אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רעא

תשובה ער

שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' לסדר נצבים וילך הרמת קרן ישראל לפ"ק. שנת ברכה גאולה וישועה לכבוד מעלת ידידיי האהובים. נכבדים ויקרים. נגידים וחשובים שבק"ק פ' נרם יאיר. כאור בהיר. ובראשם מורם ורבם ידינ"פ הרב המאוה"ג וכו' פ' נ"י:

על דבר אשר באתם בשאלת פי באיש אחד שכבדו אותו הקהל בתפילת ימים נוראים ונמצא עליו פסול אם יכול לכבד אחר במקומו עיין בשע"ת או"ח סימן תקפ"א בשם תשו' שבו"י. ודעת מע"כ הרב נ"י דאינו יכול לכבד אחר תחתיו ע"פ המבואר בשו"ע סימן תקפ"א בהג"ה ס"א דכל ישראל כשרים להתפלל רק שיהיה מרוצה לקהל. אבל אם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן וכתב דהטעם משום דהא דש"ץ מוציא העם בתפילתו הוא מטעם שליחות כמבואר ברכות דף ל"ד ע"ב במתני' שם המתפלל וטעה וכו' ואין אדם יכול להעשות שליח בעכ"ח של משלח ואם כן ממילא אינו יכול לכבד לאחר משום כל מילתא דאיהי לא מצי עביד שליח לא מצי משוי' ועיין ב"ק דף ק"י וספר ים התלמוד שם עכ"ד:

ואני אומר הדין דין אמת מחמת כמה טעמים אבל לא מטעם דמע"כ [כאשר אבאר להלן אי"ה] א) נ"ל דאפילו לא נמצא עליו פסול א"י להעמיד אחר במקומו אם הטעם דש"ץ מוציא מכח שליחות דאף דקי"ל שליח עושה שליח היינו דוקא בדבר שאין קפידא על גוף השליח רק על מעשה השליחות אבל בש"ץ שיש קפידא על גוף השליח שיהיה בו המדות המבואר' באו"ח סי' נ"ג וסי' תקפ"א ויש קפידא למשלחי' דהיינו הצבור בגוף השליח מ' הוא ודאי אין שליח עושה שליח אפילו איהי מצי עביד ועיין בגיטין כ"ט דבכתיבה אין שליח עושה שליח משום בזיון דבעל. ב) ממנ"פ אם הקהל מרוצים עם אותו שמינה תחתיו הרי הוא שלוחם ושפיר יוכל להוציאם ואם הקהל מוחי' הלא בכ"מ אין שליח עושה שליח אם המשלח מוחה וכדאמרינן בגיטין שם ע"ב כולהי מכח בעל קאתי וכיון שגם שליח השני הוא שלוחו של משלח אינו נעשה שלוחו בעכ"ח והרי אפי' שליח הראשון יכול לבטל ולחזור בו אלא דבש"ץ צ"ע בזה כיון דכבר זכה במצוה ועיי' או"ח סי' נ"ג וביו"ד סי' רס"ד אבל להעמיד אחר במקומו ודאי לא זכה בזה נגד רצון הצבור. ג) הרי הביא מג"א סי' נ"ג סק"כ חבל נביאי' דבכל המינוים אפילו יחיד יכול למחות ואפי' במרביץ תורה דל"ש שליחות ומכ"ש דאין מ' שנתמנה למרביץ תורה וכדומה יכול למנות אחר תחתיו בלי רצון הצבור ועיי' ברכות נ"ה אין ממני' פרנס על הצבור אא"כ נמלכים בציבור וכו' וש"ץ נמי מינוי הוא כמבואר סי' נ"ג ואם כן אפי' ל"ש בזה תורת שליחות מ"מ אינו יכול למנות אחר במקומו בלי המלכה עם הצבור תחילה. אלא דמטעם שליחות אין נ"מ בזה עכשיו שכולם בקיאים וכ"א מתפלל בעצמו ואין הש"ץ מוציאם בתפילתו והוא רק לומר קדיש וקדושה ופיוטים וכמ"ש מג"א שם ועיי' ברכי יוסף רס"י קכ"ד:

אבל מ"ש מע"כ הרב נ"י משום דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אני אומר ולטעמו אם כן איך ש"ץ שממני' הצבור מוציאו וכן איך מוציא כל הפסולים להיות ש"ץ הא כלמילתא דאינהו לא מצי עבדי שליח לא מצי משוי'. אך הדבר ברור דדוקא אם המשלח אינו יכול לעשות המעשה שעליה עושה שליח בזה אמרינן מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא לא משוי אבל כאן המשלח יכול לעשות המעשה שעלי' עושה שליח דהיינו להתפלל בעצמו והוא בתורת אותו דבר רק א"י להעשות שליח להוציא אחרים בזה שפיר יכול לעשות שליח אחר להוציא אחרים כמו בחלה שליח ראשון דעושה שליח שני אף דאיהי לא מצי עביד השתא השליחות עיין גיטין כ"ט ונזיר די"ב. וראיה לזה מגיטין דכ"ד דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה ע"ש. אלמא אע"ג דאיהי לא מצית למיהוי השתא שליח להולכה מ"מ יכולה לעשות שליח הולכה אחר. ויש לחלק קצת ועיי' באשר"י גיטין סימן כ"ז ובשאר ראשונים שם וצ"ע ועיין כעין סברא זו בנוב"י תנינא אה"ע סימן קי"א:

ואמנם בגוף הדבר מה דפשיטא ליה דמה שהשליח ציבור מוציא רבים י"ח הוא מטעם שליחות אף שהרב אומר כן במג"א סי' נ"ג סק"כ דמשו"ה יחיד יכול למחות בש"ץ משום דהא דש"ץ מוציא רבים י"ח הוא מצד שליחות ואין נעשה שלוחו בעכ"ח ע"ש מ"מ לפעוט כמוני הדבר צריך תלמוד וכבר תמה עליו הפמ"ג באשל אברהם שם אם כן ברב וכדומה אמאי יחיד יכול למחות ע"ש. ואני תמה עוד הלא מבואר שם בשו"ע דאם הסכים עליו מתחילה א"י למחות ולדברי מג"א תקשי כיון שעתה חוזר בו והלא כל משלח יכול לבטל השליחות כמבואר בריש השולח ואם כן אינו נעשה שלוחו בע"כ ואיך יכול להוציאו ועוד דאם כן אמאי אם אין ליחיד טעם הגון עפ"י טובי העיר א"י למחות וכמ"ש רמ"א שם בשם מהרי"ו הא אינו נעשה שלוחו בע"כ וא"י להוציאו ושם סעי' כ"ה כתב רמ"א דש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקי' אעפ"י שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולים למחות בידו ע"ש ותקשי איך נעשה שלוחם בע"כ ואיך יכול להוציאם. ועוד ק"ל בר"ה ל"ד ע"ב א"ל לר"ג לדבריך דש"ץ מוציא את הרבים יי"ח למה צבור מתפללים ומאי קושי' הא אמרי' בריש האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו וכיון דש"ץ אינו מוציאם רק מכח שליחות שפיר מתפללים כדי שיעשו המצוה בעצמם:

אבל האמת יורה דרכו דל"ש בזה שליחות כלל למ"ש תוס' רי"ד בקידושין מ"ב דבמצות שבגוף ל"ש שליחות והסביר הקצוה"ח בסי' קפ"ב דוקא אם הוא עושה מעשה בד"א שהוא הנפעל אמרינן מה שנפעל על ידי שליח הוי כנפעל על ידי משלח אבל אם המשלח צריך להיות הנפעל שיונחו התפילין ע"י או שיהיה גופו מסובב בסוכה אין הנפעל בשליח כאלו נפעל במשלח ובסי' שפ"ב הסביר דוקא במעשה שפעולתה נשאר אחר המעשה כגט וקידושין ותרומה שהאשה מקודשת או מגורשת והתרומה קדושה שייך שליחות אבל במעשה שאין שום פעולה נצמח ממנה אחר המעשה רק בשעת מעשה ל"ש שליחות ע"ש. וה"נ אם הוא מחויב לדבר התפילה בפיו לא נעשה מעשה בד"א וגם ליכא פעולה נמשכת אחר הדיבור הוי כמצות שבגוף ול"ש שליחות ועיין בכפית ר"ה דף כ"ט בתק"ש דאם התקיעה ג"כ מצוה על האדם עצמו אין אחר יכול להוציאו בתקיעתו משום שליחות משום דהו' כמצות שבגוף כמו שא"י לעשות שליח שישמע תק"ש בעבורו עיי"ש שהאריך:

ומתחילה עלה בדעתי דבאמת הא דש"ץ מוציא רבים י"ח אינו נוגע לענין שליחות כלל אלא שכך היתה מצות תפילה מעיקרא דבצבור א' מתפלל בעד כולם וכמ"ש תת"ס ח"ו בסוכה מ"א דבעי קרא שיהי' לקיחה לכאו"א אף דהוי מצוה שבגוף ואין א' יכול להוציא חבירו בתורת שליחות וכמו שעמד בזה בכפ"ת שם מ"מ הו"א דעיקר המצוה כך הוא מתחילה שהב"ד יקחו ד' מינים בשביל כל ישראל כמו בספירת יובל ולהכי בעי קרא ע"ש וה"נ דכוותי'. ולזה נתכווין ג"כ כפ"ת בר"ה הנ"ל די"ל דלעולם ג"כ התקיעה מצוה רק מדכתיב יום תרועה יהי' משמע שכל ישראל יוצאי' בתרועה א' וכו' ע"ש והיינו שעיקר המצוה מתחילה כך הוא שרק א' מכל ישראל צריך לתקוע רק השמיעה מצוה על כאו"א ואינו מוציא בתקיעתו בתורת שליחות כלל:

אלא שראיתי לאחד קדוש מדבר מהרי"ק שורש ל' הביאו ב"י סי' נ"ג שהתפילה היא של הקהל והיא במקום קרבן צבור דהיינו התמידי' שהיו באי' משל צבור ואין ראוי שיהי' אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפי' יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שפלוני יהי' חזון אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה ע"ש והרי מפורש יוצא מדבריו דמטעם שליחות נגעו בה וכדברי מג"א הנ"ל:

לכן נ"ל דהענין הוא כמ"ש תוס' יומא י"ט ד"ה מ' דאע"ג דהתם פשיטא לי' לר"ה בדר"י דכהני שלוחי דרחמנא משום מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי מ"מ שפיר מיבע"ל בנדרים ל"ה אם הוי נמי שלוחי דידן או הוי רק שלוחי דרחמנא ע"ש. וכונתם די"ל אף דודאי הוי שלוחי דרחמנא מ"מ רחמנא שוי' שלוחי' לדידן או רחמנא שוי' שלוחי' דרחמנא והארכתי בזה במק"א. וה"נ ש"ץ בתפילה שהוא במקום קרבן כמ"ש מהרי"ק הנ"ל רחמנא או חכמים שויוהו שליח דידן להוציא אותנו בתפילה ועיין כפ"ת ר"ה כ"ט אהא דאר"ה דחצי' עבד וחב"ח לעצמו מוציא שכתב ג"כ אף דהוא אינו מוציא עצמו מ"מ שליח יכול להוציאו דלאו מדין שליחות גמור אתאי' עלה אלא כמו כהני שלוחי דרחמנא ע"ש אלא דבכהנים כתבו תוס' ביומא שם דאפי' הוי נמי שלוחי דידן מ"מ כיון דעיקרם שלוחי דרחמנא אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דליקרבי' כהן שבמשמר א"י לעכב ע"ש וכ"ז בכהן שאינו נעשה כהן בבחירתינו בו רק הוא לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וד' בחר בזרעו של אהרן אבל בש"ץ נהי דאם כבר הוא ש"ץ רחמנא שוי' שלוחינו אבל רחמנא לא בירר מי יהי' הש"ץ והברירה בידינו לבחור ולמנות מי שנרצה וזה דמי לכה"ג שכתבו תוס' ביומא י"ב ע"ב ד"ה כהן בשם ירושלמי דמתמנה בפה ומסתלק בפה ומ"מ אם נתמנה ע"כ הוא שלוחא דרחמנא להקריב קרבנות דאל"כ מי איכא מידי וכו' וכדר"ה ברי' דר"י הנ"ל ואין בעל הקרבן יכול לעכב עליו מלהקריב וה"נ ש"ץ כיון שאם יתמנה לש"ץ יהי' ע"כ שליח להוציא אותנו בתפילה דהוא שליח דרחמנא או דחכמים לכן אפי' יחיד יכול לעכב שלא יתמנה לש"ץ. ולפ"ז א"ש הכל דהא דבמצות שבגוף א"י לעשות שליח היינו האדם עצמו אבל רחמנא שפיר שוי' שליח אפי' במצות שבגוף. ומהרי"ק כתב שפיר שאין ראוי שיהי' שליח להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ור"ש ס"ל דאפי' א' יכול למחות היינו בתחילת המינוי שלא ימנו אותו כיון שאח"כ יהי' שלוחו בע"כ אבל אם הסכים פ"א עליו א"י לחזור מן המינוי והוי ככה"ג דהוא שלוחא דרחמנא ושפיר יכול להוציאו בע"כ ומה"ט אם אין לו טעם הגון עפ"י טובי עיר א"י לעכב בעיקר המינוי וכיון דמהני המינוי מוציאו בע"כ וכן בהזקין וממנה בנו כיון שא"י לעכב בעיקר המינוי מדינא ממילא שפיר מוציאם בע"כ. וניחא נמי מה שהקשו למה צבור מתפללי' דל"ש מצוה בו יותר מבשלוחו אלא במשוי איהו שליח בחרקאי אבל ש"ץ שליחא דרחמנא ל"ש מצוה בו כנלענ"ד ברור ואמת. ולפ"ז אין לדון כאן כלל מצד כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי דזה שייך רק אם איהו משוי שליח דידי' אבל כאן ש"ץ שליחא דרחמנא יכול רחמנא לשוי' שליח דידן אף דאנן לא מצינו למיעבד וכדאמרינן בריש האיש מקדש מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנ' נשיא א' ואף דזכי' מטעם שליחות וקטנים לאו בני שליחות נינהו מ"מ כיון דרחמנא שוי' שליח לזכות לאדם אף דאיהו לא מצי עביד כמו קטן מ"מ שפיר הוי שלוחא דרחמנא ועיין בראשונים שם:

ולפמ"ש יש ליישב קושי' כפ"ת בר"ה ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה כך שכתבו מכאן פסק בה"ג וכו' בקו' משמע לקמן וכו' ולפי' זה מ"ל דבצבור אם שמעו יוצאי' ע"ש והק' הנ"ל הא בה"ג קאי בכל השנה ובזה לא קי"ל כר"ג רק בר"ה ויו"כ ואם תאמר לפי' זה לא פליגי ר"ג ורבנן אלא בלא שמעו משני ובהא פסקינן כר"ג בר"ה ויו"כ וכרבנן בכל השנה אבל בשמעו גם רבנן מודו דיוצאי' בתפילת הש"ץ א"כ מה הקשו רבנן לר"ג לדבריך למה צבור מתפללי' ליקשו לנפשיהו אמאי מתפללי' הא יוצאי' בשמיעה מהש"ץ ע"ש ונ"ל דלכאורה קשה למ"ש תוס' בסוכה ל"ח ע"ב ד"ה שמע דאף דילפינן שם מקרא דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר ע"ש א"כ מה הקשו רבנן לר"ג למה צבור מתפללים הא נהי דיוצאים בתפילת הש"ץ מ"מ עונה עדיף. אמנם לפמ"ש הא ליתא דהא לר"ג יוצאי' לפי' זה אע"ג דלא שמעו וע"כ אינו משום שלוחי דידן דבמצוה שבגוף ל"ש שליחות רק או כמ"ש דתחילת המצוה כך הי' דש"ץ יתפלל בעד כל הצבור או דרחמנא שוי' שלוחא דידן ככהנים וא"כ אין עדיפות כלל במה שמתפלל בעצמו ושפיר הקשו למה צבור מתפללים. וכ"ז לר"ג אבל לרבנן שפיר י"ל דבשמעו מש"ץ מודו דיוצאי' י"ח משום דשומע כעונה ול"ק למה צבור מתפללי' משום דעונה עדיף וכקו' הנ"ל:

ועונ"ל דהרי אמרינן שם בגמ' לא פטור ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה אבל דעיר לא, ולפ"ז לפי' הנ"ל פלוגתא דר"ג ורבנן בלא שמעו מש"ץ אבל בשמעו גם רבנן מודו דיוצאי' בתפילת הש"ץ בגונא דפלוגתיהו בעם שבשדות דאניסי וא"י להסדיר תפילתן אבל בדעיר אינם מודי' אפי' שמעו מש"ץ וא"כ ל"ק למה צבור מתפללי' דהרי עם שבעיר א"י אפי' בשמיעה מש"ץ אבל לר"ג דעם שבשדות יוצאי' אפי' לא שמעו א"כ עם שבעיר אף דא"י בלי שמיעה מ"מ אם שמעו מש"ץ יוצאי' לדידי' וכמ"ש הרי"ף שם שפיר הקשו למה צבור מתפללי' וא"ש וזה נראה דעת הטור אשר עמד עליהם בכפ"ת שם דסוס"י קכ"ד כתב מי ששכח וכו' וישמע מש"ץ וכו' אע"ג דאמרינן בפ"ב דר"ה דש"ץ אינו פוטר אלא האנוסי' שא"י לבא לביה"כ שאני הכא שכבר התפלל וכו' ומדלא תי' שאני דאינן שומעי' מש"ץ מוכח דס"ל כפי' השני שבתוס' דפלוגתא דר"ג ורבנן הוא בשמעו מש"ץ ובסי' תקצ"א כתב דש"ץ מוציא בר"ה למי שהוא אנוס וא"י לבא לביהכ"נ וא"כ דברי הטור סתרי אהדדי ע"ש מה שתי' והוא תמוה שהרי גם בסי' קכ"ד כתב האנוסי' שא"י לבא לביה"כ ולא כתב האנוסי' שא"י להסדיר תפילתם מבואר דגם כאן ס"ל דפלוגתיהו בלא שמעו ולפמ"ש א"ש דגם על הטור ק' קושי' כפ"ת הנ"ל דהוא קאי בכל השנה ובזה קי"ל כרבנן דאין הש"ץ מוציא ומה מהני שישמע מש"ץ אך לק"מ כתי' הנ"ל דרבנן לא פליגי אלא בלא שמעו אבל בשמעו מודו וע"ז ק"ל הא אמרינן לר"ג דש"ץ אינו פוטר אלא האנוסי' שא"י לבא לביה"כ וא"כ דוקא בהני מודו רבנן בשמעו אבל באינם אנוסי' אינם מודי' אפי' בשמעו וכנ"ל. ותי' שאני הכא שכבר התפלל אבל לר"ג מודה הטור דמוציא אפי' בלא שמעו וכיון דבר"ה ויו"כ קי"ל כר"ג שפיר כתב בסי' תקצ"א דאנוסי' יוצאי' אפי' לא שמעו כלל מש"ץ ואין כאן סתירה:

והרמב"ם פ"ח מתפילה ה"ט פסק דש"ץ מוציא את השומעי' ועוני' אמן אבל רק שאינו בקי ולא את הבקי ובה"י פסק דבר"ה ויו"כ של יובל מוציא גם את הבקי וחמה לח"מ וכ"מ שם למה לא חילק דאינו מוציא רק עם שבשדה ולא דעיר וכדאמרינן בגמ'. ולפענ"ד נראה למ"ש הרמב"ם שם הטעם משום שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעי' אותן יכולי' לכווין דעתם כש"ץ וכו' ע"ש. ולפ"ז תקשי למה לר"ג אינו מוציא רק עם שבשדות משום דאניסי אבל דעיר לא הא דעיר נמי אניסי שאין יכולי' לכווין דעתם אלא דז"א דר"ג דלא מחלק בין ר"ה ויו"כ של יובל ובין כל השנה ע"כ לית לי' האי טעמא דמפני שהן ארוכות א"י לכווין דעתם ושפיר עם שבעיר אינו מוציאן אפי' בר"ה אבל להלכתא דקי"ל בכל השנה כרבנן רק בר"ה ויו"כ כר"ג מפני שהן ארוכות וא"י לכווין דעתם א"כ שפיר עם שבעיר אניסי כמו עם שבשדות ויוצאי' בתפילת ש"ץ וא"ש. ועיין בכ"מ שתי' דהא דמחלק בגמ' בין עם שבשדות לדעיר היינו דוקא בכל השנה ולא בר"ה ויו"כ. ולפמ"ש יש טעם נכון בדבר דבר"ה ויו"כ הני דעיר אניסי כמו עם שבשדות בכל השנה וכמ"ש הרמב"ם:

ולפי דברי כ"מ יש ליישב מה שנתקשה בכפ"ת מאי הקשו למה צבור מתפללי' הא מסקי' דלא פוטר ר"ג אלא עם שבשדות אבל דעיר לא ולפי' שני שבתוס' היינו אפי' שמעו מש"ץ וא"כ עם שבעיר שפיר צריכי' להתפלל. ולהנ"ל א"ש דמג"א סי' קכ"ד סק"ג הק' לכלבו דש"ץ נמי צריך להתפלל בלחש וא"י להתפלל מיד בקו"ר אלא מתוך הדחק א"כ מאי ק"ל למה צבור מתפללי' הי' לו לש"ץ להתפלל מיד בקו"ר ולהוציאם הא מחויב להתפלל בלחש. ותי' א"ר שם דודאי מכל השנה ל"ק להו כקושי' מג"א רק מר"ה ויו"כ דמותר להתפלל בקול רם כמבואר בסי' ק"א ע"ש. ולפ"ז לדברי כ"מ דבר"ה ויו"כ אין חילוק בין עם שבעיר לעם שבשדה שפיר ק"ל למה צבור מתפללי' ולק"מ:

ומה שנ"ל עוד ליישב דעת הרמב"ם משום דבאמת ק"ל לפי' שני שבתוס' ואשר"י דפלוגתתם הוא בשמעו מש"ץ וכן פי' כ"מ בדעת הרמב"ם א"כ הא דפוטר ר"ג בעם שבשדות משום דאניסי במלאכה הפי' שאינם יכולי' להסדיר תפילתם ועיין בלח"מ שם א"כ אמאי פוטרם ר"ג בכל השנה והא קי"ל בסי' ק' דבכל השנה א"צ להסדיר תפילתו רק בשל פרקי' דהיינו ר"ה ויו"כ ומועדות ובר"ח יש שני דיעות עיין בב"י שם ומכ"ש דקשה טפי לדעת כ"מ דהאי חילוק בין עם דשדות לדעיר ליתא כלל בר"ה ויו"כ. ודוחק לומר דבאמת לא פוטר ר"ג אלא בשל מועדות ור"ה ויו"כ אי לא ס"ל ככ"מ דהא כל הסוגי' משמע דבברכות דכל השנה נמי פוטר ר"ג. לכן נ"ל דהא ר"א אמר התם לעולם יסדיר אדם תפילתו ואח"כ יתפלל וע"ז אר"א דמסתברא מילתי' בשל פרקי' אבל דכל השנה לא אבל רבין משום ר"ש חסידא אפשר דס"ל דר"א בכל השנה קאמר דצריך לסדר. ועיין א"ר הנ"ל שביקש לצדד דלר"ג באמת כל השנה צריך לסדר ע"ש ומשו"ה שפיר מחלק בין עם שבשדות לדעיר אבל למאי דקי"ל כר' אבא דבכל השנה א"צ לסדר ע"כ ליתא לדר"ש חסידא כקושי' הנ"ל ושפיר לא הביא הרמב"ם חילוק זה וא"ש:

ויש לי קצת תימא על א"ר הנ"ל שכתב דמה שהקשו רבנן למה צבור מתפללי' קאי רק אר"ה ויו"כ והלא כתב הר"ן דמה שהק' ר"ג למה ש"ץ יורד לפני התיבה קאי רק אכל השנה דבר"ה ויו"כ צריך לירד כדי שיתקעו על סדר הברכות שלא אמרו אלא בצבור ע"ש ואם כן רחוק הוא דרבנן קאי דוקא אר"ה ויו"כ ור"ג קאי דוקא אכל השנה וצ"ע:

ועוד יש לי עיון קצת אי פלוגתא דר"ג ורבנן קאי בשמעו מש"ץ אם כן לדעת הרי"ץ גיאת שהביא הטור סי' תקצ"ד דהא דאמרינן סופר מברך ובור יוצא היינו דוקא בבהמ"ז וכל המצות שנהגו להשמיען אפילו ליחיד משא"כ בתפילה שלא נתקנה אלא בלחש ע"ש אם כן מ"ט לא אמרינן בגמ' דמשו"ה בכל השנה אין הש"ץ מוציא את הבקי משום דתפילה צריך להיות בלחש ולא עדיף הש"ץ מאלו הוא עצמו מתפלל בקו"ר ועיי' מג"א וא"ר סי' קכ"ד סק"ג רק לאינו בקי מוציא משום דא"א בענין אחר אבל בר"ה ויו"כ דמותר להתפלל בקו"ר כמבוא' בסי' ק"א שפיר מוציא אפילו הבקי. ואולי לפמ"ש הב"י סי' הנ"ל בשם פסקי תוס' דמשו"ה משמיעי' קול בר"ה ויו"כ לפי שאין רגילין בהם והם ברכות ארוכות ומטעות ולכן משמיעי' קול כדי שיוכלו לכוין יותר וילמדו זל"ז ואם כן אפשר היינו דאמרו בגמ' משום דאשוי ברכות ומתפללי' בקו"ר ולכן שפיר מוציא גם את הבקי וצ"ע:

ובטור סי' תקצ"א הביא בשם בהע"ט דש"ץ אינו מוציא אלא לשאינו בקי אבל בקי צריך להתפלל בעצמו אפילו בר"ה ותמה ב"י שהוא נגד הגמ' דהלכה כר"ג בר"ה ע"ש. ולפענ"ד דס"ל דיש שני מצות בתפילה. הדיבור והשמיעה ועיי' באו"ח סי' ק"א וכפ"ת ר"ה כ"ט ד"ה חש"ו. ולפי"ז בשומע תפילה מש"ץ מסתברא דיוצא מצות שמיעה דהרי שמע אמנם מצות הדיבור לא יצא דל"ש כאן שומע כעונה מטעם שכתב הר"ן בשם ירושלמי ולא מסתברא בתפילה שיהא כ"א מבקש רחמים על עצמו ע"ש ופליגי רבנן ור"ג דלרבנן ש"ץ יורד לפני התיבה רק להוציא שאינו בקי מצות שמיעה אבל מצות דיבור באמת אינו מוציאו אבל לבקי אפילו יד' שמיעה אינו מוציאו כיון דאפשר לו להתפלל בעצמו ויהיה הדיבור והשמיעה כא' ור"ג ס"ל דאינו בקי יוצא גם חיוב הדיבור דבצבור עשאוהו כברכות של חובה שאעפ"י שיצא מוציא ולהכי מוציא גם הבקי לגמרי וכמ"ש הר"ן דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי הא עבדי' ליה לתפילה כברכות של חובה שאפי' יצא מוציא וכיון שכן בדין הוא שיוציא אף את הבקי ע"ש. וע"ז א"ל ר"ג בברייתא כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. והיינו אודו לי מיהת שכשם שמוציא לדבריכם שאינו בן מצות שמיעה כך מוציא את הבקי עכ"פ מצות שמיעה ובזה הודו חכמים לר"ג בר"ה ויו"כ דמוציא את הבקי מצות שמיעה ולא מצות דיבור ושפיר כתב בהע"ט דבקי צריך להתפלל בעצמו כדי לקיים מצות תפילה גם בדיבור וא"ש:

ומה שהביא מעלתו ראי' מב"ק ק"י דקאמר סד"א כי חס רחמנא עליה דכה"ג לקרובי הוא אבל לשוי' שליח לא מצי משוי' קמ"ל אינו ראי' כלל דשם הפי' עפמ"ש הרמב"ם פ"ב מאבל ה"ו כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחה לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם שנ' כ' אם לשארו הקרוב אליו וכו' ועיי' בכ"מ ריש הל' אבל ולפ"ז על כה"ג חס רחמנא שלא ינהג אבילות רק יטרד בקודש ועיין רמב"ן פ' שמיני ופ' אמור ובחינוך שם וכ"ז אם הוא מקריב בעצמו אז הוא שוכח אבלו אבל אם משוי שליח אם כן הוא עדיין טרוד באבלו אם כן לא התירה לו תורה כלל וזה דומה למ"ש בית מאיר אה"ע סי' ה' דלענין מלאכת שבת ל"ש יש שליחות לנכרי לחומרא כיון דעכ"פ גופו של ישראל שובת וה"נ גופו מ"מ מתאבל ובזה לא התירה לו תורה להקריב אונן וא"י לעשות שליח וזה פשוט:

ובזה אמרתי דבר אמתי לפענ"ד ליישב דברי תו"כ פ' אמור דאיתא שם יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו וכו' אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו ובק"א שם מביא שבתשו' רשב"א תמה ע"ז הא מטמא ממנ"פ אם אביו הוא שפיר מטמא ואי לאו אביו הוא הרי הוא ממזר ואינו מוזהר על הטומאה ע"ש. ולדברי הרמב"ם הנ"ל דטומאה הותרה רק משום מצות אבילות וביאר הדבר יותר הרא"ה בחינוך ר"פ אמור כאשר כתב טעם בטומאת המת ואי' הכהנים לטמאות למת כתב ראוי באמת למשרתי הש"י להתרחק ממנו זולתי בקרובים שהותר להם כ' אחיהם בשרם הוא וכל דרכי הסורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כ"כ כ' יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האוהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו ע"ש מבואר שהותר להם הטומאה כד' שינהגו אבילות ויקל צערם הגדול ולפ"ז אני אומר סברא ישרה דכבר כתב ש"מ דרוב אינו רק ספק אלא דתורה החשיב ספק זה כודאי אם כן כ"ז מה שנוגע לד"ת אבל בענין חום הלב על קרובו המת ודאי לא יחם לבבו על אביו שהוא ספק דילמא לאו אבוהי ואף דלענין ד"ת אזלינן בתר רוב מ"מ לדידי' ספק הוא כמו על אמו שהוא אמו בודאי ואם כן שפיר הו"א דלאמו הותרה טומאת כהנים מטעם הרא"ה הנ"ל אבל לאביו כיון שאין נפשו עגומה כ"כ כיון שהוא מסופק אם הוא אביו לא הותרה כיון שאצלינו עפ"י ד"ת הוא כהן וודאי ואינו ממזר דהא לד"ת אזלינן בתר רוב אף שהוא מסופק ולהכי צריך לאביו וא"ש:

ומידי עברי בסוגי' זו נ"ל לתרץ קושי' תוס' דהכא קאמר אכילה גסה לאו כלום הוא ובנזיר כ"ג גבי פסח אמרינן נהי דמצוה מן המובחר לא הוי מצוה מיהא הו'. ולענ"ד למה דאמרינן בחולין קל"ב ע"ב דמתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ובחרדל משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע"ש א"כ דוקא גבי מתנות כהונה כאן שפיר קאמר דאכילה גסה לאו כלום הוא משום דלא הוי למשחה לגדולה אבל גבי פסח דלא כתיב למשחה שפיר הוי מצוה ועיין במל"מ פ"ד מיסוה"ת בשלדכ"א אם מקיי' אכילה לענין מצוה. ובזה מיושב קושי' תוס' מנחות ע"ח ד"ה חטא שהק' יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן פ' שתי הלחם דף צ"ט ולפמ"ש ניחא כיון דחי הוי שלכד"א עיין פסחים כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה פרט א"כ לא הוי למשחה לגדולה ואין בזה קיום מצוה ולא מקרי כדי שתזכה והא דבדף צ"ט הבבליים היו אוכלין אותו חי היינו כדי שלא יבא לידי נותר:

ומה שצל"ע בסוגי' דרש"י כתב ועבודתה ועורה לאנשי משמר דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משו' שליח לאכילה והלא אפי' חזי לאכילה א"י לעשות שליח לאכילה כמו שא"י לעשות שליח לאכול מצה עבורו כמ"ש תוס' רי"ד הנ"ל. שוב מצאתי בהגהות מהרצ"ח שהתעורר בזה וגם התעורר מתוס' סוכה מ"א דאכילת קדשים אינה מצוה דרמי' על כהן פרטי ע"ש. אבל לק"מ דודאי אם כהן העובד חזי לאכילה וזוכה במ"כ מותר ליתנם אח"כ לכל כהן שירצה וא"כ כי נמי משוי שליח לעבוד בשבילו והוי כאלו עבד הוא זוכה לו השליח בעבודתו במ"כ וממילא יכול השליח לאכלם ברצון המשלח אבל כיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה היינו שהשליח יזכה לו בעבודתו במתנות לאכילה כדי שיאכלום השליח ואין הכונה שעושה שליח לאכול בעבורו אלא שעושה שליח לזכות במתנות לאכילה ע"י עבודתו וא"ש:

וד"ת משיכה קונה ובעיוני בזה נמשכו הדברים למה שאינו נוגע לענין דיני דנ"ד אבל סוף דבר הכל נשמע שאין רשות אם זה שכבדו הקהל אינו ראוי' לש"ץ לכבד אחר תחתיו אם אין הקהל מרוצה. ומי ששמו שלום ישים עליכם ברכה ושלום ואל תפנו אל דברי ריבות. ותפילתכם יעלה לפני בוחן לבבות. להכתב ולהחתם עם שאר ישראל בספרן של צדיקים. לחיים טובים דשנים ורעננים. עדי נעלה לציון ברננים. ידידכם אוהבכם:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה