בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה רכה
בעזהי"ת ה' מאדע א"ח פסח תר"ל לפ"ק. ביאור דין מצה שנילושה במי פירות עם מים אם מותר לאכלו בערב פסח, וביאור סוגיא דמי פירות פסחים דף ל"ה והשייך לח:
הנה קיי"ל בש"ע או"ח סי' תע"א סעיף ב' דקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה ובמג"א שם סק"ה הביא מהר"ל וב"ח דזה דוקא בנילושה במי פירות לבד אבל בנילושה במי פירות ומים יוצאין בה בשעת הדחק וראי' ממנחות ואם כן אסור לאכלו בע"פ יעיי"ש, [והנה מ"ש ראי' ממנחות צריך ביאור דנהי דכל המנחות הי' בהם שמן ונילושי' גם במים ומ"מ קרוי' מצות אף שני ושי' בשמן כיון שיש בהם גם מים. מ"מ הא מזה מוכח רק דקרוי לחם ומצה אבל אינו מוכח דקרוי לחם עוני דבמנחות לא כתיב לחם עוני ואכתי מנ"ל דיוצאין בזה בפסח דבעינן לחם עול':
וצ"ל דס"ל למהר"ל וב"ח הנ"ל דאי נימא דלחם עוני גלי דלא קרוי מצה לקיים מצות בערב תאכלו מצות רק אם הוא לחם עוני אבל מה שאינו לחם עוני אינו קרוי מצות אם כן גם גבי מנחות אינו קרוי מצה, ועכ"ח כיון דגבי מנחות קרוי מצות גם לענין מ"ע דאכילת מצה מקרי מצה רק דגילתה תורה גב' אכילת מצה דפסח עוד מצוה שצריך להיות לחם עוני ואם הוא מצה עשירה ביטל מצוה זו דלחם עוני אבל אכתי קיים מצוה דבערב תאכלו מצות וממילא דאסור לאכלה בע"פ. שוב מצאתי באלי' רבה אות ח' שהתעורר בזה ועיין פרמ"ג באשל אות ה'. ובא"ר הנ"ל כתב שבזה נסתלקו קושיות מג"א הנזכר. ואנכי בעניי לא אבין דמה שהקשה המג"א מפסחים דף ל"ח ודאי קשה מ"פ ות"ל דהוי מצה עשירה. כיון שיש בו גם מים אם כן אי משום מצה עשירה נהי דמצות לחם עוני לא קיים אבל מ"מ מצות מצה קיים ולהכי צריך בחלות תודה טעם אחר דאפילו מצות מצה לא קיים. ומה שהקשה המג"א עוד דאי נימא דבמי פירות ומים יוצא ידי מצה רק בלא מים אינו יוכא אם כן מאי רבותא דליל א' של פסח הא גם בשאר יו"ט צריך לאכול פת שמחויב בבהמ"ז, נמי אין לתרץ דרבותא דליל פסח דאינו מקיים במי פירות ומים מצות לחם עוני משא"כ ביו"ט דעלמא יוצא בזה דאכתי קשה הא אנן קיי"ל כר"ש לעיל דף כ"ח ע"ב דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה ועיין ברא"ש שם ולדידי' לקובעו חובה בזה"ז לא ידעינן מקרא דלא תאכל עליו וכו' דכתיב ביה לחם עוני אלא מבערב תאכלו מצות כמבואר שם בגמרא ואם כן בזה"ז א"צ לקיים מצות לחם עוני וקשה על כל הפוסקים מה רבותא דליל פסח. אעכ"ח דלחם עוני בא לגלות דאינו מקיים מצות מצה כלל אלא בלחם עוני. וגם קושי' הג' ל"ל לחם עוני ת"ל דאינו בא לידי חימוץ הקשה שפיר כיון דאינו מקשה על ר"ע. דע"ז שפיר י"ל כתירוץ א"ר. אבל קושיתי יסובב על הרמב"ם פ"ו מחמץ דין ה' והמחבר בשו"ע סימן תס"ב ס"א שנתנו טעם במי פירות משום לחם עוני עיי"ש ואם הוא מצוה בפ"ע אינה נוהגת בזה"ז כנ"ל ועכ"ח דגלי קרא דלא מקרי מצה אלא לחם עוני וכמ"ש והק' המג"א שפיר, ועיין היטב בזה כי קצרתי]:
והנה המג"א חולק על הב"ח וסובר דאפילו מ' פירות עם מים נמי מקרי מצה עשירה דאלת"ה רק דוקא מי פירות לבד נקרא מצה עשירה אם כן ל"ל קרא לחם עוני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש לחודא בלא מים ת"ל דמי פירות לבד אין מחמיצין ופשיטא דאינו יוצא בהם משום מצה מן הקישא דמצה לחמץ שאינו יוצא בדבר שאינו בא לידי חימוץ. או"ו אפי' עם מים דבא לידי חימוץ אין יוצאין משום מצה עשירה עיי"ש. ובדג"מ שם הקשה ממ"ש המג"א עצמו בסי' חנ"ד ס"א שרצה להוכיח מדברי הרי"ף שפי' הברייתא בש"ס פסחים דף ל"ז דתניא יוצאין בפת הדראה דהיינו פת סובין והבין הר"ן כוונתו שהוא כולו סובין אם כן מוכח דאפילו סובין דגרע ממורסן לפרש"י מ"מ נעשה כולו חמץ לא רק קמח הנדבק בהם דאל"כ איך יוצאין י"ח מצה הא אין יוצאין בדבר שאינו בא לידי חימוץ כמבואר בסימן תנ"ג עיין בא"ר ומחה"ש שם ודחה מג"א דאפשר לומר כיון שהיא ממין הבא לידי חימוץ יוצאין בה י"ח מצה עיי"ש. ואם כן ה"נ שפיר אצטריך לחם עוני לעיסה שנילושה במ' פירות לבד אף שאינו בא לידי חימוץ מ"מ הוא ממין הבא לידי חימוץ ועיין במחה"ש ופמ"ג שהרגישו גם כן בזה ונדחקו עצמם. ועיין בהרה"מ ובלח"מ פ"ו מחמץ. ומה שנלענ"ד בדעת מג"א עפ"ד הר"ן נדרים דף נ"ב שהקשה לפ"מ שהוכיח מהמשנה מס' חלה פ"ו וירושלמי נדרים שם דל"ש דשיל"מ אלא במב"מ ולא במין בשא"מ אם כן בביצה דף ל"ז דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ופריך שם בדף ל"ח וליבטלו מים ומלח לגבי עיסה ומשני ר"א משום דהוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה מין בשא"מ הוא, ותירץ כיון דעיסה לא מיתעבדא אלא בהו כמב"מ דמי וכ"כ תוס' בביצה דף ל"ט ד"ה משום פי' דודאי מים ומלח לגבי קמח הוי מין בשא"מ אבל עתה אינו קמח רק עיסה והוא דבר חדש שא"א להיות רק מקמח ומשקה ואם כן ב' הדברים קמח ומשקה נקראים עיסה והוי מב"מ והארכתי בזה במק"א [ועיין לקמן סימן רס"ה] ועיין ר"ן בסוגיין דפסחי' דף ל"ה שהקשה על רש"י דפי' כוסמין מין חטין לענין שתורמין מזה על זה הא תנן במס' תרומות דכל שהוא כלאים זב"ז אין תורמין מזה על זה ובריש מס' כלאים מוכח דחטין וכוסמין כלאים זב"ז וכו' לכן פי' דלענין חלה מיירי, וק"ל למה לענין תרומה מקרי ב' מינים ולענין חלה מין אחד, ותירץ משום דחיוב תרומה בא משעת, מירוח שהוא דגן ואז אין דיגון הכוסמין דומה לשל חטין לכן הוי ב' מינים משא"כ חיוב חלה בא משעת גלגול העיסה ועיסותיהן דומות לכן הוי מין אחד עיי"ש. ולפ"ז אומר אני דודאי סגי במה שיש במינו חמץ אלא דאם הי' אפשר להיות חמץ ומצה מדגן וקמח בלי מים או משקה הי' סגי אם הקמח הוא ממין הבא לידי חמץ ומצה אבל הלא דגן וקמח אינו מתחמץ בלי משקה וגם מצה לא ציוותה תורה לאכול מדגן וקמח רק לחם שהוא קמח נילוש במשקה ואם כן אנו צריכין לדון על העיסה ולאו דוקא על העיסה אלא על דגן או קמח עם משקה אם שניהם הם עכ"פ ממין הבא לידי חימוץ ואם המשקה הוא מי פירית שהוא מין שאינו בא לידי חימוץ אף שהדגן הוא ממין חמץ ומצה מ"מ הלא חלק באחר שהוא המשקה שאין לדון על חמץ ומצה זולתו אינו מין חמץ ומצה, ואם כן כתב המג"א שפיר דבנילוש במי פירות בלבד א"צ לקרא דלחם עוני אלא דבלא"ה אינו יי"ח מצה משום דמשקה שא"א מצה בלעדה אינה בא לידי חימוץ ואה"נ אם נילוש בתפוחי' למה דמבואר מירושלמי בסוגיין דמימיו מחמיצין ולא בגופו מ"מ אם נילוש בגופו מקרי מין הבא לידי חימוץ ועיין תוס' מנחות דף נ"ד ד"ה תפוח ומג"א סימן תס"ב בשם ש"ג:
ועיין ברמב"ן במלחמות בסוגיין דפסחים הנ"ל שכתב שהרי הביאו בגמרא דברי ריב"ל ללמד שאין יוצאין ביום א' במצה עשירה כדברי ר"ע ואי בלא מים תיפוק לי' משום כל שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בו במצה והוא קושית מג"א וא"ת לשאר מינים נצרכה. פי' שאין במינו חמץ כתירץ דג"מ, הא ליתא כדאיתמר לעיל בדר"ל דברים שאין אדם יוצא בהו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה ואעפ"י שיש במינן חמץ ומצה פי' כמו דאמרינן לפי האמת דמקשינן מצה לחמץ דלא בעינן רק במינו חמץ ה"נ להאי ס"ד דמקשינן חמץ למצה נמי לא בעינן רק במינו מצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין משום שאינו קרוי' מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חמץ שיהי' יוצאין בו משום מצה דהא איתקש. פי' מצה הוקש לחמץ והא דאדחי הך סברא במסקנא היינו משום דלא מקשינן חמץ למצה כלל זה תוכ"ד בתוספות ביאור קצת משלנו, מזה נראה לכאורה דלא כמ"ש אלא דגם אם המשקה אינו בא לידי חימוץ אלא הדגן וקמח נמי מיקרי יש במינן חמץ ומצה דהרי בדר"ל אין המשקה יכול לבוא לידי מצה, אבל אחר התבונות ועיון אדרבה יש לכווין דברי הרמב"ן הנ"ל למ"ש בדעת מג"א וכונת הרמב"ן אי בלא מים הא אינו בא לידי חימוץ וא"ת לשאר מינים נצרכה שאין הדגן בא לידי חימוץ אבל אם רק המשקה אינו בא לידי חימוץ מקרי יש במינן חמץ א"כ קשי' מדר"ל דשם יש במין הדגן מצה ואלא מאי מוכח או דלא סגי ביש במינו חמץ ומצה או דבעינן דגם המשקה יהי' עכ"פ במינו חמץ ומצה וכמו שכתבתי ועכ"פ אין דברי הרמב"ן הנ"ל נגד דברינו, ופלא בעיני על גדולי האחרונים שפלפלו בזה ולא הביאו דברי הרמב"ן הנ"ל:
ובזה יש ליישב קושית שעה"מ פ"א מחמץ ה"א שהקשה ע"ד ש"ס חולין דף ק"כ דהתם עביד צריכותא למה כתבה תורה נפש לרבות השותה בחלב וחמץ ונבלת עוף טהור וקאמר וצריכי דאי כתבה רחמנא חלב חמץ לא אתי' מיני' שכן לא היתה לה שעת הכושר וכו' ואמאי לא קאמר דאי כתיב חלב חמץ לא אתי' מיני' משום דמקשינן חמץ למצה וכקושי' דר"פ בסוגיין דפסחים דף ל"ה ע"א ע"ש דלפ"מ שכתבנו קשיא טובא מה פריך הגמרא שם אי טעמא דר"ל משום היקישא מהמחהו וגמעו בשלמא בדר"ל בעיסה שנילושה ביין וכו' דהמשקה הוא ממין שאינו בא לידי מצה ולמ"ש זה מקרי אין במינו חמץ ומצה שפיר אינו חייב על חמוצה כרת דמקשינן חמץ למצה דבעינן יש במינו מצה. משא"כ בהמחהו וגמעו שהמשקה והדגן גם שניהם היו ממין הבא לידי חמץ ומצה שהרי קודם שהמחהו הי' חמץ או מצה אף כי אחר שנמחה אינו יוצא בו י"ח מצה מ"מ שפיר חייב משום חמץ כיון שיש במינו מצה. ולא עוד אלא דלענ"ד דגם הדג"מ מודה למ"ש דאם המשקה אין מינו בא לידי חימוץ אף שהדגן או הקמח בא לידי חימוץ מקרי לא בא לידי חימוץ והא דהשיג על המג"א היינו משום דס"ל דאין סברא כלל לומר כיון שמינו בא לידי חימוץ אף שזה הדבר בעצמו אינו בא לידי חימוץ יצא בו י"ח מצה דאטו מינו נזכר בקרא, לא תאכל עליו חמץ כתיב מה שחייב עליו משום חמץ יוצא במצה אלא דכונת מג"א שם בסימן תנ"ד שרצה להוכיח דסובין שאינו מעורב בקמח נמי מחמיץ מדיוצאין בו במצה וע"ז דחה דנהי דכשהוא בלי קמח אינו בא לידי חימוץ מ"מ כשהוא מעורב עם הקמח דהיינו שלש עיסה מעורבת עם הסובין ומורסן שבא הסובין ומורסן שבה גופא מחמיצין ונגררין אחר הקמח וכמ"ש הרה"מ בפ"ו מחמץ דין ה' בשם ירושלמי ורמב"ן לענין עושה עיסה מחטין ואורז עיי"ש ועיין בב"י סי' תנ"ג והא דממעטין אורז ממצה משום שאינו בחמץ ולפי הירושלמי הרי ישנו בחמץ ע"י גרירה, היינו משום דלא קיי"ל כירושלמי באורז אלא ס"ל דאינו נגרר כלל ועיין במג"א סי' תנ"ג סק"ד ובמחה"ש שם וכשלש עיסה מעורבת עם סובין ומורסן שלה יי"ח מצה בכזית ממנה עם הסובין דהכל נקרא בא לידי חימוץ ועיין במג"א סימן תנ"ד סק"ב ובמחה"ש. וא"כ כיון דהסובין יכולין לבא לידי חימוץ כשהם בקמח שלה אף שבעיני' אינו בא לידי חימוץ מ"מ יוצא בה י"ח מצה וזה כונת מג"א שהוא ממין הבא לידי חימוץ. וא"כ השיג הדג"מ שפיר דאף דגם המשקה שנילוש בה צריך להיות ממין הבא לידי חימוץ מ"מ גם מי פירות הוא ממין הבא לידי חימוץ ע"י תערובות מים דהא מי פירות ומים לא די שמחמיץ אלא אפילו ממהר להחמיץ כמבואר בשו"ע סימן תס"ב ס"ב ועכ"ח משום גרירה דמים גוררין המי פירות לעשות חימוץ לא סרחון ומי פירות גוררין המים למהר להחמיץ [ועיין מה שאכתוב להלן בדעת הרא"ש לשיטת הרי"ף] וא"כ ודאי קשיא כנ"ל:
ונלענ"ד דתוס' בסוגיין דפסחים הנ"ל ד"ה ומי פירות כתב היינו להתחייב כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית בי' דנוקשה הוי וא"כ תקשי למאי דס"ד דטעמא דר"ל משום היק היקישא א"כ אפילו איסור אין בו דהיקישא גבי לא תאכל כתיב לא גבי כרת וא"כ למה נקט ר"ל אין חייבין על חימוצה כרת ועיין בצל"ח שעמד בזה. ולפענ"ד נראה בזה דהנה תוס' לעיל דף כ"ח ד"ה ר"ש כתב דלר"ש נהי דאינו עובר בלאו בחמץ לפני זמנו מ"מ מודה דאסור באכילה משש שעות ולמעלה והביא ראיות לזה וכתב ונ"ל דנפקא לי' מתשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלכדה"נ דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש עיי"ש. ולפ"ז נ"ל דבר חדש דלס"ד דטעמא משום היקישא הא ס"ל דמי פירות מחמיצין חמץ גמור וא"כ נהי דלענין אכילה הקישו הכתוב למצה דכיון דאינו יוצא בו במצה אינו חייב באכילתו משום חמץ מ"מ עובר עליו בב"י ומחויב בתשביתו תו כיון דחמץ הוא ולהכי לא איתקש למצה וכיון דמחויב בתשביתו שוב אסור באכילה דתשביתו הוא שלכד"א כמ"ש תוס' ושפיר קאמר דרק כרת לית בי' אבל איסורא איכא:
אמנם לכאורה הא ליתא דהא אמרינן לעיל בפסחים דף ה' דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכו' עיי"ש. וא"כ כיון דלית בי' משום אכילת חמץ לית בי' ג"כ לאו דב"י ומ"ע דתשביתו ועיין בתוס' שם ד"ה דהא וי"ל דלא א איתקש אלא לענין זה דמה שאינו נעשה חמץ שראוי' להתחייב כרת באכילתו אינו עובר בב"י ואינו מחויב בתשביתו אבל זה חמץ גמור הוא שראוי' להתחייב עליו כרת אלא דהתורה גזרה שאינו חייב עליו משום שאינו ראוי למצה א"כ ב"י ותשביתו שפיר אית בי' והיקישא דחמץ למצה נמי רק כך הוא דמה שאינו נעשה מצה אינו חייב משום חמץ אבל מה שנעשה מצה רק דאין יוצאין בו בפסח משום גזיה"כ ודאי חייב עליו כרת משום חמץ ותדע דכן הוא דאלת"ה א"כ בלחמי תודה שאינו יוצא בהם משום מצה משום שאינו ראוי לשבעה או אינו נאכל באנינות ובכל מושבות עיין פסחים דף ל"ח ע"ב וכי ס"ד לומר דלס"ד דטעמא משום היקישא אינו חייב האוכל חמץ של תודה בפסח משום חמץ כיון שאינו יוצא בהם במצה והלא בריתא שלימה שנינו בפסחים דף י"ג ע"ב וביצה דף י"ט ע"ב דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולפי המסקנא דשם אפילו בי"ד אין מביאין. אעכ"ח כיון דבאמת מצה הוא אלא דמגזיה"כ אינו יוצא בו שוב אף דמקשינן חמץ למצה מ"מ חייב עליו משום חמץ א"כ ה"נ לענין ב"י ותשביתו אף דאיתקש לאכילת חמץ מ"מ כיון דחמץ רק שאינו חייב עליו מגזיה"כ שפיר אית בי' עשה ול"ת דהשבתה אלא דא"כ מעיקרא דדינא פירכא הלא גם מצה שנילושה במי פירות מצה הוא אלא דאין יוצאין בה מגזיה"כ לחם עוני ולא מצה שנילושה במשקין עיין פסחים דף ל"ו וא"כ למה לא יתחייב עליו משום חמץ ויש לדחוק ולומר דלגזיה"כ דכתיב בהאי קרא דהיקישא גופא דהיינו לחם עוני שפיר איתקש. אבל היותר נראה דהשתא ס"ל דהא דאיצטריך לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש היינו רק מ' פירות עם מים דמקרי פת ומצה דהרי מברכין עליו בהמ"ז כמ"ש מג"א אבל במי פירות לחוד אפילו בלא בלחם עוני נמי אין יוצאין בו דלא מקרי מצה כלל דלאו לחם הוא דהא אין מברכין עליו בהמ"ז עיין סימן קס"ח ס"ו וס"ז ובמג"א שם סקט"ז ובמג"א סי' תע"א סק"ה ור"ל מיירי במי פירות לבד ושפיר אינו חייב משום חמץ משום דאינו נעשה מצה כלל. אלא דאכתי קשיא הא מינו בא לידי שם מצה שכשירה בלי גזיה"כ דלחם עוני דהיינו במ' פירות עם מים שמחויב בבהמ"ז באוכל כזית ממנו אף שהמחצה הוא במי פירות כדמשמע מלשון הר"ן ומג"א שם ועכ"ח משום גדירה דכולו נקרא אז פת דאל"ה הי' צריך לאכול שיהי' עפ"י חשבון כזית ממה שנילוש במים עיין בתוס' פסחים דף ל"ח ד"ה אתי' וכבר כתבתי לעיל דזה נקרא יש במינו מצה וחמץ. ואלא מאי מוכח דלס"ד דס"ל טעמא משום היקישא לא סגי במה שיש במינו מצה אלא אם הוא גופא יכול להיות נקרא מצה וא"כ פריך שפיר מהמחהו וגמעו למה חייב משום חמץ כיון דאינו במצה דלאו לחם הוא כלל וגם שלכד"א. ואי דיש במינו מצה כקושי' הנ"ל הא השתא ס"ל עכ"ח דלא סגי בזה וכמ"ש ופריך שפיר. אבל למסקנא דטעמא משום מי פירות אין מחמיצין הדרינן לסברא חיצונה דלא בעינן רק יש במינו חמץ ומצה וא"כ אין סברא כלל למעט המחהו מחיוב חמץ מהיקישא דמצה שהרי יש במינו מצה ולא איצטריך נפש לרבוי' ושפיר לא עביד הגמרא האי צריסיתא ומיושב קושית שעה"מ הנ"ל וא"ש:
והנה עפ"ד הר"ן בסוגיין דפסחים דף ל"ה שהבאתי לעיל שכתב דהאי ברייתא דקתני כוסמין מין חטין עכ"ח לאו לענין חמץ ומצה מתני' לומר דהני מצטרפין ולא חטין ושעורין דהא במנחות ע"ה תני' דאם לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא יי"ח בפסח וכו' ע"ש. אלא לדעת רש"י לענין תרומה קאי ועיין מה שהשיב הר"ן ע"ז והעלה כדברי תוס' דלענין חלה מתני' עיי"ש אמרתי פרפרת על דקדוקו של הפנ"י וצל"ח ע"ד הש"ס פסחים דף ל"ה דקאמר הני אין אורז ודוחן לא וכו' ומדקדקי' למה לא הקשה כן אגופא דמתני' ונטר עד אחר שהביא הברייתא תנא כוסמין מין חטין וכו' ונלענ"ד דהנה לפ"ד הר"ן הנ"ל תקשי למה מביא כלל ברייתא זו כאן אמתני' דהכא דמיירי לענין מצה. והנלענ"ד בזה דהנה במיני מרור השנוי' לקמן במשנה דף ל"ט קיי"ל בשו"ע או"ח סימן תע"ג ס"ה דיחזור אחר ראשון ראשון כסדר שהם שנוי' במשנה. ונראה דה"נ המינים השנוי' במשנתינו שיוצאין בהם ידי מצה נמי מצוה מן המובחר לצאת ראשון ראשון כסדר שהם שנוי' במשנה ועיין ח"י סי' תנ"ג אות ב' והסדר נכון חטין מוקדם בכתוב לשעורין ועיין שו"ע או"ח סי' רי"א ס"ד ואח"כ שעורין שג"כ מוזכר בכתוב ואח"כ כוסמין שהוא מין חטין ואף שכוסמין מין חטין מ"מ שעורין קודמין שמפורש בכתוב משא"כ כוסמין שאינו מפורש בכתוב אף שהוא מין חטין מ"מ הוא מדרגה למטה משעורין ועיין במג"א סי' רי"א סק"ח דמעשה קדירה דשעורין וזית זית קודם דמוקדם בכתוב עדיף מברכת במ"מ ועיין במחה"ש שם וכן בסקי"ג כתב דשבולת שועל ושיפון דהוי רק מין שעורין זית קודם עיי"ש ואח"כ שיפון ושבולת שועל שהם מין שעורין. וא"כ א"ש שהביא ברייתא זו בכאן ליתן טעם על סדר המינים השנוי' במשנה דמשמע דצריך ליקח דוקא כסדר הזה וקאמר הטעם משום דכוסמין מין חמץ ושבולת שועל ושיפון מין שעורין. אמנם הר"ן במתני' הביא בשם ירושלמי ר"ש ב"נ שמע לה מן הדין קרא ושם חטה ושורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. חטה אלו חטין. שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהוא עשוי' כשורה. שעורה זו שעורין. נסמן זה שיפון כוסמת זה כסמין. גבולתו עד כאן גבולו של לחם וכו' לפ"ז אם הסדר הוא בדוקא הי' צריך חטין שבולת שועל שעורין שיפון וכוסמין כסדר המקרא ולא כמו שסדורי' במשנה ועכ"ח דאין להקפיד על הסדר כלל במינים הכשרים למצות מצה וא"כ אין שייכות לברייתא זו כאן כלל. והנה לפי הירושלמי הנ"ל קשה מ"פ הגמרא אורז ודוחן לא מנ"ל והלא דרשינן מקרא עד כאן גבולתו של לחם וא"כ אורז ודוחן לא מקרי לחם ממדרש זה ובמצה לחם בעינן עיין בש"ס חולין דף ק"כ. אמנם למ"ש פריך שפיר דעכ"ח מדהביא ברייתא זו כאן רוצה ליתן טעם על סדר המינים השנוי' במשנה ומוכח דלא ס"ל לגמרא דידן כדרשת הירושלמי וא"כ מנה"מ דאורז ודוחן לא. ולפ"ז שפיר לא פריך אגופא דמתני' די"ל כדרשת ירושלמי וכקושיא הנ"ל אבל כיון שהקדים הברייתא פריך שפיר כנ"ל וא"ש:
ובישוב קושית שעה"מ פ"א מחמץ ה"א הנ"ל נלענ"ד עוד ואקדים דבגמ' פסחים דף ל"ה בסוגיין אמר קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' ועיין בצל"ח שהקשה למ"ש הרמב"ן במלחמות לקמן דף ל"ו להוכיח דהא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלישי לי בדובשא או בחלבא וכו' עכ"ח מיירי עם מים דאי בלא מים א"כ ל"ל לחם עוני דאינו יוצא במצה עשירה ת"ל דהא בעינן שימור דלישה ואפייה יצאה זו שא"צ שימור לפי שאינה באה לידי חימוץ ותני' לקמן ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה ולד"ה יצאה זו שאינה משתמרת כלל. וכיו"ב אמרו בירושלמי יכול יי"ח ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאה זו שא"צ שימור עיי"ש. ולפ"ז למה צריך בסוגיין לומר דאינו יוצא באורז ודוחן משום היקישא דחמץ למצה ות"ל מושמרתם את המצות יצאה זו שא"צ שימור דאינה באה לידי חימוץ יעיי"ש. ולענ"ד נראה לפמ"ש המל"מ פ"ד מיסוה"ת ה"ה יש לחקור דכמו באיסורין אכלו שלכדה"נ אינו לוקה דלא מקרי אכילה ה"נ במ"ע דאמר רחמנא אכול פסח אכול מצה אם אכלו שלכד"א איי"ח דלא מקרי אכילה וכן מבואר להדיא בתוס' חולין דף ק"ך ד"ה לחם ע"ש, ולפ"ז נ"ל דגם אם הי' הדין דיי"ח מצה באורז ודוחן דלא בעינן מצה ממין הבא לידי חימוץ מ"מ באורז ודוחן שנתחמץ ועשה ממנו פת איי"ח מצה אף שאינו חמץ דהא אמרו בגמרא יצאה אלו שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכיון שבא בחימוצו לידי סרחון א"כ הוי שלכד"א ואיי"ח מצה דאכילה כתיב בי'. ועיין בראב"ד פ"ה מחמץ דסובר דהוי חמץ מקשה אף דלא קיי"ל כן היינו דאינו חמץ אבל נוקשה הוי היינו מצה נוקשה ועיין רש"י פסחים דף מ"ג נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא ואינו ראוי לאכילה. וכן שם בד"ה מאן תנא א"נ חמץ נוקשה רע וכו' ועיין רש"י חולין דף כ"ג ע"ב ד"ה חמץ הוא וכיון דאורז ודוחן שנתחמץ הוי נוקשה שאינו ראוי לאכילה אף דאין בו חימוץ מ"מ אינו יוצא בו י"ח מצה אפילו אם יוצא באורז משום דלא בעינן ממין הבא לידי חימוץ מ"מ הוי שלכד"א ואינו מקיים בזה מצות אכילת מצה. ולקמן דף ל"ח בתוס' ד"ה חלות תודה הוכיחו כפירש הקונטרס דמיירי שלא הושחט הזבח עליהם ולא הוקדשו עדיין דאי הוקדשו ת"ל דאינו יוצא משום דלא הוי מצתכם. ועוד מדקאמר למכור בשוק יוצאין בהן עכ"ח מיירי בלא הוקדשו עדיין. והא דקאמר דאינו יוצא בהן משום דבעי' מצת המשתמרת לשם מצוה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח. פי' שמשמרה לשם זבח לכשיקדשנה. וק"ל א"כ איך קאמר ר"י שם דאינה מצה הראוי לזי"ן הא עדיין לא הוקדשו. וכן מ"פ שם ות"ל שאינה נאכלת באנינות או שאינה נאכלת בכל מושבות והא כיון שלא הוקדשו אכתי נאכלת באנינות ובכל מושבות. ותירץ דכולהו אקרא דושמרתם סמוך דבעי' שמירה לשם מצה הנאכלת לזי"ן ולשם מצה הנאכלת באנינית ובכל מושבות. והא דלא פריך שאינה משומרת לשם מצה שהיא מצתכם ולא לגבוה כיון דפסול מצתכם לא כתיב בהדיא לא שייך למיפרך הכי עיי"ש:
מבואר מזה עכ"פ דמצות בעי שמירה לשם כל הדינים האמורי' בה בהדיא. אבל אם אינה משתמרת לשם כך אף שבאמת הוא כדינה אינו יוצא בה וכיון דאכילה כתיב בה בהדיא שאינו יוצא בשלכד"א א"כ צריכה שימור לשם מצה הראוי לאכילה. וכיון דאורז ודוחן בא לידי סרחון אם נתחמץ שפיר בעי שימור שלא יבא לידי סרחון. ולפ"ז מיושב קושית הצל"ח הנ"ל דאי לאו היקישא רק מקרא דושמרתם שפיר הו"א דיוצאין באורז ודוחן דאף דאינו בא לידי חימוץ מ"מ מחמיץ ובא לידי סרחון ושפיר הו' מצה דבעי שימור כנ"ל ולהכי צריך היקישא דכיון דאינו בא לידי חימוץ שיתחייב עליו משום חמץ ג"כ אין יוצאין בו חובת מצה משא"כ במצה עשירה שפיר כתב הרמב"ן דהוי מצה דלא בעי שימור משום דאינו בא לא לידי חימוץ ולא לידי סרחון כלל. [ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ליישב דעת רש"י]:
ועיין במהרש"א לר"ש לעיל בפסחים דף כ"ח ע"ב דמוקי היקישא חמץ למצה בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו ופריך שם ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפקא לי' מבערב תאכלו מצות מ"מ אכתי תקשי הא איצטריך היקישא להך דרשא דהכא בסוגיין. ונ"ל דבצל"ח דקדק למה הביא הש"ס קרא דפ' ראה ושביק קרא דפ' בא והוא היקישא שהביא לעיל בפסחים דף ה' ע"א כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ולפענ"ד נראה עפמ"ש בהשגות הראב"ד פ"ה מחמץ בספרי הרמב"ם אשר לפנינו עמ"ש הרמב"ם שם אבל הקטניות כגון אורז ודוחן וכו' אין בהם משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכו' עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ ה"ז מותר באכילה שאין זה חמץ אלא סרחון וכתב עליו הראב"ד אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים לו דנהי דאינן עושין חמץ גמור ואין חייבין על חימוצו כרת אבל נוקשה מיהו הוי ואסור ודלא כהרה"מ שם בה"ב שסובר דאמי פירות קאי הראב"ד ועיין בח"י סי' תנ"ג ומה שהק' עליו הח"י שם מפסחים קי"ד דאמרינן מאי שני תבשילין אר"ה סילקא וארוזא ואר"א ש"מ מדר"ה לית דחייש להא דריב"נ וכו' ולדעת הראב"ד אכתי קשה אפילו לדידן הא עכ"פ נוקשה הוי. י"ל דלכאורה קשה האיך מוכח דלא כריב"נ הא גם לדידי' משכחת לה תבשיל אורז בשדי לי' לתוך רותחין עיין רש"י פסחים דף ל"ט ע"ב ד"ה אדמבשל ועיין במג"א סי' תנ"ד סק"ד ובמחה"ש שם ועיין מקו"ח סוס"י תס"ב. אבל לק"מ דהרי אמרינן בסוגיא ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ ופרש"י בלשון א' לאכול ממנו תבשיל בפסח ודחה פי' הב' וא"כ הרי הב"נ אוסר בכל ענין תבשיל מאורז ודוחן אפילו באופן שמותר מה' מינים והרי גם מה' מינים אינו מותר אלא בשדי לי' ברותחין דאל"כ אדמבשל לי' מחמע וא"כ באורז ודוחן עכ"ח גם בכה"ג אסור משום דממהר להחמיץ ואולי החשש שמא יניחו המים מרתיחתן מעט ויחמוץ ועיין במחה"ש הנ"ל ואף דבלא"ה בבישול שהוא חם ממהר להחמיץ אפילו בה' מינים מ"מ אורז ודוחק ממהר להחמיץ. יותר [ומזה פלא בעיני עמ"ש הפנ"י בפסחים דף ט"ל לשיטת רש"י דמי דמי פירות לבד נמי מחמיץ א"כ מה חילוק יש בין משחא ומלחא למיא ומלחא ואין לומר דמיא ומלחא ממהר להחמיץ משא"כ משחא ומלחא דהא בבישול מיירי והכל ממהר להחמיץ עיי"ש והרי כאן מבואר להדיא בדברי ריב"נ דאפילו בבישול יש חילוק בין דבר הממהר להחמיץ בעצמותו גם בלא בישול לדבר שאינו ממהר להחמיץ בעצמותו אלא ע"י בישול וצ"ע] וא"כ קאמר שפיר לית דחש לדריב"נ דלדידי' אסור לעשות תבשיל של אורז. אלא דאכתי קשיא איך קאמר לית דחש לריב"נ דאמר אורז מין דגן וכו' הלא אפילו אי אית לן בזה כריב"נ אכתי מותר לעשות תבשיל אורז כקושיא הנ"ל. אלא דקשיא מדין אחר של ריב"נ דאוסר באורז ודוחן וא"כ הו"ל לומר לית דחש לדריב"נ דס"ל שקרוב להחמיץ אבל בהאי דאורז מין דגן הוא אפשר דחיישינן לדריב"נ. ועכ"ח צ"ל דפשיטא לי' דאי ס"ל בהאי כריב"נ דחייבין על חימוצו כרת ודאי דאסור תבשיל מאורז כאידך דריב"נ ועיין בתוס' מנחות דף נ"ד ד"ה אין מחמיצין מ"ש ליישב שיטת רש"י מהאי דלא ליחרוך אינש תרתי שבולי וכו' דכיון דאינו רק נוקשה לא חיישינן חששא רחוקה דילמא נפקא מיא מהאי ובלע אידך רק אם הי' מחמיץ חמץ גמור שיש בו כרת עיי"ש. וא"כ א"ש לדעת הראב"ד דאורז הי' נוקשה שפיר יכול לעשות ממנו תבשיל דשדי לי' ברותחין כקושיא הנ"ל ולא חיישינן שמא יניחו המים מרתיחתן רק לריב"נ דהוי חמץ גמור שיש בו כרת אבל לדידן דלא הוי רק נוקשה לא חיישינן לזה:
והנה בפסחים דף מ"ג ילפינן נוקשה בעיני' בלאו מקרא דכל מחמצת לא תאכלו ע"ש בש"ס וראשונים, ולפ"ז א"ש דלא הביא מקרא זה דאיי"ח מצה באורז ודוחן דאדרבה מקרא זה' הוי יוצא באורז ודוחן דהא נוקשה הוא והרי הוא בכלל כל מחמצת ולהכי מייתי היקישא מקרא דלא תאכל עליו חמץ דמייר' בחמץ גמור למילף דמה שאינו נעשה חמץ גמור אינו יי"ח מצה ולהכי אינו יוצא באורז ודוחן ועיין תוס' שבועות דף כ"ג סוד"ה שכר מנזיר:
ועיין תוס' שבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי' שהקשו אמאי לא אמרינן דמשו"ה ר"י לא אמר כר"ל משום דר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ בח"ש נמי מושבע ועומד הוא. ותי' בתירץ הב' דהוי מצי לאוקמי בשלכדה"נ דאינו אסור רק מדרבנן כמו ח"ש לר"ל. והקשה מהרש"ל שם דא"כ תקשי אמאי פוטר ר"ש. ותי' משום דר"ש מחייב בכל איסורין בכ"ש א"כ הה"נ דמחייב בשלכדה"נ ע"ש. ודבריו מובנים עפ"ד הרמ"ה שהביא הריטב"א במכות י"ז אהא דאר"ש כ"ש למלקות ול"א כזית אלא לענין קרבן דה"ט דלענין מלקות כיון שאוכל במזיד אחשבי' לאכילת איסור כ"ש לאכילה. משא"כ לענין קרבן דהוא בשוגג ל"ש אחשבי' ע"ש באריכות. וה"נ לענין שלכדה"נ נמי אמרינן לר"ש כיון דאכיל לי' כך אחשבי' ועיין באשר"י שבועות כ"א ע"ב ועיין במג"א ומחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד. וכבר הבאתי לעיל דברי רש"י בפסחים דף מ"ג ד"ה מאן תנא וסוד"ה שיאור דהא דצריכי' ריבוי לנוקשה משום דאי לאו ריבוי הי' ראוי להתיר משום שהוא רע ואינו ראוי לאכילה. ולפ"ז לר"ש דס"ל כ"ש למכות ולדידי' גם שלכד"א חייב באוכל במזיד כמו בכד"א כנ"ל א"כ לדידי' ל"צ רבוי כלל לנוקשה רק חייב כרת באוכל במזיד כמו בשאר חמץ גמור ועיין פלתי סי' פ"ז אות ט"ו. ומעתה לר"ש כיון דנוקשה הוא כחמץ גמור א"כ נוקשה ג"כ הוא בכלל לא תאכל עליו חמץ. וא"כ גם מה שאינו ראוי לעשות רק נוקשה ג"כ יוצאין בו י"ח מצה גם אי ילפינן היקישא מלא תאכל עליו חמץ דהוא קרא דמייתי בשמעתין ועכ"ח אי ממעטין אורז ודוחן מהא היקישא דאינו יוצא בהן י"ח מצה עכ"ח צ"ל דאורז ודוחן אפילו נוקשה לא הוי וכיון דכן שפיר ילפינן לדידי' דאין יוצאין באורז ודוחן מקרא דכל מחמצת דפ' בא וכקושית הצל"ח ואייתר לי היקישא דלא תאכל עליו חמץ להיקישא דלעיל דף כ"ח ע"ב בשעה שישנו וכו' ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל וא"ש:
ובזה נתיישב לי מה דקשיא לכאורה למה דהוי ס"ד דר"פ לקמן דטעמא דר"ל בעיסה שנילושה ביין שמן ודבש דאין חייבין על חימוצה כרת משום היקישא דלא תאכל עליו חמץ ומקשינן חמץ למצה דבמה שאיי"ח מצה אינו חייב עליו משום חמץ והלא מבואר לעיל דף כ"ח דאי מקשינן בהאי היקישא חמץ למצה שוב לא מקשינן בהאי היקישא מצה לחמץ דפריך שם ור"י שפיר קא"ל ר"ש ומשני ור"י א"ל ההוא לקובעו חובה אפילו בזה"ז הוא דאתא ופרש"י האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ וכו' ואף דאין היקש למחצה מ"מ אי מקשינן מצה לחמץ לא מקשינן חמץ למצה. ועיי"ש בפנ"י וצל"ח ולפ"ז לס"ד דר"פ דה"ט דר"ל משום דמקשינן חמץ למצה א"כ שוב לא מקשינן מצה לחמץ בהאי היקישא וא"כ מנ"ל לדידי' דאינו יי"ח מצה באורז ודוחן. ולהנ"ל א"ש דהוי ס"ד דר"פ דר"ל ס"ל כר"ש דכ"ש למכות וא"כ גם שלכד"א הוא בלאו וכרת וא"כ הוי נוקשה כחמץ גמור כנ"ל וא"כ לא איצטריך כלל היקישא דלא תאכל עליו חמץ למעט אורז ודוחן ממצה דילפינן לי' מהיקישא דכל מחמצת דפ' בא. מה אמרת הלא אורז חמץ נוקשה הוי וליכא למעוטי' מכל מחמצת כנ"ל. ז"א דאי חמץ נוקשה גם מהיקישא דלא תאכל ליכא למעוטי' דהא נוקשה הוי כחמץ גמור וכנ"ל ועכ"ח אי איכא למעוטי אורז ודוחן ממצה אפילו נוקשה לא הוי ושוב שפיר ממעטין לי' מכל מחמצת ואייתר היקישא דלא תאכל לאקושי חמץ למצה דאינו חייב משום חמץ בעיסה שנילושה ביין וכו':
ומיושב ג"כ לפ"ז מה שיש להקשות לכאורה מ"פ ר"ה בדר"י מהמחהו וגמעו דחייב משום חמץ אף דאינו יוצא משום מצה הלא התם לא כתיב קרא במצה דאינו יוצא בהמחהו וגמעו אלא דמצד הסברא אמרינן כן דאינו יוצא כיון דאינו אכלו רק שותיהו ומצד אותה הסברא בעצמה הי' ראוי' ג"כ לומר דאינו חייב משום חמץ כיון דאינו אכלו רק שותהו רק דגלי רחמנא נפש לרבות השותה דחייב משום חמץ וא"כ לא יהי' עדיף היקישא דחמץ למצה מהסברא דגבי חמץ גופא דאתי נפש לאפוקי מסברא זו ומכ"ש שהוא לאפוקי מהיקישא דחמץ למצה כיון דגם במצה אינו אלא מצד סברא זו דשייך גבי חמץ. ובלאה"נ ל"ש לומר היקישא בדין שהוא אצל דבר שאתה בא להקיש אליו רק מצד הסברא כמ"ש הפנ"י בכמה דוכתי' אבל גבי עיסה שנילושה במשקין דאינו יוצא משום מצה מגזיה"כ לחם עוני שפיר י"ל דמקשינן חמץ למצה במה דגלי בי' קרא ועיין פנ"י. ולפמש"ל א"ש דתוס' בחולין דף ק"ך ד"ה לרבות הקשה ל"ל קרא נפש לרבות השותה הא שתיי' בכלל אכילה כדרשינן בשבועות דף כ"ג וכו'. ותי' דהתם במילי דשתיי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו. פי' וא"כ צריך ריבוי משום דהוי שלכד"א. ולפ"ז פריך שפיר דאי נימא דטעמא דר"ל משום היקישא תקשי הלא צריך היקישא לאורז ודוחן דאיי"ח מצה ומנ"ל לאקושי חמץ למצה וכ"ת דאורז וכו' הא ידעינן מכל מחמצת וכו' ז"א דאכתי תקשי דילמא אורז ודוחן נוקשה וליכא למילף מכל מחמצת רק מלא תאכל וכו' א"וו צ"ל דר"ל ס"ל כר"ש דכ"ש למכות ושלכד"א נמי חייב וא"כ אי נוקשה הוי גם מלא תאכל א"א למעט אורז ועכ"ח דאורז אפילו נוקשה לא הוי וא"כ שפיר ילפינן מכל מחמצת ואייתר היקישא דלא תאכל לדרשא דהכא בסוגיין וכיון דס"ל עכ"ח דשלכד"א א נמי חייב שוב מצד הסברא חייב בחמץ דשתיי' בכלל אכילה כקושית תוס' בחולין הנ"ל וגם יי"ח מצה ועכ"ח הא דאיי"ח מצה היינו מגזה"כ לחם עוני דבהמחהו לא מקרי לחם וכדאמרינן בחולין שם לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא עיי"ש. וא"כ פריך שפיר נקיש חמץ למצה כיון דבמצה הוא רק משום דגלי קרא אבל מצד הסברא חייב בחמץ ויוצא במצה וא"ש כמובן:
אבל אין ליישב קושי' הנ"ל ולומר דהכי פריך דאי נימא דמקשינן חמץ למצה א"כ כיון דגלי קרא נפש דחייב משום נקיש מצה לחמץ דיוצא גם משום מצה. ז"א דאדרבה השתא בס"ד דמקשינן חמץ למצה הא לא מקשינן מצה לחמץ וכמש"ל. וגם אין להשיב עמ"ש דהשתא ס"ד דר"ל ס"ל כר"ש דכ"ש למכות הא ר"ל ס"ל ביומא ע"ד ח"ש מותר מה"ת. ז"א די"ל דהא דח"ש מותר מה"ת היינו היכא דל"ש אחשבי' כגון ע"י תערובות וכמ"ש תוס' ע"ז דף ס"ח ד"ה מכלל בשם הר"י דבתערובות לא אמר ר"ש כ"ש למלקות יעיי"ש. וממילא מיושב קושית שעה"מ פ"א מחמץ הנ"ל דאמאי לא אמרינן בחולין דף ק"ך דאי כתיב חלב חמץ לא אתי' מיני' משום דמקשינן חמץ למצה וכו' ולפי הנ"ל א"ש דדוקא לר"ל דס"ל האי היקישא פריך שפיר משום דעכ"ח ס"ל דלוקין בשלכד"א. אבל לפי האמת דקיי"ל דשלכד"א אינו רק איסורא בעלמא א"כ נוקשה אינו כחמץ גמור וס"ל דאורז ודוחן נוקשה הוי וליכא למעטינהו ממצה מקרא דכל מחמצת וא"כ צריך היקישא דלא תאכל וכו' לאקושי מצה לחמץ ולא מקשינן חמץ למצה ול"צ נפש למעט. וגם כיון דמצד הסברא אינו חייב בשותה משום חמץ וגם אינו יוצא משום מצה רק דנילף חיוב חמץ במה מצינו מחלב וכו' לא ס"ד למימר היקישא חמץ למצה כקושיין דאיצטריך נפש למעט וא"ש:
ועיין בסוגיין דף ל"ה ע"א מתני' דלא כריב"נ וכו' ותמה הפנ"י וצל"ח שם למה הביא כלל הך ברייתא דתני' ריב"נ אוסר באורז ודוחן כיון דמזה לא מוכח כלל דמתני' דלא כריב"נ דאפשר לומר דקרוב להחמיץ הוי ולא חמץ גמור ובאידך ברייתא מפורש להדיא דאדם יוצא בו י"ח מצה בפסח ע"ש. ונ"ל דהנה כבר הבאתי לעיל דעת הרמב"ן במלחמות דבמצה שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא דכמו דילפינן מושמרתם את המצות שאינו יוצא במצה שאינה משתמרת לשם מצה כ"ש דילפינן מיני' שאינו יוצא במצה שא"צ שימור כלל וכמו דממעטין מיני' רבוכה בירושלמי. והנה מה דאמרינן באורז ודוחן שאינו בא לידי חימוץ י"ל בשני פנים:
א') דודאי ממהר להחמיץ כה' מינים אלא דאין חימוצו חימוץ אלא סרחון. ב') י"ל בהיפך דאינו בא לידי חימוץ שאין בטבעו להחמיץ כלל אבל אם אירע שנתחמץ כגון אצל האש וכדומה הוי חימוצו חימוץ ולא סרחון וחייבין על חימוצו כרת. ועיין בלשון רש"י ד"ה אורז ודוחן. אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין. נראה שהם ב' דברים. הא' שאין עושין חמץ ואין בטבעם להחמיץ ושנית שאם אירע שמחמיצין אותן הוא סרחון. דאם הוא חדא מילתא שאין עושין חמץ משום דחימוצים סרחון הי' לי' לרש"י לומר אין עושין חמץ שאם מחמיצין אותן מסריחין שאז הי' נתינת טעם דלהכי אין עושין חמץ יען שהוא סרחון אבל לשון ואם מחמיצין בוי"ו מורה באצבע שהם ב' דברים וכדברינו ומ"מ י"ל דאיי"ח מצה אף דאם מחמיצין אותה חייב עליו כרת וליכא למעוטי מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ וכו' אפ"ה כיון שאין בטבעה להחמיץ שוב א"צ שימור וממעטין לה דא"י בה י"ח בפסח מושמרתם יצתה זו שא"צ שימור. ולפ"ז תקשי מה קאמר מתני' דלא כריב"נ דאמר אורז מין דגן וחייבין על חימוצו כרת דילמא נהי דלדידי' חייב כרת משום חמץ מודה דאינו יוצא במצה משום שא"צ שימור וכנ"ל. אך ז"א דהרי ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ א"כ הרי אדרבה ס"ל שממהר חימוצו וכיון דס"ל דאין חימוצו סרחון דהא מחויב עלי' כרת וגם בטבעו למהר חימוץ א"כ שפיר צריך שימור ויוצא בו במצה ועכ"ח מתני' דלא כריב"נ. ולפ"ז י"ל דהא דקתני בברייתא שני' ואדם יוצא בה י"ח בפסח לא בפירש אתמר דשמעינן לריב"נ הכי אלא מכללא אתמר דשמעינן לריב"נ דחייב על חימוצו כרת ושמעינן לי' נמי דאוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ וא"כ ודאי יוצא בה י"ח בפסח דהא אין כאן שום סברא שלא יצא ולהכי מעיקרא לא נקט אלא דאמר אורז מין דגן וחייבין על חימוצו כרת ולא סיים ויי"ח בפסח לפי דלא שמעינן לי' כלל לריב"נ דאמר יי"ח אלא מכללא דהני ב' דברים כנ"ל ולפ"ז שפיר צריך להביא ברייתא דאוסר באורז ודוחן ועיין בזה ותמצא דסוגיין עולה כהוגן וא"ש:
ובגמרא שם איתבי' ר"ה בדר"י וכו', והא הכא דאין אדם וכו' ומהרש"א ז"ל תמה דתקשי לי' הכי ממתני' דקתני אבל לא בטבל וכו' והא הכא דאיי"ח ח מצה וחייבין על חימוצו כרת יע"ש ודבריו תמוהים אנא מוזכר דחייבין כרת עלי' דילמא באמת אין חייבין כרת משום היקישא לר"ל כמו בנילוש במשקין. ותירוצו עוד תמות ביותר שכתב דלר"ש קושטא הוא דאין חייבין עלי' כרת דאין אחע"א מ"מ תקשי לרבינא לקמן דף ל"ו דאף לרבנן דאחע"א נמי איי"ח מצה משום שאסור אף משום בל תאכל טבל ע"ש. ומכ"ש דתקשי למ"ש הר"ן במתני' דה"ט דאינו יוצא בטבל וכו' משום מצהב"ע ע"ש וכ"כ הרה"מ פ"ו מחמץ ה"ז בדעת הרמב"ם ועיין תוס' סוכה דף ל' סוד"ה משום ושם דף טי"ת ד"ה ההוא ובשג"א סי' צ"ו והא הכא דאינו יוצא במצה וחייב כרת. ונ"ל לפרש דבריו דקשיא לי' אמאי לא העמיד ר"ל דבריו אמתני' לומר דבטבל אין חייבין על חימצו כרת לפי שאינו במצה ולמה נקט מילתא בעיסה שנילושה ביין וכו' ועכ"ח דבטבל באמת ס"ל דחייב על חימוצו כרת ואי טעמי' דר"ל משום היקישא תקשי לי' אמאי יתחייב באמת וע"ז תי' משום דעכ"פ לר"ש הוא להיפך יען שאין בו חמץ לכן אינו יוצא משום עצה וא"כ לא הי' אפשר לר"ל למנקט בטבל דמשום שאין במצה אינו בחמץ דהא אדרבה משום שאינו בחמץ אינו במצה לר"ש ולהכי נקט לי' בעיסה שנילוש במשקין ואה"נ דלמ"ד נמי אחע"א אינו חייב בטבל כרת משום חמץ משום היקישא למצה דאינו יוצא משום מהב"ע או משום דאסור אף משום בל תאכל טבל אלא דנקט לי' בגוונא דשייך גם לר"ש וא"ש דלא פריך לי' ממתני' וא"ש:
והנה ברש"י בסוגיין ד"ה ביין ושמן כתב דלא נתן בה מים ובד"ה אין חייבין על חימוצו כרת דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן עיי"ש. מבואר מדבריו להדיא דר"ל מיירי במי פירות לבד בל' מים ובתוס' שם דף ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות היינו להתחייב כרת כדאמרי' בהדי' אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית בי' וכו' והקשה מהא דאמרינן לקמן דף מ' גבי חצבא דאבישונא דלרבא אפילו זקיפא נמי שרי משום דהוי מי פירות ואין מחמיצין משמע דשרי לגמרי יעיי"ש ובתוס' מנחות דף צ"ד ד"ה אין מחמיצין הוסיפו להקשות גם מהא דפליג רבא על אביי דאמר בפסחים דף מ' הנ"ל לא ליחריך אינש תרי שבולי בהדדי וכו' ואמר רבא מי פירות נינהו ואין מחמיצין, וכן מהא דשרי בפסחים דף ט"ל ע"ב ותיקא במשחא ומלחא אלמא דמי פירות לבד שרי לגמרי ואפילו איסורא לית בי'. ועוד הקשה ממנחות דף נ"ז דאמרינן אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ וכו' ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין ומשני ר"ל אומר הי' ריוה"ב מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ואי נימא דמי פירות לחוד נמי הוי נוקשה אמאי צריך לשנויי דמגבלה במים הא אפילו במי פירות לחוד נמי י"ל דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ דהא הוי נוקשה ונוקשה פסול למנחות כדמשמע במנחות דף נ"ג וכו' ומזה הוכיחו דמ' פירות לחוד אפילו נוקשה לא הוי ור"ל מיירי במי פירות עם מים וא"כ לפרש"י הנ"ל דר"ל מיירי במ' פירות לחוד הד"ק תוס' לדוכתא ונלע"ד דבשו"ע סי' תס"ב ס"ו כתב חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים ובמג"א שם סק"ו הקשה מהא דכתב שם בשו"ע ס"ג דמותר ללוש ביין אעפ"י שא"א לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר ואף לכתחילה רגילין ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק ואעפי"כ אין לחוש להם הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה ועיי"ש שדחק לתרץ ואח"כ הביא בשם כ"ח שתירץ דבס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שחוסם אח"כ הוי כמו נתבטל ונשתנה טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט ח"א סי' ער"ב דהוי כמו מ' גשמים שנשתנו בתוך הענבים ועיין במחה"ש שפי' דר"ל דהא על כל הענבי' במחובר יורדין עליהם גשמים ונבלעים תוך הענבים ותקשי דלכל יין יהי' דין מי פירות עם מים שממהר להחמיץ אעכ"ח שהמים גופא נשתנה בתוך הענבים ונהפך ליין עיי"ש ובבדה"ב בשם הרשב"ץ ועיין במג"א סי' רט"ז סק"ג ובח"י סי' תס"ז אות ט"ז תורף הדברים דקשה על כל מי פירות דאמרינן דאין מחמיצין נהי דמי פירות לחוד אינו מחמיץ הא עם מים ממהר להחמיץ והלא כל מי פירות מעורב עם מים שהרי ירדו עליהם גשמים במחובר וצ"ל דגם מי גשמים נהפך בהם מחובר למי פירות ועיין תשו' רשב"א שהביא ב"י בסי' תס"ז ועיין תשו' מעיל צדקה סי' ס"ט ועיין פ"ת יו"ד סי' פ"א אות זי"ן הביא בשם תשו' חב"י סי' ל"ח בפרה חולבת שיצא ממנו דם עם חלב ופסק לאסור משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון דיש דם בחלב או אדמימות מוכח דעדיין לא נשתנה הדם לגמרי לחלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש והחמאה שנעשה מזה החלב ימכר לכותי באופן שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל וכן הכלי ימכר עיי"ש, ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דודאי מי פירות אין בטבען להתחמץ כלל לא חימוץ ולא סרחון או שיש בטבען להתחמץ רק חימוץ שלהן הוא סרחון אבל יש להבחין בטעם או בריח או באופן אחר הבדל בין חימוץ שהוא הסרחון גמור לשאר חימוץ, וא"כ ודאי אין לחוש על מי פירות שמא המים שבאו על הפירות במחובר לא נשתנה למי פירות והוי מי פירות עם מים ויבא לידי חימוץ משום דמסתמא אמרינן דודאי נשתנו אבל אם אנו רואין שנתחמץ ומרגיש בהם חימוץ שאינו סרחון אז אמרינן דודאי המים שבאו עליהם במחובר לא נשתנו למי פירות והוי מי פירות עם מים דהוה חמץ נוקשה. ולפ"ז, א"ש דודאי גבי חצבא דאבישונא ותרי שיבולא ותיקא במשחא ומלחא שפיר שרי' משום מי פירות אין מחמיצין דלא חיישינן שמא המים לא נשתנו ומי פירות בלבד אין מחמיצין כלל אבל ר"ל מיירי בעיסה שנילושה ביין שמן ודבש ואנו רואים שהחמיץ שפיר קאמר אין חייבין לא חימוצה כרת אבל איסורא איכא כיון דאנו רואין שהחמיץ אמרינן דהמים שבו לא נשתנו והוי מי פירות עם מים דהוי חמץ נוקשה:
ובזה א"ש מה דקשה לכאורה לדעת הרמב"ם פ"ו מחמץ ה"ה דבמצה שנילושה במי פירות יי"ח בפסח רק בנילושה ביין ושמן וחלב אינו יוצא וכתב הרה"מ שם דטעמו מדאמרינן בגמרא פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש וסובר הרמב"ם דדוקא נקט יעיי"ש ועיין בבעה"מ ורמב"ן במלחמות בסוגיין ובריא"ז שסביב הרי"ף וא"כ תקשי למסקנא דה"ט דר"ל משום מי פירות אין מחמיצין וא"כ למה פרט ר"ל הכי תלת יין שמן ודבש ול"א סתמא שנילושה במ' פירות דהא לענין מי פירות אין מחמיצין כתב הרמב"ם פ"ה מחמץ דהכל בכלל מי פירות. ולפמ"ש דדוקא הני תלת מי פירות ודכותיהו שבא עליהם מים במחובר הוא דאמרינן כרת הוא דליכא הא איסורא איכא דחיישינן שמא המים לא נשתנו וכנ"ל משא"כ אותן מי פירות שלא בא עליהם מים לעולם אפילו איסורא ליכא:
ולפ"ז מיושב נמי דעכ"ח מוכח מדרבי' מנחת נסכים לחימוץ דמגבלה במים וכשרה דאי פסולה תקשי הא מי פירות לבד אין מחמיצין רק הא דאיכא איסורא לר"ל במי פירות לבד היינו משום דאמרינן שהמים שבו לא נשתנו א"כ כבר נפסלה המנחה קודם שנתחמצה משום מים שבו אי פסולה במגבלה במים ושוב אינו חייב משום חימוץ ועיין ברמב"ם פי"ב ממעה"ק הי"ט ולהכי אר"ל מגבלה במים וכשרה ואדרבה מדויק בזה למה לא אמר ר"ל הב"ע כשגיבלה במים ואומר הי' ריוה"ג מגבלה במים וכשרה דהרי בסתמא מגבלה בשמן דהא משו"ה ס"ל למקשן דפסולה במגבלה במים משום דשמנה מרובה וסתמא אינו נותן מים וכמ"ש התוס' ד"ה מ"כ, ולהנ"ל א"ש דלא חזר מסברת המקשן שגיבלה בשמן לחוד רק כיון שבאה לידי חימוץ איגלי בהתתי' שהמים שבשמן לא נשתנו ושפיר בא לידי חימוץ אלא שבא לתרץ דלא תקשי שהיתה מנחה פסולה קודם החימוץ משום דגם מגבלה במים כשרה אבל ל"צ לאוקמי' כלל שגיבלה במים:
ובזה י"ל מה שהביא תוס' דרש"י נסתפק במי בצי' אי חשיב מי פירות או לא משום שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהם יותר מבמים אבל ר"ת נהג היתר בדבר וכו' ולכאורה אין אנו יודעי' במה נסתפק רש"י ומה פשיטותא דר"ת וגם מאי שייטא למה שפלפלו בתוס' קודם לזה, ולהנ"ל א"ש די"ל דרש"י ור"ת אזלי לשיטתייהו דרש"י ס"ל דר"ל מיירי במי פירות לחוד וק' קושי' תוס' הנ"ל וצ"ל כנ"ל דאם רואי' חימוץ אנו תולי' שהמים לא נשתנו מברייתו והנה להבחין זה אם בא לידי חימוץ כדי שנאמר שהמים לא נשתנו י"ל בא' מב' פני' או דמי פירות אין העיסה נעשה עבה בשום אופן אפילו יניחנו כמה ימים ואם רואי' שנעשה עבה עכ"ח שיש חימוץ והמים לא נשתנו וא"כ במי בצי' דנעשה עבה עכ"ח לאו מי פירות הן אלא מי' דביעא בעלמא וי"ל ג"כ דגם במי פירות נעשה העיסה עבה אלא דהוא סרחון רק דיש להבחין בטעמו וריחו אם אינו רק סרחון מ' פירות לחוד אז יש בו גם חימוץ ואם מרגישי' בו גם חימוץ בטעמו אמרינן דמים לא נשתנו. ולפ"ז מי בצי' שר' אף דהעיסה נעשה עבה משום דאינו רק סרחון זה ספיקו דרש"י ז"ל אבל ר"ת לשיטתו שדחה פי' רש"י ועכ"ח לא ס"ל תי' הנ"ל משום דמסתמא אמרי' דמים שבמי פירות נשתנו מבריתו ובמה שנתפח אין להבחין שהוא חמץ דגם מי פירות מתפיחי' אלא שהיא סרחון וגם בטעם ס"ל דאין להבחין אם הוא סרחון לבד או יש בו גם חימוץ ועכ"פ עכ"ח ס"ל דגם מ"פ מתפיחי' דאל"כ ודאי יש להבחין ולמה דחה פירש"י ז"ל הא י"ל כנ"ל וא"כ אין ראי' כלל מהא דמי בצי' מתפיחי' שאינו מי פירות ולהכי פשיטא לי' לנהוג היתר בדבר:
ובתשו' נוב"י תנינא או"ח סי' נ"ז תמה ע"ד תוס' הנ"ל שכ' חמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם דף נ"ג דקאמר התם שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות וכו' הלא שם במנחות נ"ג הסוגי' כך ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומפרש שם דהקושי' הוא בשיאור דר"י לר"י וכו' ומסיק שם מצה תהי' הכתוב קבעה חובה וא"כ אדרבה מוכח משם דשיאור דר"י לר"י לא מחויב עליו משום חמץ גבי מנחות דהא משו"ה פריך ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דשיאור לאו היינו חמץ ומ"מ לאו מצה הוא ואימא דכשר למנחות דלא בעי מצה לעיכובא רק למצוה ולעיכובא אינו רק שלא יהי' חמץ ונהי דמסיק דמצה תהי' לעיכובא היינו דשיאור פסול למנחות משום שאינו מצה ובעי' מצה דוקא אף לעיכוב אבל אכתי אינו לעבור בלאו דלא תאפה או לא תעשה חמץ יעיי"ש שמתוך כך דחק להגיה דר"מ לר"מ ועיי' תשו' בית אפרים או"ח סי' מ' מש"כ ליישב הגי' ותל"י כיוונתי לדעתו הגדולה גם אני:
אמנם מה שנ"ל עוד בזה דהנה במנחות דף נ"ו ע"ב אר"א הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליו חייב עלי' כמעשה שבת ובתוס' שם ד"ה הניח כ' ואע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה דמשמע מידי דעשיי' כגון לישה ועריכה ואפי' וקיטוף ה"נ לא תעשה קרי' בי' יעיין בתוס' שם ד"ה ומעשה שבת. ולפ"ז נ"ל דהה"ד במנחה שדינה להיות נלישה במ"פ אפי' רק למצוה ולא לעיכוב ואחד לשה במים והלך וישב לו ונתחמצה מאליו נמי חייב משום מחמץ לשי' התוס' דמי פירות לחוד אין מחמיצין ואלו הי' לשה כמצותה לא היתה מחמצת רק ע"י מים שנתן בה החמיצה א"כ לא תעשה חמץ קרי' בי' ומה לי שאור ומה לי מים כיון שנתן בה דבר הגורם חימוץ ודאי במנחה שדינה להיות נילושה במים אינו חייב על נתינת המים שהוא בדין. ומה שהניחה להחמיץ אח"כ הוא מאליו בלא עשיי' אבל אם נתינת המים הי' שלא כמצותו נתינת המים עשיי' מקרי כמו נתינת שאור וחייב עלי' משום מחמץ ועיין נוב"י קמא או"ח סי' כ"ב שהק' מנ"ל להאי תנא דסובר מנחת נסכי' מגבלה במים וכשרה דילמא באמת פסולה וכמו שהיתה סברא פשוטה למקשן דפסולה ומטעם שכ' תוס' שם ד"ה מ"נ וכו' ותי' דמהאי גופא נפ"ל מדאיתרבי מ"נ לחימוץ ממילא מוכח דמגבלה במים וכשרה דאל"כ לא משכחת לה חימוץ במי פירות לחוד וכ"כ בס' בה"ז שם ולדברינו הנ"ל אכתי קשי' מנ"ל לר"ל דמגבלה במים וכשרה ודילמא הא דאיתרבאי מ"נ לחימוץ לאו היינו משום דגילתה תורה בזה דכשרה במגבלה במים אלא דלעולם פסולה רק דלהנ"ל דאם פסולה במים א"כ כשמגבלה במים מחמצה כמו אלו נתן בה שאור וא"כ נהי דגם בלא החימוץ נפסלה משום גיבול המים מ"מ גילתה תורה דהא דאינו מחויב משום מחמץ בפסולה משום דדרשי' אשר תקריבו לד' כשרה ולא פסולה היינו כשנפסלה קודם שמחמצה אבל אם המחמץ והפסול באים כא' שפיר חייב משום מחמץ כדאשכחן בכמה דוכתי' דבאים כא' שאני עיי' שבת צ"ט ע"ב גבי עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדדי קאתי ועיין בשבת ד"ח תוס' ד"ה רחבה. וצ"ל דשפיר מוכח דמגבלה במים וכשרה דאי פסולה איך חייב במ"נ משום מחמץ נהי נמי דהמעשה שמביא החימוץ בא בפעם א' עם הפסול של גיבול במים מ"מ קודם שבא לידי חימוץ כבר נפסלה ואינו ראוי' להתחייב משום מחמץ דהא גם אחר שנפסלה מצי לאהדורי מעשיו הראשונים שלא יניחנו לבא לידי חימוץ. והנה זה תלי' בב' לישנא דהש"ס כתובות דל"א גבי זורק חץ דללישנא משום דא"א להנחה בלי עקירה דיינינן כאלו חיוב מיתה גם על העקירה ופטור על השיראי' משום קלבד"מ אף במעביר עיי"ש א"כ ה"נ כיון דא"א לבוא לידי חימוץ בלי נתינת המים דיינינן להתחייב על שעת נתינת המים משום מחמץ ובא בפ"א עם הפסול אבל ללישנא ב' דוקא בזורק משום דא"א לאהדורי פטור משום קלבד"מ אבל במעביר משום דאפשר לאהדורי חייב דדיינינן כאלו חיוב ממון בא קודם חיוב מיתה ה"נ דיינינן כאלו הפסול בא קודם החימוץ ואין לחייבו משום מחמץ רק אי מגבלה במים כשרה וכמש"כ ועיין שבת דק"ב ותוס' שבועות די"ז ע"ב ד"ה אלמא וכו':
אלא דלפ"ז הדר תקשי איך משכחת בהניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאליו שיתחייב משום מחמץ אי נימא דאינו חייב משום מחמץ אלא כשהוא חמוץ גמור ולא בנוקשה והלא קודם שנעשה חמוץ גמור נעשה שיאור שהוא נוקשה ונוקשה אעפ"י שאינו חמוץ ואינו חייב משום מחמץ מ"מ פסול למנחה מדכתיב מצה תהי' וא"כ הלא בא לידי פסול קודם שבא לידי חיוב והדר תקשי איך יתחייב משום מחמץ. אעכ"ח דגם משום מחמץ חייב בנוקשה ואין הפסול קודם החיוב וא"כ הדר תקשי אי מי פירות לחוד הוי נוקשה ל"ל לר"ל למימר מגבלה במים וכו' בלא גיבול מים נמי משכחת מנחת נסכים לחימוץ דהוי חמץ נוקשה וזה כונת התוס' בלא גיבול מים נמי איצטריך שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה. ואין לומר דבנוקשה אין חיוב משום מחמץ דהא חמץ נוקשה פסול למנחה וכו' שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות ואי אינו חייב משום מחמץ עד שהוא חמץ גמור א"כ הפסול קודם החיוב ואיך משכחת שיתחייב משום מחמץ וא"ת מכיון שהתחלת החימוץ הוא קודם הפסול שפיר מחיוב משום מחמץ א"כ פשיטא תקשי דלא מוכח מגבלה במים וכשרה אלא דלעולם פסולה רק דבגיבול במים גופא הוא מחמץ וכקושיין הנ"ל וא"ש:
ועפי"ז נבון דברי הרא"ש בסוגיין התמוהי' שכ' ע"ד ר' אלפס והשתא לדבריו אפי' מ"פ עם מים אין מחמיצין וק' מההיא דלקמן דאמרי' ותיקא במים ומלחא אסירא במשחא ומלחא שרי אלמא מוכח דמ"פ עם מים מחמיצין וכן ההיא דמ"נ כדפרשתי לעיל ע"ש ודבריו תמוהי' דהרי הרי"ף חידש רק דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ יותר ממים לחודא אבל פשיטא דאם הניחו בלא עסק כשיעור חימוץ ודאי מחמיץ כמים לחודא וא"כ ל"ק כלל קושי' הרא"ש ועיין פנ"י דל"ו ורמב"ן במלחמות ועיין בש"ג. ובצל"ח הק' עוד לפי הבנת הרא"ש בדברי הרי"ף שאינו מחמיץ כלל תקשי לי' קושי' תוס' למה נקט ר"ל אין חייבי' על חימוצו כרת והלא אפי' אי' אין בו עיי"ש. ולענ"ד דברי הרא"ש נכוני' שגם הוא הבין בדעת הר הרי"ף דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ ומ"מ הק' שפיר והנה מהא דותיקא במי' ומילחא בפשיטות הק' שפיר למה צריך לאוקמי הא דתני שרי במשחא ומילחא הא אפי' במי' ומילחא נמי שרי בלא שהה שיעור חימוץ כיון דאינו ממהר להחמיץ [ועיין באשר"י לקמן דט"ל גב' ותיקא שכ' לפי שי' ר"א וכו' דמי פירות אין מחמיצין אפי' יש בו מים צ"ל לפי דבריו הכא כיון דלית בה מים לחוד אלא משחא עם המים אין מחמיצין והנה לכאורה נראה דק"ל לר"א למה אסור במי' ומילחא הא מי פירות עם מים אינו מחמיץ אלא דא"כ אין פי' לתירוצו כמובן וצ"ל דבקושי' הי' סובר דמלח הוי מי פירות ובתירוצו חידש דמלח הוי מים ועיין בר"ן שם ובש"ג כאן וזה באמת תי' הגמ' הא במי' ומלחא שהוא הכל מים אסור הא במשחא ומלחא כיון שאין מים לחוד דהיינו אלא משחא עמו אינו מחמיץ כלל. אמנם למ"ש דגם הרא"ש הבין בדעת הרי"ף רק שאינו ממהר להחמיץ א"כ אין לפרש כן ונ"ל דק"ל כמו"ש לוקי תרויהו במי' ומלחא הא דשהה הא דלא שהה ואין לומר דניחא לי' לאוקמא תרווייהו בדשהה ז"א דבשלמה במי' ומילחא בלא שהה שפיר יש רבותא דאפי' מלח שהוא חריף אינו ממהר להחמיץ אבל במלחא ומשחא דהוא הכל מי פירות אין רבותא בשהה כלל וע"ז תי' דמלח הוי מים וניחא לי' לאוקמא תרווייהו בדשהה ומי' ומילחא אסור ומשחא ומילחא כיון דלית בה מים לחוד אלא משחא עם המים דהיינו המלח אין מחמיצין אפי' בשהה וטעמא כמו"ש הר"ן שם לפי שהוא מועט ונשתנה צורתה ואין בו כח עם השמן עיי"ש ויש להאריך בדבריו אלו וצ"ע]:
אמנם ביתר דבריו נ"ל דס"ל לרא"ש דודאי לא יחלוק הרי"ף על המציאות דמי פירות עם מים ממהר לבא לידי חימוץ והחוש יעיד ע"ז ואפילו מי פירות לחודיהו נתחמצי' יותר מהר ממים אלא דפלוגתא הוא בזה דהסוברי' דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ ס"ל דמי פירות לחוד ממהרי' החימוץ אלא שהחימוץ שלהם הוא סרחון ומים אינו ממהר להחמיץ אבל חימוצו חימוץ וכשהם ביחד האחד גורר את חבירו כמו שהביא ב"י או"ח סי' תנ"ג בשם ירושלמי ורמב"ן גבי עושה עיסה מחטי' ואורז עיי"ש וא"כ מ"פ גורר המים למהר החימוץ והמים גורם המי פירות לעשות חימוץ לא סרחון לכן ס"ל דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ והרי"ף דס"ל דאינו ממהר ג"כ אינו מכחיש דמ"פ עם מים ממהרי' החימוץ אלא דס"ל דאין האחד גורר את חבירו אלא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ומה שנתחמץ מהר הוא מחמת המ"פ לחוד ואינו אלא סרחון לא חימוץ ומה שנעשה חימוץ מחמת המים אינו ממהר יותר מבמים לחודא ולפי"ז גם הרי"ף מודה דמתחמץ מחמת המים אלא שאינו ממהר להחמיץ מחמת מי פירות דזה הוי רק סרחון לא חימוץ. וע"ז הק' שפיר מהא דמ"נ ואקדי' מה שנ"ל סברא ישרה דהנה רש"י פי' חמץ נוקשה רע שאינו ראוי' לאכילה וא"כ חזינן דמשום שהוא נוקשה אינו אסור משום חמץ אלא בלאו למ"ד נוקשה בלאו מרבוי דקרא ולא בכרת ולחד מ"ד בלא כלום. ולפי"ז נ"ל דאם גיבול מנחה במי פירות וחמצה אף שאין זה חימוץ אלא סרחון למ"ד מ"פ לחוד אפי' חמץ נוקשה לא הוי מ"מ פסול למנחות של מצה משום שהוא רע ואינו ראוי' לאכילה ובמנחה כתי' מצות תאכל ונהי דחמץ נוקשה ל"ה אבל מצה נוקשה הוי ואינו יוצא בה בפסח אפי' בלי טעם דלחם עוני וכמו דאינו קרוי' מצה לענין פסח כמו כן אינו קרוי' מצה לענין מנחות כמוש"כ בתחילת דברינו בשם ב"ח ומהר"ל וא"ר וכעין דאמרי' נבלה שאינו ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה. ולפי"ז הק' הרא"ש שפיר על הרי"ף מה משני מ"נ מגבלה במים וכשרה מ"מ כיון שיש בו גם מי פירות ולדברי הרי"ף אין א' גורר את חבירו א"כ קודם שפעל המים פעולתו שיעשה חימוץ כבר מיהרו מי פירות שבו להחמיץ חימוץ שהוא סרחון ונעשה מנחה פסולה קודם שבא לידי חימוץ ואכתי ק' איך חייב במ"נ משום מחמץ אבל מדר"ל לא קשי' דשפיר נקט אין חייבי' על חימוצו כרת משום שיש בו מי פירות שאין מחמיצי' רק מביאי' לידי סרחון והוא נוקשה דע שאינו ראוי' לאכילה אבל איסורא איכא מפני המים שבו שמחמיץ חימוץ גמור ועולי' דברי הרא"ש לנכון:
והרא"ש בסוגי' הוכיח ג"כ דמ"פ לחוד אפי' נוקשה לא הוי דאל"כ למה צריך ר"ל למימר מגבלה במים וכשרה והביא ראי' דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה עיי"ש ודבריו אין להם ביאור. ונ"ל בכונתו דבמנחות נ"ד תני' אין מחמיצי' בתפוחי' משום ר"ח ב"ג אמרו מחמיצי' וכו' ופריך כמאן אזלה הא דתנן תפוח שרסקו וכו' לימא רחב"ג ולא רבנן וכו' וקשה מנ"ל למקשן דפלוגתייהו בהחמיץ מנחה של חמץ כגון לחמי תודה ושתי לחם דרבנן ס"ל דלא הוי חמץ ורחב"ג ס"ל דהוי חמץ ומתני' דתפוח רחב"ג ולא רבנן דילמא להיפך פלוגתייהו במנחה של מצה דרבנן ס"ל אין מחמיצי' בתפוחי' משום דמחמיץ ורחב"ג סובר דמחמיצי' משום דאינו חמץ ומתני' רבנן ולא רחב"ג אע"כ פשיטא לי' דליכא למ"ד דמנחה של מצה מותר להחמיץ בתפוחים שהוא נוקשה דנוקשה פסול למנחות וע"כ פלוגתייהו במנחה של חמץ ואם כן פריך שפיר נימא רחב"ג ולא רבנן דאי נמי לרבנן נוקשה הוי אין ליאסר בתפוח שפוגם יותר ממה שמשביח ועיין בר"ן. ע"ז בסוגי' דנוטלפ"ג וע"ז משני נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי ואסור עכ"פ מדרבנן וצריכין עדיין להתישב בזה בתי' הגמ' וצ"ע:
ובתוס' ד"ה מי פירות הנ"ל הק' לרשב"א דחומץ האדומי וכו' ואמאי והא חומץ האדומי מפרש התם דרמו בי' שערי פי' משימי' השעורי' ביין כדי שיחמיץ היטב והא מי פירות אין מחמיצי' ואפי' וכו' והנה תיבת אלו [פי' משימי' השעור' ביין כדי שיחמיץ היטב] הם שפת יתר ח"ו ואין להם שייכות לחזק קושיתם. ונלע"ד דלכאורה קשה מה שהביא מג"א רס"י תס"ב בשם ש"ג תפוחי' ורמוני' שהם חמוצים משקה היוצא מהם מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עיי"ש ואם כן מה הק' תוס' מחומץ האדומי דילמא לעולם מי פירות אין מחמיצי' אבל חומץ שהוא משקה חמוץ שפיר מחמיץ אמנם הדבר נכון לפמש"כ בעה"מ בפסחים מ"ד אחר שביאר שם שיש חומר בהמל"א מבעע"כ כ' ואי אמרת והא ד' מיני מדינה דמתני' כולהו לטעמא עבידי ובגמ' פרכי' א"ה חמץ בפסח נמי נחשבי' שהמל"א וכו' ותי' שכל העירובי' השנוי' במשנה אעפ"י שהם עשוי' לטעם טעמם משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם האי' שהוא הדגן ניכר בעירוב אלא שהוא מסייעו ליתן טעם חדש וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל איסורים שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד א' מיסודות המינים השנוי' במשנה אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברוב הטעמי' וכו' עיי"ש ועיין בטור או"ח סי' תמ"ב ובב"י שם ועפי"ד בעה"מ הנ"ל מובנים יותר דבריהם הקדושים עיי"ש, היוצא לנו מזה דחומץ האדומי אין איסורו משום טע"כ דזה לא מקרי תערובות חמץ אם שייך בי' טע"כ רק דינו דבכה"ת לענין טע"כ ומ"מ אינו מתבטל ברוב לפי שהוא מסייע להוליד טעם חדש להיות חומץ ואם כן ממנ"פ על ידי הטעם שנותני' השעורים בחומץ אחר שכבר נעשה חימץ אינו נאסר גם אם השעורי' הם חמץ דממנ"פ אם יש בהם בנו"ט הוא טע"כ ואם אינו בנו"ט מתבטלים שעתה אינו מוליד טעם חדש ואין זה דין חמוץ גמור ע"י תערובות ועכ"ח אנו דנין רק על שהשעורי' גורמי' שהיין יעשה חומץ דזה הוא דין חמץ גמור ע"י תערובות ואז אין עדיין משקה חמוץ והק' תוס' שפיר הא מי פירות אין מחמיצי' ולכן דייקו בלישנא דרמו בי' שערי פי' משימין השעורי' ביין כדי שיתחמיץ היטב כוונתם דדין תערובות חמץ שייך רק משום זה שמסייע להוליד טעם חדש וא"כ עכ"ח אנו דנין על חימוץ השעורי' קודם שנעשה היין חומץ וכיון שאין המשקה חמץ ק' הא מי פירות אין מחמיצי' וא"כ עיקר קושי' תוס' בנוי' ע"ז דבלא"ה לק"מ די"ל כקושיא הנ"ל:
עיין בפנ"י שתמה מאוד על דברי הש"ס בפסחים דל"ו דפריך וסבר ד"ע עיסה שנילושה ביין שמן ודבש לא והתני' וכו' והק' הלא בההוא ברייתא לענין איסור משום חמץ מיירי דהא ר"ג תשרף קאמר וא"כ מאי ראי' הוא זו ממאי דס"ל לר"ע שאין בו חשש משום חמץ דס"ל ג"כ דיוצאין בו משום לחם עוני חיוב מצה בלילה ראשונה יעיי"ש שדחק בזה, ולענ"ד נראה אף שאמרתי ליישבו בכמה אופנים אבל זו המובחר שבהן בהקדם מה שנ"ל סברא אחת לשי' הסוברים דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ א"כ כשלש עיסה בהם אינו יוצא בהם יד"ח מצה בלילה ראשונה אפילו בלי טעמא דלחם עוני עיין ברמב"ן במלחמות ומג"א סי' תע"א סק"ה שהבאתי בתחלת דברי דהא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור לשם מצה ואפי' לא נתחמצה אלא שלא שמרה לשם מצה אין יוצאין בה אם כן מכ"ש כשלא שמרה מחימוץ אלא אדרבה עשה פעולה להיפך שהעמידה במקום חם שגורם חימוץ אף שלא החמיץ מ"מ אין זה שימור וא"י בזה וה"נ אם נתן בה מ"פ עם מים שממהר להחמיץ אין זה שימור מחימוץ ואינה ראוי' לצאת בה אפילו לא נתחמצה וזה נכון בסברא לענ"ד:
ועפי"ז נ"ל לפרש הגמ' מנחות דנ"ג מנין לכל המנחות שנילושית בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות א"ל בגופה כתיב מצה תהי' החי' ועיין פירש"י שם ועיין תשו' בית אפרים או"ח סי' מ' שהאריך בסוגיא דמנחות הנ"ל והוא תמוה אחר שא"ל נלמדה מפסח שבעי שימור מאי קא"ל בגופה כתיב והלא הוא גופא תקשי ל"ל קרא בגופה כיון דאפשר ללמוד מפסח, אמנם לדברינו שלמעלה אם לש מצה בפושרין שגורם חימוץ א"י יד"ח בפסח דלא קיים ושמרתם. וזה הי' קושי' הש"ס מנין לכל המנחות שנילושית בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתי' ושמרתם ותפסל אם נילוש בפושרין דאין זה שימור א"ל בגופה כתיב החי' ועכ"ח גילה הכתוב דלא תהי' דומיא דפסח דאל"כ קרא בגופה ל"ל הא אפשר ללמוד מפסח והבן [ולא נעלם ממני דמדברי המפרשי' לא משמע קצת כן ולא כתבתי רק לעורר]:
ובזה מובנים דברי המהרש"א לקמן בפסחים דל"ח ע"ב ד"ה רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות שכתב ואין להקשות כיון דלא הי' בכמה חלות רק רביעית שמן עכ"ח גם מים הי' בו וא"כ הו"ל מ"פ עם מים דממהר יותר להחמיץ ואמאי יוצא בהם בפסח אם עשאן למכור ותי' שם ב' תי' עיין עליו ובתשו' בית אפרים סי' הנ"ל תמה עליו דמה לו להקשות איך יוצאי' בפסח ואמאי לא קשי' לי' איך כשר ללחמי תודה דבעי' מצה ע"ש, ולהנ"ל א"ש דלכאו' קשה מאי הק' לי' למהרש"א כלל כיון דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ איך יוצאי' בו והלא קי"ל כחכמים דאם לש יאכל כמבואר בשו"ע או"ח סי' תס"ב ס"ב רק דיאפה מיד דאפשר לשמרה מחימוץ אבל הוא הדבר שדברנו דס"ל להמהרש"א ז"ל נהי דמותר באכילה דאפשר לשמרה מחימוץ אבל עכ"פ אין יוצאין בה דזה לא מקרי שימור אם לש באופן שממהר להחמיץ ולכן לא קשי' לי' רק איך יוצא יד"ח בפסח אבל לגבי לחמי תודה שפיר כשר כשלא החמיץ דהא אפשר שלא תחמיץ והתם לא בעי שימור כזה דאדרבה נילושות בפושרין וכנ"ל:
והנה מלשון הברייתא מבואר דבהא דאין לשין לכתחלה גם חכמים מודו ולא פליגי ר"ג וחכמים רק בלש בדיעבד דר"ג ס"ל א"א לשומרה מחימוץ וחכמים ס"ל דאפשר לשומרה. ולפי"ז ק' לכאו' לחכמים למה אין לשון לכתחילה כיון דאפשר לשומרה מחימוץ וצריך לדחוק ולומר דמ"מ לכתחילה חיישי' דילמא לא יוכל לשומרה כראוי'. וגם לפי הנראה מדברי הרי"ף בא ר"ע להקל יותר מחכמים דמותר ללוש אפילו לכתחילה ולכאו' אינו מבואר יפה בדברי ר"ע שאמר ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ולא אמרו לי דבר דילמא משום שכבר לש דס"ל כחכמי' דמותר בדיעבד ולכן ס"ל למקשן דה"פ דברייתא אין לשון עיסה בפסח ביש"ד היינו לצאת יד"ח כיון דממהר להחמיץ אין זה שימור כסברא הנ"ל ואם לש ס"ל לר"ג תישרף דא"א לשמרה וחכ"א תאכל דמותר באכילה דאפשר לשומרה ומ"מ פסולה לצאת יד"ח דעכ"פ אין כאן שימור וע"ז אמר ר"ע ולשתי להם ולא אמרו לי דבר רק יוצא בו יד"ח ועכ"ח דאינו ממהר להחמיץ כלל דאל"כ אין זה שימור וא"כ מוכח דיוצאי' בו וקשי' דר"ע אדר"ע ומשני לי' דאין הפי' כדס"ל למקשן רק דמיירי ביו"ט שני ודחיק ומוקי אנפשי' בפי' הברייתא כדי שלא תקשי ר"ע אדר"ע וא"ש:
ועיין תשו' נוב"י קמא או"ח סי' כ"ה שהק' לשי' הפוסקים דמ"פ לבד אין מחמיצי' כלל א"כ בש"ס פסחים דל"ט ע"ב דקאמר מבושל אדמבשלי' מחמע לישני דמיירי שנתבשל במ"פ ואחר הבישול שוב אינו מחמיץ יעיי"ש. ומה שתי' הנוב"י דא"כ היינו חלוט וכמוש"כ רש"י דליכא לאוקמא בדשדי לי' לתוך רותחי' דא"כ היינו חלוט יש לפקפק דאפשר לומר בשלמא שדי' לי' לרותחי' היינו חלוט גופא והיא היא. דאי לאו שפקע החימוץ מיד דשדי לי' הדר תקשי אדמבשל מחמע וא"כ רק החליטה גורם ול"ל החלטה תרי זימני אבל באופן שהק' הנוב"י דנהי דמבושל ידעי' מחלוט אבל חלוט לא נדע ממבושל זה דהרי בבישול אנו בקיאי' ולא בחליטה ועיין מקו"ח סוס"י תס"ב ותבין סברא זו יעיי"ש:
אמנם הנלע"ד בזה דהנה מבואר בשו"ע או"ח סי' תס"א ס"ג בהג"ה שיש לזהר שלא ליקח המצה מן התנור קודם שנאפית כשיעור ולהחזירה כי תוכל לבא לידי חימוץ ואם הוציאה אוסר הטו"ז שם סק"א אפי' בדיעבד דע"י החמימות נתחמץ מיד. וא"כ יש לכאו' להבין גם כשהוא בתנור הלא לא נאפית מיד כשיעור ונימא שנתחמצה מחמת החמימות. ועכצ"ל כי כן טבע הענין כשהיא בתנור שעד מקום שכח האש והחום שולט היא נאפית ובמקום שאינו שולט אינו מתחמם להחמיץ משא"כ כשהוציאה. והנה באפוי' זה מוכרח דאל"כ לא משכחת אפיי' מצה. אמנם בבישול יש לכאורה סברא לומר אפילו בדשדי לי' לרותחי' מ"מ אינו מתבשל מיד כמאכל בן דרוסאי ויש חשש חימוץ בשעת הבישול וא"כ תקשי מש"כ רש"י ובדשדי לי' לתוך רותחי' ליכא לאוקמא דהא בהדי' קתני לה וחלוט וכו' דילמא אשמעי' שאינו מתחמץ בשעת הבישול קודם שנתבשל לגמרי כמו באפיה כל זמן שמרתיח. אבל זה שיבוש דחלוט נמי דכוותי' הלא לא נחלט כולו ברגע כמימרא ואם פסק מליחלוט ודאי מחמיץ כמו באפיה אם הוציאה מתנור רק כל זמן שחולט והולך עד שנחלט כולו אינו מחמיץ כמו באפיה כל זמן שהוא בתנור וא"כ שפיר כ' רש"י דהיינו חלוט הארכתי קצת בדברי' פשוטי' שלא להניח מקום לטעות. ולפ"ז אומר אני דבס"ד ס"ל דהיינו פירושא דברייתא אלו דברים שאינן באים לידי חימוץ האפיי' והמבושל וחלוט דהיינו שבשעת בישול וחליטה אינן באי' לידי חימוץ כמו האפוי' בשעת אפיי' והיינו רבותא דברייתא. ומעתה אפשר לומר דמה דקי"ל שהנאפה והמבושל והחלוט שוב אינו בא אח"כ לידי חימוץ היינו למסקנא דהאפוי שבישלו קאמר שאינו מחמיץ אחר אפיי' אבל בס"ד ס"ל דשפיר מחמיץ אח"כ רק פי' הברייתא כנ"ל דאשמעי' דבשעת אפיי' ובישול אינו מחמיץ וא"כ פריך שפיר אדבשלי' מחמע ואי כשבשלו במי פירות א"כ אין רבותא דאינו מחמיץ בשעת הבישול דמ"פ אין מחמיצין ואי דאין מחמיץ אחר הבישול הא בס"ד ס"ל דאחר הבישול באמת מחמיץ והתרצן הוא דחדית לי' האפיי' שבישלו קאמר דאינו מחמיץ אחר אפיי' ובישול וא"ש:
ועיין בס' מקו"ח סי' תס"ב הנ"ל שהק' ע"ד תוס' במנחות דנ"ג ד"ה אי שיאור דר"מ שהק' דבפ' א"ע תני' שיאור ישרף וכו' ותי' וי"ל דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי לי' לכלבו ש"מ מצה מעליתא הוא. ותמה המקו"ח דדבריהם תמוהי' הלא גם שיאור דר"י לר"י י"ל דאינו אסור רק מדרבנן דמנ"ל איסור מה"ת דנוקשה בלאו עכ"ח לית לי' דא"כ תקשי מדלקי עלי' וכו' כמו לר"מ וכיון דאינו רק מדרבנן תקשי מצה מעליתא הוא כמו בשיאור דר"מ לר"י יעיי"ש ועיין תוס' פסחים מ"ג מאן תנא ומהרש"א ופנ"י שם. ונלע"ד דהנה אהא דשיאור מותר מה"ת יש לדון מב' פני' או שנאמר דשיאור לכל מר כדאית לי' כבר הגיע חימוצו לשיעור שיהי' נקרא חמץ והא דשרי מה"ת היינו משום שהוא רע ואינו ראוי' לאכילה וכמש"כ רש"י בפסחים והוי שלכד"א ועיין באחרונים שם. או שנאמר דמשו"ה שרי יען שלא הגיע עדיין לשיעור חימוץ וחימוץ כזה לא נקרא חמץ. וההבדל בין ב' אלו גלוי לכל דאם הטעם משום שלכד"א א"כ ל"ש לומר מצה מעליתא. אבל אם הטעם משום שלא הגיע לשיעור חימוץ שפיר י"ל מצה מעליתא. והנה בתוס' פסחים דכ"ב ד"ה ור"ש הק' תקשי לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכלו איה"נ משמע מדאסר גיה"נ ותי' כיון דסבר דאין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דל"ש בי' אכילה ע"ש ועיין במחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד. ולפי"ז אומר אני דמוכח דהא דשרי שיאור דר"מ לר"י מה"ת עכ"ח הטעם משום דזה אינו חימוץ כלל דאם תאמר דגם זה הוי חימוץ א"כ עכ"ח הא דשרי מה"ת היינו משום שהוא רע לאכילה וא"כ תקשי כשאסרהו חכמים האיך יתכן שאסרוהו באכילה ומותר בהנאה הלא אכילה גופה נמי ל"ה רק הנאה כיון שאינו ראוי' לאכילה א"וו דזה ראוי' לאכילה אלא דשרי מה"ת משום שלא הגיע לחימוץ ואז שפיר החמירו חכמים לענין אכילה ולהנאה דקיל הניחו על ד"ת:
וזה שדייקו התוס' דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי לי' לכלבו דמותר בהנאה עכ"ח הא דמותר מה"ת לאו היינו משום רע אלא ש"מ מצה מעליתא, משא"כ שיאור דר"י לר"י דבאמת אסור בהנאה י"ל דבאמת הגיע לשיעור חימוץ למיהוי ברי' או ספיקא והא דשרי מה"ת הוא משום שלכד"א וחכמים אסרוהו באמת בין באכילה בין בהנאה וא"כ קאמר שפיר אלא דר"י לר"י וא"ש:
ובתשו' בית אפרים או"ח סי' מ' הנ"ל הק' ע"ד תוס' דמנחות דנ"ג ד"ה אלא דר"מ וכו' שכ' ושמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו יעיי"ש והק' דדבריהם נפלאי' דאם כן מאי קאמר אלא דר"י לר"י דמהיכא תיתי נאמר דר"י לא דריש האי ייתורא דמנחות ותודה אע"ג דלא דריש ייתורא דגבי חמץ וגם מדקאמר מדלקי עלי' חמץ הוא משמע דמה"ט דלקי גבי חמץ הוא דחשוב חמץ למנחות ולא משום ייתורא דקרא גבי מנחות יע"ש ועיין מקו"ח סי' תס"ב. והנה ע"ד פשוטו י"ל דלק"מ דכוונת תוס' דיש שום ייתור להקיש מנחות לחמץ בפסח דמה דחשיב חמץ בפסח חשוב חמץ גם במנחות ולפי"ז קאמר לר"מ מדלקי עלי' משום חמץ בפסח חמץ הוא גם לענין מנחות אלא דר"י לר"י שאין חשוב חמץ בפסח וממילא ל"ה חמץ לענין מנחות וא"ש:
אבל מה שנלע"ד עוד בזה דהנה בס' בה"ז תמה עמש"כ תוס' הנ"ל אשמא יש ייתור דהא דרשי' במנחות דנ"ז אשר תקריבו לרבות מ"נ לחימוץ ונהי דאמרי' שם מגבלה במים וכשרה מ"מ הוי מי פירות עם מים דאינו רק נוקשה ואם כן מוכח דנוקשה חשיב חמץ גבי מנחות עיי"ש אמנם לדעת רש"י בפסחים דל"ה דמ"פ לחוד נמי הו' חמץ נוקשה נר' דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור וכ"כ מהרש"א שם בתוס' ד"ה מ"פ דלא קשי' להו מחומץ האדומי רק לשיטתם דמ"פ לחוד אפי' נוקשה ל"ה ועם מים הוי נוקשה משא"כ לשי' רש"י דמי פירות לחוד נמי מחמיץ י"ל בחומץ האדומי דנותן שם מים הו' השעורים חמץ גמור עיי"ש ועיין פנ"י שם וא"כ לא מוכח מאשר תקריבו דנוקשה הוי חמץ במנחות די"ל דמ"נ כשמגבלה במים הו' חמץ גמור ואף שתוס' שם חלקו על רש"י מ"מ עיקר הוכחתם שם לחלוק על רש"י הוא מדצריך ר"ל לומר מגבלה במים וכשרה עיין באחרונים שם ובתוס' במנחות דנ"ד והוכחה זו בנוי' אדין דחמץ נוקשה פסול למנחות דהיינו שיאור דר"י לר"י כמבואר למעיין שם והוא מסקנא דהכא מצה לעיכוב משא"כ השתא בס"ד דלא ידעי' עדיין ממצה תהי' שפיר כתב תוס' ושמא יש שום ייתור דהיינו אשר תקריבו כקושי' בה"ז אבל וודאי ייתור א"א לומר דהשתא י"ל כשיטת רש"י והוי במנחת נסכים חימוץ גמור:
והנה הרמב"ן במלחמות פסחים דל"ו הק' ל"ל לחם עוני דא"י יד"ח מצה בנילושה ביין שמן ודבש תי"ל עה מהיקשא דלעיל דכל שאינו בבל תאכל חמץ אינו בקום אכול מצה ועוד דבעי' ושמרתם את המצות וזו לא בע' שימור דאינו בא לכלל חמץ ותי' דבעי קרא דלחם עוני על מ"פ עם מים דבא לכלל חמץ דאי משום היקשא וקרא דושמרתם הי' יוצא ומשום מצה עשירה אינו יוצא ועיין מג"א סי' תע"א סק"ה שבריש דברינו, ולכאורה אכתי תקשי לשי' הסוברים דמ"פ עם מים ל"ה רק נוקשה ואם כן ל"ל לחם עוני ת"ל מהיקשא או דושמרתם דהא גם עם מים אינו בא לכלל חמץ רק לכלל חמץ נוקשה, אמנם זה שיבוש דהא נוקשה בלאו ושפיר מקרי בא לכלל חמץ אף דלא הוי רק נוקשה דגם נוקשה הוי חמץ ושפיר איצטריך לחם עוני. אמנם למ"ד נוקשה בעיני' בלא כלום ואפי' אי' תורה ליכא כמש"כ תוס' פסחים דמ"ג הדק"ל ל"ל לחם עונ' הא אפילו מ"פ עם מים אינו בא לכלל חמץ דל"ה רק נוקשה ועכ"ח מוכח למ"ד דנוקשה מותר מה"ת דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור ושפיר אצטריך לחם עוני למי פירות עם מים דאינו יוצא משום מצה עשירה, ולפי"ז שפיר קאמר דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא גם במנחות מייתורא דאשר תקריבו דלדידי' י"ל מ"פ עם מים הוי רק נוקשה אלא דר"י לר"י דלדידי' כיון דאינו אסור בפסח רק מדרבנן עכ"ח הו' מ"פ עם מים חמץ גמור מכח הוכחה דלעיל דאל"כ ל"ל לחם עוני וממילא לא מוכח מאשר תקריבו דנוקשה הוי חמץ במנחות וא"ש:
ובאופן אחר נ"ל על קושי' בית אפרים הנ"ל דהנה זה"ל התוס' שם בקושי' ותימא על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבי' לי' מדכתי' כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשוב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה נילף מחמץ גמור וכו' מבואר מדבריהם דל"ק להו שא"א למילף מנחות מחמץ במה מצינו אלא לפי שפסח גופו אין דין נוקשה כשאר חמץ לענין כרת, ואם כן לפי"ז להיפך אלו הי' לנו רבוי במנחות דנוקשה חשוב חמץ שפיר איכא למילף חמץ ממנחות דכמו דחשוב נוקשה חמץ במנחות ה"נ חשוב חמץ לענין חמץ בפסח ואם כן ר"י דס"ל דנוקשה בפסח אינו אסור מה"ת עכ"ח לית לי' רבוי במנחות דנוקשה חשוב חמץ דאי אית לי' רבוי במנחות הו"ל למילף בפסח ממנחות ללקות עלי' וא"כ כתב תוס' שפיר דלר"מ קאמר שפיר מדלקי עלי' בפסח י"ל חמץ הוא גם לענין מנחות דשמא יש שום ייתור אלא דר"י לר"י דלדידי' ודאי ליכא ייתור דא"כ בפסח אמאי אינו לוקה לילף במה מצינו ממנחות וא"ש:
ועפ"י דברינו אלה יש להצדיק צדיק דמעיקרא רבינו הגדול בעל נוב"י קמא או"ח סי' כ"ב שכתב דאי ס"ל מ"פ עם מים הוי נוקשה עכ"ח נוקשה דאו' ואי ס"ל נוקשה דרבנן עכ"ח מ"פ עם מים הוי חמץ גמור מדמרבינן מ"נ לחימוץ וק"ל מ"נ מ"פ הן ואין מחמיצי' ואר"ל מ"נ מגבלה במים וכשרה ואי נימא דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה ונוקשה דרבנן אכתי תקשי איך מרבי' מ"נ לחימוץ נהי דמגבלה במים הוי רק מ"פ עם מים ואינו חמץ והביא דברי תוס' לקמן במנחות דנ"ד ד"ה אין מחמיצי' שכתב והא דדחיק רשב"ל לשנוי' מגבלה במים אע"ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה אצטריך לשנוי הכי משום ר"י כדאמר לעיל שיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות וכו' אלמא דמה דהוי חמץ לענין פסח הוי נמי חמץ לענין מנחות עיי"ש באריכות. ובמקו"ח סי' תס"ב הרעיש עליו מתוס' דהכא דמבואר להדי' דחמץ בפסח ומנחות לא תלי' זה בזה דהרי אפי' לר"מ בעי' ריבוי מיוחד במנחות לכן השיא דברי תוס' מנחות נ"ד הנ"ל לענין אחר דדוקא לענין שיאור תלי' זה בזה ולא לענין שאר נוקשה עיי"ש באורך. ולדברינו הנ"ל לא מבעי' דליכא קושי' מתוס' דהכא אנוב"י אלא אפי' סייעתא נמי איכא דדוקא מנחות א"א למילף מחמץ אבל חמץ שפיר י"ל דילפי' ממנחות דמה דהוי חמץ במנחות הוי נמי חמץ לענין פסח וא"כ דברי נוב"י צדקו דכיון דמוכרח דמ"פ עם מים הוי חמץ במנחות עכ"ח הוי חמץ גם לענין פסח אי משום דהו' חמץ גמור או משום דנוקשה דאורייתא:
אמנם מה שפלא בעיני ע"ד הנוב"י הנ"ל שהביא מדברי תוס' דחמץ בפסח וחמץ במנחות תלי' חדא באידך ולא שת לבו לדברי רש"י בחולין דכ"ג ע"ב ד"ה חמץ הוא דכ' ואע"ג דכרת לא מחייבו משום דלאו חמץ הראוי' לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מקרי מדקא מחייב עלי' מלקות ולענין נדר יצא ידי נדרו שהר' הביא חמץ מבואר דאפשר לומר דנוקשה ל"ה חמץ לענין פסח אף דהוי חמץ לענין מנחות משום לענין מנחות לאו באכילה תלי' מילתא משא"כ לענין פסח אף דהוי חמץ מ"מ אינו אסור מה"ת משום דהוי שלכד"א ועיין כעין סברא זו בפנ"י וצל"ח ר"פ א"ע לענין ב"י גבי נוקשה וצ"ע: