אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה שנה

תשובה שנד

שיל"ת ב' אויפאלו ב' אמור כ"ג למב"י סת"ר לפ"ק:

בימי הספירה. ישרי' עמי' נהורא. ה"ה ידידי הרבני החרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. שמו ינון. מו"ה מרדכי אליעזר נ"י עהרענגרובער בק"ק איללאק חתן הגאב"ד דשם:

נועם מכתבו הגיע עדי בעתו והנני להשיב כאשר יתן ד' בפי ויחנני החונן לאדם דעת. נפשו בשאלתו באיש כפרי אחד קנה ד' מינים לעצמו וביום א' של סוכות לאחר שיצא בהם שלחו ע"י עכו"ם לכפר אחר לחבירו במתנה ע"מ להחזיר בו ביום וזה שנשלח האתרוג אליו לא שלחו לו בחזרה רק עיכב האתרוג לעצמו עד אחר חג הסוכות ועתה בא בעל האתרוג ותובע שכר ברכה ושכר מצוה שהפסידו ומעלתו האריך בפלפול וסברא לפטרו מיו"ד זהובים:

תשובה. כבר כתב הטור ביו"ד סי' כ"ח שאין גובין אותו בזמן הזה וכן כתב המחבר בחו"מ סוס"י שפ"ב אלא שיש לדון למ"ש המחבר שם אבל אם תפס לא מפקינן מיני' אם גם בנ"ד יהא הדין כך דתפס לא מפקינן מי'. והנה תוס' חולין דפ"ז ד"ה או הקשו דהו"ל למימר או נו"ן זהובים דהא איכא ברכת בורא פה"ג שלאחר בהמ"ז. ותי' מה שתי'. והש"ך בחו"מ סי' שפ"ב הקשה על תי' תוס' והביא בשם ספר מישרים דברכת בורא פה"ג אינה מן המנין כי הוא ברכת הנהנין ע"ש. ובמכתבו תמה ע"ז כיון דקי"ל באו"ח סי' קפ"ב דבהמ"ז טעונה כוס וקיי"ל בסי' ק"ץ דהמברך צריך שיטעום א"כ הו"ל ברכת המצוה:

ולק"מ דהרי קי"ל סי' ק"ץ הנ"ל ס"ד אם המברך אינו רוצה לטעום יטעים א' מהמסובין כשיעור וכו' וכיון דברצונו תלי' מילתא שפיר הו"ל ברכת הנהנין ולא ברכת המצוה. וראי' לדבר דזה לא מקרי ברכת המצוה מדלא בעי בר"ה כ"ט רק בברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אם יכול להוציא אחרים אעפ"י שהוא אינו נהנה ולא בעי הכי גם בברכת היין דכוס של אחר בהמ"ז ש"מ דבזה פשיטא לי' דאינו מוציא משום דהוי ברכת הנהנין ועיין באו"ח סוס"י קס"ז וטו"ז ומג"א שם:

ובש"ך שם תי' לפמ"ש יש"ש ב"ק צ"א סי' ס' דהא דחייב יו"ד זהובים אינו אלא במצוה דאורייתא ולא במצוה דרבנן וא"כ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינו אלא מדרבנן וא"כ עם ברכת פה"ג ליכא אלא ד' ע"ש. ובמכתבו תמה הא ברכת בורא פה"ג נמי אינו אלא מדרבנן. ולכן פי' דש"ך קאי על ברכה אחרונה שעל היין מדנקטי תוס' בקושי' בורא פה"ג וש"ך נקט בתירוצו רק פה"ג וברכת מעין ג' הוא מה"ת להרבה פוסקי' עיין בטור וב"י סי' ר"ט וסי' דפ"ק וכיון דבהמ"ז טעונה כוס וצריך לשתות עכ"פ מלוא לוגמיו והוא יותר מכזית ופחות מרביעית ומספק צריך לשתות רביעית כמבואר סי' ק"ץ ס"ג ושפיר יש ד' ברכות של תורה ג' של בהמ"ז וא' ברכה מעין ג' אחר כוס של בהמ"ז. הנה מלבד שלשון הש"ך לא משמע דקאי אברכה אחרונה רק על הראשונה דאיירי בה עד השתא וכ"ש שלשון הר"ץ שהביא הש"ך שמצא כדבריו לא משמע כן דהא כתב ברכת היין ופירושו בכ"מ ברכה שלפני היין והברכה שלאחריו נקרא מעין ג'. אף גם זאת שהמחבר בסי' ר"ט סותם דרק בהמ"ז הוא דאורייתא ולא מעין שלש ועיין טו"ז שם. אלא אפילו לו יהיבנא כל זה מ"מ לא הפסידו מצוה דאורייתא דנהי דברכת המזון טעונה כוס והמברך צריך שיטעום מ"מ דוקא בהמ"ז מה"ת אבל הא דטעונה כוס ומברך צריך שיטעום אינו אלא מדרבנן. וראי' לדבר שהרי מקור דין זה הוא מפסחים ק"ז דת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין כמ"ש ב"י סי' קפ"ב והרי בקידוש כתבו תוס' בשבועות כ' ע"ב ד"ה נשים דאע"ג דקידוש מה"ת אבל על היין הוי רק מדרבנן ואפילו אם על היין נמי מה"ת הא דצריך שיטעום ודאי הוי רק מדרבנן ע"ש. וא"כ ה"נ בבהמ"ז:

אבל לפענ"ד דעת רש"י מסכים גם לשני סברות הנ"ל דבורא פה"ג הו' ברכת נהנין והטוב ומטיב הוי דרבנן ופטור עליהן מיו"ד זהובים דרש"י בחולין פ"ז כתב ארבעים זהובים שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן ובמעדני יו"ט תמה מה דתלי רש"י בעניית אמן שאין לו ביאור כלל. וסבור הייתי לומר דקשי' לרש"י הא ד' ברכות דבהמ"ז הם חמשה דהא ברכת הזן פותח בברוך וחותם בברוך והו"ל למימר נו"ן זהובים. אך ז"א דכולה ברכה אחת ואין עלי' רק יו"ד זהובים והראי' דעל הפתיחה אינה עונה אמן כיון שעדיין אינה ברכה שלימה עד החתימה וזה רמז רש"י במתק לשונו ד' ברכות שעונה אחריהם אמן אבל יש עוד ברכה א' דהיינו פתיחת הזן שאינה. עונה אחריו אמן ועלי' אינה חייב ביו"ד זהובים:

ועוד נ"ל דש"ך בחו"מ סימן שפ"ב ססק"ד הקשה איך משכחת שאם חוטף מחבירו ברכת הזימון שיתחייב במ' זהובים הא ברכת הזימון מברך בהמ"ז בקול רם ויכול הנחטף לענות אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך דמה"ט פטר ר"ת למי שחטף מצות מילה ממי שכיבד לו אבי הבן. ואפילו אם החוטף עשה שלא כדין ובירך בנחת שלא הי' יכול לענות אמן מ"מ בכה"ג צריך הנחטף לברך בעצמו בהמ"ז כיון שאין חבירו מוציאו וא"כ הרי יש לו המ' זהובים שלו. ותי' דאין לאדם שכר ברכה יו"ד זהובים אלא על ברכה שמברך בפני אחרים אבל אם מברך בינו לבין עצמו אין לו שכר יו"ד זהובים. וס"ל לרש"י הטעם במברך בפני אחרים מפני שעונין אחריו אמן כמבואר בסי' קכ"ד ס"ו שמחויב לענות אמן על כל ברכה ששימט והיינו דכתב רש"י ד' ברכות שענה אחריהם אמן לאפיקי מברך בינו לבין עצמו דליכא עניית אמן אין כאן שכר יו"ד זהובים:

אבל יותר מחוור בעיני דכבר הקשה בש"ך הנ"ל דלשון שאמר רבי להאי מינא כוס של ברכה אתה שותה לא משמע שהמין יברך דא"כ הו"ל למימר בהמ"ז אתה מברך וכן משמע להדי' בתוס' שם שכתבו שתי' לא שייכא לשכר ברכה אלא הי' רוצה לסלקו מבהמ"ז לפי שהי' צדוקי ועיין מה שפי' הש"ך בכונתם דמסתמא רבי לא הי' נותן למין לברך על סעודתו אלא ודאי הכי א"ל כוס של ברכה אתה שותה עמנו או מ' זהובים אתה נוטל היינו שכר ברכות שעונה המין אמן. ולפענ"ד אין הלשון מתוקן יפה אלא הכונה דשתי' ל"ש לשכר ברכה ורבי לא גילה למין כלל שכר ברכה אלא לפי שהי' רוצה לסלקו מבהמ"ז א"ל רק כוס של ברכה אתה שותה היינו רק השתיי' או מ' זהובים אתה נוטל בשביל השתיי' וכ"ז דוחק. לכן ס"ל לרש"י דשאלת רבי' הי' אם רוצה לברך בהמ"ז ולשתות בעצמו כוס של ברכה דהמברך צריך שיטעום ואז אין לו רק ל' זהובים בשביל ג' ברכות דבהמ"ז דטוב ומטיב הוא דרבנן וברכת היין שלאחר בהמ"ז הוא ברכת הנהנין וכנ"ל או מ' זהובים אתה נוטל היינו שאחר יברך והוא יענה אמן ואז יש לו מ' זהובים שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן אבל לא שיתן לו מ' זהובים כלל רק יש שכר ד' אמנים מ' זהובים דהא עונה אמן גם אחר ברכת היין של כוס ברכת המזון. ואין להשיב הא יש ה' אמנים דהא גם אחר ברכת הטוב ומטיב עונה אמן וכמ"ש ח"א כלל מ"ז אות א'. ז"א דאמן שאחר ברכת בונה ירושלים אינו מרויח במה שאחר מברך דהא גם המברך עצמו עונה אמן בבונה ירושלים אחר ברכתו כמבואר רס"י פק"ח וא"ש:

וכן מבואר מדברי תוס' ורא"ש חולין פ"ז שכתבו דא' שעמד לקרוא בתורה במקום חבירו פטור וכו' משום דכולם חייבי' בקה"ת ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך אסמכתא היא ע"ש ותקשי ומה בכך שהיא אסמכתא הא גם במצוה דרבנן חייב יו"ד זהובים אע"כ דס"ל כיש"ש וש"ך דבמצוה דרבנן אינו ביו"ד זהובים:

ומה שהקשה מג"א סי' ר"א סק"ד דבגיטין נ"ט אמרינן בהדי' דאורייתא היא ורמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב וכו'. לק"מ דהמעיין ברמב"ם בסה"מ ופ"ד מכלי מקדש יראה דזהו מצות עשה דאורייתא על ישראל לקדש ולכבד את הכהן לברך ראשון אבל אין זה מצוה על הכהן לברך ראשון ואינו מחויב לנהוג כבוד בעצמו רק כ"ג כמ"ש רמב"ם פ"ה מכלי מקדש ה"ב ולא כהן הדיוט ואולי כיון דא"י למחול על כבודו לדעת רמב"ם במנין המצות הנ"ל דלא כדעת המרדכי בגיטין שם דיכול למחול אפשר דיש על הכהן מצוה דרבנן לברך ראשון וע"ז כתבו תוס' ורא"ש דהוא רק אסמכתא שיהא מצוה על הכהן אבל על הישראל מודו דאיכא מ"ע דאורייתא לקרוא לכהן ראשון ואם עמד לקרות בתורה במקום כהן עבר הישראל מ"ע דאורייתא דילי' אבל מן הכהן לא חטף מצוה דאורייתא של הכהן רק מצוה דרבנן ופטור מיו"ד זהובים. ובזה יומתק לשון הרא"ש שכתב אס אסמכתא בעלמא הוא כדין ליטול מנה יפה ראשון דא"י לגבות בב"ד. משום דמצוה דישראל היא להניח לכהן ליטול מנה יפה ראשון אבל על הכהן אין שום חיוב ליטול מנה יפה עד שיהא יכול לגבות בב"ד ולאו מצוה דכהן הוא מה"ת:

אמנם בקצו"ח סי' שפ"ב תמה חדא דא"כ אמאי משלם בשביל בפה"ג הא כל הברכות אינו אלא מדרבנן חוץ מבהמ"ז וברכת התורה לדעת קצת פוסקים. ושנית דאין כאן שום סברא לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן. ולפענ"ד נראה ואקדים קושי' חת"ס אמאי צריך לשלם י' זהובים הא אמרינן בקידושין מ' אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. נמצא זה שחטף ממנו המצוה לאו מידי חסרי'. וגם במכתבו עמד בזה ועיין שבו"י ח"ב סי' י':

ומתחילה עלה בדעתי לפמ"ש חי' רמב"ן לגיטין בהשמטות אהא דאמרינן בע"ז כ"ז וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גריזים דברי ר"י א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה מה"ת לשמה וכו' והקשה רמב"ן נהי דלא מצינו מילה לשמה מ"מ לשם הר גריזים אפשר דפסול. ותי' דוקא במצוה דבעי לשמה ומחשבה פועל על המצוה אז גם לשם הר גריזים פועל המחשבה לפסול המצוה אבל כיון דלא מצינו מילה לשמה ואין למחשבה צורך ותועלת במצוה גם במחשבה רעה אינו פועל בה לפוסלה ע"ש. וה"נ אני אומר הא דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה דהוי כאלו עשה היינו דוקא במצוה דבעי כונה כיון דיש למחשבה מבוא ותועלת במצוה א"כ גם חישב לעשות פועלת המחשבה על המצוה דהוי כאלו עשאה. אבל במצוה דלא בעי כונה כיון שאין למחשבה בה תועלת לא הוי חישב לעשותה כאלו עשה. ולפ"ז בכיסוי דם שתכלית המצוה להיות הדם מכוסה ואפילו כיסהו רוח פטור מלכסות א"כ גם כשמכסה בלא כונה קיים מצות כיסוי דלא גרע מנתכסה ממילא ועיין תוס' תמורה ד' לענין צורם אוזן בכור ועיין תוס' סוכה ל"ב ד"ה באשירה. והא דכסהו רוח ונתגלה חייב לכסות וכסהו ונתגלה פטור מלכסות היינו משום דגלי קרא שא"צ לכסות רק פ"א ובכסהו הרוח לא עשה הוא מעשה כיסוי אפילו פ"א וכן בשור המועד להריגה ואילן העומד לקציצה שתכלית המצוה לבערו שלא יזיק לרבים ואפילו מת ממילא או נקצץ מאליו או ע"י נכרי נתקיים תכלית המצוה וא"כ מצוה זו לא בעי כונה כנ"ל דלא גרע מאלו נעשה ממילא וכיון דאין למחשבה מבוא ותועלת במצות אלו שוב אין המחשבה פועל בה דחישב לעשות יהי' כאלו עשאה:

אלא דלפ"ז למ"ש מג"א סי' ס' סק"ג בשם רדב"ז דבמצוה דאורייתא צריך כונה אבל מצוה דרבנן א"צ כונה יהי' הדין להיפך מראשונים הנ"ל דבמצוה דאורייתא א"צ לשלם יו"ד זהובים כיון דחישב הוי כעשאה ובמצוה דרבנן דל"ה חישב כעשאה צריך לשלם יו"ד זהובים:

לכן נ"ל לתרץ באופן אחר דהרי קיי"ל בחו"מ סי' שס"ג ס"ה דתוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אם היא עשוי' לשכר וירד לה בתורת שכירות לא בתורת גזל הואיל וירד שלא ברשות אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל ואם רצה ליטול פחתה נוטל והוא מגמ' ב"ק צ"ז. וה"נ אף דליכא פחת דנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה מ"מ שכרה נוטל י' זהובים מחבירו מה שמשתכר במצוה שחטף ממנו דהר' קיימא לאגרא:

ובזה יובן היטב דברי טו"ז סי' כ"ח סק"ח דס"ל אם החוטף לא עשה מצוה רק שהזיק הנחטף א"צ לשלם י' זהובים ופותר אין לו אמאי לא ישלם מה שהפסידו. ולפמ"ש א"ש דבשביל הפסד א"צ לשלם כיון דנאנס ולא עשאה הו' כאלו עשה רק דמשלם מה שנהנה ומשתכר וכיון שלא עשה מצוה ואינו נהנה ומשתכר פטור:

אלא דמלשון רש"י חולין פ"ז ד"ה ליתן לו לא משמע כן שפי' מפני שהפסידו שכר משמע דבשביל שחסרי' שכר מצוה הוא דמשלם וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ז מחובל הי"ג שכתב שהרי הפקיען מלעשות מצוה וע"ש הי"ד:

אבל גם הא לא תברא דהרי אמרינן ב"ק כ' ע"ב דאפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ משום דא"ל אתה גרמת לי היקיפא יתירה מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב לכ"ע בכל ועיין תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה ל"צ וה"נ כיון שהפסידו והפקיעו מלעשות המצוה אף שלא הפסידו שכרו מ"מ צריך לשלם כל הנאתו:

ואין להקשות מדברי ר"ת שבאשר"י חולין פ"ז שפטר המוהל שחטף מצות מילה מחבירו שכבדו אבי הבן משום דענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך. הא ניהו דלא חסר לחבירו מ"מ ישלם בעד הנאתו כיון דעכ"פ גרם לו שאין ממהרין ליפרע לעונה אמן כמו למברך כדאמרינן ברכות נ"ג ע"ב. דז"א כיון שאם הי' חבירו מל הי' הוא עונה אמן וכיון דגדול העונה וכו' א"כ לא נהנה כלום ושפיר פטור:

ויותר נ"ל דהנה ביש"ש פ' כ"ה סי' י"ג כתב וסוד י' זהובים הוא ע"ד כונת אלף עולות שהעלה שלמה ע"ש. ולפי פשוטו נ"ל לפרש דעיין בתשו' חוות יאיר סי' א' השגה י' דיש לפרש י' זהובים י' דינרי כסף ועיין קידושין י"ב דינר כסף שש מעה כסף מעה שני פונדיון פונדיון שני איסרין נמצא בדינר כסף כ"ד איסרין ועיין בתוס' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה התקבלת דהכרע הוא א' מכ"ה נמצא דינר כסף עם הכרע כ"ה איסר ובאיסר ח' פרוטות כמבואר בקידושין הנ"ל נמצא בדינר כסף עם הכרע ב' מאות פרוטות ועיין ברמב"ם פ"א מחגיגה ה"ב דעולת ראי' אין לה שיעור מה"ת וכן כתב רש"י ריש חגיגה אבל עכ"פ צריך להיות שו"פ כמ"ש רש"י בגיטין י"ב ע"ב ד"ה בפחות שכתב דלא חייל הקדש אפחות משו"פ ועיין תוס' שם אבל בתוס' שבועות כ"ב ד"ה אבל משמע דאפילו קדוה"ג אינו בפחות משו"פ וא"כ בדינר א' של כסף יכול להקריב ב' מאות עולות. ולפ"ז אלף עולות עולי' חמשה זהובים כסף. ואמרינן בשבת דף ל' ובמכות דף י' א"ל כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום א' שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח מבואר דשכר מצוה הוא יותר מאלף עולות שהקריב שלמה ועיין תוס' יומא פ' ע"ב ד"ה וחצי שכתבו וכיון דאפיקתי' מכביצה אוקמא אשני ביצים וה"נ כיון דאפיקת' מאלף עולות ולא פי' כמה אוקמא על אלפיים שהם עשרה דינרי כסף לפי חשבון הנ"ל:

ואמנם אף שבאנו לחשבון מ"מ גוף הדבר צריך טעם אמאי נקנסי' או נתקן לשלם כלל וגברא למצוה קמכוין ואנן ניקום וניתייבי' לשלם ועיין רא"ש ב"ק צ"א. אבל הדבר מבואר בש"מ ב"ק צ"א שהטעם הוא כדי המצות חביבות על בעליהן ע"ש. ולפ"ז לק"מ קושי' חת"ס הא הוי כאלו עשאה דמ"מ צריך לשלם כדי להראות שכר מצוה שהוא כפלים כאלף עולות כדי שיהיו מצות חביבות על בעליהם. ולפ"ז מיושב גם קושי' קצו"ח דדוקא במצוה דאורייתא חששו שיהי' מצות חביבות על בעליהן כיון דלאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם ניתנו כמ"ש רש"י בר"ה כ"ח אבל במצות דרבנן שכתב בעה"מ שם דליהנות ניתנו א"צ כלל לעשות תקנה בשביל שיהיו מצות חביבות על בעליהם:

ומעתה בשתים עלתה לנו בנ"ד דפטור מי' זהובים ואפילו תפס מפקינן מיני' חדא כיון שהעמדנו הדבר על מכונו דבמצוה דרבנן פטור כדעת יש"ש וש"ך. וזאת שנית דדוקא במצוה שאם עשאה אחר הוא פטור ממנה שייך שיהי' מצות חביבות על בעליהן ולא יתרשל לעשותה. אבל במצוה דחיובא רמי' על גופו לעשותה וגם אם עשאה אחר עדיין חיובא רמי' עלי' ל"ש כלל כדי שיהיו מצות חביבות על בעליהן ופטור מי' זהובים וכיון דאתרוג בשאר ימים רק מדרבנן וגם אם חבירו קיים המצוה עדיין הוא מחויב לעשותה ל"ש שיהיו מצות חביבות וכו' שפיר פטור מי' זהובים:

וגם מה שהקשה קצו"ח דכל הברכות הויין רק מדרבנן מיושב לפי הנ"ל דנהי דחיוב ברכה הוא רק מדרבנן מ"מ אם מברך מקיים מצוה דאורייתא אלא שמה"ת אינו מחויב לברך והוי רק מצוה דרשות ועיין ברמב"ם ריש הלכות תפלה ושפיר שייך בי' שיהיו ברכות חביבות:

ובזה יובן היטב מ"ש תוס' ב"ק צ"א ד"ה וחייבו דאע"ג דעל מצוה לחוד משלם י' זהובים וגם על ברכה לחוד מ"מ בהאי דר"ג חולין פ"ז שכר מצות כיסוי וברכה לא הי' כי אם י' זהובים ופי' הש"ך סי' שפ"ב סק"ג דכיון דא"א לברכת בלא מצוה אינו משלם על המצוה וכ"ז מחוסר תבלין. ולפמ"ש ניחא דכיון דא"א לברכה בלא מצוה א"כ כיון שמשלם י' זהובים בעד הברכה ויהי' הברכה חביבה עליו ממילא יהי' גם המצוה חביבה כיון דא"א לברכה בלא מצוה:

ובזה יש ליישב דעת מהרש"ל ב"ק פ' החובל סי' ס' דס"ל דלא כר"ת גבי' מילה דאף דבשביל הברכה א"צ לשלם דגדול העונה אמן אבל בשביל מצות מילה גופה צריך לשלם כמו בב"ק צ"א דצריך לשלם בשביל המצוה. וש"ך סי' שפ"ב תמה עליו הא מ"מ כיון שענה אמן יש לו שכר י' זהובים ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דהא דשכר מצוה וברכה א' הוא. הוא מטעם הנ"ל אבל במקום דליכא שכר ברכה משום דענה אמן א"כ לא יהי' המצוה גופה עליו חביבה שפיר צריך לשלם י' זהובים שכר מצוה כדי שיהא המצוה חביבה עליו:

אבל מ"ש במכתבו לפטרו עפ"י דברי טו"ז דהיכי דהחוטף לא עשה מצוה א"צ לשלם וכאן לא עשה מצוה לדעת רמ"א בסי' תרמ"ט דיש פוסלי' בגזול כל ז' ימים והכי נהוג. ואפילו לדעת המחבר דכשר בשאר ימים מ"מ כבר הקשה מג"א סקט"ו דסותר עצמו דבס"א כתב אבל לאחרים כשר בשאר ימים ומשמע דלגזלן עצמו אפילו בשאר ימים אינו כשר ומה שמחלק מג"א בין לכתחילה לדיעבד אינו נראה לו. לכן לחלק יצא דאם אתרוג זה כבר הי' גזול ביו"ט ראשון ואז הי' פסול אז פסול לגזלן אח"כ אפילו בשאר ימים דאם נכשירו הו"ל זלזול וכמ"ש מג"א סי' קפ"ד סק"ז באם נסתפק אם בירך בהמ"ז דצריך לחזור ולברך כיון שהוא מה"ת דצ"ל גם ברכה ד' דלא לזלזולי בה ובהכי מיירי בס"א. אבל אם לא הי' גזול עד יו"ט שני שהוא דרבנן כשר אפילו לגזלן עצמו. ולפ"ז בנ"ד ששלח לו האתרוג במעמ"ל ביו"ט ראשון ולא החזירו נמצא דביו"ט א' גזל הי' בידו ולא יצא א"כ גם בשאר ימים לא יצא ולא עביד מצוה ופטור מי' זהובים:

הרבה תשובות בדבר. חדא דאין הנדון דומה לראי' דדוקא אם הספק הוא גם בדאורייתא ואזלינן לחומרא בבהמ"ז דצריך לחזור ולברך וא"כ כבר החזקנו שלא בירך עדיין א"כ אם לא יחזור ברכה דאיכא זלזול ועיין ברכות כ"א ואו"ח סי' ס"ז וכמ"ש הפוסקים לענין ס"ס דאם לא נודעו ב' הספיקות ביחד לא הוי ס"ס משום דכבר החזקנו ספק ראשון והוי כודאי איסור עיין טו"ז סי' ק"י סקי"ד ובמחה"ש סי' תל"ט משא"כ כאן מה זלזול יש אם אמרינן דבדאורייתא פסול מהב"ע ולא בדרבנן אדרבה כמה דברים הקילו בדרבנן כדי שיהא היכר בין דבריהם לשל תורה ועיין מג"א סוס"י תקפ"ו ולדברי' גם חסר ביו"ט ראשון פסול אח"כ לכל ז' ולא משמע כן בפוסקי' וגם לשון המחבר בס"ה שכתב ביו"ט הראשון בלבד אבל בשאר ימים הכל כשר. והאי בלבד שפת יתר. אלא להורות דאפילו אם פסול בראשון אינו פסול רק לראשון בלבד ולא לשאר ימים והוא היפך מדבריו. ועוד בשלמא אם הי' פסול ביו"ט ראשון רק משום מהב"ע שייך לומר כיון שנפסל בראשון פסול גם בשאר ימים מה"ט. אבל כיון שפסול בראשון משום שאינו לכם ופסול זה ל"ש בשאר ימים דכשר בשאול מה זלזול יש ומה חילוק יש בין גזול בראשון נמי ובין תחילת גזילה בשאר ימים הא פסול מהב"ע אינו מתחיל רק בשני. ועוד דא"כ אמאי כשר לאחרים אח"כ בשאר ימים נימא דהוי זלזול כיון שהי' פסול בראשון גם לאחרי'. ועוד דאפילו הי' פסול בראשון משום מהב"ע לחוד מ"מ הוא פסול שחוזר להכשירו אם נותן לו הנגזל במתנה או במכירה וא"כ אין הפסול של יום ראשון מיחייב הפסול של ימים אחרים רק כל יום הוא פסול בפ"ע ואמאי יפסול בשביל שהי' פסול בראשון אתמהה. ועוד דלדעת שעה"מ אם כבר עברה העבירה ל"ש מהב"ע וא"כ תקשי בגזול נמי הא עברה עבירת לא תגזול וצ"ל דאכתי דאיכא עבירה שעובר בכל רגע על מ"ע והשיב וא"כ אין הפסול של מהב"ע בשאר הימים מחמת פסול מהב"ע דראשון רק פסול בפ"ע בשביל שאינו מקיים עכשיו והשיב. ועוד דלפמ"ש תוס' בסוכה דל"ש מהב"ע אלא אם המצוה בא ע"י העבירה אבל אם אינה בא ע"י העבירה ליכא משום מהב"ע. וא"כ במעמ"ל ולא החזירו אף דגזל הוא אצלו למפרע מ"מ ליכא משום מהב"ע דהא אין המצוה בא ע"י העבירה דהא הי' יכול להחזירו ולצאת בו קודם חזרה. ולפ"ז בנ"ד ביום ראשון ליכא מהב"ע דהא הי' יכול להחזירו וא"כ אין לפסלו בשאר ימים משום מהב"ע משום שהי' פסול בראשון דהא בראשון לא הי' פסול משום מהב"ע כלל:

אלא אפילו לדעת רמ"א דגם בשאר ימים שייך מהב"ע מ"מ לא דמי להאי דטו"ז יו"ד סי' כ"ח דשם אם החוטף לא קיים מצות כיסוי הוי רק ככיסהו הרוח שפטר את הנחטף ממצות כיסוי והוי כאלו התך כנף מטלית של כנפות שפטר אותו ממצות ציצית והוי רק כמניעת ריוח ולהכי פטור אבל כאן באתרוג גם אם החוטף לא קיים מצוה מ"מ חיובא רמי' על הנחטף לקיים מצות לולב והוא בטלו ממצותו והפסידו שכר מצוה שפיר י"ל דחייב לשלם י' זהובים:

ומה שנ"ל ב ביישוב סתירת המחבר הנ"ל עפמ"ש במק"א לת"ח גדול א' [ע"ל סי' שמ"ו] אשר הקשני בסוכה כ"ט דפריך אלא יו"ט שני אמאי. וכי לא ידע המקשה משנה שלימה בפסחים ל"ה דאין יוצאין במצה של טבל ופירש"י ור"ן משום דהוי מהב"ע. ודחיתיו די"ל דמתני' ר"ש היא דאאחע"א ואין איסורו משום בל תאכל חמץ ומשו"ה איי"ח מצה כדאמרינן שם בגמרא דף ל"ו. אבל עוד אמרתי סברא ישרה דשם בטבל לא נעשית העבירה רק ע"י המצוה שאם לא הי' אוכל זו לא הי' העבירה נעשית ובזה ידע המקשה דא"י במהב"ע אבל בלולב הגזול ודאי אם גוזל לולב כדי לצאת בו ידע דהוי מהב"ע אבל אם גזל לולב כדי להחזיקו לעצמו ואפילו אינו עושה בו המצוה נמי נעשית העבירה א"כ אין הפסד במה שמקיים בו מצוה בזה לא ידע דשייך בו מהב"ע עד שחידש לו התרצן מהבאתם את הגזול. ולהכי נקט במתני' לולב הגזול ולא הגוזל לולב לאשמעינן דאפילו הוא גזול ועומד נמי יש בו משום מהב"ע עכ"ד. ולפ"ז י"ל דהא דפוסל גנוב וגזל לגנב ולגזלן עצמו אפילו אפילו בשאר ימים בסעיף א' מיירי בגוזל כד' לצאת ולולא המצוה לא הי' עבירה נעשית ובזה אפילו במצוה דרבנן פסול משום מהב"ע. אבל בס"ה מיירי שהי' גזול מכבר וגם בלי המצוה הי' העבירה נעשית אז כשר בשאר ימים אפילו לגזלן עצמו וא"ש:

ומ"ש עוד לפטרו משום דקשיא הא אין הנחטף מפסיד שכר מצוה דנאנס ולא עשאה הוי כאלו עשה. וניחא לי' כיון דכבר הי' החיוב עליו לעשות המצוה קודם שחטף חבירו המצוה ולא הי' מן הזריזין והתרשל לאו אונס גמור הוא ולא הוי כאלו עשה. אבל בנ"ד שלא התרשל כלל ומה הו"ל למיעבד שפיר הוי כאלו עשאה ולא הפסידו כלום א"צ לשלם י' זהובים. אינו נראה לי דא"כ מצינו חוטא נשכר דבשביל שהתרשל צריך לשלם לו י' זהובים. ובגוף הקושי' נ"ל עוד דבגמרא דריש לי' הא דנאנס ולא עשאה מקרא ולחושבי שמו וא"כ דוקא אם חישב לעשות מצוה לשמה בלי שום עירוב מחשבות אחרות הוי כאלו עשאה אבל אם עבר עליו רגע אחת שלא חישב לעשותה או חישב גם בפני' אחרת שוב אתי מחשבה ומבטל מחשבה ועיין ברע"ב ותוי"ט רפ"ק דפסחים ולא הוי כאלו עשאה דבעשאה לא אתי מחשבה ומבטל מעשה עיין קידושין נ"ט ושפיר הפסידו שכר מעשה המצוה:

ובר מן דין נ"ל עוד דלא אמרינן חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אלא אם לא עשה אחר אותו מצוה אבל אם עשה אחר אותו מצוה לא חשיב כאלו עשאה הוא דא"א לזכות שטרא לבי תרי שיהי' כאלו עשאוהו גם שניהם ועיין חולין כ"ח ע"ב תרי רובא בחד מנא ליכא. וא"כ זה שעשה במעשה עדיף ושפיר משלם י' זהובים. ומה נעמו בזה דברי טו"ז סי' כ"ח דהיכי דלא עביד החוטף מצוה א"צ לשלם י' זהובים משום דאז הוי נחטף כנאנס והוי כאלו עשאה ולא הפסידו כלום:

ולולי דברי טו"ז הי' נ"ל כונה אחרת בטור במ"ש שמצות כיסוי הוא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבין בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם הלכך אם קדמו אחר וכיסה חייב ליתן לו י' זהובים וכו' ודקדק טו"ז מאי לשון הלכך. ולפענ"ד נראה דדוקא בכיסוי ומילה והריגת שור וקציצת האילן בב"ק צ"א שהמצוה לאו עלי' דידי' לחוד רמי' רק על כל ישראל ובכיסוי ילפינן מקרא חולין פ"ז מדכתיב ואומר לבני ישראל ובמילה ילפינן בקידושין כ"ט מהמול לכם כל זכר ובשור ואילן סברא הוא דהכל מצווין עליו לבער המזיק או הע"ז הא דבעלי' קודמי' לכל דבר אינו לעול על צוארם רק זכות הוא להם שהתורה זיכה להם ונתן להם קדימה במצוה זו לכן החוטף מהם צריך לשלם י' זהובים אבל שאר מצות דחיובא רמי' עלי' ולאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם נהי דבאמת זכות הוא לו אבל לא נתנו לזכות רק לעול לכן המפקיע אותו מן המצוה וחוטף ממנו ומונעו מלעשות א"צ לשלם י' זהובים. ולפ"ז שפיר כתב הטור הלכך כיון שכל ישראל חייבי' בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם א"כ לא ניתן לעול על צוארו רק לזכות ולהכי אם קדמו אחר וכיסה צריך לשלם י' זהובים. ולפ"ז בנ"ד דנטילת לולב מצוה דרמי' עלי' הוא ולעול על צוארו ניתן לדעת הר"ן בר"ה כ"ח שחולק על בעה"מ וס"ל דגם מצות דרבנן לאו ליהנות ניתנו אפילו בשאר ימי החג אין כאן חיוב תשלומי י' זהובים כלל ואפילו תפס מפקינן מיני':

ועוד נ"ל ביישוב דברי הטור וליישב גם תחילת דברי הטור שכתב שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות שמצות כיסוי הוא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבי' בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם. והקשה טו"ז למה הוצרך ליתן טעם נוסף על לימוד מהפסוק שאמרו בגמ'. ונ"ל ואקדים דברי הרא"ש בחולין פ"ז שכתב ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל ליפטר המוהל דאעפ"י שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותו מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבי' למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו ע"ש. ומזה למד הש"ך ביו"ד סי' שפ"ב סק"ד שאם האב מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו דומי' דכיסוי דמי ששפך הוא יכסה ע"ש. ובתבו"ש סי' כ"ח אות י"ד תמה איך מוכח מדברי הרא"ש שא"י לעשות שליח ושלוחו של אדם כמותו. ותי' קצו"ח סי' שפ"ב דשפיר מוכח מדברי הרא"ש שא"י לעשות שליח דאי נימא בזה שלוחו כמותו א"כ זה האחר שחטף ומל ואינו שליח האב ביטל את האב ממצותו והי' בדין לשלם י' זהובים לאב אע"כ דס"ל דלא מהני בזה שליחות ע"ש. אבל עדיין תקשי גם על הרא"ש אמאי לא מהני שליחות הא קי"ל בכה"ת שליחו של אדם כמותו וכמו שהק' בד"מ יו"ד סי' רס"ד על האו"ז ע"ש ועוד הק' תבו"ש מגמרא שבת קל"ג דפריך ואי איכא אחר ליעביד אחר אלמא דיכול האב לעשות שליח למול דאל"כ לא הוי חשיב אפשר לעשות שניהם ע"י אחר דהא האב אינו מקיים מצותו ע"י אחר. ולפענ"ד נראה דהרי קי"ל בחו"מ סי' ק"ה דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח ע"ש. ומשום דלא גילתה תורה שליחות אלא אם בשליחות זה אינו חב לאחרים ומעתה זה רמז הרא"ש בלשונו שכל זמן שהאב רוצה למול בעצמו אין כאן מצוה על אחרים כלל אבל אם האב אינו רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו וא"כ אין האב יכול לעשות שליח למול משום דהוי חב לאחרים כמו מגביה מציאה לחבירו וזה שסיים ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה פי' האב דאינו נעשה שלוחו לפי שחב לאחרים כנ"ל לחייב לאחר אם קדמו. ולפ"ז א"ש דשם בשבת קל"ג האב רוצה למול בעצמו אלא שאין אנו מניחי' אותו כדי לקיים שניהם העשה ולא תעשה א"כ אין כאן חיוב על אחרים ואינו חב להם שפיר יכול לעשות שליח ומעתה דברי הטור עולי' כהוגן שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות מקרא קאמרו בגמרא אלא שלא תקשי ודילמא עשה שליח לכסות ושליח כמותו וא"כ חוטף המצוה מהשוחט גופא דאם יכסה שלוחו הוי כאלו כיסה השוחט עצמו וזה האחר אינו שלוחו. לזה תי' שמצות כיסוי הוא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבי' אלא שהשוחט קודם לכל אדם וכיון שהוא אינו מכסה בעצמו א"י לעשות שליח משום דהוי חב לאחרים וכנ"ל ולכן אם לא כיסה וראהו אחר שפיר חייב לכסות:

ועתה נבא לסיום דברי הטור ואקדים דברי תוס' שבת קל"א שכתבו ולה"ט דפרישית דמסוכה יליף צ"ל דציצית אם עבר זמנה בטלה דאל"ה איכא למיפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה דמסתברא דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בח' לא הי' חוזר ומל בט' אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהם אפילו קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ע"ש. הבאתי דבריהם הקדושים הגם שאינם מתאימים עם ענינינו יען מהם לקחתי ונתעוררתי בסברא זו דל"ש לשלם י' זהובים בעד חטיפת מצוה אלא במצוה שאם יעשנה אחד לא יעשנה חבירו כמו כיסוי ומילה והריגת שור וקציצת אילן ובהמ"ז והמצוה על כל ישראל או בבהמ"ז על ג' או על עשרה ויותר שיעשה א' מהם מצוה זו וא' מהם יש לו קדימה במצוה זו ובא חבירו וחטף ממנו המצוה אז צריך לשלם י' זהובים לפי שביטל חבירו ממצותו והוא עשה אותה מצוה שזכה בה חבירו אבל במצוה שכאו"א מישראל מחויב לעשותה כמו תפילין והוא חטף תפילין של חבירו והניחו ומנע את חבירו מלהניחם א"ל לשלם י' זהובים דהא הוא לא עשה מצוה של חבירו אלא מצוה דילי' והוי כאלו מנע חבירו מלהניח תפילין והוא לא הניחם דא"צ לשלם בשביל היזיקו דתשלומי' אלו הם קנסא או תקנה כמ"ש ש"מ ב"ק צ"א ולא תקנו אלא בפגם ונהנה משל חבירו כעין מעילה בהקדש במעילה י"ח ולא במזיק דמזיק הקדש דפטור כדאמרינן שם י"ט. ואולי לזה נתכוונו תוס' חולין פ"ז ד"ה וחייבו במ"ש וא' שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור וכו' משום דכולם חייבי' בקריאת התורה וא"כ מצוה דילי' עביד ולא של חבירו ולא נהנה בה שפגם עיין מעילה שם והוי רק כמזיק בעלמא ופטור כמזיק הקדש. והיינו שכתב הלכך כיון שהוא מ"ע שכל ישראל חייבי' בה. שא' מהם יעשה אותה מצוה ואם א' עושה אין חבירו יכול לעשות. אלא שהשוחט קודם. משו"ה אם קדמו אחר וכיסה חייב ליתן לו י' זהובים שכר ברכה שביטל ממנו דבזה הוי פגם ונהנה ומי שפגם נהנה ובדבר שפגם בו נהנה ופגימתו והנאתו כא':

ובזה ניחא מ"ש רבינו ירוחם שהביא הש"ך דברכת בפה"ג אינה מן המנין משום שהיא ברכת הנהנין כאו"א שנהנה צריך לברך וא"כ אם החוטף בהמ"ז מברך בפה"ג מצוה דילי' עביד ולא של חבירו ולא נהנה בדבר שפגם בו רק מזיק לו ופטור:

ובהכי יש ליישב קושי' הש"ך דלמה א"ל רבי להאי מינא כוס של ברכה אתה שותה ולא א"ל בהמ"ז אתה מברך. ולפמ"ש ניחא דתוס' הק' הא הוי נו"ן זהובים דהא איכא ברכת בפה"ג שלאחר בהמ"ז ותי' רי"ו במישרים דאינה מן המנין לפי שהוא ברכת הנהנין ואם אינה שותה ונהנה אינו מברך עיי' או"ח סי' ק"ץ וכ"א כשנהנה מברך וכנ"ל. ולפ"ז כיון דא"ל למינא או מ' זהובים אתה נוטל ותקשי למין קושי' תוס' הא נו"ן הויין עם בפה"ג לזה תי' לו כוס של ברכה מה שאתה מברך על הכוס בפה"ג כמ"ש ש"ך סי' שפ"ב סק"ג הוא משום אתה שותה והוי ברכת הנהנין כנ"ל ואינה מן המנין ולכן רק או מ' זהובים אתה נוטל וא"ש. ולפ"ז בנ"ד שכ"א מחויב בנטילת לולב מצוה דידי' עביד ולא פגם במה שנהנה וגם אין הנאתו ופגימתו כא' דהא אחר שיצא הוא ונהנה הי' יכול לשלחו לחבירו לצאת בו ולא פגם עד שעבר היום ולא החזירו א"כ הוי רק מזיק ופטור:

ועוד אחת אדרוש ליישב קושי' קצו"ח הנ"ל מ"ש מצוה דאורייתא מדרבנן. ועוד הא כל הברכות דרבנן חוץ מבהמ"ז וברכת התורה ונ"ל לפמ"ש האחרונים דכל איסור דרבנן אינו איסור חפצא דאין כחם יפה לעשות מהיתר איסור והוי רק איסור גברא מלא תסור או מעפ"י התורה אשר יורוך. ולפ"ז ה"נ במצוה א"א להם לעשות מרשות מצוה רק להטיל חיוב על גברא. ולפ"ז בחוטף מצוה דאורייתא נהי שאין חיוב עליו לעשות מצוה זו שהרי חבירו קודם מ"מ כיון שהוא מצוה בעצמותו שיהי' הדם מכוסה והתינוק נימול והשור נהרג והאילן נקצץ ונעשית המצוה על ידו דהא המצוה כשירה ונהנה שכר מצוה וכ"ש שכר ברכה דכיון שהוא עושה המצוה ע"כ צריך לברך דאפילו שליח העושה בשביל המשלח צריך לברך דגם הוא עושה מצוה כמ"ש מג"א סי' תל"ב סק"ו ולהכי חייב לשלם י' זהובים. אבל במצוה דרבנן שאינה מצוה בעצמותה אלא חיוב גברא וכיון שהוא אינו מחויב דחבירו קודם לא עשה מצוה כלל ואינו נהנה ופטור מי' זהובים אבל שכר ברכה נהי דחיוב הברכות מדרבנן מ"מ ברכה ושבח והודאה לשם הוא מצוה בעצמותה ואולי מצוה מה"ת כמש"ל אלא שאינו מחויב ועכ"פ כי עביד מצוה עביד שפיר חייבי' י' זהובים שכר ברכה וא"ש:

הנה הארכתי קצת בשיעשועי' דאורייתא יען ארכו הימים אשר לא השבתיו. וד' יאריך ימינו ושנותינו בטוב ובנעימים. עדי ישלח משיחו הולך תמים. ויראנו מתורתו נפלאות. עדי יחיש ישועות הניבאות. כנפשו ונפש ידידו דוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה