בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה קעא
שיל"ת ב' אויפאלו א' שמיני י"א ניסן תרנ"ח לפ"ק:
שוכט"ס למחותני אהובי הרב הגאון מוהר"ר ישעי' עהרנפעלד ני' אבדק"ק ש' פאטאק יע"א וכאל"ש ושמחת יו"ט:
על דבר קושיתו למ"ש תוס' פסחים כ"ט ד"ה בדין דלא משכחת היתר אכילה בחמץ של נכרי בפסח דאם נתן לו הגוי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריות רק היתר הנאה א"כ מנ"ל לחזקי' איה"נ בחמץ של נכרי דהא מלא יאכל נפקא לי' ודלמא דוקא חמץ דמשכחת בי' אכילה אסבה"נ אבל בחמץ של נכרי דלא משכחת בי' אכילה מותר בהנאה והרי קי"ל דגם חמץ של נכרי אסבה"נ:
ואני איניני יודע על מה תיסוב הקושי' דילמא לחזקי' באמת חמץ של נכרי מותר בהנאה וכמו דס"ל לראב"י מקמי דהדר בי' ועי' רשב"א חולין דף ד' דאף דהוא הדר בי' מ"מ הני סבוראי שם ס"ל כן. ואם יאמר דכ"ש דקשי' לר' אבוהו דילמא חמץ ש"נ דלא משכחת בי' אכילה אינו אסבה"נ א"כ לא הועיל בתירוצו שתי' דלפירש"י בדברי חזקי' לא יאכל לא משמע רק הנאה ולא אכילה דא"כ אכתי תקשי לר"א. ואם נאמר דבזה מתורץ גם לר"א כיון דכתי' חד קרא רק בהנאה א"כ גם של נכרי בכלל האי' וכ"ש דא"ש טפי לר"א כיון דלא תאכל נמי איה"נ משמע א"כ אמאי שני קרא בלישני' וכתב לא יאכל שפירושו הנאה לחוד ע"כ כדי לאסור גם של נכרי בהנאה אף דלא משכחת בי' אכילה א"כ תקשי איך קאמר פסחים כ"א ופליגא דר"א דלמא חזקי' נמי כר"א ס"ל ואיצטריך לא יאכל בצירי כדי לאסור חמץ ש"נ בהנאה:
אבל גוף התי' אינו נכון במיני דגם לפירש"י בחזקי' נמי בכלל לא יאכל בצירי אכילה וה"פ לא יהא בו היתר אכילה כדאמרי' בגמ' שם לא בגוף החמץ ולא בבא מחמתו דהיינו הנאה כפירש"י. ותדע דאי הפי' רק הנאה לחוד ולא אכילה א"כ לר"י דמצריך תלתא קראי לפני זמנו ותוך זמנו ואח"ז מנ"ל אי' אכילה בא' מהם הא לא כתי' רק הנאה וכ"ת דאתי' מקו"ח מהנאה א"כ אין עונשי' מה"ד והרי בהדי' שנינו במכות י"ג דהאוכל חמץ בפסח לוקה ומסתברא דלא יאכל קאי אתוך זמנו כמו"ש תוס' דף כ"ח ואי משום דאכילה נמי הנאה הוא א"כ ילקה על כל הנאות או לא ילקה גם על אכילה כיון דלא כתיבא בהדי' טפי משאר הנאות ועי' מל"מ פ"ה מיסוה"ת הלכה ה' ד"ה ודע:
וגם מ"ש בני חתנו הרב הגדול נ"י דמשכחת חיוב כרת ומלקות באכילת חמץ של נכרי בסבור הישראל שהוא שלו ואכלו באי' דלא קנאו וקושי' תוס' הי' רק אפירש"י דמותר באכילה והיינו ע"כ ביודע שהוא של גוי. גם ז"א לפמ"ש נמ"י ביבמות דדוקא בעודר בנכסי גר וכסבור שלו הן ל"ק כיון דליכא דעת אחרת מקנה אבל בדעת אחרת מקנה קונה אפי' סבור שלו הן ושוב ממנ"פ אם נתן לו הגוי מדעתו הרי קנה אפי' סבור שהוא שלו ואי שלא מדעת הנכרי אפי' סבור שהוא שלו הרי חייב באחריות והוי כשלו כקושי' תוס' ואין הזמן מסכים לראיות וציוני':
אבל לפענ"ד נראה לפמ"ש הר"ן בע"ז אהא דאמרי' שם מ"ב גזירה דילמא מלוה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז ביד ישראל וק"ל לר"ן האיך ישראל זוכה הא אין קנין באיה"נ ותי' כיון דקודם שזוכה בה יש לה ביטול והוי ממון שפיר יכול לזכות בה דקנינו ואיסורה באי' כא' ע"ש וה"נ אני אומר דקושי' תוס' על רש"י לא הי' רק לראב"י דכל זמן שהוא של נכרי מותר רק ע"י קנינו נאסר א"כ כשנתן לו הנכרי הוי שלו דקנינו ואיסורו באי' כא' אבל למאי דלא ס"ל כראב"י וגם חמץ של נכרי אסור באכילה ובהנאה שוב שפיר משכחת גם אי' אכילה בחמץ של נכרי שנתן לו הגוי ואפ"ה אינו של ישראל דאין קנין באיה"נ כיון שגם קודם הקנין אסבה"נ ומ"ש רמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה מלבד די"ל דתוס' לא ס"ל כן אבל א"צ לזה רק משום דלענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותו וא"ש:
וזאת שנית הרי משכחת לה בגזל מן הגוי ואכלו דהוי חמץ של גוי ואפ"ה אסור באכילה אלא דתוס' הק' הא מחויב באחריות ועובר בב"י וממילא גם אכילה אסורה אפי' ילפי' אכילה מראי' אבל נהי דהוי כשלו משום גל"מ לכ"ע משום דכתי' לא ימצא כדאמרי' פסחים ה' אבל מ"מ אינו שלו והוי של נכרי ושפיר משכחת אי' אכילה בחמץ של נכרי וכ"ש למ"ד דבר הגל"מ לאו כממון רק לענין ב"י משום דכתי' לא ימצא וכיון דלא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' ודאי מקרי של גוי ומשכחת אי' אכילה בחמצו של גו' שגזל ישראל ממנו ואכלו ולק"מ:
אבל מעיקרא דדינא פירכא דכיון דלא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אין לאי' אכילת והנאת חמץ שייכות וקישור כלל עם הבעלי' של מי הם כמו שאין שייכות נו"ט וחלב וחזיר עם הבעלי' רק החפץ אסור והחפץ שיש בו אי' אכילה יש בו איה"נ מ"ל אם הוא של נכרי או של ישראל הרי אינו תלוי בבעלי' כלל וגם חמץ של נכרי החמץ אסור באכילה ומה בכך אם בשעת אכילה הוא של ישראל מ"מ חפץ זה אסור באכילה ואסבה"נ ומה אכפת לו בבעליו מי הוא והוא האמת ויותר אין להאריך רק ד' ימלא משאלות לבבינו לטובה. בנחת ושובה. כנפש ונפש מחו' הנאמן דוש"ת באהבה:
עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל: