אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רנט

תשובה רנח

שיל"ת ב' אויפאלו תרנ"א לפ"ק:

אלקים יחנך בני יקירי וחביבי ויחנך למעלה. והיית סגולה הרב המאוה"ג חו"ב כמו"ה יצחק יעקב נ"י בלוהם עם נות ביתך כלתי הצנועה והחשובה תי' לאוי"ט עם בתך הילדה תי':

שמחתני במכתבך אשר הגיע לידי ביום ה' ובדברי תורה כתיב ענה והנני להשיב כיד ד' הטובה עלי:

כתבת ליישב קושי' אמרי אש או"ח סימן מ"א אהא דאמרינן שבועות י"ד ע"ב נבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט אין בנין מקדש דוחה יו"ט הא תוס' בשבת צ"ה ד"ה והרודה הקשו כיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת אפילו באפשר וכו' א"כ נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבערו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הו' משום בונה הותר נמ' שלא לצורך וכו' ותי' דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול ע"ש וא"כ מה"ת אפשר לבנות ביהמ"ק ביו"ט ולקדשו שתי לחם ע"ש. וכתבת למ"ש מ"מ פ"ח משבת ה"ז דשיטת הרבה ראשונים דחכמים בשבת שם אכולהי פליגי וס"ל דמגבן אינו בונה ואינו אסור בשבת רק מדרבנן. ועיין במ"מ פ"י הי"ג ולפ"ז תקשי מה הק' תוס' דמותר בנין ביו"ט משום מתוך דהא לא משכחת בנין באו"נ כלל דהא מגבן אינו בונה וצ"ל דקושי' תוס' לר"א דס"ל מגבן חייב משום בונה ולפ"ז לדידן דקי"ל כחכמים ל"ש כלל בבנין מתוך שפיר קאמר בשבועות אין בנין מקדש דוחה יו"ט. ובהכי ניחא נמי מה שמקשי' על תוס' שבת הנ"ל מביצה ל"ב ע"ב דקאמר אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא ה"נ דשרי ומשני התם בנין קבע אסרה תורה וכו' אלמא דבנין ביו"ט מה"ת אסור (ויש לדחות דמיירי היכי דל"ש מתוך כגון דליכא אפי' צורך חיוב קצת דאסור מה"ת כמ"ש תוס' ביצה י"ב ד"ה ה"ג או בבונה סמוך לחשיכה כמ"ש תוס' שבת הנ"ל או דכונת הגמ' בנין קבע אסרה תורה בשבת ומדרבנן אסור ביו"ט אבל כ"ז דוחק] ולפמ"ש א"ש דלדידן דקי"ל כחכמים שפיר אסור מה"ת גם ביו"ט דל"ש כלל מתוך בבנין. ובזה א"ש בכתובות דף ז' דאר"פ משמי' דרבא ביו"ט שרי בשבת אסור א"ל מה דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' דילמא בשבת אסור משום דלפתח הוא צריך ואסור משום בונה כמ"ש רש"י שם ה' וביו"ט שרי משום מתוך שהותרה בנין לצורך אעכ"ח כנ"ל דבבנין ל"ש מתוך לדידן דקי"ל כחכמים דר"א:

הנה מ"ש דקושי' התוס' לר"א לא נהירא לי דהא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש דל"ל מתוך אעכ"ח דתוס' ס"ל כשיטת ראשונים שהביא מ"מ שם דחכמים לא נחלקו אלא מהמכבד ואילוך אבל במגבן מודו דחייב בשבת משום בונה ואי"ל מתוך ולהכי נימא כל בנין מותר ביו"ט משום מתוך ואסקי' דבאמת אינו אסור ביו"ט רק מדרבנן ובזה נפל כל בנינך והדק"ל:

ובתשובת אמרי אש שם תי' עפ"מ דאמרינן בשבת ע"ה דכל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש והמצדד את האבן פסק הרמב"ם בפ"י הח"י דחייב משום מכה בפטיש ועיין במ"מ שם הט"ז בשם ר"ח דמצדד האבן להשוותו לאחרי' חייב משום מכה בפטיש וזה פשוט דבמגבן ל"ש משום מכה בפטיש דל"ש בי' גמר מלאכה ואלו הי' שייך הי' הגמ' מפרש כן וא"כ מה הק' תוס' דלשרי בנין משום מתוך הא אכתי אסור משום מכה בפטיש דל"ש מתוך ועכ"ח קושי' תוס' בבנין היכא דליכא משום מכה בפטיש שאינו גמר מלאכה לישתרי אבל בנין מקדש הי' צריך גמר מלאכה דאפי' אמה כלי' עורב מעכב הקידוש שפיר אסור ביו"ט משום מכה בפטיש דל"ש בי' מתוך ובחת"ס או"ח סי' ק"ן תי' דבנין מקדש הי' בטיט וסיד וא"כ חייב משום ממרח ועושה כמה מלאכות דאורייתא ועיין שבת ע"ד ע"ב האי דעביד חביתא וכו' תנורא וכו' חלתא וכו' ובזה ל"ש מתוך דמלאכות אלו ל"ש במגבן ע"ש. ותיתי לי שתלי"ת בהשקפה ראשונה כוונתי מדעתי לדבריהם הקדושים. אמנם אחר התבוננת לאו מתרצתא היא דעיין בשו"ע או"ח סי' תק"א שכתב אבל מסיקין בכלים שלמים וכו' והק' מג"א סקי"ג הא קי"ל בסי' שי"ד דיש סתירה גמורה בכלים וא"כ איך רשאי להסיק בהם הא הו"ל סותר. ותי' כיון דסתירה והבערה באי' כאחד והבערה גופא אב מלאכה היא והותרה לצורך א"כ ה"ה סתירה שבהדה ונהי דאסור לבקע כלי לצורך או"נ היינו משום דמלאכה בפ"ע היא ע"ש ולפ"ז ה"נ כיון דבהדי שאר מלאכות עושה כא' גם מלאכת בונה שהוא אב מלאכה והותרה משום מתוך ה"ה שאר מלאכות שבהדה נמי הותרו והדק"ל אמאי אין בנין מקדש דוחה יו"ט:

ומ"ש ליישב דעת הרמב"ם בפ"א ה"ב שפסק דבונה ביו"ט לוקה והרי פסק בפ"י משבת הי"ג דמגבן חייב משום בונה וא"כ נימא מתוך שהותרה בנין לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך שעמד עליו פנ"י ביצה י"ב וכתבת דדוקא אם האב הותר לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך אבל בונה לא משכחת באו"נ רק התולדה דהיינו מגבן לא אמרינן מתוך שהותרה התולדה לצורך או"נ הותר גם האב שלא לצורך. [ועיין בתשו' סי' רנ"ח ד"ה ולפענ"ד] . בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני כי סברא ישרה ונכונה היא. אלא דק"ל עלה מהא דפריך בריש בבא קמא ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי אב ואמאי קרי לי' תולדה ועיין בתוס' ד"ה ולר"א לימא דא"ב הא דאם האב הוא באו"נ הותרה נמי ביו"ט שלא לצורך אבל אם התולדה הותרה לצורך או"נ לא הותר האב שלא לצורך. ולפמ"ש דר"א שמותי מתלמידי ב"ש כמ"ש תוס' נדה זי"ן ע"ב ד"ה שמותי בשם ירושלמי וא"כ ל"ל מתוך ניחא דלא מצי לשנויי הכי אבל הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה כתב שריב"ז קיבל מהלל ור"א הגדול קיבל מריב"ז נראה דלא הי' מתלמידי ב"ש ופי' ר"א שמותי כפירש"י בנדה שם שברכוהו בהזהב נ"ט א"כ א"א לומר דהרמב"ם ס"ל כסברתך דא"כ הו"ל לשנויי בב"ק שם כנ"ל [ע"ל סי' ט']:

והנ"ל בזה דכבר כתב פ' בביצה י"ב ליישב דעת הרמב"ם דדוקא אותה מלאכה גופא דשייכא באו"נ מותר גם שלא לצורך או"נ כמו שחיטה ואפיי' אבל בנין נהי דמגבן מותר אפי' שלא לצורך או"נ משום דהאי מלאכת בונה גופא הותרה לצורך או"נ אבל שאר בנין דל"ש באו"נ כלל ל"ש לומר בו מתוך ע"ש ותלי"ת קיימתי מסברא דנפשאי אלא שהפנ"י הוכיח שם דהאי סברא ליתא ע"ש. ועדיין אני אומר סברא ישרה דיש תרי גווני בונה האחד אם מחבר חלקים קטנים אבן לאבן או תוקע עץ בעץ עד שנתאחד עיי' ברמב"ם פ"י משבת הי"ג ועיי' בס' מגן אבות במלאכת הבונה והשני אם עושה מחיצה או אוהל קבע ה"ז תולדות בונה וחייב ועיי' במג"א סי' שט"ו סק"ג והנה מגבן הוא ממין בנין הראשון שמחבר חלקים קטנים והי' לאחד אבל שיגבן כדי לעשות אוהל לא משכחת כלל באו"נ. ומעתה אני אומר דודאי כל מין בנין הראשון שמחבר חלקים קטנים מותר בכל מין בנין אפי' בדבר שאינו או"נ והוא שלא לצורך מתוך שהותרה לצורך או"נ במגבן אבל מין בנין השני שעושה אוהל קבע אפי' מדבר א' דלא הותרה במגבן ולא משכחת כלל באו"נ בזה ל"ש כלל מתוך, ולפ"ז בבנין ביהמ"ק דאיכא משום בונה ממון השני דעושה אוהל ומחיצה ובזה ל"ש מתוך שפיר קאמר בשבועות דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט וכן האי דכתובות שעושה פתח להכניס ולהוציא הוא ממין בנין השני דל"ש באו"נ ול"ש בי' מתוך ולהכי הוצרך לומר מתוך שהותרה חבורה לצורך וגם דברי הרמב"ם נכונים שכתב וכל העושה בא' מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כיון שבנה וכו' היינו בבנין דלא משכחת לצורך אכילה כגון שעושה אוהל וע"ז סיים ואם עשה בעדים והתראה לוקה מה"ת:

ובזה י"ל בסוגי' דביצה ל"ב שהבאת דאר"נ אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט ופריך מאין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה ומשני שאני התם משום דקעביד. אהלא ופריך אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא ה"נ דשרי א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וגזר רבנן על בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו לא גזרו בי' רבנן. ויש לדקדק לפי המובן הפשוט דלמה דמשני שאני התם דקעביד אהלא דהיכי דלא עביד אהלא אינו בונה כלל א"כ אפי' בנה איצטבא בשבת שרי ואמאי מדייק המקשן בנה איצטבא ביו"ט הו"ל למימר בנה איצטבא סתם. ועוד דלמאי דמשני התם בנין קבע אסרה נאיד מתי' הא' וס"ל דאפי' היכי דלא עביד אהלא אסור והו"ל למימר אלא. ועוד דקאמר התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וכו' הלא התם דאסור לא צריך לטעמא דבנין עראי לא אסרה תורה דכ"ש אם גם בנין עראי אסרה תורה דאסור אלא הוא תי' אדהכא משום שהוא רק מדרבנן משום כבודו לא גזרו וא"כ הכי הו"ל למימר בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה ורבנן הוא דגזור וכו' והא משום כבודו לא גזרו ולפמ"ש כך הוא הצעה של שמועה דמשני שאני התם דקעביד אהלא ובבנין של אוהל ל"ש מתוך כנ"ל ולכן אסור אבל הכא דאינו בנין של אוהל שרי משום מתוך דמגבן אבל בשבת פשיטא לי' דאסור אפי' לא עביד אהלא הוי בנין דבשבת ל"ש מתוך ולהכי פריך דוקא מבנה איצטבא ביו"ט דבבונה כזה שייך מתוך ולכן לא קאמר אלא בהאי דאין מקיפין שתי חביות ושאר התי' דקעביד אהלא ול"ש מתוך רק הפי' התם בבנה איצטבא ביו"ט דשייך מתוך וא"כ ודאי אם גם בנין עראי שאינו להתקיים אסרה תורה וא"כ משכחת בנין לצורך או"נ ביו"ט דמגבן הוי שרי משום מתוך אבל בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וא"כ לא משכחת בנין באו"נ לצורך יו"ט במגבן דאם מגבן לצורך יו"ט א"כ אינו להתקיים והוי רק בנין עראי ואינו אסור מהות ול"ש מתוך ועיי' פנ"י בביצה י"ב שכתב כעין זה וא"כ שפיר גזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע אלא תקשי בביה"כ אף דלא עביד אהלא ויתסר מדרבנן אף דהוי בנין עראי כיון דל"ש בבונה מתוך כלל ומשו"ה הוצרך לומר והכא משום כבודו לא גזרי בי' רבנן וממילא לפי פי' זה קושיתך משם לק"מ:

ועוד דנ"ל לקיים סברת פנ"י הנ"ל בדעת הרמב"ם דדוקא אותה מלאכה גופא דשייך באו"נ הותרה נמי שלא לצורך כמו שחיטה ואפיי' אבל בנין אחר דל"ש באו"נ אסור אף דהותר בנין במגבן לצורך או"נ וממילא ל"ק כל הקושיות הנ"ל. ועיי' ש"מ כתובות זי"ן דשחיטה הותרה אפי' שלא לצורך כלל כיון דעיקר שחיטה עשוי' ורגילה לצורך או"נ אבל שאר חבורה כגון האי דבעילה שם לא תותרה משום מתוך אלא לצורך הנאה ע"ש וזה סיוע לחילוק הנ"ל ומה שהק' פנ"י ע"ז מהא דפסק הרמב"ם פ"ח משבת ה"ז דחובל חייב משום מפרק וא"כ הא דאינו חייב בשחיטה משום מפרק כדמוכח בחולין מ"א ובשבת ע"ה היינו משום דא"צ לדם והוי לגבי מפרק מקלקל ומשאצל"ג וא"כ בקדשים דצריך לדם לזריקה שפיר חייב משום מפרק וא"כ אמאי מוקי ברייתא דשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה כב"ש הא אפי' כב"ה אתי' וחייב משום מפרק דבזה ל"ש מתוך דהוא תולדה דדישה ודישה לא הותרה לצורך או"נ דהוא קודם לישה כמבואר בירושלמי וע"כ צ"ל דמה"ת גם קודם לישה הותרה או משום דחולב דחייב משום מפרק הוא תולדה דדש ועיי' תוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק והותרה ביו"ט לצורך הותרה נמי מפרק דשחיטה שלא לצורך אלמא דאמרינן מתוך מדישה וחולב לשחיטה ע"ש. ולפענ"ד לק"מ מכמה פנים חדא לפמ"ש תוס' שבת ע"ג ד"ה וצריך דהא דאמרינן כבשי' שסחטן לגופן מותר למימהן חייב חטאת הא דשרי לגופן אינו מטעם משאצל"ג דא"כ פטור אבל אסור אלא לפי שאין דרך דישה בכך ע"ש וה"נ כיון דמפרק תולדה דדש אינו מלאכה אלא אם מפרק האוכל לאכילה מן הקליפה ועיי' במגן אבות במלאכת דש דאפי' נוטל הקליפה מן האוכל אינו דישה אלא במפרק האוכל מן הקליפה ולפ"ז בשחיטת קדשים ס"ל לרמב"ם כיון דאינו מפרק הדם לאכילה רק לזריקה הוי כמו סחטן לגופן דאין דרך דישה בכך ומשו"ה קאמר בשבת ק"ו חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והוא תמוה דכמו דאמר מבעיר בצריך לאפרו ולא פי' לאיזה צורך הו"ל למימר נמי חובל בצריך לדמן ומאי נפ"מ לאיזה צורך הא אפשר דצריך לזבל עיי' פסחים כ"ב ונמכרי' לגנים לזבל ועיי' גיטין נ"ז ז' שנים בצרו או"ה כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל אלא הוא הדבר אשר דברנו דבחובל דחייב משום משום מפרק לדעת הרמב"ם צריך דוקא שמפרק לאכילת כלבו דהוי אוכל אבל לזבל לא מקרי מפרק דאין דרך מפרק בכך, והא דאמרינן בכתובות ה' דאי דם חבורי מיחבר ולדם הוא צריך אסור אע"ג דאין צריך הדם לאכילה רק שלא יתלכלך פעם אחרת או לראות שהיא בתולה כמ"ש תוס' שם היינו משום דהתם באדם איירי ובחובל באדם פסק הרמב"ם פ"ח משבת ה"ת דחייב בנתכווין להזיק מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והוי כמתקן ואע"פ שאינו צריך לדם וע"כ אינו משום מפרק דא"כ ודאי הי' פטור דגרע מסחטן לגופן רק משום נטילת נשמה שהדם הוא נפש ושם בכתובות שלא שככה חמתו כי לא עשה בחמתו לכן דוקא אי לדם צריך הוי מתקן אבל אי להנאת עצמו צריך אינו מתקן ופטור אבל בשחיטת בהמת קדשים ל"ש מפרק משום דא"צ הדם לאכילה רק לזריקה ואינו דומה לדש. ויש להוסיף עוד דהרי דם אינו אוכל כמ"ש הר"ן במשנה חולין ע"ד דמשו"ה דם שליל לא הותר מכל הבהמה תאכלו לפי שאינו אוכל רק משקה ודם קדשים אינו משקה לענין הכשר כדאמרי' פסחים כ"ב דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר וא"כ אינו לא אוכל ולא משקה ע"ד שאמרו בתוספתא שהביא תוס' שבועות כ"ב ד"ה והא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה וא"כ אין כאן מפרק תולדה דדישה שהוא להוציא או משקה או אוכל מקליפתן וזה אינו מוציא לא אוכל ולא משקה.

ושנית נ"ל דתוס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי הקשו אמאי נדרי' ונדבות אין קרבין ביו"ט לחד מ"ד בביצה י"ט הא יש בהם אכילת אדם והוי לצורך או"נ ותי' משום דעיקרו לצורך גבוה ועיין נוב"י קמא או"ח סימן כ"ט. ונ"ל בכוונתם דאם רוצה לשחוט לצורך הדיוט א"צ להקדישו וישחטנו בעודו חולין אע"כ עיקרו לגבוה. ולפ"ז נ"ל דלר"י חולין ט"ז דבמדבר נאסר להם בשר תאוה ולא היו יכולין לאכול רק בשר שלמים אז באמת נו"נ קרבים ביו"ט דהוי עיקרו לאכילת אדם שא"י לאכול באופן אחר וכיון דבשחיטת קדשים יש בו משום מפרק:

לדעת פנ"י אם כן מצינו איסור מפרק שהותר לצורך יו"ט בשחיטה גופא במדבר ושוב אמרינן כיון שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך או"נ ואינו חייב משום מפרק למאן דאי"ל מתוך ולהכי מוקי לה כב"ש דל"ל מתוך דאי כב"ה דס"ל מתוך אם כן לא אתי' כר"י אבל לעולם דלא אמרינן מתוך אלא כשהותרה לצורך או"נ באותה מלאכה דוקא ובזה י"ל קושי' תוס' שם ד"ה השוחט אמאי לא קאמר ר"ע הוא דל"ל מתוך ולפמ"ש ניחא דלא קאמר הכי משום דכר"ע אתי' אפי' אית לי' מתוך דלוקה משום מפרק כקושי' פנ"י דל"ל כתי' הנ"ל דהא ר"ע ס"ל בחולין הנ"ל דבשר תאוה לא איתסר להו כלל:

ושלישית נ"ל דהרי תוס' בשבת ק"ו ד"ה חוץ הקשו איך חייב בשוחט הא מקלקל הוא ותי' אע"ג דלגבי שוחט בסכין של ע"ז חשיב מקלקל כיון דקלקולו יתר על תיקונו לא חשיב נהנה אבל לגבי שבת מודה דחייב ולא חשיב מקלקל ובחולין ח' ביארו יותר דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה כיון שיש תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכווין אעפ"י שקלקולו יתר על תיקונו ע"ש. והתינח מלאכת נטילת נשמה מתקן מידי אבמה"ח ולרב בשבת ע"ה דחייב נמי משום מלאכת מתקן פורתא דליתווס בית השחיטה דמא כדאמרינן בשבת שם אבל מלאכת מפרק שהמפרק המשקה מגידולה אינו מתקן מידי אלא שיהי' לו דם לזריקה וס"ל לרמב"ם דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אפי' לר"י בשבת ק"ו דפסק רמב"ם כוותי' בפ"א משבת ה"ז דמשאצל"ג חייב עלי' ומקלקל פטור אפילו בחובל ומבעיר וכמ"ש שם בהי"ז דלא כשיטת התוס' וחי' רמב"ן שם דלר"י תיקון מצוה חשיב תיקון אלא כשיטת רשב"א שם דאפילו לר"י תיקון מצוה לא חשיב תיקון והא דקאמר מ"ל לתקן מילה מ"ל לתקן כלי מ"ל לבשל פתילה מ"ל סממנים שתיקון מילה הוא שמתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים ותיקון פתילה שמתקן האבר שמצרפו ובשאר מיתות ב"ד שמתבערי' מתוך העדה והו"ל כהוצאת כזית מן המת וכו' דחשיב תיקון הרחקת הטומאה סילוק המין ע"ש ואי שמתקן שהקרבן כשר וא"צ להביא קרבן אחר הא בעולת נדבה איירי דהיינו הרי זו שא"צ להביא אחרת ואי שקשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורן היה מבקש כמ"ש רש"י גיטין דנ"ג זה רק תיקון מצוה ולא חשיב תיקון ומכ"ש לדעת ר"ת שבתוס' שבת ק"ו שם דבעי' התיקון בשעת הקלקול ודאי י"ל אפי' אי תיקון מצוה חשיב תיקון היינו כשעושה מצוה בשעת הקלקול ועם מלאכת הקלקול כמו במילה שבשעה שמל עשה מצוה ובהבערת בת כהן בשעת נטילת נשמה עושה מצוה ועם החבורה ונ"נ שמקלקל אבל במפרק שמוציא דם לזריקה בשעה שמפרק ושוחט ועושה הקלקול עדיין אינו עושה שום מצוה וגם עדיין צריך קבלת הדם כדינו שיהיה כשר לזריקה שפיר הוי מקלקל ופטור ולק"מ קושי' פנ"י:

ועל רבעים נ"ל דכבר תמהו האחרונים אהא דאמרינן בביצה כ' למ"ד נונ"ד אין קרבים ביו"ט עבר ושחט וכו' הא הוי מהב"ע והקרבן פסול עיי' חי' רמב"ן גיטי' נ"ה וגם אני עמדתי בזה זה יותר מעשרי' שנים ותלי"ת העלתי תירוצי' רבי' נכונים וישרי' [ע"ל סי' שמ"ז שמ"ח ושמ"ט] ובס' יריעו' שלמה סי' י"א אות ה' כתב בזה תי' שונים ובסי' כ"ח אות טי"ת תי' עפ"י ירושלמי פ' האורג הובא בטור יו"ד סי' ש"מ ועיי' ש"ך שם סקמ"ב שכתב במצה גזולה תמן היא גופא עבירה ברם הכא בקורע בשבת הוא עשה עבירה ע"ש וגם הא קשי' נימא אעל"מ ונאמרו בזה תי' עיי' בחו"מ סי' ר"ח ובאחרונים שם וכבר התירוצי' מבדרין בעלמא ואמנם כבר מבואר בחי' רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ג דהא דחלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה היינו משום דמצות לאו להינות אבל אי להינות ניתנו חליצתה פסולה משום דודאי אי אמרה תורת לא תחלוץ בסנדל של ע"ז דאז אפי' נימא דחליצה פסולה ואעל"מ מ"מ א"א לתקן העבירה ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כדס"ל למ"ד בתמורה ה ד' אעל"מ בזה איכא למ"ד דבאמת עביד מהני אבל התורה לא אמרה שלא תהנה מע"ז ואי נימא דחליצה פסולה הרי לא נהנה ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל וניתקן העבירה בזה לכ"ע לא מהני ולא עביד איסורא ולא לקי ע"ש ועיי' היטב סברא זו בטו"א ר"ה כ"ח וחי' חת"ס סוכה ל"א. ומעתה אני אומר דלב"ה דס"ל מתוך ושוחט עולת נדבה ביו"ט מותר משום נטילת נשמה ומשום צובע וליכא אלא משום מפרק כיון דאם א"צ לדם זריקה אינו מלאכת מפרק כלל אלא משום דצריך לזריקה אם כן אמרינן דעל"מ משום דהוי מהב"ע והקרבן פסול וממילא א"צ לדם זריקה ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל דניתקן העבירה דהא לא אמרה תורה לא תשחוט רק לא תפרק והרי לא פירק ואם כן אינו לוקה משום מפרק רק דהקרבן פסול ואין אמר השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה אע"כ ב"ש הוא דל"ל מתוך ושפיר לוקה משום מלאכת נ"נ או צובע דא"א לתקן העבירה שהרי עבר אמימרא דרחמנא שנטל נשמה וצבע ולק"מ קושי' פנ"י:

וחמישיתו אוסיף עליו דודאי מלאכת מפרק בשחיטה שהוא באו"נ אלא דלא משכחת בשחיטה לצורך או"נ שפיר אמרי' מתוך שהותרה מלאכת מפרק באו"נ לצורך או"נ בחולב הותרה נמי באו"נ שא"א לצורך או"נ שהרי שחיטה באו"נ הוא בעולת נדבה שבהמה או"נ הוא אלא שאינה לצורך או"נ רק לגבוה אבל שנאמר מתוך שהותרה בנין במגבן שהוא באו"נ לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ בבנין אבנים ועץ וכדומה שאינו או"נ הא לא אמרי' ועוד דמשכחת, מלאכת מפרק בשחיטה שהוא או"נ גמור בשלמי נדבה שיש בו אכילת אדם אלא שאין עיקרו לצורך אכילת אדם רק לצורך גבוה ושפיר שייך בי' מתוך כנ"ל ועיי' במ"מ פ"א מיו"ט ה"ד שכתב ופירש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינו נעשית באכילה ושתיי' וא"כ הי' מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרי' כמו כתיבה ואריגה וכו' וסיים עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיי' אפי' עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה ע"ש מבואר מדבריו שיש חילוק בין אם עושה המלאכה בדבר שהוא או"נ דהיינו אוכלי' ומשקי' וכמו"ש שם לעיל בסמוך והבערה אעפ"י שאינו באוכלי' ומשקי' וכו' ובין עשה המלאכה בדבר שאינו אוכלי' ומשקי' וזה סיוע לחילוק שכתבתי:

ומדבריו למדתי עוד שיש חילוק בין אם עיקר ושורש המלאכה אינה בדבר שהוא או"נ ולא לצורך או"נ כמו כתיבה ואריגה ובנין אלא שבמקרה יש אופן שהוא באו"נ ולצורך או"נ ובין אם עיקר ושורש המלאכה הוא באו"נ ולצורך או"נ רק שבמקרה יש אופן שאינו לצורך או"נ ועיי' במחה"ש סי' רע"ה סק"ה ועיי' ש"מ כתובות ז' שכתב לחלק בין חבורה דשחיטה דעיקרה עשוי' ורגילה לצורך או"נ ובין שאר חבורה שאינה לצורך או"נ ובזה מיושבי' דברי רמב"ם הנ"ל דאע"ג דפסק דמגבן חייב משום בונה מ"מ פסק דבונה ביו"ט לוקה ולא אמרי' מתוך משום דמלאכת בונה אין עיקרה במגבן שהוא באו"נ ולצורך או"נ ולכן לא אמרי' בזה מתוך משום דעיקר המלאכה אינו באו"נ ולצורך או"נ ולא אמרי' מתוך אלא במלאכה שעיקרה באו"נ ולצורך או"נ וא"ש:

ובהנ"ל מתישב קושי' תוס' אמאי לא קאמר ר"ע היא דל"ל מתוך משום די"ל דר"ע דוקא בהבערה שאין עיקרה באו"נ רק בעצים וכדומה אף כששורף החמץ הוא באו"נ מ"מ אין עיקרה באו"נ ועוד דגם כששורף החמץ אין המלאכה באו"נ דכששימש מעשה עץ שימש כדאמרי' בחולין קכ"ט אבל בעושה מלאכה באו"נ כמו בשוחט עולת נדבה כמוש"ל רק שאינו לצורך או"נ שפיר אית לי' מתוך ולהכי קאמר ב"ש היא דגם בהוצאה אע"פ שהיא באו"נ רק שאינה לצורך או"נ לא אמרי' מתוך ולהכי גם בשוחט עולת נדבה לא אמרי' מתוך ולוקה:

ובמק"א כתבתי ליישב קושי' תוס' דהרי לפי המבואר בסוגי' דשבת ק"ו הוי מלאכת הבערה או מלשאצל"ג רק דלר"י חייב במשאצ"ל ולר"ש דפוטר במשאצ"ל הוי הבערה מקלקל אלא דמקלקל בהבערה חייב ולפי"ז י"ל דדוקא בהבערה ל"ל לר"ע מתוך דאם עושה הבערה לצורך או"נ הרי הוא משאצ"ל עיי' ברש"י שבת דף ק"ו והא דחייב בשבת לר"ש היינו משום דמקלקל בהבערה חייב ולר"י משום דמשאצ"ל חייב וא"כ כשהותר ביו"ט לצורך או"נ לא הותר רק משאצ"ל לר"י ומקלקל לר"ש וא"כ אין ראי' שהותר גם שלא לצורך או"נ דהיינו שריפת חמץ ביו"ט דהוי המלאכה צריכה לגופה דהא תיקון מצוה נהי דלא חשיב מתקן לר"י מ"מ צריכה לגופה מקרי כמבואר בראשונים שם בשבת ולר"ש נהי דהותרה מקלקל בהבערה ביו"ט מ"מ בשריפת חמץ דאסור בהנאה ומחויב לשרפו אין כאן קלקול שפיר י"ל דחייב ואף דכתבו תוס' בשבת שם ד"ה בחובל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון בחובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' דאלמא אפי' מבעיר באיה"נ חשיב מקלקל י"ל דהיינו דוקא במבעיר לבשל ולא לקיים בו מצות שריפה דאז באמת לא קיים מצות שריפה ואז אפשר דגם בנשרפי' אפרן אסור כיון דלא נעשית מצותו או במבעיר עם הנקברי' דאפרו אסור עיי' תוס' סוף תמורה אז הוי מקלקל אפי' באיה"נ ומכ"ש בנשרפי' דביטל מצות שריפה אבל חמץ לר"ע דהוא מן הנשרפי' ואפרו מותר וכיון דאסבה"נ וא"י להיות בעיני' וכששרפו מקיים מצות שריפה ויוכל להנות באפרו שפיר לא הוי מקלקל ולכן לא אמרי' מתוך שהותרה לצורך או"נ דאז הוי מקלקל או משאצ"ל הותרה נמי שלא לצורך או"נ רק לקיים שריפה דאז הוי מתקן וצריכה לגופא דחמיר אבל בעלמא שפיר י"ל דס"ל לר"ע מתוך ולהכי לא קאמר ר"ע היא רק ב"ש היא וא"ש:

ועיי' מהרש"א בשבת שם שכתב דמשו"ה נקטי תוס' לבשל ממקום שסבר ליהנות מאפרו משום דבנשרפי' באמת אפרן מותר אבל לבשל אסור והוי שפיר מקלקל ע"ש ולפמ"ש באמת אם שרף כדי לבשל אסור ליהנות מאפרו ואז הוי מקלקל גם בנשרפי' ומכ"ש בנקברי' אבל בשורף כדי לקיים מצות שריפה ולהנות באפרן באמת לא הוי מקלקל כלל באיה"נ לר"ע:

אבל קושטא דמילתא קאמינא שאני תמה על הגאוני' שבתשו' אמרי אש שהקשו לתוס' שבת הנ"ל דבנין ביהמ"ק מותר ביו"ט הלא תוס' ביצה י"ב הקשו והא אפי' ב"ה מודה דלוקה דס"ל לקמן נדונ"ד אין קרבין ביו"ט ואמאי מוקי לה אליבא דב"ש ותי' דמהיכי אית לי' דנו"נ אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה ואם כן הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו, ע"ש ואם כן נהי דבנין מותר ביו"ט מה"ת משום מתוך אבל בנין ביהמ"ק אסור משום לכם ולא לגבוה ושפיר קאמר אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט ולק"מ חדא ועוד קאמינא דרש"י כתב שם בשבועות אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט כדאמרינן ביבמות יכול יהא בנין ביהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ד' כולכם חייבים בכבודי אתם והמקדש חייבים בכבודי שהזהרתי על השבת ויו"ט נמי שבתותי אקרי ע"ש ונראה כוונתו משום דכתיב שבתותי לשון רבים גם יו"ט בכלל דנמי אקרי שבת ואם כן גלי קרא בהדיא דאין בנין ביהמ"ק ביו"ט ובטלו כל הקושיות וא"ש:

ומ"ש ליישב קושי' פנ"י שהקשה הא ברייתא דהשוחט עולת נדבה אתי' נמי כב"ה דס"ל מתוך רק דחייב משום מפרק ומשום מפרק ל"ש מתוך כנ"ל ע"ד פלפול טבא חדא פלפלא חריפתא אך יסוד הסברא אשר בנית דהיכי דאין העבירה אלא ע"י המצוה ל"ש מהב"ע מודינא די"ל סברא זו היכי דעבירה בא רק על ידי מעשה המצוה וא"א לתקן העבירה על ידי שנאמר שלא יי"ח מצוה אבל באוכל מצה של טבל שלכד"א לפי דבריך אם נאמר שלא יצא א"כ ניתקן העבירה של אכילת טבל דהוי שלכד"א כיון דלא הוי אכילה לענין מצוה ול"ש מיגו דהוי אכילה לענין מצוה הוי נמי אכילה לענין אי' וכן בשוחט עולת נדבה אם נאמר דהקרבן פסול אם כן אין כאן לאו דמפרק בזה אדרבה לכ"ע אמרינן דהוי מהב"ע ופסול וכמוש"ל:

ומה שהבאת קושי' בשם הגהות כסא דהרסנא שבתשו' בשמים ראש שהק' לשיטת ריב"א שבתוס' חולין קמ"א דאף דאין עדל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ולא עבר רק עשה ואינו לוקה וא"כ שוחט עולת נדבה ביו"ט אמאי לוקה אפי' ל"ל מתוך מ"מ ליתי עשה דהקרבת קרבן וידחה ל"ת דיו"ט ואי דיו"ט עשה ול"ת מ"מ הל"ת נדחה וליכא אלא עשה ואמאי לוקה. ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא הרי כתבו תוס' פסחים פ"ד ד"ה ולא דר' לא פליג אדרבא וס"ל נמי דמצוה שאין זמנו קבוע היום אינו דוחה יו"ט ע"ש. ועוד לא ידענו מה עשה יש בהקרבת הקרבן רק באקדשי' קודם הרגל איכא עשה דובאת שמה והבאת שמה ברגל אבל באקדשי' ברגל ליכא עשה אפי' עבר כל הרגל ועד שיבא רגל אחר ועיי' תוס' ר"ה וי"ו ע"ב ד"ה שנה ושם ז' ע"ב ד"ה והרי ואם כן משכחת שפיר דלוקה באקדשי' ברגל דליכא עשה דליתי ולידחי ל"ת. ואולי משו"ה לא נקט השוחט ביו"ט עולת נדבה לוקה משום דהאי לישנא משמע אפי' אקדשי' קודם הרגל ואז באמת אינו לוקה כקושי' הנ"ל ולהכי תני השוחט עולת נדבה ביו"ט שגם הנדבה היה ביו"ט דאז שפיר לוקה כתי' הנ"ל:

ומה שנ"ל עוד בזה דכבר נתחבטו מג"ש ופנ"י מנא הא מילתא דאמר רבנן מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך ועיי' ש"מ כתובות ז' שעמד בזה ותי' משום דכתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם מותר בדבר שהוא יאכל לכל נפש. ולפענ"ד נראה למ"ש האשר"י ביומא פ"ג בשם ר"מ דאו"נ ביו"ט הותרה ולא הודחה ומשו"ה שוחטי' ביו"ט אף דאיכא עשה ול"ת באי' מלאכה ומאכל נבלה אין בה אלא לאו או נאמר לנכרי לנחור עופות דליכא רק אי' דרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא כיון דהתורה התירה לנו או"נ ביו"ט הוי לדידן כל או"נ ביו"ט כמו בחול ע"ש. וזה מוכרח דא"ל דלצורך או"נ מותר מטעם דבאו"נ מ"ע דשמחת יו"ט דוחה אי' יו"ט דהא יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עדל"ת ועשה אע"כ דהותרה. ועוד דהא קי"ל באו"ח בסי' תצ"ה כר"י בביצה כ"ח ע"ב דס"ל דמכשירי או"נ שא"א לעשות מעיו"ט מותר לעשותן ביו"ט ובאפשר לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט וטעמי' מפורש התם מדכתיב הוא ולא מכשיריו וכתיב לכם לכל צרכיכם כאן באפשר לעשותן מעיו"ט כאן בא"א לעשותן מעיו"ט ואם כן מוכח דאו"נ מותר אפי' באפשר מעיו"ט ואי רק הודחה אמאי מותר באפשר לעשות מעיו"ט אע"כ הותרה והרי הוא לגבי או"נ כחול אם כן כיון דלאו משום צורך או"נ ושמחת יו"ט נדחה אלא הותרה באו"נ על כן מלאכה זו באו"נ היתר הוא ומ"ל באו"נ אם הוא לצורך או"נ או שלא לצורך או"נ כיון דמלאכה זו ע"כ הותרה וא"ש:

ובהכי יש ליישב קושי' מהרש"א בכתובות ז' בתוס' סד"ה מתוך אמאי לא התירו נמי בתחומי' מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ע"ש ולפמ"ש ניחא דבשלמא שאר מלאכות דאיכא עשה ול"ת ביו"ט ול"ל הודחה רק הותרה שפיר אמרי' מתוך כנ"ל אבל תחומין דאפי' לר"ע בסוטה כ"ז דתחומי דאו' אינו אלא לאו כדאמרינן בעירובין י"ז ע"ב ועיי' חת"ס או"ח סי' קמ"ט שפיר י"ל דלצורך או"נ עשה דשמחת יו"ט דוחה ל"ת דתחומי' ולא הותרה כלל ואם כן שלא לצורך או"נ דליכא עשה לדחות ל"ת אסור ול"ש מתוך. ועיי' תוס' ביצה י"ב שהקשו בשוחט עולת נדבה ביו"ט לב"ה דס"ל מתוך אמאי אינו לוקה הא כיון דכתיב לכם ולא לגבוה נימא דאהדרי' לאיסורא קמא ותי' דאו"נ הותר דכתיב אשר יאכל וכו' וה"ה בנו"נ מתוך שהותרה וכו' ואם כן אשכחנא דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדרי' לאי' קמא וכו' והתינח אי הותרה אבל מה הי' קושי' כסא דהרסנא דנימא עדל"ת ז"א כיון דלא הותרו בהדי' וכתיב לכם ולא לגבוה שוב אמרינן דתורה גילתה דכאן אין עדל"ת ושוב אהדרי' לאיסורא קמא ושפיר לוקה וא"ש:

ושוב כתבת לתרץ קושי' פנ"י הנ"ל דביצה ל' אמרינן אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' הא קסתר אהלא והק' פנ"י מה בכך הא מקלקל הוא ותי' דמקלקל פטור אבל אסור והק' דאכתי קשה הא הוי תרי דרבנן דהא הוי נמי משאצ"ל והוי כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרא דשרי לעיל ח' משום שמחת יו"ט אפי' לכתחילה ע"ש וכתבת ליישב דמחה"ש רס"י רע"ח הק' למ"ש כ"מ דהפרש בין פס"ר למלשאצ"ל דפ"ר אינו מכווין כלל למלאכה אבל משאצ"ל מכווין למלאכה רק לא לתכליתה אם כן אמאי פסק הטור דפ"ר חייב ובמשאצ"ל פטור וכן ס"ל לר"ש איפכא מסתברא ותי' דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אם כן משאצ"ל דמתכווין למלאכה ולא לתכליתה מחשבתו מיציאה מכלל מלאכה אבל בפ"ר דלא נתכווין כלל לא הוציאה מחשבתו מכלל מלאכה ע"ש ולפי"ז התינח בשבת דכתיב מלאכת מחשבת אבל ביו"ט דלא כתיב מלאכת מחשבת גם משאצ"ל חייב כקושי' מחה"ש ואם כן לא הוי אלא חד דרבנן ושפיר אסור. ולפי"ז שוחט עו"נ גם במלאכת מפרק שייך מתוך דגם בחולי' שייך משום מפרק בי"ט אע"ג דא"צ לדם דהא ביו"ט שייך במשאצ"ל. הנה מ"ש ליישב קושי' פנ"י ביצה ל' אינו מיושב דאם כן אמאי שרי' בביצה ח' חופר גומא וא"צ לעפרא משום שמחת יו"ט דהוי תרי דרבנן מקלקל ומשאצ"ל הא ביו"ט משאצ"ל חייב עלי'. ומ"ש ליישב קושי' פנ"י דלמא לוקה משום מפרק דל"ש מתוך משום דבחולי' נמי איכא משום מפרק ביו"ט אע"ג דא"צ לדם דיו"ט גם משאצ"ל חייב נמי ליתא כיון דא"צ לדם אין כאן מלאכת מפרק כלל כמוש"ל מתוס' שבת ע"ג ד"ה וצריך שאין דרך דישה בכך:

ובגוף הדבר שכתבת דביו"ט גם משאצ"ל חייב עלי' א"א לומר כן דא"כ מה תענה למשנה שלימה במגילה ז' אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ בלבד ודייק מינה בגמ' הא לענין מכשירי או"נ שוין מתני' דלא כר"י ואם איתא לדבריך הא איכא משאצ"ל דפטור בשבת וחייב ביו"ט ועיין רמב"ם פ"א מיו"ט כל מלאכה שחייבים עלי' בשבת אם עשה אותו ביו"ט וכו' לוקה משמע הא כל שפטור בשבת כ"ש שפטור ביו"ט וכן לשון השו"ע רסי' תצ"ה כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט כו ועלה בדעתי להצדיק דבריך עפמ"ש פנ"י בשבת מ"ו בתוס' ד"ה דכל דהא דפוטר ר"ש בשבת משאצ"ל היינו מסקילה וכרת וחטאת משום דמלאכת מחשבת במשכן כתי' וקרא דכל העושה בו מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן אבל מ"מ איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה שנאמרה בסיני קודם מלאכת המשכן וכו' ע"ש באריכות וא"כ גם בשבת מלשאצ"ל אסור מה"ת בלאו ול"ק קושית הנ"ל אבל כבר דחי לה פנ"י שם ויפה דחה לה ע"ש ועוד גמר' ערוכה בביצה ח"י אמר רבא מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"כ אסור וכ"ש דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור וא"כ ליתא למ"ש:

ומה שנ"ל ביישוב קושי' מחה"ש הוא לפמ"ש תוס' שבועות כ"ה ד"ה גמר דהיכי דדברים שבלב סותרי' למה שבפה אז דברים שבלב אינן דברים אבל אם אינם סותרי' אז דברים שבלב הוויין דברים ע"ש ולפי"ז בפ"ר כיון דדברים שבלבו סותרי' מעשיו כיון דודאי עושה מלאכה דהוי פ"ר לכן דברים שבלב אינם דברי' וחייב אבל במשאצ"ל שאין דברים שבלב סותרי' מעשיו דאפשר שעושה לתכלית מה שבלב שפיר הוויין דברים שאינו עושה לתכליתה ולכן פטור. או כלך לדרך זה דעיין ברע"ב ותויו"ט רפ"ק דפסחים דמשו"ה צריך בדיקה ולא סגי בביטול שמא ימצא גלוסקא יפיפי' וימלך על ביטולו ומחשבה מבטלת מחשבה ועיין בקידושין נ"ט דמחשבה אינו מוציא מידי מעשה אבל מוציא מידי מחשבה רק במחשבה דטומאה אינו מוציא משום דכי מעשה דמי דרחמנא קרי' מעשה ע"ש ולפי"ז בפ"ר שייך חייב דלא ניתי מחשבה שאינו מכווין ומוציא מידי מעשה אבל משאצ"ל דהוי רק מחשבה אם מכווין לתכליתה אתי מחשבה שאינו מכווין לתכליתה ומוציא מידי מחשבה ולכן פטור וא"ש. וה' יאיר עינינו בתורתו ויטע בלבינו אהבתו ויראתו כנפשך ונפש אביך הנאמן הדו"ש וטובך באהבה כל הימים:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה