אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רעב

תשובה רעא

שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' והי' ברכה ותר"ם כראם קרני לפ"ק:

שוכ"ט לבני אהובי ורחימי הרב המאוה"ג כמו"ה יצחק יעקב נ"י אב"ד דק"י בנס"מ:

אחשדה"ט מכתבך הערוך בד"ת קבלתי ע"כ ולא הי' ל' פנאי להשיב י וכו' ומ"ש ליישב סתירת המחבר דבאו"ח סי' תקפ"ו ס"ה כתב דהמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח ומשמע דהוא עצמו אסור לתקוע בו וכדעת הכלבו משום דיש בנ"א שנהנים בתקיעתם ועיין תוס' ר"ה כ"ו ד"ה חוטא וביו"ד סי' דכ"א סי"ג פסק דהוא עצמו מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכבר עמדו בזה טו"ז וש"ך שם ועיין מג"א סי' הנ"ל. וכתבת עפ"י שעה"מ הל' שופר דהנאת הגוף בטילה לגבי הנאת מצות דאו' אבל לא לגבי הנאת מצוה דרבנן ולכן בה' ר"ה שהוא עיקר דין שופר כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יי"ח אפי' חובת תקיעה דרבנן משא"כ הוא עצמו אסור לתקוע בו תקיעות דרבנן אבל ביו"ד דהוא עיקר דין נדרים כתב מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה היינו תקיעה דאו'. יפה כתבת. אבל מ"ש ליישב דקדוקך עמ"ש המחבר אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה הא גם במודר הנאה הוא עצמו אסור לתקוע בו אינו דקדוק כלל דפשוט דאדלעיל קאי דאפי' אחר אסור לתקוע לו בו אפי' תקיעה של מצוה דאף דמללה"נ מ"מ אסור על עצמו גם בלי הנאה כמו קונם אבן זה לזרוק אותו לים ועיין בר"ן נדרים ט"ז גבי ישיבת סוכה עלי וטו"ז או"ח סי' הנ"ל סק"ה:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש עיין תוס' כתובות ל"ד ד"ה ס"ל דלא חשיב ממון אלא כשהוא ממון ראוי לכל העולם. אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לזה השומר שיפטר עצמו לא חשיב ממון ועיין בר"ן חולין בשם רמב"ן דאין איסור מכירה באיה"נ אלא דאינו דמיהן כיון שאינו ממון לבעלים ולשאר ישראל אף דלנכרי הוי ממון מ"מ אינו דמיהן ואין לאיה"נ בעלים ועיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל. ולפ"ז נ"ל דאם אוסר אדם בהנאה שופר שלו על חבירו שפיר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה אפילו הוא עצמו דהרי מללה"נ ואף דיש בנ"א שנהנים בתקיעתם וככל בו ותוס' ר"ה הנ"ל. מ"מ בשלמא גוף שמיעת התקיעה לצאת י"ח או אפילו לשיר שהוא קשור בעצם וגוף השופר הוא קנין של בעליו וממונו ונכסיו ואדם יכול לאסור נכסיו על חבירו אבל האי הנאה שיש לאדם כשתוקע בעצמו אינו דבר הקשור בעצם וגוף השופר ואינו הנאה לכל העולם וגם לבעלים עצמם אם א"י לתקוע או אפילו יכולים לתקוע ואינם מתנאי' בתקיעתם אם כן לענין זה לא חשיב ממון וקנין שלו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו וא"כ א"י לאסור הנאה זו על חבירו. כלל ועיין סוכה ל"ז הדס דלריחא קאי כי אקצי' מריחא אקצי' דלענין זה הוא קנין שלו לאסרו בזה אתרוג דקאי לאכילה מאכילה אקצי' ולא מריחא דלענין זה אינו ממון שלו לאסרו והא דאוסר הכלבו שהמודר בעצמו יתקע בו היינו באוסר הוא בעצמו עליו הנאת השופר דהוא עצמו ודאי יכול לאסור ע"ע גם הנאה זו דאדם אוסר נכסי חבירו על עצמו. ובזה י"ל דברי הרמב"ם פ"א משופר ה"ג שכ' וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מללה"נ ועיין בלח"מ שם ובכפ"ת ר"ה כ"ח מה שנתקשו בו. ולפמ"ש א"ש דתחילה אמר דמצד מה שהוא נהנה בתקיעת עצמו דע"ז ל"ש מללה"נ אין אי' שאין בקול דין מעילה דמעילה הוא מכח קנין ממון של הקדש ודלא כש"ש ש"ו פ"ד שהוא מצד אי' הקדש ולא מצד ממון והארכתי בזה במק"א וכיון דלענין זה ל"ש קנין ממון כנ"ל לכן אין בו דין מעילה וא"ש שלא כתב אין בו מעילה אלא דין מעילה וע"ז הק' הא נהנה בשמיעת הקול דבזה שפיר יש בו דין מעילה ותי' מללה"נ ומיושבי' כל הקושי' דוק ותשכח. והנה המחבר נקט המודר הנאה משופר ולא הנודר הנאה משופר ויש לפרש בו שני פירושי' או שהוא מודר משופר של חבירו שחבירו אסור שופרו עליו בקונם והוא מודר מפי אחרי' או י"ל שהוא מודר כבר מפי עצמו. ומעתה הוא דבר הלמד מענינו שם בה' נדרים מיירי קודם לזה במודר מחבירו ולכן גם בזה הפי' שמודר מחבירו בשופר שלו ולכן כתב שפיר דמותר לתקוע בו אפי' הוא עצמו תקיעה של מצוה דמה שמתנאה בתקיעת עצמו אין חבירו יכול לאסור עליו כנ"ל אבל כאן כתב אח"כ אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי ומיירי במודר מפי עצמו מכבר דיכול לאסור ע"ע גם מה שמתנאה בתקיעת עצמו שפיר כתב דאחר תוקע לו דוקא ולא הוא עצמו וכשיטת הכלבו וא"ש:

ולפי סגנון הנ"ל י"ל עוד בדרך פלפול דהנה דעת הרמב"ם פ"י מנדרים הי"ב דהמדיר את חבירו בהנאתו ומהנה אותו המדיר לוקה דלא יחל דברו אדיבור קאי ולא אדבר וכן כתב המחבר יו"ד סי' ר"כ סכ"ג ור"ן בנדרים ט"ו הקשה עליו מנדרים ל"ה ונדה מ"ו ע"ש. ואף שאינני כדאי מ"מ נ"ל להצדיק הצדיק דמעיקרא הרמב"ם ז"ל דס"ל דודאי אי' בל יחל הוא רק במדיר ולא במודר אבל אי' מעילה אי יש מעילה בקונמות אינו על המדיר דהא לא אסירא עליה כדאמרינן בנדרים ל"ה אלא על המודר ולכן אמרינן בנדה כפי שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל דאסור ליספי ליה בידים לכן בהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקי' משום לאו דמעילה ולק"מ. ועיי' חי' רשב"א נדרים ט"ז הק' באומר ישיבת סוכה עלי ליתי עשה דסוכה ולידחי ל"ת דלא יחל דברו ותי' דנדרים עשה ול"ת הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה ול"ת דלא יחל דברו ע"ש. ולפ"ז במדירו חבירו דליכא על המודר אלא לאו דמעילה שפיר אמרינן עדל"ת. ועיי' באחרוני' שהקשו בהאי דר"ה כ"ח בשופר של עולה ושל שלמים וכן בלולב הגזול נמי נימא עדל"ת ואני אמרתי מאז דבל"ת שהוא מצד שהוא ממון של אחר כמו לולב של חבירו ועולה ושלמים שהוא של הקדש ואפילו בקרבן דידיה דאמרינן ב"ק ע"ז מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ כתבו תוס' שם דמקרי שינוי רשות דהוא גם כן של הקדש רק דלא דמי למכירה ע"ש בזה לא אמרינן עדל"ת שוב מצאתי בתשו' יד אלי' סימן כ"ג שהעיר בזה. ולפ"ז בקונמות אפילו יש מעילה בקונמות מ"מ כיון דעושה מדעת חבירו דאל"כ בלא"ה יש בו משום גזל וע"כ באופן דליכא משום גזל שפיר אמרינן עדל"ת. ולפ"ז ביו"ד דמיירי שחבירו מדירו שפיר מותר לתקוע אפילו הוא עצמו אי ליכא אחר דא"א לקיים שניהם משום עדל"ת אבל באו"ח דמיירי שהוא עצמו נדר ואיכא עול"ת הוא עצמו אסור לתקוע אפילו ליכא אחר משום דאין עשה דוחה לתו"ע וכתי' רשב"א הנ"ל:

אבל מה שרצית לפשוט דאם עבר ותקע בו הוא עצמו אינו יי"ח משום מהב"ע מר"ח כ"ח דלמ"ד מלה"נ אפילו בד בדיעבד לא יצא בתקע בשופר של עולה או של שלמים. אינו ראיה לפמ"ש טו"א שם ובחי' חת"ס פ' לולב הגזול משום דשם אי אמרינן לא יצא לא עביד איסור כלל דהא לא נהנה [ואפילו תקע הוא עצמו דמתנאה בתקיעתו. כבר כתבתי לעיל דאין בזה דין מעילה] ומשו"ה אמרינן דלא יצא כדי לתקן האיסור אבל כאן אפילו לא יצא מ"מ לא ניתקן האיסור שנהנה ומתנאה בתקיעתו בעצמו שפיר י"ל דעביד מהני ויי"ח וכבר כתב הדר הוא סבראתו בחי' רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ג והארכתי בזה במק"א ואכ"מ:

ומה שפקפקת על סברת טו"א בר"ה כ"ח שכתב דמשו"ה בתקע בשופר של עולה ושלמים לא יצא כיון דאם אינו יוצא ניתקן האיסור דלא נהנה. וקשיא לך הא עכ"פ נהנה בשעת תקיעה במה שהוא טועה וחושב שיוצא בזה. דע בני אהובי כ' שמחה והנאה זו שחשב שיוכל ליהנות מאיה"נ אם באמת אינו נהנה לא מקרי נהנה מאיה"נ כלל. וראיה ממ"ש תוס' שבת ק"ו ד"ה בחובל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' אלמא דלא חשיב הנאה מה שהוא סבור שיכול ליהנות אם באמת אינו נהנה דאל"כ אמאי מקרי מקלקל גמור. וטעמא דמילתא דלא נאסר ליהנות מאיה"נ רק הנאת הגוף או הנאת משתרשי כמו מכירה ומתנה ואכילת בהמתו ופועליו אבל זה הוא רק הנאת הנפש אינו אסור באיה"נ ועיי' רש"י סוכה ל"א ד"ה ואם נטל. וראיה לדבר ממ"ש המג"א סי' שמ"ג סק"ג דאם התינוק קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכילם איסור וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ ע"ש והרי ודאי שמח ויש לו הנאה במה שהתינוק שותה חמץ ואי נימא דזה מקרי הנאה באיה"נ הרי האב עובר איסור תורה שנהנה מחמץ בפסח ואיך מותר בליכא סכנה לתינוק אע"כ דזה לא מקרי הנאה כלל וכמ"ש. והיינו טעמא דמ"ד מללה"נ וכמ"ש רש"י הנ"ל ובחי' חת"ס סוכה ל"א ד"ה ואם נטל לא עמד בזה ולכן הק' מה שהקשה. ולק"מ וגם מ"ד ליהנות ניתנו מודה בזה רק טעמו משום דכבר הקשו ראשונים למ"ד מללה"נ הא יש לו שכר מצוה בעוה"ז ובעוה"ב ותי' דזה הוי רק גרם הנאה אבל מ"ד ליהנות ניתנו ס"ל דגם גרם הנאה אסור כמו מכירה דהוא רק גרם הנאה ועיי' חת"ס יו"ד סי' ק"ל באורך, ולפ"ז אם אמרינן דאינו יוצא ואינו מקבל שכר אא"כ תוקע פ"א בשופר אחר אף שבשעת תקיעה סבור שיי"ח לא מקרי הנאה ושפיר כתב טו"א שניתקן האיסור:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה