אינו חשוד לאותו דבר כלל לדעת המחבר והרמ"א רק שחיטתו אסורה משום איסור הקהל ולהכי אם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות ואתי שפיר:
אמנם כל זה לשעבר שאין רש"פ נפסל לקצב בשר כשר משום שהוא חשוד אבל מה יהי' מיכן ולהבא דעת הרב מהרא"פ נ"י שהב"ד מחויב למחות ברש"פ שלא יעבור על התקיעת כף מיכן ולהבא, ושנית שאין להתיר לו התקיעת כף משום שהוא על דעת חבירו ולטובת חבירו כמבואר בסי' רכ"ח ס"כ בלי דעת הג' קצבים אחרים וגם מפני שהוא על דעת רבים כמבואר שם סכ"א, ודעת הרב מהרי"ל וויי"ב נ"י שאין התקיעות כף חל כלל משום דהוי כנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל ביו"ד סי' רכ"ח סל"ג דהוי שבועת שוא ואת"ל דהתק"כ חל מ"מ כיון שעבר עלי' איזה פעמים מתירין לו אף שהוא ע"ד רבים כיון שהוא לדבר מצוה כמ"ש רשב"א בתשובה ח"ג סי' נ"ה הביאו מל"מ פ"ו משבועות ה"ח ועיין תומים סי' ע"ג:
וטרם אענה אני אומר דעלה בדעתי דבת"כ לא מהני שאלה כלל והוא עפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה סק"ן אהא דקיי"ל בהקדש דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה דה"ט דבלא אתי ליד גיזבר הגם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מ"מ כיון שאינו אלא ע"י דיבור אתי דיבור ומבטל דיבור אבל באתי ליד גזבר דהוי מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש, וה"נ בתקיעות כף כיון שהוא מעשה ועיין בחו"מ סי' ר"א ס"ב דבמקום שנהגו התגרים לקנות בו הוי קנין אם כן לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולא מהני שאלה, ובזה יש ליישב דעת התוס' בנדרים ס"ה ד"ה תני' דלדבר מצוה מתירין נדר שהוא לתועלת חבירו שלא בפניו ומשום הכי התירו סנהדרין שבועת צדקי' לנבוכדנצר שלא בפניו דנבוכדנצר הביאו ב"י ורמ"א סי' רכ"ח ס"כ, וכל הראשונים הקשו על זה פוק חזו מה עלתה בי' ובסנהדרין שהתירו, ולפי מה שכתבנו ניחא דשם הי' תקיעות כף כמה שכתב מרדכי פ"ג דשבועות רמז תשנ"ז ותשו' מיימנו שבס"ס הפלאה הלכות נדרים פ"ו סוף אות ג' ובתקיעת כף לא מהני שאלה ולכן נענשו וצדקי' וסנהדרין טעו בזה והוו ס"ל דגם בת"כ מהני שאלה ולכן התירו לדבר מצוה, אלא שמצאתי לטו"ז סי' רל"א הביא תשו' או"ז ורש"ל שכתב להדיא דתקיעת כף יש לו התרה ע"ש והרי פסקינן ביו"ד סי' רל"ט ס"ב ושוב מצאתי במהרי"ק שורש נ"ב והוא בדפוס לעמבערג דף כ"א שכתב ומ"מ אמת הוא שכתב ר"י מקורביל בסמ"ק שלו [והוא בסמ"ק מל"ת פ"א מ"נ] וז"ל תקיעת כף יש שמחמירין לומר שאין בשאלה ונראה דאין להחמיר בה יותר משבועת ע"ש [עיין תשב"ץ שציינתי הביאו ב"י סי' רל"ט] ואולי טעם המחמירין כמ"ש:
ועתה נחזי אנן מ"ש הרב מהרי"ל כיון שעבר על ת"כ הוי התרה לדבר מצוה ומתירין גם עד"ר כמ"ש מל"מ פ"ו משבועות הנ"ל הרי שם תברא בצדו שהביא בשם הריב"ש דמתירין עד"ר לדבר מצוה היינו שלא בידיעתם אבל כל שמוחים בדבר בפירש אין מתירין אפילו לדבר מצוה ומילתא דמסתברא הוא דהא כתבו תוס' ורא"ש בגיטין ל"ו ושאר ראשונים דהא דמתירין עד"ר לדבר מצוה היינו משום דמסתמא כולם מסכימים וחרטתם אחת כמ"ש ש"ך סי' רכ"ח סקנ"ט וא"כ במוחים בפירש ל"ש האי טעמא, וה"נ שאר הקצבים מוחים בפירש, ומיהו גוף הדבר שכתב הרב מוהרא"פ נ"י דהוי עד"ר נמי ליתא דהא מבואר בסי' רכ"ח סכ"ג דנדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם וכן משמע שם סכ"א דלא מקרי ע"ד רבים אא"כ אמר כן בפירוש ולדעה ראשונה שם צריך לפרוט דוקא ע"ד פלוני ופלוני ופלוני רק לדעת י"א אם נדר בפני ג' אפילו אמר בסתם עד"ר אין לו התרה דמסתמא עד"ר שעומדים לפניו דוקא, ובנ"ד לא מצאתי בכל המכתבים שאמר רש"פ שנותן ת"כ עד"ר וא"כ אין כאן עד"ר כלל, אמנם מ"ש שאין להתיר לו משום שהוא לדעת חביריו ולתועלת חביריו, יפה כתב ויש לדון בזה, והנה דעת הרבה פוסקים ראשונים דאף דנדר שהוא לתועלת חבירו אין מתירין אלא בפניו היינו רק מטעם הירושלמי מפני החשד או מפני הבושה אבל בפניו מתירין אפילו בעכ"ח של חבירו עיין חידושי רשב"א נדרים ס"ה ובריטב"א שם ובפירש הר"ן והרא"ש שם, אמנם מדברי הרא"ם שהביא הרא"ש בפי' שם נראה שאין מתירין אלא מדעתו ורצונו של חבירו וכן מבואר מדברי הרשב"א בתשובה שהביא ב"י סי' רכ"ח וכן קבע הרמ"א להלכה בסי' רכ"ח ס"כ דבטלינן דעתו ורצונו ועיין טו"ז וש"ך שם דגם דעת המחבר כן [אב"ה הנ"ל עיין טו"ז חו"מ סי' קכ"ט בשם מהר"ם] ובאמת שהדבר תמוה מנלן דין זה והא דילפינן ממשה וצדקי' בנדרים ס"ה, אפשר דהוא מטעמים הנ"ל האמורים בירושלמי ואפשר דס"ל כיון דנשבע לתועלת חבירו הוי כמשעבד עצמו בק"ס שמשועבד לזה ולכן אין להתירו ועיין במל"מ פ"ו משבועות ה"ז ואפשר דאפילו לו בדיעבד לא מהני התרה ונהי שאיסור שבו הלך ע"י שאלה מ"מ קנין שיעבוד של זה לא פקע ועיין בר"ן נדרים פ"ה סד"ה רבא:
אבל דעת רוב הפוסקים כר"ת וכן קבע להלכה בשו"ע ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו בשביל השבועה, ולפ"ז בנ"ד אין להתיר הת"כ לרש"פ משום שתקיעת כפו הי' לטובת חבירו וגם עשו עמו טובה שגם הם נתנו תק"כ והוי כמו איש ואשה שנשבעו זל"ז לישא זה את זו שברמ"א סי' רכ"ח ס"כ והוא מהגהת מרדכי רפ"ג דשבועות ואין מתירין בלי רצון חביריו ולא נשאר לנו רק לסמוך על רמ"א שהביא דעת תוס' בשם י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע ע"ד חבירו אפילו בלי דעת חבירו ועיין פמ"ג או"ח בכללי שו"ע אות כ' וכ"ה כשכותב הרב וי"א ולא כתב וכן נוהגין י"ל דמסכים עם המחבר וזה ל"ש כאן דמחבר לא מיירי מזה ומסתברא כמ"ש באות כ"ו כ"מ שכתב המחבר יש מי שאומר ולא הביא חולק כן הלכה אף לקולא, כנ"ל גם ברמ"א, שוב הראני בני הב' החו"ש כה' משה נחום נ"י שהפמ"ג בהקדמתו ליו"ד בכללי או"ה אות ב' כ"כ בהדי' ועיין טו"ז שדחה זה מהלכה, אמנם מדברי ש"ך שמיישב קושית טו"ז שהקשה כן עט"ז וריב"ש נראה שמסכים להלכה בדין זה, ולפ"ז בנ"ד שכבר עבר על התק"כ הוי השתא לדבר מצוה כנ"ל ושפיר מתירין לו:
אלא שעדיין אני חושש לדעת מרדכי פ"ג דשבועות רמז תשנ"ז ותשו' מיימנו' שבס"ס הפלאה שצדדו לומר דת"כ חמור משבועה לענין זה דהוי כמו כריתות ברית ע"ש, [עיין בתשב"ץ הנ"ל ובסה"ק קו הישר פנ"ו מנב"ה] וא"כ אפילו לדבר מצוה אין מתירין, ועוד דנלפענ"ד לתת טעם אמאי בעושה לו טובה בשביל השבועה אין מתירין לו בלא רצונו ולי"א אפילו בדיעבד אינו מותר דבתשובות המיוחסים סי' רנ"ה הקשה אהא דפריך בגטין ל"ה וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הא ליכא חרטה דמעיקרא דהא אם לא אסרה פירות עולם לא היתה גובה כתובתה וכן הקשה גבי יתרו שאם משה לא הי' נשבע לא הי' יתרו נותן לו בתו וכן צדקי' אם לא הי' נשבע הי' נבוכדנצר הרגו, ותירץ דנדר שאינו נודר מצד עצמית הנדר רק בשביל דבר אחר כגון בשביל טובה שיעשה לא ניתר גם בחרטה דהשתא ע"ש והני פוסקים דס"ל דלא מהני התרה אפילו בדיעבד י"ל דה"ט משום קושית הרשב"א ולא ס"ל כתירוצו והני דס"ל דמהני בדיעבד ס"ל כרשב"א, אבל לכתחילה אין מתירין בחרטה דהשתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד אפילו נסמוך על הפוסקים דמהני התרה ולדבר מצוה מתירין אפילו לכתחילה מ"מ כיון דאין כאן חרטה דמעיקרא דהא נדר בשביל טובה שקבל ואין הת"כ נעקר למפרע רק מיכן ולהבא א"כ לא נתקן מה שעבר כבר על ת"כ וממילא אין כאן מצוה כלל ואין מתירין לו לכתחילה:
אלא דבתשו' מהרי"ט ח"א סי' א' העלה דבזה נמי שייך חרטה דמעיקרא שמתחרט על שנדר וקבלת טובה ואם הי' יודע שלא יוכל לסבול לא הי' נודר ולא הי' מקבל הטובה וא"ת יחזיר הטובה בזה לא יותר נדרו ע"ש, וכן הוכיח בס' תורת גטין גטין ל"ה שהוא דעת רמב"ן וא"כ שפיר נעקר התק"כ מעיקרא ושפיר הוי דבר מצוה להתירו כיון שכבר עבר ועוד דאפילו אינו ניתר אלא מיכן ולהבא מ"מ כיון שכבר עבר ודאי יש לחוש שיעבור עוד [אהנ"ל עיין כעין זה בשעה"מ פ"ו משביעית ותשו' חיים שאל ח"א סי' ו'] ויש מכשול בתק"כ זה ודאי הוי דבר מצוה להתיר לו כמ"ש רמ"א סי' רכ"ח סט"ו גבי נדר שלא לשחוק דהוא נדר של איסור דאין מתירין לו ואם יש מכשול בנדר זה שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה ואף דש"ך שם סקכ"ח הביא חבל נביאים ראשונים שחולקין על דין זה היינו מטעם שכתב רשב"א בתשובה סי' תשנ"ה הביאו בתשו' המיוחסות סי' רנ"ב ובס"ס הכלבו שבב"י שם דשחוק בקוביא עברה הוא וכו' ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעברה כדי שלא יעשו עברה גדולה ע"ש אבל כאן שאין ההיתר לעברה כלל ודאי הוי דבר מצוה להסיר המכשול להבא [עיין בס"ח סי' תתרצ"ה מנב"ה] ואי משום דעת הג"מ ותשו' מיימנו הנ"ל הלא מבואר שם להדיא וגם מה שתקעת שתי ידיך לשמים אבל לשם ברית נתכונת כתק"כ לאדם צריך אתה להחמיר בדבר שלא להתיר אלא עפ"י חכם ובין כך ובין כך אם יש, מכשול רב והפסד מרובה בדבר ויבא בכך לעבור מוטב לאכול בשר תמותות שחוטות ולהתיר עפ"י חכם מלאכול בשר תמיתות נבלות כי בכך הדעת מכרעת דלא חמירא משבועה ולא נהגו בה הדורות להחמיר בו יותר משבועה אלא להקל עליהם וכו' מבואר להדיא דלהפריש מאי' שלא יעבור מיכן ולהבא מוטב להתיר לו לכתחילה ועיין מהרי"ק שורש נ"ב דכ"א בדפוס לעמבערג, ועיין בהגהות מהרב"פ סימן רכ"ח סק"א עמ"ש רמ"א דאם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו כתב בשם שיורי כנה"ג אפילו לדעת הריב"ש אם בהתרת השבועה יש מצוה ואם אין מתירין אותה לא די שאין מצוה אלא עברה נמי איכא מתירין אפילו מוחים הרבים עוד הביא שם אם בהתרה יש מצוה לכולל אין שומעין למוחים, ועוד הביא דאם קיום השבועה גורם קטטה לחברי החברא מתירין ע"ש, ועיין בחו"מ סי' ר"ז כתב המחבר נדר ושבועה ותק"כ מהני אפילו באסמכתא וכתב רמ"א ועיין לקמן סי' ר"ט ס"ד דשם כתב דמהני אם שאל על שבועתו ומשמע דגם בת"כ מהני שאלה ועיין סמ"ע סי' ר"ז סקנ"ב:
ובגוף הדבר אם הג' עשו טובה לרש"פ בתקיעת כפים אינו נראה כן דהרי גם בהא דאיש ואשה שנשבעו זל"ז שישאו זה את זו דעת מהמ"פ סי' ע' דמה שנשבעת האשה לאיש לא מיקרי טובה דבכל דהו ניחא לה אלא שמהרי"ק שורש נ"ב די"ט ע"ב בסוף העמוד חולק משום דלפי שעה הי' נחשב לו טובה ועיין ש"ך ס"ק נ"ה אבל בנ"ד לפי מה שאני רואה מתוך המכתבים לא חזר רש"פ אחרי הג' קצבים לעשות פשר חדש בפ' תצא תרנ"ט רק פתיהו ויכלו לו נגד רצונו וראי' שכפי הנראה מהמכתבים עבר מיד על הת"כ ולא קיים הפשר ודאי לא מיקרי שקיבל מהם טובה במה שגם הם נתנו ת"כ ואולי נתנו תק"כ רק לטובתם ולרעתו של רש"פ ועיין מ"ש חת"ס יו"ד סי' רכ"ו, לכן מכל הלין טעמי נ"ל שיש להתיר תק"כ של רש"פ כדין התרת נדר ושבועה אפי' נגד רצון הג' קצבים אחרים רק שיתירו לו בפניהם מפני החשד ומפני הבושה ומהיות טוב שיסכימו הקצבים אחרים להתיר לו כדי להצילו מעבירה ומפני השלום:
ואם מפני העסק שלהם יש צורך בפשר שביניהם ישמע לעצת חכם בחת"ס יו"ד סי' וי"ו בד"ה היוצא וישבו תחלה הרב מוהרי"ל נ"י והרב מוהרא"פ הדיין נ"י עם אקרו"ט ויעשו פשר בין הקצבים לטובת הצדדים ולטובת הקהל כדת וכדין וכל איש על מקומו יבא בשלום ויחזיקו הפשר בכל תוקף ועוז ואח"כ יתירו לר' שמואל פרענקיל התק"כ שלו ויהי' הכל מתוקן לטובה:
אבל מ"ש הרב מוהרי"ל נ"י דאין התק"כ חל כלל משום דע"י פשר השני יתמעט הכנסת הקהל בגאבעללא הוי כנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל דהוי שבועת שוא כמבואר בסי' רכ"ח סל"ג ולפענ"ד ז"א הגם שמ"ש הרב מוהרא"פ נ"י ע"ז דאדם עושה בשלו מה שירצה אינו כן דיכולין בני העיר או ז' טובי העיר לעשות תקנות לטובת הקהל אפי' במקום דאיכא ליחידים פסידא כמבואר ב"ב ח' ובחו"מ סי' רל"א ועיין בחו"מ בהגהת רמ"א סוס"י ב' וסמ"ע שם ויש בזה הלכות מרובות ואכ"מ, אבל בנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל גופא ודאי אם נשבע בהאי לישנא שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ואינו חל כלל דהוי כנשבע שלא אוכל מצה בלילי פסח ביו"ד סי' רל"ו ס"ה וסי' רל"ט ס"ד ואו"ח סי' תפ"ה אבל אם נשבע על איזה דבר שיעשה או שלא יעשה ויכול לעשות או שלא לעשות דבר זה גם שלא יהי' נגד תקנת הקהל אף אם הוא לפעמים גם נגד תקנת הקהל שפיר חל בכולל כמו שלא אוכל מצה סתם שחל ואסור לאכול מצה בלילי פסח כמבואר בסימנים הנ"ל, וה"נ בנ"ד כיון דחל התק"כ לקיים הפשר במה שאינו נגד תקנת הקהל חל נמי במה שהוא נגד תקנת הקהל בכולל:
ומזה תמוה בעיני מה שתמה טו"ז שם סי' רכ"ח עמ"ש רמ"א סל"ג ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד הא אפילו בלי נתינת חרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא עובר באם לא יגיד וכו' וצ"ל דקאמר בזה שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ"ש בחו"מ סי' כ"ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם והוא פלא דאם נשבע עד שלא תבעו להעיד שפיר חל השבועה בכולל מגו דחל שלא לגלות עד שלא תבעו חל נמי שלא לגלות כשתבעו ועיין בס' מחנה אפרים הל' שבועות סי' ח', והא דכתב רמ"א דאפילו נשבע שלא לגלות ואח"כ נתנו עליו חרם דחייב להגיד אף דאכתי לא הי' חרם וא"כ חלה השבועה ואיך חייב להגיד הא במצה וסוכה הנ"ל אפילו היכא דחל בכולל אסור לאכול מצה בליל פסח וליתא בסוכה בחג. צ"ל דדין זה הוא ממהרי"ק שורש ק"י והמעיין שם יראה שטעמו הוא משום שהיו מערימין לישבע כדי לבטל המצוה ומשו"ה הוי שבועת שוא ומקורו שם מדברי המרדכי פ"ג דשבועות שהביא טו"ז סי' הנ"ל ואותן ששמעו שהציבור ממשמשין לגזור גזירותם ונשבע שלא לקיים ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור על גזירת הציבור נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו חייב מלקות דאו' שהרי נשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ודבר זה מושבע ועומד מהר סיני הוא עיי"ש ושם כיון ששמעו שהציבור רוצים לגזור והערימו לישבע קודם כדי שלא ליכנס בתקנת צבור שפיר הוי נשבע לבטל את המצוה שזה הי' תכלית שבועתו והוי שבועת שוא, ולפ"ז לק"מ מה שהקשה טו"ז שם מדברי מרדכי אלו על תשו' ריב"ש שהביא שם באחד שנשבע שלא להיות אחד מן הנאמנים שבררו הקהל וכו' ואם נשבע ע"ז קודם לכן הרי זה אסור ואין לו לישב עמהם עד שישאל על שבועתו וכו' ע"ש ולפמ"ש לק"מ בנידון הריב"ש לא הי' כמערים לישבע כדי לבטל תקנת הצבור לכן אם נשבע קודם לכן לא הוי נשבע לבטל את המצוה שפיר חלה השבועה ועיין פמ"ג או"ח סימן תפ"ה במש"ז סק"א שנסתפק בנשבע בליל פסח עצמו וכלל גם מצה דרשות דחיילי השבועה בכולל ע"ש, ולפי האמור אם נשבע כמערים שלא לאכול מצה בליל פסח דהוי נשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חל כלל אפי' על מצה דרשות ועיין מח"א הנ"ל:
היוצא מכלל דברינו בקיצור שתק"כ של ר' שמואל פרענקיל שפיר חל וצריך התרה אבל יש להתירו בפני ג' הקצבים האחרים אפילו שלא ברצונם רק בפניהם ומהיות טוב שיסכימו הם להתיר לו כמש"ל אבל לא סגי שימחלו לו אפילו תלה בדעתם כמבואר סי' רל"ט ס"ב דבזה אינו ניתר למפרע ולא נתקן מה שעבר כבר אבל בהתרה נעקר למפרע ונתקן מה שעבר כבר על תק"כ, ושנית שר' שמואל הנ"ל אינו פסול לקצב בשר כשר ע"י שעבר על תק"כ, אבל מ"מ צריך תשובה וראוי להעבירו מאומנתו חודש ימים וגם יקבל דברי חבירות בפני בי"ד של שלשה והוא רחום יכפר עונו ובזה יהי' שלום בחליכם ות"ח מרבים שלום בעולם והיודע כל צפון ונעלם יברך אתכם בברכת אהבת עולם, עדי ישוכלל היכל ואולם, כנפש החותם בברכת שלום ואמת,
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל