בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שסד
שיל"ת ב' אויפאלו ב' ויחי תרסא"ל. שלומים מרובים. כטל וכרביבים. לידידי הרבני החרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. הוותיק. מלא עתיק. כמו"ה יצחק צבי נ"י לעבאוויטש:
נועם מכתבו מחנוכה העבר בא אלי בעתו אבל טרדות שונות מנעוני מלהשיב ועתה ראשית מלאכתי להשיב לו מפני הכבוד ואהבה הדוחקת אות בשורה הגם כי אין להאריך בענינים אלו אשר כבר הלכו בו נימושות אבל רק בקיצור:
ועל דבר מה שנסתפק ידידי נ"י לדעת המחבר באו"ח סי' תרע"ד דמדליקין מנר לנר בלא אמצעי אבל באמצעות נר של חול אסור משום ביזוי מצוה. אם הדליק נר אחד דחנוכה עם השמש כנהוג והוא נר של חול ואח"כ כבה השמש ושכח והדליקו מן נר חנוכה אם רשאי שיהי' השמש אחד מן נרות חנוכה דמצוה כדי שלא יהי' ביזוי מצוה והאריך הרבה. נראה לפענ"ד ואקדים דבר אחד ואח"כ אבא על סדר דבריו. המחבר בסי' תרע"ה כתב ומ"מ צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה והק' הב"ח הא בגמ' אמרי' הטעם דהדלקה במקומה בעי' כיון שהדלקה עושה מצוה וא"כ מה צריך לטעם זה עיין מג"א סק"ג:
ומה שנ"ל בזה הוא דמג"א סק"ב כתב שידליקנה במקום הנחתה דיניחנה שם חצי שעה ד"מ ועיין בב"י די"א שבנרות ביהכ"נ מותר להדליקן במקום א' ולהניחן במק"א. ויש להבין מנ"ל הא דילמא דוקא מדליק מבפנים בזמן הש"ס שהי' החיוב להדליק מבחוץ או מדליק למעלה מכ' אמה מקרי הדלקה שלא במקומה כיון שבאותו מקום אינו יוצא י"ח בנ"ח כלל אבל במדליק במקום שיוצא י"ח בנ"ח ומטלטלו שם ממקום למקום שגם במקום השני יכול לצאת י"ח במצות נ"ח מנלן דמקרי הדלקה שלא במקומה דיהא צריך להדליק דוקא במקום שיניחנה חצי שעה. אבל הדבר פשוט דהרי אמרי' בגמ' דאפי' למ"ד הנחה עושה מצוה מ"מ הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום משום דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה ועיי' ברש"י ד"ה לצרכו להשתמש וליכא היכר ניסא וה"נ אם מטלטלה ממקום למקום בחוץ או בפנים לדידן הרואה אומר לצרכו להשתמש אדלקה וליכא היכר ניסא וע"כ צריך להדליקה במקום שיניחנה חצי שעה:
ועיין בטו"ז שדקדק בלשון הגמ' דקאמר ה"נ הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה דמשמע דבקמייתא מסתבר טפי לומר לצרכו הוא דאדלקה מבהא דהדליקה בפנים ואמאי ונדחק בזה. והאמת יורה דרכו דלק"מ דבהאי דהי' תפוס נ"ח פי' רש"י בידו משהדליקה עד שכבתה ובזה אם הרואה אומר לצרכו הוא דנקט לי' אין כאן היכר ניסא כלל ולכן אינו יוצא י"ח אפילו למ"ד הדלקה עושה מצוה אבל הדליקה בפנים והוציאה לחוץ והניחה שם במקום חיוב ודלק כשיעור הרי איכא היכר ניסא למ"ד הנחה עושה מצוה אלא דהרואה בשעה שמוציאו יאמר לצרכו אדלקה ולדידי' ליכא היכר ניסא ואפ"ה לא עשה ולא כלום. ולפ"ז מהאי דתפוס אין ראי' שצריך להדליק במקום שיניחנה חצי שעה דשאני התם דליכא היכר ניסא כלל וכמו"ש אבל מדליק במקום שלא יניחנה חצי שעה ומטלטלה למקום אחר ומניחו שם חצי שעה דאין חשש רק משום הרואה בשעת הטלטול שפיר י"ל דיוצא י"ח אבל מהא דמדליק בפנים והוציאה לחוץ דג"כ אין חשש רק משום הרואה בשעת הוצאה ואפ"ה לא יצא א"כ שפיר יש ראי' דצריך להדליק במקום שיניחנה חצי שעה דאי מטלטלו ממקום למקום הרואה בשעת הטלטול יאמר לצרכו הוא דאדליקה. והיינו שכתב המחבר ומ"מ צריך שידליקנה במקום הנחתה דיניחנה שם חצי שעה ולא שידליקנה במקום אחד ויטלטלה ויניחנה במקום אחר משום הרואה בשעת הטלטול והביא ראי' ע"ז שאם הדליקה בפנים והוציאה לא יצא אפילו למ"ד הנחה עושה מצוה משום שהרואה אומר לצרכו הוא דמדליקה וחיישי' משום הרואה בשעת הוצאה ה"נ משום הרואה בשעת הטלטול ולק"מ קושי' הב"ח:
ובמ"ש עמדתי על לשון הגמ' הי' תפוס נ"ח ועומד וכתב רש"י ועומד לאו דוקא אלא כן לשון הש"ס. ולפמ"ש י"ל דדוקא נקט ועומד לרבותא דאם הולך ממקום למקום אפילו בחוץ ותפוס נ"ח בידו ודאי הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה ואינו יי"ח אלא אפילו עומד במקום אחד נמי א"י אי משום דהנחה עושה מצוה אי אפילו הדלקה עושה מצוה מ"מ בתפוס בידו אומר לצרכו להשתמש בו אדלקי' וכמו"ש טו"ז שכן דרך בנ"א:
ומעתה זכינו לדין דאין השמש עולה במקום נ"ח כיון דלא הדליקו במקום שיניחנה שם חצי שעה:
ולפ"ז מה שהק' האיך משכחת דמדליקין מנר לנר דהיינו הנר שאינו דולק מנר הדולק הא לא הוי הדלקה במקומה. ולפמ"ש כיון דהיא במקום חיובא שפיר הוי הדלקה במקומה ורק משום דהרואה אומר לצרכו אדלקי' וליכא היכר ניסא צריך להדליק במקום שיניחנה שם ח"ש ולהכי אין השמש עולם לנ"ח אבל במדליק מנר לנר אין הרואה אומר לצרכו אדלקי' כיון דאסור להדליק מנ"ח נר חול משום ביזוי מצוה לא יחשדוהו וגם כיון שרואה הנרות מסודרים כמה שצריכי' ללילה זו ונוטל אחד מן השורה ומדליקו בנר שאצלו ומניחו תיכף אצלו לא יאמר לצרכו אדלקי' ושפיר הוי במקום הנחתו. ואם הי' אפשר לומר דגם שייך דלא הוי הדלקה במקום שיניחנה ח"ש דחיתו מעיקרא לא הו' דיחוי מ"ש שנוטל נר הדולק ממקומו ומדליק את שאינו דולק דא"כ לא הי' הדלקת נר הדולק במקומה שיניחנו ח"ש כיון שמטלטלו ממקום למקום:
ומה שהביא מדברי רש"י ד"ה והא הכא שכתב ולא הי' יכול לנתק נר המערבי מן המנורה להדליק בו האחרים וכו' מוכח דנר הדולק נוטל ממקומו ומדליק שאינו דולק. אינו ראי' דשם לפי הס"ד כל הששה נרות הי' מדליק מנר מערבי עצמו וא"כ למה יטריח לסלק כל ששה נרות ולהביא אצל נר מערבי להדליק ממנו אפילו לא הוי קביע עיין תוס' שם מוטב שיסלק נר מערבי לחוד ממקומו וידליק בו כל הנרות אבל למה דמשני בפתילות אריכות ופי' רש"י ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו שפיר י"ל שמטה את שאינה דולקת לדולקת ומדליקה ממנה. וגם בזה לק"מ קושיתו האיך משכחת מדליקין מנר לנר הא לא הוי הדלקה במקומה דשפיר משכחת לה בפתילות ארוכות והוי שפיר הדלקה במקומה:
ומ"ש מדברי טו"ז סי' תרע"ה סק"ג שדייק מדברי רש"י שכתב ואחזו בידו משהדליקה עד שכבתה משמע דאם אחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא וכן י"ל לשון הטוש"ע בזה שכתב ואחזו בידו דהיינו כל זמן מצותו עיי"ש וה"נ בשמש כנ"ד נמי יוצא דלא בעי' הדלקה במקומו. לפענ"ד דברי טו"ז תמוהי' דרש"י הוכרח לפרש כן לפי הס"ד דטעמא משום דהנחה עושה מצוה וע"כ הא דאינו יוצא הוא באחזו בידו כל זמן מצותו דאי בהניחו אח"כ במקומו וודאי יוצא דהא הנחה עושה מצוה אבל למ"ד הדלקה עושה מצוה שפיר י"ל דאפילו אחזו בידו בשעת הדלקה נמי אינו יוצא י"ח משום דבעי' הדלקה במקום הנחתו דוקא. ועוד דלפמ"ש זה מקרי הדלקה במקומו אלא דבעי' הדלקה במקום שיניחנו חצי שעה דאל"כ הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה וליכא היכר ניסא. ולפ"ז י"ל דלפי הס"ד גם למ"ד הדלקה עושה מצוה אפילו אם אוחזו בידו בשעת הדלקה ואח"כ מניחו במקום שיניחנה ח"ש נמי יוצא דאיכא היכר ניסא ולא אכפת לן במי שרואה בשעת הדלקה אבל לפי מה דמסיק דהדליקה בפנים והוציאה לחוץ אינו יוצא י"ח אפילו למ"ד הנחה עושה מצוה משום דהרואה בשעת הוצאה אומר לצרכו היא דאדלקה ה"נ למ"ד הדלקה עושה מצוה איי"ח אם אחזו בידו בשעת הדלקה אף שאח"כ מניחו במקום שיניחנו חצי שעה משום הרואה בשעה שאחזו בידו אומר לצרכו הוא דאדלקה:
ומ"ש די"ל דמשו"ה אין השמש עולה למנין הנרות דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך כוונת מצוה בשעת הדלקה ובשמש לא הי' כונת מצוה בשעת הדלקה ודימה זה למדליק למעלה מכ' ולהדליקה בפנים או הדליקה חש"ו וכתב אח"כ לחלק בסברות ועפ"י דברי ר"ן פ' בתרא דר"ה דמחלק בין תוקע לשיר ובין מכוון למצוה לחנך את התינוקות דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה כדאמרי' בזבחים דף ג'. ויען כי לפענ"ד אין הדמיון ולא החילוקים עולי' יפה לא אפלפל בזה. אבל א"צ למדיונות אלא אי אמרי' בזה מצ"כ כיון דלא כיון בשעת עשיית המצוה דהיינו הדלקה אינו יוצא י"ח. אמנם כבר הביא המג"א סי' ס' בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן מאצ"כ והדלקת נ"ח מצוה דרבנן היא וא"צ כונה ולומר דזה מקרי היפך כונה קשה בעיני ויש להאריך בזה עפ"י דברי הרמב"ם בסה"מ שורש א' ורמב"ן שם בהשגות ועפ"י חת"ס דלעשות זכר לנס הוא מה"ת רק מה יהי' הזכר הוא דרבנן אבל אין הזמן מסכים:
ומ"ש ליישב קושי' תוס' שבת דכ"ג ד"ה מכבה שהקשו אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו. ותי' עפ"י ר"ן הנ"ל דבהדליקה חש"ו כיון דהנחה עושה מצוה אין בהדלקה מצוה כלל והוי כנר של חול לכן מהני הנחה לשם נ"ח אבל דלוקה מע"ש שהדליקה לשם מצות נ"ח מחריב בה שלא תעלה למצות נ"ח דמו"ש ולכן צריך לכבותה ולהדליקה מחדש. הנה מ"ש דהדליקה חש"ו הוי כנר של חול אי הנחה עושה מצוה לא נ"ל דגם אי הנחה עושה מצוה מ"מ צריך שיהי' דולק שם וא"כ כשמדליקו עשה מעשה לגוף המצוה ובזה הזמנה מילתא עיין באו"ח סי' מ"ב וקטן יש לו מעשה כמבואר בחולין די"ב ע"ב וא"כ הוי נ"ח ואסור בהנאה אחרת עיין בסי' תרע"ו ס"ד:
ומ"ש דהדליקה מע"ש גרע מהדליק חש"ו אין לזה טעם כיון דהנחה עושה מצוה ולא הדלקה א"כ אין המצוה במה שהדליק ע"ש רק בהנחה דע"ש וא"כ תיסגי במה שמגביה ומניחה דבהגבהה מבטל מצוה דע"ש והדלקה לא מעלה ולא מוריד. ועוד הא דמינה מחריב בה היינו בחטאת לשם עולה אבל כאן הכל מצוה אחת דנ"ח וכמ"ש הר"ן בסוגיין לענין מדליקין מנר לנר דנר מצוה אחרת אין מדליקין רק נ"ח מנ"ח משום דהוא מצוה חדא ע"ש. מיהו בזה י"ל דדוקא נרות של לילה אחת) מקרי חדא מצוה אבל נ"ח של ע"ש ונ"ח של מו"ש כיון דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשי' הוא. אלא דלמאי דקיי"ל בסי' תרע"ב דאחר שדלק כשיעור מותר לכבותה ולהשתמש לאורה א"כ אחר שדלק כשיעור כבר בטלה מצותו והו' כנר של חול מה שהוא יותר מכשיעור עיי' טו"ז שם וא"כ אין מקום לדבריו כלל:
אמנם לפענ"ד נראה ליישב קושי' טו"ז שם בסי' תרע"ב על מהרי"א שהביא ב"י שם דכשנתן השמש בנר בסתם אז הוקצה למצותו גם יתר מכשיעור וצריך לעשות מדורה בפ"ע. והק' טו"ז מסנהדרי' ד' מ"ח דאמרי' למ"ד הזמנה מילתא דחזי לי' תפיס לי' ודלא חזי לי' לא תפיס לי' וה"נ לרבא בעשה מעשה לגוף הקדושה נימא דחזי לי' תפיס לי' ודלא חזי לי' לא תפיס לי' ע"ש. ולפענ"ד נראה לפמ"ש הנמ"י ב"ק כ"ב גבי אשו משום חציו דמשו"ה המדליק נר בע"ש והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת מותר משום דהוי כאגמרי' בידים בהאי עידנא דלית בי' איסור ע"ש במתק דבריו. ולפ"ז נראה דאף דאמרי' גם בעושה מעשה לגוף הקדושה דלא חזי לי' לא תפיס לי' היינו דוקא באינו עושה מעשה זו בכולו אבל כאן כשהדליק השמן הוי כאלו הדליק כל השמן בהדלקה ועשה מעשה בכולו לגוף הקדושה ולהכי כולו אסור:
ובזה נכון דעת מהרש"ל שהביאו טו"ז ומג"א שם דאסור להשתמש לאורה אבל לכבותה שרי דנחזי אנן למשל בהדביק פת בתנור בשבת חייב משום אופה ואם רדה אותו קודם שנאפה פטור עיי' בשבת דף ד' ותקשי אם הניחה עד שתיאפה אמאי חייב הא אחר הדיבוק אינו עושה כלום וצ"ל נמי כנמ"י הנ"ל דבשעה שהדביק הוי כאגמרי' בידים ומ"מ אביטל מעשה ראשונה ורדה אותו קודם שתיאפה פטור וה"נ כל זמן שדולק מחמת הדלקה ראשונה הוי כאלו עשה מעשה בכולו לגוף הקדושה כסברת נמ"י ואסור להשתמש לאורה אבל מותר לכבותה ולבטל מעשה הראשונה כמו ברודה פת וישים הדברים אל לבו כי קצרתי ולפ"ז מיושב קושי' תוס' דאם אינו מכבה הוי כאלו נשרף כל השמן מע"ש בהדלקתו ואסור להשתמש לאורה מחמת מצות נ"ח דע"ש ואינו יוצא י"ח מצות נ"ח דהיום דהוא מצוה בפ"ע ומינה מחריב בה דלא בטלה מצותו דע"ש דמחמתה אסור להשתמש לאורה והו' כאלו כולו דלוק מע"ש ולכן מכבה ומבטל מעשה הראשונה וחוזר ומדליק אפילו למ"ד הנחה עושה מצוה וא"ש:
ומה שהק' על טו"ז סי' תרע"ד שכתב על תה"ד שהביא שם דאם יש לחוש בקינסא שמא תכבה א"כ מנר לנר נמי יש חשש זה שמא תכבה ואיכא ביזוי מצוה ע"ש באריכות. ותמה מעלתו דמנר לנר אף אם תכבה קיים מצוה דהא קיי"ל כבתה אינו זקוק לה כבר העיר ב"י בכזה בסי' תרע"ה. ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל דיש לחוש שמא תכבה קודם שתאחוז האור ברוב הפתילה דאז ודאי לא קיים מצות הדלקה ואיכא ביזוי מצוה. או די"ל דאפילו כבתה אין זקוק לה מ"מ אם כבתה תוך כ"ד של הדלקה ליכא היכר כלל ודאי זקוק לה דהוי כלא הדליק כלל ולשון השו"ע סי' תרע"ג כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה משמע אבל כבתה מיד שהדליק ודאי זקוק לה ואולי זה כונת רש"י שפי' כבתה נ"ח ומאי בעי רש"י בהך נ"ח הרי בזה מיירי אלא דכונתו אחר שכבר ניכר שהוא נ"ח בזה יש פלוגתא אי כבתה זקוק לה אבל כבתה מיד שהדליק דלא הי' שהות להיות נ"ח ודאי זקוק לה. עוד עלה בדעתי דהחשש הוא שמא יכבה מחמת הטלטול והוי כמו העמידה במקום הרוח וכבתה דזקוק לה כמו"ש המג"א סי' תרע"ג סקי"ב בשם ש"ג. והשתא דאתית להכא ודאי לק"מ ולא דייק בדברי טו"ז שכתב ודאי אם יכבנה הרוח יחזור וידליקנה וכיון דהחשש בקינסא הוא רק שמא יכבנה הרוח א"כ גם מנר לנר איכא חשש זה דאם יכבנה הרוח כבתה זקוק לה כנ"ל ובלא רוח גם בקינסא ליכא חשש כלל שמא יכבה וא"ש:
ומה שתמה על תה"ד מדברי רש"י שפי' שמא לא יכוין במשקלותיו שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהם ופי' כונת רש"י שיש שני צדדים שיבא לידי ביזוי מצוה ולהכי חיישי' אבל לחוש בקינסא שמא יכבה דהוא ספק השקול לא חיישי'. אבל לפענ"ד אין זה כונת רש"י רק כונת רש"י דאפילו דינרי זהב קטנים שניכר שודאי אינם יתירים אסור לשקול שמא יהיו חסרים ואפילו גדולים שודאי אינם חסרים אסור לשקול שמא יהיו יתרים ויחוס עליהם וא"כ מחמת ספק השקול אסור ושפיר למד תה"ד דינו מזה אבל שתי חששות ל"ש אלא בבינונים וא"ש. ובזה אומר שלום וברכה ברכת התורה ופרנסה טובה כנפשו ונפש ידידו דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: