בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שפ
שיל"ת ב' אויפאלו י"א אדר שני תרמ"ג לפ"ק:
שוכ"ט ושמחת פורים. וה' קרנך ומזלך ירים. אהובי תלמידי הרבני החרוץ ושנון. מו"ה משה דייטש נ"י ביישוב מאנאק יע"א:
שמחתני בפעלך כי ראיתי מתוך מכתבך וכו' והנה על דבר אשר נסתפקת לדעת רמ"א סי' תרצ"ה דאשה חייבת במשלוח מנות רק איש לא ישלח לאשה משום ספק קידושין האיך הדין באשה ששלחה לאיש אם יצאה או לא. וכתבת דזה תלי' בשני טעמים שיש במשלוח מנות. לטעם תה"ד כדי שיהי' לחבירו בריווח יצאה. אבל לטעם מנות הלוי משום חיבה וריעות לא יצאה. הנה ספק זה יצא לך ממה שלא דקדקת בדבריך וכתבת דלא ממעטינן אלא איש לאשה משום ספק קידושין. וז"א דאי משום ספק קידושין אתאי' עלה לא ממעטינן אשה כלל מדכתיב איש וגם איש כששלח לאשה יצא רק שצריך ליזהר לכתחילה שיקיים מצוה זו באיש ולא באשה. וממילא יובן דלא תלי' בב' טעמים הנ"ל שהם על עיקר קיום מצות שילוח מנות שהם בין באיש לאשה ובין באשה לאיש:
ואמנם יש לחקור לענין ליזהר לכתחילה במשלוח מנות אשה לאיש. ונראה דלמ"ש מג"א סקט"ו דאין חשש שמא קדשה עכשיו רק משום חשש שיאמרו שהוא סבלונות וחוששין לקידושין מכבר ולהכי במתנות לאביונים שהוא מעות וליכא חשש סבלונות שרי א"כ ה"נ משלוח מנות אשה לאיש דליכא חשש סבלונות שרי. אבל למ"ש ברכי יוסף שם דהחילוק משום דמתנות לאביונים כל הפושט יד מחויב ליתן לו וא"כ אם מקדשה בזה אינה מקודשת. אבל מנות א"צ לשלוח רק לאחד ואפשר לו לקיים באחר ואם נותן לה לשם קידושין מקודשת לכן יש לחוש לספק קידושין שמקדשה עכשיו בזה. א"כ גם אם אשה שולחת לאיש יש לחוש לספק קידושין כגון באדם חשוב שמקודשת בקבלתו כדאמרינן בקידושין דף ז' ע"א ע"ש.
ומה דקשיא לי' למג"א ז"ל איך אפשר שיקדשה עכשיו הא צריך שיאמר בפני שני עדים הרי את מקודשת לי. י"ל דמשכחת שהיו עסוקין מתחילה באותו ענין דאפילו נתן לה בשתיקה מקודשת כמבואר באה"ע סי' כ"ז ס"א. וא' דהוי בלא עדים הלא לדעת הטור בשם סמ"ג באה"ע סי' מ"ב מקדש בע"א חוששין לקידושין וקבעו רמ"א שם ס"ב להלכה יע"ש. ולפ"ז י"ל מילתא דעדיפא מתרווייהו לחלק בין משלוח מנות למתנות לאביונים דמ"מ עיקר מצות משלוח מנות לשלוח ע"י אחרים וכדכתיב ומשלוח מנות. ושפיר יש לחוש שישלח ע"י עד כשר ויהי' ספק קידושין מצד מקדש בע"א וכנ"ל. משא"כ מתנות לאביונים שמצוה לתת לו בצנעה ועיין ביו"ד סי' רמ"ט אין לחוש על ספק קידושין:
ועוד נ"ל למה דמבואר באה"ע סי' כ"ז ס"ג דאם אמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחיבה חוששין לקידושין וכו' לכן במנות ששולח לאהבה וחיבה לטעם מנות הלוי יש לחוש לספק קידושין משא"כ במתנות לאביונים:
והנה מריש הוה קשה לי למה הוצרכו לכ"ז הא קיי"ל ביו"ד סי' שע"ח ס"ב דאשה אין אנשים מברין אותה רק נשים והוא ממס' שמחות וכתב ב"י שם הטעם משום הרגל עבירה ע"ש. וא"כ ה"נ שייך האי טעמא וכ"ש הוא משם דהיא אבילה ואין שייך כ"כ הרגל עבירה ועיין כתובות דף ד' ע"ב. שוב התבוננתי די"ל כיון דמשלוח מנות הוי ע"י אחרים ועיין ד"מ סי' תרצ"ה ל"ש הרגל עבירה וא"ש:
ובגוף הדין של רמ"א דאשה חייבת במשלוח מנות תמה פר"ח מנין לו זה הלא איש כתיב ולא אשה. ובספר קרבן נתנאל תמה עליו דהלא הן מחוייבות בזה כמו שחייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו נס ע"ש. ולפענ"ד נראה לפמ"ש תוס' מגילה דף ד' ד"ה שאף הן וכו' דמטעם זה לא מחייבין אלא מדרבנן ולהכי צריך היקישא גבי מצה שחייבות מה"ת ע"ש. א"כ ה"נ במגילה ומ"מ אין חייבין מדברי קבלה שהם כד"ת ועיין טו"ז סי' תרפ"ז רק מדרבנן. וא"כ כיון דכתיב איש לרעהו ילפינן דצריך לשלוח למי שמחויב במצוה זו כמותו. וא"כ אם איש שמחויב מדברי קבלה שולח לאשה שאינה במצוה זו אלא מדרבנן אינו יוצא בזה ולא צריך לזה טעמא משום שלא יבואו לידי ספק קידושין. ושפיר תמה פר"ח על רמ"א שכתב ואשה חייבת במשלוח מנות כאיש דמשמע שמחוייבת מדברי קבלה כאיש ומנין לו כן הא איש כתיב. וגם למה צריך לטעם דספק קידושין:
ואפילו לתירץ שני שבתוס' הנ"ל דסברא שאף הן היו באותו נס הוא סברא דאורייתא מ"מ כבר כתב התוס' שם ד"ה נשים דנשים אינן יכולין להוציאו אנשים ועיין באו"ח סי' תרפ"ט דאם אשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה דאינה חייבת בקריאה [ופלא על המג"א בסק"ז שכתב דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים והלא בסק"ה כתב הטעם דאין מוציאות אנשים מפני כבוד צבור אבל י"ל דחייבות בקריאה כמו אנשים] ועכ"פ מבואר מזה דגם במגילה אין עליהם חיוב כמו באיש וא"כ הה"נ בשאר מצוות היום וממילא י"ל דאיש לאשה מדינא אינו יוצא במשלוח מנות ושפיר תמה פר"ח:
ואמנם ליישב נ"ל בהקדם מש"כ עוד שם בהג"ה דאם שולח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלה או מוחל לא יצא וגם בזה תמה פר"ח מנלי'. וברכי יוסף הביא שתמהו עליו דהוא עצמו פסק ביו"ד סי' ס"א סקמ"ג דאם הכהן מחל לו המתנות יצא ותי' דהכא טעמא כמ"ש תה"ד סי' קי"א כדי שיהי' לכ"א די וסיפוק לקיים הסעודה וא"כ במעמ"ל לא יצא ולכן גם במחלם לו לא יצא אבל במתנות כהונה דמעמ"ל שמה מתנה ה"נ אם מחלם יצא ע"ש. ולפ"ז לרמ"א דס"ל אם:
מוחל יצא עכ"ח ס"ל כטעם מנות הלוי הנ"ל וכמ"ש בחת"ס סימן קצ"ו וא"כ גם במעמ"ל יצא. ויש לומר דלהכי כתיב ומשלוח מנות ולא כתיב. נתינת מנות ללמד דין זה דיוצא אעפ"י שחבירו מוחל או במעמ"ל. ועיין רשב"א גיטין דף כ' דגם למסקנא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי במעמ"ל אם אינה נותנת במתנה גמורה ועיין חת"ס אהע"ז ח"א סימן פ"ו וא"כ י"ל דלהכי איש משום דכתיב ומשלוח מנות דסגי במעמ"ל ובאשה לא סגי בזה אבל באמת גם אשה חייבת וא"ש:
ואמנם באמת שיטת הרשב"א בטילה ברוב הפוסקים החולקים עליו וגם בעיקר הדבר יש לעיין דאפילו אי נימא דבמוחל לו יצא. מ"מ במעמ"ל לא יצא דהרי מנות צריך להיות מיני מאכל או משקה וא"כ אם הוא עמ"ל למאי יהבי' ניהלה וכדאמרינן ב"ב דף קל"ז לענין אתרוג אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' ניהלי'. משא"כ במוחל לו הוא הי' רוצה ליתנו מכל וכל אלא שמוחל לו ואפשר לומר דיהבי' ניהלי' שגם הוא יכול לקיים בו מצות משלוח מנות ג"כ במעמ"ל ועיין תוס' ב"מ פ"ב ד"ה אימור. אבל יותר נראה דהא דאמרינן דצריך לשלוח מיני מאכל או משקה דוקא היינו רק לתה"ד דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהי' לחבירו לקיים מצות שמחת פורים. אבל לטעם מנות הלו' כדי להראות חיבה וריעות יוצא גם במיני בגדים ותכשיטין וכ"מ לשון תה"ד שם סימן קי"א ושפיר יוצא במעמ"ל דהרי ראוי להתקשט בו עד שיחזירו ואתי שפיר:
אלא דלפ"ז תקשי לרמ"א סימן הנ"ל ס"ד דכתב המחבר דצריך לשלוח שתי מנות בשר או של מיני אוכלין ולא הגיה ע"ז כלום ומשמע. דגם הוא ס"ל כן. ואמאי הא כיון דלדידי' אין הטעם משום צורכי סעודה רק משום חיבה וריעות וא"כ ליסגי גם בשאר דברים וצ"ע לכאורה. אבל באמת לק"מ דכבר כתב בתה"ד דלשון מנות ל"ש אלא במיני אוכל או משקה ולא מצינו בשום מקום דמקרי מנות אלא מידי דמיכלי ומישתי ע"ש:
ולפ"ז נ"ל דבר חדש דהרי אמרינן בפסחים ק"ט אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבבל בבגדי צבעונים ובא"י בבגדי פשתן מגוהצים ועיין תוס' ר"ה ו' ע"ב ד"ה אשה וקידושין ל"ד ע"ב ד"ה אשה דיש חילוק בין זה"ז ובין בזמן שביהמ"ק קיים דאז אין שמחה אלא בבשר אפילו לאשה. וא"כ שפיר י"ל דאשה חייבת במשלוח מנות כאיש רק בזמן שביהמ"ק קיים שגם שמחה שלהם בבשר אז מחוייבין במיני אוכל כאנשים אבל בזה"ז דאנשים בראוי להם ביין גם נשים בראוי להם בבגדי צבעונים ובגדי פשתן המגוהצים שזה שמחת פורים שלהם וכיון דבימי מרדכי ואסתר לא הי' ביהמ"ק קיים כמבואר במגילה י"א ע"ב ולא היו הנשים מחוייבות במנות שהוא מין מאכל ומשקה רק בבגדים בין לטעם תה"ד להשלים חסרון חבירו כדי לקיים מצות שמחה ובין לטעם מנות הלוי משום חיבה וריעות. וכאן כתיב מנות דהוא מידי דמיכלי ומישתי כמ"ש תה"ד הנ"ל לכן כתיב איש דוקא אבל באמת בגוף המצוה גם אשה חייבת וא"ש היטב פסק הרמ"א בס"ד:
וע"ד סתירת פר"ח הנ"ל נ"ל דהנה מ"ש רמ"א דאם אין מקבלו או מוחל לו דיצא הפירש הוא קודם שקנה אותו המקבל דאי לאחר שבא לידו וקנאו אמר אי אפשי בה הוי הפקר כדאמרינן כריתות כ"ד ועיין בחו"מ סימן רמ"ה ס"י ופשיטא דיוצא המשלח ומה לו במה שהמקבל הפקיר אלא דמיירי שאינו זוכה בו כלל ואינו רוצה לקבלם וע"ז שפיר תמה פר"ח מנלי' דיוצא בזה. אבל מתנות כהונה שהוא של השבט ואם אינו נותנו ה"ה גזל השבט רק שיש לבעלים בו טובה"נ שיכול ליתנו למי שירצה וכיון שנותנו לכהן זה שוב כל הכהנים מסולקים ממנו והרי הוא ממילא של כהן זה בלי קנין רק משלחן גבוה קזכי מה שזיכה לו תורה [ועיין בנמ"י ב"מ י"א ומחה"ש סימן תמ"ח] ואם אינו חפץ בהם ה"ה הפקר והנותן לו יכול לזכות בהם מתורת הפקר שפיר כתב פר"ח דקיים בזה מצות נתינה דמ"ל אם הכהן הפקירם אח"כ ועיין בתורת גיטין במסכת גיטין דע"ה ובקונטרס מים חיים לפר"ח ז"ל סימן ה' וא"ש:
ואשר אנכי אחזה עוד ביישוב פסק הרמ"א מקושית פר"ח ז"ל. דהנה ראיתי בברכי יוסף סימן תרצ"ה אות ו' פשיטא לי' דאם שלח מנות ונגנבו או נאבדו חייב לשלוח אחרות ע"ש. ולפענ"ד ודאי צדקו דבריו לטעם תה"ד ומנות הלוי הנ"ל דבזה לא הראה עדיין חיבה וגם אין לחבירו ריוח בסעודה. אבל מצאתי לזקני הגאון מהר"ל מפראג בספרו אור חדש על מגילת אסתר עוד טעם על מצות משלוח מנות להראות שהוא בשלימות גדול עד שיכול להשפיע מטובו גם לאחרים ע"ש. ולפ"ז י"ל דכיון ששלח והרא' שלימותו אף שנאבד מ"מ כבר קיים בזה מצות משלוח מנות. אמנם כ"ז אם כבר זכה בו חבירו ואין יכול הנותן לחזור אבל אם עדיין יכול לחזור והוא ברשו' הנותן א"כ עדיין לא הראה שלימותו בפועל אם נאבד ודאי לא קיים מצות משלוח מנות. מיהו באמת אנן קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו וכבר זכה המקבל ועיין חידושי רשב"א קידושין דף כ"ג דבמתנה דלית ביה צד חובה משום ושונא מתנת יחי' יש לצדד דאפילו אומר המקבל שאינו חפץ בזה זוכה לו בע"כ. והכא במשלוח מנות נראה דאין בו משום שונא מתנות כיון שהנותן עושה לטובתו ודמי' להא דר' זירא בחולין דף מ"ד כי הוי מזמנו לי' הוי אזיל אמר אתייקורי דמתייקר בי וא"כ ודאי זכה בו המקבל. וא"כ אפילו נאבד קיים משלוח מנות. ונ"ל דמשו"ה כתיב ומשלוח מנות דקיים המצוה בשילוח אע"ג דלא אתי ליד מקבל ואפילו נאבד:
אמנם כ"ז אם השליח אינו חב לאחרים במה שזוכה לו אבל אם חב לאחרים קיי"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוי תופס לבע"ח וכו' ועיין תוס' גיטין מ"ז ע"ב ד"ה ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו אע"ג דמה"ת אין לבעל פירות, מ"מ דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן ועיין ברמב"ן בחומש פ' משפטים וא"כ אשה השולחת מנות נהי דמקרי סיפוק בידה לעשות קודם תקנות חכמים כמ"ש ברכי יוסף סימן הנ"ל. מ"מ חובה הוא לבעל דאם לא היתה שולחת היתה נותנת להבעל אלא שהוא רשאית לעשות לו חוב זה. אבל ע"י שליח לא זכה המקבל עד שיגיע לידו ולא בנאבד משום דהוי תופס לבע"ח וכו' וא"כ א"ש כיון דכתיב ומשלוח מנות דדי בשילוח וכנ"ל להכי כתיב איש דוקא משום דבאשה לא סגי בזה עד שיגיע ליד המקבל וכמ"ש וא"ש קושית פר"ח לרמ"א ז"ל:
וראיתי בתשובות מהרי"א או"ח סימן ר"י שדקדק מ"ט מעיקרא כתיב על כן היהודים הפרזים וכו' שמחה ומשתה ויו"ט ומשלוח מנות ולא כתיב ומתנות לאביונים ואח"כ כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומ"מ ומתנות לאביונים ולא כתיב יו"ט. ולפמ"ש א"ש דז"ל מהר"ל מפראג בספרו ועוד נ"ל מפני שדיבר אחריו ויו"ט לכך אמר ימי שמחה ומשתה כי כ"א הוא יותר כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות וכו' וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות וכו' וכאשר יש לו יו"ט:
הוא יותר בשלימות ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות כי כאשר האדם בשלימות לגמרי הוא ג"כ משפיע לאחרים מטובו וכו' ושוב בפסוק והחורש כתב אבל מתנות לאביונים הוא ענין אחר שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו ואם יש שלימות לנותן הלא יש חסרון למקבל שהוא העני ע"ש. ולפ"ז מעיקרא שחשבו לעשות יו"ט שהוא שלימות לגמרי לא עשו מתנות לאביונים שהוא חסרון למקבל רק משלוח מנות להשפיע מטובו לאחרים וקבלו משלוח מנות מטעם שלימות כנ"ל. אבל אח"כ דיו"ט לא קבילי עלייהו דאינו שלימות גמור וכרבא במגילה י"ד אכתי עבדי אחשורוש אנן וזה הי' בקבלה לדורות שפיר תקנו מתנות לאביונים שמורה על חסרון שלימות ומשלוח מנות באמת אינו מטעם הנ"ל רק מטעם מתנות לאביונים להשלים חסרון חבירו וכטעם תה"ד וא"ש:
ועוד נ"ל לפמ"ש מג"א סקט"ו דמתנות לאביונים הוי מעות ועיין תוס' יומא פ' ע"ב ד"ה וחצי שכתבו דגזירה דשני בצים לפסול גויה גזירה קדמונית הוי קודם י"ח דבר תדע דהוי ס"ד הכא דהיא דאורייתא ע"ש. וה"נ י"ל דאיסור מוקצה גזירה קדמיניות הוי תדע דהא רבה ס"ל בפסחים מ"ז ע"ב דהוא מה"ת ועיין תו"י ביצה ג' ע"ב וא"כ א"ש דמעיקרא כתיב יו"ט לכן לא כתוב מתנות לאביונים דהוא מעות ואסור משום טלטול מוקצה אבל אח"כ דיו"ט לא קבילי עלייהו שפיר תקנו מתנות לאביונים כנ"ל נכון:
ומה שכתבת להוכיח כטעם מנות הלוי עפ"י דברי ק"נ שדחה ראית מהרלנ"ח שהביא ראי' מגמרא מגילה ל' דבחל פורים בשבת עושין הסעודה בשבת דלא כירושלמי שמאחרין עד אחר השבת מדאמרינן שם בי"ד שחל בע"ש קורין זכור בשבת שלאחריו כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר זכירה ועשיי' בהדדי קאתיין אלמא דאין מאחרין אחר שבת ודחה ק"נ דודאי הסעודה מאחרין משום דאין סעודת פורים ניכרת בשבת אבל משלוח מנות הוא בשבת ולכן קאמר דעשיי' וזכירה בהדדי קאתיין דמשלוח מנות מקרי עשיי' וכתבת דזה שייך רק אם הטעם משום חיבה וריעות אבל אי הטעם משום הסעודה א"כ גם שילוח מנות מאחרין אחר השבת כמו הסעודה. לענ"ד ז"א לפמ"ש המאירי בריש מגילה עמ"ש בזה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ופירשו רבי הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה וכן פירש הרי"ף. וקשה א"כ איך תלוי בזה"ז. ותירץ המאירי בזמן שביהמ"ק קיים והשני' כתקנן בלא יוקר ובצורת לא הי' העניות מצוי בהם כ"כ אבל עכשיו שהעניות מצוי' וכו' אין קורין אלא בזמנה וא"ת שיתנו מעות פורים ביום קריאה וכו' יש לחוש מתוך העוני המצוי בזה"ז שיהיו מוציאין אותן ונמצאו עצבים ביום הפורים ע"ש. מבואר דדוקא מחמת עוני המצוי בזה"ז חיישינן שלא ישאר לפורים אבל בזמן המקדש אפילו מתנות לאביונים יכולין ליתן קודם יום הסעודה. ומכ"ש משלוח מנות אפילו לטעם תה"ד שהוא לצורך סעודה נותנו בשבת שהוא עיקר זמן מצותו אף דמאחרין הסעודה עד א' בשבת מ"מ המקבל יניחנו עד א' בשבת דהא משלוח מנות מקיים גם בעשיר ול"ש שהעניות מצוי':
אבל לי נראה ראי' דטעם משום חיבה מדברי הר"ן במגילה דף ז' דפירש מחלפי סעודתייהו להדדי לא הי' לאחד מהן כדי ש שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך היו שולחין כ"א סעודתם זל"ז כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות ע"ש. ואי נימא טעמא דמשלוח מנות כדי שיהי' בהרחבה למקבל א"כ כאן לא הי' ריוח לשום אחד מהם כיון דמחלפי והאיך קיימו משלוח מנות אלא ודאי דהטעם משום חיבה והא איכא:
ואמנם גם לדעת רש"י שם שפירש זה סועד עם זה בפורים של שנה זו ובשני' סועד חבירו עמו ע"ש. מ"מ כבר הקשה ב"י א"כ לא קיימו מצות משלוח מנות וא"ת שבאמת קיימו מה אתי לאשמעינן. ותי' בד"מ שקיים משלוח מנות במה שחבירו אכל עמו ואשמעינן דלא בעי שילוח דוקא. ופר"ח כתב שהאחד שלח סעודתו לחבירו וקיים בזה משלוח מנות כדינו ואשמעינן אף שאח"כ אכל עמו מה ששלח אפ"ה קיים משלוח מנות. ובאחרונים ראיתי שכללו שניהם יחד שהאחד שלח סעודתו לחבירו וקיים משלוח מנות כפר"ח וכבר הי' של חבירו וכשחזר ואכל עמו קיים חבירו משלוח מנות כד"מ דלא בעי שילוח דוקא. וא"כ לפ"ז ג"כ לא הי' לשום אחד הרוחה לדעת רש"י והאיך קיימו משלוח מנות לדעת תה"ד ועכ"ח דהוא רק משום חיבה וריעות:
ולאידך גיסא נ"ל ראיה לטעם תה"ד דהנה מ"ו הגאון תמה בכת"ס או"ח סימן קל"ט אהא דאמרינן במגילה ז' שלח לי' קיימת בנו רבינו משלוח מנות ומתנות לאביונים וכתב בטו"א דמשמע דיוצא ידי שניהם והקשה הוא ז"ל האיך קיים שתיהם הא אין עושין מצות חבילות חבילות. אמנם כ"ז אם משלוח מנות הוא משום חיבה וריעות ומתנות לאביונים הוא כדי שיהי' לו במה לשמוח בפורים שפיר הוי חבילות חבילות אבל אם טעם משלוח מנות כתה"ד והוא ג"כ משום צורך סעודה א"כ הוי שניהם מטעם אחד ל"ש חבילות חבילות כדאמרינן בפסחים ק"ב הבדלה וקידוש חדא מילתא הוא וע"ש בפרש"י ורשב"ם וא"כ מוכח כטעם תה"ד:
אבל לפענ"ד אין מזה ראיה חדא דבאמת הוכיח טו"א שם מירושלמי דאינו יוצא ידי שניהם וגם בגמרא הפירש רק ביוצא בא' איזהו שירצה ועוד דגוף קושית כת"ס לק"מ דאין עושין מצות חבילות חבילות הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד אם אמר קידוש ובהמ"ז על כוס אחד ודאי יצא. וה"נ שפיר יצא בדיעבד ידי שניהם. ועוד נ"ל סברא ישרה לחלק יצאת דל"ש אין עושין מצות חבילות חבילות אלא היכא דתלוי ברצונו שלא לעשות חבילות כגון שלא לומר בהמ"ז וקידוש על כוס אחד ולא יהי' נעשה על כוס זה רק מצוה אחת. או שלא להשקות רק סוטה אחת ולטהר מצורע אחד ולרצוע עבד אחד ולערוף עגלה אחת ועיין בסוטה דף ח'. ואז לא יהי' נעשה רק מצוה אתת. אבל כאן גם אם שולח מנות לעני הוא מקיים משלוח מנות וא"כ כיון שיכול לשלוח מנות לעני והוא שולח לו כיון שהוא עני ממילא נתקיים בזה גם מתנות לאביונים ואין זה תלוי ברצונו שלא יהי' נעשה אלא מצוה אחת ל"ש בזה חבילות חבילות. וזה שדייק בגמרא שם קיימת בנו רבינו וכו' כלומר שבו מקויימים שניהם ממילא ואין בו משום חבילות חבילות והבן:
ואמנם מדברי ספר אור חדש הנ"ל שכתב ומפני שישראל עם א' ראוי שיהא בהן עם א' ויהי' להם חיבור וריעות גמור לכן יש להם להחיות אביונים מצד שהוא אחיו והם עם א' כדכתיב אצל מצות הצדקה אחיך כי מפני שהם אחינו יש לתת צדקה וכו'. מבואר דאהבה וריעות הוא מפני שהוא אחינו ואנו ממלאי' חסרונו. וא"כ י"ל דלא פליגי תנ"ד ומנות הלוי ותרי טעמי מישך שייכי אהדדי ועולין בקנה אחד דמשום חיבה וריעות אנו שולחין מנות כדי שיהי' לו סעודת פורים בריוח ולמלאות חסרונו והכל חד. ולפ"ז יש להשיב הרבה על מ"ש לעיל וגם על דברי חת"ס הנ"ל וצ"ע:
סיומא דפסקא:
א) נראה כפסק הרמ"א דאשה חייבת במשלוח מנות ובדיעבד יוצא גם אם אשה שולחת לאיש או להיפך:
ב) דאיש השולח לאיש או אשה השולחת לאיש צריך דוקא מין מאכל ולא בגדים ואיש השולח לאשה או אשה לאשה. בזה"ז מיני בגדים ותכשיטין עדיפי. אבל בזמן שביהמ"ק קיים גם לנשים צריך לשלוח מיני מאכל דוקא דאין שמחה אלא בבשר:
ג) וכ"ז בדיעבד אבל לכתחילה לא ישלח לא אשה לאיש ולא איש לאשה משום ספק קידושין. והיינו דוקא לחילוק שכתב ברכי יוסף בין מנות למתנות או לטעמא דידן שכתבנו לעיל. אבל לדעת מג"א דוקא איש לאשה אסור אבל אשה לאיש מותר. ואולי גם למג"א יש לחוש אם תשלח אשה לאיש. ישלח גם איש לאשה ויבואו לידי ספק קידושין ולכן הכל אסור. אלה דברי רבך הדוש"ת וחותם בברכת התורה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: