אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רו

תשובה רה

שיל"ת ב' אויפאלו יום ד' לס' שלח לך תרסד"ל:

האלף לו שלומי'. מגבהי מרומי'. להאברך חרוץ ושנון. שמו ינון כמו"ה עקיבא נ"י בלויא בק"ק פאקש:

מכתביו הגיעו עדי בעתם אבל לא הי' שעת הכושר להשיב והנחתים מן הצד ולא מצאתי' ושבוע זו בא לידי מכתבו במילי דפסחא לכן אחר אחרון אני בא להשיב וכאשר ירשנו עתי ועטי אחזור על הראשונות. והנה עמד על דברת מקו"ח סי' תמ"ב אות ב' שתמה על דברי ר"ן פסחים ל' ומ"ה שהק' אהא דתני' פסחים מ"ה ע"ב הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול מלאדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלי' בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח א"כ בחמץ דגם אינה ראוי' לגר אסור גם נוטלפ"ג יהי' אסור דהא נוטלפ"ג דשרי מנבילה שא"ר לגר ילפי' לה בע"ז ס"ח ומקו"ח תמה דהא חזי' דאפי' בכה"כ ובב"ח דאסירי אפילו שלא כד"א מותר נוטלפ"ג כדמוכח בע"ז ס"ח וכן ביי"נ אסור שלא כד"א ומותר נוטלפ"ג עכצ"ל דנוטל"ג מותר מטעם אחר דהא אפי' טעם לשבח הי' מותר אי לא הי' ק' דמשרת וכיון דטע"כ ממשרת וילפי' מזה לשאר איסורי' בק"ו וכיון דבנזיר גופא נוטלפ"ג מותר אמרי' דיו לבא מ"ה להיות כנדון ומשו"ה בכל איסורים נוטלפ"ג מותר אבל שלכד"א אסור בחמץ בפסח וכו' ע"ש:

ובכתבו התפלא דמפשטות לשון הגמ' בע"ז ס"ח משמע דעיקר טעם היתר נוטלפ"ג ג"כ מנבילה הראוי' לגר הוא דילפי' לה וכן מבואר שם בר"ן שלהי ע"ז ובטו"ז יו"ד רס"י ק"ג ועיין משב"ז שם סק"א. וזה אינו קושי' כלל על המקו"ח דודאי בנזיר ושאר כל אי' ילפי' נוטלפ"ג מותר מנבילה שא"ר לגר אלא דבאי' דאיסורים גם שלכד"א אף שאינו ראוי' לגר א"א למילף משם דנוטלפ"ג מותר ע"ז כ' מקו"ח דמ"מ כיון דלא ידעי' טע"כ רק מנזיר מדכתי' משרת ובנזיר ילפינן דנוטלפ"ג מותר מנבילה שא"ר לגר א"כ אמרי' דיו דאפי' באי' דאסור שלכד"א נמי נוטלפ"ג מותר ולק"מ:

ומה"ט הוי ק"ל לכאורה על מ"ש חוו"ד רס"י ק"ג להשיג על הפלתי סי' פ"ז אות ט"ו שחידש דבב"ח כיון שאסור גם שלכדה"נ ה"נ נוטלפ"ג אסור והשיג החוו"ד הא כלאי כרם נמי אסור שלכדה"נ ויי"נ נמי אסור שלכדה"נ לתו' פסחים כ"ו וע"ז י"ב ול"ב ואפ"ה מותר לא בהו ע"ש. ולפמ"ש אין זה השגה דבשלמא כה"כ ויי"נ אף דאסורים שלא כדה"נ מ"מ כיון דלא ידעי' בהו טע"כ רק ממשרת ובמשרת נוטלפ"ג משום דמותר שלכד"א גם בהו מותר משום דאמרי' דיו אבל בב"ח דבגופא ידעי' טע"כ וא"צ לילף ממשרת שפיר י"ל כיון דאסור שלא כדה"נ גם נוטלפ"ג אסור:

אמנם ז"א דכבר כ' הש"ך סי' צ"ד סקכ"ב דאף דבב"ח חענ"נ מה"ת היינו בתחילה כשנתבשל בשר היתר בחלב היתר ונעשה בב"ח אבל כשכבר נאסר משום בב"ח שוב לאסור ד"א הוי כשאר אי' ולא אמרי' בי' חענ"נ ע"ש וה"נ לענין טע"כ בבב"ח דא"צ למילף ממשרת היינו רק בתחילה להעשות בב"ח אבל כשכבר נאסר משום לאסור ד"א משום טע"כ הוי כשאר אי' וצריך לימוד ממשרת והרי להעשות בב"ח מתחילה כ' הפלתי דאם הוא נוטלפ"ג אינו נעשה בב"ח משום דדרך בישול אסרה תורה ורק אם כבר נאסר משום בב"ח חידוש דאוסר גם בנוטלפ"ג משום דאסור שלכדה"נ ואחר שנאסר שוב הוי כמו שאר אי' דילפינן טע"כ ממשרת ושפיר השיג חוו"ד הא כה"כ ויי"נ נמי אסורי' שלכדה"נ ואפ"ה נוטלפ"ג מותר בהו:

נושוב התפלא דמקו"ח סותר עצמו עם מ"ש בחוו"ד רס"י ק"ג דנבילה שא"ר לגר ושלכדה"נ תרי עניני הם ומתרי קראי נפקא ושלכדה"נ היינו שאכלו חי או עירב בתוכה דבר מר או אכילה גסה ומקרא דלא יאכל נפקי כמבואר בפסחים כ"ו דבעי' שיאכל כדה"נ וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מהמ"א וגוף האי' לא הותר ואם חזר ותקנו להאיסור כגון שבשלו או שנטל דבר מר מתוכו או שמיתק בדבר הממתק חזר לאיסורו דלא נתבטל שם חלב במה שהיא חי או במה שנתן לתוכו דבר מר רק כשאוכלו כך בלא תיקון אינו לוקה משום דאכלו שלכדה"נ ולהכי בב"ח וכה"כ וע"ז דלא כתי' בהו אכילה לקי אף בכה"ג אבל כשנסרח גוף האי' פרח שם האי' מכל וכל מקרא אחרינא דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי נבילה ואפי' חזר ותקנו בדברי' המתבלי' שרי דכבר פרח האי' מיני' ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו וכו' וא"כ יפה הק' הר"ן דבחמץ כיון דגם בנפסל מאכילת אדם עדיין לא פרח ממנו האי' א"כ גם נוטלפ"ג יאסור וכו' עיי"ש:

הנה אף שאין דעתי נוח להתישב ולדקדק כ"כ בדברי האחרונים ואנן כאצבע בקירא לסברא יש לנטות לכל צד ובמקו"ח כתב דקושי' הר"ן ל"ק די"ל שיש חילוק בין נפסל מאוכל אדם לנוטלפ"ג ובחוו"ד כתב דאין דין הפלתי מוכרח די"ל כנ"ל אך למען לא אשיב פניו ריקם ולהלהיב לבו לתורה אכתוב הנ"ל בזה:

הנה דעת מהר"מ חביב ביומא ע"ג דכל אי' שבתורה הוי אי' חפצא שכתב ליישב הא דהשמענו התנא דין ח"ש ביו"כ דסד"א דבשלמא בשאר אי' כגון חלב דהאי' הוא דהאוכל עצמו הוא אסור והוא אי' חפצא] לפיכך גם בח"ש אסור מה"ת אבל ביו"כ דהאוכל עצמו הוא מותר והאי' הוא אגברא ולא על חפצא, דחייב להתענות הו"א דח"ש מותר קמ"ל אבל דעת הריב"ש סי' צ צ"ח דכל איסור שבתורה הו' רק אי' גברא שאין לשון הכתוב נבלה וטריפה אסורה עליך שתהי' אי' חפצא אלא לא תאכל נבלה וטריפה שהוא אי' גברא על חפצא וכו' וכן דעת הר"ן בנדרים חיי' דיש נדר בתוך נדר ע"ש ד"ה הב"ע שכתב מכיון שנאסר עליו קאי עלי' בלא יחל דברו והאי' לאו אי' גברא הוא ככל ל"ת שבתורה עיין שם. ולפ"ז דהא דכתב החוו"ד בסי' ק"ג דאם נפסל מאוכל אדם לאו משום שלכדה"נ אתאי' עלה היינו משום דס"ל כדעת מהרמ"ח הנ"ל דכל אי' הו' אי' חפצא ואם אינו ראוי' פרח ופקע מינה אי' חפצא ואינה קרוי נבלה אבל על הר"ן לשיטתו הק' שפיר דהא ס"ל דכל אי' הוי רק אי' גברא ול"ש ה"ט דאינו קרוי נבלה וע"כ משום שלכדה"נ אתאי' עלה א"כ שפיר יש לחלק בין נפסל מאכילת אדם בעיני' ובין נוטלפ"ג במקו"ח שם וא"ש:

ואמנם גוף דברי חוו"ד תמוהי' דכבר הקשו ראשונים איך ילפינן נוטלפ"ג מותר מנבלה שאור לגר הא זה ראוי' לגר ותי' הר"ן כיון דנבלה שא"ר לגר מותר כיון שאינו נהנה ה"נ אי' בתערובת כל שנוטלפ"ג קצת הרי אינו נהנה מן האי' ומותר עיי"ש והרשב"א בתוה"ב תי' כיון דמצינו בנבלה בעין חילוק בין משובח ובין פגום אמרינן מסברא כיון דמה"ת חד בתרי בטל רק דילפי' ממשרת טע"כ לא ילפי' רק טעם משובח ולא טעם פגום קצת עיין פמ"ג רס"י ק"ג וכן כתב חוו"ד שם וא"כ התינח אם באינו ראוי' לגר הטעם משום שאינו נהנה דהוא שלכדה"נ שפי' ילפי' מיני' נוטלפ"ג מותר כמ"ש הר"ן שאינו נהנה מן האי' ולרשב"א כיון דבעין יש חילוק בין טעם משובח לטעם פגום ה"נ לענין טע"כ אבל אי נימא בש"ר לגר פקע שם נבלה ופרח האי' מיני' א"כ איך ילפי' מיני' נוטלפ"ג מותר הלא בנוטלפ"ג לא פרח האי' דהא בפגום ולבסוף השביח אסור וכמ"ש החוו"ד עצמו שם משום דאינו אלא פגם כ"ש וכשתקנו חוזר לאיסורו. לכן נר' דודאי הא דנוטלפ"ג מותר ידעי' מדמותר שלכדה"נ ולא תלי' כלל בהא דנבלה שא"ר לגר אלא כיון דלשלכדה"נ ונוטלפ"ג לא צריך קרא דנבלה שא"ר לגר דמלא יאכל נפקא ע"כ קרא דאינו ראוי' לגר אתי דפקע איסורו אפי' תקנו והשביחו וכמ"ש חוו"ד ובגמ' דע"ז ס"ח ה"פ ור"ש מ"ט דתני' וכו' שא"ר לגר אינו קרוי' נבלה ואפי' תקנו והשביחו אינו מתוקן וקשי' מנ"ל הא דילמא אתי קרא למשרי כ"ז שהוא פגום וע"כ משום דכל זמן שהוא פגום ל"צ קרא דהוי שלכדה"נ וא"כ גם נוטלפ"ג מותר ולפ"ז אין כאן סתירה כלל ושניהם צדקו יחדיו דודאי נבילה שא"ר לגר ושלכדה"נ תרי מילי נינהו וכמ"ש חוו"ד אלא דאפי' שא"ר לגר מותר אין ראי' שיהי' נוטלפ"ג מותר רק משום דשלכדה"נ מותר גם נוטלפ"ג מותר וא"כ שפיר הק' מקו"ח על הר"ן כיון דבכה"כ ויי"נ אסור שלכדה"נ ומ"מ נוטלפ"ג מותר ע"כ הטעם משום דבנזיר נוטלפ"ג מותר אמרי' דיו וא"כ גם בחמץ אע"ג דגם נפסל מאכילת אדם אסור מ"מ נוטלפ"ג מותר משום דמותר בנזיר אמרי' דיו וא"ש:

אבל מה שאני תמה על חוו"ד שכתב דבנפסל מאכילת אדם פרח שם נבלה מיני' ונעשה כעפרא הא ר"י ס"ל בבכורות כ"ג אחד טומאה חמור' ואחד טומאה קלה עד לכלב ועיין בתוס' שם ד"ה טומא' קלה וא"כ לדידי' גם בנפסל מאכילת אדם עדיין שם נבילה עלי' לענין טומאה ולא הוי כעפרא ואיך אפשר לומר לענין אי' דפרח שם נבילה מיני' והוי כעפרא. וע"ע תוס' שבועות כ"ד ד"ה אלא דהוכיח ר"ת דנבילה מסרחת נמי מקרי נבילה מדאיצטריך קרא למעוטי לר"ש בשלהי ע"ז ס"ח דדריש הראוי' לגר קרוי נבילה ור"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא ע"ש וא"כ מוכח דקרוי נבילה וע"כ אין היתר אלא מטעם דהוי שלכדה"נ. ולכן נ"ל כדברי חוו"ד ולא מטעמי' אלא דפלתי סי' פ"ז אות י"ג ד"ה וגם הק' אמאי אי' בב"ח אינו חל על חלב ונבילה עיין חולין קי"ג הא הוי אי' מוסיף דנבילה וחלב מותרי' שלכד"א ובב"ח אסור אפי' שלכדה"נ ותי' דל"ש למימר דאי' בב"ח חל לענין שאסור לאכול שלכד"א דהא אין המניעה מאכילה מחמת האי' דהא בלא האי' נמי לא אכול לי' כך דהא אין זה דרך אכילה ע"ש. ואני עני עשיתי סמוכים לדבריו מהא דחולי' ק"ג דלמ"ד בהמה בחיי' לאו לאברי' עומדות אין אי' אבמה"ח חל מחיים עד שיפרוש האבר כיון דבלא אי' אמה"ח נמי לא אכיל אברי' אין האי' חל, ולפ"ז בסרוחה מעיקרא מחיים פשיטא דאין אי' נבילה חל כלל כשמתה דהא בלא אי' נבילה נמי לא אכיל לה דהא הוי שלכדה"נ רק באינה סרוחה מעיקרא וכבר חל עליו אי' נבילה הו"א דאף אם נפסלה מאכילת אדם אף דבלא האי' נמי לא אכיל לה, הו"א דלא פקע אי' נבילה שכבר חל עליו ולזה קרא לר"ש שא"ר לגר אינו קרוי נבילה כיון דגם בלא האי' נמי לא אכיל לה משום דהוי שלכדה"נ פקע איסור נבילה. וכ"ש דאתי שפיר טפי לדעת הר"ן וריב"ש הנ"ל דכל אי' הוי רק אי' גברא, דאין לומר שחל אי' על הגברא שאסור לאכול דהא הגברא בלאה"נ לא אכיל לה. ולפ"ז הטעם בנבילה שא"ר לגר הוי משום שלכדה"נ אלא דאין הטעם משום שלכדה"נ מותר דאפי' באי' שאסור שלכדה"נ נמי מותר משום דהאי' אינו חל או פקע משום דבלא האי' נמי לא אכיל. ובהכי מיושב קו' תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה ואידך שהקשו דהתם לענין טומאה צריך ר"י קרא לסרוחה מעיקרא מאכילת אדם שאינה מטמאה ובע"ז ס"ז מוקי ר' כהנא דר"י ס"ל כר"ש דנוטלפ"ג מותר ואמרינן התם לר"ש סרוחה מעיקרא ל"צ קרא. ולפמ"ש א"ש דלענין אי' נבילה סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דודאי לא חל אי' נבלה כיון דבלא האי' נמי לא אכיל לה ול"צ קרא רק שפקע האיסור מה"ט אבל לענין טומאה דל"ש ה"ט שפיר צריך קרא גם לסרוחה מעיקרא ואולי נתכוונו תי' תוס' לזה אבל לשונם לא משמע כן ועיין פלתי סי' פ"ז אות ט"ו:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם פי"ד ממ"א הי"א שנראה מדבריו שאוכל איסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם פטור משום דהוי שלכדה"נ ועמד פלתי בסי' ואות הנ"ל הא בגמ' דע"ז ס"ח אמרי' משום דנבילה שא"ר לגר איבה קרוי נבילה ע"ש ולפמ"ש א"ש דאין כונת הרמב"ם משום דשלכדה"נ מותר רק משום דהוי שלכדה"נ פקע איסור נבילה וזה ילפי' מן נבילה שא"ר לגר וא"כ דברי הגמ' ורמב"ם המה שפה אחת ודברים אחרי':

ואם נפשך לומר מה נ"מ אם נפסל מאוכל אדם מותר משום דשלכדה"נ מותר או דמותר משום דפקע אי' נבילה התשובה בזה כמ"ש החוו"ד דאם ההיתר משום דשלכדה"נ מותר אם תיבלו ותיקנו שיהיה ראוי' לאכיל' כדה"נ חייב עליו אבל אם ההיתר באינו ראוי לגר משום דפקע אי' נבילה משום דבלא אי' נמי אינו עומד לאכילה אפי' תיבלו ותיקנו מותר. ולא מטעם שכתב החוו"ד דילפי' מקרא אלא נ"ל דהטעם:

הוא מהא דאמרינן במנחות נ"ד כי פליגי כגון שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דמ"ס יש דיחוי באיסורא ומ"ס אין דיחוי באיסורא ואף דאנן קי"ל התם כמ"ד אין דיחוי באיסורא היינו דוקא בנפחת מכשיעור ור"י לשיטתו והכי קי"ל דח"ש אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי אבל בעלמא שפיר י"ל דכ"ע מודה דיש דיחוי באי' ועיי' ברא"ה בבדה"ב בית ד' שער ד' דפשיטא ליה דכל דבר שניתר מחמת שנפגם אינו חוזר להאיסור לעולם עי"ש והארכתי בזה בסוגי' דנפש ולפ"ז בנפסל מאוכל אדם דפקע אי' נבילה כנ"ל שוב אפי' תקנו שיהי' ראוי לאכיל' מותר משום כיון דאידחי אידחי. ולפמ"ש בחמץ כיון דקי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר ואם שהה חמץ זה עד פסח הבאה פשיטא דחוזר ונאסר דמה"ט שיטת המרדכי דחמץ לא מיקרי דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורו לשנה הבאה עיי' בהג"ה ס"ס ק"ב ועיי' פר"ח שם ולפ"ז בחמץ ל"ש דיחוי דאף שניתר חוזר לאיסורו. ובזה א"ש מה שהק' אמאי צריך הר"ן להקשות דנוטלפ"ג יהי' אסור בחמץ ואמאי לא הק' מ"ש חמץ מכל איסורי' דאם נפסלו מאוכל האדם פקע אי' ולפמ"ש א"ש דזה לק"מ דבשאר איסורים פקע אי' משום דיחוי אבל בחמץ ל"ש דיחוי אלא דק"ל משום דמשמע לי' דאפי' בעוד לא תיבלן ותיקנן נמי אסור אף דהוי שלכדה"נ וא"כ עכ"פ יהי' מותר משום שלכדה"נ אע"כ דגם שלכדה"נ אסור בחמץ אם כן גם נוטלפ"ג יהא אסור. איברא דסברא הנ"ל דבחמץ ל"ש דיחוי יש לדחות דמה שמותר כל השנה בין פסח לפסח לא מיקרי דיחוי כיון שהוא קודם זמן אי' ועיי' תוס' סוכה ל' לענין מהב"ע ועיי' תוס' יומא ס"ד ד"ה התם דלילה שאין זמן הקרבה לא חשיב דיחוי. ועוד דחמץ שמו עליו כמ"ש מג"א לענין נ"ט בנ"ט. ועוד דאי נימא דזה שמותר כל השנה חשיב דיחוי מנ"ל באמת שחוזר לאיסור ועדיין צ"ע:

אבל מה שנ"ל בזה הוא דלפמ"ש דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי נבלה אין הפי' דבטל שם אוכל מיני' והוי כעפרא דהא כל זמן שראוי לכלב מקרי אוכל ועי' תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה אחת רק כיון דבלא האי' לא אכיל לי' אין האי' חל אם כן התינח לענין אכיל' אבל לענין ב"י ותשביתו ל"ש ה"ט ושפיר צריך ביעור וא"כ שפיר קתני בברייתא פסחים מ"ה ע"ב ונשרפת הטמאה בפסח ולפ"ז בשלמא מה שהוכיח הר"ן בריש פ"ב דפסחים דחורכו קודם זמנו היינו שא"ר לכלב דאי בראוי לכלב רק שנפסל מאוכל אדם הא אמרי' בפסחים מ"ה הפת שעיפשה צריכה ביעור וכו' ולא תקשי נהי דצריכה ביעור מ"מ לענין אכילה אינו חל מטעם הנ"ל וכיון דאינו חל לענין אכילה גם לענין הנאה אינו חל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דכריתות י"ג בנקודה הנפלאה ועיי' פלתי סי' פ"ז אות י"ג וכ"ש כאן דאכילה והנאה מחד קרא נפקא ועיי' מל"מ פי"ד מאבל הכ"א וא"כ שפיר קתני ומותר בהנאתו דז"א כיון דצריך ביעור איך מותר בהנאתו הא צריך לבערו וביעור הוא שלכד"א והנאה ואפי' בשעת ביעורו. אבל מ"ש הר"ן בפסחי' ל' נוטלפ"ג מותר בפסח דמנבילה שא"ר לגר ילפי' לה וכיון דאפי' פגום בעיני' אינו אסור איך יאסור את תערובתו וכתב אח"ז וכ"ת א"כ איך אמרינן בפ' א"ע פת שנתעפשה ונפסלה מאוכל אדם והכלב יכול לאכלה וכו' ונשרפת עם הטמאה בפסח והא כיון שנפסל' מאוכל אדם אינה ראוי לגר ואינה קרו' נבילה אלא משמע מהכא דחמץ בפסח אפי' פגום אסור ע"ש ודאי קשי' מה ענין ביעור אצל אכילה וברייתא לא קתני רק דצריכה ביעור אבל באכילה והנאה מותר משום דא"ר לגר ומטעם הנ"ל ושפיר נוטלפ"ג מותר וכן קשה על מה שהק' בפסחים מ"ה אמאי צריכה ביעור והא נבילה שא"ר לגר ל"ש נבילה ונוטלפ"ג שרי אפי' בחמץ בפסח ע"ש מה ענין ביעור אצל אכילה כנ"ל. ונ"ל דקשי' לי' לר"ן אי נימא דלענין ביעור מקרי חמץ אלא דלענין אכילה ליכא אי' חמץ ואינו חל ופקע משום דבלאו האי' נמי לא אכיל לי' אם כן לא עדיף מאאחע"א ואפ"ה חל בכולל ה"נ נימא מיגו דחל אי' חמץ לענין ביעור חל נמי לענין אכילה והנאה ושפיר תקשי אפי' פגום יהיה אסור אע"כ צ"ל להיפך כיון דחזי' דנוטלפ"ג שרי ע"כ אינו אסור בפגום באכילה והנאה ואם אינו אסור באכילה ובהנאה גם לענין ביעור לא מקרי חמץ משום דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כדאמרי' בפסחים ה' ע"ש ואם כן אמאי צריכה ביעור. וע"ז תי' דלעולם לענין אכילה שרי כנ"ל ומ"מ צריך ביעור כקושיתינו הנ"ל ול"ש דאיתקש דבדבר שהוא מצד סברא לחלק ל"ש אין היקש למחצה כמ"ש פנ"י רפ"ק דקידושין ובקו"א אות א' וכ"ת א"כ נימא להיפך מיגו דחל איסור חמץ לענין ביעור חל נמי לענין אכילה ז"א דהכא שאני לענין ביעור מפני שראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמ' דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרה רחמנא מה"ט וכו' וא"כ הו' כמו ב' שמות של אי' ולא אמרינן בי' כולל כמ"ש תוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה אי' ע"ש. והתינח מה שמקשה מנוטלפ"ג אבל מ"ש חמץ מכל האי' לק"מ דמשו"ה חל בחמץ אעפ"י שא"ר לגר מיגו דחל לענין ביעור חל נמי לענין אכילה וכנ"ל:

ומה שהק' מתוס' פסחים כ"ח ע"א ד"ה ותנן דמשו"ה מודו רבנן דר"י בע"ז מ"ג דבחמץ ל"ש אף היא נעשה זבל ומגדל צמחי' משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה היא ע"ש אלמא דליכא שום אי' תורה אפי' עשה דתשביתו דלא כמקו"ח ומכח זה רצה לומר דלתוס' ורא"ש לא ילפי' מתשביתו רק אי' אכילה ולא אי' הנאה ועדיין ק"ל לדעת הר"ן פסחים ז' דאפי' לר"ש אסור בהנאה מה"ת משש שעו' ולמעל'. לא עיין יפה דז"ל תוס' פסחי' כ"ח ד"ה ר"ש ומשמע תשביתו שלכדה"נ דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש וכונתם בחמץ הראוי לאכילה הוי היסק תחת תבשילו שלכדה"נ ודרך הנאתן הוא אכילה וכמ"ש המ"מ פ"ח מה"א בדעת הרמב"ם דמשו"ה אם נהנה ולא אכיל אינה לוקה משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאה אלא באכילה ועיין במל"מ פ"ה מדסו"ה ה"ח אבל ודאי גם הנאה כדרך הנאה אסור בחמץ בתשביתו שצריך להשבית שלכדה"נ ובנפסל מאוכל אדם אסור להאכילו לכלבי' גם לתוס' ורא"ש וגם אסור באכילה אפי' עירב בו דבר מר או אכילה גסה דמבטל בזה מ"מ דתשביתו דהנאה עכ"פ כיון דאחשבי' וכמ"ש מחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד ע"ש והוא מ"ע להשביתו שלכדה"נ. מיהו כל זה כל זמן שלא קיים מצות תשביתו להשבית שלכדה"נ אבל אם מפרר וזורה לרוח אף שנעשה זבל ומגדל צמחי' שפיר כתבו תוס' דשרי כיון דהו' שלכדה"נ כבר קיים מצות תשביתו שלכדה"נ ושוב פקע האי' משום תשביתו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלי' בו כמ"ש תוס' סוף תמורה דמה"ט נשרפי' אפרן מותר ועיין בטור סי' תמ"ה ובמקו"ח שם אלא דבע"ז אסור משום דלא כתיב בי' אכילה ואסור שלא כדה"נ אבל בחמץ כתי' אכילה ומותר שלכדה"נ ואין אי' שלכדה"נ רק משום תשביתו ובכה"ג שהשבית שלכדה"נ גם מצד תשביתו מותר וכמו"ש שפיר כתבו תוס' דלא חיישינן לאף הוא נעשה זבל וא"ש:

ומה שפקפק על הוכחת מקו"ח דחמץ שנפסל מאוכל אדם אסור באכילה מדאו' דאם אינו אסור רק מדרבנן מותר להשהותו לדעת הטור ופקפק דהטור לא כתב כן רק בנוקשה שאין עליו שם חמץ גמור מה"ת אבל בנפסל מאוכל אדם שעדיין שם חמץ עליו לענין ביעור והנאה ולענין אכילה פטור משום שלכדה"נ שפיר אסור להשהותו. לא הבין יפה דהוכחת מקו"ח הוא מדכתב צריך לבער דהיינו אפי' אחר שבטלו משום דילמא אתי למיכל והלא לדעת הטור אם אינו אסור באכילה רק מדרבנן מותר להשהותו דלא חיישינן דילמא אתי למיכל ואין פקפוקו כלום. ומה שפשוט בעיניו דנוקשה אין עליו שם חמץ הא בזה שני דיעות אם אינו חמץ גמור או שהוא חמץ רע וגם ראוי לאכילה קצת כמ"ש מג"א שם סי' תמ"ב:

ומה שפקפק על ראית מקו"ח מדברי מג"א שכתב דנוקשה היינו דמעולם לא הי' ראוי לאכילה דאי הוי חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב אלמא דמדאורייתא אסור בנפסל מאכילת אדם וע"ז פקפק די"ל דמג"א קאי רק לענין ביעור ולא לענין אכילה והאריך קצת. פשוט דא"ז פקפוק כלל דמג"א קאי על מ"ש וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור וכו' ורש"י ור"ן פי' חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וע"ז כתב מ"ש כנ"ל וא"כ מוכח דבנפסל מאכילת אדם אסור מדאו' באכילתו דאל"כ דילמא לעולם נוקשה הוא בהי' ראוי לאכילה ונתעפש ובזה ג"כ פליגי דלחד מ"ד שרי לגמרי מה"ת ולחד מ"ד מרבי' לי' מכל דאסור מה"ת בלאו באכילתו ועובר עליו בב"י אע"כ דבהי' ראוי פ"א לאכילה אסור מה"ת באכילתו בכרת וב"י כשאר חמץ ונוקשה היינו שלא הי' ראוי לאכילה מעולם ובזה פליגי בגמ' ואפי' מאן דאסור מה"ת הוא רק בלאו ולא בכרת והשו"ע פוסק כמ"ד דמותר מה"ת ואינו אסור רק מדרבנן וע"ז סובב והולך כל הפלפול של המג"א לפניו ולפני פניו וא"צ לפנים לרוב פשיטותו:

ומה שכ' דלפי תי' הר"ן דנפסל מאוכל אדם חייב בביעור משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות ומסיים דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרה רחמנא מה"ט עיי"ש א"כ ילפי' חמץ משאור דכמו בשאור חייב באכילתו אף דהוי שלכד"א והנאה ה"נ בחמץ שנפסל מאכילת אדם עובר בב"י וחייב מלקות וכרת על אכילתו והביא דברי פמ"ג בפתיחה להל' פסח פ"ב אות ב' דפשיטא לי' כן ע"ש באורך:

ואני אומר הגם שהרב אומר כן לדידי מיספקא לי טובא ולפענ"ד אין באכילת שאור לא כרת ולא מלקות למ"ד נוקשה דרבנן משום דהוי שלכד"א ואפי' למ"ד נוקשה דאו' היינו לפי שראוי לאכילה קצת אבל שאור אפשר שאינו ראוי לאכילה כלל ובזה מיספקא לי. ואנא מצא בכה"ת שאסר הכתוב שאור באכילה ולא מצאנו בכתוב שאסר שאור רק בלאו דב"י ועשה דתשביתו ואדרבה משמע מדברי הרמב"ם ריש ה' חו"מ שאין אי' באכילת שאור דכשמנה המצות שם כתב א) שלא לאכול חמץ ביום י"ד וכו' ב) להשבית שאור ביום י"ד ג) שלא לאכול חמץ כל ז' ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל ז' ומדשביק לשאור גבי אכילה וכתב ליה גבי השבתה מוכח דבאכילה ליכא אי' בשאור לפי שהוא שלכד"א ואין אי' אכילה רק בחמץ וכן בה"א כתב כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו' חייב כרת וכו' בשוגג חייב קרבן חטאת וכו' ולא הזכיר שאור ובה"ב כשכתב והמניח חמץ ברשותו בפסח אעפ"י שלא אכלו עובר בשני לאוין וכו' וסיים ואי' החמץ ואי' השאור שבו מחמיצי' אחד הוא אלמא דדוקא לענין ביעור שווה שאור לחמץ ולא לענין אכילה. וכן משמע מדברי הראב"ד שם שכתב דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לבערו והשאור אעפ"י שהוא נפסל זקוק לבערו לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמע בו כמה עיסות וכו' ומדלא ביאר הפרש שיש בין חמץ לשאור רק לענין ביעור ולא ביאר הפרש לענין אכילה ש"מ לענין אכילה הפרש פשוט דחמץ אסור באכילה ושאור מותר דהוי שלכדה"נ ואכילה, והא דקתני בברייתא פסחים מ"ה ע"ב בד"א במקוימת לאכילה היינו לחמע בה עיסות אחרות לאפוקי שלא ייחדה לישיבה והרי להראב"ד וודאי הפי' כך דהא כתב דמיירי בפת שאור ונפסל מאכילת כלב ועיי' מ"מ שם וה"נ לדידן פי' מקוימת לאכילה כן אבל שאור אינו עומד לאכיל' והוי שלכדה"נ ואין באכילתו לא כרת ולא מלקות רק שעובר בב"י:

וכן משמע ברש"י פסחים כ"ט ד"ה דיליף שאור דאכילה כלומר חמץ דלגבי לא יאכל משאור דראי' ומותר חמצו של נכרי אף באכילה אפי' בפסח מה"ת ומה בעי רש"י בהך כלומר חמץ אלא דהוי קשי' לי' מה קאמר אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל וכו' והא בשאור ליכא אי' באכילה דהוי שלכד"א והנאתן לכן פירש"י כלומר חמץ דגבי לא יאכל. והא דאמרי' ביצה ז' לענין אכילה כ"ע לא פליגי ופירש"י ואפי' ב"ש מודה דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו הך באכילתו אחמץ קאי דשאור באכילתו בולא כלום דהוי שלכד"א והלשון הוא דחמץ חייב בכזית באכילתו כשאור באי' של שאור דהיינו ביעור והיינו לישנא קרא דפתח בשאור לא ימצא בבתיכם וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ דשיעור אכילת חמץ הוא כשיעור ב"י דשאור וכן מה דאמרי' בגמ' אחר כך מחלוקת לענין ביעור אבל לענין אכילה ד"ה זה וזה בכזית ה"פ זה אכילת חמץ וזה ביעור שאור בכזית:

ואמנם בש"מ שם משמע דגם באכילת שאור הוא בכרת שהק' ולב"ה ל"ל למימר פתח הכתוב בשאור הא בזה י"ל טעמא דב"ה משום דצריכי ותי' להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב והרי על ב"י ליכא כרת וע"כ באכילת שאור. אבל גם הא לא תברא דהא דשאור פטור על אכילתו היינו רק משום דהוי שלכדה"נ ולא משום דפקע אי' דהא ראוי לחמע עיסות אחרות וגם שם אי' עליו לענין ב"י ואם כן אם תיבלו ותיקנו דהוי דרך אכילה שפיר יש בו כרת וכמ"ש חוו"ד סי' ק"ג הנ"ל. ואפשר לומר עוד דס"ל לש"מ דעל ב"י דשאור באמת איכא כרת משום דאיתקש לאכילת חמץ רק על ב"י דחמץ ליכא כרת ועיי' בתוס' פסחים ה' סד"ה דהא מה שמקשה רשב"א ויש להאריך בזה:

וגם הא דאמרי' בע"ז ס"ח שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות והתם לענין אכילת תרומה קאי אלמא דחייב על אכילת שאור מה"ט דראוי לחמע בה עיסות אחרות לק"מ דהתם ראוי לאכילה וראוי לגר קרי' בה אלא דהוי נוטלפ"ג ואינו נהנה באי' לר"ן או דלא גמרי' ממשרת לרשב"א בזה אמרי' דחימוץ יותר מדאי אעפ"י שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חמוע עיסות אחרות ושפיר נהנה לר"ן ולרשב"א שפיר ילפינן ממשרת וכן פירש"י שם בהדי' ומבואר יותר בריטב"א שם אבל שאור בעיני' הוי שלכדה"נ ומותר באכילה מה"ת וכמ"ש:

ומה שתמהו פמ"ג ומקו"ח אי חמץ אסור שלכדה"נ אמאי לא קאמר בפסחים כ"ד הכל מודים בכה"כ וחמץ בפסח שלוקי' עליהם אפי' שלכדה"נ תמהני על תמיהתם הא מסיים שם בפסחים מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה ובחמץ אכילה כתיב בי' ואפי' אסור שלכדה"נ ע"כ טעמא אחרינא אית בי' יהי' מה שיהי' ולא משום דלא כתיב בי' אכילה וא"כ לא הי' יכול לכללו עם כה"כ. ואם תקשי למה נקט כלל כה"כ ולא נקט חמץ זה אינו קושי' דמה אולמא דחמץ מכה"כ ועוד דעדיף למינקט כה"כ מטעם דלא כתיב בי' אכילה דנלמד מיני' דגם בב"ח אסור שלכדה"נ משום דלא כתיב בי' אכילה:

ושוב הביא דברי פמ"ג בפתיחה לה' פסח פ"ב אות וי"ו שהביא ראי' דחמץ מותר שלכדה"נ מפסחים מ"ד דאמרי' הנח לכותח הבבלי וכו' אי בעיני' דקשריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם והיינו דהו' שלכדה"א והתפלא עליו מתוס' נזיר ל"ו ע"ב ד"ה הכח שדחו פירש"י ופירשו דאי מיתרמי הכי מודה רבנן דחייב אלא דבהכי לא מיירי. ולפענ"ד נראה דגם תוס' מודו לרש"י דשלכדה"נ מותר בחמץ אלא דס"ל דלא מקרי שלכד"א אלא אם לא אכלי להו כך משום שהוא רע או שהוא הנאה מועטת ויכולים ליהנות ממנו בהנא' מרובה כמו חלב חי או עירב בה דבר מר וכדומה אבל כותח הבבלי טוב לגמוע בעיני' אלא שרגילות ומנהג בנ"א הוא לעשותו לטבל בו ועיי' רש"י פסחים פי' דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבל ובנזיר פירש"י שאין אדם רגיל לאכלו בעיני' לפי שהוא חריף ביותר וא"כ טוב הוא לשורפו בעיני' כמו לטבל בו ובפרט אם תאב לאכול דבר חריף גם שארי אינשי שורפי' אותו בעיני' אלא שאין הרגילות ומנהג כך ולהכי אמרינן בגמ' רק בטלה דעתו אצל כל אדם ועיין תוס' שבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל וס"ל לרש"י דמה"ט מקרי שלכד"א ומותר אבל תוס' ס"ל דמה"ט אכתי לא מקרי שלכד"א ואסור רק דבהכי לא מיירי אבל מודו לרש"י דשלכד"א מותר גם גבי חמץ. הנה חיבבתי דבריו להשיב על כל פרט ופרט כי שמחתי על ד"ת אשר עניים כאן ומבני עניים תצא תורה ועשירים במקומו. יהי חן ד' עמו. ויתהלך בתומו ויתמיד בלימודו. ויהי כזית הודו. ויברכו ד' בכל מאודו. כנפש החותם בברכת התורה ולומדי:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה