אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רנז

תשובה רנו

שיל"ת ב' אויפאלו ב' פקודי תרמ"ו לפ"ק:

ישאו הרים שלום לידידי הנגיד הרבני החו"ש. שמו ינון כמו"ה יעקב מרדכי נ"י ראטה בק"ק פאלדעש:

יקרת מכתבו הגיעני ביום ה' שבוע העברה לעת ערב ויען כי אני טרוד מאוד בימים אלו לא הי' פנאי להשיב. רק בש"ק פניתי מעט לעיין בדבריו ולהשיב מפני הכבוד כאשר יחונני החונן לאדם דעת:

נפשו היפה בשאלתו למה שהעלה בכת"ס או"ח סי' ס"ז דאסור להדליק רייבהאלצעל ביו"ט ע"י חיכוך בכותל או באפר חם או בברזל חם מלובן כמו בשפארהערד ע"ש. ונסתפק מעלתו אם מותר להדליק בפעטראלעאום לאמפע בחום אויר השלהבת והאריך בפלפולו ויבואר לפנינו בעזהי"ת:

פתח דבריי יאירו במ"ש כת"ס שם להביא ראי' לדעת הרמב"ם פ"ד מיו"ט שכ' אין מוציאי' את האש וכו' שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוי. אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב ע"ש. והביא ראי' לדבריו מירושלמי פ"א דמגילה על מתני' אין בין יו"ט לשבת וז"ל. תני בשם ר"י אף מכשירי או"נ התירו מה ביניהון ר"ח אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ר"ה ברי' דר"א הוציא אש מאבני' ביניהון הרי מפורש דהוצאת אש מאבנים הוא משום מלאכה והוא מכשירי או"נ ותלי' בפלוגתא דר"י ורבנן גבי מכשירי' וכרמב"ם ומכח זה תמה על הראב"ד בהשגות שם:

והנה לא הי' צריך להביא ממרחק לחמו ירושלמי דמגילה כי הירושלמי הזה איתא ג"כ בביצה פ' משילין על מתני' דשם ל"ו והוא בירושלמי דף י"א ע"א וכבר הביא הירושלמי הזה בס' בינה לעתים פ"ד מיו"ט:

אבל לפענ"ד אינו ראי' דזה סיום ירושלמי. תני ר"י בר פזי דברזילה הוא הדבר [ופי' המפרש. בתמי' וכי זהו הדבר דפליגי בי' חכמי' ור"י] מהו הוא הדבר [פי' המפרש. על איזה מן האמוראי' הוא מתמי'] לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר. לית לך אלא כהדא וכו' [ופי' המפרש. ומשני לית לך וכו' כלומר על שניהם הוא מתמי' דאף ר"י אינו מתיר מלאכה גמורה. ואין לך לומר דא"ב אלא הך מתני' עכ"ל. פי' מתני' דאין משחיזי' וכו' שמביא שם בירושלמי] הרי להדי' דבמסקנא לא קאי ירושלמי בהך אקומתא דהוציא אש מאבני' ביניהון. אלא שהמפרש פי' הטעם דמשו"ה נאוד מזה משום דהוי מלאכה גמורה. ובזה אין ר"י מתיר במכשרו. אבל אין פירושו מוכרח וי"ל להיפך דמשו"ה ק"ל דאין לומר הוציא אש מאבני' ביניהון משום דזה אינו בגדר מלאכה כלל ואפי' מדרבנן רק אסור כביצה שנולדה ביו"ט משום מוקצה ונולד ופי' הראב"ד וא"כ אין לו ענין כלל למחלוקת ר"י ורבנן וא"כ אין מדברי ירושלמי סתירה לראב"ד ולא ראי' לרמב"ם רק המפרש בעל קרבן העדה פי' לפי שיטת הרמב"ם:

ועונ"ל דאינו ראי' דהכי אמרי' בפסחים מ"ז ע"ב אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ומוקצה דאורייתא הוא וכו' ואזהרתי' מהכא מלא תעשה כל מלאכה וכו' אלא דהתם דחי לי' דמוקצה לאו דאורייתא אבל עכ"פ אי מוקצה דאו' עובר המבשל בעצי מוקצה ביו"ט בלאו דל"ת כל מלאכה. ולפ"ז ה"נ מי שמוציא אש מן האבנים דהוי נולד נמי אית ב' משום מלאכה אלא דלצורך או"נ שרי מה"ת ועיין מג"א סי' תצ"ח סקל"א וסי' תק"ט סקט"ו דאסור להשתמש ולבשל בעצי מוקצה היינו מדרבנן. אמנם אי הוצאת אש מן האבנים מקרי רק מכשירין א"כ באנו למחלוקת ר"י ורבנן אי מכשירי או"נ שרי ביו"ט ומעתה י"ל דגם ירושלמי ס"ל דהוצאת אש מאבנים הוא רק משום נולד רק מוקצה דאורייתא וכס"ד דפסחים הנ"ל ושפיר הוי מלאכה מה"ת וכיון דל"ה רק מכשירי' שפיר קאמר ירושלמי דתלי' בפלוגתא דר"י ורבנן. אבל לדידן דמוקצה ונולד דרבנן אין ראי' לרמב"ם ולא קושי' לראב"ד ועיי' פמ"ג בפתיחה להל' יו"ט אות ט"ז ואות כ"ג:

ומה שנתקשה שם עוד לדעת הרמב"ם דהוי כמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט איך תלה ירושלמי זה בפלוגתא דר"י ורבנן הא במכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט מודה ר"י דאסור כמבואר ביצה כ"ח. כבר קדמו בקושי' זו בינה לעתים רפ"ד מהל' יו"ט ולפענ"ד נראה ליישב לפמ"ש המ"מ פ"א מיו"ט ה"ד דהבערה כיון שאינו באו"נ עצמו הוי רק כמכשירי או"נ והי' ראוי להיות אסור ביו"ט אלא משום דכתי' לא תבערו וכו' ביום השבת והוא מיותר לכן דרשי' בשבת הוא דאסור אבל ביו"ט שרי ועיין בשעה"מ שם ד"ה ומעתה. ולפ"ז תקשי לר"י דכל מכשירי או"נ שא"א לעשותם מעיו"ט שר' ביו"ט א"כ ל"ל קרא ביום השבת למשרי הבערה ביו"ט הא הבערה א"א לעשות מעיו"ט כמ"ש טו"ז רס"י תק"ב וא"כ נהי דהוי מכשירין מותר ביו"ט ול"ל ביום השבת יתירא אך לק"מ דלר"י באמת איצטריך קרא דביום השבת דמותר להמציא אש ולהוציא מן האבנים ביו"ט דזה הוי מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט כמ"ש הרמב"ם והי' אסור ביו"ט ואשמעי' קרא דביום השבת דשרי ביו"ט. וכ"ז לר"י דמכשירין שא"א לעשות מעיו"ט מותר ביו"ט. אבל לרבנן דאפי' א"א לעשותן מעיו"ט אסור ביו"ט וכ"נ דעת הרמב"ם פ"א ופ"ד מיו"ט ועיין בפמג"ד בפתיחה אות כ"ד א"כ צריך קרא דביום השבה להבערה גופא שא"א לעשות מעיו"ט אבל להמציא אש מן האבנים דאפשר מעיו"ט שפיר כתב הרמב"ם דאסור. אבל הירושלמי שפיר תלה זה בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י שרי אף דאפשר לעשות מעיו"ט מקרא דביום השבת וכנ"ל וא"ש:

מיהו בלאה"נ לא ידענא מה קושי' הלא סכין שנפגמה ביו"ט ושפוד שנרצם חשיב בביצה כ"ח א"א לעשות מעיו"ט אף דשפוד וסכין אפשר לעשות מעיו"ט מ"מ כיון שבאמת עשה מעיו"ט וע"י סיבה נתקלקל ביו"ט מקרי א"א לעשות מעיו"ט אם כן גם בהוצאת אש מן האבנים אף דכתב רמב"ם שאפשר להמציא אש מעיו"ט מ"מ משכחת שבאמת המציא אש והכין מעיו"ט ועל ידי סיבה נכבה ביו"ט ואם כן מקרי א"א לעשות מעיו"ט ובכה"ג מיירי ירושלמי דקאמר הוציא אש מן האבנים ביניהון:

ושוב הביא שם ראי' דאין מוציאין את האור הוא מלאכה מה"ת מדתני שם תחילה פלוגתא דר"א וחכמים בנוטל אדם קיסם והדר תני אין מוציאין את האור ובמשנה שלאחריו תני אר"א משמע דבהך דינא דאין מוציאין את האור מודה ר"א ואמאי הא ר"א ס"ל בשבת קל"ז ע"ב דאפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נמי מותר ביו"ט אע"כ דמלאכה דאורייתא הוא ור"א לא התיר מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט אלא במלאכה דרבנן כמ"ש תוס' בשבת שם כבר קדמו פנ"י במקומו בקושי' זו לר"א והעלה דלא כוותי' ע"ש. אבל לפענ"ד לק"מ דר"א נמי לא התיר מכשירין אלא לצורך או"נ ושפיר ס"ל הך דאין מוציאי' את האור שלא לצורך או"נ ואי דנימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ז"א דלא אמרינן מתוך אלא באו"נ גופא אבל במכשירי' לא אמרינן מתוך וכמ"ש פנ"י ספ"ב דביצה ע"ש. ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי. ופמ"ג בפתיחה לה' יו"ט פ"ב אות ב' מיאן בסברא זו דמנלן לחלק בכך. אבל לפענ"ד הדבר פשוט לפמ"ש מג"ש בביצה י"ב בטעמא דאמרינן מתוך משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ונקט קרא המלאכה ולא כתיב אך אוכל לכל נפש יעשה לכם ש"מ דכונת התורה להתיר המלאכה לגמרי אפי' בלא אכיל' ע"ש. ולפ"ז התינח באו"נ גופא דילפינן מאשר יאכל אבל מכשירין דילפינן בביצה כ"ח מלכם לכל צרכיכם וצרכיכם דוקא שיהיה באמת צורך או"נ ולא אמרינן מתוך וא"ש:

ועוד נ"ל דבר חדש דהרי לדידן גם מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט אסורים ביו"ט ואם כן אין חילוק בין אפשר מעיו"ט לא"א מעיו"ט רק מדרבנן יש חילוק באו"נ עצמו ולא במכשירין. ועיי' ברמב"ם פ"א מיו"ט הלכה ה' ובמ"מ שם ואפ"ה התירה תורה הבערה ביו"ט בפי' מקרא דביום השבת אף דהוי רק מכשירין וא"כ הו"ל למימר דגם להמציא אש מותר ביו"ט אף דאפשר מעיו"ט דמנ"ל לחלק בזה. והרי לר"י צריך קרא לחלק בזה הוא ולכם כדאמרינן בביצה כ"ח ולדידן דליכא קרא מנ"ל לחלק. אך נכון לפמ"ש לח"מ רפ"ד מיו"ט ומבואר יותר במחה"ש רס"י תק"ב דבמוציא אש מן האבנים אינו נהנה מאותו אש עצמו שהוציא אלא שמבערים בהם עצים אחרים ונהנה ומבשל בהם ע"ש. ואם כן א"ש נהי דבהבערה התירה תורה מכשירין מ"מ להמציא אש הוא רק מכשירי מכשירין שהוא מבעיר עצים אחרים והבערת עצים אחרים הם גם כן רק מכשירין ומכשירי מכשירין לא התירה תורה אלא שאם לא היה אפשר מעיו"ט ע"כ כיון דהתירה תורה הבערה התירה נמי להמציא אש אף שהוא מכשירי וכשיריו. אבל כיון דאפשר מעיו"ט ואינו מוכח שהתירה תורה שוב אמרינן דוקא מכשירי' התירה תורה ולא מכשירי מכשירין ואין הטעם דלהמציא אש אסור משום דאפשר מעיו"ט דלדידן אין חילוק בזה כנ"ל אלא משום דהוי מכשירי מכשירין. אלא דצריך הרמב"ם לזה שהרי אפשר להמציא אותה מבערב כדי שלא יהיה הוכחה דגם מכשירי מכשירין התירה וכנ"ל וכמ"ש טו"ז רס"י תק"ב. ומעתה כמו לדידן דמכשירין אסורים ומ"מ בהבערה גם לדידן התירה תורה מכשירין ומ"מ אמרינן דמכשירי מכשירין אסורים דהיינו להמציא אש ה"נ לר"א אף דכל מכשירין אפי' אפשר מעיו"ט מותרים מ"מ מכשירי מכשירין אסורין כמו להמציא אש ואם כן שפיר מודה ר"א בהא דאין מוציאין את האור ולק"מ:

ובהכי מיושב נמי מה שהק' שם דלר"א יהיה ליבון רעפי' מותר אף דצריך לחסמן מ"מ הוי מכשירי או"נ ומותר לר"א אפילו אפשר מעיו"ט גם בזה העיר פנ"י שם במשנה ל"ד ובזה ל"ש תירוצי הראשון דהא קתני בהדי' לצלות בהן. אבל לפמ"ש בתי' השני א"ש דהו"ל מכשירי מכשירין וגם ר"א מודה דאסור דהבערה גופא מכשירין ולא הותרה אלא לצורך או"נ ולא לצורך מכשירין אלא דאי לאו דצריך לחסמן הרי אין הבערה אלא לתכלית הצלי' והוי מכשירי או"נ אבל כיון דצריך לחסמן א"כ הבערה לתכלית הרעפי' אסורה לר"א משום דהוי מכשירי מכשירין ומכ"ש לשיטת רש"י ותוס' דוקא בריקני' שייך חיסום ואם כן כשמחמסן עדיין אין שם או"נ והוי רק מכשירי מכשירין ואסור גם לר"א ובזה ליתא לכל פלפולו שם גם לשיטת רשב"א:

ובר מן דין נ"ל לחלק בסברא ישרה דלא שרי מכשירי' אלא בצריך למלאכה לצורך או"נ כגון תיקון שפוד וסכין וגריפת תנור בביצה כ"ח שצריך למלאכה להכשיר לאו"נ אבל מלאכת חיסום א"צ לצלי' ואו"נ אלא לצורך הכלים בעצמן אפי' מכשירי או"נ לא מקרי ואסור לכ"ע ולק"מ:

ובמ"ש מיושב קושי' טו"ז רס"י תק"ב שהק' לדעת הרמב"ם יהא מותר להוציא אור כדי לחמם בו דלחמם הוי או"נ ולא מכשירין כיון שנהנה מגופו כמ"ש הר"ן ע"ש ולפמ"ש כיון שאינו מתחמם באותו אור עצמו שמוציא רק באש שמדליק ממנו כמ"ש לח"מ ומחה"ש אם כן האור שמוציא הוי רק מכשירין ואסור אם אפשר מעיו"ט ויש לעיין בזה לפמש"ל:

אבל מ"ש כת"ס שם ליישב קושי' טו"ז ע"פ דברי לח"מ ומחה"ש. דדוקא במוציא אור כדי לבשל ל"ש ביה נולד כיון שאינו נהנה מגוף הנולד ולכן צריך הרמב"ם לחדש משום דאסור להמציא אש משום מכשירין דאפשר מעיו"ט אבל במוציא אור כדי לחמם דנהנה מגוף הנולד מודה הרמב"ם דאסור משום נולד ע"ש באריכות. והוא תמוה דהרי הם מחלקים בין מבשל בשברי כלים למבשל באור שמוציא מן האבנים ואם כן גם מבשל באור של שברי כלים מקרי נהנה מגוף הנולד הנאת הבישול רק באור שמוציא מאבנים לא מקרי נהנה מגוף הנולד כיון שמבשל רק באש שהודלק באור זה ואם כן גם כשמחמם אצל אש שהודלק מאור זה אינו נהנה מגוף הנולד ונתחלף לו בין נהנה גופו לנהנה מגוף הנולד:

ומה שהביא ראי' לדבריו דאי לחמם שרי אם כן כדי לבשל נמי לשרי משום מתוך והאריך ברחוקי'. הנה מלבד דאין זה ראי' לסברתו דלחמם אסור משום נולד רק לגוף כדין דלחמם אסור וזה ס"ל גם לטו"ז אלא דלפמ"ש דבמכשירי' לא אמרי' מתוך גם לגוף הדין אין ראי' דהא להוציא אש הוי רק מכשירי' לדעת הרמב"ם וא"כ ל"ש ביה מתוך ואפשר דלחמם שרי ואפ"ה אסור כדי לבשל:

וביותר תמוה מה שמשיג שם על הטו"ז מלשון הרשב"א בעבוה"ק דיני אפיי' ושחיטה סי' וי"ו שכתב אין מוציאי' את האור וכו' מפני שהוא מוליד ואפשר לו מעיו"ט וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו או"נ אסור ואפי' מכשירי האוכל הרי מפורש דמטעם מכשירי' הוא והרה"מ כתב דרשב"א פי' כרמב"ם ע"ש:

ואני תמה הלא אנן קי"ל דאפי' מכשירי' שא"א לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט וכן פסק הרמב"ם וכמש"ל ואם כן למה צריך הרמב"ם ורשב"א לטעם הואיל ואפשר לעשות מעיו"ט הא אפי' א"א מעיו"ט נמי מכשירי' אסורי' אלא ודאי כדעת הטו"ז דהוא או"נ גופא אלא דהתורה לא התירה או"נ אלא אם הוא כבר בעולם ולא להמציא שיהי' בעולם. רק כדי שלא תקשי הא לא משכחת היתר או"נ בלי הולדת אש. וע"ז תי' רמב"ם ורשב"א שאפשר להולידו מעיו"ט. ומה שסיים רשב"א ואפי' מכשירה האוכל אינו אלא לראי'. כמו דיש חילוק לר"י דמתיר גם מכשירי או"נ בין אפשר מעיו"ט ובין א"א ה"נ יש לחלק לדידן בהבערה בין להוליד אור שאפשר מעיו"ט ובין שאר הבערה שא"א מעיו"ט. ולפי מה שנבאר לפנינו אי"ה דגם בשאר הבערה ביו"ט הו' מוליד ולא שרי רק מטעם דא"א מעיו"ט ודאי נכון כוונה זו בסיום דברי רשב"א ודלא כמ"ש כת"ס. אך לפמש"ל דהבערה גופא הוי רק מכשירין והתורה התירה ולהמציא אור הוי מכשירי מכשירין שפיר י"ל כונת רשב"א ורמב"ם משום מכשירין ומ"מ ל"ק קושיתינו עיי' לעיל וא"ש:

אמנם כ"ז לפלפולא ולהתלמד במק"א אבל בגוף הדין אין נ"מ מזה ולא חידש בה כת"ס דבר רק הלכה מרוחת בישראל וכן ראיתי ממוריי ורבותיי וגדולי ישראל שאסרו להדליק רייבהאלצעל ע"י חיכוך בכותל או באפר חם. רק מ"ש כת"ס לאסור להדליק גם בברזל חם מלובן. נ"ל דאם הוא מלובן עד שיהיה ניצוצות ניתזי' ממנו תליא במחלוקת הרמב"ם וראב"ד רפי"ב משבת דלדעת הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר ואם כן ברזל מלובן הו' כמו שאר אש ואם כן אם מדליק בו אינו ממציא ומוליד האור ושרי אבל לדעת הראב"ד שם דאינו חייב משום מבעיר רק משום מכה בפטיש וא"כ אינו אש ואסור משום דמוליד ועיי' פסחים דף ע"ה:

ועתה נבא על סדר דבריו מה שפקפק בגוף הדין דאפילו לחכך בכותל יהי' מותר בצינדהאלציל דשאני מוציא אור מעצי' ואבנים שלא היה נמצא האש בהם רק בכח ואם כן מוליד דבר חדש אבל כאן הפאספאר הוא אש בוער בעצמו רק על ידי חכמת הכעמיע נתערב עם שאר סממני' שלא יבער בלי חיכוך וא"כ אינו מוליד דבר חדש רק מסיר המונע ודמי לדינו של מהרי"ל שהביא רמ"א סי' תק"ב דמותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו ופשיטא דמותר להסיר הכלי או האפר מן האש ולהדליק אצלו. אהובי, לא דמי כי עוכלא לדנא דהתם בדיני של מהרי"ל האש מפקד פקיד בכלי או באפר והוי כמונח בקופסא ואינו מוליד דבר חדש אבל הפאספאר אף שדולק בעצמו מ"מ כשנתערב עם שאר סממנים מבלע בלועי בהם ואינו בוער ונעשה גוף חדש שיש בו יסוד אש שאינו בוער עד שהוא מוציא האור על ידי חיכוך ואם כן כשמוציא מוליד דבר חדש. ואטו באבנים ועצים אם לא היה בהם יסוד אש היה אפשר להוציא אש מהם ולא, אש קל להבראות ברי' חדשה אלא דשם יסוד אש נתערב בשאר יסודות בידי שמים וכאן הפאספאר שהוא יסוד אש מעורב עם שאר יסודות בידי אדם והוי מוליד דבר חדש כשמוציאו ועיי' פסחי' מ"ג ע"ב דאי משקי' מפקד פקידי בענבים אינן מיטמאי' כשנטמאו הענבי' דהוי כמונח בקופסא ואי משקי' מבלע בלועי טמאים דהוי גוף אחד עש"ה ברש"י ותבין:

ושמא תאמר דלא מקרי מוליד אלא כשמעורב מתחילת ברייתו ולא היה לאש מעולם הוי' בפ"ע אבל כאן שהי' לפאספאר שהוא אש בוער הוי' בפ"ע קודם שנתערב אף שאח"כ נתערב ומוציאי' ע"י חיכוך לא מקרי מוליד דבר חדש. לא הוא. דהרי אמרינן בעירובין מ"ה דאי מי' בעיבא מבלע בלועי כ"ש דהו"ל נולד ואסור אלמא אע"ג דהיה למים הוי' בפ"ע בים אוקינוס קודם שנבלעו בעבי' מ"מ כשנבלעו אח"כ בעבי' ויצאו הו"ל נולד ואסור וה"נ דכוותי':

ולהסביר הדבר יותר עיי' בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' ד' מ"ש לחלק בין פרידה שתבעה שמרביעי' עלי' מינה ובין חוט השתי שנתערב בבגד קנבוס שאסור לחברו עם צמר. לפי שפרידה אף שמורכבת מסוס וחמור ל"ש לומר דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור כמו בחצי' עבד וחצי' ב"ח לפי שההרכבה הוא חיבור מזגיי ונעשה ברי' חדשה שאין בו שום טבע מטבע הנפרדי' שהורכב מהם אבל פשתן עם הקנבוס אינו אלא הרכבה שכוניית ושמו הראשון עליו לכן אסור עם הצמר ע"ש באריכות ועיין תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה לישא וה"נ האש עם האפר או הכלי הוי רק חיבור שכוניי וכשמוציאו אינו מוליד דבר חדש אבל הפאספאר עם שאר סממני' הוא חיבור מזגיי ולכן כשמוציאו שפיר הוי מוליד דבר חדש:

ומה שרצה לומר דעכ"פ אצל חום אויר שלהבת הלאמפע מותר להדליק דהא אצל אש גופא נמי קשה איך מותר להדליק הא מוליד אש חדש ועכצ"ל דאצל האש הוי רק מוסיף אש וא"כ אצל לאמפע נמי מותר אפי' מדליק אצל חום רחוק משלהבת אם הוא פחות מג' טפחים משום דאמרינן לבוד זה תורף דבריו. ואני אומר דגוף דבריו ליתא דהא דמותר להדליק אצל האש ע"כ אין הטעם משום דהוי רק מוסיף אש שהרי כתב מג"א סי' תקי"א סקי"א דבגד שמריח כבר מ"מ אסור ליתן עליו בשמים שיריח יותר. ולא דמי להא דאמרי' בביצה כ"ג מוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו משום דריחא מיהא איתא ואוסיפו הוא דקמוסיף ריחא. דשאני התם שהריח הוא שם רק שמוסיפו במללותו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש ע"ש וא"כ ה"נ באש מ"מ מוסיף אש חדש ואמאי מותר לכן נ"ל טעמא דאצל האש מותר כיון שהתירה תורה או"נ וא"א בלי אש וא"כ ע"כ התירה תורה להבעיר אצל האש וכמ"ש טו"ז רס"י תק"ב. ואפי' אין אי' להוציא אש. אלא מדרבנן כשיטת הראב"ד פ"ד מיו"ט ורע"ב במשנה ביצה ל"ג. מ"מ דבר שהתירה התורה בפי' להבעיר ביו"ט מייתורא דביום השבת כמש"ל אין כח ביד חכמים לאסרו כמ"ש טו"ז בכמה דוכתי. אלא להמציא לגמרי אש חדש אסור משום דאפשר מעיו"ט אבל שלא להוסיף א"א מעיו"ט ולכן שרי. ומכ"ש דא"ש טפי למש"ל כיון שאינו משתמש באור המוציא רק מבעיר ממנו עצים אחרים הוי מכשירי מכשירי' אבל כשמוסיף עצים על האש ומבשל בהם הוי רק מכשירין ושרי. אלא דלפ"ז הי' אסור להדליק צינדהאצעל כדי להבעיר עצים אחרים דהוי רק מכשירי מכשירין וצ"ל משום דא"א מעיו"ט אפי' מכשירי מכשירין שרי. ועכ"פ הא דמותר להוסיף אש הוא משום דא"א מעיו"ט אבל להדליק בלאמפע רחוק משלהבת דאפשר בלא"ה שידליק אצל שלהבת אסור משום דמוליד אש חדש וכנ"ל וצ"ע:

אלא דיש לחלק בסברא דשאני בנידון דמג"א שאין הריח החדש שניתוסף בא מכח הראשון לכן נקרא מוליד דבר חדש. אבל במוסיף עצים ואש דאש חדש בא מכח אש הראשון שהבעירו לכן לא נקרא מוליד דבר חדש ושרי וליתא למ"ש וזה ברור ואמת:

אבל מ"ש דהוי רק מוסיף אש משום לבוד. נ"ל לחלק בכמה גווני חדא דלא אמרינן לבוד אלא במקום דצריך רק חיבור שכוניי אבל בהוספת אש בעי' בשעה שמוליד האש חיבור מזגיי שיהי' גוף א' עם האש הישן בשעה שמדליק ואז נקרא מוסיף ולא מוליד אבל ע"י לבוד ליכא חיבור מזגיי שיהי' כגוף א' ואסור. ושנית דל"ש לבוד אלא בדבר דבעי חיבור רק מצד דיני התורה ובזה הי' הל"מ דסגי בחיבור ע"י לבוד. אבל מה שצריך להיות מחובר בטבע ל"ש לבוד דאטו משום דהל"מ הוא דאמרי' לבוד ונשתנה הטבע והוי מחובר. וכי מחיצה העשוי' ע"י לבוד לא תשבע עין לראות באויר שביניהם משום דד"ת הוא דהוי כמחובר ע"י לבוד. ויותר מזה נ"ל במ"ש טור או"ח סוס"י תרל"ב דלא אמרינן לבוד להחמיר דה"ט. דהל"מ לא הי' רק דמחיצה שהצריכה תורה לא הצריכה אלא מחיצה ע"י לבוד. אבל להחמיר ולומר דהוי מחיצה ע"י לבוד לא אמרי' כיון שבאמת אינו מחובר ומכ"ש במקום דבעי' חיבור טבעיי דאין חיבור ע"י לבוד מקרי חיבור וכנ"ל. ויש לי מקום עיון בטור הנ"ל מגמ' שבת פ' ודף ק' דמשמע בפחות מג"ט סמוך לארץ חייב משום הוצאת שבח אפי' למאן דלית לי' קלוטה משום לבוד אלמא דאמרי' לבוד גם להחמיר וצ"ע [ע"ל סי' קל"א]:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דל"ש דין לבוד רק גבי מחיצות וכדאמרינן בסוכה ה' מחיצן הל"מ ומסיק שם ד"ו ע"ב כי אתאי הלכתא לגוד ולבוד וכו' אלמא דלבוד בכלל מחיצן הוא ובזה אמרי' לבוד אבל לענין שאר דברים ל"ש דין לבוד כלל. והא דאמרי' בכל דוכתי דפחות מג"ט סמוך לקרקע הוי כמונח לאו מטעם לבוד אתאי' עלה אלא משום דהוי כארעא סמיכתא דהא אין הקרקע שווה בכל המקומות וכמדומה שראיתי כן באיזה מקום ברש"י טעם זה או בא' מן הראשונים וכעת אינני יודע מקומו [עיין בחידושי הר"ן שבת דצ"ז ד"ה ולפי] עיין בשבת דף ז', ועיין בשבת ח' דעת רש"י ובעה"מ דאפי' בכלי שאין רחב ד' על ד' אמרי' בי' לבוד אבל בדבר שהמחיצות עשויות להניח דבר בתוכו כמו כוורת ל"ש בי' לבוד ושיטת תוס' דוקא במחיצה גבוה ז' ומשהו בלא שוליים ורחב ד' אמרי' לבוד אבל בלא"ה הוי כשאר חפצים ולא אמרינן לבוד. ודעת רמב"ן במלחמות דלא אמרינן לבוד לשווי רשות דבר שהוא כלי דלא מצינו בתלמוד לבוד וגיד בכלים אלא הטעם בכוורת דכשמגיע פחות מג' סמוך לארץ נעשית כמונחת וכו' הביאם מג"א סי' תק"ב סוף סק"ט ע"ש. ומעתה לדעת תוס' ורמב"ן פשיטא דל"ש בנידון דידן דין לבוד אלא אפי' לדעת רש"י ובעה"מ נמי נראה כנ"ל. דנהי דבכל דבר אמרי' לבוד היינו רק לענין לשווי' מחיצה ולא לשאר דברים. לכל הלין טעמי נראה פשוט דאסור להדליק צינדהאלץ בחום שלהבת הלאמפע רק אצל האש ממש:

ומה שנתקשה על הרב המגיד פ"ג מיו"ט הי"א שכתב על מ"ש הרמב"ם אין מלבני' את האבנים לצלות וכו' מפני שמחסמן ולא הזכיר חדשים דוקא דס"ל דאפי' ישני' אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן ולפי שאמרו מפני שצריך לבדקן אמר מפני שצריך לחסמן אי נמי דהק' מפני שצריך ללבנן כ"כ עד שיתחסמו ע"ש. והק' מעלתו הא הרמב"ם בפיה"מ ביצה ל"ד כתב להדי' דדוקא חדשים אסורי' משום חיסום ולא ישני' ע"ש בלשונו הזהב והאריך בקושי' זו, ולפענ"ד נראה ליישב דיש לתמוה אמאי אין מלבני' את הרעפי' לצלות בהם מפני שצריך לחסמן ומה בכך הא הוא אינו מכווין לחסמן רק לצלות בהם והוי דשא"מ וקי"ל כר"ש דדשא"מ מותר. אך לק"מ דתוס' ד"ה ואין הק' אהא דקאמר ואם בשביל לאפות ה"ז מותר הא אמר לעיל אסור לחסמן אעפ"י שהוא נמי כדי לצלות עליהם ותי' דשאני בין רעפי' לתנור דתנור כיון שהוא עושה ע"י משקי' שאני דאינו ודאי חוסמן ע"ש וא"כ מבואר דברעפין ודאי חוסמן וא"כ הוי פ"ר ומודה ר"ש בפ"ר דדשא"מ אסור. ועיין תוס' כתובות ו' ד"ה האי שיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר לר"ש ואפי' לדעת ר"י שם דאסור לכתחילה מ"מ משום מצוה מותר אפי' לכתחילה ועיין תוס' שבת ע"ה ד"ה טפי דלא ניחא לי' היינו דלא אכפת לי' ולפ"ז י"ל דודאי גם בישני' שייך חיסום ואפי' ודאי מחסמן ודלא כמ"ש בתשו' חו"י סי' מ"ד דבישנים הוי' רק ספק חיסום ועיין בס' בל"ע פ"ג מיו"ט הי"א. והא דמחלק בגמ' בין חדשים לישני' היינו משום דבישנים מותר משום דהוי דשא"מ ואי דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' ולא אכפת לי' שכבר נתחזקו ונתחסמו כל צרכן ומותר עכ"פ פ משום מצוה דשמחת יו"ט. ועיין ברמב"ם פ"ג מיו"ט ה"ו. אבל בחדשי' דניחא בחיסומן הוי פ"ר דניחא לי' ואסור. ומדויק בזה לשון הגמ' דקאמר מפני שצריך לחוסמן ולא קאמר מפני שחוסמן משום דעיקר האיסור הוא רק מפני שצריך לחסמן והוי פ"ר דניחא לי' וא"ש. אמנם מבואר בתוס' כתובות הנ"ל שכתבו ואע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאצל"ג וכו' דפ"ר דלא ניחא לי' ולא אכפת לי' הוי מלאכה שאצל"ג וכן נראה מדברי תוס' שבת הנ"ל ד"ה טפי ועיין שבת ק"ג ברש"י ותוס' ד"ה בארעא מבואר כן להדיא ולפ"ז לר"י דמחייב במשאצל"ג אסור אפי' בישני' אף דהוי פ"ר דלא ניחא לי' כנ"ל. ובזה מיושב השגת הראב"ד בפ"ט משבת ה"ד בהאי דא' נתן את האור שכתב הרמב"ם שם הא בגמ' מוקי לה בקדירה חדשה דוקא ע"ש. ולפמ"ש ניחא דבגמ' מוקי לה הכי דתיתי אף כר"ש דמשאצל"ג פטור עלי' אבל הרמב"ם דפסק בפ"א משבת ה"ז כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' שפיר לא חילק בין חדשים לישנים דלר"י אפי' ישני' חייב עליהם וא"ש. והנה מבואר בביצה ל"ג דלר"א בקוטם לכלי חייב חטאת ובקוטם להריח פטור אבל אסור אף דע"כ משוי אותו כלי מ"מ הוי דשא"מ ומותר ואף דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' ולא אכפת לי' ועיין כפ"ת סוכה ל"ג ע"ב וא"כ מבואר דלר"א משאצל"ג פטור עלי' כר"ש רק דאסור לכתחילה וא"כ במקום מצוה שרי כנ"ל ולפ"ז לר"א אינו אסור ליבון רעפי' אלא בחדשי' ולא בישנים אם מלבן לצלות וכמש"ל. ומעתה א"ש דמשמע לי' לרמב"ם דבהך דאין מלבנים את הרעפי' גם ר"א מודה וכמ"ש כת"ס ולר"א עכ"ח לא מתוקמא אלא בחדשי'. וז"ל הרמב"ם בפיה"מ אין מוציאי' את האור וכו' ועוד אמר ר"א וכו' דמזה משמע דבאין מוציאי' את האור ואין מלבני' את הרעפי' מודה ר"א וע"ז כתב רעפי' לבני' שרופי' בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפי' אלא החדשי' וכו' וכונתו ואינו אוסר. כלומר ר"א דלס"ל כר"י במשאצל"ג אינו אוסר אלא בחדשי' דאל"כ הי' לו לכתוב ואינו אסור ושפיר מחלק בפיה"מ בין חדשי' לישנים לר"א אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק כר"י במשאצל"ג שפיר כתב הרה"מ דלא חילק בחיבורו בין חדשי' לישנים דגם ישנים אסורי' משום חיסום וא"ש. ובזה יבא על נכון מ"ש הרה"מ. ולפי שאמרו מפני שצריך לבדקן אמרו מפני שצריך לחסמן. דק"ל כיון דלרמב"ם אפי' ישנים אסורי' דלא ניחא לי' בחיסומן וכר"י אמאי קאמר סתמא דתלמודא מפני שצריך לחסמן דמשמע דאסור משום דניחא לי' וכמש"ל ואמאי לא קאמר מפני שחוסמן. וע"ז תי' כיון שאמר לשון צריך גבי לבדקן אמר נמי לשון צריך גבי לחסמן וא"ש הכל בס"ד:

ומידי דברי ראיתי לעורר דבמש"ל דפ"ר דלא ניחא לי' הוי משאצל"ג נתיישב מה שעמד בספר כפ"ת סוכה הנ"ל ד"ה והא. איך אמרינן דמודה ר"ש בפ"ר הא משאצל"ג היא דפוטר ר"ש. ולפמ"ש ניחא דדוקא פ"ר דלא ניחא לי' מקרי אצל"ג אבל פ"ר דניחא לי' מודה דחייב ול"ד למשאצל"ג. מיהו בלאה"נ לק"מ דבשאר איסורין חוץ משבת ל"ש כלל היתר דאצל"ג כמ"ש חי' רשב"א בשבת קל"ג. ולענין שבת כתבו תוס' יומא ל"ה דגם לר"י דשא"מ מותר מה"ת דלא הוי מלאכת מחשבת ואינו אסור רק מדרבנן ולר"ש מותר אפי' מדרבנן וא"כ שפיר מודה לר"י בפ"ר בשאר אי' דאסור מה"ת דשם אין היתר משום אצל"ג ובשבת דאסור עכ"פ מדרבנן דמשאצל"ג גם לר"ש פטור אבל אסור ויש לעיין:

ומה שנתקשה בדברי הרא"ש שהק' אהא דקתני ואם בשביל לאפות מותר הא כיון דחדשי' הם מצריכי' עדיין חיסום א"כ בלא הפגת צונן אפי' היסק ראשון אסור כדאמר לעיל ברעפי' חדשי' מפני שצריך לחסמן. ותי' דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן. וק"ל מה בכך דלא נגמר מ"מ ע"י ההיסק נתחזק אפי' נתקרר מעצמו כמו ברעפי' חדשי'. ולק"מ דהרי כתב הרא"ש שם דבחיסום איכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש ומכה בפטיש היינו שהוי עושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדות מכה בפטיש וכמ"ש הרמב"ם פ"י משבת הט"ז ועיין בלשון הראב"ד רפי"ב אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסימו וכו' וא"כ אינו גומר חסומו בהיסק עד שיפיגנו בצונן אין כאן מכה בפטיש ואין אסור אעפ"י שמתחזק וא"ש:

ומה שתמה על קושי' הרא"ש דילמא ברייתא מיירי שהוסק מעיו"ט. ג"כ לק"מ דהיא גופא קשי' הלא ההיסק הוא קודם הפגם בצונן ואם כן אמאי קתני ברייתא דין דאין מפיגי' אותו בצונן כדי לחסמן ובהיסק מעיו"ט ואמאי לא קתני דין ההיסק שהוא קודם דאין מסיקי' אותו ביו"ט כדי לחסמן ואין לומר משום דלא מתני' ליה שפיר ואם בשביל לאפות ה"ז מותר דהיסק ודאי חוסמן ורק במשקי' מותר דאינו ודאי חוסמן כמ"ש תוס'. ז"א דודאי ברעפי' היסק ודאי חוסמן אבל תנור דבאמת בעי גם הפגה בצונן גם היסק אינו ודאי חוסמן ומותר כדי לאפות וא"ש:

ומה שהוכיח דברייתא דאין אופי' בפורני חדשה שמא תפחת מיירי בהוסק מעיו"ט דאל"כ ס"ל משום שמחסם הפורנא והכי משמע לישנא דקתני תחילה אמסיקי' ואופי' בפורנא והדר תני ואין אופי' בפורנא חדשה ושבק לאו מסיקי'. הוא שיבוש דבפורנא כיון שהוא גדול והיסקו רב וגדול ויש לחוש שעל ידי היסק הגדול תפחת וכמ"ש הב"ח סי' תק"ז אות ט' בכונת תוס' אם כן אי אפשר לומר דודאי חוסמן דהרי אדרבה חיישינן שמא תפחת וא"כ מותר להסיק בשביל לאפות משום אי' חיסום כמ"ש תוס' גבי משקי' דמותר מה"ט משום דאינו ודאי חוסמן אי' ההיסק ביו"ט תלוי רק באין אופי' ולכן תני רק אין אופין ולעולם דלא מיירי בהוסק מעיו"ט ולהכי לא ניחא לי' לאשר"י לוקמי גם ברייתא קמייתא בהוסק מעיו"ט מלבד שכבר יישבתי בסמוך. ומה שהביא מדברי מג"א רס"י תק"ז שכתב תנורים שלנו ודאי אסור להסיק היסק א' ביו"ט משום חיסום ופורנא היינו תנורא שלנו כלשון המחבר ואם כן עכ"ח ברייתא דפורנא מיירי בהיסק מעיו"ט. לא עיין יפה. דמחבר מפרש דפורני היינו תנורי' שלנו שהם גדולים ופיהם בצדם ומ"מ הוא עשוי כקדירה של חרס מגוף א' ובזה שייך שמא תפחת ול"ש חיסום כמ"ש וגם אין נגמרים בהיסק לדעת הרא"ש עד שיפיגנו בצונן ומג"א קאי על תנורים שלנו שמחוברים מן הרבה חתיכות או לבני' ע"י ט"ט ובזה שייך בהיסק ראשון חיסום שהטיט המחבר מתיבש ומתחזק כמבואר בדברי מג"א ועיי' מחה"ש שם ואין זה ענין כלל לפורנא:

ובזה נסתלק גם כן מה שתמה על הב"ח ברס"י תק"ז שכ' דלרמב"ם דחשש שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת יו"ט אסור לאפות אפי' הוסק מעיו"ט דגם אחר ההיסק יש לחוש שמא תפחת משא"כ לרש"י אם הוסק מעיו"ט מותר לאפות דאחר ההיסק אין חשש שמא תפחת רק בשעת ההיסק ע"ש וק"ל הא ברייתא איירי עכ"ח בהוסק מאתמול דביו"ט אסור משום חיסום ואפ"ה אסור לאפות. ולפמ"ש ז"א דברייתא שפיר מיירי בהוסק ביו"ט ולית ביה משום חיסום וכמ"ש. מיהו בלאה"נ אין זה קושי' דב"ח לא כתב אלא אם גמר ההיסק היה מעיו"ט שוב ל"ש שמא תפחת ומותר לאפות ביו"ט אבל אם הצית האור מעיו"ט והולך ודולק ביו"ט אסור ללוש ולעשות עיסה כדי לאפות משום טרחא שלא לצורך שמא יפחת התנור מחמת ההיסק הגדול כשיבער היטב אבל משום חיסום גם בכה"ג שרי הואיל והצית האור מעיו"ט והולך ומתחסם ממילא כמו שמותר לשפות קדירה אצל האש בע"ש סמוך לחשיכה והולכת ומתבשלת בשבת ועיי' בזה בנמ"י ב"ק כ"ג גבי אשו משום חיצו ותבין:

וגם מה שהשיג על בעל ישועות יעקב סי' תק"ז שהק' לדעת הב"ח לשיטת רש"י מנ"ל לחלק בין פורנא גדולה ותנור קטן דבתנור קטן אין חוששין שמא תפחת דילמא ברייתא מיירי שכבר הוסק מעיו"ט ותי' דתוס' הק' איך מותר בשביל לאפות הא לעיל אסרינן חיסום אפי' כדי לצלות ותי' דע"י משקי' אינו ודאי חוסמן ושרי ואי נימא דבתנור קטן נמי שייך שמא תפחת אם כן קודם הפגה בצונן אסור לאפות בו כיון שאינו מחוסם יש חשש שמא תפחת ולאחר הפגה בצונן מותר לאפות בו אף שאינו חוסמן ודאי ואם כן עכ"פ ודאי מתקן מנא ואמאי מותר א"וו בתנור קטן לא חיישינן שמא תפחת. וע"ז השיג דילמא באמת אינו מותר להפיגו אלא בהוסק מעיו"ט ואז בלי הפגת צונן לא חיישינן לשמא תפחת שכבר נתחסם ע"י היסק ראשון. אינו השגה כלל דכבר כתב הרא"ש דתנור אינו נתחסם בלי הפגה בצונן ואם יש חשש שמא תפחת חיישי' לי' כ"ז שלא נתחסם ובשביל שהוא הק' על הרא"ש לא נדחו דברי הרא"ש וכל קושי' יש לה תי' וכבר יישבנות שפיר וגם ממקומו הוא מוכרע דהתני ואין מפיגי' אותן בצונן כדי לחסמן אלמא דחסימת תנור ע"י הפגת צונן ולא ע"י היסק:

ומה שתמה על ישועיי שכתב בסי' תק"ח דמותר ללבן רעפי' ישני' לצורך או"נ כיון דלרמב"ם גם בישנים שייך ליבון וחיסום א"כ הוי מכשירים שא"א לעשות מעיו"ט שהוא נגד דברי הרה"מ. לק"מ דהוא כתב כן לדעת רמ"א בסי' תק"ט ס"א דפסק כר"י דמכשירין שא"א לעשות מעיו"ט מותר ביו"ט והרה"מ כתב כן לדעת הרמב"ם דפסק כרבנן דאפי' מכשירין שא"א לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט וזה פשוט. וגם כונת מג"א בסי' תק"ז סקי"א הוא כן דהיכי דליכא חיסום ודאי יש לסמוך על טעם המרדכי דמותר משום דהוי מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט ופסק כר"י אבל ליבון אבנים הוי חיסום ודאי אין לסמוך ע"ז כיון שרי"ף ורמב"ם פסקו כרבנן דאפי' מכשירין שא"א לעשות מעיו"ט נמי אסורים ביו"ט. וא"ש. והנה ס' ישוע"י על הלכות יו"ט אין בידי לעיין בו וגם אין דרכי לפלפל להקשות ולפרק בדברי אחרונים אך לכבודו ולהראות חיבה שמתי עיני עליו והיה עוד להאריך הרבה אך טרידנא טובא לכן תהי' בזה שביתת קולמסי בדברי שלום ע"ע כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה