בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה רל
שיל"ת חוסט ג' תצוה כתי"ת למאו"ר תרמ"א לפ"ק:
ברכת שלום ואמת. לכבוד גיסי ינ"פ ויקירי הרב הגאון הצדיק כקש"ת מו"ה משה נתן נטע נ"י כאור בהיר עכב"ב שיחי' ותי' לאוי"ט האבדק"ק טיסא פירעד יע"א:
איגרת הפאר"י' השנית קבלתי לנכון בעתו ובזמנו וכו' ועתה באתי על ד"ת מה שהעיר גיסי נ"י על דברת הצל"ח פסחים ע"ה ע"ב שכ' לדעת הרמב"ם פ"ח מק"פ שנתן טעם בנטף מרוטבו וכו' משום דלאו בשר הוא ועד"ז כ' ג"כ בפי' המשנה וחידש הצל"ח שאם חזר למקומו ונבלע בבשרו חוזר להתירו שהרי לא נעשה בו שום פסול אלא כיון שלא הי' קשה אינו בכלל בשר ועכשיו שבה כבשרה וק"ל לפר"מ הלא פסקי' שרץ הנברא במים או בכלי וכו' ואם פי' משם אסור ואם אחר שפי' חזר למקומו הראשון אסור ולוקין עליו כמבואר ברמב"ם פ"ב ממ"א. והנה כמו כן הי' יכול להקשות מדם אברי' שלא פי' מותר ופי' אסור אפי' חוזר למקומו:
אבל מה שנלענ"ד עיין בחי' רשב"א בסוגי' דנפש דמשקין היוצאין מאיסורן מקרי נשתנה מברייתו ועיין במקו"ח סי' תס"ז וח"י לענין מוסק ורגלי דבורי' שבדבש ולפי"ז נ"ל בסברא דבשלמה בנטף מרוטבו שלא נולד שום מקרה לפסלו רק שנשתנה מברייתו שנעשה מאוכל משקה ועיין בראשונים ברכות גבי דבש תמרי' אם היוצא ע"י צלי ובישול הוי בכלל משקין היוצא מהן אך לטעם נשתנה ברייתו פשוט דהכל חד וכיון שחזר למקומו חזר לבריתו ושפיר חידש הצל"ח דשרי אבל שרץ שפי' לא נשתנה בעצמותו ממה שהי' ונאסר מחמת שפי' למקום דלאו רביתי' או מפני שראה אויר העולם או השריץ ע"ג קרקע עיין סי' פ"ד בש"ך וטו"ז וגם כשחזר לא נשתנה עצמותו ממה שהי' בחוץ שפיר לא מצינו פסול חוזר להכשירו וכן בדם אף די"ל האיסור מחמת שנשתנה דהרי פי' בפני' ממקום למקום שרי מ"מ כשחוזר אינו שב לקדמותו דמעיקרא הי' יוצא ע"י מליחה וכשפי' וחזר ונבלע אינו יוצא ע"י מליחה כמבואר כ"ז בה' מליחה וא"כ נשאר בו שינוי מחמת שפי' ולכן עומד באיסורו:
שנית נ"ל דבאמת יש להפליא על טעם הרמב"ם דנהי דלא מקרי בשר מ"מ ואכלו את הבשר לא בא ללאו הבא מכלל עשה רק למצוה וא"כ נהי דרוטב לא מקרי בשר ואין מצוה באכילתו אבל איסורו מנ"ל ולכן נ"ל דטעמו דכל מה שאין מצוה באכילתו ממילא אסור משום הקדש אבל בחזר למקומו ונקרא בשר הדרה למצותו ולענין זה ל"ש פסול חוזר לכשרותו וכיון שיש מצוה באכילה ממילא פקע איסורו אבל בשרץ ודם שחל עליו שם איסור ופסול מחמת פרישתו שפיר לא מצינו פסול חוזר להכשירו וזה שדייק הצל"ח שלא חל עליו שום פסול עיי"ש:
ויותר נ"ל ע"ד הנ"ל דז"ל הרמב"ם לפי שאינו בשר צלי ואם כהבנ' הפשוטה יען שאינו בשר האי צלי מיותר והו"ל למימר לפי שאינו בשר לכן נ"ל דמחמת שאינו בשר לא נאסר כקו' הנ"ל רק משום דברוטב ל"ש צלי רק בישול ועיין תוס' סנהדרין ד' ד"ה בשר בחלב אם טיגון מקרי בישול בב"ח וכתי' כי אם צלי אש ולכן כשחזר ונבלע שפיר שייך בי' צלי ושרי ומה שלא הי' צלי מקודם אינו מזיק דהרי כל הפסח לא הי' צלי קודם שנצלה ועיין תוס' פסחים סוגי' דהואיל סד"ה ואי אמרת וכו' וכ"ז ל"ש לענין שרץ ודם הנ"ל:
ועוד נ"ל דבנטף מרוטב וגם כשהי' בחוץ לא חל עליו שם פסול שאלו הי' נקפה ונתקשה הי' מותר להרמב"ם דאין האיסור רק משום שאיננו קשה לכן גם חזר למקומו מותר אבל בשרץ שאין היתר כל זמן שפי' לכן גם בחזר למקומו אינו חוזר להתירו וכן בדם אפי' הקפהו בחוץ נמי אסור כמבואר חולין קכ"א:
ורביעי בקודש נ"ל דהנה במש"כ הרמב"ם לפי שאינו בשר צלי יש לפרש בשני פנים או שהאי' מצד המאכל שנשתנה ונעשה משקה מבשר רוטב או דבאמת מצד המאכל אין כאן איסור שאין בו שום פסול אבל האיסור מצד אדם האוכל שצריך לאכול בשר צלי וזה אינו אלא שותה ועיין חת"ס יו"ד סי' קי"ד ולכן שם בפסח י"ל דאין האיסור מצד המאכל רק מצד האוכל ול"ש אין פסול חוזר להכשירו ולכן מותר כשחוזר ונבלע שהרי המאכל אוכל כדינו משא"כ בשרץ ודם שהאיסור על המאכל ודאי פסול חוזר להכשירו:
וחמישיתו אוסיף עליו דבשלמא בשרץ ודאי ל"ל דלא אסרה תורה רק כל זמן שהוא באויר עולם או שורץ על הארץ וא"כ לא משכחת איסור אכילתו כלל שהרי כשנתנו לתוך פיו אינו באויר העולם ואינו שורץ על הארץ ועכ"ח דכשהי' באויר העולם או שורץ על הארץ שוב נשאר איסורו לעולם ואפי' חוזר למקומו ואי דנימא דלא שרי התורה אלא במקום רביתי' אבל בפיו לאו היינו מקום רביתי' ואסור ועיין רש"י חולין ס"ז וש"ך וטו"ז סי' פ"ד א"כ אז גם מתמרה לתמרה אסור כיון שאינו אמה עיין דף הנ"ל לכן שפיר גם כשחזרה למקומה אסור שהרי אינו שם מחמת רביתי' ושהוא אמו וגדל שם רק פנים חדשות בא לכאן כאלו בא השרץ מעלמא ושפיר אסור דגם במקום רביתי' לא שרי התורה רק משום שגדל שם וכיון שאינו שם מחמת רביתי' ושהוא אתו טעם האיסור שהי' עליו כשפי' גם עתה הוא עליו ואסור משא"כ בנידון הצ"לח שטעם איסור שהי' עליו בפירוש משום שאינו קשה כבר פסק כשנבלע בבשרה שנעשה קשה שפיר כתב צל"ח דמותר. ובזה יתענג על רוב טוב אין טוב אלא תורה וישום עין בקורת על דבריי כי כתבתי בהשקפה מעט מיעיר גיסו הדוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל