אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רצח

תשובה רצז

בעזהי"ת

שוכ"ט לאהובי מחותני הרב הגדול בתורה. מעוטר בתפארה. כמו"ה פישל סופר נ"י אבדק"ק שארוואר:

הנני לעשות רצונו בזה אשר נפשו איותה לדעת לשמוע ממנו לקח טוב ע"ד הקושי' ששמע בשמי ע"ד הריטב"א ביומא דס"ו שהק' וא"ת ולגבי שעיר דיוה"כ מאי מלאכת הוצאה איכא וי"ל דמעביר ד"א ברה"ר מהוצאה גמור לה וכו' ע"ש והנה על תירוצו נפלאתי בתשו' [ע"ל סוס"י נ"ב] הא אמרי' ביומא ד"ו דאי טומאה דחוי' מהדרי' אטהורי' ע"ש וה"נ כיון דהוי רק דחוי' ויכול להרכיבו על כתיפו פחות פחות מד"א אמאי שרי בד"א ויותר והנחתי בצ"ע ע"ש:

אמנם קושיתו תמוה ביותר כיון דעזרה והר הבית מוקף ד' מחיצות הוי רה"י גמור לכ"ע כמבואר סי' שמ"ה ס"ב והא דאמרי' בפסחי' י"ט דעזרה רה"ר הוא היינו לענין ס"ט ברה"ר משום דלאו מקום סתירה וכן פירש"י שם עזרה רה"ר לטומאה אבל לענין הוצאה שבת וודאי הוי רה"י וא"כ כשמרכיבו על כתיפו מבית שלוחו שהוא למזרח העזרה לצפון המזבח עיי' יומא ל"ז ע"א ושם מ"א ע"ב כנגד בית שילחו פירש"י כנגד שער שהוציא בו ועיי' ברמב"ם פ"ג מעיוה"כ וא"כ שעיר המשתלח הוא בעזרה שהוא רה"י וכשמרכיבו משם למדבר שהוא רה"ר הרי מוציא מרה"י לרה"ר ועיי' שבת וי"ו דעכ"פ בזמן שהיו ישראל שרוי' במדבר הי' רה"ר ועיי' ברמב"ם פי"ד משבת ובמ"מ וכ"מ שם דגם עכשיו מדבר הוא רה"ר ושפיר איכא מלאכת הוצאה גם בלי מעביר ד"א ברה"ר. ועוד שהרי הריטב"א גופא ע"כ ס"ל דמדבר רה"ר הוא דאל"כ מה מעביר ד"א ברה"ר איכא הלא ירושלים אינה רה"ר דהא דלתותי' נעולות בלילה כדאמרי' בעירובי' וי"ו ודף ק"א:

ואי משום דירושלים הוי כרמלית כמבואר בעירובי' ק"א ואף דקי"ל בסי' שמ"ו ס"א דמוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור חייב וכש"כ דרך כרמלית והוא גמרא ערוכה שבת וי"ו המוציא מחנות לפלטי' דרך סטיו חייב מ"מ היינו דוקא באינו עומד לפוש במקום פטור אבל בעומד לפוש הוי כהנחה וא"כ עשה עקירה ברה"י והנחה במקום פטור ועקירה במקום פטור והנחה ברה"ר כדאמרי' בשבת ה' ע"ב תוך ד"א עמד לפוש פטור דהנחת גופו כהנחת חפץ ועקירת גופו כעקירת חפץ ע"ש ועיי' ברמב"ם פי"ג משבת ה"ח ה"ט וה"י וא"כ ה"נ הי' יכול לעמוד לפוש בירושלים דהוי כהנחה או להניח המשתלח ואין כאן עקירה מרה"י והנחה ברה"ר רק הנחה ראשונה ועקירה שניי' בכרמלית ועיי' מג"א סי' ש"ן סק"ב ומחה"ש שם בשם אשר"י עירובין צ"ט דמשו"ה עומד ברה"י ושותה ברה"ר פטור כיון שהוא במקום א' ופיו במקום א' הוי פיו מקום פטור וכיון שאחר שעקר ברה"י קודם שנח בבטנו שהוא רה"י נח בפיו שהוא מקום פטור ולכן פטור משא"כ במשתין ורק כיון שהוא ופיו במק"א לא הוי פיו מקום פטור והא דמבעי' לי' התם בהוא ברה"י ופי אמה ברה"ר היינו משום דאין מי רגלים נחים באמה כלל אלא מתגלגלי' ויוצאי' ע"ש ולהכי קשי' לי' לריטב"א מה מלאכת הוצאה יש בשעיר המשתלח:

מ"מ ז"א דכבר כתב כ"מ רפי"ד דשבת דהא דהוי כרמלית אלא משום דכיון דדיירי בה רבים הו"ל חצר של רבים שלא ערבו שאסור לטלטל מתוכה לבתים ומבתים לתוכה כשם שאסור לטלטל מכרמלית לבתים ומבתים לכרמלית אבל לכל שאר דברים הוי רה"י גמור ע"ש וא"כ המוציא מירושלים לרה"ר או מכניס מרה"ר לתוכה חייב כמו קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דזורק לתוכה מרה"ר חייב כדאמרי' בעירובי' ס"ז אף דאין מטלטלי' בו אלא בד"א ועיי' טו"ז או"ח סי' שמ"ו סק"ג וא"כ אם עושה הנחה בירושלים ואח"כ עוקר משם נמי הו' עקירה ברה"י דהיינו בירושלים שהוא רה"י והנחה ברה"ר במדבר ושפיר איכא מלאכת הוצאה מרה"י לרה"ר. ועוד דהא לאחר שנפרצו בה פרצות הוי ירושלים רה"ר כדאמרי' בעירובי' ק"א וא"כ אם עמד לפוש בירושלים הוי זה גופא מעזרה לירושלים הוצאה מרה"י לרה"ר וצריך קרא עתי אפי' בשבת דשרי וצ"ע וע"כ קושיתי כעת:

ונתתי אל לבי ליישב קצת שהרי מבואר ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש הי"ב דחולה פסול להקרבה והוא ממשנה בכורות מ"א ושיעור החולה כשהוא רועד מפני חולי' וכשלון כחו כמ"ש הרמב"ם שם והוא מגמ' חולין כ"ד עיי' כ"מ שם ולפ"ז תקשי איך קאמר ביומא ס"ו עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו הא אם הוא פסול להקריב לשל שם והרי אמרי' בחולין י"א ע"א אין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם וא"כ כיון דחולה אינו ראו' לשם פסול גם לשעיר המשתלח. ונ"ל דרמב"ם פ"ה מעבודת יוה"כ הח"י כתב הי' טריפה השעיר המשתלח פסול שנאמר יעמד חי והק' לח"מ הא בגמ' חולין הנ"ל אמרי' דטריפה פסול גב' משתלח משום דאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי' לשם ותי' מל"מ דאיצטריך קרא דיעמד חי להיכי דנטרף אחר הגרלה וכה"ג אמרי' ביומא ס"ג דאיצטריך קרא למעט בעל מום ומחוסר זמן משעיר המשתלח ע"ש ולפ"ז בחולה דליכא קרא שפיר י"ל בחלה אחר שהגריל דכשר ושפיר אמרי' עתי אפי' בשבת שאם חלה מרכיבו על כתיפו. ועיי' בשו"ע או"ח סי' ש"ח ס"מ דכל בהמה חי' ועוף מדדים אותם בחצר דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדי' ומוליכן וכו' וכתב מג"א סקס"ז אבל ברה"ר אסור דגזרי' שמא יגביהם ויתחייב דגבי בהמה לא אמרי' חי נושא את עצמו ע"ש אלמא דמה"ת מדדה אותו בר"ה אע"פ דכשנושאם חייב לרבנן דס"ל דגבי בהמה לא אמרי' חי נושא את עצמו מ"מ מותר לדדות אותם מה"ת רק מדרבנן אסור שמא יגביהם וכו' והיינו דק"ל לריטב"א נהי דבחלה גם לר"נ אין החי נושא את עצמו מ"מ מותר לדדות אותו מה"ת ברה"ר אפי' יותר מד"א והה"נ מרה"י לרה"ר וא"כ כיון שבשעת הגרלה ע"כ הי' בריא כנ"ל א"כ וודאי לא שכיח שבין הגרלה לשילוח יחלה כ"כ שלא יוכל לדדות אותו אפי' פסיעה א' מרה"י לרה"ר ועיי' תוס' מ"ו וחולין ט"ו ע"ב וא"כ אפי' לפמש"ל דכל ירושלים הוי רה"י מ"מ הרי יכול להורידו מעל כתיפו כשיגיע לקצה ירושלים פסיעה א' קודם רה"ר ולהניחו בארץ או שיעמוד שם לפוש ואח"כ ידדה אותו מרה"י לרה"ר ושפיר קשה לגבי שעיר דיו"כ מאי מלאכת הוצאה איכא הא יכול לעשות כנ"ל וע"ז תי' דמעביר ד"א בר"ה מהוצאה גמור לה וכו' וברה"ר ע"כ מרכיבו על כתיפו דכיון שחלה א"א לדדות אותו דרך רחוק כ"כ עד המדבר שמגיע לצוק וא"ש:

אמנם כן לדעת לח"מ דטריפה פסול במשתלח אפי' נטרף אחר הגרלה מה"ט דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם א"כ גם חלה אחר הגרלה פסול מה"ט ואפי' לדעת מל"מ דנטרף אחר הגרלה צריך קרא דיעמד חי מ"מ למ"ש תוס' בע"ז וי"ו ד"ה אלא שהקשו למ"ד טריפה חי' איך ילפי' מכל החי למעוטי טריפה ותי' דנפרש לקרא הכי מכל החי שיהי' כולו בריא וזריז ולא חולה וטריפה אע"ג דהוא חי מ"מ אינה בריאה אלא חולה כל ימי' ומתמעט והולכת וכו' מבואר דמחי ממעטי' חולה וא"כ מיעמד חי נמי ממעטי' חלה אחר הגרלה כמו דממעטי' מיני' נטרפה אחר הגרלה:

ועוד דביומא ס"ג עביד צריכותא דצריך קרא במשתלח דפסול בע"מ ומחוסר זמן ולדעת המל"מ כ"ז באחר הגרלה ובמחוסר זמן היינו שנשחטה אמו אחר הגרלה דבע"מ ממחוסר זמן לא ילפי' דשאני התם דלא מטי זמני' ומחוסר זמן מבע"מ לא ילפי' משום דבע"מ מאיס וא"כ השתא דכתיבי תרווייהו ילפי' חולה מבינייהו במה הצד. ועוד דתוס' כתבו בע"ז וי"ו ד"ה תמים דבע"מ מגונה יותר מטריפה דכתי' גבי בע"מ לגבוה הקריבהו נא לפחתך הירצך וכו' והרי האי הקריבהו נא וכו' קאי נמי אחולה דכתי' בהאי קרא גופא דבע"מ מלאכי ב' וכי תגשון עור וכו' וכי תגשו פסח וחולה וכו' הקריבהו נא לפחתיך וא"כ שפיר ילפי' מבע"מ דל"ל דשאני בע"מ דמאיס דהא חולה נמי מאיס כמו בע"מ:

ועוד כמו דדרשי' בסוכה ל' מדכתי' והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה גזול דומי' דפסח ה"נ דרשי' חולה דומי' דפסח וא"כ כמו שבע"מ פסול במשתלח בהומם לאחר הגרלה ה"נ חולה שחלה אחר הגרלה פסול במשתלח:

ולפ"ז למ"ד בשבועות י' לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן ופירש"י לב ב"ד מתנה עליהם בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדוה"ג אלא הצריכי' לשנה וכל מידי דצבור נותני' ב"ד לב ומעתה אם חלה המשתלח אחר הגרלה דפסול כנ"ל פקע קדוה"ג משום לב ב"ד מתנה שלא יהי' קדוש קדוה"ג רק קדושת דמים והא דאמרי' ביומא ס"ב והשני ירעה עד שיסתאב ולא אמרי' שנפדה תמים משום לב ב"ד מתנה היינו משום דהאי ר"ש היא דל"ל לב ב"ד מתנה כדאמרי' בשבועות י"א ע"ב כמ"ש רש"י ורשב"א וריטב"א שם ע"א דהאי ר"ש היא ואף שגם הרמב"ם פ"ה מעביו"כ ה"ט פסק דירעה ע"ש ואיהו פסק סוף ה' שקלים דלב ב"ד מתנה היינו משום דהוא פ' בפ"ג מעיו"כ ה"ג כר' נחמי' ביומא ס' דהגרלה מעכבא ועיי' יומא ט"ל ע"ב וא"כ אי נימא לב ב"ד מתנה שהשני לא יהי' קדוש קדוה"ג רק קדושת דמים א"כ לא אהני הגרלה אבל לר"י דס"ל ביומא ס' דהגרלה לא מעכבא שפיר י"ל דלב ב"ד מתנה שאם יפסל המשלח לאחר הגרלה יהי' לדמיו ואין כאן קדוה"ג כלל ועיי' במנחות ס"ו דר"ע דמחייב הנותר מן העומר בחלה ובמעשרות ה"ט לפי שלא ניתנו המעות אלא לצורך להן ולא הוי מירוח הקדש כלל:

ומעתה למאי דאמרי' בבכורות כ"ה דדוקא קדשי מזבח אסורי' בגיזה ועבודה אבל קדשי בדק הבית אין אסורי' בגיזה ועבודה רק מדרבנן וכן פסק הרמב"ם פ"א ממעילה ה"ז וה"ט א"כ אם חלה המשתלח דאינו רק קדושת דמים כנ"ל מותר בגיזה ועבודה ולפ"ז יתפרש כמין חומר שאלו את ר"א חלה מהו שירכיבהו על כתיפו אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם משום דס"ל דאפי' חלה אחר הגרלה פסול והו' רק קדושת דמים כנ"ל ומותר בגיזה ועבודה ולכן מותרי' לרכוב עליו אני ואתם וא"כ אין כאן שאלה כלל אם מותר להרכיבו על כתיפו כיון דהוא פסול וא"ש:

ואין להקשות למאי דקי"ל סמיכה בכל כחו בעי' כדאמרי' בחגיגה ט"ז וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממעה"ק הי"ג ופ"א מחגיגה ה"ט והרי אמרי' בחגיגה שם דאי סמיכה בכל כחו בעי' הוי עבודה בקדשי' דקאמר ואס"ד סמיכה בכל כחו בעי' משום נחת רוח דנשים עבדי' עבודה בקדשים ע"ש והרי בשעיר המשתלח הי' סמיכה כדכתי' קרא באחרי מות וסמך אהרן וכו' וכן כתב הרמב"ם ספ"ד מעיו"כ וא"כ הותרה עבודה בקדשים גב' משתלח ותקשו לאביי בזבחי' ל"ב דאמרי' הואיל ואישתרי אישתרי א"כ בלא חלה עבודה נמי שרי עבודה במשתלח בשלמא לרבא בזבחי' שם ל"ק דהותרה אמרי' להאי אשתראי ולהאי לא אישתראי וסמיכה הותרה ולא הודחה כמ"ש טו"א בחגיגה שם דל"ל דחוי' דאין עדל"ת שבמקדש הגם שאין זה מוכרח דהאי ל"ת אינו במקדש רק גם בגבולין לא תעבוד בבכור שורך והארכתי בזה במק"א ואכ"מ] [ע"ל סי' ט"ו] אבל לאביי קשי', אך ז"א דלא אמרי' הואיל ואישתרי להאי אישתרי להאי אלא בפ"א בשעה ורגע דאישתרי להאי אישתרי נמי להאי אבל לא משום דאישתרי עבודה בסמיכה אישתרי לרכוב עליו פעם אחרת או אפי' בשעה שסומך כיון שהוא מעשה אחרת ולק"מ:

ועוד נ"ל בישוב קושיתי הנ"ל דתוס' שבת צ"ד ד"ה שהחי הקשו אמאי פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו והלא אפי' במשא קל יותר חייב ואי משום דשנים שעשאוהו פטורי' הא הוי זה יכול תה אינו יכול שאין הנשא יכול לישא עצמו בלי הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפי' הי' מת ותי' דממשכן גמרי' שלא הי' נושאי' דבר חי שהתחשי' והאילים היו הולכי' ברגליהם והחלזון מ"ד הי' פוצעי' אותו טרם ימות דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כי היכי דליציל צבעים ע"ש וק"ל א"כ אמאי אמרי' התם דמודה ר' נתן בכפות וכן ביומא ס"ו קאמר אפ"ת ר"נ חלה שאני ואמאי כיון דממשכן גמרי' ובמשכן לא היו נושאי' דבר, חי א"כ דבר חי לישתרי אפי' בכפות ואפי' בחלה ונ"ל דפנ"י הק' על תי' תוס' דהא בכמה אבות מלאכות מצינו דאע"ג שלא הי' מאותו המין כלל דכוותי' במשכן אפ"ה כל תולדה דדמי' לגמרי לאבות מסברא שפיר הוי בכלל חיובא כמו האב בעצמו ונראה דסברת התוס' הוא כך דכאן אינו דומה התולדה שנושא חי לאב שהי' במשכן משום דהאב לא הי' מיקל עצמו והתולדה שנושא חי מיקל עצמו ואף שגם במשא קל יותר חייב מ"מ אין התולדה דומה לאב או משום דבאב שהי' במשכן לא הי' שנים שעשאוהו ובתולדה שנושא החי שנים שעשאוהו ואף דבכה"ג דזה יכול וזה אינו יכול בעלמא יכול חייב מ"מ הכא פטור דלא דמי לאב שהאב הוא יחיד שעשאה והתולדה הוא שנים שעשאוהו ושפיר גמרי' ממשכן שלא הי' נושאי' דבר חי ולפ"ז א"ש בכפות וחלה דאינו מיקל לעצמו ואינו שנים שעשאוהו שפיר חייב כמו באב אף שלא הי' ממין זה במשכן כקושי' פנ"י וכן בהמה חי' ועוף לרבנן דמשרבטי נפשיהו וא"ש:

אמנם פנ"י שם תי' עפמ"ש תוס' ריש שבת ד"ה פשט שהקשו אמאי קרי להוצאה דעני ודבעה"ב שנים מ"ל עני מ"ל עשיר ותי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמ"ל מוציא מרה"י לרה"ר מ"ל מוציא מרה"י לרה"י ולהכי לא הוי גמרי' הוצאה דעני מבעה"ב ולא דבעה"ב מעני וכו' וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישי' שיהא במשכן אלא אבות לבד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן וכו' ע"ש ולהכי לענין הוצאה כיון שלא הי' נושאי' דבר ח' במשכן שפיר פטור עלי' אף דדמי מסברא ע"ש ולפ"ז הדק"ל דגם בחלה וכפות לפטור לר"נ כיון שלא נשאו חי במשכן, ונראה דבאמת ר"י דאמר בשבת שם דמודה ר"נ בכפות לא ס"ל דהוצאה מלאכה גרועה היא אלא ס"ל כתי' תוס' בשבועות ב' ד"ה יציאות דמשו"ה צריך למתני הוצאה דעני ודבעה"ב משום דהו"א דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברה"י ונטל פירות ויצא לרה"ר אבל כה"ג דגופו ברה"י וידו ברה"ר או איפכא לאו דרך הוצאה היא וכה"ג אמרי' בשבת ג' ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר ואיצטריך למתני תרווייהו דאי תנא חדא לא הוי שמעי' אידך ע"ש:

ולפ"ז אי אמרי' דהוצאה מלאכה גרועה היא באמת אינו מודה ר"נ בכפות וא"כ אינו מודה גם בחלה ולפ"ז ק"ל מה קאמר ביומא שם חלה שאני הא הריטב"א הק' אדרפרם דאמר זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליו"כ והא ביו"כ כתי' לא תעשה כל מלאכה ותי' דהוצאה לאו ממלאכה נפקא אפי' בשבת אלא מדכתי' ויכלא העם מהביא או מאל יצא איש אל יוציא ע"ש והיינו משום דהוצאה מלאכה גרועה היא לא נפקא ממלאכה וכיון דהאי תנא דברייתא ע"כ ס"ל דהוצאה מלאכה גרועה היא א"כ אינו מודה ר"נ בחלה ואיך קאמר אפ"ת ר"נ חלה שאני, ונ"ל דתוס' בר"ה כ"ט ד"ה שמא הק' על רש"י דפי' בסוכה מ"ג הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר משום דלא פסיקא לי' דאם הגביהו ע"מ להצניע ונמלך והוציאו פטור וקשי' דגבי העברת ד"א נמי לא מחייב אא"כ הגביהו ע"מ להעבירו ד"א ותי' בס' יום תרועה דבד"א ברה"ר חייב אפי' לא הי' עקירה משעה ראשונה לכך דדוקא במוציא מרה"י לרה"ר דילפי' ממשכן ומהני קראי שכתב ריטב"א הנ"ל בעי' עקירה משעה ראשונה לכך כמו שהי' שם אבל ד"א ברה"ר דאמרי' בשבת צ"ו דהלכתא גמירי לה לא בעי' עקידה משעה ראשונה לכך כמו שהי' במשכן ע"ש ולפי"ז ה"נ במעביר ד"א ברה"ר נשיאות החי שפיר מודה ר"נ בחלה דחייב כיון דלאו ממשכן גמרי' לה רק הלכתא גמירי לה וא"ש:

אלא דלפי"ז תקשי להיפך מנלן בנושא את החי דד"א ברה"ר בבריא דפטור לר"נ כיון דד"א לאו ממשכן גמרי' ול"ש תי' תוס' א"כ הדרא קושי' תוס' בשבת צ"ד הנ"ל לדוכתי למה פטור. ונ"ל דבאמת יש להבין מה הקשו תוס' דאין לומר דפטור משום דהוי שנים שעשאוהו הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא את עצמו בלא הנושא וכו' ומה בכך שא"י לישא את עצמו מ"מ יכול להוציא את עצמו מרה"י לרה"ר ולהעביר עצמו ד"א ברה"ר ע"י שילך ברגליו ושפיר הוי זה יכול וזה יכול לפטור ונראה דקושי' תוס' אזיל לשיטתייהו בדף צ"ג ד"ה אמר מר שכתבו נראה לר"י דהאי א"י היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכה"ג שאלמלא אחר לא הי' יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או תופשו בענין זה שא"י לנושאה לבדו דמה לנו כח כיון דהשתא מיהא א"י לנושאה ע"ש וא"כ ה"נ אעפ"י שיכול לילך ברגליו מרה"י לרה"ר או ד"א ברה"ר כיון שאינו חולה מ"מ כיון שבענין זה שהוא עושה עכשיו שאינו הולך ברגליו רק נושא עצמו ביחד עם הנישא אין הוא יכול לישא את עצמו והנושאו יש בו כח לישא אותו אפי' הוא מת מקרי זה יכול וזה אינו יכול והקשו שפיר:

אמנם בחי' רמב"ן ורשב"א לעיל צ"ג הביאו בשם ר"מ בר' יוסף שפי' הי מינייהו מחייב אותו שיכול שהוא עושה עיקר המעשה או אותו שא"י שעושה בכל כחו ומחייבי' לי' ומדמי' לי' לזה א"י וזה א"י והיכול לפטו' מדמי' לי' לזה יכול וזה יכול ע"ש ונהי דרמב"ן ורשב"א דוחי' להאי פירושא מצד אחר מ"מ במאי דמוכח להאי פירושא דא"י אין הפי' כמ"ש התוס' שיכול הוא אלא שעושה בכה"ג שא"י באצבע או תופשו בענין זה שא"י לנושאה לבדו דא"כ אין סברא לחייבו משום שעושה בכל כחו שהרי אינו עושה בכל כחו ועיין ברשב"א שם דהסברא משום דכשיכול לעשות כולה ואינו עושה רק מקצתה קרי' בי' בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אבל כשא"י הרי עשה כל מה שיכול לעשות והעושה את כולה קרי' בי' משא"כ אם יכול לעשות את כולה בענין אחר אלא שעושה בכה"ג שא"י לעשות ודאי קרי' בי' העושה כולה ולא העושה מקצתה וא"כ להאי פירושא ע"כ לא מקרי א"י אלא בא"י בשום אופן לעשות המלאכה לבדו ובזה לא נחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א א"כ לק"מ קושי' תוס' כנ"ל וא"כ בנושא את החי ד"א ברה"ר אף דלא גמרי' ממשכן וחייב בחלה וכפות שאינו נושא את עצמו אבל בנושא את עצמו שפיר פטור דהוי כשנים שעשאוהו דזה יכול וזה יכול דהא יכול לילך ברגליו אף שבענין זה שהוא עכשיו א"י וכ"ז בד"א בר"ה אבל במוציא מרה"י לרה"ר דילפי' ממשכן שפיר פטור אפי' בחולה וכפות משום דממשכן לא נשאו את החי וכיון דהוצאה מלאכה גרועה אינו חייב אלא כשהוא לגמרי כמו שהי' במשכן וכנ"ל. וזה הי' קושי' הריטב"א מאי מלאכת הוצאה איכא לגבי שעיר דיו"כ דהא בחי ל"ש הוצאה מרה"י לרה"ר אפי' בחולה דאינו נושא את עצמו דגמרינן ממשכן כיון דמלאכה גרועה היא וע"ז תי' דמעביר ד"א ברה"ר מהוצאה גמיר לה ובזה כיון דהלכתא גמירי לה שפיר חייב בחולה דאינו נושא את עצמו ורק היכי דנושא את עצמו פטור משום שנים שעשאוהו ולא משום דילפינן ממשכן וכנ"ל:

ובזה יובן דריטב"א העמיד דבריו על רפרם והקשה תחילה אמאי אין עירוב והוצאה ליו"כ והא ביו"כ כתיב לא תעשה כל מלאכה ותי' דהוצאה לאו ממלאכה וכו' ואח"כ הקשה לגבי שעיר דיו"כ מאי מלאכת הוצאה איכא והוא שלא כסדר דקושי' זו הי' צריך להקשות מקודם אמאי לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו אבל לפמ"ש א"ש דמעיקרא לק"מ דודאי איכא מלאכת הוצאה שמוציא מרה"י לרה"ר כקושיתינו אבל לבתר דתי' על רפרם דמשו"ה אין עירוב והוצאה ליו"כ משום דהוצאה לאו ממלאכה נפקא והיינו משום דמלאכה גרועה היא הק' שפיר דא"כ בחי אפי' חולה ליכא אי' הוצאה מרה"י לרה"ר וא"ש:

ועיי' בראשונים שבת קנ"ג שנתקשו אהא דפריך והא מחמר אמאי לא פריך בפשיטות משום שביתת בהמה עיין חי' רמב"ן ורשב"א שם ועיין ר"ן ע"ז ט"ו ופנ"י בשבת נ"א בתוס' ד"ה במה בהמה תי' משום דהוצאה אפי' באדם מלאכה גרועה היא ואינו בכלל ל"ת כל מלאכה אלא דילפי' לה באפי' נפשה מלא יצא או מויעבירו קול וא"כ בבהמה אינו אסור רק מדרבנן ע"ש ולהכי פריך והרי מחמר. ומעתה כיון דאין בהוצאת בהמה איסור מה"ת מוכח דהוצאה מלאכה גרועה וא"כ פטור במוציא חי אפי' חולה מרה"י לרה"ר וליכא אלא משום ד"א ברה"ר בחלה השעיר ומרכיבו על כתיפו בשבת וכבר העירותי לעיל כיון דבאינו חולה אין כאן אי' ד"א ברה"ר כלל לר"נ ואפי' לרבנן הא א"צ להרכיבו כלל א"כ הוי רק דחוי' אפי' אי יש עירוב והוצאה ליו"כ וא"כ כיון שאפשר בפחות פחות מד"א אמאי שרי באמת ד"א ברה"ר וע"כ דהאי ברייתא עתי אפי' בשבת אתי' כר"י ביומא ז' דס"ל טומאה הותרה ושבת נמי הותרה כמ"ש כ"מ רפ"ב משבת ואמרי' בפסחים ע"ז דליכא תנא דס"ל טומאה הותרה אלא ר"י ע"ש:

ולפ"ז י"ל דשאלו את ר"א חלה מהו שירכיבהו על כתפו א"ל יכול הוא להרכיב אני ואתם ולית בי' משום שביתת בהמה אפי' בכפותי' וחולים דל"ש חי נושא את עצמו משום דהוצאה מלאכה גרועה וא"כ אין אי' במוציא חי מרה"י לרה"ר אפי' בחולה וליכא בשעיר חולה ביו"כ בשבת אלא משום ד"א ברה"ר והרי עפ"י רוב בריא וחזק הי' השעיר להרכיב אותי ואתכם וא"כ בחלה נמי אינו רק דחוי' וכיון דאפשר בפחות מד"א אסור בד"א ושפי' השיב להם תשוב' שלימ' ברמזי חכמ' וא"ש:

והשתא דאתית להכי י"ל בפשיטות לפמש"ל דקושי' ריטב"א הי' מה מלאכת הוצאה איכא בשעיר יו"כ משום דאפי' חלה מ"מ האי פסיעה א' מרה"י לרה"ר יכול להוציאו ברגליו בלי הרכבה על כתיפו ותי' דאיכא משום ד"א ברה"ר וע"ז קשה כיון דדחוי' אמאי מותר ד"א ברה"ר כיון דאפשר בפחות מד"א והיינו דהשיב להם ר"א יכול הוא להרכיב אני ואתם שהוא בריא עפ"י רוב וא"כ הוי רק דחוי' וכמ"ש בסמוך:

ועוד י"ל בפשיטות שהם שאלו חלה מהו שירכבהו על כתיפו ולא הזכירו כלל ביו"כ שחל בשבת אלא ביו"כ שחל בחול שאלו והשיב להם יכול הוא להרכיב אני ואתם משום דל"ש שביתת בהמה בזה אפי' אי יש שביתת בהמה ביו"ט ועיין שו"ע או"ח סי' רמ"ו ס"ג בהג"ה ומג"א סקי"ב משום דאין עירוב והוצאה ליו"כ וא"כ מותר להרכיבו על כתיפו:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דבאמת יש להבין דהא בהוצאת שבת חייב אפי' אינו נושא המשא עליו אלא מגררו בארץ כדתני' בתוספתא דב"ק פ"ט עיין כתובות ל"א ושבת צ"א וסנהדרין ע"ב הי' מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהר' איסור שבת ואיסור גניבה באי' כאחד ועיין בשו"ע או"ח סי' ש"ח סכ"א האשה מדדה אה בנה אפי' ברה"ר ובלבד שלא תגררהו וכתב מג"א סקע"א בשם הר"ן מפני שנושאת ועיין ברמב"ם פי"ג משבת הי"א וא"כ כשמוליך בהמה בארץ לרבנן דר"נ בשבת צ"ד אמאי אינו חייב משום הוצאה כיון שהוא מוליכה ומוציאה מרה"י לרה"ר אך זה שיבוש דהא כיון דבהמה יכולה לילך בעצמה הוי כמו זה יכול וזה יכול ועשאוהו שנים דפטורים כמ"ש רמב"ם פ"א משבת הט"ו ועיין תוס' שבת צ"ד ד"ה שהחי והא דמדדה את בנה אם מגביה רגלו אחת ומניח השני' על הארץ אפשר נמי משום דיכול לילך בעצמו והוי זה יכול וזה יכול או אפשר משום דשם אין אמו עוקרתו ומניחתו כלל אלא הוא עוקר ומניח רגליו והוא משמרתו ואוחזתו רק שלא יפול וא"כ אין היא עושה מלאכת עקירה והנחה כלל או אפשר משום דהתם לא הוי עקירה כלל כיון שאינו עוקר כולו בפ"א מעל גבי הארץ ודמי להא דאמרי' שבת ח' ע"ב האי זירזא דקני רמא וזקפי' רמא וזקפי' לא מחייב עד דעקר לי' וכן פסק הרמב"ם פי"ג משבת הי"א וזה נראה דעת בעה"מ שהביא מג"א ס"ק הנ"ל דאפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נישאו חייב דל"ש בי' חי נושא את עצמה רק משום צערא דתינוק לא גזרו שמא תגביהם ע"ש בבעה"מ רפכ"א דשבת וע"כ הא דמותר במדדה אותו היינו מפני שחמו אינו עושה עקירה והנחה כלל רק התינוק או מפני שאין כאן עקירה כלל כיון שתמיד הוא נשען על רגלו אחת וכן משמע מלשון השו"ע אבל בבהמה שמוליכה בחזקה ובמרוצה שפיר י"ל דהמוליך עושה בה עקירה והנחה כמו אם מגרר חפץ דהמגלגל עוקר הוא כמ"ש רמב"ם בפי"ג הנ"ל ועיין חי' רמב"ן שבת קנ"ג ד"ה והלא מחמר ואינו פטור רק מטעם הנ"ל דהוי כמו זה יכול וזה יכול דפטור וכנ"ל:

ועיין חי' רמב"ן שבת ע"ג שתמה אמאי לא חשיב ד"א ברה"ר בהדי אבות מלאכות ותי' משום דתולדה דמוציא הוא דכל ד"א של אדם רשותו הוא וכשמוציא חוץ לד"א שלו מוציא מקרי וכו' ע"ש ולפי"ז יש לחדש דבמוליך בהמה ד"א ברה"ר באמת חייב דל"ש לפטרו מטעם הנ"ל דהוי זה יכול וזה יכול דהא כתב רשב"א בשבת צ"ג ע"א דהא דזה יכול וזה יכול פטור הוא משום דכ"א עושה מלאכה וראוי' לעשות כולה וכשלא עשאה כולה התורה פטרתו אבל כאן נהי דבאדם ד"א שלו רשותו הוא אבל בבהמה ל"ש לומר רשותה היא ול"ש בבהמה כלל מלאכת מעביר ד"א ברה"ר וא"כ הבהמה א"י כלל לעשות מלאכה זו להעביר ד"א ברה"ר והו"ל זה יכול וזה א"י דיכול חייב:

ובהכי ניחא מה שהקשו ראשונים בשבת קנ"ג דפריך והלא מחמר ואמאי לא פריך משום שביתת בהמה ע"ש ולפמ"ש א"ש דהתם מיירי בד"א ברה"ר וזה ל"ש בבהמה דבהמה אין ד"א שלה רשותה ול"ש שביתת בהמה ולהכי פריך והלא מחמר שד"א של בהמה הם ג"כ ד"א של האדם המחמר והם רשותו ושפיר הוי מוציא וחייב משום מחמר וכן בע"ז ט"ו מיירי מד"א ברה"ר ול"ש שביתת בהמה רק מחמר וא"ש:

ולפי"ז יש ליישב קושיתי הנ"ל על קושי' הריטב"א דבאמת קשה איך מוכח מדכתיב עתי אפי' בשבת דאין עירוב והוצאה ליו"כ דאי יש עו"ה ליו"כ ל"ל קרא להתיר משוי בשבת הא כשחל בחול נמי כשבת דמי כמו שפירש"י וריטב"א שם הא בחל יו"כ בחול נמי צריך קרא דבחלה מרכיבו על כתיפו דהא באינו חולה ליכא מלאכת הוצאה וא"כ לא מצינו שהותרה הוצאה ביו"כ בשילוח שעיר המשתלח אפי' אי יש עירוב והוצאה ליו"כ וא"כ צריך קרא אפי' ביו"כ דבחלה מרכיבו על כתיפו ואי משום דאמאי נקט התנא אפי' בשבת ולא נקט יו"כ י"ל דאשגירת לישנא נקט כדנקט בעלמא במועדו אפי' בטומאה במועדו אפי' בשבת א"כ לרבותא דאפי' בשבת דזדונו בסקילה וחמיר מותר אע"כ דאי עירוב והוצאה ליו"כ ל"צ קרא דכל יו"כ אפי' אינו חולה ע"כ הותרה מלאכת הוצאה בהולכת המשתלח גופא אעפ"י שאינו נושאו וע"ז הק' ריטב"א לגבי שעיר יו"כ מאי מלאכת הוצאה איכא בהולכתו דאי כקושיתינו הנ"ל דמוליך נמי הוי כמגרר ומגלגל מ"מ הוצאה מרה"י לרה"ר מותר דהוי זה יכול וזה יכול וע"ז תי' דמעביר ד"א ברה"ר מהוצאה גמיר לה וא"כ אי עירוב והוצאה ליו"כ שפיר חייב בהולכת ד"א ברה"ר וא"כ מצינו שהותרה הוצאה ביו"כ וה"ה בשבת ול"ל עתי אפי' בשבת אע"כ דאין עירוב והוצאה ליו"כ וא"ש:

ועוד נ"ל דיש להבין איך מוכח דאין עו"ה ליו"כ מדאיצטריך עתי אפי' בשבת הא ליו"כ גופא צריך קרא דבחלה מרכיבו על כתיפו דבאינו חולה ליכא מלאכת הוצאה ולא מצינו שהותרה הוצאה ביו"כ בשילוח המשתלח. אך ז"א דא"כ תקשי מנלי' לתנא דברייתא באמת דאפי' בשבת מותר דילמא עתי אתי ליו"כ דבחלה מרכיבו על כתיפו אבל בשבת לא ושאני יו"כ דהכשירו דיו"כ בכך כדאמרינן בכריתות י"ד והיינו נהי דמצות יו"כ דוחה אי' יו"כ היינו משום דהכל בשביל יו"כ ומב"מ אינו בטל אבל אי' שבת אין מצות יו"כ דוחה דנראה כמבטלות זא"ז כמ"ש הר"ן ר"פ ב"מ בריש ה' חנוכה דאע"כ דליו"כ א"צ קרא משום דאין עו"ה ליו"כ וע"כ עתי אפי' בשבת:

אמנם אכתי תקשי דילמא לעולם יש עו"ה ליו"כ וקרא אתי באמת ליו"כ ואי דא"כ שבת מכלי' דילמא שאני יו"כ דהכשירו בכך ז"א כיון דבבריא ליכא אי' הוצאה רק באירע שהוא חולה א"כ הוי רק דחוי' כמ"ש בתשובה [ע"ל סי' נ"ב] עפמ"ש רשב"א ברכות כ' וא"כ כשחל בשבת נמי שפיר מרכיבו על כתיפו דמ"ל חד דחוי' מ"ל שני דחויות כדאמר רבא בזבחי' ל"ב. אבל אחר העיון ז"א דכבר כתבתי לעיל דדוקא אם שני דחיות הם בשעה וברגע אחת אז אמרינן מ"ל חד דחוי' מ"ל תרי דחויות אבל בשביל שנדחה דחוי' אחת עכשיו לא דחי' דחוי' אחרת בזמן אחר ושפיר מוכח דאין עו"ה ליו"כ דאי יש עו"ה דילמא קרא ליו"כ דהכשירו בכך ואכתי שבת מנ"ל דדחי אפי' בזמן שאין דיחוי יו"כ. וע"ז הק' ריטב"א ולגבי שעיר דיו"כ מאי מלאכת הוצאה איכא פי' בשבת שאינו ביו"כ הא כשמוציא מרה"י לרה"ר איכא נמי ברגע זו דחויות יו"כ אי יש עירוב והוצאה ליו"כ ומ"ל חד דחוי' ומ"ל שני דחייות ותי' דמעביר ד"א ברה"ר מהוצאה גמיר לה וכו' וזה אינו רק בשבת ולא ביו"כ ולא ביו"ט כמ"ש בס' בינה לעתים פ"א מיו"ט משום דבשבת הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מיני' יו"כ ויו"ט ע"ש וא"כ בשעה שמעביר ד"א ברה"ר אינו דוחה יו"כ אפי' אי יש עירוב והוצאה ביו"כ ול"ל מ"ל חד דחוי' מ"ל שתי דחויות וא"כ מנ"ל דדחי שבת להרכיבו על כתיפו ד"א בשבת דילמא קרא ליו"כ דמותר להוציא מרה"י לרה"ר אע"כ דיו"כ ל"צ קרא דאין עו"ה ליו"כ וא"ש ובכת"ס או"ח סי' ע"ז לא עמד בזה:

ובהכי מיושב קושי' תוס' ד"ה אמר שהקשו אמאי לא קאמר דרפרם בדותא הוא דשאני שעיר המשתלח דהכשירו ביו"כ בכך כדאמר בכריתות י"ד ולפמ"ש לק"מ דאדרבה הוכחת רפרם הי' מה"ט די"ל שאני יו"כ דהכשירו ביו"כ בכך אי יש עו"ה ליו"כ וא"כ שבת מנ"ל וכמ"ש:

ומה שנ"ל עוד ביישוב קושי' תוס' דבאמת בכל יו"כ אפי' לא הי' חולה השעיר הי' מרכיבו על כתיפו אלא דלר"נ אין אי' בבריא אפי' יש עו"ה ליו"כ משום דחי נושא א"ע אבל לרבנן דס"ל דבבהמה לא אמרי' חי נושא א"ע וכמ"ש הרמב"ם פח"י משבת הט"ז בכל יו"כ יש איסור אי יש עו"ה ליו"כ ולפ"ז דבכריתות קאי לרבנן וקאמר רפרם דזאת אומרת אין עו"ה ליו"כ דאי יש עו"ה ל"ל עתי אפי' בשבת הא כיון דדחי יו"כ ה"ה לשבת שפיר דחי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביו"כ בכך כיון דעובר אי' הוצאה לרבנן בכל יו"כ א"כ הותרה ואמרי' להא אישתרי להא לא אישתרי כרבא זבחי' ל"ב וא"כ הו"א דבשבת אסור להכי איצטריך עתי אפי' בשבת ושפיר דרפרם בדותא אבל ביומא דאמרי' אפ"ת ר"נ חלה שאני א"כ ביו"כ כשהי' בריא אפי' הרכיבו על כתיפו אין אי' אפי' יש עו"ה ליו"כ וא"כ אם מותר כשחלה אי יש עו"ה ליו"כ הוי רק הודחה וא"כ אמאי נקט תנא דברייתא שבת ולא נקט יו"כ אע"כ דאין עו"ה ליו"כ וא"כ אין לדחות שאני יו"כ דהכשירו בכך דהא גם ביו"כ אין הכשירו בכך כשהוא בריא דלר"נ חי נושא את עצמו אפי' בבהמה:

ובזה י"ל דשאלו לר"א חלה מתו שירכיבחו על כתיפו ולא הזכירו שבת רק כשחל יו"כ בחול ור"א ס"ל כרבנן דבבהמה לא אמרי' חי נושא א"ע וא"כ כיון דבכל יו"כ הרכיבהו על כתיפו ע"כ הותרה ביו"כ והשיב להם יכול הוא להרכיב אני ואתם היינו אפי' כשהי' בריא שיכול להרכיב אני ואתם נמי הרכיבהו על כתיפו אף שיש בו אי' הוצאה וא"כ בחלה נמי ושפיר השיב להם על שאלתם:

ועוד נ"ל ביישוב קושי' תוס' דק"ל מאי פריך ביומא עתי אפי' בשבת למאי הלכתא הא אמרי' ביומא מ"א קושרי' לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו וכן כתב רמב"ם פ"ג מעיו"כ וכתב שהיא משקל שתי סלעים ע"ש ואמרי' בשבת קנ"ג המחמר אחר בהמתו בשבת דהיינו מנהיג חמור טעונה בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה מ"ט אמר רבא דא"ק לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וכו' וא"כ שפיר צריך עתי אפי' בשבת להתיר מלאכת מחמר וכיון שהשעיר נושא משוי משקל שני סלעים א"כ הבהמה עושה מלאכת הוצאה והוי מחמר כיון שמוליכה. ואין לומר כיון דדחי בזה יו"כ ה"ה לשבת וקרא למה לי ז"א כיון דהוא בכל יו"כ והותרה א"כ י"ל שאני יו"כ דהכשירו בכך כדאמר בכריתות ולהאי אישתרי להאי לא אישתרי ושפיר צריך קרא עתי אפי' בשבת אך לק"מ דהרי לא קי"ל כרמב"ח שם דמחמר חייב חטאת וסקילה אלא כר"י דאמר שם דף קנ"ד המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום וכו' ואינו רק איסור דאו' בעלמא וא"כ ל"ל דעתי אפי' בשבת אתי למשרי מחמר בשבת דא"כ מאי רבותא דשבת כיון שהוא רק אי' בעלמא בשלמא אי לענין חלה להרכיבו על כתיפו י"ל דאף דאשתרי ביו"כ דהכשירו בכך שהוא אי' כרת מ"מ שבת דהוא אי' סקילה לא אישתרי משא"כ מחמר דהוא רק אי' בעלמא מ"ל אם אסור משום יו"כ לחוד או אסור משום יו"כ ומשום שבת ועיי' בנזיר מ"ח ע"ב מ"ל כה"ג לחודא מ"ל כ"ג ונזיר ופריך שפיר למאי הלכתא והוצרך לומר שאם חלה מרכיבו על כתיפו:

ולפ"ז י"ל דסוגי' דכריתות ס"ל כרמב"ח דמחמר חייב חטאת וסקילה וע"ז קאמר עתי אפי' בשבת דהא לא נזכר שם שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו ואמר רפרם זאת אומרת אין עו"ה ליו"כ ול"ש מחמר ביו"כ כיון דאין עו"ה אפי' באדם עצמו דאל"כ ל"ל קרא בשבת כיון דדחי יו"כ ה"ה לשבת כפירש"י וע"ז שפיר קאמר שאני שעיר המשתלח דהכשירו של יו"כ בכך וכיון שהוא בכל יו"כ הרי הותרה ובשבת לא אישתרי וא"כ דרפרם בדותא אבל ביומא דקאי להלכתא דמחמר פטור מכלום ועתי אפי' בשבת שאם חלה מרכיבו על כתיפו א"כ כיון שאינו בכל יו"כ הו' רק דחוי' א"כ אפי' קרא ליו"כ מ"מ שבת נמי מותר דמ"ל חד דחוי' מ"ל תרי דחוי' וא"כ אמאי קאמר עתה אפי' בשבת ולא קאמר ביו"כ אלא ודאי אין עו"ה ליו"כ וע"ז ל"ש למדחי שאני יו"כ דהכשירו בכך וא"כ שפיר דרפרם אינו בדותא. ולפ"ז י"ל תשו' ר"א דעיי' רמב"ם רפ"כ משבת דמחמר אחר בהמתו בשבת והי' עלי' משוי פטור ובחי' רמב"ן שבת קנ"ג פי' בכונתו דליכא במחמר רק אי' דשביתת בהמה דלא כמו שהבין הרה"מ שם שיש לאו מיוחד במחמר רק שאין לוקין עליו לפי שהלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד בחרישה וכיוצא בה ע"ש וזה שהשיב על שאלתם חולה מהו להרכיבו על כתיפו דדילמא עתי להתיר מחמר בשבת והשיב יכול הוא להרכיב אני ואתם ולית בי' משום מחמר אפי' באדם כפות וחולה דמחמר אינו רק משום שביתת בהמה וכבר פסק רמ"א בסי' רמ"ו דאין שביתת בהמה ביו"ט וה"ה ליו"כ וא"כ ביו"כ יכול להרכיב אנ' ואתם ושפיר צריך עתי להתיר מחמר בשבת ואינו מוכח דחלה מרכיבו על כתיפו ואסור:

ומה שהק' בחי' רמב"ן שם על הרמב"ם אמאי בחורש עם הבהמה חייב סקילה וחטאת ובמחמר פטור שהרי החורש בבהמות אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה הוא נעשה ותי' שהחורש בבהמה הוא נותן עלי' עול והוא כובש אותה תח"י וברשותו הוא עומדת כל המלאכה ע"ש האדם הוא בו הוא תלוי ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואינו דומה למחמר שבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר ע"ש. ולפענ"ד נראה עפ"מ שאמרו בירושלמי שבת פ"ז סוף ה"ב דפריך ולמה תנינן הושטה עמהון וכו' ריב"ל בשם ר' יתר עליהון הושטה ולמה לא תניתוה עמהון שכל המלאכות בא' וזו בשנים וכו' ונ"ל כונתו עפמ"ש בעה"מ ר"פ האורג ק"ו שכל ט"ל מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן הי' בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזהו עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהם ועל כל תולדה שלהם אבל שאר המלאכות ועיקר הוא לצורך גופו ומש"ה לר"ש אף דמשאצל"ג פטור מ"מ בזורה ובורר שעיקר המלאכה הוא כן חייב שזה מטבע מלאכה זו ע"ש באריכות וה"נ אף שבכל המלאכות שנים שעשאוהו פטורים אבל בהושטה שעיקר מטבע המלאכה הוא ע"י שנים חייב ולפ"ז א"ש דבשלמא בחרישה וכיוצא בו שעיקר מלאכת החרישה הוא כך האדם בשותפות הבהמה וטבע המלאכה הוא כן שפיר חייב סקילה וחטאת משום מלאכת עצמו כמ"ש מ"מ רפ"כ משבת אבל בהוצאה עיקר מלאכת הוצאה הוא שאדם עצמו מוציא בלי שותפות הבהמה לכן במחמר שהוא בשותפות הבהמה הוי כשנים שעשאוהו ופטור משום מלאכת עצמו ואין כאן רק משום שביתת הבהמה ולכן פטור וא"ש:

ובפשיטות נ"ל ליישב קושיתי הנ"ל על הריטב"א דלפי העולה מסוגי' דשבת ק"ו תיקון מצוה לא חשיב תיקון גמור בין לר"י בין לר"ש ע"ש ועיי' תוס' שבת צ"ד ד"ה ר"ש דבמקלקלי' לא מקרי צריכה לגופה אלא צריך לגופו ולגופה דהיינו ע"מ לתקן תיקון יותר טוב ולפי"ז הוצאת שעיר המשתלח לא הי' רק לצורך מצוה אבל מקלקל הי' דכל נ"נ הוי קלקול אלא דמתקן להוציא מידי אבמה"ח ומ"מ לר"ש אינו חייב אלא משום דמקלקל בחבורה חייב וא"כ לגבי הוצאה לא מקרי הוצאה לצורך תיקון כיון דליכא תיקון יותר טוב ושפיר הק' ריטב"א מה מלאכת הוצאה איכא לגבי שעיר יו"כ הא אינו הוצאה לצורך תיקון ותי' דאיכא משום מעביר ד"א ברה"ר והא דמקלקל פטור או משאצ"ל היינו משום דכל מלאכת שבת ממשכן גמרי' והתם מלאכת מחשבת כתי' ועיי' תוס' שבת ע"ה ד"ה מתעסק וד"ה טפי אבל ד"א בר"ה דהלכתא גמירי ולא ממשכן גמר לא בעי' מלאכת מחשבת ושפיר חייב בשעיר המשתלח אף שאינו מתקן אי לאו דכתי' עתי' ואפי' בשבת:

אלה הדברים אשר חנני החונן לאדם דעת והוא יחננו דעה בינה והשכל להבינו נפלאות מתורתינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך הרוחה והרחבת הדעת ידידו החותם בברוך:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה