אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה שמט

תשובה שמח

עוד להגאון הנ"ל נר"ו

שיל"ת יום ה' חקת התורה:

ידיו גלילי זהב מלאים זיו ומפקים נוגה האירו עיני והבריקו בזמנו. ויען יש לי לדון ולפלפל בדבריו. אמרתי ארוצה עד הד"ג ואציע לפניו. למען ישמחנו עוד בדבש ונופת צוף אמריו. ואשתה בצמא את דבריו:

ועתה אבא על סדר דבריו מ"ש על מה שהקשיתי אהא דאמרינן בפסחים צ' לכל נדר פרט לנדור וכו' בממנה זונה על פסחו ואמאי כשר הא הוי מהב"ע ובזה לא שייכי תירוצי' דהד"ג דבעוף ל"ש מהב"ע ובנדבה ל"ש מהב"ע. ותי' דלגבי נותן אתנן ל"ש מהב"ע דהא פסח בהמה וקרבן חובה וכשר לאחרים לא לנותן וע"כ כתב דמשכחת שממנה א' על פסחו ואומר אני ממנה אותך על פסחי שתלין שפחתך אצל עבדי דבעלמא אתנן הוא ובהקדש אין איסור אתנן חל וא"ת אכתי הוי מהב"ע משום דעובר על לפ"ע. ז"א דישראל העובר במזיד ליכא לפ"ע כמ"ש ש"ך ודג"מ יו"ד סי' קנ"א ועוד בגוני אחריני באומרת תן טלה זה לפלוני ואבעל לך דהוי אתנן מדין ערב והמקבל לא ידע ולא עביד כלום. ואני תמה מלבד שלשון הגמ' בממנה זונה על פסחו לא משמע הכי אבל הלא קושיתי הי' לשיטת הסוברי' דגם לאחרים הוי מהב"ע וא"כ גם בכה"ג הוי מהב"ע. ואולי יאמר דוקא אם שייך מהב"ע לעובר העבירה אז לאחרים נמי הוי מהב"ע אבל היכא דל"ש מהב"ע לעושה עבירה רק לאחרים בזה כ"ע מודים דלאסרים לא הוי מהב"ע אבל דוחק הוא לחדש כן:

ועוד דאכתי תקשי לשמעון בן טרפון שבועות דקאמר אזהרה לעוקב אחר הנואף מנין שנאמר לא תנאף לא תנאוף א"כ במלין שפחתו אצל עבדו של חבירו המקבל האתנן גופא עובר עבירה של לא תנאף ולא משום לפ"ע:

ועוד דבלא"ה עובר עבירה משום לפ"ע ומה שהביא מדברי הש"ך ודג"מ הם לא כתבו רק במקום דל"ש לפ"ע שיכולי' לקנות במק"א ולא הוי כמו תרי עברי דנהרא וליכא רק משום מסייע ידי ע"ע ובזה כתבו דאם הוא שוגג מחויבי' להפרישו כמו קטן או"נ ובמזיד אין מצווין להפרישו אבל ליספי לי' בידים במקום דהוי כתרי עברי דנהרא ודאי עובר משום לפ"ע אפילו בגדול העובר במזיד. וראי' לזה מתוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב שהקשו בכהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אע"ג דעובר משום לפ"ע וכו' ומאי קושי' הא התם מיירי במזיד דאם המשלח שוגג ל"ש לומר כיון דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו דהא אין שם חיוב קרבן. וגם מ"ש תוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו באם השליח שוגג יש שלד"ע דלא כמ"ש ריטב"א בקידושין מ"ב דבשליח שוגג ודאי אשלד"ע דהוי שליחות בטעות אבל אם המשלח שוגג י"ל דמודו דאין שלד"ע משום שליחות בטעות וע"כ במשלח מזיד מיירי וא"כ ל"ש לפ"ע כלל אע"כ דשייך לפ"ע אפילו בישראל גדול העובר במזיד:

ועוד למ"ש בתשו' בית אפרים או"ח סי' ל"ו דאפילו בלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפ"ע היינו באינו מאכילו בידים אבל במאכילו בידים איכא משום לפ"ע אפילו בכה"ג. ובתשו' א' הראיתי פנים לזה מרמב"ם ספ"י ממעשר ע"ש. [עיי' בי"ש חיו"ד הל' שחיטה] וה"נ אפילו נאמר דבעובר במזיד ליכא משום לפ"ע אבל במאכילו בידים ודאי איכא משום לפ"ע ועיין רמב"ן בחומש פ' בראשית בפסוק האשה אשר נתת עמדי שכ' מכאן יש ללמוד עונש למחטיאו אדם בדבר כאשר למדוני רבותינו בפסוק ולפ"ע לא תתן מכשול ע"ש והלא התם אדה"ר והוה מזידין הי' ומ"מ אית בי' משום לפ"ע. ועיין רמב"ן פ' מטות בפסוק ונשא את עונה משמע קצת דוקא בהיא שוגגת מקרי הבעל גורם התקלה ולא במזידה ע"ש אלא דמשם אין ראי' דמיירי בלוקחת בעצמה ועוברת על נדרה וה"נ בתלין שפחתך אצל עבדי הוי כמאכילו בידים ושפיר איכא משום לפ"ע:

ועוד למדתי מדברי רמב"ם הנ"ל שכתב ואם הי' הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן ע"ש לחלק דדוקא אם אינו נותן משלו ליכא משום לפ"ע אבל בנותן משלו אפילו לישראל העובר במזיד נמי איכא משום לפ"ע. וראי' לזה מב"ק כ"ח בנרצע שכלו ימיו דארנב"י בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא ופרש"י ורשאי להלקותו ולהפרישו. ולדעת הש"ך ודג"מ תקשי הא ישראל גדול העובר במזיד אין מצווין להפרישו אע"כ דמשלו מצווה אפילו להפרישו כנ"ל ומכ"ש דאם מכשילו בידים דעובר על לפ"ע [ע"ל סי' שט"ז]:

וגם מ"ש באופן השני כיון דהמקבל לא ידע לא הוי מצוה הב"ע. לא ידענא הלא גם בשוגג שייך מהב"ע וכמ"ש הד"ג נ"י ג"כ במכתבו הקדום וזה פשוט:

ומה שתמה מנ"ל מהב"ע בשאר עבירות חוץ מגזל הא בקרא כתיב קרבנו ולא הגזול או גזול דומי' דפסח ומנ"ל דטעמי' דקרא משום מהב"ע תא קי"ל כר"י בב"מ קט"ו דלא דריש טעמי' דקרא ודילמא גזול גזה"כ הוא כמו פסח ושאר פסולי' ורובע ונרבע יוכיח שאין אנו דורשין טעמי' דקרא משום עבירה שנעשה בהם לפסול שאר בהמות שנעשה בהם עבירה. ולפענ"ד למ"ש תוס' בשבועות כ"א ד"ה אבע"א שהק' כיון דאיכא סברא ל"ל קרא. ותי' דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא ע"ש. ולפ"ז נ"ל דבאמת מהב"ע פסול מצד הסברא אלא שאין הסברא פשוטה כ"כ אבל כיון דמצינו דאוסר הכתוב גזול חזינן דסברא מעליותא הוא לפסול מהב"ע. וכן משמע הלשון בסוכה דקאמר משום דהו"ל מהב"ע שנאמר והבאתם את הגזול ופרש"י דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה ולהכי פסלינן מסברא כיון דאשכחן קרא וכנ"ל. ובהכי ניחא נמי מה דק"ל מנ"ל מהב"ע בשאר מצות דילמא רק בקרבן פסלה רחמנא וכמ"ש תוס' בסוכה דף ט' לאמת דבשאר מצות מהב"ע רק מדרבנן ולמ"ש ניחא כיון דאשכחן בקרא דאוסר להביא מהב"ע חזינן דסברא מעלי' היא ופסלינן בכל המצות מצד הסברא:

ושוב חידש מכח קושי' הנ"ל דבאמת בכל העבירות הוי מהב"ע רק מדרבנן רק בגזילה הוי מה"ת והביא ראי' מתמורה כ' ע"ב דאמרינן אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכתבו תוס' שם ד"ה ואין דבעולה ושלמים דלאו לכפרה אתיין קריבה וכן מקדיש נקבה לפסחו בתמורה י"ט דהוא עצמו קרב שלמים ואמאי הא הוי מהב"ע כמ"ש תוס' תמורה ז' ד"ה אפילו דמקדיש נקבה לעולה לוקה וה"ה לפסח דמ"ש. אע"כ דאין פסול דאורייתא במהב"ע רק בגזל דמהיכא תיתי נילף מגזל נילף מתמורה. ובעיני יפלא הלא בתמורה ל"ש מהב"ע לשיטת הסוברי' דאם כבר עברה העבירה ל"ש מהב"ע וה"נ כבר עברה שהמיר ואפילו נאמר כיון שנשאר רושם מן העבירה. שהרי התמורה קדושה. לא מקרי עבירה עוברת כיון דהעבירה ניכרת וכמ"ש תוס' חולין קט"ו לענין תועבה ניכרת מ"מ צ"ע הלא חד לאו ניתקן במה שניתק לעשה והשני הלא סופג מ' וכיון שלקה הרי הוא כאחיך ועיין תוס' ומהרש"א ריש חולין וא"כ אין כאן עבירה כלל. אבל יותר תמוה הא אין המצוה בא ע"י עבירה שהרי הי' יכול להקדיש בהמה זו בלי שיאמר ה"ז תמורת זו רק יאמר הרי זו לחטאת וא"כ לא הוי מהב"ע וכמ"ש תוס' בסוכה. אם לא שיאמר דדוקא לפי האמת דמהב"ע בשאר עבירות הוא רק מדרבנן חלקו תוס' כן אבל אם הי' מהב"ע מה"ת באמת אין חילוק כלל ודוחק]. ותדע דאם הי' שייך בתמורה מהב"ע א"כ בעולה ושלמים אמאי קריבה נהי דמה"ת ל"ש בשאר עבירות מהב"ע אבל עכ"פ מדרבנן פסול אע"כ דל"ש שם מהב"ע מטעם הנ"ל רק מסברא אמרינן התם דאין מתכפר בדבר הבא בעבירה אף דל"ש מהב"ע ומשו"ה באמת לא הוזכר שם לשון מהב"ע וכמ"ש תוס' גיטין נ"ה וכמה דוכתי דלענין ברכה חמיר טפי לפי שמזכיר ש"ש וזה דוקא לענין כפרה ולא ליפסל הקרבן. ומה"ט ג"כ אינו ברור בעיני מ"ש נילף מתמורה וכי יש קרא בתמורה דלא חיישינן למהב"ע והלא הכל רק מסברא. וגם מ"ש דאין חילוק בין מקדיש נקבה לפסח ובין מקדיש נקבה לעולה לדעתי הקלושה שב' ושני דבעולה כיון דתמכר והיא גופה אינה קריבה בזוי' מילתא כדאמרינן תמורה דף ז' שם אבל בפסח כיון דהיא גופה קריבה שלמי' לא בזוי' מילתא ואינו לוקה:

ולפי האמור הי' אפשר ליישב מה שנתקשה בחי' רשב"א גיטין כ"ה אהא דאמר עולא ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבי' והק' רש"י איך ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת. ותי' שב וא"ת שאני והק' רשב"א הא הוי קו"ע שאוכלי' הכהנים חולין שנב"ע ומקטירי' אימורין של חולין ע"ג מזבח ע"ש. ולהנ"ל י"ל דגם לעולא דס"ל ייאוש כדי ל"ק מ"מ ל"ש בי' מהב"ע כיון שקונה ע"י ייאוש ושינוי שם או שינוי רשות ודמים בעלמא הוא חייב לו וכמ"ש בחי' רמב"ן שם אליבא דר"י אלא דמשו"ה אינה מכפרת משום דאין אדם מתכפר על חטא בדבר הבא בעבירה אלא דאי ייאוש כדי קני אין הקדש בא בעבירה כלל אבל כיון דייאוש כדי לא קי הקדש בא בעבירה וא"כ בעולה ושלמים הוי כשר כה"ג רק בחטאת אינה מכפרת וא"כ הקרבן כשר אלא דבחטאת כיון דאינה מכפרת ממילא פסול אבל כיון דבשב וא"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ואמרו שא"צ להביא חטאת אחרת וממילא מתכפר בזו וכיון שמתכפר הקרבן כשר דאין כאן כלל משום מהב"ע וליכא חשנב"ע ולק"מ:

ומ"ש הדגנ"י ליישב קושי' מהרש"א סוכה ל' אהא דהק' תוס' ל"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל משום מהב"ע. והק' מהרש"א הא כתבו תוס' לעיל דף ט' דמהב"ע אינו רק מדרבנן. ותי' הדגנ"י דהיכא דאם נאמר דלא יצא לא נעשה עבירה כלל בזה מה"ת אמרינן דמהב"ע לא יצא וכיון דטבל אסור בהנאה של כילוי א"כ כשאוכל מצה של טבל אי נימא דיצא יש בו תוספות הנאה שיי"ח למ"ד מלה"נ מלבד הנאת גוף אכילה ובתוספות הנאה יש איסור כדאמרינן בשבועות י"ז למ"ד משמש מת בעריות חייב לא תפרוש בהנאה מרובה ואי נימא דלא יצא לא עביד איסור זה דהנאת מצוה ושפיר הוי מהב"ע מה"ת. והנה תי' זה יתכן לשיטת תוס' בשבת כ"ו ד"ה אין ובפסחים ל"ד ד"ה מחמי דהנאה של כילוי אסור מה"ת אבל לדעת הרמב"ם פי"א מתרומות ור"ש סוף מס' תרומות בשם הר"מ ב"א דאינו אסור רק מדרבנן אינו מועיל תי' זה דשפיר צריך קרא דאינו יוצא במצה של טבל דמה"ת אין כאן מהב"ע:

אבל בגוף הדבר אני תמה דודאי בשאר איסור הנאה שייך לומר דתוספות הנאה ג"כ אסור אבל כאן דאינו אסור רק בהנאה של כילוי מה איסור יש בתוספות הנאה כיון דגם אם אינו יוצא ואין לו תוספות הנאה ג"כ הוא מכילה ועומד וא"כ אין בתוספות הנאה הנאה של כילוי ואינו אסור בטבל וגדולה מזו פסק הרמב"ם פי"א מה' תרומות הט"ז והח"י דמותר לישראל להדליק שמן שריפה אם נעשי' צרכי כהן וצרכי ישראל כא' ע"ש. וה"ט כנ"ל כיון שמכלה אותו לצורך כהן שמותר בהנאה של כילוי אף שגם ישראל נהנה מ"מ לא נקרא הנאה של כילוי ודין זה הוא מתוספתא כמ"ש כ"מ שם:

ועוד דאמרינן כריתות דף זי"ן כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש משום דמחוללת ועומדת וה"נ כיון שאכלה הר' מחוללת ועומדת וא"כ אין איסור כלל בהנאת המצוה ואפילו למ"ש תו"י בכתובות ל' דוקא התם שנגמרה כל הנאתה הוי מחוללת ועומדת אבל בלעיסה שלא נגמרה כל הנאתו לא הוי מחוללת ועומדת ע"ש. מ"מ זה דוקא בלעיסה שלא נגמרה כל הנאה שהתרומה עומד לה אבל הנאת מצוה אינה הנאה שתרומה עומד לה ודאי כיון שאכלה מקרי נגמרה כל הנאתה. ואין לחלק בין טבל לתרומה דהנאת כילוי של תרומה וטבל מחד קרא נפקי כמבואר בתוס' שבת דף כ"ו ד"ה אין ותוס' יבמות ס"ו ד"ה לא ע"ש וא"כ אין איסור בתוס' הנאה של מצוה:

הן אמת דיש לחלק דדוקא אם עיקר הנאה של כילוי הי' בהיתר לכהן אז אין איסור בתוספות הנאה לישראל אבל אם גם עיקר הנאה של כילוי הי' באיסור כמו באוכל מצה של טבל אז יש איסור גם בתוס' הנאה וכעין זה מחלק המל"מ סוף פ"ג מביאת מקדש דאם תחילת ביאתו למקדש הי' באיסור אפילו בשוגג מקרי השהי' אח"כ מעשה אבל אם תחילת כניסתו הי' בהיתר לא מיחשב השהי' כמעשה וכן משמע קצת ברש"י כריתות שם ד"ה כהן שסך שכתב אלמא כיון דבטלה בהיתירא בטלה ע"ש אבל תוס' ישנים ביומא פ"א ד"ה זר כתב להדי' דאפילו נתחללה באיסור נמי מותרת אח"כ משום דמחוללת ועומדת ע"ש ולפ"ז הדבר צריך תלמוד אצלי:

אך לפענ"ד נראה ליישב קושי' מהרש"א בסברא ישרה. דוקא היכא דהעבירה היתה נעשית גם בלי עשיית המצוה כגון בלולב הגזול עבירת הגזל הי' נעשה גם מבלי שנטל הלולב לצאת בו או בסוכה גזולה שכתבו תוס' דמהב"ע הוי רק מדרבנן גם אם אינו יושב בה לשם מצות סוכה עבירת הגזל נעשית אז מהב"ע רק מדרבנן ומה"ת יי"ח. אבל במצה של טבל בלי עשיית המצוה של אכילת מצה לא היתה עבירת אכילה נעשית בזה לכ"ע מהב"ע מה"ת דכיון דבזה אין עדל"ת לא ציותה תורה שיאכל מצה של טבל אדרבה אסרה עליו לאכול ואיך נאמר שקיים מצוה כיון שהתורה ציותה שלא יאכל כדי שלא יאכל טבל אבל בגזל ל"ש לומר כן שציותה תורה שלא יקח לולב הגזול כדי שלא יגזול שהרי גם בלא עשיית המצוה גוזל ומה הפסד יש בקיום המצוה ואתי שפיר:

ומ"ש בפי' דברי תוי"ט רפ"ק דשבת דמשו"ה בלולב טבד"מ פטור משום דניתן שבת לדחות דהכונה דס"ל כשיטת הריב"א חולין קמ"א דהל"ת נדחה ונשאר רק עשה ותוס' ביומא פ"ה ד"ה חוץ כתבו דלרבי ליכא חיוב קרבן בעשה שיש בו כרת רק בל"ת ולפ"ז בהוציא לולב בשבת לצאת מ"ע דלולב דוחה ל"ת דשבת ונשאר רק עשה שיש בו כרת ולהכי פטור מחטאת משא"כ בצדקה אי אומר העני לא בעינא מי איכא לעשה כלל. והביא ירושלמי פ"ג דסוכה חברי' אמרי' דברי ר"י שמ"ע דוח' למל"ת א"ל ר"י לא מן הדא אלא מן הד' דא"ר איל' ותני' כך הי' המנהג בירושלים אדם הולך לביהכ"נ ולולבו בידו וכו' מבואר דחברי' ס"ל דעדל"ת וגם מה שאמרו אח"כ לא מן הדא מודה דעשה דלולב דוחה ל"ת דשבת רק דבא לחדש דאפילו כבר קיים מ"ע דלולב מ"מ פטור מהא דר' אילא דהוי טבד"מ ועשה מצוה כיון דניתן שבת לדחות וכדעת תוי"ט:

תיתי לי שבגוף הדבר כיוונתי לדעתו הגדולה שכונת תוי"ט לשיטת ריב"א. אך דלא הונח לי בזה דלרבי בעשה שיש בה כרת אין בו קרבן דאכתי תקשי א"כ איך ס"ד בגמ' דשבת ד' דמתני' ר"ע היא הא משמע בתוס' יומא שם דר"ע ס"ל כרבנן דגם בעשה שיש בה כרת חייב קרבן וא"כ ע"כ לא צריך שיהי' ניתן שבת לדחות דא"כ בלולב אמאי פטור וא"כ תקשי הא הוי טבד"מ גם בצדקה אם לא שנאמר דהוי ס"ל דר"ע פליג באמת אהא דר"י. לכן פירשתי למ"ש בתשו' נוב"י דהא דעשה לא נדחה היינו משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל בעבר ועשה אמרינן להיפך מאי אולמא ואפילו עשה לא עבר וא"כ גם לרבנן ליכא חיוב קרבן. אבל גם בזה לא הונח לי דכיון דעשה דשבת יש בו כרת ותוס' כתבו בזבחים ל"ג ע"ב ד"ה לענין דעשה דכרת דוחה אפילו עשה ול"ת גרידא א"כ עשה דכרת אלים טובא ול"ש מאי אולמא ועיין בשושנת העמקים כ"ח:

אך לפענ"ד אפשר לומר דכרת דכתיב בשבת אינו כלל על עשה דשבתון רק על ל"ת דשבת ובמקום דהל"ת נדחה ליכא כרת כלל ואין כאן חיוב חטאת. וראיתי בחת"ס יו"ד סי' רנ"א דפשיטא לי' דאיכא כרת על עשה דשבתון אף אם הל"ת דשבת נדחה. ונראה דפשיטא לי' נמי דאיכא חיוב חטאת בשוגג דדוקא בדבר שהוא עשה לחודא ליכא חטאת לרבי וליכא כרת רק בפסח ומילה אבל היכא דאיכא לאו ועשה אז גם אם הלאו נדחה איכא כרת וחטאת על העשה והביא ראי' מהוריות ח' ע"ב דקתני אבל חייבין על עשה ול"ת שבנדה וע"ש ברש"י מבואר דחייבין כרת וחטאת קבוע על עשה שבנדה עכ"ד. ובמחכ"ת דבריו תמוהי' דהרי קתני התם איזהו מ"ע שבנדה פרוש מן הנדה ופרש"י כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם וכו' וזה ברור דאם בעל סמוך לווסתה ולא ראתה בשעת תשמיש דאין כאן לא כרת ולא חטאת ואין ב"ד חייבין פר בהוראה ולא משכחת כרת וחטאת אלא בראתה בשעת תשמיש ואז הכרת וחטאת הוא על לאו דנדה לא על בעילה סמוך לווסתה שהוא עשה וזה גורם רק דלא הוי אנוס אכניסה כדאמרינן בשבועות י"ז. וגם גוף הדבר תימה אצלי איך חייבין ב"ד פר בהוראה אם הורו דמותר לבעול סמוך לווסתה הא אם לא ראתה בשעת תשמיש אין בו כרת וקרבן בשוגג ועוד קשה לי דבשבועות תנן מ"ע שבנדה הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חייב ואמרינן בגמ' י"ח ע"ב דהעשה הוא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ולמה לא פרש"י כן בהוריות דזו הוא מ"ע שבנדה פרוש מן הנדה באבר מת והעשה כנ"ל. וגם מזה אין ראי' לחת"ס הנ"ל דפי' באבר חי לאו נמי איכא כדאמרינן בשבועות שם לא תקרב נמי לא תפרוש הוא ומשו"ה איכא כרת וחטאת אבל לא בעשה גרידא אפילו יש ל"ת באיסור זה במק"א כיון דהשתא ליכא ל"ת:

וגם מ"ש הדגנ"י דבצדקה ל"ש עדל"ת משום דאי אמר העני לא בעינא ליתא לעשה כלל לא נח דעתי בזה לפי תו"י בכתובות מ' משום דעלה דידה ליכא עשה ולאו איכא ולכן אסורה היא לעבור על ל"ת וזה ל"ש כאן בעני דלא עביד מידי וגם לתי' ראשון שם בתוס' דבכיבוד אב מיד שצוה האב הוי עשה לעשות מצוה ה"נ מיד שפשט העני את ידו מצוה לתת לו צדקה ול"ש, אי אמר לא בעינא אלא לפי' הר"ן דהעשה קליש מה"ט ואינה דוחה ל"ת ולכן הי' נ"ל יותר לפרש דבצדקה ל"ש עדל"ת משום דאפשר לקיים שניהם בזה עוקר וזה מניח ולא שיעשה בעה"ב עקירה. והנחה:

אך בגוף הדבר יש לי פקפוק למה שהעלו תוס' ביבמות ו' ד"ה שכן דבשום מקום אין עדל"ת שיש בו כרת א"כ איך דוחה עשה דלולב ל"ת דשבת שיש בה כרת. אבל יתכן לשיטת רש"י שם ד"ה אלא לעולם דאם א"א לקיים העשה בלי עבירת הלאו שפיר דחי אפילו ל"ת שיש בו כרת ומן ירושלמי הנ"ל יש ראי' לשיטת רש"י:

אלא אי קשי' לי הא קשי' לי מאי פריך בסוכה מ"ב על ר"ה מאי קמ"ל דטבד"מ פטור היינו הך ופרש"י פשיטא דממתני' שמעינן לה. ומאי קושי' הא ממתני' לא שמעינן טבד"מ פטור כלל רק משום דעשה דלולב דוחה ל"ת דשבת ועל שגגת עשה דשבת ליכא חיוב קרבן משא"כ בהא דר"ה דאכיל עולת העוף ל"ש עדל"ת דבעולת העוף ליכא מצוה באכילתה רק ל"ת. אלא ודאי דל"ש במתני' עדל"ת כלל דהרי אפשר לקיים שניהם ויכול לקיים מ"ע דלולב בלי הוצאה לר"ה ואדרבה פרכי' שם בגמ' מדאגבהי' נפק בי' ומשני בשהפכו או שהוציאו בכלי והי' אפשר שלא להפכו ושלא יטלנו בכלי וע"כ הוא משום טבד"מ והכי משמע לישנא דמתני' מפני שהוציאו ברשות ואי משום דעל עשה אין חיוב קרבן עכ"פ לא הי' ברשות:

לכן נ"ל לפרש דברי ירושלמי דרמב"ם פ"ה משגגות ה"ו כתב החילוק בין אונס לשוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח. בדרישה, ובחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות וכו' אין זה אלא אונס ע"ש. והנה לפי המבואר בסוגי' דטבד"מ הא דטבד"מ פטור היינו משום דלבו טרוד וממהר לעשות המצוה ומתוך טרדתו אינו מדקדק שלא יעשה איסור עיין רש"י שבת קל"ז ד"ה ה"ג וברש"י פסחים ע"ב ורמב"ם פ"ב משגגות ה"ח שכתב הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. ולפ"ז מבואר החילוק בין טבד"מ לטעה בדבר הרשות דבדבר הרשות לא הי' לו להטריד עצמו כ"כ עד שישכח לעבור באיסור כרת אבל בדבר מצוה הי' מחויב לעסוק במצוה והרשות נתינה וחובה להטריד עצמו בה וכיון שמתוך כך שכח הרי הוא אנוס וזה הפי' מפני שהוציא ברשות מצוה שכיון שהוא מצוה הי' לו רשות להטריד עצמו. ומעתה אני אומר דכ"ז אם הדין עדל"ת דעשה עדיף מל"ת ה"נ דוחה מחשבת במ"ע המחשבה במל"ת ושפיר הי' מחשבתו טרוד במ"ע דלולב ולא הי' מחשבתו לדקדק על ל"ת דשבת ופטור אבל אי אין עדל"ת אינו להסיר מחשבתו לדקדק שלא יעבור בל"ת כדי שיחשוב על מ"ע ושוב שוגג חייב. וא"כ גם כונת ירושלמי דברי ר"י שמ"ע דוחה למל"ת ליתן טעם אמאי טבד"מ פטור ולעולם פטורי' משום טבד"מ ואפילו אפשר לקיים שניהם ולק"מ:

וזה הפי' ניתן שבת לדחות אפילו לגבי תינוק אחר מ"מ הי' לו רשות להטריד מחשבתו בקיום המצוה ומתוך כך לא דקדק שלא לעבור איסור במילת האחר ולכן פטור עיין רש"י שבת קל"ז וא"כ דברי תוי"ט דלגבי לולב ניתן שבת לדחות בשביל ל"ת שבו כנ"ל. ואי שאכתי הי' לו לדקדק בשביל מ"ע דשבת. ז"א דבשביל שאינו מדקדק על עשה אין כאן חיוב קרבן אבל בצדקה לא ניתן שבת לדחות מטעמי' הנ"ל ומלבד זה לאו מצוה דרמי' עלי' הוא ואפשר ע"י אחרים עיין תוס' סוכה מ"ב סד"ה מהו דתימא וגם אין זמנו בהול היום אין לו רשות, להטריד עצמו במחשבת מצות צדקה ולשכוח איסור הוצאה דשבת וא"ש:

ועוד הי' נ"ל דבאיסור הוצאה ליכא עשה דשבתון כלל בשבת רק לאו. דתוס' בריש שבת ושבועות כתבו דהוצאה מלאכה גרועה ולהכי צריך תרי קראי לעני ולעשיר וצריך נמי דתולדה הוי במשכן ע"ש א"כ השתא נמי דאיכא תרי קראי שהוא בלאו מ"מ עשה לית בי' משום דמלאכה גרועי הוא וכיון דעדל"ת שפיר ניתן איסור הוצאה דשבת לדחות מפני מ"ע דלולב והכל כמש"ל אפילו לרבנן דרבי דאיכא חיוב קרבן אפילו במ"ע שיש בה כרת משום דכאן ליכא עשה כלל:

ומה שדחה פירושי בירושלמי פי"ג דשבת ה"ג בהוציא מצה לרה"ר בהוציא בפיו דמצוה ועבירה באי' כא' משום דק"ל הא שיעור הוצאת שבת בכגרוגרות שהוא יותר מכזית דמצות אכילת מצה וא"כ אין המצוה באה ע"י עבירה שבכזית אין איסור הוצאה והי' יכול לקיים המצוה בכזית שאין בהוצאתו עבירה וע"כ משום דגם בשיעורו שבת ח"ש אסור מה"ת ואמרינן בשבת פ' הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות א' וכתב פטור מ"ט דבעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לי' לשיעורא דקמייתא ומעתה בהוציא כזית מצה ואח"כ אכלה שפיר ח"ש אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי אבל אם נימא דהוציא בפיו ואכלה אף אם יוציא עוד ח"ש פטור משום דהראשון אינו בעין ולא חזל"א וח"ש מותר ואין כאן מהב"ע כקושי' הנ"ל וא"כ ע"כ לא מיירי בענין זה. הרבה תשובות בדבר. חדא דאם הוציא בפיו ובליעתו זו הנחתו חייב על הוצאת שבת. ג"כ בכזית מיגו דהוי שיעור לענין מצות אכילת מצה הוי נמי שיעור לענין הוצאת שבת דהא בהדדי קאתיין וכדאמרינן בשבת דצ"א וע"ש בתוס' ד"ה דאי ועיין תוס' עירובין כ' ע"א ד"ה לא יעמוד. ועוד נ"ל דמעיקרא לק"מ כיון דשיעור הוצאה אינו שווה בכל הדברים אלא לפי חשיבותן ודרך הצורך בהן כמבואר בשבת פ' המוציא ופ' אר"ע וא"כ במוציא כזית מצה לצאת בו אפשר דמדינא סגי בשיעור זה כיון שדרך להוציאו ולהצניעה כיון שהוא שיעור חשוב לצאת יי"ח מצה. ושלישית, דח"ש נמי אסור מה"ת דחזל"א להוציא עוד ח"ש בפיו ולבלוע והי' כל השיעור ביחד בעיני' במיעיו דבהניחה לא אמרינן דהוי כמו שקלטה כלב רק בהגביה כדאמרינן שם בשבת פ'. ובזה הנני חותם בברכת התורה כנפשו ונפש המשתוקק למדברותיו נאוה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה