בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שיז
שיל"ת ב' אויפאלו תע"א שנת תמה"ר ישועה לפ"ק:
להגאון הגדול ליהודים המפורסים, בכל אפסים סוע"ה וכו' כקש"ת מו"ה יעקב וויידענפעלד נ"י אבדק"ק הירועלוב במדינת גאליציען:
א) פגשתי את שש בשעשעי' תורתו והנה גאון יעקב שליט"א הק' קושי' קשה כברזל בש"ס יומא דף ז' ע"ב בסוגי' דציץ מרצה דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ שאין עודהו על מצחו ומרצה. דמאי קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח וכו' ופי' תוס' שם ד"ה מכלל דאם נטמא הקרבן בידו אפילו אם יש אחרת טהורה אין אומרי' לו הבא אחרת ע"ש. והרי בעבודת פנים ליכא רק פר ושעיר ור"ש גופא אית לי' בתוספתא דפרים ושעירים הנשרפין אינן מטמאין טומאת אוכלין עיין תוס' ב"ק דע"ז ע"א וא"כ לדידי' לא משכחת לה טומאה כלל בפר ושעיר של יוה"כ ואי תימא דמשכחת טומאה בהאימורי' גם לר"ש דאכילת מזבח שמה אכילה כמש"כ תוס' מנחות דק"א ע"א ד"ה פגול. ז"א דהא בפסחים דף כ' גבי מחט שנמצא בבשר קודש פריך האי בשר דאתכשר במאי הא דם קדשים אינו מכשיר ומסיק כגון שהעבירוהו בנהר ועדיין משקה טופח עליו ופי' תוס' שם דע"י העור הוכשר הבשר דכ"ע מודה דיש שומר להכשר והתינח אם הבשר מקבל טומאה י"ל שהוכשר ע"י העור אבל כאן שהבשר אינו מקבל טומאה ועל האימורי' ל"ש לומר דעור הוי שומר לאימורי' ואי דנימא דבשר נעשה יד לאימורי'. ז"א דבחולין דקכ"ח בע' המשתחוה לחצי דלעת אסרה מהו שתעשה יד לחברתה ופירש"י ותוס' דהאיבעי' לר"ש דס"ל אוכל שאין אתה יכול להאכילה לאחרי' אינו קרוי' אוכל מהו שתעשה יד דידי' ול"ד לשאר ידות שאין מקבלי' טומאה דל"ה אוכל בעצם ושפיר הוי יד משא"כ כאן דהוא אוכל בעצם רק שאינו קרוי' אוכל משום שאין אתה יכול להאכילו לאחרי' ל"ה יד ע"ש וה"נ הבשר הוא אוכל רק שאינו מקבל הכשר משום שאין אתה יכול להאכילו לאחרי' ל"ה יד להכשר האימורי' עכתו"ק הנפלאה הראוי' להד"ג נ"י:
והנה בהשקפה ראשונה רציתי לומר לדעת הראב"ד פ"א מטו"א ה"ד דס"ל דאף דאין מכשירי' לקבל טומאה רק ז' משקין ולא שאר משקין מ"מ הם עצמם מקבלי' טומאה ע"ש וא"כ ה"נ אף דילפינן בפסחים דט"ז ודף כ' דדם קדשי' אינו מכשיר היינו דוקא שאינו מכשיר אוכלין לטומאה אבל דם קדשים עצמם שפיר מקבל טומאה והרי בשמעתי' דיומא דם שנטמא בשוגג הורצה וכו' וכן על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב שנטמא מבואר דדם קדשים מקבל טומאה וא"כ שפיר משכחת טומאה בפר ושעיר של יוה"כ בדם הפר והשעיר עצמה שמזה בפנים ולק"מ:
אמנם עדיין קשי' לדעת הרמב"ם שם דכל משקה שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה א"כ דם קדשים שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה ג"כ והדק"ל והני ברייתות שהבאתי לעיל דמצינו טומאה בדם י"ל דעכ"ח רק מדרבנן ומה דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח קאי מה"ת:
ולכן לולי דמסתפינא הי' נ"ל לחדש דבר דהנה תוס' בפסחי' די"ז ע"ב ד"ה אבל הק' אדרבה בדם י"ל טפי אפי' בכלים דדם קדשים לא איתקש למים כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אינו מכשיר ותי' דהכי פירושו אבל דם היכא דמטמא כגון דם חולין או בע"מ או זבח שנפסל לא יע"ש. ולפ"ז גם להרמב"ם דם קדשים מקבל טומאה מה"ת כיון שהזבח נפסל עי"כ ונשפך כמים וא"כ פסולו וטמאתו באי' כאחד וא"כ גם להרמב"ם משכחת טומאה בפנים בדם הפר ודם השעיר וא"ש:
אמנם אכתי לא הונח לי בזה דהא תוס' הק' מה בכך דאין הציץ מרצה הא טומאה דחוי' עכ"פ ותי' דאפי' איכא אחרת אינו מביא אחרת כנ"ל וא"כ שפיר י"ל דדם קדשים אינו מקבל טומאה ומה תאמר דפסולו וטומאתו באי' כא' ז"א דהא אם אין אומרי' הבא אחרת הדם כשר משום דטומאה דחוי' וממילא אינו נשפך כמים ואינו מקבל טומאה כלל ומותר לגמרי ועדיין קושי' הד"ג נ"י במקומה עומדת וצ"ע:
ולכן נלענ"ד דשם בפסחים ד"כ פריך אלא דאתכשר בחיבת הקודש אימור דמהני לי' חיבת הקודש לאפסולי גופא ולא למימני' בי' ראשון ושני ע"ש וא"כ הכא דסגי באפסולי גופא להביא אחרת שפיר משכחת טומאת קודש בפנים ע"י חיבת הקודש דמכשיר. אמנם ז"א דהא הכא מדאורייתא מיירי וחיבת הקודש הוא רק דרבנן לר' יוסף בחולין דל"ו ע"ב אמנם י"ל דר"ש ס"ל דחיבת הקודש דאורייתא כר"ל בחולין שם ושפיר פריך כה"ג ביוה"כ יוכיח וא"ש:
ואם כנים אנחנו בזה מה מאוד מיושב דברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"ח דפסק אין הציץ על מצחו אינו מרצה ופסק שם טומאה דחוי' בצבור א"כ תקשי קושי' הש"ס שהק' ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח ובמש"כ הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס יע"ש. ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם דפסק פ"י מטו"א הי"ז דחיבת הקודש דרבנן וא"כ לא משכחת כלל טומאה בפר ושעיר בעבודת פנים ול"ק כלל כה"ג ביו"כ יוכיח וכקושי' פרו"מ נ"י ופסק שפיר דאינו על מצחו אינו מרצה אעפ"י שפסק דטומאה דחוי' בצבור וא"ש:
אמנם אי משום הא לא אריא דקושי' הד"ג מעיקרא ליתא שהרי הקטורת הי' מן העבודות בבגדי לבן בפנים כמבואר ברמב"ם פ"ב מעבודת יו"כ והרי הקטורת מקבל טומאה דדרשי' בחולין שם והבשר לרבות עצים ולבונה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מטו"א ה"ט וא"כ שפיר משכחת טומאה בעבודת פנים דקטורת וקאמר שפיר כה"ג ביוה"כ יוכיח. ועוד דלדעת הרמב"ם בלא"ה קושיתו לק"מ שהרי הוא כ' בפ"ד מביאת מקדש ה"ז וכן הציץ מרצה וכו' אבל אינו מרצה וכו' ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידיעה אא"כ היתה הטומאה הדחוי' בצבור שהציץ מרצה עלי'. יוצא מבואר מדבריו דס"ל דטומאה הדחוי' בצבור הציץ מרצה גם על טומאת הגוף ועיין שעה"מ שם וכ"כ לח"מ פ"א מפסוהמ"ק הל"ד ע"ש וא"כ שפיר משכחת טומאה בעבודת פנים טומאת גברא דבעי ריצוי ציץ לרמב"ם כיון דטומאה דחוי' וא"ש:
ב) ומעתה במסילה נעלה ליישב בזה קושי' השג"א סי' ל"ח ע"ד תוס' בסוגיין ד"ו ע"ב ד"ה א"ר תחליפא וכו' שהק' דהכא ס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור ובזבחי' ל"ג ס"ל טומאה דחוי' בצבור ותי' דבזבחי' לענין פסח איירי ואין לומר נהי דפסח כיון דאתי בכנופי' חשוב כקרבן צבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרי' אטהורי' אפי' למ"ד היתר הוא בק"צ גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך באילו של אהרן אע"ג דזמנו קבועה לי' ודחי את השבת ואת הטומאה כק"צ מ"מ כיון דקרבן יחיד מהדרי' אטהורי' לכ"ע ע"ש. והק' השג"א א"כ בסנהדרין י"ב דקתני אין מעברין את השנה מפני הטומאה רי"א מעברין וכו' ופריך למימרא דסבר ר"י טומאה דחוי' הוא בצבור והתני' וכו' הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קושי' נהי דבשאר קרבן צבור ס"ל הותרה מ"מ בפסח רק דחוי' כמ"ש התוס' הנ"ל וכן הק' השעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש. [הן אמת דלזה אפשר לומר דקשי' לי' אינימא דאפי' לר"י דס"ל טומאה הותרה גבי פסח דחוי' א"כ מ"ט דת"ק דס"ל אין מעברין כלל דת"ק לית לי' האי סברא וס"ל דאפי' גבי פסח הותרה דהא אמרינן בפסחי' ע"ז דליכא תנא דשמעית לי' דאמר טומאה הותרה בצבור אלא ר"י וכ"ש דליכא תנא דמיקל טפי מר"י דס"ל אפי' גבי פסח הותרה אלא דקשי' לפי המסקנא דמסיק חסורי מחסרא וה"ק אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברהו מעוברת רי"א אינו מעוברת משום דס"ל הותרה בצבור ואמאי אין מעברין הא גבי פסח מודה דהוי רק דחוי' ועיי' שג"א שם]:
ועוד הק' השג"א הא כתבו תוס' ד"ה כיון דמה"ת אפי' בקרבן יחיד שקבוע זמנו כגון אילו של אהרן נמי טומאה הותרה אלא מדרבנן מהדרי' אטהרה וא"כ עדיין הקושי' במקומה עומדת איך קאמר רבא בזבחי' דל"ב מצורע דהתירא הוא להא אישתרי ולהא לא אישתרי טומאה דחוי' הוא מ"ל חד דחוי' מ"ל שני דחוי' הא מה"ת היתר הוא וכי משום דרבנן אמרו גבי פסח דחוי' לחומרא נימא להקל להתיר איסור כרת של טומאת זיבה הואיל ואדחי לטומאת מת והלא לטומאת מת אשתרי מה"ת ולא אמרינן הואיל ע"ש:
ולהנ"ל א"ש דהנה הא דבעי ריצוי ציץ למ"ד טומאה דחוי' נלענ"ד משום דיש בזה לדון על שני דברים. האחד שיש לאו לעבוד בטומאה וחייב מיתה ביד"ש כמ"ש הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"א. ושנית שקרבן פסול כמ"ש שם בה"ו. ומעתה נהי שעבירת הטומאה דחוי' מפני מצות הקרבת הקרבן מ"מ הלא הקרבן פסול ולהכי צריך ריצוי ציץ כד' להכשיר הקרבן וזה טעם הרמב"ם דבעי ריצוי ציץ על טומאת הגוף בטומאה דחוי'. אמנם דעת רש"י בשמעתי' ד"ה בין בצבור דטומאת הגוף דחוי' שלא ע"י ציץ וכן דעת תוס' בפסחי' דע"ז ע"א ד"ה אלא וכ"כ רש"י ותוס' במנחות דט"ו ונ"ל טעמם משום דס"ל דאין קרבן פסול אם עובד בטומאה אלא משום שעבד העבירה אבל היכא שטומאה דחוי' ולא עבד בעבירה ממילא הקרבן כשר אך כ"ז בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ועולי' דהקרבן פסול בעצם לא בשביל שעבד בעבירה שפיר צריך ריצוי ציץ אפי' בטומאה דחוי' וכמ"ש תוס' במנחות דט"ו ד"ה והכא ע"ש:
ומעתה יש לדון למ"ד טומאה דחוי' בצבור שבקושי הותרה משני פני' א' שבקושי הותרה לעשות העבירה עבודה בטומאה. והשנית שבקושי הותרה שיהי' הקרבן כשר להרמב"ם משום טומאת הגוף עצמה ולרש"י ותוס' משום טומאת הקרבן. ובזה יובן הא דאר"ח לקמן מ"ו ע"ב שבת הותרה וכו' טומאה דחוי' היינו משום דס"ל שאינו ניתר בקושי משום העבירה גם בטומאה רק שהותר בקושי משום הכשר הקרבן ולכן בטומאה דחוי' אבל בשבת דל"ש משום הכשר הקרבן עיי' תוס' חולין דף מ' סוד"ה חייב דבשבת ל"ה מחוסר זמן ולהכי שבת הותרה:
ג) ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושי' מהר"מ ברבי בסוגיין שהק' דמ"פ הש"ס נפרישהו מטומאת מת בשלמא טומאת ביתו אם נטמא אין לו תקנה לעבוד עבודה אבל טומאת מת אף אם יהי' טמא מ"מ מותר לעשות עבודה דהא עכ"פ דחוי' הוא בצבור ולמה יהי' מחויב להפרישו מספק ע"ש. ולפענ"ד דזה תלי' בשני שיטות שהביא הר"ן בשבת דקל"ד אי אישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי' מילה דדעת הרז"ה והרשב"א דדחי המילה דאם יצטרך אח"כ לחלל שבת משום פנ"פ ושבת דחוי' הוא כמ"ש רמב"ם רפ"ב משבת ורמב"ן ס"ל דמלין אותו ואע"ג שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פ"נ הוא דדחי לי' ע"ש ועיי' בש"ך יו"ד סי' רס"ו סק"ו. ולפ"ז לדעת רשב"א ורז"ה ודאי מחויבי' להפרישו כדי שלא נצטרך אח"כ לדחות את הטומאה אלא אפי' לדעת הרמב"ן נמי י"ל דדוקא התם משום מצות מילה כמ"ש שם שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה ע"ש אבל כאן כיון שאין הפסד מצוה בהפרשה מטומאת מת מודה הרמב"ן דצריך להפרישו כד' שלא נצטרך לדחות את הטומאה. אלא דק"ל כיון דבאמת הוא חשש רחוק שימות מת עליו בפתע פתאום אלא דפריך כיון דהאי דהמצא אשתו ספק נדה נמי חשש רחוק וחיישי' לה משום מעלה דעבודת יו"כ ה"נ ניחוש לזה וע"ז שפיר הק' כיון דאם יהי' מצות עבודת יו"כ דחי לי' לטומאה א"צ לחייש לחשש רחוק משא"כ בטומאת ביתו אין לו תקנה חיישי' גם לחשש רחוק אבל בהאי דשבת ודאי יצטרך לדחות שבת. אמנם להנ"ל א"ש דנהי דמשום עבירת עבודה בטומאה ל"ה חיישי' לחשש רחוק כיון שעכ"פ דחוי' אבל מחשש הכשר קרבן שלא תהי' עבודה תמה וכשירה לכתחילה רק דחוי' ניחוש גם לחשש רחוק ונפרשנו ופריך שפיר:
ועיין ברכות דמ"ז ע"ב דפריך והא מהב"ע הוא ומשני מצוה דרבים שאני ופירש"י להוציא רבים ידי חובתן לקדושה ועיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב. ולפ"ז אומר אני סברא ישרה דהא דמחלקי' התוס' בין קרבן פסח לשאר קרבן צבור דבשאר קרבן צבור הבא בשותפת כל ישראל הותרה ובפסח שכל יחיד מביא הוא רק דחוי' הוא רק מצד עבירת עבודה בטומאה דמה שכל ישראל מביאי' בשותפות הוי מצוה דרבי' כמו להוציא רבים י"ח ואין כאן מצהב"ע והותרה אבל פסח שכל יחידי' מביאי' לבדם לא מקרי מצוה דרבי' כמ"ש מג"א הנ"ל דתשביתו לא מקרי מצוה דרבים אף שכל ישראל מחויבי' להשבית החמץ ה"נ כיון שאין מביאי' פסח בשותפות כל ישראל ל"ה מצוה דרבים והוי מצהב"ע ואינו רק הודחה ולא הותרה אבל מצד הכשר קרבן בטומאה אין לחלק כלל וכמו שהותרה וכשר לכתחילה בקרבן צבור הבא בשותפות דקביע לי' זמן הכי נמי הותרה בקרבן יחיד דקביע לי' זמן מן התורה. והנה ידוע דברי הרשב"א בברכות דף כ' שכ' דהיכא דלא משכחת המצוה בלי עבירת הלאו מקרי הותרה ואם משכחת בלי עבירת הלאו רק עכשיו נזדמן שצריך לעבור הלאו הוי רק הודחה ע"ש ועיי' בכ"מ רפ"ב משבת דאי טומאה הותרה שבת נמי הותרה ואי טומאה דחוי' שבת נמי דחוי' ע"ש ועיי' בכ"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ד דכרת חמור מן מיתה ביד"ש ועיי' מג"א סי' תר"ז ס"ג סדר הווידוי. ולפ"ז באילו של אהרן כיון דלא משכחת בלי מלאכת יו"כ א"כ יו"כ הותרה מצד עבירת מלאכה ביו"כ ואף שהוא בכרת כ"ש דטומאה שהיא רק מיתה ביד"ש דהותרה מצד עבירת עבודה בטומאה ואף שהוא קרבן יחיד ומצד הכשר קרבן כבר כתבנו שגם בקרבן יחיד הותרה למ"ד הותרה. לכן שפיר כ' תוס' דלא מהדרי' אטהרה רק מדרבנן אבל בפסח שפיר י"ל לסברת התוס' דבין שבת ובין טומאה רק דחוי' מה"ת כיון שאינו בא בשותפות הוי רק כקרבן יחיד ולא מצד הכשר קרבן רק מצד אי' שבת ואי' עבודה בטומאה ושפיר קאמר רבא בזבחים מ"ל חד דיחוי ומ"ל שני דחיות. אבל שם בסנהדרין קאמר שפיר דכיון דס"ל לר"י טומאה הותרה בצבור א"כ אפי' בפסח דהוי כקרבן יחיד לית בי' משום לתא דהכשר קרבן כנ"ל רק משום אי' עבודה בטומאה וכיון דאין מעברין השנה אלא לצורך שפיר אין מעברין ואם עיברוה אינו מעוברת כקושי' מהר"מ ברבי שבתחילת אות זה וכשי' רמב"ן הנ"ל דאין למצוה. אלא שעתה ואין מעברין ואי דיצטרך אח"כ לעבוד בטומאה מצות פסח הוא דדחי לה וגם אי טומאה דחוי' בפסח מצד העבירה לא איכפת לן והכא דק"ל אין מפרישין כ"ג מט"מ אי טומאה דחוי' היינו רק מצד הכשר הקרבן וא"ש:
ד) ועפי"ז באנו למקום ישוב ליישב קושי' התוס' לקמן ד"ז ע"ב ד"ה מכלל שכ' וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתי אפי' אי טומאה דחוי'. והק' ע"ז והאמר לעיל גבי הי' מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד טומאה דחוי' היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן צבור גמור ע"ש. ולהנ"ל י"ל דס"ל לר"ש דודאי מצד עבירת עבודה בטומאה בקרבנות יו"כ טומאה הותרה כיון דהותרה מלאכת יו"כ כנ"ל דהוא בכרת כ"ש דהותרה עבודה בטומאת עולי' ואפי' בטומאת הגוף שאינו אלא מיתה ביד"ש אלא דמ"מ הוי רק דחוי' משום הכשר קרבן בטומאה וכיון דאיכא ריצוי ציץ על הכשר הקרבן לא מהדרי' אטהרה אבל במנחת פרי' דחג נהי דלא משכחת לה בלי מלאכת יו"ט והותרה לאו דיו"ט מ"מ אי' הקרבה בטומאה חמור ולא הותר רק דחוי' ולהכי אף דאיכא ריצוי ציץ להכשר הקרבן מ"מ זה ל"מ לעבירת הקרבה בטומאה ולכן אומרי' הבא אחרת ומהדרי' אטהרה. ובזה מיושב ג"כ מה שדקדק שעה"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ח על קושי' התוס' הנ"ל אמאי ק"ל במנחת פרים ולא הקשו על ברייתא הקודמת הי' עומד ומקריב מנחת העומר דלהמקשן הוי ניחא לי' אי טומאה דחוי' אף דלא אסיק אדעתי' טעמא כיון דאיכא שירים לאכילה ע"ש ולהנ"ל א"ש דמנחת העומר אף שדוחה שבת מ"מ היא רק דחוי' דרוב פעמים הוא בחול בט"ו בניסן וא"כ גם טומאה רק דחוי' מצד עבירת עבודה בטומאה לכן מביאי' אחרת אף דציץ מרצה על הכשר הקרבן מ"מ משום עבירת עבודה בטומאה מהדרי' אטהרה אבל במנחת פרי' ק"ל כיון דלאו ועשה דיו"ט הותרה דלא משכחת בלא מלאכת יו"ט עבירת עבודה בטומאה נמי הותרה וק"ל שפיר ומ"מ יש ליישב כנ"ל:
אמנם קושי' שעה"מ גם בלא"ה לק"מ דהתם במנחת עומר י"ל דס"ל כר"י בפסחי' דע"ז ע"ב דאם אין שירים אין קומץ וס"ל כר' יוסי שם דע"ח דאין הציץ מרצה על אכילות וא"כ ליתא ריצוי ציץ רק טומאה דחוי' ושפיר מביאי' אחרת משא"כ מנחת פרים שכולה כליל וליכא שירים שפיר ציץ מרצה על העולי' ועיי' ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"ז שפיר ק"ל הא איכא תרתי ריצוי ציץ וטומאה דחוי' אמאי מביאי' אחרת וא"ש:
ועפ"י דברינו שלמעלה מיושב קושי' מהר"מ ברבי בסוגיין שהק' דר"מ ס"ל בסוכה כ"ד דמיתה שכיחא וביומא ח' ס"ל טומאה דחוי' א"כ תקשי לדידי' קושי' הש"ס נפרישהו מטומאת מת דליכא לשנוי' לא טומאה הותרה ולא טומאת מת לא שכיח ע"ש. הנה לפי פשוטו לק"מ דאף דמיתה שכיח מ"מ טומאת מת לא שכיח שימות מת עליו פתאום שלא יוכל להנצל מן הטומאה עיי' בריטב"א. אמנם להנ"ל יש ליישב על נכון דאף דס"ל טומאה דחוי' אינו משום הכשר הקרבן אלא משום עבירת עבודה בטומאה ולהכי אין מפרישין אותו כקושי' מהר"מ ברבי דלעיל תחילת אות ג' וקושי' הגמ' לא הי' נפרישהו רק משום דדחוי' משום הכשר הקרבן כנ"ל אבל אי ליכא משום הכשר קרבן אין מפרישין אותו כקושי' מהר"מ ברבי להאמת וכנ"ל:
ה) ובזה נלע"ד פרפרת נאה בפסחי' ע"ז ע"ב דפריך חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באי' בטומאה לכתחילה משמע. ומשני אלא ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור ופירש"י ביחיד לכתחילה פסולה ואם זרק הורצה וכו' והק' המהרש"א דאכתי לא תי' פירכא דפסולה בדיעבד משמע ע"ש. ונ"ל דבס' גט פשוט סי' קכ"ז סק"ו כ' לתרץ תשו' הרא"ש דפסק בגט מוקדם לא תפסו בה קדושי שני. והק' עליו הא מוקדם פסול רק מדרבנן ותי' דאם כתבו גם מוקדם בידיעת הבעל פסול רק מדרבנן אבל אם כתבו גט מוקדם שלא בידיעת הבעל כיון שהוא ציווה לכתוב גט כשר והם כתבו גט שפסולו מדרבנן בטל השליחות והגט פסול מה"ת ע"ש. ולפ"ז קשי' לי מה פריך חדא דפסולה דיעבד משמע הא בנדרים דל"ה בעי אי כהני' שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ולא איפשטי' ע"ש וכ' תוס' ושאר ראשוני' אף דבקידושין דכ"ג ויומא דף י"ט פשוט דשד"ר נינהו דאס"ד ש"ד מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי' מ"מ בעי אף דודאי שד"ר נינהו אי ש"ד נמי נינהו ובריטב"א יומא י"ט הביא בשם תוס' דבנדרי' בקרבנות של כהן מבע"ל דאיהו מצי עביד ע"ש ולפ"ז מאי קושי' דילמא הא דקתני פסולה אפי' בדיעבד היינו בזרק בפסול שלא בידיעת הבעלי' וכיון דפסול לכתחילה בטל השליחות כיון דש"ד נמי נינהו ולכן פסול אפי' בדיעבד וניהו שכ' תוס' יומא י"ט ד"ה מי דא"נ ש"ד נמי נינהו מ"מ כיון דשד"ר ודאי נינהו אי אמר לא בעינא דלקרבי' כהן שבאותו משמר לאו כל כמיני' לעכב ע"י ע"ש היינו רק אם מקריב בהכשר אבל מה שפסול לכתחילה לא. ועיין נדרים דל"ו דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא דאמרי' דכשר בדיעבד ופסול לכתחילה היינו בידיעת הבעלי' דל"ש שבטל השליחות. וכ"ש דק' לדעת הריטב"א דילמא הא דפסולה בדיעבד במקריב קרבן של כהן אחר דשלוחי' דידי' הוא ושלא בידיעתו בטל השליחות והא דכשר בדיעבד בקרבן של ישראל דשלוחי דרחמנא הוא. אמנם י"ל דס"ל דהא דפסול לכתחילה אינו משום הכשר הקרבן דא"כ פסול אפי' בדיעבד רק משום עבירת הכהן וא"כ מה איכפת לי' לבעלי' בעבירת הכהן דנימא שאם הקריב שלא בידיעתו פסולה אפי' דיעבד:
אמנם באמת ז"א דלכאורה קשי' לפמש"ל מה פריך ועוד ה' דברי' באי' בטומאה לכתחילה משמע ומאי קושי' דילמא הא דטומאה דחוי' אינו משום הכשר הקרבן רק משום עבירת הקרבה בטומאה וזה שייך רק בקרבן יחיד דקביע לי' זמן או בק"פ כנ"ל אבל מתני' בקרבן צבור הבא בשותפת דהוא מצוה דרבים שפיר הותרה כמש"ל ולהכי באי' לכתחילה. אך התינח אם דחוי' מחמת עבירת הקרבת בטומאה אבל אי דחוי' מחמת הכשר הקרבן א"כ אין חילוק בין קרבן יחיד לקרבן צבור הבא בשותפת כנ"ל וא"כ עכ"ח ס"ל דהפסול לכתחילה הוא משום הכשר קרבן ופריך שפיר. וא"כ הדק"ל אהא דפריך פסולה דיעבד משמע. אך ז"א דבאמת הכל קושי' אחת ופריך ממנ"פ אי הא דפסול לכתחילה משום עבירת הכהן ק' דפסולה לא לכתחילה משמע אלא דיעבד. ואי אמרת דאינו משום עבירת הכהן רק משום הכשר הקרבן דאז ל"ק פסולה דיעבד משמע כקושי' הנ"ל אבל א"כ תקשי ועוד ה' דברי' באי' בטומאה לכתחילה משמע דמשום הכשר קרבן אין חילוק בין קרבן יחיד לקרבן צבור הבא בשותפות וא"ת דיש חילוק ע"כ הוא משום עבירת הכהן שוב קשה פסולה דיעבד משמע דל"ל כקושי' הנ"ל וקשי' ממנ"פ וא"ש. וע"ז משני ל"ק הא ביחיד והא בצבור ולרש"י משום דטומאה הותרה בצבור ואין כאן לא משום עבירת המקריב בטומאה ולא משום הכשר קרבן ובקרבן יחיד דלא קביע לי' זמן לכתחילה פסול ובדיעבד כשר משום הכשר קרבן ולתוס' בצבור משום דציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחילה לא יזרוק מדרבנן ומשום הכשר קרבן וא"כ ל"ק דפסולה דיעבד משמע דמשום הכשר קרבן שפיר י"ל כקושי' הנ"ל להאמת וא"ש:
ו) ובתוס' שם בפסחים דע"ז ד"ה דלא הק' דבשמעתי' משמע דלמ"ד טומאה דחוי' אינו דחוי' אלא ע"י ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברא דדחוי' בצבור אעפ"י שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן בפרקי' ד"פ יעיי"ש. ולפענ"ד דרש"י שם נשמר מזה שכ' נטמאו בעליו טומאת הגוף במת אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחי' ע"ש מבואר הטעם דהא דאין הציץ מרצה על טומאת היינו משום דכשנטמא הגוף אינו בר חיוב קרבן כלל ונהי דציץ מרצה על טומאה אפי' הוא טומאת הגוף אבל אינו מרצה על מי שאינו בר חיוב קרבן פסח לעשותו כבר חיובא אבל בטומאה דחוי' בצבור שהוא בר חיוב קרבן שהרי אמרה תורה דדחוי' בצבור שפיר ציץ מרצה אפי' על טומאת הגוף ואתי שפיר:
ז) ומה שנלענ"ד עוד ליישב קושי' מהר"מ ברבי שבתחילת אות ג' הנ"ל דבהקדמת ספר בשמים ראש העיר ע"ד הש"ס בסוגיין ביומא דף ו' דקאמר ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישוהו מטומאת מת וכי כעורה הוא זו טומאת ביתו הלא גם עי"ז מעוכב מלעבוד עבודה והו"ל למיפרך הפרישהו נמי מטומאת מת ע"ש. ולפענ"ד נראה דלכאורה קשי' לי למאי דאמרי' בזבחים דל"ב רובן ט"מ ונעשו זבי' הואיל והותרה לטומאתן הותרה לזיבתן ע"ש א"כ אמאי מפרישין אותו מטומאת ביתו הא איכא ס"ס שמא לא תמצא אשתו ספק נדה כלל ואת"ל תמצא ספק נדה שמא יתטמא מקודם טומאת מת וט"מ דחוי' או הותרה והואיל והותר לט"מ הותר נמי לטומאת ביתו. ונ"ל דזה הי' באמת קושי' הגמ' ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישוהו מט"מ דבלא הפרשה מט"מ א"צ הפרשה מטומאת ביתו כקושי' הנ"ל, אמנם קושיתי לק"מ דהא רבא ס"ל התם דדוקא אם דחוי' אמרי' מ"ל חד דיחויי' מ"ל ב' דחיות אבל אי טומאה הותרה אמרינן להא אשתרי להא לא אשתרי ולק"מ וזה משני רבא זאת אומרת טומאת המת הותרה הוא בצבור וא"כ גם אם יטמא תחילה ט"מ יפסל לעבודה משום טומאת ביתו ושפיר מפרישין אותו מביתו אף שאין מפרישין אותו מט"מ. וממילא מיושב בזה קושי' מהר"מ ברבי הנ"ל שהק' מ"פ ועד שאתה מפרישו וכו' בשלמא טומאת ביתו אין לו תקנה לעבוד עבודה משו"ה מפרישו. אבל ט"מ אפי' יהי' טמא מותר לעבוד דהא עכ"פ טומאה דחוי' בצבור אינו מחויב להפריש מספק ע"ש ועיין בריטב"א ד"ה זאת אומרת ובשעה"מ פ"ד מביאת מקדש הי"ד. ולהנ"ל א"ש דאי טומאה דחוי' שפיר קשי' דבלא הפרשה מטומאת מת א"צ הפרשה מטומאת ביתו וכקושי' הנ"ל וא"ש:
ח) והנה ברמב"ם פ"א מעבודת יוה"כ כ' דמפרישי' כה"ג שמא תמצא אשתו נדה ותמהו האחרוני' אמאי לא נקט לישנא דש"ס שמא בא על אשתו ותמצא ספק נדה. והן אמת שכדברי הרמב"ם הוא לשון ירושלמי יומא ד"ב ע"ב פי' בן בתירא שמא יבא על אשת נדה וכו'. אבל הא גופא טעמא בעי וגם למה שביק הרמב"ם ש"ס דילן ונקט כירושלמי. ונלענ"ד דהנה תוס' בנדה דט"ו סד"ה אמר רב הק' אמאי קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה לימא ודאי נדה אם תבדוק שיעור ווסת סמוך לבעילה ותי' דהא לא שכיחא ובהגהות מהר"ץ חיות ז"ל פי' דל"ש שתמהר הבדיקה כ"כ ע"ש. ואני תמה דבלא"ה תמוה לי אמאי לא הק' תוס' דנימא ודאי נדה שתפרוס נדה תחתיו בשעת בעילה וכהאי דשבועות די"ג הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי וכו' והכי אמרינן באמת בירושלמי יומא הנ"ל וצ"ל דבזה ידעו תוס' גם בקושי' דלא שכיח שתדע בשעת תשמיש שפרסה נדה דאפי' ארגשה אימר הרגשת שמוש הוא כדאמרינן בנדה דנ"ז ע"ב. ולפ"ז אחר תשמיש בשיעור ווסת שפיר אפשר שתדע שפרסה נדה גם בלא בדיקה וא"כ מה בכך דלא שכיח שתמהר הבדיקה כ"כ:
ולכן נ"ל בכונת תוס' עפמ"ש חת"ס יו"ד סי' ק"ס דהא דקי"ל נר' חנינא בן אנטיגנוס ספ"ק דנדה דאשה שאין לה ווסת משמשת בשני עדים עיי' ש"ך סי' קפ"ו היינו משום דאעפ"י דאשה זו עלולה לראות בכל רגע מ"מ בשעת תשמיש לא חיישי' שתראה כי התשמיש גורם עצירת הדם רק קודם תשמיש חיישינן שתראה מחמת חימוד ולאחר תשמיש מחמת חימום ע"ש. וא"כ שפיר כ' תוס' דלא שכיח שתבדוק בשיעור ווסת ותמצא דם דא"כ ראתה ודאי בשעת תשמיש והא ל"ש שתראה בשעת תשמיש דתשמיש גורם עצירת הדם וכנ"ל:
אלא דלפ"ז תקשי להיפך אמאי חיישי' שמא תמצא אשתו ספק נדה דהיינו שתמצא דם על הסדין שקנחה בו אחר תשמיש באחר זמן לרבנן ובאחר אחר לרע"ק משום דמספקי' שמא הי' דם בשעת ביאה והלא קודם תשמיש בדקה עצמה ולא מצאה דם וא"כ ל"ה קודם תשמיש וא"כ אף שמצאה אחר תשמיש מ"מ נימא דודאי אחר תשמיש ראתה מחמת חימום ובשעת ביאה ודאי לא הי' דם דהרי התשמיש גורם עצירת הדם. איברא דקושי' זו תקשי אמתני' דנדה גופא אמאי בנמצא על שלה לאח"ז טמאי' מספק וכו' ואמאי לא נימא דודאי רק לאחר תשמיש ראתה דבשעת התשמיש הדם נעצר:
ונלענ"ד לפ"מ שהאריך החוו"ד רס"י קפ"ו דהא דמשמשת בשני עדים היינו רק קינוח ולא בדיקת חורי' וסדקי' וא"כ אפשר אף דקנחה עצמה קודם תשמיש ולא מצאה דם בעד מ"מ אפשר שהי' דם קודם תשמיש וחורין וסדקין העמידוהו דהם מעמידי' את הדם כמ"ש רשב"א ולהכי בנמצא לאח"ז שפיר טמאי' מספק ובאחר אחר מטמאה מעל"ע ולרע"ק גם מטמאה את בועלה משום שמא הי' דם קודם תשמיש וחורי' וסדקי' העמידוהו. אלא דבהא דטמאי' בספק אכתי צ"ע דהרי מבואר בריש נדה דאפי' לב"ה הא דאמרי' אימר כותלי בית הרחם העמידוהו היינו דוקא לקדשי' ולתרומה ואפי' לר"ע דס"ל דמטמאת את בועלה היינו רק מדרבנן ע"ש ד"ו אבל להיות טמאי' מספק מה"ת לא שמענו דנימא כותלי בית הרחם העמידוהו וצ"ל דמ"מ כיון שמצאה דם בכדי שתרד מן המטה ותדיח פני' חיישי' מה"ת שמא הי' דם קודם תשמיש ולא אמרינן אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי כיון דליכא חזקת טהרה דאפשר מחמת חימוד ראה ואדרבה יש ריעותא גדולה שמצאה דם סמוך לתשמיש ובשעת תשמיש לא ראתה כנ"ל ועכ"ח קודם תשמיש ועיי' חוו"ד הנ"ל וחורי' וסדקי' העמידוהו זמן קצר:
ואמנם מדברי הרמב"ם פ"ה משגגות ה"ו מבואר דמפרש להאי מתני' דנדה באשה שיש לה ווסת ובא עלי' סמוך לווסתה ע"ש ועיי' ברמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה הי"ד ט"ו וט"ז. ונ"ל דהיינו מחמת קושי' הנ"ל דאי באין לה ווסת א"כ לא חיישי' על ראי' בשעת תשמיש אלא שמא הי' דם קודם תשמיש כנ"ל ואמאי מודה רבנן לרע"ק בחד אחר דמטמאה את בועלה כיון דס"ל דטומאת מעל"ע אינו מטמא בועלה דל"א כותלי בית הרחם העמידיהו רק לתרומה וקדשי' ולא ניחא לי' בתי' הנ"ל דזה דוחק ולכן פי' דמיירי ביש לה ווסת ושימש סמוך לווסתה ובזה שפיר מודה רבנן בחד אחר לספק על שעת תשמיש דבזה שפיר חשו על ראיי' בשעת תשמיש שהרי מה"ט אסור לשמש בעונה הסמוך לווסתה שמא תראה בשעת תשמיש:
אלא דלפ"ז תקשי למה מפרישין כה"ג מביתו ממנ"פ דאשה שיש לה ווסת וישמש שלא בשעת ווסתה ודאי אין חשש שתראה בשעת תשמיש או אח"כ ואפי' תמצא דם אחר תשמיש לא תטמא בועלה מעל"ע אפי' לר"ע דהא ביש לה ווסת די' שעתה ואי בעונה הסמוך לווסתה תקשי קושי' הש"ס אטו ברשיעי עסקינן ואי דאין לה ווסת האיך קאמר דמודה רבנן בחד אחר הא רבנן אינם מודים רק ביש לה ווסת ושימש סמוך לווסתה. ולכן נלענ"ד דודאי למאי דס"ד דמתני' כר"ע הוי ס"ל דמתני' דנדה מיירי דאין לה ווסת ורבנן אינם מודים אפי' בחד אחר והא דצריך כה"ג פרישה היינו משום שמא תמצא ספק נדה שתמצא דם אחר תשמיש ותטמא בועלה למפרע טומאת מעל"ע אבל על שעת תשמיש לא חיישי' דלא שכיח שתשמיש עוצר הדם כנ"ל. אבל למאי דמסיק דמודה רבנן בחד אחר עכ"ח מתני' דנדה ביש לה ווסת ופרישה דכה"ג עכ"ח הוא משום אשה שאין לה ווסת וא"כ ע"כ דמפרישין אותו משום שמא תראה בשעת תשמיש אף דלא שכיח וא"כ אצ"ל משום שמא תמצא אשתו ספק נדה רק שמא תמצא ודאי נדה ולפ"ז א"ש דש"ס אזלת לפי הס"ד שפיר קאמר ספק נדה אבל הרמב"ם דקאי למסקנא שפיר נקט ודאי נדה וא"ש:
ט) ועפ"ז אפשר אתנו להצדיק דברי המהרש"א בסוגיין ד"ה כמאן שהק' אמאי לא תני הכא שמא תמצא אשתו ודאי נדה בנמצא על שלה אותיום דלכ"ע טמאה ודאי. ובהגהות הגאון מהרוו"ב ז"ל העיר עלי' שנעלם ממנו דברי תוס' נדה הנ"ל. ולהנ"ל נכון דקושי' תוס' הי' על הגמ' אמאי לא קאמר והגיה בברייתא שמא יבא על אשתו ותמצא ודאי נדה וע"ז תי' שפיר דהא לא שכיח לכן קאמר ספק נדה וכר"ע אבל לפי המסקנא דע"כ חיישי' נמי שמא תראה בשעת תשמיש ואיכא חשש ודאי נדה ודלא כתי' תוס' שפיר הק' מהרש"א אמאי לא תני נמי בברייתא ודאי נדה ומשו"ה נקטו תוס' לשון לא קאמר ומהרש"א נקט לשון לא תני וא"ש:
אמנם ע"ד פשוטו י"ל דקושי' התוס' הי' אמאי לא קאמר באמת ודאי נדה ותי' משום דלא שכיח אבל קושי' מהרש"א הי' על מאי דקאמר כמאן כרע"ק אדדחיק למוקמי כר"ע יותר הו"ל לאוקמא ככ"ע ושמא תמצא ודאי נדה אף דלא שכיח:
ויותר נראה דקושי' תוס' הי' על מרא דשמעתין דהוא ר"ח וריח ס"ל בפסחים ע"ט טומאה דחוי' הוא בצבור וא"כ ע"כ לשנויי מתני' כרבינא לקמן טומאת מת לא שכיח טומאת ביתו שכיחא וא"כ לא מפרישי' לי' בשביל מילתא דלא שכיח ושפיר תי' תוס' דהא לא שכיח וא"כ גם משום טומאת ביתו לא מפרישין לי' אבל קושי' מהרש"א הי' לרבא דמשני טומאה הותרה בצבור אבל אי היתה דחוי' הי' מפרישין אותו גם מטומאת מת אף דלא שכיח וא"כ אינו מיושב בתי' התוס' והק' שפיר אמאי לא תני בברייתא לדידי' שמא תמצא ודאי נדה וא"ש:
י) והנה תמוהי' דברי רש"י בסוגיין ד"ו ע"ב ד"ה הותרה וכו' שכ' כדכתי' איש נדחה ואין צבור נדחי' וביו"כ כולי' קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי' בו עכ"ל. והנך תיבות וקרבנו תלוי' בו אין להם ביאור ועיין בהגהות הגאון מהר"ץ חיות ז"ל ועיין בריטב"א הביא לשון רש"י וקרבן צבור תלוי' בו ועוד יש בלשון רש"י הנ"ל דקדוקי' הרבה. ונלענ"ד דהנה בש"ס תמורה די"ד קתני יש בקרבן צבור מה שאין בקרבן יחיד שקרבנו' הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחות וכו' אר"מ והלא חביתי כה"ג ופר של יוהכ"פ קרבנות היחיד הן וכו' אלא שזמנו קבוע. וכ' הרמב"ם בפיה"מ והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז ע"ש ודבריו צריכין ביאור הלא ת"ק תלה הדבר אם קרבן צבור או קרבן יחיד ואיך כתב הרמב"ם ואין חולק ע"ז:
ונ"ל עפמ"ש התוי"ט שם נראה מדבריו דגם ת"ק ס"ל הכי בחביתי כה"ג ופר יוה"כ אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ וא"כ בעיקר הדין אין פלוגת' ולכן תמה על הרע"ב שכתב והלכה כר"מ דל"ש לפסוק הלכה לענין הטעם. ובתוס' חדשים שם כ' דנ"מ פסח שני לר"מ דוחה את הטומאה כיון דקביע לי' זמן ואין לו תשלומין וכדאיתא בש"ס יומא דף נ' בברייתא דחשיב ר"מ פסח בהדי חביתי כה"ג ופר יוה"כ ומוקי לי' שם דנ"א בפסח שני ורמב"ם בפ"י מק"פ הט"ו פסק דפסח שני דוחה שבת ואינו דוחה טומאה וכסתם מתני' דפסחים דצ"ה ולכן כ' הרע"ב דהלכה כר"מ דפסח שני דוחה טומאה ע"ש. ודבריו תמוהים. חדא כיון דכאן במשנה לא הוזכר כלל פסח שני איך שייך לפסוק הלכה כר"מ לענין פ"ש שלא נזכר כאן כלל. ואין לומר דהא דפ"ש דוחה טומאה תלי' בהאי טעמא דר"מ שפיר שייך לפסוק הלכה כוותי' ז"א דאפי' לטעמא דר"מ שזמנו קבוע נמי יש פלוגתא בזה בש"ס יומא דנ"א ובפסחים הנ"ל אי פסח שני דוחה טומאה דת"ק ס"ל דאינו דוחה דמפני דחיתו ויעשה בטומאה ומ"ד דס"ל דוחה יליף מקרא דככל חוקת הפסח וכו'. והרי הרמב"ם שכ' שאין חולק על טעמו דר"מ פסק בהאי דפ"ש דלא כר"מ ביומא דף נ' וא"כ במש"כ הרע"ב והלכה כר"מ לא פסקי' עדיין כלל דין דפ"ש דוחה טומאה וכאידך דר"מ בברייתא יומא דף נ' והד"ק איך שייך לפסוק הלכה על הטעם. ועוד דאי מכח טעמו דר"מ פסח שני דוחה טומאה ומכח טעם דת"ק אינו דוחה א"כ איך כ' הרמב"ם ואין חולק ע"ז. ואי דת"ק בפ"ש נמי מודה לר"מ דדוחה אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ וכמ"ש תוי"ט הנ"ל לענין חביתי כה"ג ופר יוה"כ א"כ שוב הד"ק איך שייך לפסוק הלכה לענין הטעם:
לכנ"ל בסגנון שכ' תוספות חדשים הנ"ל דודאי ת"ק נמי ס"ל דתלי' בזמנו קבוע אלא דבפ"ש ס"ל אף דזמנו קבוע ודוחה שבת אינו דוחה טומאה כיון שמפני דחיתו כנ"ל ולהכי לא נקט טעמי' דר"מ משום דיש קרבן יחיד שקבוע לו זמן ואינו דוחה טומאה דהיינו פ"ש אבל בקרבנות צבור פסיקא לי' דכל קרבנות צבור הקבועי' להם זמן דוחה שבת וטומאה ור"מ דנקט ה"ט היינו משום דפסיקא לי' גם בקרבן יחיד הקבוע לי' זמן דדוחה שבת וטומאה והיינו גם פ"ש וא"כ שפיר כ' הרמב"ם דאין חולק על טעמו של ר"מ אלא דת"ק נקט קרבנות צבור מטעם הנ"ל ופסק כת"ק שפ"ש אינו דוחה טומאה והרע"ב פוסק שדוחה כתב שפיר והלכה כר"מ וא"ש הכל על נכון:
איברא דק"ל ע"ז ואי נימא דפ"ש מקרי קבוע לו זמן מפני שא"א לעשות אח"כ וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"ט שכ' דבאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת וטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר ולמחרת מחר. וק' מהא דפסחים דע"ו דקאמר כיון דאית לי' תשלומין ז' לא דחי' שבת וכו' ואמאי הא בנאנס ולא הי' יכול להקריב עד יום ז' והוא בשבת ואם לא יקריב היום שוב לא יקריב א"כ הו"ל זמנו קבוע ולידחי שבת אעכ"ח דלא מקרי זמנו קבוע אלא בקבוע לו זמן אחד דוקא וא"כ גם פ"ש לא מקרי זמנו קבוע כיון שיש לו שני זמנים. הן אמת כי תוס' שם לא גרסי כיון דאית לי' תשלומין דאין הטעם תלוי' בזה ע"ש אבל לפירש"י קשה. אמנם באמת לק"מ דהרי קי"ל כרבי בפסחים דצ"ג שני רגל בפ"ע ואינו תשלומי' דראשון וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ ושפיר מקרי קבוע זימני' דאין לו אלא זמן אחד וא"ש:
אמנם מדברי תוס' פסחים דף ע' ע"ב ד"ה הא נראה דס"ל דת"ק ור"מ דתמורה פליגי דלת"ק דוקא קרבנות צבור דוחין שבת וטומאה ולא קרבן יחיד אפי' קביע לי' זמנה ולר"מ גם קרבן יחיד דוחה אם זמנו קבוע. ולפענ"ד י"ל דפלוגתייהו תלוי במ"ש תוס' בפסחים דס"ו ד"ה מה דתנאי הוא דמר יליף דתמיד דוחה שבת מעולת שבת בשבתו על עולת התמיד ופסח דוחה טומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחים והדר ילפינן פסח מתמיד דדחי שבת ותמיד מפסח דדוחה טומאה בגז"ש דמועדו מועדו ומר יליף בכולם דדוחה שבת וטומאה ממשמעות דמועדו ע"ש. ולפ"ז ת"ק דיליף דחיית טומאה מאיש נדחה וכו' ודחיית שבת מתמיד ותמיד הוי קרבן צבור וכן פסח הבא בטומאה היינו אם רוב צבור טמאים ולכן תולה הדבר בקרבן צבור אבל ר"מ יליף ממשמעות דמועדו ולכן תולה בקביע לי זמן. ולכאורה נראה לפי דבריהם פליג ת"ק אדר"מ בחביתי כה"ג ופר יוה"כ דאינו דוחה שבת וטומאה. אמנם נראה דלדינא לא פליגי דהרי סברת המקשן הי' ביומא דף נ' דפר יוה"כ הוי קרבן צבור והטעם מבואר בריטב"א יומא ד"ו לפי שרוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של צבור תלוי בפר ע"ש ובחביתי כה"ג כתב הריטב"א ביומא דף נ' דחשיב קרבן צבור כיון שקרבין בתוך התמיד כדאיתא בפרקין דלעיל. ועוד דאמרינן בפ' התכלת כה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל צבור ע"ש ולפי תי' הראשון אפשר דמודה הת"ק גם באילו של אהרן דדוחה שבת וטומאה דמקרי קרבן צבור לפי שקרב עם קרבן מוסף העם ואיל העם שהם קרבן צבור וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' עבודת יו"כ ה"ב אבל לתי' השני נראה דת"ק ס"ל דאילו של אהרן אינו דוחה שבת וטומאה לפי שאינו בא בשום פעם משל צבור:
אמנם מה דקשי' לדעת הרמב"ם הנ"ל אמאי אמרינן בכל דוכתי טומאה הותרה או הודחה בצבור הא אינו תלוי' בצבור כלל אלא בזמנו קבוע ואפילו קרבן יחיד והו"ל למימר טומאה הותרה או הודחה בזמנו קבוע. ובשלמא לשיטת תוס' א"ש דאתי' כת"ק דתמורה דדוקא קרבן צבור דחי שבת וטומאה וכל הני דדחי בשל יחיד מקרי נמי קרבן צבור מטעם הנ"ל ואפילו פסח שני למ"ד דוחה טומאה שייך הותרה בצבור משום דדוקא אי עבדי צבור בראשון יחיד עושה בשני אבל אי לא עבדי צבור בראשון אין יחיד עושה בשני וכדאמרינן בפסחים ס"ט ע"ב אבל לדעת הרמב"ם דאינו תלוי כלל בקרבן צבור קשי'. ודוחק לומר דנקט כן בכל דוכתי לאפוקי פסח שני דאינו דוחה טומאה וכנ"ל. ועוד בפסחים ע"ז דאמר מאן תנא דשמעת לי' דאמר טומאה הותרה בצבור אלא ר"י והרי ר"י ס"ל דגם פסח שני דוחה טומאה. אך הא בורכא דאין הפי' הותרה בצבור בקרבן צבור אלא דפי' בצבור אם רוב הצבור טמאים או רוב הכהנים טמאים אז מקריבין גם קרבן יחיד שזמנו קבוע בטומאה והרי כתב הרמב"ם שם בפיה"מ בתמורה והוא שיהי' רוב הכהנים טמאים הרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה ע"ש:
אלא דלפ"ז תקשי א"כ אמאי אין מפרישין כה"ג מטומאת מת משום דטומאה הותרה בצבור הא אין רוב הכהנים טמאים וא"כ בשלמא קרבן צבור טומאה הותרה בקרבן צבור אבל קרבן שלו נהי דקביע לי' זמן מ"מ אין כאן טומאה בצבור שהוא לבדו טמא. אמנם זה שיבוש כיון דאין אחר רשאי להקריב קרבנו רק הוא ועיין בכ"מ פ"א מעבודת יוה"כ ה"ב בשם ריטב"א דדוקא עבודת היום ממש אינו כשר אלא בכה"ג אבל תמידין ומוספין כשרין בכהן הדיוט רק מצוה בכה"ג ולכמה שיטת הכל פסול בכהן הדיוט וכיון שהוא טמא הוי ככל הכהנים טמאים וטומאה הותרה בצבור:
ועתה בא וראה דע"פ דברינו דברי רש"י מזוקקים שבעתים הותרה הוא בצבור כדכתיב איש נדחה ואין צבור נדחים דאפילו ילפינן משם דאז בעינן קרבן צבור דוקא כמש"ל בשיטת התוס' מ"מ הותרה כיון דהא וביוה"כ כולי' קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע דהלכה כר"מ וכמ"ש הרע"ב דתלוי בזמנו קבוע דילפינן מן במועדו וכנ"ל ואי דא"כ איך שייך בצבור אלא משום דבעינן רוב הכהנים טמאים והרי כאן אין רוב הכהנים טמאים. לזה תי' כנ"ל וקרבנו תלוי בו. וכיון שהוא טמא הוי ככל הכהנים טמאים ושפיר מקרי טומאה הותרה בצבור וא"ש:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלא מקרי קרבן יחיד אלא קרבן שיש יחידים הרבה שמביאין אותו קרבן אבל פר של יוה"כ וחביתי כה"ג וכן אילו של אהרן שאינו מחויב בזה הקרבן בשום פעם רק הכה"ג הוא מקרי צבור לענין דכל המחויב בקרבן זה טמא ולכן ס"ל לת"ק בתמורה דדוקא קרבנות צבור דוחין שבת וטומאה ולא קרבן יחיד ול"ק להו מפר יוה"כ וחביתי כה"ג משום דס"ל דגם זה הוא קרבן צבור משום שאין יחיד אחד מביאו או משום שהכה"ג הוא כה"ג של כל הצבור והוא מביא קרבן זה בתורת כה"ג. ופסח שני ס"ל באמת כת"ק דר"י פסחים דף צ"ה דאין דוחה את הטומאה ולפ"ז הא דאמרינן בכל דוכתי דתלוי בזמנו קבוע היינו משום דליכא קרבן יחיד שיהא זמנו קבוע אלא בכה"ג וזה מקרי קרבן צבור מטעמים הנ"ל ופר העלם דבר ושעירי עיז מקרי לדידהו קרבן יחיד כיון שגם יחידים מביאין קרבן על שגגת עבירה זו אף שהוא מין בהמה אחרת:
ובזה מובנים היטב דברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"י שכתב כל קרבנות הצבור זמנם קבוע לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת. והכ"מ שם תמה הא פר העלם דבר ושעירי ע"ז אין זמנם קבוע ע"ש. ולהנ"ל א"ש דמה שאין זמנו קבוע מקרי קרבן יחיד לפי שיחיד מביא דוגמתו וא"ש:
וזה כוונת רש"י ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו. ואין אחר מחויב בקרבן כיוצא בזה והרי הוא כל הצבור ושפיר דוחה טומאת. או וקרבנו תלוי בו. שהוא כה"ג והוא כה"ג של כל הצבור ושפיר מקרי קרבן צבור ודוחה את הטומאה וא"ש:
ובדברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"י הנ"ל נ"ל בפשיטות בכוונתו לפ"מ שפסק הוא ז"ל בפי"ב משגגות ה"א כר"י בהוריות דף ד' דבפר העלם דבר ושעירי ע"ז י"ב שבטים מביאין י"ב קרבנות א"כ י"ל דכונת הרמב"ם כל קרבנות צבור היינו דוקא מה שכל ישראל מביאין קרבן אחד וכל אלו זמנם קבוע אבל שעירי ע"ז ופר העלם דבר שאין זמנם קבוע אין כל ישראל מביאין קרבן אחד ואינו בכלל כל קרבנות צבור ואתי שפיר:
יא) ועוד אמינא בכוונת הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"י שבסוף אות הקדום בהקדם ליישב קושי' תוס' פסחים דע"ו ע"ב ד"ה ה"ג קמ"ל כיון דלא דחי' שבת לא דחי טומאה ולא גרס כיון דאית לה תשלומין שאין הטעם תלוי בכך דלעיל דף ע' ילפינן דלא דחי שבת מוחגותם. ועוד פסח נמי אית לי' תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד חגיגת ט"ו איכא למ"ד בפרקין דף פ' דל"ל תשלומין בטומאת בעלים שאם נטמאו בעלים ביום ט"ו ולא חזו ביום קביעת חובתיהם כה"ג ל"ל תשלומין ע"ש. אמנם רש"י גריס לי' וקשי' קושית התוס'. ואחר אחרון אני בא ליישב קושי' שלישית שבתוס' הנ"ל. דנלענ"ד סברא ישרה דודאי אי אמרינן דלא דחי שבת וטומאה ומיקלע יום ראשון בשבת או בטומאה דלא חזי ביום קביעות חובתי' שוב אין לו תשלומין וא"כ ראוי' לומר שידחה שבת וטומאה אבל אי נימא שידחה שבת וטומאה הרי חזי ביום קביעות חובתי' ויש לו תשלומין וראוי' לומר שאינו דוחה וא"כ האיסור קשור בהיתר וההיתר קשור באיסור ואזלינן לחומרא וכעין זה כתב תוס' ב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף הגם כיון דבעלה עליה זכר פסולה לא ניחא לי' בעלי' וראוי' להיות כשרה מ"מ כיון דאם תהי' כשרה ניחא לי' וראוי' להיות פסולה אזלינן לחומרא ופסולה ע"ש:
וקושי' ב' צריכה ביאור דהא דפסח אית לי' תשלומין בשני היינו ביחיד והא דדחי טומאה היינו בצבור והרי בצבור אין לו תשלומין בשני עיין פסחים דף פ'. וי"ל דקושי' תוס' לרבא דס"ל בפסחים דף ע"ט דנטמאו כלי שרת בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמא לי' לגברא לא מטמא לי' מ"מ טמאים נמי עבדי ועיין בשעה"מ פ"ד מביאת מקדש ואי ס"ל כרב אדא בר אהבה שם דף פ' דיש תשלומין לפסח הבא בטומאה ע"ש וא"כ הני טמאים יחידים הי' יכולין לעשות פסח שני ואפ"ה דחי טומאה. אבל מ"מ לק"מ דהא קי"ל כרבי בפסחים צ"ג דשני רגל בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ ה"ח ואינו תשלומין דראשון כלל:
אך לקושי' ראשונה נלענ"ד דיש להבין אהא דקאמר ומדשבת לא דחי' טומאה הלא שבת וטומאה אינן תלוי' זה בזה דהא איכא למ"ד ביומא נ"א ופסחים צ"ה דפסח שני דוחה שבת ואינו דוחה טומאה אלמא דאין תלוי' זב"ז. ואין לומר דודאי טפי מסתבר לדחות שבת מלדחות טומאה ולכן פסח שני אף דדחי שבת לא דחי טומאה אבל חגיגת ט"ו כיון דלא דחי שבת כ"ש דלא דחי טומאה דהא כתב בספר צאן קדשים בתוס' מנחות דף נ' ע"ב ד"ה תעשה דאף אי שבת דחוי' מ"מ טומאה הותרה ודלא ככ"מ רפ"ב מהל' שבת. ולהכי צריך תרי קראי על שבת וטומאה דאי ליכא אלא חד קרא הוי מוקמינן לי' לדחיית טומאה ולא לדחיית שבת וא"כ איך מוכח מדלא דחי' שבת דטומאה נמי לא דחי'. ועוד דהא בפסח מצריכינן תרי קראי בשבת וטומאה דשבת ילפינן מבמועדו ואפילו בשבת וטומאה ילפינן מאיש נדחה אלמא דשבת וטומאה אינן תלוי' זה בזה. אמנם בזה י"ל לפמ"ש תוס' במנחות הנ"ל אהא דאמרינן תעשה אפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה הא דמפקת הכא מחד קרא שבת וטומאה פי' דלא הוי לי' לברייתא למינקט רק חדא וממילא ידעינן אידך היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדו אפילו בשבת ואיצטריך קרא אחרינא איש נדחה ואין צבור נדחים וא"כ ס"ד אמינא אי נקט חדא דאידך אינו דוחה ולהכי נקט ברייתא תרווייהו. [ועיין בצאן קדשים שם שמחק תיבת היינו משום דגלי קרא והגיה אחר תיבת וטומאה וגבי פסח דרשינן וכו' ואין צורך כנ"ל]. וע"ז קשי' לי' לתוס' דבאמת מנלן כאן תרווייהו מחד קרא ותי' ונראה דהי מינייהו מפקת דשקולין הם ולא דמי לפסח ע"ש:
ויש בזה ג' פירושי'. הא' מה שפי' הצאן קדשים דפסח כיון דטומאה הותרה בצבור ושבת דחוי' א' לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן על טומאה ולא על שבת כנ"ל משא"כ בחביתי כה"ג שהוא קרבן יחיד ואף שדוחה טומאה כיון דקביע לי' זמן כדאמרינן תמורה די"ד ויומא ד"נ מ"מ אינו אלא דחוי' כמו שבת ומה"ת אינו אלא דחו' כדעת תוספות ישינים שהביא השעה"מ פ"ר מביאת מקדש סוף הי"ד דלא כדעת תוס' יומא דף ז' ר"ה כיון דמה"ת הותרה רק מדרבנן דחוי' ע"ש וא"כ שפיר ילפינן שבת וטומאה מחד קרא:
ובזה יש להבין דעת הרע"ב משנה א' פ"ב דתמורה שהבאתי בתחילת אות יו"ד שכתב והלכה כר"מ שעמד עליו תוי"ט שכתב והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז ועכ"ח נראה מדבריו דת"ק נמי הכי ס"ל בחביתי כה"ג ופר יוה"כ אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ וא"כ בעיקרא דדינא אין בין ר"מ לת"ק ולא כלום ולפיכך לא דק הרב במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שורין ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם יע"ש. ולפמ"ש י"ל דת"ק ס"ל טומאה הותרה בצבור דקביע לי' זמן אבל באין קביע לי' זמן אפילו בקרבן צבור כגון פר העלם דבר ושעירי ע"ז אינן אפילו דחוי' כדאמרינן ביומא ז' ודף נ' אבל בקרבן יחיד דקביע לי' זמנה דוחה שבת וטומאה אבל אינו רק דחוי' מה"ת ולא הותרה. ולכן נקט ת"ק קרבן צבור משום שיש מעליותא לקרבנות צבור דשבת וטומאה הותרה. ור"מ פליג דאין מעלה לקרבנות צבור דהא ס"ל טומאה דחוי' בצבור כדאמרינן ביומא דף ח' וכיון דגם בקרבן יחיד דקביע לי' זמן טומאה דחוי' א"כ אינו תלוי בצבור כלל רק הכל תלוי בזמנו קבוע וא"כ שפיר כתב הרמב"ם והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז דגם ת"ק מודה דבעינן קביע לי' זימנא. אלא דמ"מ פליגי דת"ק דנקט קרבנות צבור ס"ל טומאה הותרה בצבור ור"מ ס"ל דגם בצבור רק טומאה דחוי' ושפיר כתב הרע"ב והלכה כר"מ דטומאה דחוי' בצבור וכמ"ש גם הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש. וזה נראה גם דעת תוס' פסחים דף ע' ד"ה הא שכתב נקט קרבן צבור משום דאיכא תנא דתלי' בהכי בפרק יש בקרבנות דתנן יש בקרבנות צבור וכו' נראה דס"ל דת"ק ור"מ פליגי והיינו כמ"ש:
ובספר מנחת כהן שם פי' דשאני פסח דהו"א כיון שיחיד נדחה לפסח שני גם צבור נדחים ולא ידחו טומאה להכי צריך קרא יתירא דדחי גם טומאה אבל בעלמא שבת וטומאה שקולין. עוד פי' דשאני פסח דנאכל בטומאה הו"א דלא יבא בטומאה ואוכל בטומאה לכן צריך קרא דדחי טומאה ע"ש. ולפי' זה האחרון א"ש דדוקא גבי פסח צריך קרא בפ"ע לטומאה אבל בעלמא שבת וטומאה שקולין ושפיר אמרינן מדלא דחי' שבת לא דחי' נמי טומאה. אבל לדעת צאן קדשים ודאי קשי' כנ"ל כיון דיותר מסתבר לדחות טומאה משבת א"כ מה ראי' הוא מדלא דחי שבת דאינו דוחה טומאה דילמא טומאה דהוי הותרה דחי דהא חגיגה נמי קרבן צבור היא כדאמרינן בפסחים דף ע' וביומא דנ"א. וגם לפי' ראשון של ספר מנחת כהן הנ"ל קשי' בשלמא שבת לא דחי' דאית לי' תשלומין אבל טומאה אם נטמא ביום ראשון דפסח הרי טמא כל ז' ואין לו תשלומין ועיין צל"ח:
לכנלענ"ד לפמ"ש תוס' פסחים דף ע' ע"ב ד"ה מ"ט לכך נראה לר"י עיקר דהכא איירי בחגיגת ט"ו כדמוכח דמיירי קרא דוחגותם אותו וא"ש דלא כייל בהוציאו לו אלא דבר שקבוע לו זמן יום אחד ולא יותר אבל חגיגת ט"ו לא חשיב כ"כ זמן קבוע כיון שיש לה תשלומין כל ז' ומ"מ פריך שפיר הא ודאי קרבן צבור הוא דאף חגיגת ט"ו חשיבה זמנה קבוע כדאמרינן פ"ב דביצה דף כ' א"ל ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ע"ש. ולפ"ז א"ש שהמקשה דפריך הא ודאי קרבן צבור הוא הוי ס"ל כיון דאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מקרי זמנו קבוע וע"ז משני אמר קרא וחגותם וכו' אלא מכאן לחגיגה שאינו דוחה שבת וילפינן מזה כיון דזמנו קבוע יותר מיום אחד לא מקרי זמנו קבוע ואינו דוחה שבת. ולפ"ז שפיר קאמר קמ"ל כיון דאית לי' תשלומין כל ז' לא דחי' שבת פי' קמ"ל דהא דגלי קרא דלא דחי שבת היינו משום דאית לי' תשלומין כל ז' ולא מקרי זמנו קביע כיון שזמנו יותר מיום אחד וא"כ שפיר אמרינן ומדשבת לא דחי' מה"ט לא דחי' טומאה נמי מה"ט דלא מקרי זמנו קבוע ובאין זמנו קבוע פשיטא דלא דחי' טומאה ושפיר ילפינן טומאה משבת כיון דגלי קרא דלא מקרי זמנו קבוע ולפ"ז מיושב ע"נ קושי' התוס' דשפיר גרסי' כיון דאית לה תשלומין והיינו הך דילפינן מוחגותם כיון דיש לה תשלומין לא מקרי זמנו קבוע. ובזה מיושב גם קושי' ג' של התוס' הנ"ל דנהי שאם נטמאו בעלי' ביום ט"ו ולא חזי ביום קביעת חובותי' כה"ג אין לה תשלומין מ"מ כיון שאם אינם טמאים ביום א' יש לה תשלומין שוב לא מקרי זמנו קבוע ואינו דוחה שבת וטומאה וא"ש:
ומעתה לפ"ז אין הדבר תלוי כלל אם יש לו עוד תקנתא אלא אפילו אין לו שוב תקנתא כגון שחל יום אחרון בשבת מ"מ אינו דוחה שבת משום דלא מקרי זמנו קבוע והכי אמרינן להדי' בפסחים דף ע' פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה כגון שחל יו"ט ראשון של חג בשבת ופירש"י דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה ע"ש. ובזה א"ש ג"כ מה שהערותי לעיל על קושי' שניה דהתוס' הא מאי דפסח אין לו תשלומין בשני היינו ביחיד והא דדחי טומאה הוא בצבור. ולהנ"ל י"ל דקושי' התוס' הי' מפסח שני דס"ל לר"י בפסחים דצ"ה ויומא דנ"א דדוחה טומאה וזהו ביחיד אע"ג דאית לי' תשלומין ביחיד וא"כ אין זמנו קבוע שהרי יש לו שתי זמניות בראשון ובשני ואף דבפסח שני שוב לית לי' תקנתא מ"מ לא מקרי זמנו קבוע ואף דאין ראי' מחל יו"ט אחרון בשבת דשם הי' אפשר לעשותו מע"ש משא"כ בפ"ש שלא הי' אפשר לעשותו מקודם מ"מ כיון דזמנו קבוע יותר מיום א' לא מקרי זמנו קבוע כמו בנטמא ביום א' של פסח דג"כ ל"ל תקנתא ואפ"ה לא דחי טומאה משום דלא מקרי זמנו קבוע לפי שזמנו יותר מיום אחד. ובהנ"ל מיושב כיון שפסח שני רגל בפ"ע שפיר אין זמנו קבוע רק יום אחד:
ועיין בתוס' חדשים פ"ב דתמורה שכתב ליישב קושי' תוס' יו"ט הנ"ל דיש נ"מ פסח שני לר"מ דוחה את הטומאה וכן איתא בפי' ביומא דף נ' ע"א בברייתא קאמר ר"מ גם פסח בכלל ומוקי לה בגמ' דנ"א בפסח שני. אבל הרמב"ם סוף הל' קרבן פסח לא פסק בפסח כן רק דפ"ש אינו בא בטומאה משום דסתם משנה בפסחים דצ"ה דלא כוותי' רק שבת דוחה ולא טומאה ע"ש. ועדיין צריך ביאור איך מרומז בדברי ת"ק שחולק ע"ז [עיין באות יו"ד מה שהארכתי בזה] ונראה דר"מ ס"ל דתלוי בזמנו קבוע אפילו יש לו כמה זמנים ואינו קבוע על יום אחד דוקא כמו פסח שני רק דהגיע זמן האחרון דשוב ל"ל תקנתא ואין לו תשלומין נמי דוחה שבת וטומאה אבל ת"ק נקט קרבנות צבור דאלו אין זמנם קבוע רק יום א' זה מקרי זמנו קבוע לדחות שבת וטומאה אבל פסח שני שאין זמנו קבוע ביום א' דוקא כמו קרבנות צבור אף דל"ל תקנתא ותשלומין מ"מ אינו דוחה שבת וטומאה משא"כ בחביתי כה"ג ופר יוה"כ דאין זמנו קבוע רק יום א' מודה לר"מ דדוחה שבת וטומאה ולכך כתב הרמב"ם דטעם שנתן ר"מ אמיתי ואין חולק וא"ש:
והיוצא לנו ממה שכתבנו דיש ג' מיני קרבנות. יש שאין להם זמן כלל ואפילו בקרבנות צבור כגון פר העלם דבר ושעירי ע"ז. ויש שיש להם זמן כגון פסח שזמנו בט"ו בניסן וט"ו באייר אבל אינו קבוע הזמן ליום אחד דוקא או חגיגת ט"ו שיש לו זמן שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו אבל אין זמנו קבוע יום א' דיש לו תשלומין כל ז' ויש שזמנו קבוע ביום א' דוקא וזה נקרא זמנו קבוע. וכיון דרמב"ם פסק דפסח שני אינו דוחה טומאה א"כ לא סגי ביש לו זמן רק בעינן זמן קבוע דוקא. ולפ"ז בקרבן יחיד מצינו שיש לו זמן ואין קבוע כגון פסח וחגיגה אבל בקרבנות צבור לא משכחת שיש להם זמן ואינו קבוע אלא פר העלם דבר ושעירי ע"ז אין להם זמן כלל ומביאין מתי שירצו ואותן שיש להם זמן זמנם קבוע יום אחד דוקא ושפיר דוחין שבת וטומאה. וזה כונת הרמב"ם שבתחילת אות זה וסוף אות הקדום שכ' כל קרבנות צבור זמנם קבוע אותן שיש להם זמן זמנם קבוע על יום אחד דוקא לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת ול"ק קושי' הכ"מ ודו"ק כי עמוק הוא:
יב) הדרן לקמייתא מה שנלע"ד עוד ליישב דברי רש"י ד"ה הותרה הוא כדכתיב איש נדחה וכו' שבתחילת אות יו"ד. דהנה יש להעיר על לשון הש"ס ביומא ד"ו ע"ב שקאמר ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת אמאי לא פריך בפשיטות הפרישהו נמי מטומאת מת ולמה לו הך הקדמה עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו [ועיין אות ז'] ונלענ"ד דהנה הריטב"א הק' מאי משני הש"ס ביומא שם זאת אומרת טומאת המת הותרה הוא בצבור אכתי הפרישהו משום אילו של אהרן דאמרינן לקמן אע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה. ותי' דהתם שלא לעשותו בטומאה ממש וכו' אבל לענין דלא נטרח למיעבד הפרשה דין קרבן צבור יש לו ע"ש וכונתו נראה דהא דמהדרי' אטהרה היינו מדרבנן כמ"ש תוס' ביומא דף ז' ע"א ד"ה כיון ובשביל זה לא עבדינן פרישה ובתוס' פירשו אע"ג דאילו קרבן יחיד משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר קרבן צבור הוא כי רוב עבודות התליות בקרבן השעיר של צבור תלוי בו ע"ש. והדבר צריך הסבר אמאי לא רצו להפרישו משום אילו בלבד:
ונלענ"ד דהנה תוס' ביומא דף ב' ד"ה וחכ"א הק' דהכא חיישינן למיתה דתרתי ותלת וביבמות דכ"ו משמע דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן. ותי' דהכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה חיישינן אפילו לתרתי ותלת לזמן מיעוט הלכך ליכא למיעבד תקנתא להאי חששא. והק' א"כ כי פריך בש"ס די"ג גבי טומאה דשכיח טפי ממיתה אמאי לא חיישינן לתרי ותלת אמאי לא משני דטומאה חששא בעלמא הוא ולא הי' צריך להפריש אחר תחתיו כי מסתמא ימצאו הרבה כהנים שיהי' ראוי' לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד ותי' דבלא"ה משני שפיר ע"ש. ובמהרש"א שם תמה א"כ גבי מתקינן לו אשה אחרת נמי ל"ה רק חששא בעלמא כיון דנמצאו הרבה כהנים שיש להם נשים וראוי' לעבודה וכו' ע"ש. ותי' הפנ"י דודאי האי שיעבוד הכה"ג האמיתי ביוה"כ הוא מעלה גדולה לא חששא בעלמא כיון שכפרת כל ישראל תלוי בו. ולפ"ז בשלמא באשה אחרת שפיר אמרינן דניחוש גם לתרי ותלת כדי שיעבוד הכה"ג האמיתי ומה בכך שנמצאו כהנים אחרים הלא אנו רוצין לתקן שיעבוד הכה"ג האמיתי ואין לדבר סוף אבל גבי טומאה דמתקינן כהן אחר אינו כדי שיעבוד הכה"ג האמיתי שהרי כיון שנמצא פסול בכה"ג לא יעבוד שוב הכה"ג האמיתי והוא רק חששא בעלמא שמא לא ימצא כהן בלי פסול לכן סגי בחד דודאי נמצאו כהנים ראוי' לעבודה ע"ש:
ולפ"ז יש לי ספק למ"ד טומאה דחוי' הוא בצבור אם נטמא כה"ג בטומאת מת אם הוא עובד עבודת יוהכ"פ ול"ש בזה דמהדרינן אטהרה לעבוד כהן אחר או אותו שמתקיני' משום שהוא כה"ג אמיתי טומאה הודחה או דילמא מהדרינן אטהרה עדיף ועובד כהן אחר עבודת היום. ומעתה לפ"ז להאי צד דאמרינן שכה"ג עובד וטומאה הודחה בשביל כה"ג האמיתי פירכת הש"ס כך הוא ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו כד' שיעבוד כה"ג האמיתי הפרישהו מטומאת מת כדי שלא יעבוד כה"ג האמיתי בטומאה דחוי' שבקושי נדחית ושפיר נמי בזה מה שנטר בקושי' זו עד השתא דהרי אמרינן לעיל שמא תמצא אשתו ספק נדה. והמהרש"א תמה אמאי לא קאמר ודאי נדה [עיין באות ט' מ"ש בזה] והפנ"י תי' דמשום ודאי נדה אין חשש כ"כ אם לא יעבוד כה"ג האמיתי כיון שודאי אינו ראוי' לעבודה אבל בספק נדה חמור טפי אם לא יעבוד כה"ג האמיתי משום ספק רק כהן שלא נמשח ולא נתרבה ע"ש. וא"כ מוכח שזה אין חשש כ"כ אם אין הכה"ג האמיתי עובד ומ"מ אתה חושש ומכ"ש שראוי לחוש שלא יעבוד בטומאה דחוי' וא"כ שפיר הוצרך להך הקדמה ועד שאתה מפרישו מביתו. אבל לצד השני דאם טומאה דחוי' באמת אין כה"ג עובד אם נטמא במת קושי' הגמ' ועד שאתה מפרישו מטומא' ביתו כדי שיעבו' כה"ג אמיתי הפרישהו מטומא' מת דטומאה דחוי' ואין יכול כה"ג האמיתי לעבוד ונפרישהו כדי שיעבוד כה"ג האמיתי ומיושב ג"כ דקדוק הנ"ל ומשני טומאה הותרה בצבור ושפיר יעבוד כה"ג האמיתי אף אם הוא טמא מת. ומעתה לפ"ז מובן שפיר סברת הריטב"א דמשום אילו בלבד אף דמהדרי' אטהרה א"צ פרישה כיון דאין כפרת כל ישראל תלוי בכך לא איכפת אם לא יעבוד כה"ג אמיתי רק נהדר על כהן אחר כיון דבקרבן יחיד מהדרי' אטהרה מה"ת. אבל לפי' ראשון דקושי' הש"ס הי' שנפרישהו כדי שלא יעבוד בטומאה דחוי' ומשני דהותרה. צ"ל כתי' הא' דהריטב"א דהא דמהדרי' אטהרה בקרבן יחיד הוא רק מדרבנן ובשביל זה לא עבדינן פרישה:
אמנם לפענ"ד נראה ביישוב קושי' הריטב"א לפי פי' השני לפמ"ש הרמב"ם ריש ה' עבודת יו"כ דפרו של אהרן ואילו שניהם משלו ע"ש. והרי גלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו דבעינן שחיטה בבעלים ועיין מנחות די"ט וא"כ כ"ש בזריקה דעיקר כפרה בעינן בעלי' עיין בש"ס שם וא"כ לפ"ז גם אם יטמא כה"ג במת יעבוד הוא עבודת פר ואיל דהא א"א למיהדר אטהרה כיון שבא משלו בעינן עבודה בבעלים. וזה כונת רש"י דס"ל כפי' השנ' ומשני הותרה הוא בצבור וכתב רש"י וביוהכ"פ כולי' קרבן צבור הוא. ויעבוד כה"ג האמיתי דהא הותרה. ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע. אלא דאכתי לא הונח בזה כיון דרק דוחה ולא הותרה מהדרינן אטהרה ולא יעבוד כה"ג האמיתי. לזה תי' רש"י וקרבנו תלוי בו. פי' כיון שהוא קרבנו משלו תלוי בו ובעינן בבעלי' וא"א למיהדר אטהרה ושפיר יעבוד כה"ג האמיתי וא"ש:
ומזה נראה שגם שיטת רש"י דדוקא בקרבנות צבור טומאה הותרה אבל בקרבן יחיד אינו רק דחוי' מה"ת כמ"ש לעיל באותיות הקודמות דאי נימא רק מדרבנן דחוי' פשיטא דגם אם אין קרבנו תלוי בו ל"ה שקלינן העבודה מכה"ג האמיתי ולומר שיעבוד כהן אחר ול"ה עבדינן פרישה בשביל זה:
יג) עוד יש לעמוד בדברי רש"י אלו הנ"ל שכתב הותרה הוא בצבור כדכתיב איש נדחה ואין צבור נדחין. ולכאורה מה בעי רש"י בזה והרי בפסחים דע"ז ילפינן מבמועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה. וכ"ש דקשה לפ"מ שאני מבאר דברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש הט"ז שלשונו הזהב מקשה שכתב ומנין שטומאת מת דחוי' בצבור וכו' והביא דקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין ע"ש במתק לשונו וסיים וה"ה לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח וכו'. ויש לדקדק. חדא הלא כתב שם מקודם דגם שבת דחוי' ואמאי לא הביא קרא על שבת ויותר הי' ראוי להביא קרא דבמועדו דמיני' ילפינן גם שבת. ועוד שנית כיון שכתב דאינו תלוי בקרבן צבור רק בקביעות זמן ואפילו בקרבן יחיד אמאי הביא האי קרא דמיירי בצבור ויליף מיני' קרבן יחיד ויותר טוב הקרא דבמועדו דמיני' משמע דתלוי בקביעות זמן. ושלישית אמאי לא כתב האי ומנין מיד לעיל אחר הלכה טי"ת והלכה יו"ד שכתב שם שדוחה שבת וטומאה. ואין לומר ליישב ב' דקדוקים האחרונים הנ"ל דכונת הרמב"ם רק לומר שדוקא טומאת מת נדחה ולא שאר טומאות דז"א דהא ילפינן זה בפסחים דס"ז מדכתיב לנפש ואין זה במשמעות לשון הטהור של הרמב"ם כלל רוח ורמיזא לדרוש זה. ולכן אמינא דכוונת הרמב"ם רק להביא ראי' שטומאה דחוי' ולא הותרה וזה מוכח מדדרשינן איש נדחה ואין צבור נדחים אלא יעשו בטומאה משמע דוקא משום דא"א למיהדר אטהרה דאין צבור עושין פסח שני כלל לכן עושין בטומאה אבל אם הי' אפשר בפסח שני לא הי' עושין בטומאה והי' מהדרינן אטהרה כמו ביחיד אף דקבוע לי' זמן מ"מ כיון שאפשר בפסח שני מהדרינן אטהרה ועושה פסח שני ומוכח דדחוי' וזה אינו מוכח מבמועדו ולכן לא הביא הרמב"ם קרא דבמועדו ונטר עד כאן שהקדים הדינים דמהדרי' אטהרה וא"ש. ולפ"ז ודאי יקשה דמהאי קרא משמע יותר דהודחה ולא הו"ל לרש"י להביא האי קרא על הותרה:
ולכן נלענ"ד בכוונת רש"י דלכאורה יש להבין במאי פליגי דחד מ"ד ס"ל טומאה דחוי' וחד מ"ד ס"ל טומאה הותרה מנ"ל. דהנה בתוס' פסחים דס"ו ד"ה מה הק' דבשמעתין יליף דתמיד דוחה שבת מקרא דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קריבה בשבת וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן מאיש נדחה וכו' ובתמיד ילפינן מגז"ש דמועדו מועדו ולקמן דע"ז דרש ממשמעות דמועדו דדחי שבת וטומאה בין בתמיד בין בפסח. ותי' דתנאי הוא ע"ש. והנה כבר הבאתי לעיל אות ג' דברי הרשב"א ברכות דף כ' דהיכי דא"א בשום פעם לקיים המצוה בלי דחיית ל"ת מקרי הותרה אבל אם אפשר לקיים המצוה בשום פעם בלי עבירת הל"ת רק עכשיו נזדמן שא"א לקיים בלי עבירת ל"ת מקרי דחוי' ע"ש. ומעתה אי ילפינן דתמיד דוחה שבת מעל עולת התמיד עכ"ח שבת הותרה דהא א"א בשום פעם להקריב תמיד דשבת בלי דחיית שבת וממילא כיון דילפינן פסח מתמיד בגז"ש דמועדו גם בפסח שבת הותרה וכיון דבהאי גז"ש עצמה ילפינן תמיד מפסח דדוחה טומאה כמו פסח דדחי טומאה מאיש נדחה ממילא גם טומאה הותרה כמו שבת ולכן ס"ל להאי מ"ד טומאה הותרה משום דס"ל דילפינן כסוגיא דפסחים ס"ו הנ"ל. אבל למ"ד דס"ל טומאה דחוי' יליף שבת וטומאה מקרא דבמועדו כתנא דפסחים דע"ז וא"כ אפשר לקיים המצוה בלי דחיית שבת אי מיקלע בחול וא"כ גם אם מיקלע בשבת דדחי שבת הוי רק דחוי' וכ"ש טומאה דודאי אפשר בלי דחיית טומאה הוי רק דחוי'. ולפ"ז מאן דס"ל טומאה הותרה עכ"ח יליף דחיית טומאה מאיש נדחה וגז"ש דמועדו ולהכי פירש"י טומאה הותרה כדכתיב איש נדחה וכו' וא"ש:
וגם עפ"ז יאיר בינה בתמורה י"ד שהבאתי לעיל באותיות הקודמי' כמה פעמים דנקט תנא קמא קרבנות צבור דוחין שבת וטומאה והלא לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם אין חולק על טעמו של ר"מ דתלוי בזמנו קבוע ואפילו בקרבן יחיד דוחה טומאה. ולהנ"ל א"ש דת"ק ס"ל טומאה הותרה ויליף שבת מקרא על עולת תמיד שהוא קרבן צבור וטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין והדר ילפינן שבת בפסח וטומאה בתמיד מגז"ש דמועדו ואף דאלו זמנם קבוע ולא ילפינן דדחי שבת וטומאה אלא בזמנם קבוע מ"מ כיון דאלו קרבנות צבור הם נקט קרבנות צבור להורות דמקרבנות צבור יליף כדי שנדע דטומאה הותרה אבל ר"מ יליף משמעות דמועדו שלא יעבור הזמן לכן נקט אלא שזמנם קבוע וס"ל דחיי' בצבור כדאמרינן ביומא דף חי"ת וא"ש:
יד) והנה פלאי גם דברי רש"י ביומא שם דף זי"ן ריש ע"א ד"ה כל טומאת מת וכו' דכתיב איש וכו' אבל זבין וכו' לא הותרה ובועל נדה כנדה עכ"ל. וכוונתו ליישב דלא תקשי אם טומאה הותרה אמאי מפרישין אותו מביתו ותי' דהא הוי כטומאה היוצאה מגופו ולא הותרה. וזה פלא מדוע לא פירש"י כן מיד לעיל בדף וי"ו ע"ב כדמשני רבא זאת אומרת טומאה הותרה. ונלענ"ד דהנה כבר העירותי לעיל באות זי"ן אמאי מפרישין אותו מביתו הא איכא ס"ס שמא לא תמצא אשתו ספק נדה כלל ואת"ל תמצא ספק נדה שמא יתטמא מקודם טומאת מת והואיל ואשתרי לטומאתן אישתרי לזיבתן כדאמר אביי בזבחים דל"ב. אמנם רבא לשיטתו שפיר קאמר טומאה הותרה בצבור ולא אמרינן הואיל ואישתרי רק הואיל והודחה אבל לאביי קשי'. אלא דללישנא קמא דעכ"פ אי איכא טהורין באותו בית אב טהורין עבדי טמאי' לא עבדי נהי דלא מפרישין אותו מטומאת מת בשביל זה דאם יטמא לא יקרהו עון בשביל זה אבל לא שזה יגרום היתר שלא יפרישהו מביתו אבל ללישנא ב' דאפילו איכא טהורים באותו בית אב עבד' נמי טמאים דהיתר גמור הוא קשי'. ולפ"מ דמשמע בתוס' מנחות דט"ו ד"ה ר"י שהק' אהא דאר"י אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק דל"ל ה"ט תיפוק לי' דר"י ס"ל טומאה הותרה בצבור. ותי' דפסח צריך לה"ט משום שיש בו אכילה ע"ש א"כ משמע דבלא טעמא דאין קרב, צבור חלוק נמי שאר שבטים עבדי בטומאה אי לאו דאית בי' אכילה ועכ"ח דטומאה הותרה בצבור אפילו לטמאות לכתחילה ואין איסור טומאה בצבור כלל אי טומאה הותרה בצבור וא"כ ודאי קשי' הא אפשר לטמאות הכה"ג בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליו דאין הכהן מוזהר עליו כדאמרינן פ"ד דשמחות ועיין תוס' ברכות די"ט ד"ה מדלגין או בחרב שנטמא במת עיין ביו"ד סי' שס"ט והואיל ואישתרי לטומאתן אישתרי לזיבתן. אמנם ללישנא קמא לא קשה די"ל דתוס' מנחות הנ"ל לא כתב כן רק ללישנא ב' דכל טומאת מת בצבור רחמנא שריה:
אמנם ז"א דנהי דאמרינן הואיל ואשתרי אישתרי מ"מ מצד האי סברא לאו היתר גמור הוא רק דחוי' ושפיר מפרישין אותו מביתו כדי שלא יעבוד בטומאה דחוי'. וזה כונת רש"י אבל זבין וכו' לא הותרה אפילו היכא דשייך הואיל ואשתרי אשתרי רק דחוי' כדי ליישב קושי' הנ"ל בתי' הנ"ל וא"כ לא הוצרך לזה רק בלישנא ב' לר"נ או ס"ל כאביי וא"ש:
ובגמרא שם אר"ש מנא אמינא לה וכו' עד וקתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתי'. יש לי קושי' קצת ממ"ש רש"י במנחות דע"ב אם יש אחרת אפילו במחובר מביאין אחרת תחתי' וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד א"כ איך מוכיח מזה דטומאה דחוי' דילמא לעולם הותרה והא דמביאין אחרת היינו כדי שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפילו ביחיד. ונ"ל דודאי אם דחוי' ואם יש אחרת נקצרת כמצוותה בתלוש מביאין אחרת מדינא א"כ יש שיווי ודמיון למנחת יחיד עם מנחת צבור דבשניהם יש חסרון בטומאה שפיר גזרו רבנן דאפילו אין אחרת בתלוש רק במחובר יביאו אחרת שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפילו דיחיד כיון שגם בצבור פועלת בטומאת יטעו בין יחיד לצבור אבל אי טומאה הותרה בצבור ואפילו יש אחרת בתלוש אין מביאין אחרת וא"כ אין דמיון למנחת צבור עם מנחת עומר אז ליכא למטעי כלל ועיין בטו"ז ריש הל' יי"נ כעין סברא זו:
טו) והנה שם בש"ס יומא דף ז' ע"א מיתבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ומשני כי תני' האי ביחיד והוא פלא ודקארי לה מה קארי לה הא בהדי' תני' בהאי ברייתא בזבחים מ"ה ובמנחות כ"ה בד"א ביחיד אבל בצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. ונראה דהמקשן ס"ל דמיירי בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דלמ"ד הותרה גם בזה מה"ת הותרה רק מדרבנן דחוי' ולהכי קשי' לי. כיון דמה"ת מותר לזרוק לכתחילה רק מדרבנן אסור אמאי בדיעבד לא הורצה אבל אי דחוי' ניחא שפיר כיון דמה"ת אסור לזרוק לכתחילה אמרו רבנן דאפילו בדיעבד לא הורצה אף דמה"ת הורצה ע"י ציץ אבל בצבור הורצה אפילו במזיד לא קנסוהו רבנן. ומשני כי תני' האי דיחיד שאין קבוע לו זמן:
ועפ"ז תבין דברי תוס' שם ד"ה דם שכתב אבל הכא דבשר לא אטמי הו"ל למשרי אפילו באכילה כיון דמיקל כולי האי. דאין לומר טומאה דעולין ודגברי הוא. והוא פלא הלא אם היתר היא ודאי מותר באכילה כיון דבשר לא אטמ' והדם מותר לזרוק אפילו לכתחילה דהא בקרבן צבור לא מהדרינן אטהרה כלל וגם קושיתם השני' תמוה דלפרוך למ"ד דחוי' כמו למ"ד הותרה הרי לא דמי דלמ"ד דחוי' קנסוהו רבנן כיון דאסור לזרוק שלא יהני מעשיו אבל למ"ד הותרה אמאי קנסוהו הא מותר לזרוק לכתחילה. אך לפמ"ש דגם המקשן ס"ל דמיירי בקרבן יחיד אלא שקבוע לו זמן דגם למ"ד הותרה מהדרינן אטהרה וא"כ אסור לזרוק לכתחילה ואפ"ה נימא במזיד הורצה א"כ למ"ד דחוי' נמי לפרוך הכי. ולכן דייקי בלשונם כמו למ"ד היתר הוא והוצרכו לתרץ כיון דמיקל כולי האי וכו' ולכן אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה גם למ"ד הותרה מ"מ נימא דאפי' במזיד זרק הורצה. אבל למ"ד דחוי' כיון דמחמיר וכו' סברא הוא שיש להחמיר וכו'. אלא דאכתי תקשי מה קמדמית מ"ד הותרה למ"ד דחוי' הא אי דחוי' אסור לזרוק מה"ת לכן קנסוהו רבנן ואפילו בדיעבד אבל הותרה דאינו אסור לזרוק רק מדרבנן כמ"ש תוס' שם לעיל מיני' ד"ה כיון דמה"ת הותרה לגמרי אפילו ביחיד אי קביע לי' זמן לכן פריך שפיר אמאי קנסוהו בדיעבד. אך נכון לפמ"ש תוס' בסוגיין דף ז' סוף ע"ב ד"ה מכלל דהיכא דאיכא ריצוי ציץ וטומאה דחוי' לא מהדרינן אטהרה מה"ת וא"כ גם בקרבן יחיד דקביע לי' זמן דמה"ת דחוי' ואיכא נמי ריצוי ציץ לא מהדרינן אטהרה מה"ת וא"כ אינו אסור לזרוק מה"ת כמו למ"ד הותרה ושפיר מדמי להו תוס' להדדי וא"ש:
ועוד נלענ"ד דתוס' הוצרכו לזה למ"ד במנחות כ"ה דזריקתן בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ע"ש. וא"כ לענין טומאתו אין חילוק בין מ"ד הודחה ובין מ"ד הותרה אסור לטמאותו במזיד ואפילו מה"ת. ועיין ש"מ מנחות דט"ו וכ' מותר לטמאות הטהור בידים ע"ש וכיון דקנסינן לי' שלא לאכול הבשר משום שהי' מזיד בטומאתו מה חילוק יש בין למ"ד הותרה ובין למ"ד הורצה ולהכי הוצרכו לומר דלמ"ד הותרה כיון דמיקל כולי האי וכו' הו"ל להקל גם בזה למשרי אפילו באכילה אבל למ"ד דחוי' כיון דמחמיר כולי האי וכו' סברא הוא שיש להחמיר בבשר וא"ש:
ואכתי לא הונח לי בזה במאי דמשני כי תני' האי דיחיד דלהנ"ל דמשני דמיירי ביחיד שאין קבוע לו זמן עיקר חסר מן הספר דהרי גם המקשן ידע דמיירי בדיחיד אלא שאין חסרון בזה כיון דמיירי בקבוע לו זמן ומשני לי' דמיירי בלא קביע לי' זמן ומזה לא נזכר שום רמז בתירוצו ויש לדחוק. לכן נלענ"ד דבר חדש דכבר הערתי לעיל באות יו"ד כיון דהכל תלוי בקביעת זמן וגם קרבן יחיד בקביע זמנו דוחה טומאה וקרבן צבור בלא קביע זמנו אינו דוחה א"כ מה זה דאמרינן בכ"מ טומאה הותרה או הודחה בצבור הו"ל למימר הותרה או הודחה בקביע לי' זימני'. ונלענ"ד עפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ תמורה י"ד שהבאתי כ"פ באותיות הקודמי' שכתב וכן כל מה שיש לו זמן קבוע אין חייב עליו באחריות והוא דוחה את השבת ואת הטומאה והוא שיהי' רוב הכהנים טמאים והרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה כמו שביארנו בשביעי בפסחים וטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז ע"ש ועיין בפיה"מ פסחים דע"ז שכתב וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים וכו' ועיין ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש הי"ב. ולפ"ז תקשי מה פריך מהאי דדם שנטמא ומהאי דעל מה הציץ מרצה למאן דאמר הותרה הא התם לא מיירי ברוב צבור או רוב כהנים טמאים ול"ש כלל לא הותרה ולא הודחה רק ריצוי ציץ. אבל זה שיבוש דהא דבעינן רוב צבור או רוב כהנים טמאים היינו דוקא לענין טומאת הגוף ולא לענין טומאת דם ובשר וחלב. ולפ"ז נ"ל דלת"ק דתמורה י"ד דתלה הדבר בקרבנות צבור ס"ל דבטומאת דם וחלב ובשר אם הצבור והכהנים טהורים אף דקביע לי' זמן לא הותרה ולא הודחה אלא בקרבן צבור דוקא אבל בקרבן יחיד אף דקביע לי' זמן לא הודחה ולא הותרה ולכן שפיר אמרינן בכל דוכתי טומאה הותרה או הודחה בצבור דבטומאת הגוף בעינן דוקא רוב צבור או רוב כהנים טמאים ובטומאת עולים ואכילת בעינן באמת דוקא קרבן צבור ולא קרבן יחיד דקביע לי' זמן. והיינו פלוגתא דת"ק ור"מ שם דלת"ק אף דבעינן קביע לי' זמן מ"מ תלוי גם בקרבן צבור כנ"ל ולר"מ הכל תלוי בקביע לי' זימנא ולא בצבור כלל. ומ"ש הרמב"ם והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז היינו משום דת"ק נמי בעי קביע לי' זימנא אפילו בקרבן צבור גמור. ואפשר שזה דעת הרע"ב שכתב והלכה כר"מ שהבאנו לעיל בתחילת אות יו"ד והיינו דמשני כי תנא האי דיחיד. פי' אפילו בקביע לי' זמן וכת"ק דתמורה דתלוי בצבור דוקא ואם אין הצבור והכהנים טמאים לא הותרה ולא הודחה טומאת עולים ואכילות אלא בקרבן צבור וליכא רק ריצוי ציץ ולהכי במזיד לא הורצה וא"ש:
אלא דלפ"ז ק"ל כ' משני על הא דעל מה הציץ מרצה א"ל ר"נ כי קתני הציץ מרצה אדיחיד וכתב הריטב"א וקס"ד דאדיחיד ממש קאמר ופרכינן דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקינן דומי' דיחיד קאמרינן בהני דלא קבוע להו זמן. ולהנ"ל הא ביחיד אפילו קביע לי' זמן נמי צריך ריצוי ציץ בטומאת דם ובשר וחלב אפילו למ"ד הותרה וא"כ בין בצבור נמי אפילו בקביע לי' זמן וא"כ לא משנ' מידי וצ"ל דר"נ באמת מוקי לה כר"מ וא"כ ביחיד דקביע לי' זמן לא בעינן ריצוי ציץ וא"כ יחיד מיירי בלא קביע לי' זמני' וצבור נמי דומי' דיחיד ושפיר בעי ריצוי ציץ. ולפ"ז לפ"מ דקי"ל כת"ק כריהטא דתלמודא בכל דוכתי' טומאה הותרה בצבור וגם מדשנה דברי ת"ק בסתם לית לן למימר כתי' הגמרא ועכ"ח האי ברייתא כמ"ד טומאה הודחה בצבור. ולפ"ז מיושב קושי' מהרש"א בסוגיין שהקשה על מ"ש תוס' יבמות דף צ' ד"ה בין דהאי ברייתא כמ"ד טומאה דחוי' בצבור דלמ"ד הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצוי ותמה המהרש"א הא הכא משני לה שפיר ע"ש. ולהנ"ל א"ש דלשנוי' דהכא אתי' דוקא כר"מ אבל למאי דקי"ל כת"ק כתב תוס' שפיר דאתי' דוקא כמ"ד טומאה דחוי' בצבור וכנ"ל וא"ש:
טז) וביישוב קושי' המהרש"א הנ"ל שבסוף אות הקודם נ"ל עוד. דהנה בפסחים דף פ' תנן בפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופירש"י שהוא טמא הדם או הבשר והקשה בתוס' ד"ה נזרק הרי דנטמא בשר אפילו למ"ד ציץ מרצה על אכילות אינו מרצה שיהי' מותר לאכול הבשר רק לענין דמקרי יש בשר ומהני זריקת הדם לפטור מפסח שני וכר"ן בפסחים דע"ח ע"ב דאכילת פסחים לא מעכבא ולא בעינן רק גברא דחזי לאכילה וא"כ האיך דייק בגמרא הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה הא כיון דלא נודע אינו מרצה רק לפטרו מפסח שני א"כ הא דנודע אינו מרצה היינו שחייב בפ"ש ואמאי הא האי דאינו מרצה הוא רק מדרבנן דאי מה"ת בלא נודע אמאי מרצה ואיך חייבוהו רבנן בפסח שני כיון דמה"ת פטור הוי חולין בעזרה וכו'. ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם וא"כ אי ציץ מרצה הבשר מותר לאכילה וע"ז דייק בגמרא ונודע ואח"כ נזרק אינו מרצה להתיר הבשר באכילה אבל מ"מ פטור מלעשות פסח שני. והקשה המהרש"א א"כ מאי פריך מהאי דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא התם מיירי דמרצה במזיד ופטור מקרבן אחר כיון דמה"ת פטור לא חייבוהו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל מתני' דהכא דנודע אינו מרצה היינו להתיר בשר באכילה ומדרבנן ע"ש. הנה גוף קושי' המהרש"א. נ"ל דלק"מ דודאי לפירש"י דמתני' מיירי גם בנטמא בשר ובזה אין הציץ מרצה שיהי' הבשר מותר באכילה וא"כ תקשי איך מרצה אפילו לפטור מפסח שני הא אכילת פסחים מעכבא ועכ"ח מתני' אתי' כר"נ אבל לריב"א דמתני' לא מיירי רק בטומאת דם ולא בטומאת בשר א"כ מתני' שפיר אתי' כרבנן דאכילת פסחים מעכבא וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מקרבן פסח ה"ב ועיין לח"מ שם וא"כ א"א לומר דהא דנודע ואח"כ נזרק לא מרצה היינו להתיר בשר באכילה ומדרבנן דא"כ כיון דאין הבשר ראוי' לאכילה בשעת זריקה שוב אינו מרצה כלל וחייב בפסח שני וכיון דמה"ת מותר באכילה ופטור מפסח שני לא חייבוהו חכמים בפסח שני דדוקא ביבמות דף צ' שפיר אמרינן לא הורצה להתיר בשר באכילה לפי שאין אכילת בשר מעכבא והו' שב וא"ת אבל כאן דאכילת בשר מעכבא אם יפטור מפסח שני הוי תרתי דסתרי ואם יתחייב הרי הוי קו"ע ובזה לא קנסוהו רבנן כמו דלא קנסוהו במזיד שיביא קרבן אחר בברייתא דעל מה הציץ מרצה ופריך שפיר:
ובשעה"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ו תמה ע"ד מהרש"א הנ"ל אמאי הקשה לפי' ריב"א דוקא הא קושי' זו לכל הפירושי' אהא דפריך במנחות כ"ה ברייתא דדם שנטמא אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי ביבמות דף צ' מוקי לברייתא דדם שנטמא לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלי' נתכפרו והא דאמרינן בברייתא דע"מ הציץ מרצה דבמזיד הורצה היינו שא"צ להביא קרבן אחר ע"ש. הגם דלענ"ד קושי' שעה"מ לק"מ דשם במנחות פריך שפיר לר"ח ביבמות פ"ט דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקו"ע ולדידי' הך ברייתא דדם שנטמא במזיד לא הורצה היינו שמחויב להביא קרבן אחר דלדידי' אין חילוק בין קו"ע. לשב וא"ת וא"כ אין לחלק בין הפרקי' דלא הורצה להתיר בשר באכילה והורצה שא"צ קרבן אחר דהוי תרתי דסתרי. והרי הוא באמת פריך שם ביבמות לאידך מ"ד מהנהו ברייתות אבל על הריב"א דפי' כאן לפי האמת דיש חילוק בין להתיר בשר לאכילה אינו מרצה דהוי שב וא"ת ובין להתחייב בפסח שני דהוי קו"ע וכר"נ בר אושיעא ביבמות שם שפיר הקשה אדונינו המהרש"א וא"ש: