בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שנד
עוד להנ"ל
שיל"ת ב' אדפאלו יום ה' לס' ויצא תרנ"ט לפ"ק. אחרי הודיע משלומינו וכו' מה שהקשית על מה שצדדתי לומר דלבן עזאי המוציא מרה"י לרה"ר כשהוא מהלך פטור מגמ' שבת צ"א ע"ב דפריך האי אסקופה מאי אילימא אסקופה רה"ר פטור הא קא מפיק מרה"י לרה"ר וכו' עד מתני' דלא כב"ע ואמאי לא מוקי לה כב"ע ובאסקופה רה"ר ומ"מ פטור כנ"ל:
ודחית דמשמע אפי' עומד במקומו והוציא נמי פטור ובזה גם לב"ע חייב אפי' לפי דבריי יפה דחית. אבל בלא"ה משם לק"מ דל"ל באסקופה רה"ר וכב"ע דא"כ אתי' דוקא כב"ע דקי"ל מהלך לאו כעומד ולכן מוקי לה באסקופה כרמלית ואתי' כהלכתא ודלא כב"ע:
שוב הקשית למה דאיתא בירושלמי שבת דף א' ע"ב דר' יוסי נמי ס"ל כב"ע דמהלך כעומד ומ"מ אמר בסוכה מ"א יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות ול"ל ה"ט תפ"ל דלשיטתו המוציא מרה"י לרה"ר פטור לפמ"ש אלא ודאי דגם לבן עזאי חייב מוציא מרה"י לר"ה כשהוא מהלך. יר יתיר אמאי לא ניחא לך גם כאן דצריך ה"ט דהוציא ברשות כדי לפטרו אפי' הוציא כשאינו מהלך כגון שהוציא כשעמד במקומו ברה"י או ברה"ר:
ועוד נראה דיש לדקדק דקתני והוציא את הלולב לרה"ר ולא קתני מרה"י לרה"ר שכן דרך הלשון בכ"מ אלא דר"י לא מיירי מהוצאה מרה"י לרה"ר דבזה בלאה"נ פטור מטעם שכתבתי רק מהעברת ד"א ברה"ר וכמ"ש הרמב"ם פ"ב משגגות ה"י המוציא את הלולב וכו' והעבירו ד"א ברה"ר ולכן צריך לה"ט דהוציא ברשות ואל תתמה על הלשון והוציא את הלולב לרה"ר דכבר כתבו ראשונים דד"א ברה"ר נמי הוי כמוציא מרה"י לרה"ר דד"א הם מקומו של אדם ועיי' תוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה והא וחי' חת"ס רפ"ק דשבת ובהכי ניחא דנקט הרמב"ם והעבירו ד"א ברה"ר אע"ג דלדידן דלא ס"ל כב"ע משכחת האי דינא במוציא מרה"י לרה"ר מ"מ כיון דר"י מרא דהאי דינא ע"כ מיירי בהעברת ד"א ברה"ר כנ"ל ונקט גם הרמב"ם כן:
ובהכי מיושב נמי קושי' רמ"ט מה פריך בסוכה מ"ב והא מדאגבי' נפק בי' הא כיון דבעקירה הוי טבד"מ פטור כמו מפנה חפצי' וכו' ולפמ"ש דע"כ מיירי מהעברת ד"א ברה"ר א"ש דכבר כתב. כפ"ת בר"ה כ"ט ע"ב בשיטת רש"י דגבי העברת ד"א ברה"ר דהלכתא גמירי לה לא בעי עקירה משעה ראשונה לכך ע"ש וא"כ פריך שפיר והא מדאגבהי' נפק בי' ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ:
אבל מ"ש על קושי' רמ"ט עפמ"ש תוס' שבת ה' ע"ב דלמ"ד מהלך כעומד מפנה חפצים וכו' ונמלך עליהם והוציאן חייב וכיון דר"י ס"ל מהלך כעומד פריך שפיר. אינו נכון דודאי גם לדידי' בעי עקירה לשם הוצאה אלא דבמפנה חפצי' אינו חייב על עקירה ראשונה רק משום דמהלך כעומד חייב על פסיעה אחרונה מרה"י לרה"ר דהוי עקירת גופו ע"ד להוציא וא"כ ק' מ"פ והא מדאגבי' וכו' הא משכחת שהוציא בלא הילוך אחר הגבהה כגון שעמד בחוץ והוציא בלי הילוך או שעמד בפני' והוציא בלי הילוך או שהגביהו דרך הליכן בפסיעה אחרונה מרה"י לרה"ר דפטור על העקירה משום טבד"מ וממילא פטור גם על הנחה אף שכבר יצא בו:
ויש להביא ראי' לסברתי מהא דהקשה תוס' ריש שבועות אמאי לא חשיב הוצאה שלישית שעמד ברה"י ונטל פירות ויצא לרה"ר ולפי סברתי ניחא דלא חשיב רק הוצאה דחייב אליבא דכ"ע אבל הך הוצאה שלישית אינו חייב למ"ד מהלך כעומד לא קחשיב:
אלא דיפה הקשית מהא דכתובות ל"א דפריך אהא דתנן הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי אי' סקילה ואמאי ה"נ נימא הגבהה צורך הוצאה היא ומסיק ומוקי לה כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ולסברתי הא לב"ע ליכא אי' סקילה כלל כשמוציא מרה"י לרה"ר במהלך ודוחק בעיניך לפרש גם כאן שעומד במקומו והוציא לרה"ר. ואיניני יודע למה הוא כאן דוחק יותר אבל אני אפרש חדא דקאמר קודם שיבא לידי אי' סקילה משמע דפסיקא לי' שודאי יבא לידי אי' סקילה אם ילך ויוציא לחוץ ולפי הנ"ל אפשר שילך ויוציא לחוץ ולא יבא לידי אי' סקילה דלב"ע ליכא אי' סקילה אלא בעומד במקומו ומוציא לחוץ ומי יימר שעשה כך ויבא לידי אי' סקילה ונהי דמיירי שעשה כך הו"ל למימר קודם שיבא לידי אי' סקילה אע"כ דגם כשילך ויוציא לחוץ כשהוא מהלך נמי יש אי' סקילה גם לב"ע ודלא כמו"ש. ועוד דכבר דקדק בש"מ שם דלשון הברייתא סתימה דאינו מזכיר מלאכת שבת כלל ואיסורו ותי' כיון דקתני שבת ממילא משתמע שהגביהו ברשות בעלים והוציאוהו לרה"ר ע"ש והתינח אם יש אי' הוצאה מרה"י לרה"ר כשהוא מהלך שפיר משתמע ממילא שכן דרך הגונב שנוטל ומגביה החפץ ויוצא והולך לו אבל אי נימא דבמהלך ליכא אי' רק בעומד במקומו והוציאו לחוץ אין דרך הגונב כך ואיך משתמע ממילא שעשה כן והדק"ל דהו"ל להזכיר מלאכת שבת ואיסורו. וכן פירש"י להדי' שם ד"ה מהלך וחיוב מיתה בפסיעה בברייתא קא אתי' לי':
לכן הדרנא בי ואומר דתוס' שם ד"ה מהלך כתבו ומעביר ד"א דחייב בר"ה הלכתא גמירי לה וכו' ולא ילפי' מינה דהתם מקום חיובא הוא אבל ב"ע מיירי במהלך מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא מקום פטור ע"ש מבואר דדוקא במקום פטור ס"ל מהלך כעומד ולא במקום חיובא ולפי"ז ה"נ אם מוציא מרה"י לרה"ר כשהוא מהלך דהוי נמי מקום חיובא לא אמרי' מהלך כעומד ושפיר חייב. ובהכי ניחא מ"ש תוס' האי ולא ילפי' מינה כאן ולא כתבו כן בשבת ה' ד"ה בשלמא דגם שם כתבו הא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה משום דכאן ק"ל לב"ע מרה"י לר"ה נמי ליכא אי' כשהוא מהלך כסברתי הקדומה ותקשי כנ"ל לכן כתבו הך ולא ילפי' מיני' ושפיר חייב מרה"י לר"ה כשהוא מהלך וכמ"ש:
אלא דכ"ז לשיטת התוס' אבל להירושלמי דס"ל אפי' במקום חיובא אמרי' מהלך כעומד ולא משכחת ד"א בר"ה לב"ע אלא בקופץ עדיין נשאר סברתי דגם במוציא מרה"י לר"ה כשהוא מהלך פטור ושפיר דחיתי במכתבי הקדום מ"ש לתרץ הירושלמי דמשני בקופץ איך גזרי' שמא יעבירנו ויקפוץ וכתבת דלדידי' שפיר גזרי' שמא יוציא מרה"י לרה"ר וז"א דהירושלמי לשיטתו גם מרה"י לר"ה פטור לב"ע כשמהלך. וגם שפיר כתבתי דנקט ד"א בר"ה משום ב"ע דהא כל כמה דלא ידעי' לב"ע דד' אמות ברה"ר חייב אפי' באינו קופץ משום דהיא מקום חיובא גם מרה"י לרה"ר פטור כשהוא מהלך ורק מד"א ברה"ר ילפי' דחייב לבן עזאי ושפיר עדיף למינקט ד"א ברה"ר וא"ש:
ומ"ש לתרץ קושי' העולם על ריטב"א סוכה מ"ג דכתב דמשו"ה לא גזרי' במילה בשבת שמא יעבירנו משום דמילה יום ח' שלו ברור וכו' והקשו עליו משבת קל"ו דקאמר הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומשני מלי' אותו ממנ"פ וכו' הא אכת' תקשי כיון דספיקא הוא נגזור שמא יעבירנו ניתן להאמר ואיניני מכניס עצמי בפלפולא:
ומה שנ"ל בזה ע"ד פלפול דיש להקשות מה פריך מימהל היכי מהלי' הא כיון דאמרה תורה וביום השמינ' ימול ואפי' בשבת הרי המצוה היתה למול האי ספיקא בשבת ושפיר מהלי' ואי משום דאפשר לאוקמי קרא בידעי' שכלו לו חדשיו כדאמרי' בנדה מ"ד או בנגמרו שערו וצפרניו כדאמרי' ביבמות פ' ז"א דהא דרשי' בשבת קל"ה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ס' וכו' ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד ביהמ"ש דוחה שבת וכו' והק' תוס' שם ל"ל קרא ע"ז מהיכי תיתי יהי' ספק או נולד ביהש"מ דוחה ומכח זה העלו דהכל אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לאנדרוגינוס ע"ש ודילמא רשב"ג ס"ל דדרשה גמורה היא לנולד ביהמ"ש וק' קושי' תוס' ל"ל קרא ע"ז אלא עכ"ח מדאיצטריך קרא ש"מ דאפי' לא ידעי' שכלו לו חדשיו ולא נגמרו שערו וצפרניו כתבה תורה וביום השמיני ימול ואפי' בשבת ואף דספיקא הוי עשה הכתו' ס' כודאי וא"כ שפיר סד"א דגם נולד ביהש"מ נימול בשבת ואף דאיכא ס"ס עיי' פנים יפות פ' תזריע מ"מ כיון דעשאה תורה ס' כודאי גם ס"ס אינו מועיל כמו בס' טומאה עיי' פסחי' י' סד"ה ס' על ועיי' טו"ז או"ח סי' תל"ט סק"ב וא"כ כיון דעל הס' אמרה תורה שהוא מצוה ודאית למול בשבת שפיר מהלי' ומאי פריך ונ"ל דיש להבין לפמ"ש מחה"ש סי' תמ"ד סקי"א דאם עבר יום ח' שוב אין מצוה על האב למולו משום דהא דיש חיוב על האב ילפי' בקידושי' כ"ט מן וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים ע"ש ומה שדחה שם דמשמע מלשון רמ"א יו"ד רס"א ומתוס' קידושי' דיש מצות עשה דאו' על האב ועל הב"ד גם אחר ח' אינו דחי' כלל דודאי גם אחר ח' יש מצוה על האב ועל הב"ד ועל כל ישראל למולו אבל מה שהאב מיוחד במצוה זו אינו אלא ביום ואם מלו אח"כ נהי דקיים המצוה אבל מצוה מיוחדת דאב לא קיים והוי רק כמו ישראל אחר והארכתי בזה במק"א ולפי"ז תקשי נהי דכתבה תורה וביום אפי' בשבת דילמא דוקא האב מותר למול בשבת משום דמצות האב הוי מצוה שקבוע לה זמן והוי מצוה עוברת אבל אחרי' בליכא אב ולא עבדי שלוחותי' אסורי' למול בשבת דאפשר למול למחר והוי מצוה שאין קבוע לה זמן ואינה עוברת דיש לה תשלומי' ועיי' תוס' פסחי' ע"ו ע"ב ד"ה ה"ג קמ"ל ועיי' רמב"ם פ"א ממילה:
אך ז"א דמהאי גופא דקבע התורה הזמן לאב בשמיני אפי' בשבת מוכח דאפי' אחר מותר למול בשמיני בשבת דאל"כ לא היתה התורה קובע זמן לאב בח' ואפי' בשבת אבל כיון דכבר התירה תורה מילה בשבת כשהיא וודאי אפי' לאחרים וקבעה מצות האב בשמיני אפי' בשבת שוב אף שכתבה התורה לימול גם בס' שפיר י"ל דזה דוקא באב משום שהוא מצוה עוברת וקבוע לה זמן אבל אחרים אסורי' למול בשבת בס' מילה ולהכי איצטריך ערלתו ודאי ולא שנולד ביהש"מ דאפי' האב אינו רשאי למול בשבת היכי דנולד ביהש"מ ופריך שפיר מימהל היכי מהלינן על אחרים והכי דייק לישנא וא"ש:
ומעתה אני אומר דיש להקשות מאי קושי' דנגזור במילה בשבת שמא יעבירנו דילמא דוקא בשופר ולולב ומגילה שהוא מצוה עוברות וזמנו בהול דאם לא עכשיו אימתי כדאמרי' פסחי' ע"ב הוא דגזרי' שמא יעבירנו אבל במילה אין זמנו בהול דיכול למול למחר ולהכי לא גזר' אך ז"א דקושי' הי' על האב דמצותו רק בשמיני והוי זמנו בהול נגזור וכיון דאין חיוב על האב גם אחרי' לא ימולו וע"ז תי' כיון דהוי וודאי ח' לא גזרו וכיון דביארנו דגם בלא שהה דספיקא הו' הוי לגבי אב מצוה וודאי וקושי' הגמ' לא הי' רק על אחרים משני שפיר מהלי' ממנ"פ ולק"מ דנגזור שמ"י דלגבי אחרי' לא גזרו כקושיתינו הנ"ל ולגבי אב א"ש תי' הריטב"א דהוי וודאי:
ושנית על דרך הנ"ל לפמ"ש תוס' סוכה מ"ב ד"ה מהו דלולב הוי מצוה דרמי' עלי' דלא סגי לי' דלא שקיל דא"א ע"י אחרים לכן מסתבר טפי דטבד"מ פטור מבחטאת דאפשר שיאכלנה אחרי' ע"ש ולפ"ז תקשי דלמא דוקא בשופר ולולב דהוא מצוה דרמי' עלי' וא"א ע"י אחרים יש לחוש מתוך בהילות המצוה שמא יעבירנו אבל מילה לאו מצוה דרמי' עלי' דאפשר ע"י אחרים אינו בהול ולא גזרי' שמא יעבירנו וצ"ל נמי דקושי' הי' על האב דהוא מצוה דרמי' עלי' ואף שיכול לעשות שליח מ"מ בזה גופא טרוד ובהול וע"ז תי' דמילה הוי וודאי וא"כ לק"מ משבת הנ"ל כמש"ל:
אבל לפענ"ד קושי' מעיקרא לק"מ דאין הפי' בריטב"א דבלולב הוי ס' אם מקיים היום מצוה אלא הפי' דהוי ס' שלא יקיים המצוה למחר ולכן שפיר גזרו שמא יעבירנו שלא יטול היום רק למחר כיון דבגזירה זו אכתי אפשר שיקיים המצוה וכן בשופר אבל במילה כיון שהוא ח' ברור ואם לא ימול היום ודאי לא יקיים מצות מילה בח' לא גזרו ושם בשבת דמהלי' ממנ"פ נהי דס' הוי מ"מ אם לא ימולו אותו בשבת וודאי לא יקיימו מילה בח' שפיר לא גזרי' שמא יעבירנו וא"ש:
ומה שפקפקת עמ"ש ליישב קושי' השואל בחת"ס יו"ד סי' רנ"א דלמ"ד מילה בנכרי כשר במל של ע"ש בשבת שפיר חייב חטאת לר"א כיון דלאחר יום ח' ליכא מצוה מיוחדת על האב כמ"ש מחהש"ק סי' תמ"ד סקי"א א"כ הי' יכול לעשות ע"י נכרי וע"ז תמהת הא הקושי' קאי לר"א בשבת קל"ג דמשו"ה אינו דוחה שבת וי"ט משום דאינו דוחה ל"ת ועשה ולדידי טעמא אחריני איכא משום דיכול לעשותו ע"י נכרי אינו תמי' כלל דצריך לטעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דלא דחי אפי' ליכא נכרי שיודע למול וכמו דאמרי' שם דף הנ"ל דליכא אחר, אבל הך דינא דר"א מחייב טבד"מ שפיר אמרתי דמשכחת לה באיכא נכרי וא"ש:
וד' ירחם עלינו ויחוש וימהר ישועה וימלא משאלות לבינו לטובה ועת לחננה כי בא מועד. ואשורינו לא ימעד. לעולם ועד כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת באהבה ומיחל לחסדי אבות ובנים משוכן מעונים. החותם בברכת כהנים:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.