בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה רא
שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' מו"מ תרנז"ל:
יראה בנחמה. בעיר ד' שמה. ה"נ ידידי הרב המופלא. עושה פלא. מופלג בתורה. מעוטר בתפארה. כ"ש מו"ה אליעזר פריעד נ"י בק"ק ניגרעשד:
מכתבו הגיע עדי בזמנו ולא הי' פנאי להשיב וגם עתה אני נבוך אם להשיב או לא כי כמדומה אין משתמשין בקשר אחד וחלילה לי להיות אפי' גורם דגורם להחזיק במחלוקת רק בד"ת כתיב ענה אבל בתנאי קודם למעשה שלא יצמיח מדברי שום מחלוקה ואם לאו יהי' דברי בטלי' ומבוטלים ולא יעשו רושם כלל:
וזה שאלתו. איש א' קנה יורה הנקרא קעססעל ישן עם הכובע אשר עליו זה יותר מששה שנים מאיש אחד אשר הלך אח"כ למדה"י והשלאנג קנה מאיש אחר ויודע בבירור שהשלאנג לא נשתמשו בה רק ביי"ש של פסח והיורה א"י אם קודם ששה שנים לא נשתמשו ביי"ש של חמץ אבל ששה שנים יודע בטח שלא נשתמשו בו חמץ ובשנה שעברה קודם פסח שנת תרנ"ו בישול ביורה הנ"ל יי"ש של פסח אחרי עשות להיורה שולים חדשי' וגם בשנה זו בישל בו יי"ש של פסח ולא עלתה על דעתו כלל לשאול מורה הוראה אבל אח"כ נתעורר ושאל על היי"ש של שנה זו אם מותר לשתותו בפסח כי של אשתקד כבר כלה והוא הפס"מ כמו שבעים זהו"כ אם אינו כשר לפסח:
ותחילה צריך אני להקדים מהו הפס"מ. בתשו' נחלת שבעה סי' נ"ח פסק דלהפסיד שתות מן הקרן מקרי הפ"מ ובפ"ת יו"ד סי' ל"א אות ב' הביא דהכל לפי ראות עיני המורה ולפי מה שהוא אדם ע"ש אבל זה פשוט דלא מקרי הפ"מ אלא כשמפסיד מן הקרן אבל כשמפסיד מן הריוח וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגות או"ה אות ג' לא מקרי הפ"מ אעפ"י שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן ע"ש:
והנה ראשית דבר כתב להתיר יי"ש של שנה זו משום דהיי"ש שבישל בהיורה אשתקד הוי כהגעלה ואע"ג שכתב רמ"א או"ח סי' תנ"ב ס"ה ואין מגעילין בשום משקה רק במים מ"מ הרי סיים שם מיהו בדיעבד מהני הגעלה בכל משקה. הנה זה דעת הרמב"ן הביאו הר"ן חולין בסוגי' דטיפת חלב דאין מגעילי' בשאר משקי' רק במים ע"ש ורשב"א בתשו' סי' תק"ג כתב על דברי השואל די"א שאין מגעלי' אלא במים ולא בשאר משקי' וכו' כן הי' אומר לנו הרמב"ן ז"ל וכו' עוד הי' אומר לנו ששאר משקי' מבליעי' ולא מפליטי' ולא מבליעי' וכו' ולפיכך מותר להגעיל אפי' כלי ב"י אעפ"י שאין במים ס' נגד כל הכלי ורשב"א הק' עליו א"כ בשר נבילה שנפל לתוך יורה רותחת עם מים ואין במים ס' לא תיאסר היורה וכף שניער בה לא תיאסר דהא אין המים מבליעי' והשיב שהשומן הוא שנבלע מעצמו בלי אמצעות המים והק' ע"ז א"כ גם כשמגעיל כלי ב"י ואין במים ס' נמי נימא כי נייח הדר בלע פליטת עצמו וכו'. ושוב הק' אי שאר משקי' מבליעי' ולא מפליטי' א"כ הא דתני' קנקנים של נכרים ויין של ישראל כנוס לתוכן אסור בשתי' ואמאי והלא לא פלט כלל מן היין שבתוכן וכו'. ותו דא"כ שאר משקי' מותר לבשלם בכלים אסורים שהרי אין מפליטין והא ודאי ליתא:
ואני בעניי נ"ל ליישב דעת הרמב"ן עפמ"ש הר"ן בחולין שם וכ"ת א"כ אפי' בקדירה של בשר נבילה יגעילו וא"א שהרי אוסר הוא את המותרת והאיך תעלה בה הגעלה לאסורות לאו קושי' הוא דהתם כיון שיש בה ציר ורוטב של בשר הרבה אין כח המים במקומו להפליט והציר והרוטב מבליעי' הן ע"ש ועיין בר"ן פכ"ה שכתב דלא שרי' נו"ט בנו"ט אלא בשל היתר כבב"ח דכיון דטעם שני אכתי היתירא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכי דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם ע"ש ועיין ש"ך יו"ד סי' צ"ד סקכ"ב מבואר דטעם שני קלוש אלא דמשו"ה לא פקע שם איסור מיני'. ולפ"ז א"ש דכשנופל בשר נבילה לתוך יורה רותחת עם מים ואין במים ששים שיש במים טעם ראשון מן הנבילה אז אין כח המים במקומו להפליט וציר ורוטב מבליעי' ושפיר אסורה הקדירה והכף אבל כשמגעיל כל' ב"י ואין במים ס' דליכא במים רק טעם שני האי' בכלי והכלי במים שהוא טעם קלוש אז כח המים במקומו ומפליט ואינו מבליע וא"ש:
ועל קושי' שני' נ"ל לפמ"ש טו"ז סי' צ"ג סק"ב עמ"ש הלבוש וב"ח סי' צ"ג דאפי' הי' שם מעל"ע אינו מבליע בכלי כיון שהוא ישן ושבע מלבלוע והביא ראי' ממ"ש בשם מרדכי הארוך על דין דר"י הלבן שמביא טו"ז שם מב"מ מ' בהפקיד שמן לחבירו אם היו קנקני' ישנים אין מוציא לו בלע ומוקי לה אביי אפי' בשאין מזופפי' כיון דטעון טעון ותו לא בלעי וכו' וע"ז כתב טו"ז דאין ראי' משם דודאי אם הוא שבע מלבלוע אין הכלי יכול לקבל לתוכו שום בלוע אלא שע"י בישל או כבושה מעל"ע ישן מפני חדש יוצא ונכנס בליעה חדשה ומן הבליעה הישינה פולט לחוץ וא"כ לענין או"ה שפיר לא מהני שבע מלבלוע דזה נכנס וזה יוצא אבל שם בב"מ שפיר אינו מנכה לו הבליעה דמה שבלע מן החדש עכ"ח יצא מן הישן כשניעור הזה כיון שהי' שבע מלבלוע וא"כ אין כאן ניכוי ע"ש באריכות. ולפ"ז ה"נ ה"פ דמים מפליטי' שהטבע המים הרותחי' להפליט הבלע מדופני הכלי בלי שיבליעו בתוכה דבר אשר ידחוק הבליעה הישנה לחוץ והיינו ולא מבליעי' וכעין שכתב החוו"ד ריש הל' מליחה שטבע המלח למשוך הדם אצלו ואינו תלוי ברתיחות המלח כלל ע"ש אבל שאר משקי' מבליעי' וע"י שמבליעי' החדש נדחק ונפלט הבליעה הישנה לחוץ ולא מפליטין כמים שמפליט הבליעה לחוץ בלי שיבליע מחדש. ולפ"ז שפיר קנקני' של נכרים שיין ישראל כנוס בתוכו אסור וכן אסור לבשל בכלים אסורי' שאר משקי' דנהי שאין מפליטי' מ"מ ע"י שהבליעה חדשה נכנסת שהרי מבליעי' הישנה נדחקת ויוצאת ואוסרת יין שבקנקני' ומשקי' שבקדירה אבל הגעלה לא מהני בהוא דמאן יימר שדחקו כל הבליעה לחוץ ונכנסה חדשה תחתי' ולא ידעי' כמה נפק מינה ולכן לא מהני הגעלה וא"ש:
ובהכי יש ליישב ג"כ מה שהק' שם הרשב"א בתשובה מהא דאמרי' בזבחים צ"ו ע"ב יכול אף תרומה ת"ל אותה פרט לתרומה ופרכי' ותרומה לא בעי מו"ש והתניא וכו' ואמר אביי לא צריכא אלא לדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזוג הא אפי' ביין ואפי' במזוג אלמא דלהוציא הבלע אפי' בתרומה סגי ביין ובמזוג ובקדשים גזה"כ הוא ע"ש. ובאמת הר"ן בסוגי' דטיפת חלב נשמר מקושי' זו וכתב דאביי הוא דאמרה ולענין מריקה ושטיפה דצונן אבל הגעלה בחמין אינו אלא במים או דס"ל דיין ומזוג מפליטין הן וחומר הוא בקדשים אבל שמן ושומן וחלב וכיוצא בהן ודאי מבליעי' ואין מפליטין ומיהו רבא פליג שם אדאביי ומוקי לה במילתא אחריתי ולדידיה אפי' ביין ומזוג אין מגעילי' בתרומה ושאר איסור שבתורה ואצ"ל בשאר כל המשקי' ע"ש:
אבל לפמ"ש י"ל עפמ"ש הריטב"א שלהי ע"ז בהא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו דאחר בישול חטאת הגעיל שפוד ואסכלא קודם שבישל שלמים ואף דבעי ליבון מ"מ כשבישל שלמים שוב לא הי' בו כדי נתינת טעם והק' א"כ מה פריך קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר הא כיון דהגעילו קודם ליכא נו"ט ותי' דלא אמרו שאם אין בו בנו"ט שהוא מותר אלא לענין קדשים קלים וקדשים חמורים דשניהם היתר אלא שאין אכילתן שוה דקדשים חמורי' אין נאכלי' אלא לזכרי כהונה אבל לגבי אי' נותר וכיוצא בו שאין בו היתר לשום אדם אין לנו לבטל אי' כלל עד שיהי' לו הכשר גמור ככלי מדין וכו' ומכח זה דחה שם דברי האומרי' שאם בישל חלב בכלי מתכות ואח"כ בישל ירק שמותר לבשל אח"כ בשר בו ביום שכבר נגעלה בבישול הירק והירק הי' היתר משום נ"ט בנ"ט ולפמ"ש ז"א ודבריו צריכים ביאור קצת דבשלמא שפוד ואסכלא שתשמישן ע"י האור וצריכי' ליבון ואינו פולט כולו ע"י הגעלה שפיר אמרינן דלענין אי' נותר צריך הכשר גמור ככלי מדין אבל בבישול חלב שתשמישו ע"י חמין הרי נפלט כולו ע"י בישול המרק. אבל הדבר פשוט דכונתו דדוקא בדבר שאינו אסור לכל מהני הגעלה באופן שאם יבשל בו היתר יתבטל ולא אמרינן בזה אין מבטלי' אי' לכתחילה אבל בדבר האסור לכל לא מהני הגעלה כיון דאין מבטלי' אי' לכתחילה וה"נ בבישל ירק דליכא ס' נגד מה שבקדירה ולא שרי אלא מטעם נ"ט בנ"ט והרי הדר נבלע בקדירה ואסור לבשל בשר ולבטלו לכתחילה. ולפ"ז י"ל דודאי גם בשאר משקי' ע"י שנכנס בליעה החדשה שהרי מבליעין הן נדחקת ונפלטת הבליעה הישנה לחוץ אבל לא לגמרי וכשמבשל בה אח"כ אף שאין ששים במה שבקדירה נגד כל הקדירה מ"מ עכשיו יש בה ס' ובטל אלא דבחטאת כיון שנעשה נותר ואסור לכל אמרה תורה במים ולא ביין ולא במזוג משום דאין מבטלי' אי' לכתחילה מה"ת ואפי' אי הוי רק מדרבנן מ"מ לא ציותה תורה להגעיל באופן מה שיאסרו רבנן אח"כ ועיי' רשב"א חולין צ"ח ד"ה והתנן דגנאי הוא לבטל אי' לכתחילה אפי' אי אמרינן דמדרבנן הוא ע"ש אבל בתרומה כיון דאינו אסור לכל אדם שהרי מותרת לכהן ל"ש אין מבטלי' אי' לכתחילה כריטב"א הנ"ל ושפיר אפי' ביין אפי' במזוג אבל בשאר אי' שאסורי' לכל דאין מבטלי' אי' לכתחילה דגנאי וצריכי' הכשר גמור ככלי מדין שפיר כתב רמב"ן דאסור להגעיל בשאר משקי':
ולפי דברינו יש ליישב דברי הש"ך ביו"ד סי' צ"ה סקכ"א דהוכיח דאפר במים אינו פוגם מתוס' חולין ק' שהקשו איך הגעילו יורה גדולה ב"י הא אין במים ס' נגדו ונאסרו המים דמה"ת חענ"נ עיי' פמ"ג שם וחוזרי' ונבלעי' ביורה ואפי' מגעילו שנית אוסרי' ע"ש ואי איתא דאפר פוגם הלא התורה לא באת ללמוד אלא להגעיל כל חד פדיני' ואי משום שהמים יאסרו הא איכא תקנתא דאפר ע"ש והק' פלתי אמאי לא תוכיח יותר ממה דאמרה תורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש דצריך ליבון לפי שאין הבלוע יוצא ע"י הגעלה ואמאי יגעילנו במים עם אפר ויפגום הבלוע ויכול אח"כ לצלות בו. ולפי האמור י"ל דפר"ח ופלתי שם הקשו למ"ש ב"י או"ח סי' תנ"ב בשם או"ח דמים עם אפר דינו כשאר משקי' א"כ מה הק' הש"ך יגעילנו במים עם אפר הא בזה לא מהני הגעלה ותי' דיגעילנו שתי פעמים תחילה במים עם אפר לפגמו ואח"כ במים אבל האמת יורה דרכו דמעיקרא לק"מ דתוס' לא ס"ל כשיטת רמב"ן דאל"כ לא הקשו כלום דהרי מים מפליטין ולא מבליעי' ויש להגעיל גם יורה גדולה וכמבואר בר"ן פכ"ה ותשו' רשב"א הנ"ל לשיטת רמב"ן והאו"ח לא כתב דלא מהני הגעלה במים עם אפר רק לשי' רמב"ן ועיי' א"ר סי' תנ"ב אות ח' ופמ"ג שם ושפיר הק' הש"ך דהאפר יפגום הבליעה שבתוכו וגם הנפלט בתוך המים וכשחוזרי' ונבלעי' אינם אסורי' אבל אקרא לק"מ דשפיר צריך ליבון כיון דגם שאר משקי' מפליטי' א"כ גם מים עם אפר מפליט ואפשר שאינו מבליע וא"כ בשלמא הש"ך הקשה שפיר שאם יפלוט ולא יבליע הרי טוב ואם יחזור ויבליע הרי יבליע רק טעם פגום אבל בדבר שצריך ליבון אם יפליט ולא יבליע הרי לא יפגמנו כלל ויחזור ויאסר כשיצלה בו וא"ש:
הרי העמדנו שיטת הרמב"ן אבל הרשב"א כתב בתשו' הנ"ל וסוף דבר לא מצא רבינו תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו ע"ש וכבר קבע רמ"א בשו"ע סי' תנ"ב ואין מגעילין בשום משקה רק במים מיהו בדיעבד מהני הגעלה בכל משקה ופר"ח שם תמה הלא לדעת רמב"ן אפי' בדיעבד לא מהני הגעלה בשאר משקי' ולרשב"א אף לכתחילה נמי מגעילין בהן ע"ש. וסבור הייתי לומר עפ"י מה שהביא ח"י שם סקח"י בשם או"ה שאין להשתמש במי הגעלה של אי' לכתחילה אעפ"י שיש ס' נגד הכלי דהוי כמבטל אי' לכתחילה כיון שרוצה להשתמש במים ע"ש ולכן אין מגעילין בשאר משקי' לכתחילה משום הפסד ובזיון אוכלי' ועיי' באו"ח סי' קע"א ובני הרב הגדול מוה"ר יצחק יעקב נ"י השיב דאכתי מותר לכתחילה במשקי' סרוחי' דליכא הפסד ובזיון משקי' ואמרתי דתוס' כתבו במנחות כ"ב ד"ה מכאן דמשקי' לכי מסרחי אין שם משקי' עליהם ורמ"א מיירי במה שנקרא משקה. אלא דז"א דהתינח במגעיל כלי אי' או חמץ אח"ז איסורו אבל הלא בסי' זה מיירי ג"כ במגעיל כלי חמץ קודם זמן אי' כמ"ש ברס"י ע"ש וא"כ מותר להשתמש במי הגעלה וא"כ יהי' מותר להגעיל לכתחילה בשאר משקי'. לכן מחוורתא כמ"ש הא"ר דלכתחילה חושש לדעת הרמב"ן וכבר מצאנו מקום יישוב לדבריו ויש לחוש עכ"פ לכתחילה:
ואמנם בנ"ד הוא בדיעבד ודאי מועיל הגעלה גם בשאר משקי' וכן הסכימו כל פוסקי' האחרונים ועיי' פמ"ג בא"א סי' תנ"ב סק"י שכתב והאי דיעבד יראה עכ"פ אם הגעילו והגיע פסח שא"א להגעיל משתמש לכתחילה. אבל דא עקא שהרי אין במה שבתוך הכלי ס' נגד הכלי וא"כ חזר ונבלע ואוסר:
אלא דבזה י"ל כמ"ש באות ד' עפמ"ש רמ"א או"ח סי' תנ"א סכ"א ובדיעבד אם נתנו בהם יין או דבש [פי' בחביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים] בלי הגעלה רק שהדיחו היטב תחילה מותר לשתות ממנו בפסח והוא מהמרדכי פכ"ש וכתב ג' טעמים ע"ז וטעם הראשון שטעם השכר בטל בס' קודם פסח ואינו חוזר וניעור בפסח ואין להחמיר לשער בכל החביות משום דלא ידעי' כמה נפק מיני' דשאני הכא דהיתירא בלע וכו' הביאו טו"ז ומג"א שם ובח"י תמה ע"ז כיון דלא ידעי' כמה נפק מיני' ניבעי' ס' נגד כולו כמו בבב"ח דהוי נמי היתירא בלע ותי' מחה"ש דשכר אינו כולו שעורים רק עיקרו מים דמה"ט מברכי' עליו שהכל כמבואר סי' ר"ד ואפי' הוי מחצה שעורים ומחצה מים איכא ס' נגד השעורים אלא דאי הוי אמרינן חענ"נ גם חלק המים הוי כגוף האי' וליכא ס' אבל הרי קי"ל ביו"ד סי' צ"ד ס"ו בהג"ה דבהיתר לא אמרי' חענ"נ ואפי' בחמץ דאסרי' נ"ט בנ"ט משום דשמו עליו כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סקכ"ד מ"מ לא אמרי' בי' המנ"נ כמ"ש שם סקל"ח ושפיר איכא ס' ע"ש וה"נ ביי"ש של תבואה אינו כולו חמץ ויש בו מים ומינים אחרי' ואפי' הוי מחצה תבואה מ"מ יש בו ס' נגד החמץ וכמ"ש חת"ס או"ח סי' ק"ך ושפיר אהני לי' בישול ראשון דאשתקד כהגעלה בשאר משקי'. אבל עכ"פ אין כאן שני נותני טעמים של היתר רק טעם ראשון תלוי בד' וצריך לו והד' א"צ לטעם הראשון:
ואמנם בנ"ד אין אנו צריכי' לדברי מחה"ש וחת"ס לפמ"ש הש"ך סי' צ"ה סקכ"א לפרש דברי תוס' חולין ק' דלפירוש ר"א דלא אמרי' חענ"נ רק בב"ח ניחא מה שצותה תורה להגעיל כלי מדין ב"י והאיך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ס' כנגדו והמים נאסרי' וכו' ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולו נבילה ומעט אי' הנפלט מן היורה וחוזר ונבלע בתוכו מגעילו שנית ואותו מעט אי' בטל בששים במים וכן כתב האשר"י פכ"ה סוס"י ל"ח וה"נ בבישול דאשתקד דאף אם אז לא הי' ס' נגד חמץ הבלוע ביורה מ"מ כיון דמגעילי' בכל המשקי' כמו במים א"כ נגד אותו מעט חמץ שנפלט ממנו וחזר ונבלע בתוכו שפיר הי' ס' בבישול דשנה זו ובטל כיון דבחמץ קודם אי' ל"ש חענ"נ כנ"ל, והשתא יש לנו תרי צדדי' להתיר א' דגם אשתקד היה ס' כסברת מחה"ש וחת"ס הנ"ל ושנית דאפי' את"ל דבבישול הא' לא הי' ס' מ"מ בבישול השני ודאי הי' ס' וכמ"ש:
אבל מה שאני חוכך בזה דנהי דמהני הגעלה בשאר משקי' ומפליטי' כמים אבל באוכני' ודאי לא מהני הגעלה ואין מפליטי' והרי בהיורה מבשלי' השזופי' שהם אוכל עב וגס והוי כצלי קדר ובזה לא מהני הגעלה. וסבור הייתי לומר למאי דאמרי' שלהי ע"ז כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו וכבר נתקשה רשב"א בתוה"ב בדיני הכשר כלים וכי מי עדיף בישול דיום שני מהגעלה גמורה ואם הגעלה הו' ק"ל לר"ע האיך מכשירתו מה הי' תשו' רבא דכל יום נעשה גיעול לחבירו והלא לבון הוא צריך וכו' ותי' דה"ק דקדשים היתירא בלע וכיון שבישל בו קודם שיבא לידי נותר לכשיגיע זמנו להיות חל על מה שבלע שם נותר כבר נקלש ונחלש האי' כ"כ ע"י בישול זה עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט ואין ראוי לחול שם נותר על דבר בלוע מועט כזה ע"ש ועיי' ב"י יו"ד סי' צ"ג והר' בשפוד ואסכלה לא בישול שני משקה רק אוכל בשר צלוי ואפ"ה אמרי' שמקליש ומחליש הבלוע שאינו חל עליו שם נותר אח"כ כיון דהיתירא בלע א"כ ה"נ בחמץ אפי' הוי אוכל מה שבשלו בו אשתקד מ"מ הקליש והחליש הבליעת חמץ עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט ואינו ראוי לחול עליו שם אי' ולאסור הבישול השני. אך ז"א דהרי הרשב"א מדמה זאת התם לדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בחלב וכו' משום דהוי טעם קלוש ונו"ט בנו"ט ע"ש והרי בחמץ לא מהני נ"ט בנ"ט בנ"ט דהיתירא כיון דשמו עליו כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סקכ"ד בשם רשב"א ור"ן וא"כ ל"ש נמי סברא זו דכל יום נעשה גיעול לחבירו ואין אני בקי בבישול היי"ש לכן אין לסמוך על הנ"ל רק אם מבשלי' הווידקע ביורה שהוא משקה צלול וי"ל דמהני בתורת הגעלה במשקי' אז יש צד להתיר מטעמים הנ"ל:
ושוב הביא סניף להתיר ממ"ש חכ"ץ סי' ע"ה להתיר כלי אי' ביישון יב"ח עכ"פ אם בישל בהם בדיעבד אפי' בלעו אי' בחמץ ע"ש והסכים עמו בסי' ט"ו מוהרנ"ך והביאו ראי' מיו"ד סי' קל"ה ס"ט ומיו"ד סי' קכ"ג סי"ד ובעל פ"מ סי' נ"ג הק' דא"כ אמאי אמר רב בפסחים ל' קדירות בפסח ישברו לישהינהו יב"ח דבכלים ל"ש תקנה דהא ביי"נ מישנן. ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש תוס' ריש פסחים דבחמץ גזרי' טפי דילמא אתי למיכל מבשאר אי' הנאה משום דלא בדילי' מיני' וה"נ ביי"נ מישנן משום דלא הי' לו שעת הכושר ובדילי' מיני' אבל בחמץ לא בדילי' מיני' שייך תקלה גם בכלים. אלא דהא קשי' דהא כתבו תוס' שם ול"ד לערלה ובב"ח וכה"כ שאי' נוהג אי' עולם ומשעה שנאסרו אין היתר לאי' והרי רב ס"ל כר"י דחמץ לאחה"פ אסור מה"ת וא"כ נוהג אי' עולם ובדילי' מיני' כמו בב"ח. הא ליתא דודאי אם אין להם היתר אחר יב"ח והוי אי' עולם בדילי' מיני' אבל כיון שיש להם היתר אחר יב"ח שפיר חיישי' לתקלה דכיון שלא יאסרו לעולם חיישי' משא"כ קנקנים דנכרים נהי שיש להם היתר אחר יב"ח מ"מ לא הי' להם שעת הכושר לישראל ובדילי' מיניהו ל"ש תקלה. ואדרבה יש ראי' מכאן דמותר לאחר יב"ח דאל"כ אמאי ישברו הא קי"ל ביו"ד סימן קכ"א ס"ה דאם הגעיל כלי הצריך ליבון מותר להשתמש בו צונן בדרך ארעאי וע"ש בש"ך סקי"א וה"נ ישתמש בו צונן קודם שכבר הם שלו אלא ודאי משום שהם מותרי' לאחר יב"ח וגם הי' להם שעת הכושר קודם פסח חיישי' לתקלה אבל בכלי אי' נהי דמותרי' לאחר יב"ח מ"מ לא הי' להם שעת הכושר בבליעה זו ככלי חמץ לא חיישי' לתקלה:
ובאור חדש פסחים שם הק' הלא פסקי' ביו"ד סי' ק"ב כלי שנאסר בבליעת אי' שנתערב ברוב כלים של היתר בטל ואין לו דין דשיל"מ ע"י הגעלה לפי שצריך להוציא עליו הוצאות וש"ך שם הביא בשם מהרש"ל הטעם משום דאין ההיתר בא ממילא מכח זמן ע"ש ולחכ"ץ הרי היתר בא ממילא לאחר יב"ח בלי הוצאות כמו בס' טריפה ע"ש. ולפענ"ד נראה למאי דאמרי' ב"מ מ' בהפקיד שמן לחבירו אם היו קנקני' ישינים אין מוציא לו בלע אפי' באין מזופפי' כיון דטעון טעון ותו לא בלעו ע"ש א"כ תקשי ל"ל הני טעמי דלעיל דע"י הגעלה לא מקרי דשיל"מ תיפוק לי' דמפסיד ע"י שמפליט הבלוע שיבלע מחדש מתבשיל שישתמש בו. אלא דזה שיבוש דכמה שיפלוט יבלע מחדש מן המי הגעלה ויהי' שבע מלבלוע ושוב לא יבלע מן התבשיל אבל ביישון יב"ח כיון שיתיבש כל לחלוחית שבו כמ"ש רשב"א גבי קנקני' של יי"נ שוב איכא פסידא שיבלע מחדש וכ"ת יבשל בהם מים תחילה וישבעו מבליעת המים ז"א דשוב אין היתר בא ממילא בלי פסידא והוצאות כמו הגעלה דאיכא הפסד עצים עיין פסחים ט"ו ע"ב ושפיר לא הוי דשיל"מ:
אמנם כבר הק' חכ"ץ לנפשי' בסי' ע"ה ממשנה ה' פ"ט דכלים חרסי' שנשתמש בהם משקי' טמאי' ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת וכן בגפת חדשה ופירשו הר"ש והרע"ב תוך יב"ח אבל בישנה טהור לאחר יב"ח דבסתמא יצא כל המשקה שבהן והוסיף הר"ש כדאשכחן גבי חרצני' וזגי' בע"ז ל"ד אלמא דבגפת שהוא בעין ליכא משקה לאחר יב"ח משום דשליט בי' אוירא ובכלים דלא שליט אוירא בבלוע לא מחלק בין ישינים לחדשי' דאפי' לאחר יב"ח משקי' יוצאים מהם. ובעל פמ"א הק' עליו מהא דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם ותי' דודאי לא נתיבש לגמרי אלא דריחם פג וטעמם נמר ואין בהם טעם כלל ואין כאן יציאה מידי דפיו אלא שבתוך דופנו נפגם טעמו ונעשה כעפרא בעלמא כמו ברי' שאין בה עצם דלאחר יב"ח שרי' אף שהיא לפנינו דכעפרא דארעא היא חשובה ע"ש. ולפ"ז ליתא לתירוצי הנ"ל דכיון שיש בו בלע רק שהוא כעפרא דארעא א"כ שבע מלבלוע ואין בלוע מחדש וליכא הפסד ושפיר תקשי דהוי דשיל"מ:
אבל קושי' זו בלא"ה לק"מ דממנ"פ אם הטעם בדשיל"מ דלא בטל משום עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר וכמ"ש רש"י ביצה ג' הא ל"ש כאן דהא יכול להשתמש תוך יב"ח ע"י ביטול וגם לאחר יב"ח ול"ש דשיל"מ אלא באם יאכלנו היום לא יאכלנו למחר וא"כ אינו מפסיד אם יאכלנו למחר ולא היום אבל כאן מפסיד תשמיש דתוך יב"ח וכמ"ש נוב"י סברא זו לענין טלטול מוקצה. ואם הטעם דדשיל"מ כמ"ש הר"ן בנדרים נ"ב דכיון שהוא ניתר לאח"ז הוי שווה באו"ה והוי כעולי' דאין מבטלי' זא"ז ע"ש נמי ל"ש כאן דהא לאחר יב"ח הוי כעפרא וכבר כתבו תוס' מנחות כ"ב ע"ב דמשקי' לכי מסרחי אין שם משקה עליהם ולא מקרי אפשר לבטל להיות כמבטל ע"ש וכ"ש כאן דמה שהי' אסור לא יותר לעולם ומה שנותר לא הי' אסור מעולם ולא הוי דשיל"מ:
וכשאני לעצמי הייתי אומר דמהך דכלים ל"ק כלל כמו שמחלק הר"ן בסוגי' דטיפת חלב לענין הגעלה במשקי' דאפי' אי יין ומזוג מפליטין הן אבל שמן ושומן וחלב וכיוצא בהם ודאי מבליעי' ולא מפליטי' ע"ש ועיין תוס' ע"ז ע"ה ד"ה דכיתנא שכתבו ושמא יש לחלק בין אי' שנדבק ובין אי' שאינו נדבק כ"כ וכו' ה"נ י"ל דהתם בכלים מיירי במשקי' כמו שמן ושומן וחלב דאלו אין מתייבשי' אפי' אחר יב"ח אבל שאר בליעות שפיר י"ל דמתיבשי' אחר יב"ח כמו יין בקנקני'. אמנם מדברי הר"ש שם משמע דאין חילוק שהרי כתב אהא דגפת ישנה לאחר יב"ח דסתמא יצא כל המשקה כדאשכחן גבי חרצני' וזגי' וכו' והרי גפת הוא פסולת של זיתים עיין ברמב"ם ור"ש ויש בו לחלוחי' שמן וא"כ מה ראי' מייתי מיין אשמן אע"כ ס"ל דאין חילוק:
וחזות קשה ראיתי בחכ"ץ שם סי' פ' שכ' ומה שהביא כת"ר דברי טו"ז סוס"י צ"ג אין ענין לכאן ומחלק דאף שכמות הבליעה הוא בכלי אבל האיכות הוא כעפרא בעלמא ע"ש שהאריך ופלא מה צריך לזה ואין כאן קושי' כלל וכ' מיירי שם בקנקנים ישינים שלא נשתמשו בהם יב"ח אדרבה התם מיירי בקנקנים ישינים ששמשו בהם הרבה ועדיין השתמשו בהם חד"ר והם שבעי' מלבלוע ואין לו ענין לכאן כל עיקר וס' פ"מ אינו פה לעיין בפנים וצ"ע:
אבל סיפא דמתני' דכלים הנ"ל קשי' לחכ"ץ דקתני ואם ידוע שיוצא מהן משקי' אפי' לאחר שלש שנים נטמא וכתב תוי"ט נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתני' התם אבא יוסי בן דושאי ור"י בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמיהו דלאחר ג"ש אעפ"י שלא נגבה לא חשיב שום משקה כלל וקמ"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג"ש חשוב משקה וא"כ באינו ידוע ע"כ הטעם משום דאמרי' שנתיבש ולא יצא משקה כלל וא"כ ומה בגפת דבסתמא אמרי' לאחר יב"ח דנתיבש ואין כאן משקה ומ"מ אם ידוע שיוציא מהן משקי' אמרי' דהו' משקה אפי' אחר ג' שנים כ"ש בכלים דאפי' אחר יב"ח אמרי' דסתמא יוצא משקי' ודאי אמרי' דהוי עסקה ולא הוי כעפרא דארעא דעלמא:
ותו קשי' לי הרי כתבו תוס' בע"ז ל"ד ד"ה דורדיא דהרבינו אפרים הי' אומר כי מסברא שמרי' שנתיבשו בתנור מועיל להם כמו המתנה דיב"ח ומתוך כך התיר פת של נכרי' שנחמץ בשמרי יין אשר נתיבשו בתנור ואפי' ר"ת שחולק עליו היינו משום דס"ל דמה שמתיר התלמוד דורדיא לאחר יב"ח היינו לאחר שנתמדו במים ע"ש אבל לאחר שנתמדו במים מודה לר"א דייבוש בתנור מועיל כמו יב"ח וכי יעלה על הדעת דכלים הבלועים מאי' יועיל להם ייבוש בתנור והלא הגעלה וליבון בעי וליבון הוא עד שיהא ניצוצות ניתזין מהם כמבואר סי' תנ"א ס"ד ואפי' בליבון שהוא במקום הגעלה נמי בעי' שקש נשרף עליו מבחוץ ע"ש ולא סגי בייבוש בתנור:
ועוד מה שהקשה הוא עצמו בסי' ע"ה דהרי לר"ת שמרי יין אסורי' אפי' לאחר יב"ח אם לא נתמדו תחילה במים והביא ראיות דלא מקרי דורדי' בלשון חכמים אלא לאחר שנתמדו אבל קודם שנתמדו שמרי' מקרי ומסתמא גם בחרצני' וזגי' כן הוא והכי פסקי' להלכה ביו"ד סי' קכ"ג סי"ד. אלא שכתב שהוא הקשה עליו מפ"ק דמגילה י"ב ע"ב דא"ל לאחשורש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתיהו כחמרא דיתיב על דורדיי' דכתיב שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי וכו' הרי בפירוש דנקרא דורדיי' אף שעדיין לא נמשך היין מעל גביהן ושלא כדעת ר"ת. ולפענ"ד לק"מ דשפיר כתב ר"ת דלא מקרי דורדי' רק אחר שנתמדו ולית בהו תערובת יין אבל קודם שנתמדו ויש בהם תערובת יין נקראו שמרי' וכל זה אחר שנמשך היין ממנו ונשאר מעט יין מעורב בדורדי' נקרא שמרי' אבל כל זמן שלא נמשך היין מן הדורדי' הרי היין שמעורב בדורדי' הוא גוף אחד עם כל היין ונמצא היין יתיב על דורדי' דהיינו הפסולת ושפיר קרי לי' דורדי' וא"ש:
ובתשו' רשב"א סי' תקע"ה כתב בהדי' וזה פשוט עוד דלא סגי יישון אלא בכלי יין וראי' מהאי פינכא [בחולין קי"א ע"ב דתברי' ר' אמי] אין ראי' חלוטה דאולי כדי שלא ישתמש קודם [והא דלא חיישי' לזה בקנקנים של נכרי' י"ל כמ"ש חכ"ץ סוס"י ע"ה ע"ש] מיהו ביין דוקא סברא שכלה הלחלוחית ע"ש הרי מחלק בהדי' בין יין דמהני יב"ח ולא בשאר הנבלעי':
ובספר מ"ח קמא סי' ל"ו הביא דברי ר"ן בחולין קי"א ע"ב ד"ה סכין ששחט בה שכתב בסה"ד אבל טעמו ולא ממשו הבלוע בסכין אפי' הדחה לא בעי ואע"ג דאשכחן גבי יי"נ וכו' מיי"נ ליכא למיגמר שהרי נשתנה דינו מכל אי' שבתורה שהרי החמירו וכו' והכשירו של יי"נ ג"כ משונה משאר איסורים שלא מצינו הכשר עירוי וניגוב ולא יישון יב"ח אלא ביי"נ בלבד ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר אי' הרי מבואר להדי' דלא מהני יישון יב"ח אלא ביי"נ ולא בשאר איסורי' ועיין ב"י סוס"י קכ"א בשם תשו' רשב"א דלא מהני יישון אלא בכלי היין:
אלא דיש חילוק בין סברת רשב"א לסברת הר"ן דרשב"א ס"ל דיש חילוק בין יין לשאר בליעות אבל אין חילוק בין האסורי' ואפי' אי היין אסור משום ערלה וכה"כ נמי דינא הכי דמהני יישון יב"ח. אבל מדברי הר"ן נראה דס"ל דאין חילוק בין יין לשאר בליעות וככ"ש הנ"ל אלא דיש חילוק בין האי' דדוקא באי' יי"נ מהני יישון אבל בשאר אי' לא מהני יישון ואם היין אסור משום ערלה וכה"כ נמי לא מהני יישון:
ושוב כתב להתיר משום דהיורה הי' אינו ב"י ונוטלפ"ג מותר קודם הפסח ואי שנאסר מחמת יי"ש דהו' דבר חריף ולא מהני אב"י דחורפי' מחלי' לי' לשבח מ"מ הרי כתב רמ"א ביו"ד סי' קכ"ב ס"ב דאם הי' האי' דבר חריף ואחר מעל"ע בשלו בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי לי' לשבח ואי משום שההיתר הוא ג"כ דבר חריף יי"ש ז"א דהא בתחילת הבישול לא הי' עוד דבר חריף והוי נוטלפ"ג ומותר ואח"כ כשנעשה יי"ש אינו חוזר וניעור וכמ"ש ח"י סי' תמ"ב סקמ"ב ליישב דעת או"ה מקושי' טו"ז ומג"א דס"ל לאו"ה דזיתים קודם שכבשן הוי דבר חריף ואח"כ שנכבשו ונתחמצו נמי הוי דבר חריף רק בתחילת הכבישה כשנותני' עליהם מים ועדיין לא נתחמצו לא הוי דבר חריף והוי נוטלפ"ג ומותר ואח"כ כשנתחמצו אינו חוזר וניעור. הנה לפי דעתי בתחילת בישול היי"ש כשנותני' השזופי' ביורה כבר נתחמצו הרבה מאוד והוי דבר חריף כמו זיתים לאחר שנכבשו ונתחמצו לח"י אליבא דאו"ה ומחלי' לי' לשבח ושוב אינו נפגם ואין שום היתר בזה:
ועוד דהא כתב טו"ז סי' תמ"ב סוסק"ד דביורה של יי"ש לא מהני מה שאינו ב"י דהוי דבר חריף וחזק ונו"ט לשבח במעד וכן הסכים מג"א סי' תמ"ז סקכ"ה ובסי' תנ"א סק"מ ע"ש ואחריהם נמשכו פוסקים אחרונים רק דפ"ת ביו"ד סי' קל"ז אות ב' הביא בשם תשו' פרח מטה אהרן דס"ל גם ביי"ש מהני אב"י וכן בתשו' שב יעקב היקל בזה ביי"ש מסתם יינם וכן ביד אפרים שם בשם שבו"י. אבל לפענ"ד הדין עם הטו"ז ומג"א ולא מלבם הוציאו דבר זה רק דימו אותו ליי"נ ושם מבואר הדין בראשונים דלא מהני אב"י דל"ש אב"י אלא בתבשיל אבל לא בכלי היין דאדרבה כל שמתישני' נו"ט לשבח כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קל"ז סק"י בשם הפוסקים ועיי' בריב"ש סי' תל"ג שכתב שהנסיון מעיד ע"ז והרי גם ביי"ש העיד הטו"ז סי' תמ"ב שנו"ט לשבח במעד כידוע והנסיון מעיד ע"ז. אלא דלפ"ז י"ל הא דמהני יישון יב"ח בכלי יי"נ היינו משום דאחר יב"ח הוי נוטלפ"ג ואצ"ל שהוא כעפרא בעלמא והא דמותר אפי' לכתחילה ולא גזרי' אחר יב"ח אטו תוך יב"ח כמו דגזרי' אב"י אטו ב"י היינו משום דהתם אם יהי' מותר להשתמש בו לכתחילה אחר מעל"ע לא בדיל מיני' ואתי' לידי תקלה תוך מעל"ע שהוא ב"י ועיי' באשר"י שלהי ע"ז שכתב דבתבשיל ליכא למיגזר דילמא אכיל בנתבשלה בב"י דלא שכיח לבשל בב"י הואיל ואיכא אי' לכתחילה אפי' אב"י ע"ש והיינו דמשו"ה בדיל מיניה אבל אם הי' מותר לכתחילה באב"י לא הי' בדיל ואפשר לבא לידי תקלה אבל בכלי יי"נ שכל יב"ח הוי נו"ט לשבח ואסור אפי' בדיעבד וכיון דאסור בדיעבד לזמן מרובה יב"ח בדיל מיניה טפי ולא אתי לידי תקלה ולהכי לא גזרי' אחר יב"ח אטו תוך יב"ח. ומעתה הא דיי"ש אינו נפגם אחר מעל"ע מהא דכלי גמרי' לה א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דאפי' אם שאר בליעתו אין מותרי' אחר יב"ח לכתחילה ונשאר באיסורו כמו תוך יב"ח אבל כלי יי"ש דאסור תוך יב"ח מותר אפי' לכתחילה אחר יב"ח אבל בדיעבד אם בישל בהם ודאי יש להתיר ממנ"פ אף שלבי נוקפי להתיר לכתחילה:
סיומא דפסקא:
היתירי' אלו מפוקפקי' מאוד ורק עיקר היסוד דחוזר להיתירא הראשון דיש ששים נגד בלוע חמץ חדא משום שיי"ש של חמץ נמי אינו כולו חמץ ועוד שבבישול שני יש ס' נגד מה שחזר ונבלע בבישול ראשון כיון דל"ש בי' חענ"נ ויש ג"כ סניפי' חלושי' להתיר. לכן אם בעל היי"ש הוא עשיר אינני מסכים להתיר לשתותו בפסח ובפרט שאני חוכך בזה אם אין לו דין מבטל אי' לכתחילה במזיד דאסור למכרו לישראל אחר שלא יהנה ממה שביטלו כמבואר בסי' צ"ט ס"ה וה"נ אסור למוכרו לשתותו בפסח כדי שלא יהנה מביטולו ואף דאומר מותר שוגג הוא וכמ"ש טו"ז סי' צ"ט סק"ט מ"מ היינו דוקא באינו יודע כלל מן האי' שהוא ע"ה כ"כ אבל כאן כ"ע ידעי מאי' חמץ וכי יהי' להם דבר באי' לשאול חכם י"ל דלא מקרי שוגג ועיי' תה"ד סי' רט"ז אלא דיש לדונו כשוכח דהוי שוגג וכמ"ש מג"א סי' שי"ח סק"ג בשם הרד"ך ומ"מ קלות דעת וקרוב למזיד הוא. אבל אם איש עני הוא נ"ל להתיר מטעמים הנ"ל אבל מכאן ולהבא אסור לבשל ביורה זה יי"ש של פסח עד שיגעילנו כדינו תחילה במים עם אפר ואח"כ במים לחוד כמ"ש טו"ז סי' תנ"א סקכ"ז. ובזה יבא שלום וינוח באהליכם. ושלוה בארמנותיכם. ושאו ידיכם קודש. עדי יבנה המקדש. כנפשו ונפש ידידו:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: