אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רפה

תשובה רפד

שיל"ת ב' אויפאלו ג' בראשית סתר"ה לפ"ק:

יברך ד' חילו לאורייתא. ויתנהו לעילא מן כל ברכתא. לאהובי ידינ"פ הגדול ועמל בתורה. מעוטר בתפארה. בדרכו הישרה. כמו"ה משה שמואל נ"י שטערן:

מכתבו הנעים בברכת השנים קבלתי בזמנו וכל המברך מתברך ממעמקי לבבי אבל ענינים שונים היו באוחרי מבוא בתשובה עד היום בנעימים. והנה הביא לנו חומרא מתניתא אשר הראה אותו ידידי הרב הגאון אבדק"ק מאד מהרמל"וו נ"י והוא ירושלמי פ"ד דר"ה ה"א על מתני' דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעי' אבל לא במדינה ומקשה בירושלמי אין ד"ת הוא אף בגבולי' ידחה אין לית הוא ד"ת אף במקדש לא ידחה ופי' ק"ע דסברי תק"ש מלאכה הוא ומשני כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא בשבת זכרון תרועה מזכירי' אבל לא תוקעי' ופריך מעתה אף במקדש לא ידחה ומשני תנא באחד לחודש ועיין בק"ע פירושו ופריך מעתה אפי' במקום שהן יודעי' שהוא בא' לחודש ידחה ומשני תני רשב"י והקרבתם במקום שהקרבנות קריבים וכו' והוא פלא כיון דמה"ת אין תוקעי' בשבת א"כ איך תיקן ריב"ז לתקוע כל מקום שיש בו ב"ד הא אין ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת בקו"ע כמבואר ביבמות פ"ט וכיון שהתורה אסרה לתקוע בשבת איך תיקן ריב"ז לתקוע לעקור דבר מה"ת בקו"ע:

הנה בק"ע שם בד"ה אמר לן פי' על שני מקראות אלו סמכו חכמים לאסור בגבולי' והתירא דמקדש מפרש בסמוך מדבריו למדנו שאף לירושלמי אינו אסור מה"ת רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולק"מ:

ויש ראי' לזה מן הירושלמי גופא דפריך מעתה אפי' במקום שהן יודעי' שהוא בא' לחודש ידחה וכונתו למה שהקשו ראשונים אמאי לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו ותי' קצת לפי שבמילה הוא ודאי שמיני אין דוחי' מצות מילה משום גזירה דשמא יעבירנו אבל בשופר ולולב הוא ספק אם היום יו"ט דוחי ספק מצוה משום גזירה דשמא יעבירנו וא"כ פריך הירושלמי שפיר נימא במקום שיודעי' שהוא באחד לחודש והוא ודאי מצוה ידחה אבל אי נימא דאסור מה"ת לתקוע בשבת וגזה"כ הוא אין פי' כלל לקושית הירושלמי:

ועיי' בק"ע שם ד"ה בא' לחודש כתב שבסוף קס"ד דהק' בא' לחודש יהי' לכם שבתון אבל לגבוה אינו שבתון דהא לפניו גלוי אימתי הוא יום ראשון וה"ה דידעי' אימתי הוא ר"ה תוקעי' אפי' בשבת והנה הך לגבוה אינו שבתון אין לו ביאור ונ"ל עפ"י דברי צל"ח ר"ה כ"ט שהק' על ב"ד של מעלה איך דני' ביו"ט של ר"ה הא לדידהו בין לרש"י ובין לר"ת אסור דהא בדידהו שייך שמא יכתוב דברים המזכי' ודברים המחייבי' וגם איכא דעדיף מינייהו דהא איכא קוב"ה ע"ש אבל לפי הנ"ל לק"מ דהא לפניהם גלוי שהוא יום ראשון אין דוחי' הדין משום גזירה שמא יכתוב כיון דודאי הוא יום הדין וזה לכם שבתון ואין תוקעין בשופר משום גזירה דשמא יעבירנו כיון דהוא ספק מצוה אבל לגבוה אינו שבתון ודן בו כיון דלדידי' הוא ודאי וה"ה במקדש כמ"ש ק"ע ופריך מעתה בכל מקום שיודעי' שהוא ר"ה יהיו תוקעי' ואנן תנן שלא היו תוקעי' במדינה אפי' במקום שיודעי' ע"ש וכל זה סיוע דגם הירושלמי ס"ל דהא דאין תוקעי' בשבת הוא רק משום שבות דשמא יעבירנו או שמא יתקן כלי שיר ולכן יש חילוק בין יודעים שהוא ודאי ר"ה ובין הוא ספק ר"ה וקראי אסמכתא בעלמא נינהו:

וזאת שנית אפי' הוא דאורייתא גמור להירושלמי שאסור לתקוע בשבת מ"מ אינו אלא כמו מלאכת חוה"מ לשיטות הסוברים דחוה"מ אסור במלאכה מה"ת דהכתוב מסרו לחכמים לומר איזה מלאכה אסורה ואיזהו מותרת ואיזה יום אסור ואיזה יום מותר כדאמרינן חגיגה ח"י ע"א ועיין בר"ן ריש מו"ק וב"י או"ח סי' תק"ל וה"נ ס"ל לירושלמי דמסק הכתוב לחכמים לומר באיזה יום מותר לתקוע ובאיזה יום אסור ובאיזה מקום אסור ובאיזה מקום מותר ושפיר התקין ריב"ז לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד ולק"מ:

ועוד בה שלישי' דהרי מסקינן שם ביבמות צ' ע"ב מיגדר מלתא שאני דלמיגדר מילתא יכולי' חכמים לעקור ד"ת אפי' בקו"ע ועיין חי' רמב"ן שם ורשב"א שם דלאו דוקא לפי שעה אלא אף לדורות יכולי' לעקור בקו"ע משום מיגדר מילתא ולא אמרו לפי שעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ומבטלה לעולם שאין שומעי' לו ע"ש ועיין בתויו"ט פ"ד דר"ה מ"ג שכתב דה"ט דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר דשופר כי אתי בשבת ולא יתקע חיישי' לי' שתשכח תורת שופר אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומ' ע"ש וא"כ הוי למיגדר מילתא שלא תשתכח תורת שופר ועיין בלשון רשב"א יבמות צ' דכל תקנות חכמים לפי צורך שעה הם משום גדר דבר ואולי היו מזלזלי' עי"כ במצות שופר ושפיר יכולי' לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע אמנם לא יתכן תי' זה לדעת ר"ח ורש"י שם עיין חי' רשב"א שם:

ועל רבעים לו אשיב סברא ישרה דלכאורה תקשי נהי דתק"ש מלאכה היא אמאי לא דחי שבת ניתי עשה דתק"ש ונדחי ל"ת וצ"ל משום דשבת הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ לא מיבעי לדעת ריב"א שלהי חולין ופסחים מ"ו דהל"ת דוחה וליכא לאו ומלקות רק העשה אינו דוחה וכבר כתב נובי"ק בסופו דמ"מ אם עבר ודחה ל"ה מהב"ע משום דהא דאין עשה דוחה עשה הוא רק משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ כשעבר ודחה אמרינן להיפוך מה אולמא וא"כ ליכא איסור כלל ע"ש ולפ"ז א"ש נהי דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע היינו באם עושה עביד איסור בידים אבל כאן אם עובר ותוקע אין כאן אי' כלל דעשה דוחה ל"ת ומשום העשה אמרינן מה אולמא להיפוך בזה שפיר יש כח לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע. אלא אפי' לדעת תוס' קידושין ל"ד סוד"ה מעקה וסייעתם דהיכי דאיכא עשה ול"ת הלאו אלים ולא דחי לי' עשה מ"מ נ"ל דאפי' לדעת הירושלמי דתק"ש מלאכה הוא מה"ת מ"מ אינו מט"ל מלאכות ותולדותיהן רק משום שהוא חכמה ומעשה אומן ויש בו טורח יש בו עשה דשבתון כמ"ש רמב"ן בחומש פ' אמור בפסוק יהי' לכם שבתון ע"ש באריכות ועיין במהר"מ חביב בס' יום תרועה רפ"ד דר"ה ד"ה תני דבי ר"י וא"כ ליכא בתק"ש רק אי' עשה ואם עבר ותקע אמרינן מה אולמא להיפוך וליכא שום אי' ושוב י"ל כמו"ש:

ובהכי מתישבת קושי' טו"א שהק' לר' לוי דתק"ש מלאכה היא הא תנן לקמן ל"ב שופר של ר"ה אין מעבירי' עליו את התחום וכו' ומפרש בגמ' משום דשופר עשה ויו"ט עשה ול"ת הא לר"ל כיון דתק"ש עצמה מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצות שופר דוחה לעשה ול"ת דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם ומה שתי' דהא דגלי קרא היינו משום דהוי בעידנא עשה ול"ת דיו"ט מיקיים עשה דתק"ש אבל בהאי דלקמן לא הו' בעידנא הוא תמוה דהרי שיבולי לקט מביא מג"א סי' תמ"ד הק' שם אמאי צריך להאי טעמא דיו"ט עשה ול"ת ת"ל דלא הוי בעידנא ותי' דשופר עשה דרבים לא בעי' בעידנא. אבל לפמ"ש א"ש דלא גלי קרא דעשה דשופר דחי יו"ט אלא מלאכת תקיעה דהוא רק עשה וגלי קרא דלא אמרינן מאי אולמא אבל לקמן דהוי עול"ת דרבנן שפיר י"ל דלא דחי:

ומידי דברי אכתוב מה שנ"ל ליישב עפ"י ירושלמי הנ"ל קושי' פמ"ג או"ח סי' תקפ"ח על מהרמ"פ שכתב דמשו"ה לא אסרו תק"ש בשבת משום שמא יתקן כלי שיר דהאי גזירה שייך נמי ביו"ט אבל גזירה דשמא יעבירנו לא שייך רק בשבת ושפיר גזרו והק' פמ"ג א"כ לב"ש דלית להו מתוך ומעביר ד"א ביו"ט בר"ה אסור כשבת איך שייך למגזר בשבת הא אם כן הגזירה גם ביו"ט ע"ש. ולפי דברי ירושלמי י"ל לפמ"ש הריטב"א בסוכה מ"ג דלהכי לא גזרו במילה שמא יעבירנו כיון שהמילה עצמה מלאכה היא והתורה התירה לחלל שבת משום מצות מילה האיך יגזרו בה חכמים משום גזירה דמלאכה אחריתי ע"ש ולפ"ז י"ל דב"ש ס"ל כשיטת ירושלמי דתק"ש מלאכה היא והתורה התירה ביו"ט אם כן ליכא למיגזר בה שמא יעבירנו:

אמנם בשבת אין ראי' דהתירה התורה מדהתירה ביו"ט די"ל שאני יו"ט דר"ה דהכשירו בכך כדאמרינן בכריתות י"ד שאני שעיר המשתלח דהכשירו דיו"כ בכך ומעתה אפי' נאמר דגם בשבת מותר לתקוע מה"ת משום דאתי עשה דשופר ודחי ל"ת דשבת כריב"א הנ"ל ואי דאינו דוחה עשה דשבת הא זה הוא רק משום מאי אולמא ואפשר דעשה דשופר שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים עדיף ודחי עשה דשבת ועיין בחולין קמ"א ופסחים נ"ט ועיין תוס' שבת ד' ד"ה ואלא או משום דשופר הוי מצות דרבים שהיחיד מוציא הרבים י"ח ועשה דשבת ל"ה מצוה דרבים כמו"ש מג"א סי' תמ"ו מ"מ כיון שלא התירו התורה בפירוש שפיר גזרו חכמים שלא לתקוע בשבת משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וא"ש.

וחמישיתו אוסיף עליו דהר"ן רפ"ד דסוכה הק' מ"ש דבתר חרבן התקין ריב"ז שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו ב"ד ולא תקנו כן בלולב ותי' משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש משא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקום ב"ד איכא למיחש בי' משום גזירה דרבה ע"ש ועיין תוס' גיטין מ"א ע"ב סוד"ה כופין שהקשה בחצי' שפחה וחצי' ב"ח דכופין את רבה ועשאה ב"ח בגיטין ל"ח משום דנהגו בה מנהג הפקר והא התם פשעו ואין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבריך והרי המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' בתי' הב' דמצוה דרבים שאני וכן כתבו תוס' בשבת ד' וכמה דוכתי ושופר הרי הוא מצוה דרבים. כנ"ל ושפיר התקין ריב"ז שיהי' תוקעים בכ"מ שיש בו ב"ד דהיינו שיהא אחד תוקע ע"י כולם ואף דתקיעה מלאכה הוא מ"מ לא עביד איסור רק התוקע וכל השומעי' יצאו ולא עבדי איסור ואומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבריך במצוה דרבים משא"כ במקום הקרבה דתורה התירה אפי' כל יחיד ויחיד הי' מותר לתקוע ואף דאמרי' בר"ה ל' לא שמע אינש קל אוני' מקל תקיעתא דיחידאי הירושלמי לא ס"ל כן ואפי' תאמר דדוקא באי' קל אומרי' לאדם חטא ולא באי' מלאכה דתק"ש בשבת מ"מ בכה"ג יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע:

ובזה יש ליישב קושי' לח"מ פ"ב משופר ה"ו עמ"ש הרמב"ם שהביא כ"מ אעפ"י שהתקיעה שבות ומן הדין הי' שתוקעי' יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם והק' לח"מ הא כ' בפ"א ה"ד שם שופר של ר"ה אין מחללי' עליו יו"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות וכו' מפני שתק"ש מ"ע ויו"ט עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפמ"ש לק"מ דבפ"א מיירי ביחיד אבל כאן בתק"ש של כל ישראל הלא הל"ת דוחה כדעת ריב"א רק העשה אינו דוחה משום מה אולמא וכיון דתק"ש הוי עשה דרבים ויו"ט אינו עשה דרבי' שפיר הי' מן הדין שיבא עשה דרבים וידחה עשה דיו"ט שאינה עשה דרבים ובפרט שאינו תוקע רק א' וכל השומעי' יוצאי' ושפיר אומרי' לאדם חטא חטא קל דשבות כדי שלא יבוא כל ישראל ליד חטא חמור לבטל תק"ש שהוא מה"ת ולק"מ. וקושי' השני' פשוט דלק"מ דכך היתה גזירת חכמים מעיקרא לבטל המצוה כדי שלא יבא ע"י בהילות המצוה לידי איסור סקילה:

ושישיתם את האהובה דמהר"מ חביב ביום תרועה הק' מה יענה ר' לוי לקושיות הללו דרבא ותי' דר' לוי אפשר שיאמר דכונתו הוא דה"ק קרא בשבת אין אתם חייבים לתקוע אלא אם תרצו שלא לתקוע תאמרו פסוקי' מלכיות זכרונות ושופרות במקום התקיעה משא"כ בחול דאתם חייבים לתקוע דוקא ע"ש ולפי"ז נראה כיון דגם בירושלמי הוא ר' לוי דס"ל ברומי' דקראי כמ"ש מהר"מ חביב אלא כיון דס"ל לירושלמי דחק"ש מלאכה הוא' ממילא אסור לתקוע בשבת כיון דיש להם תקנה באמירת מז"ש. ולפי"ז א"ש דריב"ז התקין לתקוע בכ"מ שיש ב"ד ולא הי' עוקר דבר מה"ת בקו"ע אלא בשב ואל תעשה שלא לומר פסוקי מלכיות זכרונות שופרות ולזה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת וממילא כיון שאין אומרים הפסוקים מחוייבי' לתקוע מה"ת אפי' בשבת כמו ביו"ט ושפיר מותרי' לתקוע וזה שאמרו בירושלמי מזכירי' אבל לא תוקעי' אבל כיון שתיקן שאין מזכירי' שפיר תוקעי'. וכה"ג פירשתי בהאי דיבמות צ' והא הכא דמדאו' ארצויי מרצה וכו' ואמרי רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה אריב"ח מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו בו ופריך סוף סוף קו קמיתעקרא אכילת בשר וכתי' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים א"ל שב וא"ת שאני דה"פ דחכמים לא אמרו שהבעלים לא יתכפרו ויביא קרבן אחר בקו"ע אלא בשב וא"ת שלא יאכלו הכהנים הבשר וממילא לא נתכפרו בעלים וצריכים להביא קרבן אחר מה"ת וא"ש:

וכ"מ כתב לתרץ הירושלמי עפ"י דברי תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון שכתבו ונראה לר"י דמשום דירית לה ל"ה מ"מ אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר הדומה דכיון דלא ירתי לה דומה למ"מ והבין בכונתם שצריך להיות לו דמיון לדין תורה ולכן אינינו יודע מה דמיון יש למקום שיש בו ב"ד למקדש שהוא מקום שהקרבנות קרבי'. אבל באמת אין זה כונת תוס' שהרי כתבו כדפי' לעיל והיינו דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך ושם כתבו ואין זה עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקי' שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת ובתוס' נזיר מ"ג ע"ב כתבו בזה"ל במקום שיש פני' וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור ובע"ז י"ג ד"ה אמר אביי זה לשונם דודאי שיש בידם לעקור היכי דנראה טעם קצת לעקור כדמוכח פ' האשה רבה פ"ט גבי משיאי' האשה עפ"י ע"א ולכן הי' צריך ידידי נ"י למצוא טעם למה עקרו כאן דבר מה"ת:

ושוב כתב לתרץ עפ"י דברי תוס' ברכות כ' דאף דכבוד הבריות אינו דוחה ד"ת בקו"ע מ"מ כהן ונזיר מטמאי' למ"מ בכהן לפי שאינו שווה בכל ובנזיר משום דישנו בשאלה וה"נ כיון שמותר במקדש הוי כמו אינו שווה בכל ויכולי' לעקור אפי' בקו"ע והאריך בזה לתרץ קושי' הפלאה. ואני בעניי איניני מכניס עצמי לתגר זה כי הוא מפרק לה והוא מותיב לה מדפריך ביבמות פ"ט מכהן שנשא קטנה דמטמא לה ומאי קושי' דילמא בכהן שאינו שווה בכל יש כח בידם לעקור ולא בעלמא א"וו דתוס' לא כתבו כן רק לענין כבוד הבריות ולא לענין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ח:

ומזה תמה נמי על ס' קול ארי' הנדפס מחדש באות ק' שכתב לתרץ קושי' רמ"ט על הר"ן שלהי נדרים שהק' דכיון דמדינא מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה איך התירו במשנה אחרונה משום שלא תהא נותנת עיני' באחר וכי איסור שבה להיכן הלך ויש מתרצי' דיש כח ביד חכמים לבטל דבר מה"ת אפי' בקו"ע משום מיגדר מילתא והר"ן הק' דאינם יכולי' לעקור אלא בשב וא"ת אבל בקו"ע אין יכולי' רק לפי שעה ולא לדורות ולכן תי' דאפקעינהו רבנן לקידושין מעיקרא והק' רמ"ט א"כ תפקיע עצמה מבעלה שתאמר טמא"ל ונימא אפקעינהו ואח"כ תאמר נטולה אני מן היהודים ותי' בס' הנ"ל עפי"ד תוס' ברכות הנ"ל דכאן דיש כח ביד חכמים לעקור הקידושין הוי כמו נזיר שישנו בשאלה וא"כ אין החכמים מפקיעי' כלל רק יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת באי' כזה שהוא קל וכ"מ תמה דא"כ באי' כהונה שאינו שווה בכל יש כח ביד חכמים לעקור בקו"ע א"כ מה פריך ביבמות מכהן שמטמא לאשתו קטנה והא אינו שוה בכל ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. וזה יש לדחות דע"כ לא כתבו תוס' אלא לבתר דמסיק שב וא"ת שאני בזה כתבו דאם אינו שוה בכל או שישנו בשאלה היא קיל כמו שב וא"ת ואפי' בקו"ע יכולי' לעקור אבל ביבמות פריך קודם דמסיק שב וא"ת שאני והוי ס"ל דגם בשב וא"ת א"י לעקור ואין חילוק בין קו"ע לשב וא"ת ולפי סברא זו אין חילוק ג"כ בין איתא בשאלה ובין ליתא בשאלה או בין שוה בכל לאינו שוה בכל ופריך שפיר:

אבל גוף דברי ס' הנ"ל מרפסן איגרא שכ' כיון שיש כח ביד חכמים לעקור הקידושין הוי איסור קל כמו נזיר שישנו בשאלה א"כ איסור א"א הוי אי' קל כיון דחכמים יכולי' לעקור הקידושי' ע"י אפקעינהו ואף שבזה כבר קדמו נובי"ק או"ח סי' ל"ה ע"ש וס' הנ"ל מוסיף וא"כ גם בלי הפקעת קידושין יכולי' לעקור דבר מה"ת ולהתיר א"א לעלמא ועל דברי נוב"י אנו מצטערי' והוא בא להוסיף עליהם דגם בלי הפקעת קידושין יכולי' לעקור דבר מה"ת ולהתיר א"א לעלמא ישתקע הדבר ולא יאמר לדרוש בפרקא ומכ"ש שלא ניתן לכתוב ובפרט בימים ההם בדור אחרון אשר אחרון משובח ובגמ' וראשונים אין מוציאי' טעם זקנים ועי"ז ישימו מעקשים למישור ואת כל הישרה יעקשו:

ואם כן הוא למה צריך הר"ן להאריך ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמא"ל אפקעינהו רבנן לקידוש' מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומשו"ה שרי' לבעלה וכו' ל"ל כאן הפקעת קידושין הא די במה דאמרינן בעלמא דמשכחת אפקעינהו וממילא הוי איסור קל ויכולים חכמים לעקור בקו"ע. ועוד אמאי כ' הר"ן דבאומרת נאנסתי מנתין וממזר אינו מותרת לבעלה והרי יכולי' ממזרים ליטהר כדקתני קידושין ס"ט ופסקוהו להלכה באה"ע סי' ד' סעי' כ' וא"כ הוי אי' קל ויש כח ביד חכמים לעקור בקו"ע ודוחק לומר דמשום דעצמו א"י לטהר רק זרעו לא מקרי אי' קל דהרי יש ממזר מא"א שגם הוא עצמו יכול ליטהר ע"י אפקעינהו. ועוד א"כ מה הקשו תוס' גיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו א"כ יחפה על בת אחותו הא כיון דאפשר באפקעינהו והוי כמו ישנו בשאלה אין צורך להפקעות קידושין כלל רק כח ביד חכמים למשרי א"א לעלמא בקו"ע:

אמנם האמת יורה דרכו דיש כח ביד חכמים לעקור בדבר שאינו דומה דבשלמא ישנו בשאלה הוי איסור קל שהרי ניתר האיסור ונעקר מעיקרא עפ"י דבורו של חכם או ג' הדיוטות שאומרי' מותר לך ואם אומרים בלשון אחר מופר לך אינו מותר כדאמרינן בנדרים ע"ח זה הדבר בעל מיפר ואין חכם מיפר עיי"ש ועיין בספר אלי' רבא להגרא"וו במס' נגעים פ"ב מ"ה שכ' כל הלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ מג' אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלוי' במאמר פה וכו' נדרים שיאמר החכם מותר ולהכי הוא איסור קל שהחכם יכול להתיר האסור במאמר פיו אבל אפקעינהו לקידושין הסביר בש"מ כתובות ג' כיון שאומר כדת משה וישראל הרי הוא כמו שהתנה בקידושין ע"מ שירצו חכמים ולא ימחו אלו הקידושין וכו' ע"ש וכיון שאין חכמים רוצים הרי נתבטל התנאי ובטלו הקידושי' כמו בכל מקדש על תנאי שאם נתבטל התנאי נתבטלו הקידושי' ואין בזה שום קלות איסור וא"כ אין חכמים יכולים לעקור עי"ז דבר מה"ת בקו"ע:

ועוד דבשלמא איתא בשאלה בסיני נאמר א"כ איסורא דאיתא בשאלה הוי אי' קל אבל אפקעינהו לקידושין לא נאמר והוי אי' חמור וע"י שתקנו אח"כ לומר כדת משה וישראל ומקדש אדעתי' דרבנן ויכולי' להפקיע הקידושין לא נעשה מאי' חמור אי' קל וכל זה פשוט לכל ישר הילך:

וגם מה שהעידו בשם תוס' ברכות אינו מכוון דתוס' לא כתבו דבנזיר כבוד הבריות דוחה בקו"ע משום דישנו בשאלה ובכהן משום שאינו שוה בכל שהרי צריך קרא ע"ז שמיטמאי' למ"מ מלאמו ומלאחיו כדדריש בספרי הביאו רש"י ברכות י"ט ובגמ' נזיר מ"ח ע"ב אלא שהתוס' הק' ולילף מיני' בעלמא דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אפי' בקו"ע ותי' דיש פרכא מה לנזיר שישנו בשאלה ומה לכהן שאינו שוה בכל וא"כ אין ללמוד מהם בליתא בשאלה ושוה בכל אבל ללמוד משם לענין עקירת דבר מה"ת בישנו או באינו שוה בכל אין לנו דשאני התם דגלי קרא ולא מסברא עד שאנו מדמי' הנידוני' זה לזה:

ומ"ש ליישב קושי' הפלאה בכתובות אהא דפריך ביבמות כ' באלמנה לכה"ג אלא מן האירוסי' ל"ת גרידא הוא ליתי עשה ולידחי ל"ת הא גבי דידה נמי איכא ל"ת ועשה דייבום ליכא עלי' ותי' עפי"ד חת"ס סוף נדרי' דאם הוא אינו מוזהר גם היא אינו מוזהרת וה"נ כיון דהוא מותר בה משום עדל"ת גם היא מוזהרת. יפה כתב אבל איניני יודע למה תלה הדבר בחת"ס והוא מבואר שם בחי' רשב"א שלהי נדרים ומ"מ יש לפקפק דשם בנדרים כיון דהוא אינו מוזהר כלל דהא איצטריך להאמינה גם היא אינה מוזהרת אבל כאן גם הוא מוזהר עלי' וביאה שני' אסורה כדאמרי' שם ביבמות כ' ע"ב גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ורק משום עדל"ת אתאי' עלה ודחוי' פירש"י ביומא ו' ע"ב בקושי הותרה ולא היתר גמור א"כ אפשר דהיא מוזהרת עלי' וצ"ע. ובזה אתן החותמת. וד' ינחנו בדרך אמת. ויאיר עינינו בתורת אמת. וחיי עולם. עדי ישכלל הכל ואולם. כנפש ידידו החותם בברכה שלימה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה