בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה קע
בעזהי"ת
בימי הספירה, ישרי עמי' נהורא, ה"ה ידידי הרב הגדול בתורה וביראה, עושה פרי תבואה, שלשלת היוחסין, מוכתר בנימוסין. כש"ת מו"ה אלכסנדר צבי נ"י אבד"ק סאנדאווע ווישנא במדינת גאליציען:
יקרת מכתבו תמול הגיעני וחשתי ולא התמהמתי להשיב מפני הכבוד כיד ד' הטובה עלי. ראשית דבר תמה על הג"ה מל"מ פ"א מחומ"צ בהא דכתב הרמב"ם שם דאינו לוקה משום ב"י אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה והרעישו האחרוני' דאכתי אינו לוקה משום להנל"ע דתשביתו כמבואר במל"מ שם ובחכ"ץ סי' מ"ב ותי' בס' דברי שמואל דמשכחת בז' של פסח שחל בשבת וקנה בו ביום חמץ מנכרי שא"א לקיים בו מצות שריפה וחכ"ץ תמה עליו הא לרמב"ם פ"ג מחמץ הי"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים וזה יכול לעשות אפי' בשבת ותי' הג"ה מל"מ דמפרר ג"כ אסור משום טוחן ומ"מ לא משכחת לה ביו"ט דהכל מותר מטעם מתוך רק מדרבנן אסור לבערו משום טלטול מוקצה וכמ"ש הכ"מ פ"ג ה"ח וכיון דמה"ת יכול לבערו הוי נל"ע ואינו לוקה ואף דמדרבנן א"י לבערו הוי אנוס בתקנתא דרבנן אבל בשבת דמה"ת א"י לבערו לא הוי נל"ע ושפיר לוקה וע"ז תמה מעלתו דהרי שם בשבת ג"כ יכול לשורפו או לפררו ע"י גוי והוי רק שבות וא"כ הוי נמי נל"ע ואנוס בתקנתא דרבנן ע"כ:
ולפענ"ד נראה דודאי קודם שעבר אב"י יכול לפררו או לשרפו גם ע"י עכו"ם שיהי' מושבת מן העולם אבל אחר שעבר אב"י וצריך לתקן הלאו בקום ועשה דתשביתו לא מיתקן לאו רק כשמבערו או ע"י שלוחו שהוא כמותו אבל כשמבערו ע"י עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם אף שאינו עובר בב"י מיכן ולהבא שהרי הוא מושבת מן העולם אבל לא מינתק הלאו שכבר עבר בזה ושפיר לוקה דלא הוי נל"ע וא"ש:
שוב מצאתי בחת"ס יו"ד סי' שכ"א שדחה כן דברי השל"ה שבמג"א סי' תמ"ו שיוציא החמץ ביו"ט ע"י גו' וכתב דנהי דהחמץ מבוער מ"מ לא קיים ע"י שליחותו מ"ע דתשביתו ולא מינתק לאו דב"י שכבר עבר ע"ש. והנה בזה יש לדון דשפיר כתב של"ה עכ"פ בחמץ שלא ידע בו בתחילה דאז אין כאן ב"י אפי' בשוגג עד שמצאו וכמ"ש במג"א סי' תל"ד סק"ה ול"צ לנתוקי לאוי רק שלא יעבור מיכן ולהבא ובזה שפיר מהני ע"י גוי:
ויותר נ"ל ביישוב דעת של"ה דודאי מודה דבשריפה ע"י גוי אינו מתקן מה שעבר למפרע בשוגג ומ"מ טוב שיבערנו ביו"ט ע"י גו' לא מיבעי' בלא ביטלו שלא יעבור מיכן ולהבא אב"י במזיד אלא אפי' בביטלו שלא יעבור במזיד אתשביתו דרבנן מלהשהותו עד הלילה ויתקיים עשה דתשביתו אף דיתקן בזה כל מה שעבר אב"י למפרע מ"מ אסור להשהותו ע"מ לבערו כמו שאסור לגזול ע"מ להשיב כיון דאכתי לא ס"ל כדעת ר"י דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר שזה חידש המג"א שם אח"כ ועי' בזה תשו' שג"א ומקנה קידושי' דנ"ו מה שתמהו על שיטת הר"י ועוד דגם אם יבערנו בלילה אכתי לא יתקן מצות תשביתו דרבנן שהוא משום דילמא אתי למיכל מיני' לכן מוטב שיבערנו מיד ע"י גוי ולא יתקן מה שעבר למפרע אב"י ויש לעיין בזה ליישב גם דעת ר' יחיאל שבטור סי' תמ"ו אבל אין הזמן מסכים:
ובזה מיושב נמי שני קושיו' המג"א שם על של"ה שהק' אעפ"י שנתנו לגוי אכתי אינו מקיים העשה ול"ה בעידנא דז"א דעשה דתשביתו דרבנן הוא משום דילמא אתי למיכל ומיד שמוציאו הגוי מן הבית ל"ש דילמא אתי למיכל ומקיים מיד עשה זו באמירה לעכו"ם להוציאו ושפיר הוי בעידנא. וא"ש גם קושי' ג' דגם ע"י ישראל לישתרי בהטלה לים דאינו רק איסור דרבנן מ"מ איסור טלטול מוקצה ל"ה בעידנא דמקיים ישראל אפי' תשביתו דרבנן דכ"ז שהוא בידו אכתי שייך דילמא אתי למיכל דל"ש בכה"ג לומר דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו כדאמר פסחים י"א אלא בבדיקה אבל לא בהוצאה מן הבית דאין היכר שמוציאו בשביל ביעור דילמא לצורכו ועי' טו"ז סי' תוי"ו סק"א ותשביתו דרבנן שהוא משום דילמא אתי למיכל ומצוותו רק שיהא מושבת ולא שישביתנו בעצמו ודאי מקיים גם ע"י נכרי וא"כ אין תפיסת החת"ס תפיסה על רבינו השל"ה ז"ל וא"ש:
ונ"ל לחדש עוד דבטור סי' תמ"ו כ' במוצא חמץ בחוה"מ יוציאנו מיד ולחד פי' מפרש שם בטור כיון דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר ה"ה במוציאו מרשותו סגי וטו"ז שם סק"א תמה עליו ע"ב. ולפענ"ד דאף דאח"ז איסורו א"י לא לבטל ולא להפקיר דלאו ברשותי' קאי היינו דוקא להפקיר ולבטל בפה דצריך בזה רצונו ומחשבתו ואינו מועיל בדבר שאינו ברשותו אבל אם מניחו במקום הפקר שמופקר לכל ואבודה ממנו והוא הפקר מעצמו לכל העולם ודאי מהני אף דלאו ברשותי' קאי דדוקא מעשה שצריך מחשבה לא מהני מחשבתו בדבר שאינו שלו אבל כאן א"צ מחשבה כלל והוי הפקר מעצמו וכעין סברא זו כ' בשואל ומשיב לענין אעל"מ ועי' רמב"ן בנימוקי חומש פ' בהר בפ' ולבהמתך וכ"מ פ"ז משמיטה וצל"ח פסחים דף ו' ע"ב דבמכר החמץ לנכרי אינו עובר שוב בב"י כיון שבא לרשות אחר וה"נ דכוותי' וא"ש פי' הב"י בטור דע"י הוצאה לב"י פועל שלא יעבור עכ"פ בב"י מיכן ולהבא ועי' בהגהו' מהרל"ח שם. ולפ"ז י"ל כונת של"ה שיוציאנו מבית ע"י גו' ולא יבערנו רק יניח במקום המופקר ולא מיבעי' בלא בטלו דמהני זה עכ"פ שלא יעבור בב"י מיכן ואילך אלא אפי' בביטלו אפ"ה דוחה תשביתו דרבנן איסור אמירה לנכרי אבל באמת ב"י שעבר עד עתה בשוגג אינו מתקן בזה רק אם יהי' נמצא בלולה יבערנו ויתקן מה שכבר עבר ואף דלא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו מ"מ כיון שמבער אותו החמץ שעבר עליו בב"י מינתק לאוי וא"כ ל"ק קושי' החת"ס דבביעור עכו"ם לא מינתק לאו דהוצאת גוי אינו אלא שלא לעבור בב"י מיכן ואילך אבל באמת אם יהי' אפשר לבער בעצמו בלילה יבערנו אך מוטב שלא יעבור ודאי בב"י מיכן ואילך אף שאפשר שאם יניחנו במקום המופקר וזכה בו גוי או יאכלנו כלבו עד הלילה ולא יוכל לתקן מה שכבר עבר בשוגג. משישהנו בביתו ויעבור ודאי ב"י מכאן ולהבא כדי שיתקן מה שכבר עבר בשוגג כיון שזה ודאי וזה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ולהכי לא כ' של"ה רק שיוציא החמץ ולא כ' שיבערנו ג"כ עייש"ה. ואל תשיבני דא"כ אמאי צריך לומר דתשביתו דרבנן דוחה אמירה לנכרי ת"ל דאינו מצווה לעכו"ם לעשות מלאכה כלל ולבערו רק להוציאו די"ל דס"ל דאסור אמירה לעכו"ם אפי' לטלטל מוקצה כמבואר מג"א סי' רע"ו סקי"א וסי' רע"ט סק"ט ואף דהוי שבות דשבות במקום מצוה מ מ אולי אף בזה בעי' בעידנא דכבר כ' מג"א סי' ש"ז סק"ז דאין לדמות השבותי' זה לזה וגם בזה יתורצו שני קושיו' מג"א הנ"ל דע"י גוי שפיר הוי בעידנא אבל אם משליכו ישראל לים בשעת טלטול מוקצה אינו בעידנא:
ואמנם אכתי לא הונח בהנ"ל דברי המג"א שם שאחר שהעלה דאינו עובר מכאן ולהבא בב"י משום משהה ע"מ לבערו כ' דמותר להטילו לים ע"י נכרי ואמאי הא עי"ז לא יתקן ב"י שכבר עבר בשוגג כקושי' החת"ס. לכן נ"ל דבר חדש דדוקא אם עבר הלאו ע"י מעשה כמו בקנה חמץ בפסח אז לא מינתק אלא במקיים גם עשה דתשביתו ע"י מעשה וממילא לא סגי ע"י גוי דאין שליחות לנכרי וכמש"ל אבל בעבר אב"י שלא ע"י מעשה מינתק לאו גם שלא ע"י מעשה רק שיהא מושבת מן העולם וא"כ מהני גם ע"י גוי דעכ"פ מושבת הוי וא"ש גם דברי המג"א:
ומיהו יש לעיין בזה ממ"ש המג"א בסי' תמ"ד סקי"א דהולך למול בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אחר שעה ו' שא"י לבטל יחזור מיד דהאי עשה והאי עשה עשה דתשביתו חמור טפי דכל שעתא ושעתא עובר עליו משא"כ במילה וא ואינך יתמה במחהש"ק שם האונס מילה שלב"ז כל שעתא עובר ע"ש ולענ"ד נראה כונת מג"א עפמ"ש תוס' בשבת קל"א ד"ה ושוין דמילה אם עבר זמנה לא בטלה דאותו מילה שהוא חייב בח' הוא עושה בט' שאם הי' מל בח' לא הי' חוזר ומל בט' עש"ה ולפ"ז החילוק ברור דבשלמא מילה שהחיוב על האב למול ולעשות מעשה המילה וזה אינו יכול לעשות רק פ"א ל"ש כל שעתי' עובר דכל אימת שימול הוא עושה המצוה שהי' חייב בח' כסברת תוס' הנ"ל ומה שלא הי' התינוק נימול לאו מצוה דאב הוא ועי' חת"ס סי' שכ"א אבל כאן מ"ע דתשביתו אינו מוטל עליו לעשות מעשה השבתה רק שיהי' מושבת ולכן כתי' תשביתו לשון רבים שגם אם אחר שאינו בעליו של חמץ זה משביתו נתקיימה מ"ע זו ואמרי' בב"ק צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו ודמי למה שהתינוק אינו נימול ובזה שפיר כל שעתא ושעתא שאינו מושבת עובר עליו וא"ש. א"כ לפ"ז נוכל לומר דמקיים תשביתו ע"י נכרי דהא אין המצוה אלא שיהי' מושבת. ואמנם נראה דאין מזה סתירה דודאי לענין שלא יעבור בעשה דתשביתו מכאן ולהבא ד שיהי' מושבת ואפי' ע"י נכרי כמו לענין לאוי דב"י אבל לענין תיקון וניתוק לאוי דב"י שכבר עבר צריך דוקא לקיים עשה דתשביתו בגופו ובעצמו כנ"ל:
אבל מה שהק' מעלתו דיכול להטילו לים דרמב"ם פסק כר' יוסף כמ"ש הרה"מ וכ"מ וז"א רק איסור דרבנן כמ"ש מג"א סי' תמ"ו גם בעיני יפלא וביותר פלא שהג"ה מ"ל הביא תחילה קושי' החכ"צ גם מטיל לים ותוכ"ד שכח מזה. ולחומר הקושי' נ"ל דמ"ש הר"מ שאם אין הים מחתכו במהרה מפרדו תחילה אין הטעם כמ"ש רש"י פסחים כ"ח שמא תפגע בו ספינה ע"ש רק הטעם כמ"ש דאין ב"י מינתק אלא בעושה הוא מעשה השבתה בגופו ולא כשמושבת ממילא ולכן אם הים מחתכו מיד כשמשליכו לתוכו הו' הביעור מן העולם מכחו ומינתק לאו דב"י אבל אם אינו מחתכו מיד הוי רק כח שני או אפי' כח שני ל"ה ועי' סנהדרי' ע"ז וחולי' ט"ז והוי רק מושבת מן העולם אבל הוא לא השבית ולא מינתק לאו דב"י שעבר או י"ל דרמב"ם וכל הפוסקים מיירי מדין ביעור קודם שעבר אב"י אבל אחר שעבר אב"י ל"מ הטלה לים לנתק הלאו כיון שאין הביעור מן העולם מכח ראשון שלו וכנ"ל ואם יפרר הר"ה טוחן לדעת הג"ה מ"ל וא"ש:
ומה שהביא קושי' בשם זקינו הגאון הקדוש מהרי"א מקאמארנא זצוק"ל למה צריך הדב"ש דוקא שקנה וחימץ בזש"פ שחל להיות בשבת אפי' קנה וחימץ בחוה"מ וחל זש"פ בשבת נמי הוא כן ע"כ אין לו ביאור כלל והלא יכול לקיים מ"ע דתשביתו קודם ז' שחל בשבת ושפיר הוי נל"ע בשעת קניי' וחימוץ ומה נ"מ אם שביעי הוא בשבת או בחול הלא בכ"מ אחר פסח שוב אינו יכול לקיים תשביתו ומ"מ הוי ניתק לעשה כיון דיכול לקיים עד כלות ז' ומה נ"מ אם עד כלות ז' או עד כלות ו' ואם יש אתו דברים בגו יבארם יותר:
ומה שהקשה עוד הא חימץ הוי לש וחייב בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין. ג"כ אינו מובן וכי לא משכחת שלש נכרי והוא הטיל לתוכו שאור שיחמיץ או שהעמידו אצל התנור במקום חם שיחמיץ ולא לש דמשום איסור מלאכת שבת ליכא ומשום ב"י איכא. ואמנם מעיקרא לק"מ דהא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין אין הטעם משום קלב"מ דאין חיוב מיתה בלא התראה שאינו נהרג פוטר ממלקות משום קלב"מ כמבואר בכמה דוכתי לר"י דח"מ שוגגי' חייבי' בתשלומי' ועי' חולי' פ"א ע"ב וכתובות ל"ז ע"ב רק משום דלאו זה לא נאמר כדי ללקות עליו רק כדי לחייב עליו מיתת ב"ד ועי' רש"י שבועות דף ג' וא"כ הכא נהי דלאו דלישה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל לאו דב"י משום חימץ זה לא ניתן מתחילה לעונש מיתה רק למלקות והרי הם שני לאוין חלוקי' ושפיר לוקי' ועי' תוס' בשבת קנ"ד ד"ה בלאו עיי"ש:
וע"ד פלפול נ"ל דהנה כתבו בתוס' שבועות ב' ד"ה ועל ועוד נראה דאפי' ר' אדא מיחייב וכו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי וכו' וע"ש במהרש"א ותמהו האחרונים הא אין שליחות לקטן ולנכרי והא דאמרי' בא"נ יש שליחות לגוי לחומרא היינו מדרבנן. ואמרתי מכבר דל"ש אין שליחות לנכרי אלא בדבר שאם נעשה ממילא אינו כלום כמו בתרומה שהבעלי' צריכים להפריש לכן צריך אתם גם אתם וכן שם בא"נ צריך ענין שליחות שיתחייב הלוה למלוה ובלי שליחות אינו מתחייב כמ"ש החוו"ד סי' ק"ס סק"ח ולכן אין שליחות אפי' לחומרא רק מדרבנן אבל מה"ת המעשה בטל אבל במקום שא"א לבטל המעשה ל"ש אין שליחות לנכרי כלל וכעין סברת תוס' תמורה ד' גבי צורם אוזן בכור וה"נ א"א לבטל המעשה שלא יהי' הגדול ניקף ושפיר יש שליחות לנכרי רק לדבר עבירה גילתה תורה דאין שליחות אפי' במקום דא"א לבטל המעשה כמו בשולח את הבעירה וכיון דנכרי לאו בר חיובא ול"ש אין שליח לדב"ע שפיר יש שליחות. ואמנם כבר חידשו האחרונים דאפי' אי ישלד"ע מ"מ לענין מלאכת שבת אין שליח דמ"מ גוף המשלח נח וקיים למען ינוח והוי כמו חלבי' ועריות דמודה בהו שמאי הזקן ולפ"ז משכחת לה בחימץ ע"י נכרי דמשום לש בשבת ליכא דאין שליחות ומשום חימוץ דב"י איכא דבנכרי שפיר ישלד"ע כיון דל"ה בר חיובא ואפי' למ"ד אי בעי עביד כבר הסכימו האחרונים דבנכרי ל"ש דברי רב ודברי תלמיד וכו' דבודאי ישמע לו וא"ש:
ומה שנתקשה מעלתו איך הוי חימוץ מעשה הא בשעת לישה עדיין אינו חמץ ורק אח"כ בשיעור חימוץ ולא מקרי מעשה. נלע"ד עפמ"ש נמק"י ב"ק כ"ב האיך מדליקי' נר ע"ש עם חשיכה ודולק בשבת כיון דאשו משום חציו איתרבאי הוי כאלו הדליק הוא בשבת ותוכן דבריו דבחץ חשבי' שעשה כל המעשה משעה שיצא החץ מידו ולכן חייב וה"נ הוי כאלו עשה כל המעשה מע"ש יע"ש במתק לשונו וה"נ אם שופת קדירה אצל האש בשבת ונתבשלה במו"ש חייב משום מבשל בשבת וה"נ אם נתן לתוכו שאור בשעת לישה והלכה ונתחמצה אפי' לאחר כמה שעות הוי כאלו הוא עשה כל מעשה חימוץ משעה ראשונה ושפיר יש בו מעשה ולוקה. ומה אאריך בסברות והלא בהדי' אמרי' במנחות דף נ"ו הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאילי' חייב כמעשה שבת וע"ש בתוד"ה הניח ואע"ג דכתי' בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשי' ה"נ לא תעשה קרי' בי' וה"נ דכוותי':
ומה שהתפלא מעלתו על תוס' פסחים דמ"ו שכ' דאטו נימא דחמץ של נכרי הוי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' והק' מעל' הואיל ואי בעי מיתשל ואי בעי פריק הוי בידו אבל אי בעי קנה אינו בידו. לא עיין ברמב"ן במלחמות שם שכ' דגם שאלה אינו בידו כיון דצריך פתח ויחיד מומחה או ג' הדיוטות מי יימר דמזדקק לי' בי דינא והק' התוס' שפיר. וכן מוכח דעת רש"י בפסחים דל"ח ד"ה או שכתב הכא לא קרי' הואיל דבר שיש בידו לעשות ועכ"ח הואיל ואי בעי מיתשל אין בידו דאי לאו הכי ל"ש בי' הואיל כלל ועי' בשעה"מ פ"ו מה' חער"צ ופ"ג מיו"ט ובחי' לפסחים הארכתי:
ומה שנתעורר בשם גדול א' בקנה חמץ איך עובר בב"י נימא אעל"מ דבר זה כתוב בתורת המקנה בקידושי' דף נ"ו לענין קושי' התוס' שם. אבל על הרמב"ם א"י מה קושי' הלא גם אם לא מהני לקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וכ"ת דכאן אם לא קנה לא עבר אמימרא דרחמנא כלל שאינו עובר בב"י בשל אחרי' וגוף מעשה הקנין אינו עבירה א"כ פשיטא דל"ש אעל"מ וע"ד שכ' הר"ן בע"ז דמ"ב גבי דילמא מגבה לה וכו' והו' ע"ז של ישראל והק' הר"ן הא אין קנין באיה"נ ותי' כיון דאי לא קנה יש לה ביטול והוי ממון שוב אמרי' דקנה ואין לה ביטול וה"נ כיון דאי נימא דלא מהני לא קני לא עבר אמימרא דרחמנא כלל שוב שפיר קנה ול"א דלא מהני:
ועוד אמינא בה תרי ותלת טעמי חדא כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה לענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותי' כיון דהוא רוצה שיהי' ברשותו ה"נ אף דאעל"מ מ"מ לענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותי' דדמי להאי דאמרי' ב"ק דס"ט ע"ב אף האי קודש דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידי' הוא לענין אחולי אוקמי רחמנא ברשותי' דהא כי איתא ברשותי' נמי הא לאו דידי' הוא והא מצי מחיל משו"ה מצי מיחל גם אי לאו ברשותי' שהוא ביד גזלן יעש"ה וא"ש:
ושנית נ"ל כיון דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' וא"כ אם קונה חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר שפיר והני וכיון דמשכחת קנין זה בהיתר שוב אפי' עשה באיסור שלא ע"מ לבערו ג"כ לא אמרי' אעל"מ כמ"ש הש"כ חו"מ סי' ר"ח סק"ב:
ושלישית נ"ל דודאי אי הי' כתי' בתורה לא תקנה חמץ בפסח והוא עבר וקנה שייך אעל"מ אבל כאן אין העבירה אלא משום ב"י אלא דכתי' לך שאינו עובר אם אינו שלו וע"' הקנין נעשית שלו ואינו עובר עד רגע אחר הקנין ובגוף הקנין אין עבירה ל"ש לומר אעל"מ. שוב הראו לי בתשו' בית אפרים חאו"ח ססי' מ"א שכ"כ וברוך ה' שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה:
ובפתחי ספרו ראיתי שם שכ' דמדברי המקנה נראה דל"ל סברת הפמ"א דהיכי דאין האיסור חל על שניהם על המוכר ועל הלוקח ל"א אעל"מ ע"ש ולפענ"ד אין כאן מחלוקת דהפמ"א לא חידש רק שנגד זה שאינו עושה איסור שפיר מהני כמו בלוקח גרוטאות מן הגוי בבכורות י"ג אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר וכו' משום מקח טעות אבל אם לא הי' מקח טעות כגון שידוע שיש בהם ע"ז ל"ה יכול לחזור כיון שכבר נתחייב בשווין נגד המוכר גוי וא"י הלוקח לחזור מהמקח משום אעל"מ משום דהמוכר לא עביד איסורא ויכול לומר מה איכפת לי באיסורך אבל ודאי נגד הלוקח דעביד איסורא מודה הפמ"א דאמרי' אעל"מ ולא קנה והוי כנכסי נכרי' דאמרי' בפ' חזקת הבתים דהרי הם כמדבר שיצאו מרשות מוכר והלוקח לא קנה ושפיר שייך סברת המקנה בקנה חמץ בפסח אפי' מגוי דנימא אעל"מ ולא קנה לוקח. ויען כי אני טרוד מאוד אסתגר בזה והי' בזה שלו' וברכה מנאי ידידו הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם: