בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה קצו
שיל"ת ב' אויפאלו יום א' ט' ניסן תרנ"ז:
שוכ"ט ושמחת יו"ט ושמירה ממשהו חמץ לידידי הרבני החריף ובקי כמו"ה שלמה נ"י קליין יושב בשבת תחכמוני ביישוב מ' קערעסטעש וכעת הגאבדש"ם:
מכתבו הגיעני בזמנו ומרוב טרדות נשכח ממני ולא ניתן לקרות עד היום נתעוררתי מחדש ע"י חתני הרב מטעלעגד נ"י וראיתי נפשו בשאלתו אודות איש א' שהוא מומר לכל אי' אפי' על אכילת חמץ בפסח ויש לו ריחים [דאמפכ-מיהלע] ויש לחוש שישראלי' יקנו ממנו קמח מיד אחה"פ ויכשלו ח"ו באי' חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם ישתדל עמו שימכור הכל לנכרי כנהוג אף שלא ימסור המפתח לקונה נכרי וגם הוא יעסוק בריחים בפסח כמו בכל השנה כאדם העושה בשלו, והביא דברי טו"ז סי' תמ"ח סק"ד ומג"א שם סק"ד דבלי מסירת מפתח ומכ"ש אם מסגירו בפני נכרי הקונה אסור לאחה"פ ודברי ח"י שם אות י"ד דמותר בדיעבד לאחה"פ, וגם הביא דברי בכור שור בפסחי' כ"א דגוף מכירת חמץ לא מהני אלא בצירוף הביטול דהוי הערמה בדרבנן אבל בלא ביטל הוי הערמה בדאו' דאסור ושהאחרוני' בס' מקו"ח וח"א בנ"א כלל קכ"ד שאלה ז' וחת"ס או"ח סי' ס"ב חולקי' עליו ואפי' אם האיש הזה יבטל ויאמר כל חמירא לא יבטל בלב שלם וכל ביטולו יהי' רק מעשה קוף בעלמא:
הנה מה שהביא דברי בכור שור הוא ענין ארוך ויש לו באחרוני' גם תני' דמסייע בית אפרים וכן בהקדמת ס' נטע שעשועי' מ"מ אינו ברור אצלי גם להאוסרי' הערמה בדאו' אם קנסותו לאסרו אחה"פ:
אבל בגוף המכירה כבר פקפק מחה"ש סי' תמ"ח הא אין דעת הגוי לקנות וניחא לי' עפ"י דברי נמ"י וש"מ ב"מ יו"ד דבקנין דאו' קונה אע"ג דלא ניחא לי' דליקני ורק בקנין ד"א דרבנן שייך בד"א לא ניחא לי' דלקני, וכבר מאז אמרתי דל"ד דדוקא היכי דרוצה לקנות רק שאינו רוצה לקנות בקנין זה אז אמרי' דוקא בקנין דרבנן מהני אבל בקנין דאו' קונה אבל היכי דאינו רוצה לקנות כלל שפיר י"ל דאפי' בקנין דאו' אינו קונה ושוב מצאתי כן באיזה מקום בחת"ס, [עיי' חת"ס יו"ד סי' שי"ג] אבל מדברי ש"מ שם לא משמע חילוק זה שהרי כתב דרשב"א חולק וס"ל דהפי' בקנין דאו' אינו קונה חדא דאינו קונה בע"כ ועוד דגרסי' ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני ע"ש ואם איתא לחילוק הנ"ל מאי ראי' משם הא התם אינו רוצה לקנות כלל דבסבור שהן שלו ובכה"ג ר"ע מודה דאפי' בקנין דאו' אינו קונה אלא ודאי דלדיעה ראשונה בקנין דאו' אפי' אינו רוצה לקנות כלל קונה, אלא דמ"מ הרשב"א חולק ועדיין במחלוקת שנוי':
אמנם לפענ"ד נראה לפמ"ש נמ"י בבא בתרא דף מ"א בשם הראב"ד ורשב"א גיטין כ' דדוקא בעודר בנכסי גר וכסבור שלו הן דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה כיון שהקונה לא כיון לקנות אבל בדעת אחרת מקנה קנה כיון שהמקנה מתכוין להקנות אעפ"י שקונה לא כיון לקנות ועיי' קצו"ח סי' רמ"ב וסי' ער"ה אות ד' ולפ"ז בחמץ כיון שישראל המוכר מתכווין להקנות משום אי' חמץ אעפ"י שגוי הלוקח אינו מכוין לקנות שפיר קנה הגוי ומהני, ומעתה בנ"ד שישראל המוכר אינו חושש כלל לאי' חמץ וגם הוא אינו מתכווין להקנות ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמתעסק אח"כ כאדם העושה בשלו ודאי אין במכירה זו ממש.
וגם לסמוך על מ"ש ב"י סי' תל"א דמשו"ה מהני ביטול בלב כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם וכו' ולכן בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' דלהוי לי' זכותא בגוי' כלל סגי וכמ"ש מג"א סי' תמ"ח בשם מ"ב וכמ"ש מחה"ש שם אינו כלום דהרי מגלה דעתו דניחא לי' דלהוי לי' זכותא בגווי' שהרי מחזיקו כשלו אפי' בפסח ועיי' ברע"ב ותויו"ט רפ"ק דפסחי' דמשו"ה לא סגי בביטול בלב שמא ימלך על ביטלו ואתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה ע"ש לכן אין במכירתו שום ממש לפענ"ד:
ומה"ט גם ביטול שלו לא מהני שהרי מגלה דעתו שאינו מבטלו וחפץ שיהי' לו זכותא בגווי' ומכ"ש לדעת המרדכי דהא דמהני הביטול היינו משום דודאי מבטלו בלב שלם כדי להפקיע אי' חמץ א"כ בזה שאינו חושש אפי' לאי' אכילת חמץ ודאי לא מהני ביטולו והרי אפי' בכשירי ישראל כתב הר"ן רפ"ק דפסחי' דמשו"ה הצריכו חכמי' בדיקה שמא לא יבטל בלב שלם, ואף שמבטלו בפיו מ"מ אם אין לבו עמו אינו כלום ועיי' מ"ש רבינו יונה ברכות י"ב דאפי' אי מצות א"צ כונה היינו בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כונה אבל במצוה שתלוי' באמירה בלבד, ודאי צריך כונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ע"ש וכ"ש בזה שעושה מעשה להיפך שמחזיק בחמץ כשלו ועיי' במג"א סי' תל"ד סק"ו שכ' דצריך דוקא שידע ענין הביטול שיודע שמפקיר חמצו וכו' ובעי' שיהא פיו ולבו שווין ע"ש וזה שאינו חושש לאי' חמץ ועושה מעשה להיפך ודאי אין פיו וליבו שווין ולא מהני הביטול:
ואפי' לדעת ח"י דגם בלי מסירת מפתח שרי בדיעבד נ"ל דהיינו דוקא אם שכח למסור המפתח או שלא ידע הדין דצריך מסירת מפתח או שאינו מוסרי' לו פן יגנוב וכדומה אבל אם אינו מוסרו בשביל שרוצה להתעסק בחמצו כמו בכל השנה מודה ח"י דאפי' בדיעבד אסור:
ומ"ש מעלתו עפ"י דברי הרמב"ם שמסביר הא דאמרי' ב"ב מ"ח וכמה דוכתא כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני דאנו אומרים דבשעה שמקיים המצוה מחמת כפי' חשש יצרו והוא מרוצה באמת ה"נ אמרי' בשעה שמבטל באמת ובלב שלם מבטל ותשש יצרו באותו שעה וכן במכירה רק אח"כ חוזר לסורו. הנה בחת"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ח השתמש בסברא זו דמה"ט כופי' את המומר לגרש ע"ש ולפענ"ד ז"א דז"ל הרמב"ם פ"ב מגירושין לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו וכו' ומבואר דוקא אם רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות הוא דאמרי' האי סברא וזה ל"ש במומר ודבריו צ"ע. ושוב מצאתי במהרי"ק שורש ס"ג הביאו ב"י סי' קל"ד ואשר דקדקת מלשון רבינו בענין כפיית המומרי' לגרש לפענ"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת מומר לפי דברי' ע"ש מבואר להדי' דלדעת הרמב"ם אדרבה אין כופי' מומר לגרש ונראה שכיון למ"ש אלא דאח"כ מטעם אפקעינהו אתי' עלה דכופי' ע"ש. ובאמת יש בזה שני דיעות ברמ"א אה"ע סי' קנ"ד והדיעה דס"ל כופין לא ס"ל כטעם הרמב"ם דפוסק כדיחו' הגמ' ב"ב מ"ח ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמי' אלא ס"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה אילימא דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר ואמרי' אגב אונסי' גמר ומקני ועיין לח"מ פ"ב מגירושי' וב"מ סי' קנ"ד. אלא דנ"ל דאם המומר אינו רוצה לדור עמה רק להוציאה ולפוטרה אלא שאינו רוצה לגרש מפני שענין הגירושין וד"ת הוא כחוכא בעיני' או שאינו רוצה להטריח בזה אז שפיר כופי' אותו לגרש גם לדעת הרמב"ם כיון שבתכלית הגירושי' הוא מרוצה לפוטרה רק שאינו רוצה במעשה הגירושין ואם עושה המעשה אפי' בכפי' הרי הוא רוצה באמת שתתגרש ואולי כן הוא כפיית רוב המומרי' שמתגרשים ע"י כפי' שהתעורר בחת"ס:
ומעתה בנ"ד שאינו רוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ל"ש כלל סברת הרמב"ם ואפי' לפי הבנת חת"ס היינו דוקא היכי דשייך ג"כ אגב אונסי' גמר ומקני אבל כאן דל"ש אגב אונסי' שהרי אינו אונס ל"ש סברא זו כלל וכן משמע מלשון הרמב"ם וכיון שהוכה וכו'. ואפשר עוד דדוקא בהוכה תשש כח יצרו מחמת הכאות לכן אמרינן שעושה בלב שלם וכלשון הרמב"ם וכיון שהוכה עד שתשש יצרו אבל כאן שלא הוכה ויצרו במקומו עומד ודאי אינו עושה בלב שלם וז"ל ש"מ כתובות פ"ו ובכ"מ שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח וכו' אבל בנ"ד כח תאותו ויצרו במקומו עומד אין לסמוך על סברא זו שבשעת מכירה וביטול עושה בלב שלם:
ועוד אפי' אי נימא דבשעת מכירה וביטול נחלש יצרו ועושה בלב שלם הלא מיד אח"כ חוזר לסורו תוכ"ד וחוזר בו וקי"ל נדרים פ"ז תכ"ד כדיבור דמי ובטלה המכירה והביטול ושאני גבי גט דאמרי' התם חוץ ממקדש ומגרש דא"י לחזור אפי' תכ"ד וגם בקרבן אפשר דהוי בכלל מקדש עיי' בראשוני' שם ותוס' קידושי' ז' ד"ה ונפשטו וכמדומה שנמצא גי' מקדש במקום מקדשי ובלאה"נ ל"ש שם חזרה תכ"ד כיון שעדיין האונס עליו ועיין מהרי"ק הנ"ל:
אבל מ"ש שבריחים של דאמפף אין טוחני' חטים לתותי' ואם אולי במקרה נזדמן שבני כפרים טחנו חטים לתותי' או איזה שאר חימוץ כבר נתבטל קודם פסח בס' דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור. בזה יפה כתב ואף שהדג"מ או"ח סי' ת"ל מפקפק בזה דקמח בקמח מקרי יבש ביבש מ"מ המעיין בש"ך שם יראה שגם הוא דעתו דמקרי לח בלח אלא שנר' דבתוס' יבמות ריש דף פ"ב לא משמע כן וכבר יישב שם את זה החוו"ד דהתם הפי' שאין כאן נו"ט ותופס בפשוט בחידושי' שם דמקרי לח בלח, אלא דמ"ש דכבר נתבטל קודם פסח ואינו חוזר וניעור א"צ לזה דאפי' נתערב בפסח בס' מותר לאחה"פ אפי' עבר ושהה במזיד כיון שאינו עובר מה"ת שרי אפילו לאכילה כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סקמ"ג:
ולדעת הב"ח שהביא מג"א סי' תמ"ז סקמ"ב מותר אפילו לעכבו לכתחילה בס' קודם פסח כדי לשהותו וכן דעת הטור סי' תמ"ב. אלא שהמג"א רס"י תמ"ב הביא מתוס' רפ"ק דפסחים דכתבו דבנוקשה אע"ג דאינו אסור באכילה אלא מדרבנן מ"מ אסור לשהותו ג"כ מדרבנן אפי' לתי' הב' משום לא פלוג א"כ הה"נ בתערובת חמץ שאסור באכילה מדרבנן ע"ש, ולפענ"ד נראה לפמ"ש תוס' חולין ק' ד"ה בשקדם דבדבר שנאסר מחמת משהו אפי' לר"י דמב"מ מה"ת לא בטל לא אמרי' בי' חענ"נ ואינו אסור אלא משהו אי' שבו ע"ש א"כ לתי' שני שבתוס' הא דצריך לבער אפי' ביטל משום שהחמירה תורה לעבור בב"י וב"י דוקא בנוקשה בעיני' צריך לבער משום לא פלוג ולא בתערוב' חמץ שאינו אסור רק מחמ' משהו דהוי כמבוע' כמו בלוע בכלי' דהוי כמבוע' ומ"ש מג"א רס"י תנ"א ול"ד לחמץ שנתערב שאסור לשהותו דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר והוא בשם הראב"ן אפשר דזה בנתערב מב"מ בפחות מס' דחענ"נ אבל בס' דהוי רק אי' משהו אינו נראה מקרי וידעתי שימצא בפוסקים נגד זה אבל מ"מ בדעת הטור והביא י"ל כן:
ובזה נ"ל ליישב קושי' מג"א סי' תס"ז סקי"ג על הב"ח שכתב ואע"ג דאין החענ"נ מ"מ האי' אוסר במשהו ויש נפקותא בדבר וכו' חמץ תוך זמנו במשהו ולאח"ז בס' וכו' ופי' מג"א אם נתערב משהו חמץ בתבשיל תוך הפסח ושהה אותו עד אחה"פ ונתערב מאותו תבשיל בתבשיל אחר א"צ ס' אלא נגד המשהו והק' הא הב"ח כתב בסי' תמ"ז דדבר הנאסר במשהו ועבר עליו הפסח מותר בלא תערובת ע"ש. ולפמ"ש י"ל דס"ל לב"ח דאפי' אם אסור להשהותו מדרבנן והשהה אותו במזיד נמי אסור אחר הפסח ועיין במחה"ש סי' תמ"ז סקמ"ג אלא דס"ל דחמץ שאין אסור אלא ע"י משהו מותר לשהותו וכדעת הרמב"ם ולהכי מותר אחה"פ והא דמותר לשהותו היינו מטעם הנ"ל דהוי כמבוער משום דלא אמרינן באי' משהו חענ"נ אבל אי הוי אמרי' באי' משהו חענ"נ הי' אסור לשהותו כמו נוקשה בעיני' והי' אסור אחה"פ ולפ"ז ה"ה חמץ תוך זמנו במשהו אלא דלפי דבאי' משהו אין חענ"נ ומותר לשהותו לכן אותו תערובת עצמו ולאח"ז בס' אם יש בו ס' נגד החמץ מותר ולק"מ:
ועונ"ל דהא איכא ס"ס שמא לא טחנו חטי' לתותי' כלל ואת"ל לתתו שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתבטלו בס' ועיין סי' תנ"ג בטו"ז סק"ג ומג"א סק"ח ומחה"ש שם ועכ"פ יש לסמוך ע"ז לענין חמץ שע"ע הפסח שהוא מדרבנן משום קנסא:
אלא דלפ"ז אין צורך למכירתו וביטולו כלל בשביל הקונים ממנו קמח מיד אחה"פ ואפשר טוב יותר שלא ימכר כדי שלא יאמרו קמו רבנן במילתא דמהני מכירתו וביטולו ויסמכו ע"ז גם בחמץ גמור ועיין כעין זה בב"ש אה"ע סוס"י קס"ד סקי"ב ועיין ב"מ י"ט ע"א ומה שעושי' כן בעירות גדולות עם שורפי ומוכרי יי"ש משום דא"א בע"א ומה דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עבדי אבל בנ"ד נ"ל דשב וא"ת עדיף ומפני הרואי' יגיד להם שאין נכון לקנות ממנו קמח מיד אחה"פ ואם ימצא מי שלא ישמע לו אין קפידא בזה שהרי באמת מותר הוא כנ"ל: