בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שיח
שיל"ת חוסט יום א' ואתחנן תרמ"ב לפ"ק:
בין המצרים. יזרח אור לישרים. יראה בית בנוי בראש ההרים. וקרן עמו ירים. תהלה לכל חסידיו ה"ה ידידי ורב חביבי הרבני החריף ובקי. זך ונקי. מוכתר בנימוסים גן הדסים. כש"ת מו"ה מרדכי לאוו נ"י. כאור בהיר בק"ק פעטראוועסעל יצ"ו:
שבוע העברה קבלתי מכתבו הנעים עם ברכת מז"ט ליום חתונת בני הרבני החריף מו"ה יצחק יעקב נ"י. וברך לו אשיבנה בברכת התורה. ואשר העיר על דברי מעין חכמה להגאון ר' נח צבי ז"ל פ' אחרי דף ע' אות מ"א שהקשה על דברי תוס' שבועות דף ז' ע"ב ד"ה לטומאה שכתבו הכא לא קאמר ונ"מ להיכי דלא עביד פנימי כדקאמר לעיל דפנימי קרב ברישא ואי ליכא אלא חד יעשהו פנימי ולא חיצון. והקשה הוא ז"ל הא מבואר במנחות כ"ז דשני שעירים מעכבין זא"ז וא"כ אם אין לו אלא חד לא מצי מייתי פנימי בלא הגרלה ולמה לא יקרבוהו לשעיר הנעשה בחוץ. והדק"ל דהו"ל למימר נ"מ היכא דלא עביד פנימי וכגון שאין לו אלא אחד. וחידש שם באריכות דהגרלה לא מעכבא אלא בפנימי אבל במשתלח אין הגרלה מעכב והיכי דליכא אלא חד עושהו למשתלח ולא לחיצון אף בלי הגרלה. ופר"מ תמה עליו הא תוס' כתבו דאי ליכא אלא חד יעשהו פנימי ולא חיצון ולא כתבו דיעשה משתלח, ולפענ"ד כונתו פשוטה דאין כונת התוס' דאי לית לי' אלא חד שאין כאן רק שעיר אחד לגמרי רק דבאמת איכא תרי אלא דליכא אלא חד מהנהו דאיירינן ועסקינן בהו דהיינו חיצון ופנימי וליכא אלא חד או לחיצון או לפנימי חוץ מחד דאיכא למשתלח אז יעשהו פנימי דקריב ברישא. אלא דע"ז קשיא אכתי לימא ונ"מ להיכי דליכא באמת אלא חד שעיר דאז אי אפשר לעשות פנימי בלי הגרלה. ועוד ת"ל דבלאה"נ עושהו פנימי דאז מרויח שעושה גם משתלח משא"כ אם יעשה הא' חיצון לא יוכל לעשות גם משתלח בלי הגרלה. לזה תירץ המעין חכמה דאי ליכא אלא חד עושהו משתלח ולא חיצון, אלא דבזה לא סגי דאכתי נימא נ"מ היכי דאיכא חד חוץ מהמשתלח דאז עושה משתלח בלי הגדלה והשני לחיצון. וע"ז תירץ תוס' דהא ליתא דאי ליכא אלא חד או לחיצון או לפנימי עושהו פנימי משום דקרב ברישא יעש"ה וימצא כי זה המכוון בדבריו.
עוד תמה פר"מ מגמרא יומא ס"ג ותמורה ו' דפריך למ"ל קרא דמשתלח פסול מחוסר זמן ובעל מום ת"ל הא אין גורל קובע אלא בראוי לשם. ולדברי המעין חכמה הא משכחת לה היכא דליכא אלא חד דעושה משתלח בלי גורל. ולפענ"ד גם זה לא קשה מידי דגם מעין חכמה מודה דמשתלח מצוה בהגרלה דהרי חד אשר עלה במשתלח כתיב רק דחידש דלמ"ד מעכבא. במשתלח לא מעכבא. והנה קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו והסביר רשב"ם ב"ב פ"א ע"ב דכל דבר שצותה תורה למצוה ולא לעיכובא כגון בילה או קריי' בבכורים אם אינו ראוי לעשות בו מצוה זו מעכב דצריך לעשות באופן שיוכל לעשות בו מצוה זו. וה"נ נהי דהגרלה לא מעכבא במשתלח אבל עכ"פ צריך שיהי' ראוי לעשות בו מצות הגרלה ואם אינו ראוי מעכב. וא"כ פריך שפיר במחוסר זמן ובעל מום כיון דאינו ראוי להגרלה פסול אפילו בליכא אלא חד ואינו מגדיל:
ועוד נ"ל דבר חדש דאם מביא משתלח בלי הגרלה אינו נקבע למשתלח בקריאת שם עד שמתודה או עד שעת שילוח ומנא אמינא לה מתוס' שבועות דף י"א ע"ב ד"ה ואף שכתבו בשם הערוך דפי' גבי קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהם. דטרם מושכן לסכין אין לומר איזה מוסף ואיזה תמיד אלא תלוים ועומדים בתנאי לב ב"ד דדאעפ"י שאמרו שהם תמידין אם ירצו לשנותם לשם זבח אחר רשאי' לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחוט תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף ע"ש. מבואר דקרבנות צבור אינם נקבעים בפה ובשם. וכן נראה מדברי רש"י יומא דף מ' ד"ה במקום שלא קידש הגורל וד"ה קידש השם דנקט רק קיני זבים וזבות ויולדות שהם קרבנות יחיד ונקבעים בקריאת שם וגם שם דוקא בשעת לקיחה. אבל אם לא קראו הבעלים שם בשעת לקיחה לא מהני קריאת שם אח"כ ותלוי רק בעשיית כהן. אבל בקרבנות צבור הכל תלוי בעשיית כהן וקודם עשיית כהן יכול לשנות. רק בשני שעירי יוה"כ גילה קרא ועשהו חטאת שהגורל קובע. אבל אי ליכא אלא חד למשתלח אין כאן קביעות עד שעת עשייה. והנה שעיר המשתלח הוא מתרומת הלשכה והי' קדוש יען שנקנה ממעות הקדש וא"כ לא שייך בי' לאו שלא יקדישנו עד שעה שנקבע למשתלח ע"י גורל. וא"כ בליכא אלא חד דאינו מגריל ואינו נקבע ל"ש בי' שלא יקדישנו והתם ילפינן במשתלח יקדישנו ג"כ דהרי מעיקרא כתיב קרבן דדרשינן מיני' שלא יקדישנו ואח"כ לד' לרבות משתלח ועכ"ח בנקבע ע"י גורל ופריך שפיר דהא א"א לקבעו בגורל כיון שאינו ראוי לד' וא"ש:
ויותר נ"ל ביישוב תמיהת פר"מ דהא דילפינן מלה' לרבות שעיר משתלח היינו דוקא היכא דאיכא שנים להגדיל עליהם והוא ראוי לה' אלא שאינו מיוחד לה' אבל היכא דליכא אלא חד ואינו ראוי לד' אלא למשתלח ליכא למילף מלר' כל דלה' דאסור המשתלח במחוסר זמן ובעל מום שהרי אינו לד' כלל רק לעזאזל וכיון דלא ילפינן אלא בדאיכא שנים ומגריל פריך שפיר והא אין גורל קובע וכו' ואף דמוקמינן שם כר"ש דהגרלה אינו מעכב היינו כשהגריל בתחילה והשני הוא תחת הראשון שהגריל עליו עם של ה' אבל בליכא של ה' כלל לא ילפינן מלה' כלל כנ"ל:
ובגוף קושי' מעין חכמה נ"ל דכבר עמד בספר דברי ר"ש ביומא אהא דילפינן במנחות כ"ז שני שעירי יוהכ"פ מעכבין זא"ז מדכתיב חוקה והא חוקה לא נאמרה רק על דבר הנעשה בפנים ונדחק בזה. ולפענ"ד נראה דהא דמעכבין זא"ז היינו אחר שכבר הוזקקו זה לזה ע"י הגרלה וכעין דאמרינן במנחות דמ"ו דבין למ"ד כבשי' אין מעכבין הלחם ובין למ"ד לחם אין מעכב הכבשים מ"מ הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבו אהדדי. ועיין תוס' יומא מ' סד"ה ואזדו וכו'. וא"כ אף דלא קאי חוקה רק אפנימי מ"מ כיון שהוקבעו כאחת אם מת האחד גם השני ידחה אבל אם ליכא אלא חד ולא הגריל שפיר י"ל דאין מעכביו זא"ז ויכול להקריב פנימי בלא משתלח. ומה שהקשה הא אי אפשר בלא הגרלה לר"י דהגרלה מעכבא. נ"ל דהא דהגרלה מעכבא היינו היכא דאיכא שנים כיון שאין השם קובעו לד' כדילפינן מועשהו חטאת. הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת. וכל זמן שלא נקבע בחטאת פסול. אבל אי ליכא אלא חד והדין הוא דעושהו פנימי שפיר נקבע לחטאת בל' גורל ועיין תוס' זבחים דף ב' ד"ה סתם ושפיר כתב התוס' דאי ליכא אלא חד עושהו פנימי. ובהכי ניחא נמי מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דשני שעירי יוהכ"פ מעכבין זא"ז שעמד בזה בספר מעין חכמה. ולפמ"ש א"ש כיון דהך דינא הוא רק אם נקבעו ביחד ע"י גורל אין אחד כשר בלא חבירו. אמנם לרב ביומא ס"ד דס"ל שני שבזוג ראשון יקרב. שני שבזוג שני ירעה דאין בעלי חיים נדחין ורבא אמר שם דדייקא מתני' כותי' דרב. ועכ"ח מתני' דהקומץ אתי' כמ"ד ב"ח נדחין וכיון דרמב"ם פסק בפ"ה מעבודת יו"כ הט"ו כרב שפיר לא הביא האי דינא דשני שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז:
ופר"מ כתב ליישב קושי' מעין חכמה משום דסוגי' קאי אמתני' דר"י ס"ל דמה פנימי אין מכפר אלא על אחת כן החיצון ולזה מודה רק פליג דרגלים ור"ח אין כפרתן שווה ור"מ מוסיף דחיצון ור"ח כפרתן שווה אבל פנימי כ"ע מודו דאינו מכפר אלא אדידי'. וא"כ על פנימי קאי קושי' גמ' לכ"ע וכן על החיצון לר"י ור"ש והרי ר"ש ס"ל יומא מ' הגרלה אין מעכבת. יפה כיוון אבל לא הי' צריך לכל האריכות רק דגמרא בעי לומר נ"מ גם למ"ד הגרלה אין מעכבת. ואולי משום דקימ"ל מעכבת הוצרך לומר ר"ש לשיטתו אבל מ"ש דעל החיצון הי' הקושי' רק לר"י ור"ש לא דק דגם על החיצון קאי הקושי' לכ"ע וגם לר"מ דר"מ מודה שאין החיצון תולה תליית הפנימי וכל שעירים כפרתן שווה דקאמר היינו כל שעירי מוספין וכמו שפירש"י שם במשנה יע"ש:
וליישב דברי הרמב"ם שהשמיט מתני' דשני שעירים מעכבין זא"ז נלענ"ד בהקדם ליישב קושי' דברי ר"ש שהבאנו הא חוקה לא כתיב רק על דבר הנעשה בפנים דלכאורה קשה למאי דאמרינן ביומא ס ע"ב לענין קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר וכו' צורך פנים כפנים דמי א"כ למה צריך ביומא מ' קרא לר"י דהגרלה מעכבא יען שנעשה בחוץ הא הוא לצורך פנים. אך לק"מ מתרי טעמי חדא דצריך קרא דאפילו לענין משתלח הגרלה מעכב ודלא כמעין חכמה, ועוד דדוקא מה שמעכב לצורך פנים כגון חפינת קטורת סדרו מעכב גם אם עושה מבחוץ אבל אי הגרלה אינו מעכב לצורך פנים אף שהוא צורך פנים אינו מעכב. אמנם כ"ז קודם דידעינן משני פעמים אשר עלה ומועשהו חטאת דהגרלה מעכב בפנימי אבל בתר דידעינן דהגרלה מעכב בפנימי שוב אף אם נאמר כדעת מעין חכמה דליכא למילף מהני קראי דמעכב במשתלח מ"מ שוב הוי משתלח צורך פנימי והגרלה מעכב בו אף דנעשה מבחוץ מדכתיב חוקה ומיושב קושי' הגאון דברי ר"ש ז"ל. ולפ"ז הפי' שני שעירים מעכבין זא"ז דא"א לעשות אפילו אחד בלא הגרלה וכיון שפסק הרמב"ם פ"ג מעבודת יו"כ ה"ג דהגרלה מעכבת ובפ"ה ה"ב פסק דצורך פנים כפנים שוב א"צ להביא הך דשני שעירים מעכבין זא"ז ועיין ברמב"ם פיה"מ מנחות שם שני שעירי יוה"כ הן שעיר המשתלח וחבירו וכבר נתבאר זה ביומא. והנה גוף דין זה לא נזכר ביומא אלא כונתו דכבר נתבאר ביומא לענין מה מעכבים וכיון שהביא הדינים לענין מה מעכבים לכן אך למותר דבר שפתים להביא הך משנה וכמבואר:
וראיתי למעלתו דברים תמוהים בכאן מ"ש כיון דרמב"ם פסק כר"ש דלכפר קאי על כפרת דברים וא"כ אע"ג דפסק הגרלה מעכב אבל במת משתלח לא ישפך הדם כמבואר ביומא דס"ה דדוקא לר"י דדריש לכפר אכפרת דמים דאמר עד מתי צריך לעמוד חי עד שעת מתן דמים אבל לא לר"ש. ויישוב בזה מה שלא הביא הרמב"ם דין דמה משתלח ישפך הדם. שותא דפר"מ לא ידענא דלשיטת רש"י שם דואזדו לטעמייהו היינו לענין אי וידוי מעכב א"כ לא נזכר שם כלל דלר"ש לא ישפך הדם במת משתלח אלא ודאי ישפך ומשום דנדחה במיתת חבירו ושחוטים לכ"ע נדחים רק חנן המצרי ס"ל אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזדווג לו ולא קי"ל כוותי'. וע"כ לא מצרכי' קרא דיעמד חי דישפך הדם אלא לר"י דס"ל וידוי אינו מעכב במשתלח. וקשה קושי' הגמרא יומא דף ס"ה הא איתעבד מצוותי'. ועיין בפירש"י שם. ולהכי צריך קרא דיעמד חי. אבל לר"ש דווידוי מעכב ל"ק כלל קושי' הגמרא. דלא איתעבד מצוותי' עדיין ונדחה הדם דשחוטים נדחים וא"כ ודאי ישפך הדם. ולשיטת תוס' שם ביומא מ' דלר"ש לא ימות המשתלח אם נשפך הדם מ"מ אינו מוכרח דאם מת המשתלח לא ישפך הדם די"ל ב"ח אינן נדחין אבל שחוטין נדחין. אבל אפילו יהיבנא לי' דלהתוס' לר"ש מת המשתלח אינו נשפך הדם. מ"מ הא כתבו תוס' דטעמא דר"ש משום דס"ל הגרלה לא מעכבא. אבל לרמב"ם דפסק הגרלה מעכב ודאי נשפך. והא דלא הביא הרמב"ם דין זה משום דלא איצטריך דפשיטא הוא כמ"ש כיון דפסק וידוי מעכב ולא איתעבד מצוותי' ושחוטין נדחין ודאי ישפך ולא נצרכה דין זה אלא לר"י דוידוי אינו מעכב וכבר איתעביד לי' מצוותי' והו"א דשוב א"צ למשתלח כלל קמ"ל דאפי"ה ישפך מקרא דיעמד חי וזה פשוט:
ומכ"ש מ"ש פר"מ ביישוב דעת הרמב"ם שהשמיט מתני' דמעכבין זא"ז משום דס"ל כדעת התוס' דאי ליכא אלא חד עושין פנימי. והוא דבר אשר אין לו שחר. שהרי גם מעלתו לא כתב אלא תוס' כתבו כן משום דקושי' הגמרא הי' לר"ש דס"ל הגרלה לא מעכבא. אבל הרמב"ם דפסק מעכבא אין עושין פנימי בלא הגרלה ולדעת מעיין חכמה עושין משתלח בלי הגרלה וזה תירץ במעין חכמה יע"ש:
ומדי עברי בין בתרי דבריו ראיתי בספר דברי ר"ש יומא שם שהקשה אהא דפריך ביומא ס"ה מת המשתלח אמאי ישפך הדם הא איתעבד לי' מצוותי'. ופירש"י דשילוח אינו מעכב. א"כ לפמ"ש הש"ך סי' רס"ב דאם נימול תוך ח' כשר וח' אינו אלא למצוה אינו דוחה שבת וכדאמרינן מנחות ע"ב ואס"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת א"כ ה"נ כיון דשילוח אינו אלא למצוה אמאי אמרינן עתי ואפילו בשבת. ובהשקפה ראשונה אמרתי למאי דמסקינן בכריתות י"ד דעירוב והוצאה ליו"כ אלא דאפ"ה לא הוי ילפינן שבת מינה משום דהכשרו של יוה"כ בכך לכן צריך עתי ואפילו בשבת. אבל השתא דכתיב עתי ל"ק כלל שאינו אלא למצוה אמאי דחי דדוקא התם שאפשר לקיים מצוה זו בלא דחיי' אם חל בחול אינו דוחה שבת אבל כאן שא"א לקיים מצוה זו אלא בדחיית יו"כ שפיר דוחה גם שבת:
עוד נ"ל סברא לחלק יצאת דשם במילה במעשה אחת מקיים ב' מצות אם מל בח' והיינו שעיקר המצוה הוא שיהי' התינוק נימול ופרט המצוה הוא שימול בח'. ועיין בספר המצות לרמב"ם ובריש ה' מילה מנה רק מ"ע אחת. לכן שפיר אמרינן דאי נימול תוך ח' כשר יכול לקיים עיקר מצוה בלא חילול שבת אף שאם הי' עושה בשבת עושה במעשה זו עוד מצוה של שמיני שאינו מעכב בעיקר המילה אינו דוחה שבת. וכן בעומר אין הקצירה מצוה בפ"ע אף שהיא מעשה בפ"ע שהרי אם אינו מקריב העומר אין בקצירה מצוה כלל רק הקצירה הכשר להקרבה ועיקר המצוה הקרבת העומר. ועיין בספר החינוך לרא"ה ז"ל מצוה ר"ב. לכן כיון שיכול לעשות עיקר המצוה בלי חילול שבת של קצירה אין מצות קצירה שאינו מעכב בעיקר מצות הקרבת העומר דוחה שבת. אבל בשעיר המשתלח יש ג' מעשי מצוות שאין א' קשור בחבירו הגרלה וידוי ושילוח וכ"א מצוה בפ"ע שגם אם לא הגריל מצוה להתודות ולשלוח למ"ד הגרלה לא מיעכבא ולדעת מעין חכמה במשתלח לכ"ע לא מעכבא וכן אם לא התודה לר"י מ"מ מצוה בשילוח ואם אינו משלח לא עשה ממעשה מצות שילוח כלום שפיר דוחה שבת אעפ"י שמצות שילוח אינו מעכב בכפרה מ"מ ביטל מצוה זו לגמרי:
ואחר העיון נ"ל לחלק עוד דבמילה אם נימול תוך ח' כשר שפיר לא דחי שבת רק מלו בתוך ח' וכשיגיע שבת אינו חל עליו מצוה כלל וכן בעומר נ"ל דאם נקצר שלא כמצוותו כשר אם קצר מע"ש אין עליו מצוה כלל לקצור בליל שבת דהרי כתיב ראשית קצירכם שיהא העומר ראשית הנקצרים ואסור לקצור קודם העומר ועיין במזרחי פ' אמור בפסוק ראשית קצירכם. וא"כ אם יניח מה שקצר מע"ש ויקצור בליל ט"ז לצורך העומר יהי' עבירה למפרע מה שקצר קודם העומר לכן אמרינן דאם נקצר שלא כמצוותו כשר נקצרי' מע"ש ולא יחול עליו מצות קצירה בשבת ולא דחי שבת. אבל מצוות שילוח שעיר המשתלח שעכ"פ חל עליו בשבת אף שאינו אלא למצוה מ"מ דחי שבת ודו"ק:
ומה שהביא פר"מ קושי' האחרונים על דברי פמ"ג סי' ט"ו שכתב והנך ז' ימים בעינן מעל"ע דוקא. א"כ מה פריך ביומא דס"ג הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם הא משכחת שהביא שעיר אחד בן ח' יום ובחצות למשל יכלו לו ז' מעל"ע ומגריל בשחרית דשפיר הגורל קובע דהא אם יעלה על שעיר זה גורל לשם ימתין עד אחר חצות ואשמעינן קרא דאסור והגאון מהר"ש גאנצפריעד בספרו העלה שלמה תי' דאנן בעינן שבשעת הגרלה יהי' ראוי לקדשו לה' כי בשעת הגורל קורא לו שם ואומר לה' חטאת ומחוסר זמן אין מקדשין. ופר"מ פקפק ע"ז דכ"ע אית להו דרשה דר' אפוטריקי לילה לקדושה יום להרצאה ופמ"ג מודה דלענין הפרשה מותר אפילו בליל ח' ואפילו לא כלו לו ז' מעל"ע וציין לתוס' זבחים י"ב ד"ה לילה אין מחוסר זמן וד"ה יום להרצאה ותוס' מנחות ה' ד"ה אלא אר"פ:
ולפענ"ד דברי מהר"ש ג"פ נכונים דלשון פמ"ג שכתב והנך ז' ימים בעי מעל"ע דוקא משמע דקאי אז' לקדושה דבזה כתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו אבל להרצאה ז' לאו זמנו הוא רק ח' והני ודאי לא בעינן מעל"ע. ומר' אפוטריקי אין ראי' דמיירי היכא דשלמו ז' מעל"ע בלילה דאז מיד בתחילת היום להרצאה ואז לילה לקדושה אבל במקום שגם ביום אינו להרצאה עד חצות אין לילה לקדושה ואפילו ביום א"י להקדישו קודם ששלמו זי"ן מעל"ע:
וראי' לזה מדברי תוס' יומא דס"ד ד"ה התם שהקשה למ"ד ב"ח ניחין ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי איך אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה הא הוי דיחו' מעיקרא. ותי' בחד תי' דדוקא היכי דהוא זמן הקרבה ורק קרבן זה אינו ראוי להקרבה הוי דיחוי אבל לילה לא חזי להקרבת שום קרבן ואין הפסול בקרבן זה ל"ה דיחוי. [ואמת כי צע"ק מתוס' זבחים י"ב ד"ה יום להרצאה דבכל הקרבנות אם נשחטו בלילה עלו לא ירדו ובליל ח' עלה ירד א"כ ל"ד אהדדי] וא"כ אם ביום אינו ראוי להקרבה עד חצות ששלמו ז' מעל"ע ודאי הוי דיחוי דהא שאר קרבנות ראוית להקרבה וממילא אין כאן יום להרצאה ולא לילה לקדושה וממילא ממ"ד ב"ח נדחין נשמע סברא זו גם למ"ד אין נדחין ודיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי. ובזה הי' נכון לשון הגמרא ורש"י שם והא אין גורל קובע אלא בראוי ופרש"י אין הגורל קובע לשם אלא את הראוי לשם וכו'. ומדוע לא נקט אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם וכלשון הגמרא חולין י"א. אלא דרש"י בא לשלול קושי' הנ"ל דאין הגורל קובע לשם אלא בראוי בשעת הגורל לשם וכדברי מהר"ש הנ"ל:
ונ"ל לחדש עוד דאף אי אמרינן כדעת מעלתו שיוכל להקדיש קודם ששלמו ז' מעל"ע מיד שנכנס יום ח' מ"מ כאן דבעינן שיהי' הגורל קובע שלא יוכל לשנותו לקרבן אחר בעינן דוקא שלא יהי' מחוסר זמן להרצאה אפילו לבו ביום ואם אינו ראוי בשעת הגורל אינו קובעו ויכול לשנותו ולא עשה ולא כלום וכמו דאמרינן למ"ד אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל דקודם שבא לעולם יכול לחזור בו ה"נ דגם דאם מקדיש אינו יכול לחזור בו קודם זמן הרצאה כיון דהוא הקדיש מיד קדושת הגוף אבל לענין קביעות גורל שלא יוכל לשנותו לא מהני קודם שראוי להרצאה ומיושב קושי' הנ"ל:
אבל לפענ"ד כל הקושי' היא שיבוש דהרי לא מרבינן משתלח שאסור להקדיש מחוסר זמן יותר ממה שאסור להקדיש מחוסר הזמן השעיר לה' ושאר קרבנות וא"כ פריך שפיר ממנ"פ מחוסר זמן שראוי להקדיש לה' מותר להקדיש גם למשתלח ועכ"ח במחוסר זמן שאינו ראוי להקדיש לה' א"כ למ"ל קרא מיוחד שאינו ראוי להקדיש למשתלח ת"ל כיון שאינו ראוי לשם אינו ראוי גם למשתלח דהא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם:
ועוד נ"ל דהנה הרמב"ם פ"א ממעה"ק הי"ד כתב כ"מ שנאמר וכו' שעיר עזים בן שתים כל שנים הוא נקרא שעיר ובכ"מ שם הגיה שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים. ועיין מל"מ שם מה שתמה עליו. ובעיני יפלא הלא מקרא מלא דיבר הכתוב בשני שעירי יו"כ יקח שני שעירי עזים ואח"כ כתב פעמים ושלש ולקח את שני השעירים וכו' ונתן אהרן על שני השעירים השעיר אשר עלה עליו וגו' והשעיר אשר עלה עליו וגו' אלמא דאין חילוק בין שעיר עזים לשעיר לחודא דאל"כ הו"ל לדקדק בלשון ולא לשנות משעיר עזים לשעיר סתם. אמנם לק"מ דהרי קי"ל בעירוכין ח"י שנה האמורה בקדשים מעל"ע ולא שנת עולם וא"כ אפשר שבעיו"כ כשקנה אותם היו בתוך שנתם. ועיין תוס' ישנים יומא ס"ב כי מותר ללקחם תוך שנה ולכן קראם שעירי עזים אבל בשעת הגורל הוצרכו להיות בני שתי שנים לכן קראם שעירים ולא שעירי עזים וא"ש. וראי' לזה מרמב"ם פ"ה מעבודת יו"כ הי"ז שכתב במשתלח וכן אם נעשה מחוסר זמן נפסל כגון שנשחטה אמו לחולה ביו"כ שדחייתו לעזאזל הוא שחיטתו ולמה לא נקט מחוסר זמן כגון שלא שלמו לו ז'. אלא דז"א בכל שעיר כלל שהוא בן שתים וכמ"ש. ולפ"ז אין התחלה לקושי' הנ"ל דהא א"י להביא כלל לשני שעירי יו"כ בן ח' ימים רק שיהי' יותר משנה:
ואמנם דעת רש"י ביומא ס"ה ע"ב ד"ה אלא גזרה מבואר להדי' דשעיר יו"כ הוא דוקא תוך שנתו והוציא כן מתו"כ ול"ש תי' הנ"ל. ועוד דאפילו לדעת הרמב"ם אכתי קשיא נימא דנעשה בן שתי שנים בחצות היום דהא קי"ל שעות מונין לקדשים וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ממעה"ק הי"ג אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:
ומה שתמה פר"מ על מרכבת המשנה שתי' דמשו"ה לא הביא הרמב"ם הא דליל ח'. נכנס לדיר להתעשר משום דפסק בפ"ג ממחוסרי כפרה דלילה מחוסר זמן. וכתב פר"מ שהוסיף דבפ"ה שם ה"ג פסק כר"פ במנחות ה' אלא דכל אלו מיירי לענין הקרבה אבל לענין להקדיש לילה לאו מחוסר זמן. ולפענ"ד נראה דסברת תוס' במנחות ה' דלענין הפרשה לא מקרי לילה מחוסר זמן שנימא בי' דהוי דיחוי מעיקרא כיון שאין החסרון בגוף אותו קרבן אלא בהזמן וכן במצורע שמפריש חטאתו קודם שהקריב אשם ל"ש דיחוי כיון שאין החסרון בגוף חטאת זה. וכן בפסח קודם חצות אין חסרון בקרבן זה רק בזמן ול"ש דיחוי אבל לענין הקרבה כיון שמקריב שלא בזמן חיובו אינו כלום וכמו שתוקע שופר ונוטל לולב בלילה דאינו נפטר מחיובו. ובזה נדחה מה שדימה מעלתו קודם ששלמו ז' מעל"ע לדעת פמ"ג למחוסר זמן. דקודם ז' מעל"ע החסרון בגוף הקרבן הזה לא בהזמן ואין הטעם משום דזמן ממילא קאתי:
ולפ"ז לענין מעשר בהמה נהי נמי דלילה לקדושה היינו שיכול להקדיש ואין בו משום דיחוי רק דבאמת היינו אומרי' מה שאינו ראוי להקרבה אינו מחויב לעשר כלל אלא דילפינן מקרא דלא יבקר בבכורות נ"ז דמחויב במעשר. אבל מחוסר זמן דאינו ראוי להקרבה דלא יליף מלא יבקר אינו מחויב במעשר בהמה וממילא אינו נכנס לדיר להתעשר דאכתי לא מטי זמן חיובא ומפריש מפטור על החיוב וזה מבואר ברמב"ם פ"ו מבכורות הי"ד שנתן טעם שכל אלו פטורין מן המעשר אלא דבי ר"י בזבחים י"ב ס"ל דגם לענין זה לילה לא מחוסר זמן ומקרי מטי זמן חיובא ולדידי' גם זב שראה ג' ראיות בליל ח' מחויב שני קרבנות דמקרי מטי זמן חיובם של קרבן ראשון דגם לענין זה לילה לא מחוסר זמן. אבל הרמב"ם דפסק פ"ג ממחו"כ ה"ד ופ"ו דנזירות הט"ז כחזקי' בכריתות ח' דאינו מביא רק קרבן אחד ומשום דלענין דליהוי בר חיובא מקרי לילה מחוסר זמן שפיר לא הביא הא דליל ח' נכנס לדיר להתעשר וא"ש. ויש להאריך בזה בסוגיא דזבחים הנ"ל ואין הזמן מסכים ובזה הנני ידידו ואוהבו הדורש שלום תורתו:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל