אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רפא

תשובה רפ

שיל"ת מאדע יום א' פנחס תר"מ לפ"ק:

בין המצרים. יזרח אור לישרים ה"ה ידידי הרבני הוותיק מלא עתיק. חו"ש. וריח לו כלבנון. כמו"ה אברהם ראפאפורט הכהן נ"י ביישוב מיטשקע:

יקרת מכתבו הגיעני בזמנו ומחמת ענינים שונים לא היה בידי להשיב עד היום. ואשר שאל אודות בנו הבחור הנחמד נ"י לא אוכל למלאות שאלתו לפי שעה ומזונא לאו בזכותא תלי אלא במזלא ואי"ה כאשר יהיה בידי להטיב עמו לא אמנע הטוב:

ועתה באתי עד"ת מ"ש ליישב קושי' תוס' נזיר דכ"ג ד"ה פסח ע"פ דברי המל"מ פ"ה מיסוה"ת דגם דגם אף דבל"ת אינו לוקין שלכדה"נ מ"מ במ"ע י"ל דקיים בשלכדה"נ ואכילה גסה דומה לשלכדה"נ ולהכי מצות אכילת פסח שפיר קיים באכילה גסה. אבל ביוה"כ פטור דנהי דביטול מ"ע דועניתם מ"מ על עשה ליכא כרת רק בפסח ומילה. ולפמ"ש מעלתו הטעם במ"ע משום מללה"נ בלא"ה לא שייך טעם זה רק בקיום מ"ע ולא בביטול מ"ע זה תכ"ד בתוספות ביאור קצת משלי ויפה כתב. אמנם גם התוס' חולין דף ק"ך ד"ה לחם עוני מבואר להדי' דס"ל גם אליבא דר"ל לא קיים מ"ע בשלכדה"נ דאל"כ לא הוי מקשה מידי דהוי מצי למימר אכילה כתיב ביה דשם הקושי' על ר"ל ולכ"ל קיים מ"ע בשלכדה"נ והומחה הוי רק שלכדה"נ כנראה מדברי תוס' שם ד"ה לרבות בתירוצו ועיין חי' רשב"א שם:

אבל מה שנתן טעם דבמ"ע יוצא בשלכדה"נ או באכילה גסה משום דמללה"נ לא נראה לי. דרש"י בסוכה דל"א פירש ללה"נ כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו ע"ש יוצא מבואר דרק הנאת קיום המצוה לא נחשב הנאה דאין זה הנאת הגוף רק הנפש ולא אסרת תורה באיה"נ רק הנאת הגוף שהוא הנאה שוה לכל נפש אפילו לנכרי ולא הנאת הנשמה שהוא הנאה רק לנפש הישראלי בזמן חיוב המצוה ולא לשאר בנ"א ולא בזמן שאינו מחוייב בעשיית המצוה. ויש לכווין גם כן כך ברש"י ר"ה דכ"ח. ובחידושי חת"ס שם הקשה דנהי דהקב"ה לא נתן המצוה ליהנות אבל עבד הישראלי יפה לו שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז וכו'. ולפמ"ש לק"מ דגם הנאה שישראל נהנה אינו הנאת הגוף אלא הנאת נשמה ותענוג רוחניי ולא אסרה תורה:

ולפ"ז הדבר ברור בסברא דהיכי דהמצוה הוא שיהנה גופו ודאי אסור לקיים המצוה באיה"נ הגע בעצמך וכי מותר לאכול בשבת איה"נ או איסור אכילה משום דמללה"נ. ואף לשיטת הסוברי' דבמצו' דרבנן ליהנות ניתנה מ"מ לדעת הר"ן פ"ב דסוכה כזית פת בשבת וי"ט הוא מה"ת. או באכילת עיו"כ דהוא מה"ת עיין פמ"ג או"ח סי' תר"ד וכי מותר לאכול איסור משום מללה"נ. אלא כיון שזה גופא מצוה שיהנה גופו ל"ש בזה מללה"נ. אם כן ה"נ במצוה דכתיב בה אכילה פירושו אכילה הוא כדרך אכילה והנאה כמ"ש המל"מ שם אם כן מצות אכילת מצה הוא שיהנה גופו ממצה ול"ש כלל תללה"נ. ומכ"ש למ"ש הרמב"ם בסה"מ דלר"א לא תאכלו איסור הנאה נמי משמע משום דפירש לא תאכלו הוא הנאה ולר"א כל הנאות בכלל האיסור כמו הנאת אכילה אם כן ודאי פי' תאכלו מצות הוא שתהנה מאכילת מצה ול"ש בזה מצוה ללה"נ:

ומה שהביא ראי' מבלע מצה יצא. ראי' זו אינני מכיר דשם שפיר נהנה גרונו מכזית וגם מיעי'. ומ' הגיד לו כי בלועה הוי שלכד"א רק במרור בעינן שירגיש טעם מרור בפי' זכר למרירות אבל במצה בליעה מקרי אכילה וכמ"ש הטו"ז סי' תע"ה וגם אם בלע כזית איסור חייב וזה פשוט:

ויעיין בנמ"י נדרים ט"ז שכתב והרי זה כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמללה"נ דמסתמא לא אסור הכתוב הקדש אלא כדה"נ. מבואר מדבריו כעין דברינו לעיל. אלא שהוסיף דהנאת מצוה מקרי שלכדה"נ. ונ"ל שהוא מטעם שכתבתי שאינו הנאה אצל כל אדם ובכל הזמנים רק לישראל בשעת חיוב המצוה. ועכ"פ פ מבואר מדבריו דהא דמללה"נ הוא מטעם דשלכדה"נ מותר. ואם כן איך יאמר מעלתו להיפוך דמשו"ה יוצא מצוה בשלכדה"נ משום מללה"נ ותלה תניא בדלא תני' ויש להאריך בזה גם כן במחלוקת הר"ן והרשב"א נדרים הנ"ל אם מתהני הנאת הגוף בהדי מצוה האם שייך מצוה ללה"נ יע"ש:

ובגוף סברת מל"מ הנ"ל נ"ל עפמ"ש האשר"י בשבועות דף כ"ב בשם הר"ח דבנשבע שיאכל ואכיל עפר קיים שבועתו דכיון שאכלה כדי לקיים שבועתו אחשבי' ומקרי אכילה אבל בנשבע שלא יאכל ואכיל עפר פטור דלי" אחשבי' כדי לעבור על שבועתו יע"ש. [ועיין בלח"מ פ"ה מהל' שבועות ה"ה] וה"נ בשלכד"א דמותר באיסורין דל"ש אחשבי' כדי לעבור על ד"ת. אבל במצוה שפיר נסתפק המל"מ דכיון שאכלו כדי לקיים המצוה י"ל דאחשבי' לאכילה ויוצא בו י"ח:

ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"י בנזיר כ"ג שם דקרי לי' רשע משום כיון דאכלו לשם אכילה גסה ולא לשם מצוה לצאת בו ידי אכילת פסחים שוב אכילה גסה לא מקרי אכילה גם גבי מצוה דל"ש אחשבי' וממילא לא קיים מצות אכילת פסח כלל ובדיוק נקט לשם אכילה גסה ולא נקט אכילה גסה משום דאם אכלו לשם פסח אפילו אכלו אכילה גסה יי"ח גבי מצוה וכצד זה של מל"מ וכנ"ל רק משום דאכלו לשם אכילה גסה ולא לשם פסח משו"ה לא יצא בו:

ועיין בספר אוהל דוד על מס' שבועות דף כ"א שחידש אף דבכ"ש ע"י תערובת ל"ש אחשבי' אבל בערבו בידים כגון ששרה פתו ביין שייך אחשבי'. ולפ"ז נ"ל דהכא כיון שצלו מתחילה לשם פסח כדין פסח בכל הלכותיו א"כ גם אח"כ כשאכלו מסתמא על דעת הראשונה עושה לצאת י"ח א"כ אחשבי' גם אכילה גסה לאכילה כיון שאכלו כדי לצאת בו י"ח וסתמא לשמה קאי שלא יקרא רשע ודוקא מפסח זה דאינו נאכל אלא למנוייו. ועיין תוס' זבחים דף א' ע"ב לענין סתם אשה לאו לגירושין קיימא. ולכן ס"ל לר"ל דיוצא גם באכילה גסה ולהכי קאמר נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד. והלשון תמוה דהו"ל לומר פסח מיהא קאכיל. ולהנ"ל א"ש דאכילה גסה באמת לא הי' מקרי אכילה כיון שלא אכלו לצאת בו ל"ש אחשבי'. אלא כיון דפסח מיהו קעביד א"כ סתמא לשמה קאי ועל דעת ראשונה אוכל ושייך שפיר אחשבי' ועיין שמ"ק שם. ובזה הנני דו"ש ידידו:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה