אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה שח

תשובה שז

שיל"ת ב' אויפאלא ג' ח"ש תרנ"ה לפ"ק:

חיים וברכה למשמרת. לגפן אדרת. חריף ובקי. כמו"ה יודא הלוי ני' במונקאטש יע"א:

נועם מכתבו ממולאים בחריפות ובקיאות הגיעו עדי בעתו אבל מחמת ענינים שונים אשתיהו אשתהי עד היום להשיב ועמו הסליחה אם לא שתו עדיו עליו כראוי לו כי איניני מכירו רק מכותלי מכתבו ניכר כי בר אוריין ובר אבהן הוא והנני כמשיב ידי על פלפלא חריפתא שלו כפי אשר יחנני החונן לאדם דעת אבל איניני יודע מה מצא בי כי דלק אחרי ואין דרכי לקשור חבל בחבל נימא בנימא ולבנות מגדול הפורח באויר רק אכתוב הנלפענ"ד שכך הוא דרכה של תורה:

ראשית דבר נסתפק למה דקיי"ל יומא פ"ג דחולה שיש בו סכנה מאכילי' אותו הקל הקל תחילה אם יש לפנינו כזית חלב וכזית פיגול דחלב הוא אי' כרת לבד ופגול אי נימא כדעת הפוסקי' דגם בקדשים הפסולים מע"ג המזבח עדיין המה בקדושתם ומקרי קדשי ד' ומועלים בהם ודלא כדעת מהרש"א בקידושי' ב"ח וא"כ יש בו כרת משום פיגול וגם לאו דוכל זר לא יאכל קודש מי נימא דפגול חמור הואיל דאית בי' תרתי או דילמא כיון דאיתא בשאלה כמו דמשמע מתוס' כריתות י"ג ע"ב דדוקא שנשחטו ונזרקו דמם כהלכתן ליתא בשאלה אבל נפסלו בשחיטה או בזריקה שפיר מהני שאלה וכמבואר קצת במל"מ פי"א ממעה"ק וכיון דאיתא בשאלה מקרי קל לגבי חלב כדאמרי' ביבמות ד' לענין עדל"ת דכל שישנו בשאלה מקרי קל ע"ש:

הנה מה דמשמע לי' מדברי תוס' דאם נתפגלו בשחיטה או בזריקה איתי' בשאלה אני תמה עליו מיני' ובי' שהרי התוס' הקשו אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה ותי' מידי דאיתי' בשאלה לא קתני והקשו א"כ איך תני מוקדשי' הא איתי' בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה ואי נימא דאם נתפגל בשחיטה או בזריקה איתי' בשאלה א"כ מה פריך בגמר' ונתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול ושקיל וטרי לשנויי והא פיגול איתי' בשאלה ומידי דאיתי' בשאלה לא קתני אע"כ דגם אם נתפגל ליתא בשאלה. ותוס' לא כתבו שנשחטו ונזרקו דמן בכשרות דאפי' לא נשחטו ונזרקו דמן בכשרות רק בפיגול נמי ליתא בשאלה אלא כתבו שהי' כהלכתן ובפגול נמי בעי' שחיטה וזריקה כהלכתן כדאמרי' בזבחים כ"ח ע"ב כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ועיי' רש"י ותוס' מעילה ג' ע"ב:

ומה שהביא מדברי מל"מ פי"א ממעה"ק הוא כהאי עורבא דמביא נורא לקיני' דהרי המל"מ שם נסתפק למ"ש רשב"ם ב"ב ק"כ שאם שחט בחוץ ונתחייב כרת דמהני שאלה לפוטרו מכרת אי גם בשחט בהכשר ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני שאלה לפוטרו ממלקות ופשוט לי' מתוס' כריתות הנ"ל דדוקא נשחט ונזרק דמם כהלכה לא מהני שאלה וסיים אבל קודם זריקה מהני שאלה אפי' בהכשר כמו בשוחטה בחוץ אבל לאחר זריקה שוב לא מהני שאלה אפי' נשחט ונזרק בפסול:

ויש לי עוד ראי' לזה שהרי כתב הרמב"ם פח"י מפסוהמ"ק ה"ג כל קרבן שהוא פסול וכו' כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנ' לא תאכל כל תועבה ושם בה"ז גבי פיגול אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסוהמ"ק שאין בהם פגול ע"ש ואי נימא דישנו בשאלה תקשי הא כתב הרמב"ם פ"ה משבועות ה"ב דכל שאין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקי' בהת"ס והרי לאו זה וודאי מקרי אינו מפורש בתורה שאינו מפורש לא תאכל פגול או לא תאכל פסוהמ"ק והלא הת"ס הוא שמא ישאלו הבעלים על הקדישן וא"ל דמוקמי' אחזקה שלא ישאלו כמ"ש תוס' מכות ט"ו וגיטי' ל"ג דהא וודאי ישאל כיון דקרבן פסול הוא ואסור בהנאה וצריך להביא קרבן אחר כדי שלא יפסיד קרבן זה ויוכל לאכלו וליהנות ממנו ועיי' במהרש"א גיטין שם שהק' כגון זה בנזיר שוודאי ישאל כדי שלא ילקה ותי' שאין החכם נשאלה לו אם עבר במתכווין ע"ש וזה ל"ש כאן שהרי אכלו אחר והבעלי' נשאלי' כדי שלא יפסידו:

ובטו"ז או"ח סי' תרי"ט הק' כעין זה דבטל כל חייבי שחוטי חוץ ע"י שאלה ותי' דבעי פתח ושמא לא ימצא פתח ע"ש וכ"ז לענין דאינו בטל לגמרי אבל הת"ס מיהו הוי שמא ימצא פתח ואיך לוקי' אע"כ דגם אם נפסל או נתפגל בשחיטה או בזריקה לא מהני שאלה אחר שחיטה וזריקה:

ודברי טו"ז הואיל ואתי לידן נימא בי' מלתא שאני תמה על תמיהתו הא משכחת חיוב כרת בשחטו אחר בחוץ לא הבעלים דשפיר חייב כרת אם הבעלים אין נשאלי' ועיי' לח"מ ספ"ה מנדרים דבאוסר פירותיו על חבירו לא מקרי דשיל"מ כיון שהנאסר א"י לישאל רק האוסר ע"ש והכא מה איכפת להו לבעלי' לישאל עליו הרי זה ששחט בחוץ צריך לשלם להם ויש לדחוק בכמה אנפי' וצ"ע:

וגם מ"ש אי נימא כדעת הפוסקי' דגם בקדשים הפוסלים מע"ג המזבח עדיין המה בקדושתם ומקרי עוד קדשי ה' ומועלים בהם דלא כמהרש"א קידושי' נ"ח. הנה הא דבקדשים פסולי' יש בהם מעילה מבואר במשנה כריתות י"ג יש אוכל אכילה אחת שהוא נותר ואפ"ה חייב אשם מעילות ועיי' תוס' שם ורש"י כריתות כ"ג ד"ה בגסה כיון שאם עלה לא ירד אלא דגבי נותר אפשר דהוי שחיטה וזריקה בהכשר אבל הדבר מבואר במעילה ג' דזריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה בקה"ק ואינו מביא לידי מעילה בקדשי' קלי' וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממעילה ה"ג וא"כ הרי מעלתו לא נסתפק באימורי קדשים קלי' וחלב דנימא שפגול חמור לפי שיש בו גם לאו דמעילה שהרי בלא"ה חמור שיש בו לאו דחלב ולאו דפגול וגם לפמ"ש אין בהם מעילה אם הם פגול שאינו מביא לידי מעילה ואין להסתפק רק בבשר קדשי קדשים והרי מבואר שלא יצא מידי מעילה ומעלתו לא דק בלישנא דאדרבה בכשרים יצאו מידי מעילה ורק בפסולים מועלי' דלא יצאו מידי מעילה. ומה שציין דלא כמהרש"א קידושין נ"ח אינו ענין לכאן דתוס' ומהרש"א שם קאי בשחוטי חוץ ובזה נסתפק מהרש"א אם הו' כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ד"ת כדאמרי' במעילה ב' ופי' תוס' שם דכיון שהלכו לאיבוד לא אקרו קדשי ה' ואפשר דבזה אפי' אם עלו ירדו דזה מקרי אין פסולו בקודש דגם אם שוחט חולין בחוץ שוב אינו ראוי' להקרבה ועיי' תוס' נדה מ"א ד"ה שהי' שאפי' נפסל אחר שהוקדש מ"מ כיון שהוא פסול שיכול להיות גם קודש שהוקדש מקרי אין פסולו בקודש ואם עלה ירד וא"כ שחוטי חוץ הולכי' לאיבוד ולא מקרי קדשי ד' ואין בהם מעילה או נימא דאין שחיטה דומה למיתה וכמו בהשחיטה בפנים אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה ה"נ בחוץ אינו מוציא מידי מעילה ולא אמרי' כמאן דחנקינהו דמי' עיי' רפ"ק דמעילה אבל בשאר פסולי' וודאי אינו מוציא מידי מעילה וכדאמרי' ריש מעילה דלאו כמאן דחנקינהו דמי ומכ"ש בהני דאם עלו לא ירדו שפסולן בקודש עיי' רש"י כריתות כ"ג הנ"ל ובגמ' פ"ק דמעילה:

ובכל זאת אני אומר דהא דאם יש לאו דמעילה בפגול במחלוקת הוא שנויי' דלדעת רש"י בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דזדונו לאו דאזהרת מעילה הוא מגז"ש דחטא חטא מתרומה א"כ כיון דאית בי' מעילה וקרינא בי' וחטאה בשגגה מקדשי ד' ושייך בי' גז"ש דחטא חטא לאו נמי אית בי' אבל למה שהוכיחו תוס' שם מכריתות ד' דלאו דזרות לא הוי מגז"ש דתרומה רק מוזר לא יאכל כי קודש הם וזה הוא דוקא היכי דחזי לכהנים אבל היכי דלא חזי לכהנים אין בו לאו זה כדאמרי' במכות ח"י והא דאמרי' בכריתות ד' האוכל חלב המוקדשים לוקה ב' משום וזר לא יאכל כי קודש הם אף דחלב לא חזי' לכהנים היינו משום דקרי' בהאי קרבן ואכלו אותם אשר כופר בהם דהיינו בשר א"כ בפיגול דלא קרי' בהאי קרבן כלל ואכלו אותם וכו' ולא חז' לכהנים שוב אין בו לאו דזרות ומעילה כלל ואין מקום לספיקו כלל:

ואין להקשות כיון דאין בו איסור זרות במזיד אמאי יש בו מעילה בשוגג ר"ל דהא דמועל בשוגג אינו מחמת אי' הקדש רק מחמת שהוא ממון הקדש דאם עלה לא ירד. ומה שהק' ש"ש ש"ו פ"ד דאי מעילה הוא משום ממון הקדש א"כ מה הקשו תוס' סוף מעילה בנפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דס"ל לר"מ כיון שהוציא את הראשונה מעל וחד"א עד שיוציא את כל הכיס והקשו התוס' דליבטל ברובא ומאי קושי' הא אמרינן ביצה ל"ח דממונא לא בטיל אע"כ דבמעילה אין אנו דנין משום תורת ממון רק מתורת אי' שבו ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דנהי דאמרי' ממונא לא בטיל היינו דוקא השוי' שצריך לשלם לו מביתו שוי' ממון שלו שנתערב אבל החפץ בטיל ואין לבעל המועט חלק ושותפות בתערובות וכן משמע מרש"י ביצה שם שכתב ומתני' נמי לא קאמרי' דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשי' לן דלבטל ע"ש ואי נימא דגם החפץ לא בטל ויש לה חלק ושותפות בתערובות הדק"ל דא"א לבטל ולהיות כרגלי בעלת העיסה שהרי יש למשאלת שותפות בה ובשותפות ודאי אסור שהרי אביי משני התם דמשו"ה אסור התם במתני' גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות אע"כ דהחפץ בטל ואין לבעל המועט חלק ושותפות בתוך התערובות רק שבעל הרוב מחויב לשלם לו מביתו. ולפ"ז בהקדש נמי שפיר הקשו תוס' נהי דממונא לא בטל היינו רק שצריך לשלם להקדש מכיסו אבל כיון דגוף פרוטה זו בטלה אמאי מעל וא"ש:

אלא דראי' הנ"ל יש לדחות דהתם ל"ש כלל אם אין החפץ בטל שיהי' למשאלת חלק בגוף העיסה דהך שאלה דהתם הלואה הוא דלא הדרא בעינא ועיין טו"ז או"ח סי' תנ"ד ופריך שפיר דאי' תחומין לבטל. אבל מ"מ אני אומר דוקא דומי' דהתם דל"ש לדון על ביטול החפץ כלל רק על השוי' כיון דהלואה הוא בזה אמרי' דממונא לא בטיל אבל לענין החפץ שפיר אמרינן דגם ממונא בטל וכנ"ל:

ושוב הביא תוספתא מי שאחזו בולמוס מאכילי' אותו הקל קל כיצד טבל ושביעית מאכילי' אותו שביעית טבל ונבלה נבלה נבלה ותרומה תרומה תרומה ושביעית שביעית וכו' והוא תמוה הרי בירושלמי מקשה אמאי נבלה ותרומה תרומה הא תרומה מיתה בי"ש ונבילה רק בלאו ומשני מאליהן קבלו המעשרות פי' דמיירי בתרומה דרבנן אבל בתוספתא אי אפשר לשנויי דהא קתני טבל ונבילה נבילה ואי תרומה דרבנן טבל נמי דרבנן ואמאי אין מאכילין אותו טבל דרבנן שהוא קל מנבילה דאו' אע"כ בטבל דאו' מיירי וא"כ תרומה נמי דאורייתא והדק"ל דתרומה חמורה מנבלה שהוא במיתה בי"ש ובגוף התוספתא כבר התעורר חותני הגז"ל בשו"ת מהר"י אסאד או"ח סי' קפ"ה ושם הובא ג"כ ירושלמי הנ"ל ומעלתו הלך בדרך רחוקה וחדל לעשות הפתח בהבנת התוספתא כפשטא [עיין בתשו' הקודמת]:

ולפענ"ד נראה לפמ"ש במק"א בכונת ר"מ שהביא האשר"י שם ביומא דמשו"ה שוחטי' בשבת לחולה אף שהיא איסור סקילה ואין מאכילי' אותו נבלה שהוא רק בלאו לפי דשבת הותרה בפקנ"פ כמו או"נ ביו"ט דהא האיסור תלוי רק בזמן וכל ישראל מותרים לעשות מלאכה זו לצורך אותו חולה שהוא פקנ"פ ושפיר שייך לומר הותרה אבל נבלה שהאי' קשור בחפץ גם בשעה שאוכל החולה הנבלה הוא אסורה לכל ישראל ל"ש לומר בה הותרה שהרי כזית זה גופא שהחולה אוכל אסור הוא לאחריני וא"כ אינו היתר רק דחוי' אבל השחיטה בשבת בשעה שזה שוחט לחולה כל ישראל הי' מותרי' בשחיטה זו שפיר י"ל הותרה ולהכי שוחטי' דהותרה ואין מאכילי' נבלה דהוא רק דחוי' ועיין רש"י יומא ו' ע"ב דדחוי' בקושי התירן. ולפי"ז אני אומר דהתינח אי' שהוא אסור לכל ישראל אבל תרומה דהותרה לכהנים ואפי' מצוה איכא והיתר גמור הוא להם ועיין תוס' מנחות מ"ה ד"ה הואיל בזה שפיר י"ל דהותרה אצל פקנ"פ מה תימא א"א לומר שהוא היתר שהרי אסור לאחריני ולא מצינו אסור לזה ומותר לזה ועיין נובי"ק או"ח סי' ט"ו ועיין גיטין פ"ג היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה דהא בתרומה שפיר מצינו אסור לזה ומותר לזה דחזי' לכהנים והיינו דקאמרי' בגמ' אבל בתרומה חזי' לכהנים וא"כ הותרה אצל פקנ"פ לכן אמרה תוספתא דתרומה ונבלה תרומה משום דתרומה הותרה ונבלה רק דחוי' משא"כ טבל שאסור לכל והוי רק דחוי' כמו נבלה שפיר מאכילי' אותו נבלה שהוא בלאו ולא טבל שהוא במיתה וא"ש:

וגם לפי מה שהבין מחה"ש סי' שכ"ח סק"ט בכונת הר"מ דמשו"ה שוחטין בשבת ואין מאכילים נבלה משום שהמאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה ומוליד גנאי בנפש כמו"ש רמ"א יו"ד סי' פ"א דאפי' מינקת ישראל לא תאכל דברים אסורים או התינוק בעצמו אף שהוא היתר גמור כמ"ש ש"ך שם סקכ"ה מ"מ מזיק לתינוק בזקנותו אבל אי' שבת דתלוי' בזמן אינו מוליד גנאי אפי' עושה באי' כמ"ש תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקי' ועיין במרדכי פראד"מ וכ"ש אם עושה בדרך היתר ולפ"ז בתרומה דחזי' לכהנים אינו אסור לישראל מחמת פחיתותו רק אדרבה מחמת קדושתו ואינו מוליד גנאי בנפש אם עושה בהיתר ולכן מאכילי' אותו תרומה ולא נבלה ולק"מ:

ושוב הק' אמאי לא אמרי' בגמ' דתרומה קיל מטבל הואיל ותרומה ישנו בשאלה כדאמרי' יבמות ה' לענין עדל"ת וניחא לי' דאם ישאל הדרי' לטבלא ויהי' אסור משום טבל ובזה האריך. וסברא זו כבר שמעתי מחכמי פולין נ"י אבל כאן לא נ"ל דא"כ חומרא דתרומה הוא רק מחמת טבל שאם ישאל הדרא לטבלא וא"כ שפיר תהא קילא מטבל מה"ט דישנו בשאלה וכמ"ש תוס' קידושי' ל"ח ד"ה וה"ה דטבל אע"ג דאינו בשאלה מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר פי' משום דטביל לתרומה ומעשר לא חמירי מינייהו ע"ש וה"נ כיון דתרומה קיל מטבל דישנו בשאלה רק דדל קילותא מחמת טבל א"כ לגבי טבל שפיר הוי קל מטבל:

אבל לפענ"ד נראה דבר חדש דכ"מ שמוזכר שאלה בתרומה היינו שנשאל ומצא פתח וחרטה על שהפריש זה לתרומה אבל אם נשאל על שהפריש תרומה כלל לא מהני שאלה כלל דהרי מחויב הוא להפריש ולא בדעתו וברצונו תלי' מילתא ועיין טו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז ורש"י גיטין מ"ז. ובמחנה אפרים ה' צדקה סי' ה' הביא דעת הרמב"ם דנדרי הקדש אין ניתרים בחרטה רק בפתח והק' דא"כ איך ס"ד בנדרי' לומר דתרומה הוי דשיל"מ הואיל ובידו לישאל ודילמא לא ימצא פתח ותי' כיון שמחויב לתרום אחרת ואינו נשאל רק על זו שפיר ניתר בחרטה ע"ש ובזה דברי יותר מובנים ולפי"ז ל"ש לומר דתרומה קיל הואיל וישנו בשאלה די"ל דמיירי בתרומה ביד כהן דליתא בשאלה לדעת האשר"י בנדרים נ"ט או שמת המפריש והיינו לפמ"ש הפר"ד בפי' הגמ' דלא כשיטת רש"י ואי משום דגוף אי' תרומה איתי' בשאלה הוי אי' קיל ז"א דגוף אי' תרומה ליתא בשאלה לפמ"ש שהרי מחויב להפריש ולשיטת רש"י פשיטא שאין מקום לקושי' זו אמאי מאכילי' אותו טבל נפריש תרומה ונאכילו תרומה שהוא אי' קל שהרי יכול להחזירו לטבלו שאם יהי' הדין דנפריש תרומה ומאכילי' אותו תרומה ולא טבל א"כ אסור לישאל עליו ואין נשאל כלל משום פקנ"פ ולק"מ:

ומה שפלפל בענין אאחע"א אין דעתי נוחה בזה דהא אפי' אי אאתע"א היינו לענין עונשי' אבל מ"מ הוי חמור כמו שני אי' כדאמרי' ביבמות ל"ב נפ"מ לקברו בין רשעים גמורים וגם זה ברור בעיני דאפי' יכול לאכול אי' קל ואכול חמור שאין בו עונש מלקות כמו מה שמחויב למסור נפשו יהרג ולא יעבור שאם עבר ולא נהרג שאינו חייב משום ע"ז וג"ע ושפ"ד רק עובר על עשה דונקדשתי ועל ל"ת דולא תחללו כמ"ש הרמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ד וה"נ אף שאכל החמור אין בו מלקות רק שהוא לאו שיש בו מלקות והרי גם אם אחע"א ג"כ הוא לאו שיש בו מלקות וגם שני אי' יש בו וא"כ אין נפ"מ בנ"ד מענין אחע"א כלל ושנית דהרי כתבו תוס' ביבמות שם ל"ג ע"ב ד"ה אמר דאף אם הכולל קיל מצד א' מאי' הראשון אם חמור בדבר אחד ממנו שפיר חל בכולל ע"ש וכמדומה שבזה נסתר כל בנינו:

ושוב הביא לנו דברי תשב"ץ ח"ג סי' ל"ח שכתב וז"ל מיהא אפי' בנבלה מבושלת הי' אפשר לומר דל"ד לטבל משום שזה האיסור עומד לתקן ואינו חסר אלא תיקון ואלו הי' חול הי' חוזר היתר ע"י תיקון ומפני פקנ"פ התירתו תורה כאלו הי' מתוקן שהרי הוא כאלו אינו חייב לתקנו כדגן עכו"ם שתורה פטרתו מפני פקנ"פ וכשאכלו החולה אוכל היתר אבל זאת הנבלה א"א לה להיות שחוטה כל עוד שהוא ראוי' למאכל אדם דמאי דאמרי' במנחות כ"ג אפשר לנבלה שתעשה שחוטה היינו לכשתסרח ולא תהי' ראוי' לגר והתורה לא אסרה אלא נבלה הראוי' לגר אבל בעודה ראוי' לגר אין לה תיקון לא בחול ולא בשבת והרי הוא כאלו אינה לפנינו כלל דארי' דאיסורא רביע עלה הלכך נשחט לו מה שבפנינו כאלו לא הי' לפנינו אלא תרנגולת זאת החי' וז"ש הראב"ד ז"ל שאי' שבת עומד בפנינו ולא אי' נבלה אבל בטבל אין אי' שבת עומד בפנינו כיון שלא הצריכתו התורה תיקון ע"ש והבינו אחרונים דתשב"ץ סובר דטבל קיל מנבלה הואיל ואפשר לתקוני וק"ל א"כ אמאי טבל ונבלה נבלה הא טבל קל מנבלה והי' לנו להאכילו טבל ולא נבלה. ואני תמה עליהם דא"כ ל"ל כל האריכות הזה הו"ל למימר בקיצור דל"ד לטבל דאפשר לתקוני' אבל נבלה א"א לתקוני'. ועוד תשב"ץ כתנאי אמרי' לשמעתי' דבן תימא ס"ל תרומה ולא טבל ל"ל האי סברא דטבל אפשר לתקוני' וקיל מתרומה וכ"ת אית לי' רק דסבר דסברא תרומה חזי' לכהנים עדיפא לי' א"כ אפשר לומר דדוקא בטבל ותרומה ששניהן שווין במיתה בי"ש מהני ה"ט דטבל אפשר לתקוני אבל בטבל ונבלה לא מהני ה"ט דטבל אפשר לתקוני ונבלה א"א לתקוני דחומרא דטבל שהוא במיתה ונבלה רק בלאו עדיפא לי' ותשב"ץ לא קאמר רק דאי' טבל טבל דרבנן נגד אי' חילול שבת לתקנו שהוא שבות קיל מאי' נבלה דאו' נגד אי' לשחוט בשבת ומאי קשי' להו על תשב"ץ:

ועלה בדעתי דכונת תשב"ץ כיון דטבל אפשר לשוב היתר ע"י שיפרוש עליו ממק"א א"כ אם הותר מפני פקנ"פ הוי הותרה ולא הודחה וכן משמעות לשונו והרי הוא כאלו אינו חייב לתקנו כדגן עכו"ם שהתורה פטרתו מפני פקנ"פ וכשאוכלו החולה אוכל היתר וכיון דהותרה כמו שבת שוב מאכילין אותו לטבל ולא נחלל שבת בתיקונו שהוא חמור יותר אי' שבת מאי' טבל אבל נבלה רק הודחה ושבת הותרה לכן שוחטי' אף דשבת חמור ואין מאכילי' אותו נבלה אף דקיל כיון שהוא רק הודחה ואם כן הוא ק"ל שפיר דבטבל ונבלה מאכילו טבל שהוא הותרה ולא נבלה שהוא רק הודחה. ועוד דא"כ ודאי תקשי בטבל ותרומה נהי די"ל כמש"ל דמשום דחזי לכהנים הוי הותרה מ"מ במאי פליגי דזה סבר טבל חמור וזה ס"ל תרומה חמור הא שניהם הותרה ושניהם מיתה בי"ש וכ"ת דבהא פליגי דמ"ס דמשום חזי' לכהנים מקרי הותרה ומשום אפשר לתקוני' לא מקרי הותרה ומ"ס להיפך א"כ כתנאי אמרה לשמעתי' וגם לשון תשב"ץ לא משמע כן דמה הלשון אומרת אין לה תיקון לא בחול ולא בשבת וגם הלשון והרי הוא כאלו אינה לפנינו כלל אין לו הבנה לפי"ז. וגם מה שסיים שאי' שבת עומד בפנינו וגם הוא תופס טעם הראב"ד לא טעם הר"מ ויתר דקדוקים בלשונו ואין צורך לכתבם:

אבל האמת יורה דרכו דסברת התשב"ץ הוא כך על מה שהעלה לדינא דנותני' לו טבל דרבנן ולא מתקני' בשבת וכיון דאנו עושי' כך כששניהן שווין אי' דרבנן ה"נ צריך לעשות כן בשניהן אי' דאו' ואמאי כתב הראב"ד דשוחטי' ואין נותני' לו נבלה אפי' יש לנו נבלה מבושלת וע"ז מחלק בחילוקא דרבנן וסברא ישרה דבשלמא נבלה אין לה תיקון גם בחול וא"כ בחול לא היינו נותני' לו נבלה רק היינו שוחטי' לו לכן גם בשבת אנו חושבי' הנבלה כאלו אינה וא"כ אי' שבת עומד בפני פקנ"פ ולכן דוחי' את השבת ושוחטי' לו אבל בטבל בחול היינו נותנים לו טבל זה רק שהיינו מתקני' אותו וגם עתה בשבת אנו צריכי' ליתן לו טבל רק שאנו דנין אם נתנוהו לו כמות שהוא בטבלו או נתקנו ונתרום התרומה ול"ש כלל לומר דהוי כמו שאינו שהרי אותו אנו מבקשי' ליתן לו וא"כ מה עומד בפני פקנ"פ אי' טבל לא אי' תיקון ולכן דוחי' אי' טבל ונותני' לו בלי תיקון הפוך בה והפוך בה והי' כל מבקש האמת יראה שזהו סברת וכונת התשב"ץ וא"כ אין מקום כלל לקושיתם אמאי טבל ונבלה מאכילי' אותו נבלה דשם כיון דאיסור נבלה עומד בפני פקנ"פ כמו איסור טבל נותנים נבלה שהוא בלאו בלבד וקיל מטבל שהיא במיתה בי"ש:

ושוב פלפל הרבה בדברי רש"י יבמות פ"ו שכתב מה תרומה טובלת שכל זמן שלא הופרשה חייבים מיתה על אכילתו של טבל דהא מיתה כתי' בי' ותוס' שם העתיק לשון הקו' דהא תרומה מיתה כתיבה בי' ותוס' הקשו הא מעשר ראשון נמי כתיבה בי' תרומת מעשר [וזה יש ליישב דחיוב תרומת מעשר אינו בא עד שהפריש מעשר ראשון אינו טבול כלל לתרומת מעשר והוי כאלו לא נגמרה מלאכתו לתרומת מעשר ועל המעשר גופא ליכא מיתה לכן הו"א דאינו טובלת למיתה וצ"ע] ועוד אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שרי' לי' לכן פירשו דטבל במיתה כדילפי' בסנהדרין פ"ג ע"ש והבין דלשיטת רש"י הא דטבל במיתה אינו מחמת אי' טבל רק משום שמעורב בו תרומה והמיתה על התרומה המעורב בו. והביא קושי' אחרונים למה דקי"ל ביו"ד סי' ק"ב דאפי' בנולד האי' בתערובות שייך ביטול וכיון דחטה אחת פוטרת הכרי ליבטל התרומה בחולין. חוכא הוא זו דהיכא דאפשר לסלק האי' הוי כניכר האי' ול"ש ביטול וכאן יכול לסלק האי' ולהפריש תרומה. ועוד דל"ש ביטול אלא אם האי' מסוים לעצמו והיתר מסוים לעצמו רק שנולד בתערובות אבל אין בידו לעשות מה שירצה אי' ומה שירצה היתר רק האי' הוא אי' והיתר הוא היתר אבל בטבל אין האי' מסוים לעצמו ולא בהיתר ויכול להפריש איזה שירצה ויכול לעשות איזה שירצה אי' ואיזה שירצה היתר בזה ל"ש ביטול:

ולדידי' קשי' לשיטת רש"י דברי ריטב"א במכות י"ט שהוכיח דלא אמרי' במתנות שאינן ניכרי' במקומן מתנות שלא הרמו כמי שהורמו רק לחומרא ולא לקולא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל ע"ש ולשיטת רש"י אין זה הוכחה דהא בלאה"נ אינו חייב מיתה על טבל אלא משום תרומה המעורב בה:

ועלה בדעתי לומר דודאי אי לא הוי ילפי' מעשר ראשון דטובל מתרומה הייתי אומר דטבול לתרומה במיתה משום תרומה דפתיך בי' אבל לבתר דילפי' מעשר ראשון מתרומה דאף מעשר ראשון טובל ופירש"י ואע"ג דבדידי' ליכא מיתה חייבי' מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו וא"כ בזה ל"ל דחיוב מיתה על הטבל משום מעשר ראשון דפתיך בי' וע"כ דטבלו הוא אי' בעצמותו וחייב מיתה על כזית ממנו והדר ילפי' טבול לתרומה מטבול למעשר ראשון שאי' טבל הוא בעצמותו לא רק מפני התרומה המעורב בו ועיין כעין זה בתוס' שבועות ט"ל ד"ה מה כלים ע"ש:

אבל מה לנו לפלפול של הבל ולעייל פילא בקופא דמחטא הרי א"א לומר כלל דחייב מיתה על הטבל משום תרומה שבו דהא לית בי' כזית בכא"פ דאפי' כדי לקיים מצות נתינה כמ"ש תוס' רי"ד ספ"ב דקידושין אינו מחויב יותר אפי' מדרבנן ואפי' בעין יפה אלא א' ממ' וכזית בכא"פ אינו אלא מ"ח לדעת הרמב"ם דכזית הוא חצי ביצה ופרס הוא ד' ביצים ולשיטות דכזית הוא שליש ביצה הוא א' מי"ב וא"כ אם מעורב א' ממ' ליכא כזית בכא"פ. ועוד דאיך אפשר לומר שחייב רק משום תרומה שבו הלא משנה שלימה שנינו מכות י"ג כמה יאכל מן הטבל דהא חייב רש"א כ"ש וחכ"א כזית. מיהו בזה יש לדחות דהאי לענין מלקות מיתני' דחייב על הטבל בעצמותו אבל במיץה בטבל ליכא רק משום תרומה המעורב בו. והרי אפי' בטבל של מעשר עני אמרי' במכות ט"ז ע"ב דלוקה אם אכלו וכן פסק הרמב"ם פ"י ממ"א ה"כ ע"ש:

אבל הדרך הישר הוא דדעת רש"י כמו"ש הרמב"ם פ"י ממ"א הי"ט הטבל כיצד כל אוכל שהוא להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש ממנו נקרא' טבל ואסור לאכול ממנו שנ' ולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' כלומר לא ינהגו בו מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידים להתרים לא הורמו והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בי"ש שנ' ולא יחללו את קדשי בנ"י וכו' והשיאו אותם עון אשמה. ה' כ' אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הופרש ממנו מעשרות ואפי' לא נשאר בו אלא מעשר עני ה"ז לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר בלבד ובהשגות א"א סברא הוא זו והוא יפה בעיני דכתי' בהנך קראי קודש ובכ"מ הביא שבעל מ"ע תמה עליו איך תלה בסברא דבר שהוא גמ' ערוכה ותי' שממ"ש כאן בגמ' לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חיוב זה אם יהי' חיוב מיתה או לאו לא שמענו ואעפ"י שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה הי' אפשר לומר דח"מ אם לא לקה ואיצטריך לאשמועי' דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתי' בהו חייב קודש כתי' בהו ע"ש העתקתי דברים ככתבן ללמוד מזה דודאי כל טבל הוא אי' בעצמותו ולוקה על כזית ממנו ואפי' בטבול למעשר עני אלא דבטבול לתרומה גדולה. שהלאו הוא מדכתיב ולא יחללו את קדשי בנ"י אשר ירימו לד' בעתיד לתרום הכתוב מדבר כדאמרינן בסנהדרין פ"ג א"כ אסרה תורה הטבל בשביל דעדיין פתיך בי' הקודש הוי כאלו קודש א"כ דינו כקודש שהוא התרומה שהוא במיתה וס"ל לרמב"ם הה"נ בתרומת מעשר דכתי' בי' ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן שדינו כתרומה גדולה נמי הוי טבלו במיתה [ומ"מ אפשר דדוקא כשכבר הפריש מעשר ראשון אבל קודם שהפריש מעשר ראשון לא וכמוש"ל] אבל בטבול למעשר עני שאין איסורו מצד דפתיך בי' קודש שעתיד להתרים שהרי אינו קודש כלל אין חיוב מיתה בטבלו:

ובהכי מיושב קושי' כ"מ שם הא מע"ש נמי אקרי קודש חדא דעל מע"ש גופא אינו חייב מיתה רק לאו וכמ"ש הרמב"ם פ"ק ממע"ש הלכה ה' חיוב מיתה במעשר מ"מ לאו דטבלו אינו מחמתו משום שעתיד לתרום כדכתי' בתרומה אשר ירימו בעתיד לתרום רק מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כמו דאמרי' במכות י"ז ע"ב ומשו"ה אף דאקרי קודש אין טבלו אלא בלאו:

ואפי' למאי דילפי' בסנהדרין פ"ג טבל במיתה מגז"ש חילול חילול מתרומה מ"מ אנו צריכי' לסברא הנ"ל כיון דאשכחן דטבול לתרומה במיתה אמאי לא נילוף נמי דטבול למעשר שני ולמעשר עני דהוא ג"כ בלאו במה מצינו שיש בו גם חיוב מיתה ולהכי אנו צריכי' לחלק עפ"י סברא הנ"ל דא"א למילף זה מזה וזהו ג"כ סברת הר"ן בנדרים פ"ד ע"ב שהביא במכתבו ואל ישיאו אותו דקדוקים קלים להטות דברי הר"ן מפשוטו:

וזה הי' דעת רש"י דתרומה טובלת וחייב מיתה על הטבל כיון שאסור מצד שעתיד לתרום ותרומה מיתה כתיבה בי' אבל מעשר לא חמיר טבלו מיני' גופא רק דילפי' מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל אבל אי' וחיוב מיתה דטבל גם רש"י ס"ל דהוא אי' וחיוב בעצמותו על כזית ממנו ולא בשביל תרומה המעורב בו הס כי לא להזכיר וריהטא דכולא תלמודא לא משמע הכי והחדש אסור מה"ת בכ"מ:

ובזה יש ליישב קצת קושי' תוס' על רש"י דמעשר ראשון נמי כתיב בי' תרומת מעשר מלבד מש"ל דנהי דתרומת מעשר במיתה מ"מ לא כתיב בי' אשר ירימו וקודש שנ' דאסרה תורה הטבל משום הקודש שעתיד לתרום וכל זמן נתרם לא ינהגו בו מנהג חולין רק הוי כולו קודש וגם מן ונחשב לכם תרומתכם י"ל דדוקא תרומתו איתקש לתרומה גדולה ולא טבלו ולהכי צריכים למילף במה מצינו מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובלת. וגם מה שהקשו דלא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שרי' לי' לק"מ דהא אפי' טבול למעשר עני אסור לכהן בלאו דלא תוכל וכו' וכ"ש דטבול לתרומה אסור לכהן מולא תחללו את קדשי בנ"י וכיון דעכ"פ אסור לכהן אף דתרומה שרי' שוב אמרי' גם לענין מיתה דטבל בישראל שהוא ג"כ בכהנים ודון מינה מתרומה דיש חיוב מיתה בטבול לתרומה ואוקי באתרי' דטבל שאסור לכהן חיוב מיתה נמי אית בי' אפי' לכהן וכל אלו דברים קרובי' לפשוטו:

וממילא בהתרועע היסוד נפל הבנין שכל דבריו בנוים על זה דלרש"י אין טבל אסור רק מחמת תרומה המעורב בו ואין כאן אי' טבל בעולם רק אי' תרומה והוא רק כמדומה לכן אינינו מכיר עצמו בפלפלת כ"ש. ורק את זה ראיתי שהביא תו"כ פ' אמור פ"ו ה"ז יכול תהא מפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקודש מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש דברי ר"מ ראבר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ופי' קרבן אהרן דקאי על תחילת הפרשת תרומה דלר"מ מתנתו מקדשתו ולראב"ש הפרשתו מקדשתו ועיי"ש בר"ש פ"ו דתרומות הביא ירושלמי דפליגי בזה רבי וראב"ש והמל"מ רפ"י מתרומות התפלא ע"ז כ' מעולם לא שמענו חילוק בתרומה אם נתנה לכהן או לא ולכן פי' הוא דקאי על תשלומי תרומה:

ואני בעניי אינני רואה פלאים בדברי ק"א דיש להבין למ"ש תוס' בפסחים כ"ט דאע"ג דמוכח בשבת צ"ג דמקרבן שבא לכפרה אין קלב"מ פוטר מ"מ גבי מעילה פוטר דאם אין קרן וחומש אין מעילה ע"ש וא"כ הה"נ אם אין קרן אין חומש ואין מעילה א"כ איך אפשר לחייב חומש על אכילת תרומה לאחר הפרשה קודם שנתנו לכהן והא קיל דהמזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעי' וא"כ אין קרן ואם אין קרן אין חומש. אך ז"א דהרי כתבו תוס' כתובות ל' ע"ב דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי' דידי' כפרה ולא ממונא כדאמרינן במס' תרומות פ"ו דאם רצה הכהן למחול א"י למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפי' אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שצריך להפריש חולין כנגד שיעור התרומה והם נעשים תרומה ומוכרן לכל כהן שירצה והדמים שלו וזה אפי' קנה תרומה מכהן או ירש תרומה מאבי אמו כהן וע"כ לא פליגי ר"י ור"ל פסחים פ"ב ה"ג אלא בגוזל תרומה מאבי אמו כהן ואח"כ מת דר"י ס"ל משלם לשבט ור"ל ס"ל משלם לעצמו אבל באכל אחר שכבר קנה או ירש כ"ע מודו דמשלם קרן לעצמו וחומש לכהן כדאמר התם בירושלמי מידה ר"ל לר"י בחומש שהוא משלם לשבט עיי"ש וכ"ש אחר הפרשה קודם שנתנו לכהן דאם אכלו שמחויב לשלם קרן לעצמו לכפרה כנ"ל וא"כ שפיר איכא קרן וממילא דשפיר יש חומש:

אמנם בתוס' גיטין מ"ט הקשו הא מזיק הקדש דפטור ילפי' ממזיק תרומה ואמאי במזיק הקדש פטור גם מקרן והרי במזיק תרומה חייב בקרן דמזיק ממון כהן הוא ותי' דהא דמשלם בתרומה לאו מהאי קרא מפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו וכן כתבו ב"ק ז' דאי לאו קרא דרעהו ולא של הקדש לא הוי דרשי' כי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודא ואע"ג דכי יאכל פרט למזיק בתרומה כתי' ושם חייב מזיק קרן דממון דכהן הוא מ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי גוזל חבירו ומזיקו ע"ש ואי נימא דגם אוכל תרומה של עצמו מחויב לשלם קרן לעצמו לכפרה א"כ שפיר גם בתרומה ממעטי' קרן מכי יאכל פרט למזיק שאינו משלם קרן לעצמו א"וו ס"ל לתוס' דקרן דתרומה אינו משלם לכפרה רק ממונא דכהן הוא והא דאין הכהן יכול למחול היינו לאחר שכבר הפריש דגזה"כ הוא דתשלומי תרומה תרומה א"כ מה תיהני שוב מחילתו. ולפ"ז קודם שנתנו לכהן רק לאחר הפרשתו דליכא קרן ליכא חומש ושפיר אין הפרשתו מקדשתו לזה ולענין קושי' תוס' שם בכתובות הנ"ל עיין ר"ש רפ"ז דתרומות. וא"כ אין תימא אם פליגי הני תנאי בסברא זו אם תשלומי קרן דתרומה הוא לכפרה או רק ממונא דכהן דאם בא לכפרה הפרשתו מקדשתו ואם הוא ממונא דכהן מתנתו מקדשתו כנ"ל:

ולפי האמור נדרש כמין חומר יכול תהא הפרשתו מקדשתו ת"ל ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשו וכו' וק"א נדחק בפירושו ולפמ"ש א"ש דאי נימא דהפרשתו מקדשתו א"כ משלם קרן לעצמו ואמאי כתי' ונתן לכהן וכו' אע"כ דמתנתו מקדשתו ושפיר צריך ליתן לכהן הקרן וגם החומש כל הקודש, ויען כי כבר ארכו הדברים ואין הזמן מספיק אסתגר בזה וד' אלקי' אמת. ינחנו בדרך אמת. ויאיר עינינו בתורתו תורת אמת. ובזה אתן החותמת. בדברי שלום ואמת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה