אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קסג

תשובה קסב

עוד להגאון הנ"ל נר"ו

בעזהי"ת מאדע יום א' לס' את בריתי שלום תרכ"ט לפ"ק. התענגתי מזיו כבודו בעונג שבת כי באו דבריו חן ושכל טוב בעש"ק ומצאתי את שאהבה נפשי כי שם עינו ולבו על כל דברי וחגר כלי טעמו טעם זקנים עלה הורים וירד בקיאות להשיג על דברי וזה יצא ראשונה על מ"ש לתרץ קושי' תוס' פג"ה השיג מעל' דאף אי ח"ש מותר מה"ת מ"מ לא פקע איסורו והביא ראי' דלמ"ד טע"כ מה"ת אף בפחות מכא"פ חייב אף דאינו אוכל רק ח"ש מיתסר הכל ע"י טעמו וממה נאסר זה ההיתר כיון דח"ש לית בי' איסור וכי טעמו מיגרע גרע וכו' והנה לא ניחא לי' למעלתו דכל מ"ש הראשונים הוא רק להלכה דקי"ל ח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת באמת אין כאן איסור מחמת טכ"ע אלא באוכל כ"כ מתערובות שיהי' כזית מאיסור בכא"פ ולכאורה הדין עמו שדוחק גדול לומר כן אבל א"כ אני אומר ומטונך גם לדעת מעלתו דאף אי ח"ש מותר מה"ת מ"מ שמו עליו ומ"מ לר"ל מותר לאכל ח"ש בעין מה"ת אף ששמו עליו ולמה כשנתערב בהיתר ונותן טעם לוקין עליו וכי טעמו מיגרע גרע מאלו הי' בעין. ובלא"ה אינני מבין איך שיהי' על דבר אחד שם איסור והיתר לאכול והם שני הפכי' בנושא אחד:

אבל האמת יורה דרכו ועיקרן של דברים כך הוא לע"ד דודאי ח"ש נבלה אף לר"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ לא פקע מני' שם נבילה אבל נבילה זו לא אסרה תורה ועי' תוס' שבועות כ"ג ד"ה אלא כדרבא דגם נבלה מסרחת מקרי' נבלה אף שהוא היתר גמור שאינו ראוי לגר וחל שבועה עלה וכן ח"ש חלב לא פקע מני' שם חלב ומ"מ היתר הוא וגם חלב טהור מקרי חלב ובהדי' אחז"ל חולי' מ"ט חלב טהור סותם ועי' תוס' שבועות דף הנ"ל ע"ב ד"ה שלא אוכל תמרי' וחלב ופמ"ג סי' צ"ח וכשמצטרף אח"כ עם עוד ח"ש חלב או נבלה חל עליו שם נבלה או חלב אסור וגם חתיכה זו עצמה אם הי' בה כשיעור וצמקה ונעשית היתר וחזרה ותפחה למה דקי"ל במנחות נ"ד אין דיחוי באיסורין חל עליו שם איסור מיכן ולהבא. אמנם גם לר"ל דס"ל שם יש דיחוי באיסורי' מ"מ אם מצרף ב' ח"ש אין לומר בו שנדחה אי אין איסור חל על ח"ש דהרי בידו לצרפם וכל שבידו לאו דיחוי הוא עי' תוס' סוכה ל"ג וכן הוא בכמה דוכתי משא"כ שם במנחות י"ל דאין בידו לתפוח:

ומעתה לענין טע"כ אם נבלע ח"ש נבלה בירק ונותן בו טעם נהפך כל הירק כאלו הי' בשר נבלה דהיינו כאלו נהפך עצם ההיתר להיות כעצם האיסור וא"כ יש כאן כזית בשר נבלה וחל עליו שם איסור או בנבלע חצי זית חלב בבשר כחוש נהפך עצם הבשר כאלו הי' חלב שעל הקרב ויש כאן כזית חלב וחל עליו איסור ואין אומרי' שלוקה משום ירק נבלה ובשר חלב דירק אינו נבילה ובשר אינו חלב רק דהוי כאלו הירק הפשיט צורתו מהיות ירק ולבש צורת בשר והבשר הפשיט צורת בשר ונעשה עצם אחר של חלב מחמת טעם חלב שבו ולפ"ז לק"מ קושי' מעלתו וכי מיגרע גרע אה"נ דגרע דמעיקרא לא הי' כשיעור נבלה או חלב ועכשיו ע"י שנהפך עצם ההיתר לעצם של איסור אית בי' כשיעור וחל עליו שם איסור מעתה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש במכתבי הקדום להסביר ענין היתר נהפך לאיסור דכיון שטעם האיסור נתפשט בכזית הוי כאלו האיסור הגדיל מידתו להיות גדול כ"כ כיון שטועם טעמו בכזית ונהנה גרונו בכזית דודאי כיון דהאיסור נגדל להיות כזית חל עליו שם איסור וגם כאן ל"ש דיחוי באיסורין מטעם הנ"ל דהי' בידו להבליעו בכזית היתר ומ"מ כל זמן שהוא רק ח"ש מקרי נבילה וחלב אמ"ה אבל לא נבלה איסורא ולא חלב אסור ולא אמ"ה אסור רק אמ"ה של היתר ושפיר כתבתי לתרץ קושי' תוס' דאיסורו ואכילתו באי' כא' לא אמרי'. ובאמ"ה יש לי לפקפק קצת עפ"ד הש"ך סי' פ"א סקי"ג וניחא לי עפ"י דעת רש"י ותוס' זבחים דל"א ד"ה התם איכא שיעורא:

ותדע דכן הוא דמשום טע"כ הוי כאלו העצם נהפך לעצם של הנו"ט ולא שנאמר דהעצם נשאר כבראשונה וחל עליו שם איסור דהא אי טע"כ נהפך אמרי' דאם יש בכזית אורז טעם דגן יוצא בו י"ח מצה עי' מס' חלה פ"ג מ"ז וכאן אפי' בכזית מצה משומרת מה שמה מה תאמר לה הלא שם מצה אינו מעלה ומוריד דבציקות של נכרי' אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ מה שיש עלה שם מצות מצוה היינו שהיא משומרת מחימוץ וא"כ אפי' תאמר שחל על האורז שם משומר אכתי הו"ל רק אורז משומר ובאורז משומר אינו יוצא י"ח א"וו כדכתיבנא דע"י טעם דגן נהפך עצם האורז כאלו הי' דגן והו"ל דגן משומר ולהכי יוצא בו. ומכ"ש בנבלע רק ח"ש מעיסת דגן דאפי' לר"י בח"ש אינו מקיים מצות אכילת מצה ועי' תוס' יומא דל"ט ד"ה מגיע כפול ובחת"ס או"ח סי' מ"ט וסי' ק"מ וא"כ וכי טעמא עדיף מאלו הי' בעין שיוצא בו אלא כמ"ש דהאורז נהפך כאלו הי' עצמותו וממשו דגן ויש כאן כזית מצה משומרת של דגן ויוצא בה ויעי' ברא"ש חולי' דצ"ח בשם ר"ח דאם יש בתערובות כבא"פ לוקה על כזית מתערובות והיכי דליכא כזית בכא"פ אעפ"י שנתן האיסו' טעם בהיתר אין לוקי' עליו ואע"ג דטע"כ ילפי' מקראי מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור בשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאלו הי' האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא הי' לוקה עליו דהיינו בכא"פ יע"ש מבואר מדבריו דאף דהיתר נהפך לאיסור מ"מ אינו נהפך אלא להיות כמו שהי' האיסור אלו הי' ניכר בתערובות בלי נו"ט ולהכי דוקא כ' איכא כבא"פ לוקי' גם על כזית מתערובות ואי ליכא כבא"פ אינו כ"א איסורא בעלמא כמו שהי' האיסור אילו הי' ניכר בתערובות דח"ש אסור מה"ת ולפ"ז לר"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ אם הי' האיסור ניכר בתערובות ביותר מכבכא"פ אפי' איסור תורה לא הי' בו ממילא אפי' נו"ט אין בו שום איסור והוא חידוש ומ"מ צריכי' אנו לכוף אזנינו ולשמוע וא"כ. ליתא כלל לראית מעלתו דבאמת לר"ל בח"ש לא אמרינן טע"כ:

שוב השיג מעל' והקשה הלא בכל איסורי' כבא"פ מצטרף אפי' הקיא הראשון קודם שאכל השני ואי נימא דח"ש היתר מיקרי אמאי יתחייב וכו' ודוחק דר"ל פליג אדין זה. הנה מה שדוחק בעיניו שר"ל חולק אדין זה הוא גמרא מפורשת שם בחולין דלר"ל בכה"ג פטור אם הקיאו קודם שאכל השני בין שאכל אותו חצי זית עצמו בכא"פ בין חצי זית אחר אבל לא מטעם שהק' מעלתו רק משום דס"ל הנאת מיעיו בעי' והנאת מיעים אינו אלא במילוי הכרס עכ"פ אינו דוחק שר"ל יפטור בזה גם משום דח"ש הוא היתר גמור. אבל בלא"ה אינני יודע למה הוצרך מעל' להקשות בהקיא אפי' בלא הקיא נמי אם אכל כזית בכא"פ למה חייב לר"ל הלא ח"ש אינו אסור ובמיעים א"א לצרף שיחול עליו שם איסור לפי סברתו דא"כ הוי אכילה ואיסורו באי' כא' ובמה ששוהה אח"כ במיעים לא הוי כמעשה כיון דא"א לאהדורי ומכ"ש דק' יותר אי אהנאת גרונו מיחייב ולא אהנאת מיעיו א"כ אפי' בלי סברתי מ"מ בגרון הוי רק זאח"ז ומתי יצטרף לחול עליו שם איסור וח"ש הוי היתר ונהנה גרונו מן ההיתר אמנם האמת בזה לפמ"ש הפנ"י בח"ש אסור מה"ת הואיל וחזי לאיצטרופי בכבא"פ הי' זה קושי' ר"י איך אפשר דח"ש מותר מה"ת וא"כ איך יצרף אח"כ בכא"פ הלא הוא היתר ואלא מאי דאסור מה"ת ואפ"ה ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת ולא חש לקושי' זו דכן היתה הל"מ דכבדא"פ מצטרף ואדרבה מזה מוכח ראי' לדברי דאם ח"ש מותר מה"ת לא חל עליו שם איסור כלל דאל"כ מנ"ל לר"י מדחזי לאיצטרופי דח"ש אסור מה"ת. ומה שהביא דאפי' לר"י ס"ל לכמה פוסקים דח"ש בתערובות מותר אם ליכא כבכא"פ ומשום דלא חזי לאיצטרופי כבר נראה במ"ל ובלאה"נ אינו מבואר מדבריהם אלא דאי לא גילתה תורה המל"א או טע"כ הי' ח"ש בתערובות מותר אם ליכא כבכא"פ ומשום דל"ח לאיצטרופי או אפי' כזית בכא"פ מ"מ הל"מ דכבא"פ מצטרף אינו אלא בעין ולא ע"י תערובות כן הייתי אומר עי' תוס' נזיר ל"ו ע"ב ד"ה לא ומ"מ אין שום חידוש בהא דטע"כ דאז באמת בכא"פ מצטרף בתערובת ואפי' על כזית מאיסור להיתר יחד לוקה דנהפך ונשאר הח"ש באיסורו דהא חזי לאיצטרופי וזה פשוט:

ומ"ש לפרש קושי' התוס' דק"ל מנ"ל לר"י שחלקו מבחוץ פקע מכ"א שם איסור שיצטרפו כאכלתם בב"א לתוך פיו זה תוכן דבריו הנה כתבתי לסלק קושי' התוס' מעל רש"י ויע"ש ברש"י שכ' דלהכי אם אכלו לאבמ"ה כבא"פ פטור דסתם אכילה בב"א משמע אבל לחצאין לא רק דהל"מ הי' דבכא"פ מצטרף ולא גמרי' מיני' לאבמ"ה דחידוש הוא ועי' במל"מ פ"א מחמץ ה"ז אבל זה ליכא שום הו"א דסתם אכילה חתיכה אחת משמע דהרי טבל ותרומה ומעשר וכל אי' שיש על דגן בעין כתי' נמי לא תאכל אף שאין בגרגיר א' כזית ועי' מכות די"ג באוכל טבל כ"ש פלוגתא דר"ש ורבנן אי חטה הוי ברי' ובגמ' שם די"ז וכן בחלב למאן דלא בעי תותב ומחיי' בחלב שע"ג קיבה בחולין מ"ט אף דחלב שע"ג קיבה הוא חתיכות חתיכות ואין באחת מהן כזית ומ"מ כתיב בי' לשון אכילה וא"כ אין חידוש כלל אם חלקו ובטל מכ"א שם אי' שיחול עליהם שם אי' כשנותני' ביחד לתוך פיו ולולי דאמרה תורה דכבא"פ מצטרף הייתי אומר בכל איסורין כנ"ל ורק מדחזל"א בכא"פ מוכח דח"ש אסור ולענין ב"י אף דהעלה האחרונים דח"ש מותר מינו עובר מ"מ עובר בכשיעור וזהו מסברא וכיון דהשכל מחייב כן אף דאמ"ה חידוש הוא שחייב על גידין ועצמות מ"מ נשאר סברא זו אף דנחלק לשנים ובטל מיני' שם איסור מ"מ כשנותנים ביחד לתוך פיו חל עליו שם דגם ב' חתיכות בכלל לשון אכילה ואין דיחוי' באיסורין:

ומה שהביא מעלתו ראי' דאפי' באבמה"ח ל"א פקע איסורו מהא דר"א אמאי באכלו והקיאו חייב וכ' רש"י דס"ל חלקו מבחוץ חייב דלא כר' דימי ורבין והלא האי דמחייב בחלקו מבחוץ היינו משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה וזה ל"ש בהקיאו ואי נימא פקע אי' א"כ נימא בהקיאו כיון דאבמה"ח חידוש הוא אינו חל עליו האי'. ונ"ל דודאי אי ס"ל מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי לא פקע איסורו מח"ש דאמרי' בשבת ק"ד כ' אות א' בטברי' ואחת בציפורי חייב כתיבה הוא אלא שמחוסר קריבה חזי' דאפי' רחוק א' מחבירו כמה מילין מ"מ כיון שאינו אלא מחוסר קריבה הוי כאלו הוא ביחד ועי' תוס' בשבת ד"פ ד"ה בהעלם א' ועי' בריטב"א קידושין דע"ז בשם הראב"ד שכ' דאפי' נתנבלה ביו"כ מ"מ קדים אי' נבילה ליה"כ דהאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באי' נבילה דאע"ג דעדיין לא נתנבלה בהמה זו מ"מ האיכא כמה נבילות בעלמא דמיתסר בהו וכו' ע"ש עכ"פ למדנו מדבריו דלהכי חל עליו אי' נבילה כיון שיש כמה נבילות בעולם ומעתה אם יש כאן ח"ש מאיזה סוג איסור שיהי' כיון שיש בעולם עוד אי' ממין זה ומחוסר קריבה אפי' רחוק הרבה לאו כמחוסר מעשה דמי והוי כאלו הוא ביחד כש כשיעור ושפיר חל עליו שם אי' ולא פקע כלל אבל לעיל דקאי אי ס"ל מחוסר קריבה הוי כמחוסר מעשה שפיר י"ל פקע איסורו ודברי נכונים לסלק קושי' תוס' מעל רש"י:

וכיון שזכינו לדין זה נ"ל דר"י ור"ל דפליגי ביומא ע"ג אי ח"ש אסור מה"ת או לא לשי' אזלי דאנן קי"ל כר' אסי בשם ר"י בחולין ק"ג דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ולהכי שם אי' על ח"ש כנ"ל ואסור מה"ת לר"י. ור"ל לשיט' דמחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי ואינו כאלו הי' ביחד עם השיעור ופקע מיני' שם אי' ומותר מה"ת ולפ"ז עלה בידינו טעם חדש דלענין ב"י ל"ש ח"ש אסור מה"ת דהנה מבואר בשבת ק"ד הנ"ל בכ' ב' אותיות על שני כותלי בית ועל שני דפי פנקס ואינו נהגי' זה עם זה פטור וקאמר שם בגמ' הטעם התם מחוסר מעשה דקריבה ופירש"י אינו מקרבי' אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכ' קאמר ר"א כגון כתב א' על שפת לוח זה בטברי' וא' על שפת לוח זה בציפורי ועתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבה בעלמא ע"ש מבואר דאם מחוסר עוד מעשה חוץ מהקריבה ל"ש לומר דהוי כאלו הוא ביחד ועי' תוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד בתי' הב' יען דצריך עוד מעשה בין שחיטה לזריקה קבלת הדם בכוס א"א לומר בשעת שחיטה כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועי' חת"ס יו"ד סי' קצ"ה ועי' רש"י ותוס' פסחים מ"ז ד"ה ואי אמרת. ולפ"ז לענין ב"י כיון דקי"ל שלך א' אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' ושל גבוה ואפי' של אחרי' ישראל עי' צל"ח פסחים ד"ה ע"ב הכ"ט והוא פשוט וא"כ באין לו אלא חצי זית חמץ אין לומר שחל עליו שם איסור יען דאינו מחוסר רק קריבה עם עוד ח"ז שבסוף העולם ז"א דאפי' יקרב יחד לא יעבור עליהם כיון שהחצי זית אינו שלו וא"כ צריך עוד מעשה או יעשה קנין לקנות עוד ח"ש חמץ או להחמיץ עוד להשלים לכשיעור וכיון שמחוסר מעשה אין לומר שחל עלי' שם איסור משום דהוא כאלו הי' כל השיעור ביחד ושפיר ח"ש מותר מה"ת:

ולפ"ז לראב"י בפסחים כ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראיי' דשלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרי' ושל גבוה וא"כ גם שאור דאכילה מחוסר מעשה חוץ מהקריבה כמו שאור דראיי' ל"ש חזל"א וא"כ ח"ש מותר מה"ת. ובזה הי' נכון ליישב קושי' התוס' שם בד"ה בדין דאיך אפשר שלא יהי' שלו בשעת אכילה. ולפמ"ש א"ש דנהי דלא משכחת לה שלא יהי' שלו בשעת אכילה מ"מ כיון דחמצו של נכרי מותר באכילה ואינו חל עליו שם אי' אלא ע"י מעשה שקונה באכילה א"כ נ"מ שיהי' ח"ש מותר באכילה בחמץ וכנ"ל אלא דבאמת מסיק שם דהדר בי' ראב"י מההוא. אמנם הרשב"א בחידושיו לחולין דף ד' ד"ה סברוהו ס"ל כראב"י מקמי דהדר בי' יעש"ה דחמץ של נכרי שע"ע הפסח מותר דיליף שאור דאכילה משאור דראיי' וכו' ואע"ג דהדר בי' ראב"י התם לא מאתקפתא ותיובתא הדר בי' אלא מסברא דנפשי' והנ' רבנן ס"ל לאמת כראב"י מקמי דהדר בי' יעש"ה. ולפ"ז ניחא ליישב דעת הרמב"ם פ"א מחמץ ה"ז שכ' האוכל מן החמץ בעצמו כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנ' לא יאכל וכו' וע"ש במל"מ שתמה ל"ל קרא בחמץ דח"ש אסור מה"ת דמ"ש משאר אי' ולפמ"ש א"ש כמובן:

ואוסיף נופך ביישוב קושי' תוס' פסחי' כ"ט הנ"ל למ"ש דלמאי דס"ל לראב"י מעיקרא ח"ש מותר בחמץ באכילה וא"כ מותר לאכול מחמץ של נכרי אפי' כמה זיתים רק שלא יבלע כזית בב"א והוא עפ"מ דמבואר לעיל ודשו בו האחרוני' דח"ש אסור הואיל וחזל"א בכא"פ ואי ח"ש מותר האיך מצטרף הא היתירא קאכיל ואלו מדחייבו תורה בכא"פ מוכח דח"ש אסור. ולפי הנ"ל אמינא דהיא הנותנת משום דח"ש אסור מטעם הנ"ל דאינו רק מחוסר קריבה לכן חייבה התורה על כל אי' בכא"פ אבל בחמץ דל"ש טעם זה כנ"ל וח"ש מותר באמת גם כא"פ מותר ומותר לאכול אפי' חמץ של ישראל אם אין לו יותר מח"ש דלא חל עליו אי' אבל אם יש לישראל שיעור שלם כיון דחל עליו שם אי' אסור אפי' בח"ש והיינו לבעלי' דוקא או אפי' לאחרי' כיון דקני' בלעיסה ושם אי' הי' חל עליו גבי בעלי' ושל נכרי מותר אפי' כמה זיתים כנ"ל ואינו אסור רק לבלוע כזית בב"א ויש לעיין עוד בזה:

ואחרי כי כן נפנה קדמת אשר חידשתי כיון דבלעיסה נפסל מלאכילת אדם א"א לחול עליו אי' חדש והביא ראי' לסתור דברי ממשנה ערוכה תרומות פ"ח מ"ב באמרו נטמאת ונטמאת התרומה ר"א אומר יבלע רי"א יפלוט וכ' הר"ש ובטומאה שאירע אחר שהכניסו בפיו איירי ושם מיירי אחר שכבר לעסה כדמוכח מהירושלמי שהביא הר"ש שם ואפי"ה ס"ל לר"י יפלוט דחל אי' חדש לאחר שלעסו גם באומר לו נטמאת ונטמאת התרומה. עוד השיג עמ"ש דלא אפשר דלדידי' מיתסר ולאחר שרי' דא"כ בכל האיסורי' איך מחייבי' בלועס דכבר נפסל מאוכל לאדם הא קי"ל אפי' לאחר אי' מותר בנפסל לגר והאריך בזה. ועוד השיג עמ"ש מנוב"י או"ח סי' ט"ו וכ' דכאן דחזי' לאוכל גופה דמי לאומן דרך אומנתו. אבא היום אל העיון על סדר דבריו מן המאוחר אל המוקדם. הנה יש ב' מיני איסורין א' אי' גברא כגון יו"כ שאין שם אי' על החפץ רק על הגברא שאסור לאכול ולשתות ביו"כ שום מאכל או משקה או שבועה שאין שום שם איסור נתפס על החפץ רק על הגברא שאסור לאכול או ליהנות מדבר שנשבע עליו עי' ר"ן שבועות ר"פ שבועות שתים וכדומה ב' איסורים איסור חפצא חלב ונבלה וטבל ותרומה ובב"ח וחמץ אשר שם האיסור נתפס בחמץ ושמן מורה על איסורן עי' ר"ן נדרים י"א ובכל איסור חפצא איכא נמי איסור גברא כמבואר בר"ן נדרים דח"י. ומעתה באוכלי' שאינם ראוים ונפסלי' מאכילת אדם דפטור עליהם בכל איסורין עי' פסחים כ"ד ויומא פ"א ושבועות וברמב"ם פי"ד ממ"א הנה בכל אי' חפצא יש לדון מחמת ב' דברים א' מחמת החפץ שנאכל כיון שנפסל מאכילת אדם פקע מיני' אי' חפצא ואינו חל עליו שם אי' ונבילה שאינה ראוי לגר אינה קרוי נבילת עי' ע"ז ס"ח ורש"י חולין דע"א וממילא ליכא נמי אי' גברא דאי' גברא הי' רק על החפץ עי' ר"ן נדרים דח"י הנ"ל ב' יש לדון מחמת האוכל כיון שאינו ראוי לאכילה א"כ מי שאוכלו בטלה דעתו אצל כל אדם שאוכל שלכד"א ופטור אף דעדיין חל שם אי' על החפץ עי' ברמב"ם פ"ח ממ"א הט"ז ועיי"ה בכ"מ פ"א מחמץ ה"ו ועי' חת"ס יו"ד סי' קי"ד בסופו אבל באיסור גברא או אין המאכל ראוי לאכילה אין לדון בו מחמת החפץ דפקע מיני' שם אי' שהרי בלא"ה אין שם אי' חל על החפץ ואין לדון רק מצד האוכל שאכל שלכד"א. ולפ"ז באי' גברא ודאי מודינא דחל על האוכל גם אחר שלעסה כגון אם לעס ככותבות וחשכה עליו יו"כ ובלע חייב דחל עליו אי' יו"כ גם אחר שלעסה ואף שאינו ראוי לאחרי' דנמאס ופטורה עלי' כדאמרי' יומא פ"א אכל אוכלי' שאינם ראוין פטור מ"מ כיון דהא דפטורי' באוכלי' שאינם ראוי' אינו מחמת דפקע שם אי' מחפצא דהרי בלא"ה לא הי' כאן אי' חפצא רק מחמת האוכל שאינו אוכל כד"א וכיון דלדידי' חזי הוא כאומן דרך אומנתו דחייב וגם אחר חייב אם אכלה כד"א יע"ש בנוב"י סי' ט"ו כדברי ידידי אבל באי' חפצא כיון דאם נפסל מאכילת אדם פקע מיני' שם אי' וממילא ליכא אי' גברא כנ"ל א"כ לאחר שלעסה כיון דלגבי אחרי' נפסל מאוכל אדם ולגביהו א"א שיחול שם אי' על החפצא א"כ אף דלדידי' חזי' מ"מ א"א לומר שיחול שם אי' לזה ולא לזה ודמי להא דנוב"י שם דל"א דהוי מלאכה לזה ולא לזה ולא לאומן דרך אומנתו ואף אני לא אמרתי אלא באי' חפצא ודי בזה:

ועתה אבא אל השגה שנוי' שהק' אם אחר שלעס אינו חל שם אי' א"כ בחל מקודם נמי ליפקע דהא באינו ראוי לגר פקע שם נבילה. ואומר אני דהפרש גדול יש ואביא ממרחק לחמי לדוגמא בעלמא הנה נקובת הוושט טריפה או נבילה אם ניקב קודם ששחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה עי' חולי' ל"ב ודמ"ב וביו"ד סי' ל"ג ובאחרונים שם ועי' בחולין ל"ג וביו"ד סי' כ"ו וכ"ז וא"כ תקשי הלא כששוחט ניקב הוושט עוד קודם ששחט הרוב ואיך יכול לשחוט אלא כיון שבדרך שחיטה ניקב לית לן בה שכך ציותה התורה וז"א בכלל נקיבת הוושט עי' רש"י חולין כ' ע"ב ד"ה וכי ורשב"א בחי' ר"פ א"ט ומ"מ דבר ברור הוא אם התחיל לשחוט הוושט ואח"כ ניקב באותו שטח ששוחט ושחוט גם במקום חתך עד שגמר שחיטתו אף שלא שהה שיעור שהי' מעת שניקב עד שהגיע לשחוט שם דהוא טריפה או נבילה כשאר נקיבת הוושט ולחד תי' בגמ' שם דל"ב שחט במקום חתך גרע וע"ש ואף דהנקב הוא בשעת ובמקום שחיטה ודרך שחיטתו בלא שהי' מ"מ לא הכשירו התורה נקיבת הוושט אף בשעת ובמקום ודרך שחיטה רק מה שא"א לשחיטה בלא זה אבל נקב דאפשר לשחיטה בלעדו לא. ומעתה ה"נ דכוותי' אף דנבילה שאינו ראוי לגר פקע אי' מ"מ בלעיסה לא פקע איסורו דהא לא נפסלה לגר רק בדרך אכילה וכל האוכל אוכל כן שלועס ואכילה זו הוא שאסרה תורה בלא תאכל כמ"ש התוס' בחולין ק"ג ד"ה שחלקו מבחוץ דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וכן הוא עיקר האכילה בלעיסה ואף דגם בלא לעיסה מקרי אכילה דבלע מצה יצא וא"כ אפשר לאכילה בלא לעיסה מ"מ כיון שעיקר אכילה בלעיסה לא פקע מיני' שם אי' דרך אכילה וכן בדוגמא שהבאתי אף בעוף מותר לשחוט הוושט אף דשם אפשר לשחוט הקנה אבל שיחול עליו שם חדש של אי' אחר הלעיסה שנפסל מאכילת אדם כיון שאפשר להתקיים כל איסורי אכילה שאסרה התורה בלא זה דהיינו אם חל עליו האיסור מקודם ל"א שחל גם אם נפסלה מאכילת אדם בדרך אכילה דאפי' למאי דס"ל דבאינו ראוי לגר פקע נמי איסורו מ"מ סרוחה מעיקרא מיגרע גרע וכדאמרי' בע"ז דס"ח למאן דיליף נוטלפ"ג מותר מנבילה סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא. ויש להסביר יותר דכשחל שם אי' קודם אכילתו הי' חל האי' על כל העולם שאסור לאוכלו באופן זה שיהי' נמאס מאוכל אדם אלא חל קודם שנתחייב עליו ול"ש לומר כשלעס דפקע איסורו מכ"ע איך יהי' אסור להאוכל ומותר לאחרי' דכך היתה חל מתחילה לכ"ע אבל שיחול אי' חדש לדידי' אחר שלעסה שאינו חל על האחרי' אי' לזה והיתר לזה לא אמרינן:

הראשונות הנה באו מה שהשיג ממשנה דתרומות ולפמ"ש י"ל דנטמאת היינו שנטמא הגברא אחר הלעיסה ואפי"ה ס"ל לר"י דקי"ל כוותי' כמ"ש הרמב"ם בפ"י מתרומות הי"ג יפלוט ודאי אין ראי' לנגדי דהנה שם יש ב' איסורי' שהם א' דהיינו שאסור לאכול תרומה בטומאת הגוף הוא מחמת אי' חפצא של תרומה שהוא שם החפץ המורה על איסורו ומחמת הגברא שהוא טמא. ומעתה שם החפצא שהוא תרומה הי' עליו קודם שלעסו ולא פקע בלעיסה כמש"ל דאכתי נשאר עלי' שם החפץ ולא פקע דרך אכילה ונ"מ שאסור לפלוט ולאבדה כדין שאסור להפסיד תרומה כמבואר בפ"ח דמס' תרומות וברמב"ם פי"ב מתרומות וא"כ מאי צריך לחול אחר הלעיסה אי' גברא טומאת גופו וכבר ביארתי לעיל דאי' גברא יכול לחול גם אחר הלעיסה וא"כ בנטמאת שפיר' ס"ל לר"י יפלוט אלא דאכתי קשי' מנטמאת התרומה דצריך לחול אחפצא שם אי' חדש תרומה טמאה ואפי"ה ס"ל לר"י דחל לאחר לעיסה:

אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר כיון דהא דאסור לאכול תרומה בטומאת עצמן ילפינן ביבמות דע"ג מבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר וכו' וכ' רש"י בחולין קי"ג ע"ב ד"ה פרט מדכתי' בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו דמשמע טמא וטהור אוכלי' בקערה אחת בשר פסולי מוקדשי' לאחר פדיון דאין בהם אי' טומאה וכתי' תאכלנה לזה ולא לאחר כלומר בזה התרתי לטהור לאכול עם הטמא ואעפ"י שאוכל בשר טמא שמותר לאכול פסולי מוקדשי' בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמן אבל בתרומה לא התרתי לך לאכול בטומאת עצמה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל אוכל תרומה בטומאת הגוף מפורש בו ל"ת וכו'. וכיון דהלימוד הוא כאן מותר לאכול הטמא והטהור יחדיו אבל בתרומה אסור לאכול הטמא והטהור יחדיו א"כ דן מינה ומינה כמו שהטמא אסור לאכול תרומה בטומאת גופו אפי' נטמא אחר לעיסה מכ"ש הטהור אסור לאכול תרומה טמאה דהיינו בטומאת עצמה אפי' נטמאת אחר הלעיסה

אמנם לא כן הוא ברש"י שבת די"ד דקאמר שם אוכל אוכל א' ואוכל אוכל ב' מ"ט גזרו בי' רבנן טומאה דזמני' דאכל אוכלי' טמאי' ושקיל משקי' דתרומה לפומי ופסול להו ופרש"י והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתי' את משמרת תרומותי וכו'. ולכאורה הוא פלא ל"ל פי' חשש טפי דפסול למשקי' דתרומה ושתה להו ועובר על לאו הבא מכלל עשה דבשעריך תאכלנו דשותה תרומה בטומאת עצמה שהוא אי' אכילה ושתיי' דצריכי' לחוש טפי על שגגתו כיון שנהנה עי' תוס' חולי' ד"ה ע"ב ד"ה צדיקי' עצמן וביו"ד סי' פ"א בהג"ה סעי' ז' ובמשבצ"ז שם בשם פר"ח. אמנם לק"מ דהרי מבואר בכתובות דף ל' דמוקי ר"פ כגון שתחב לו חבירו משקי' של תרומה לתוך פיו דמשקי' מיד כשבאו לתוך פיו נפסלה משתיי' אדם ועי' בחי' רשב"א שבת הנ"ל וא"כ נהי דלענין טומאה אכתי מקבלי' טומאה עד שנפסלי' מאכילת כלב כמבואר ברמב"ם פ"ב מטומאת אוכלי' הי"ט אבל לענין שיחול עליהם שם אי' חדש של תרומה טמאה ועשה דבשעריך אינו חל כיון שנפסלי' משתיי' אדם וזה ראי' לדברינו הראשונים:

ובהכי ניחא לי ליישב מה שדקדקו תוס' שם בשבת ד"ה והשותה כיון דתני משקי' ל"ל למיתני אוכל ע"ש ומה שתי' בזה ולמ"ש א"ש דבשותה משקי' טמאי' אמרי' התם דגזרו רבנן טומאה דזמני' שתי משקי' טמאי' ושקול אוכלי' דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו ולפ"ז באוכלים מיד שהכניסן לתוך פיו דעדיין לא מאיסי קודם לעיסה מקבלי' טומאה וחל עלייהו שם איסור תרומה טמאה ולא פקע בלעיסה וא"כ הו"א דוקא משום איסור אכילת תרומה טמאה דחמור כנ"ל גזרו בשותה משקי' טמאים אבל באוכל אוכלי' טמאי' דל"ש זה כנ"ל לא גזרו משום חשש שיעבור על משמרת תרומותי ולהכי תני נמי אוכלי':

אבל גוף דבריו וראיותיו צריכין תבלין דנ"ל דודאי ר' נתן דס"ל דבהתחיל באי' נמי פליג ר"א וטעמא דר"א דלעוס בבלוע ע"כ מוקי פלוגתייהו באמרו לו אחר שלעסו אבל לר"ש בר יצחק דמוקי פלוגתייהו בהתחיל בהיתר ומתני' דייקא כוותי' והכי קיי"ל אפשר דפלוגתייהו באמרו לו קודם שלעסה אחר שהכניסה לפיו ולהכי סובר ר"י יפלוט דאכתי לא נמאס מאוכל אדם וחל עליו שם איסור וכן נראה קצת מלשון הר"ש שכ' ובטומאה שאירע לאחר שהכניס התרומה בפיו איירי ולא כ' בטומאה שאירע לאחר שלעסה וכו' דהוי רבותא דר"י טפי דקי"ל כוותי':

אמנם נ"ל דלכאורה ק' למאי דאמרינן בהתחיל בהיתר פליגי ולכן סובר ר"א יבלעו וכי משום דהתחילו בהיתר מותרין אח"כ לאכול איסור בגירשון ושיחרר תרומה לזרים ובנטמא הוא או התרומה איסור תרומה טמאה או תרומה בטומאת הגוף ואלא מאי דבאמרו לו אחר לעיסה קאי וס"ל לתנא דמתני' ולרשב"י דוקא בהתחיל בהיתר סובר ר"א דאינו חל איסור חדש לאחר לעיסה משום דנפסל מאוכל אדם ור"נ ס"ל דאפי' בהתחיל באיסו' ס"ל לר"א נמי דפקע איסורא וא"כ מוכח עכ"פ לתנא דמתני' ולרשב"י דלר"י חל שם איסור גם אחר לעיסה וא"כ ראיתו נכונה:

אך לפמ"ש לעיל דאיסור גברא חל גם אחר לעיסה ופקע ודאי לא אמרי' לתנא דמתני' ולרשב"י אליבא דר"א דא"כ התחיל באיסור נמי ולפ"ז אכתי תקשי באשה ועבד מ"ט דר"א הלא איסור חפצא דתרומה לא פקע ואיסור זרות דגברא שפיר חל ג"כ אחר לעיסה וכן בנטמא הוא הלא טומאת גופו שהוא איסור גברא שפיר חל אחר לעיסה ג"כ ואיסור חפצא דתרומה ודאי דלא פקע. וביותר תמוה בעיני שנאמר לר' נתן אליבא דר"א דס"ל אפי' התחיל באיסור יבלע משום דלעוס כבלוע והיינו משום דבלעיסה פקע איסורו אפי' לאוכל עצמו א"כ איך משכחת שיתחייב על שום איסור באכלו כד"א שלועס כמש"ל בשם תוס' חולין ק"ג הלא קודם שנהנה גרונו כבר פקע איסורו ואין לומר דס"ל דבשעת לעיסה בשניו נהנה גרונו דכי יכחיש מקרא מפורש שהביא רש"י בחולין וחיך אוכל יטעם ועוד דאם נאמר כן לר"נ אליבא דר"א הלא ממתני' ומרשב"י אינו מוכח שחולקי' ע"ז רק דלא ס"ל פקע איסורא וגם ר"י אינו חולק ע"ז אלא דלא ס"ל פקע איסורא או אפי' סובר דחל איסורא אבל בהא דנהנה גרונו בשעת לעיסה לא פליגי וא"כ מנ"ל לר"פ בחולין דבשל בין השינים כ"ע ל"פ דילמא ס"ל לר"י דגם של בין השינים ג"כ מצטרף דגם אז נהנה גרונו וכדקאמר שם מעיקרא וכן בכתובות ד"ל דפריך בפשיטות מדלעסה קני' מתחייב בנפשו ל"ה עד דבלעה דילמא מחייב בנפשו נמי בשעת לעיסה משום הנאת גרונו וגם אין לומר דודאי ס"ל לר"א נמי דבשעת לעיסה אינו נהנה לא גרונו ולא מעיו רק דס"ל דחייבה התורה אכילת איסו' על מעשיו שלועס בשיניו בלי הנאה דא"כ מה פריך בפשיטות לר"א בכריתות י"ט מתעסק דמאי אי דחלבי' ועריות חייב שכן נהנה הא לר"א מחייב בחלבי' בלא נהנה כנ"ל וכן גבי תרומה דרשי' ביומא ד"פ כי יאכל פרט למזיק ועי' ברמב"ם פ"י מתרומות ה"ח שפי' פרט למזיק עצמו אלמא דאכולה חיובו משום נהנה ועי' רש"י ביומא שם שלא פי' כן ועי' תוס' גיטין דמ"ט סוד"ה שור רעהו. ודוחק דר"נ אליבא דר"א פליג על כל זה:

לכן נ"ל כונה אחרת בזה דתו"י ביומא פ"א הק' אהא דזר שבלע שזופי' של תרומה והקיאן מהא דחולין ק"ג דאוכל ח"ז והקיאו וכו' ותי' רח"ך דהכא מיירי בתרומה שנתחללה חללה באכילת הראשון ונפקא לי' מתורת תרומה כדאמרי' בפ"ק דכריתות ד"ז כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש דכתי' ומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת והכי פטור השני אבל בחולין מיירי גב' חלב ואינו נראה לחלק בין סך בה כהן שעשה הדבר בהיתר לבלעה זר דשמא אכתי קאי וקיימה באיסורה וכו' ע"ש ועי' שמ"ק כתובות ל' ד"ה אי דמתחייב בנפשו וכו' שהק' כיון דלעס התרומה האיך מתחייב מיתה על בליעה הרי כבר נתחלל התרומה כדתניא בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וי"ל דהתם נתחללה ע"י סיבה לפי שכבר נגמרו כל ההנאה אבל הכא לא נגמרה כל ההנאה בלעיסה ע"ש. המורם מהם א') דיש חילוק בין תרומה לשאר איסורי' דבשאר איסורי' אף שא' נהנה מהם וגמרה הנאתו מ"מ כ"ז שלא נפסל מאוכל אדם עדיין באיסורו קאי כדמוכח מאכל ח"ז והקיאו אבל בתרומה מיד שנהנה ממנו אדם וגמרה הנאתו אף שראוי עדיין לאכילת אדם מ"מ פקע שם תרומה מיני' כדמוכח מכריתות ב') דיש סברא לחלק בתרומה בין נהנה כהן בהיתר תחילה לנהנה ישראל באי'. ג') דהא דנעשית התרומה מחוללת בהנאתו היינו דוקא אם גמור ההנאתו כדמוכח מכתובות הנ"ל והשתא אמינא דודאי גם ר' נתן שבירושלמי מודה דאפי' לר"א בכל שאר איסורין אפי' אחר שלעסה בשיניו ונפסל מאוכל אדם מ"מ כיון דלדידי' חזי' לא פקע איסורה וחייב על הנאת גרונו שאח"כ אלא דס"ל טעה דר"א הוא משום דסובר בכל אי' הלועס כבליעה ולאו דוקא לעוס אלא משום דדרך הוא שלעסה בשיניו אם חפץ שיהי' לו הנאת גרון כמש"ל בשם תוס' חולין לכן נקט לעס ואה"נ דבלא לעיסה ס"ל בכל אי' דחייב על הנאת גרון בלא הנחת מיעיו ועל הנאת מיעיו בלא הנאת גרון פטור כמ"ש במכתבי הקדום וזה פשוט דעוד קודם הבליעה יש לו הנאת גרון כמ"ש רש"י בחולין דק"ג שאין אדם טועם עד שיהי' סמוך לבית הבליעה עוד קודם שהוא בבית הבליעה נהנה גרונו ועוד לדעתי אין פיו לעוס מה שטוחן בשינים יעיי' בכל המקומות שנזכר לעיסה ולא נזכר בשום מקום ברש"י לועס בשיניו רק לועס בפיו ופי' לעוס מה שמגלגל בפיו עד סמוך לבית הבליעה ומצאתי בשמ"ק כתובות ל' ד"ה אלמא מעידנא בסופו וז"ל ושייך שפיר לשון לעיסה הכסיסה דבית הבליעה יע"ש וס' הערוך אין לי לעיין בו אך בפיה"מ להרמב"ם פסחי' דל"ט מצאתי כ' וילעס הלעיס' בשינים וכן פי' הרע"ב שם לא ילעוס לא יכוס בשינים ומ"מ אינו מוכרח אם הלעיסה בשינים פי' הטחינה בשיניו או אולי פעולת הגלגל בפה להתרכך הוא ג"כ בשינים ולשון תוס' בחולין ק"ג דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה משמע דלעיסה לאו היינו טחינת השינים דא"כ הלעיסה הוא הוא המחלקו בפיו והוי צ"ל שנחלק בפיו בלעיסה או ע"י לעיסה זו נחלק ולא שהלעיסה מחלקו ושוב מצאתי במשנה שבת קל"ג אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן ועי' רמב"ם בפיה"מ שם:

ומ"מ יהי' איך שיהי' נ"ל דהא דס"ל לר"א הלעוס כבליעה אף בשבת ובפסחים וכו' היינו דחייב על הלעוס כאלו בלע ומשום דבשעת לעיסה נוגע בין החניכיים ואיכא הנאת גרון וכיון דס"ל בכל איסורי' דעיקר חיוב על הנאת גרון וחייב גם על הלעיסה לפי שבשעת לעיסה איכא הנאת גרון א"כ נהי דבשאר איסורין אסור לבלעו אחר הלעיסה ומשום דלא פקע איסורה לדידי' ובשעת בליעה איכא נמי הנאת גרון מ"מ בתרומה כיון שכבר נהנה ממנו הרי הוא מחוללת ושוב מותר לבלעה כמו בזר שבלע שזיפי' של תרומה ביומא הנ"ל ובכהן שסך בשמן של תרומה בכריתות הנ"ל וס"ל להר"ן דר"א סבר כן אפי' בנתנה ממנו באי' נמי מחוללת ור"ש בר יצחק ס"ל כתנא דמתני' אליבא דר"א דדוקא בהתחיל בהיתר ונהנה ממנה מחוללת וכהן שסך בכריתות הנ"ל אבל בהתחיל באיסור אינו מחוללת ודלא כר"ח כהן ותו"י יומא הנ"ל ואף דלא גמרה הנאתו מ"מ מחוללת ומותר לבלעה ודלא כשמ"ק כתובות הנ"ל ור' יושע פליג וס"ל יפלוטו דאינו מחוללת כיון דלא גמרה הנאתו וכסברת שמ"ק הנ"ל ובזה מיושבי' כל הקושי' שהקשתי כמובן:

ולפ"ז אין מכאן סתירה כלל למ"ש דודאי מודה ר"י דלאחר שטחנה בשיניו ונפרך לחתיכת דקות בפיו ומלא ריר עד שנמאס מאוכל אדם א"א לחול עלי' שם אי' תרומה טמאה והכא מיירי באוכלי' דלא מאיסה עי' תוס' כתובות ד"ל ד"ה לא צריכא ולא טחון כלל בשיניו ולא לעסן. והא דאמר ר"נ אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבליעה אף בשבת וכו' אין הפי' דה"נ מיירי דלעס אלא כיון דס"ל לעס כבליעה וחייב על הנאת גרון שזה עיקר הנאה א"כ הכא אפי' בלא לעס כיון שנהנה גרונו מחוללת כנ"ל ור"י פליג כמ"ש ולהכי כיון דלא נמאס מאוכל אדם שפיר חל עליו שם אי' תרומה טמאה לר"י:

אך כ"ז כתבתי לפלפל ולסלסל בדבריו אבל קושטא דמילתא קאמינא דאפי' ריח ראי' אין כאן דנהי דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי' נבילה ופקע איסורה או בסרוחה מעיקרא ונפסל מאוכל אדם לא חל עליו שם אי' אבל כ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן אסור עיין בראשוני' בסוגי' דשלכדה"נ פסחים כ"ד וברמב"ם פ"ח ממ"א הט"ז ובמל"מ שם ובפי"ד שם ה"י וי"א ובפ"ה מיסוה"ת ה"ח ובכ"מ ומל"מ שם ובפמ"ג שעה"ת פ"ו ונטלפ"ג גמרינן מנבילה שאינו ראוי לגר ואסור מדרבנן ואין צורך כלל להאריך בזה וא"כ מה שחידשתי דאחר לעיסה כיון שנפסל מאוכל אדם לא חל עליו אי' אפי' לדידי' היינו מדאו' ולחיוב מלקות אבל איסור' מיהא אית בי' או מה"ת או מדרבנן ושפיר נאסרת התרומה שנטמא אחר לעיסה עכ"פ מדרבנן משום תרומה טמאה ושפיר ס"ל לר"י יפלוט ואטו נזכר שם חיוב או אי' תורה אפי' אוסר ומתיר לא נזכר עי' תוס' ריש ביצה ומשום דאיסורא דרבנן עלה יפלוט ועיי' במל"מ פ"ז דתרומות ה"א:

שוב השיג מעלתו על מה שהבאתי מחמץ נוקשה וכ' דודאי איסור שאינו ראוי לגר אמרי' אפי' פקע איסורו רק בחמץ בעי נפסל מאכילת כלב ומשום דראוי לחמע בו עיסת אחרי' משא"כ נוקשה שאינו ראוי לחמע עיסת אחרות נידון כשאר איסור דסגי בנפסל מאוכל אדם. והנה הבאתי ראי' דיש חילוק בין לחול עליו איסור חדש ובין שיהי' פקע איסורו מירושלמי שהביא הרא"ש והר"ן פסחים מ"ה גבי מלוגמא שאם נתחמץ בפסח ואח"כ הסריח חייב לבער ואם הסריח קודם פסח או שהסריח ואח"כ החמיץ אינו חייב לבער ומביאו ב"י סי' תמ"ב וכן מחרכו קודם זמנו דמותר וחרכו אחר זמנו דאסור אלמא אפי' במקום דאיסור חדש אינו חל מ"מ אם חל מכבר לא פקע ולא ידעתי מה השיג מעלתו ע"ז בדברי וממנ"פ אם בללה ראוי לחמע עיסת אחרת בחרכו והסריח א"כ אפי' חרכו והסריח קודם הפסח נמי ליתסר ואי אינו ראוי אפי' חרכו והסריח בפסח נמי מותר כיון שאינו ראוי ג"כ לאכילה וחרכו נפסל אפי' מאכילת כלב עי' תוס' ורא"ש ר"פ כ"ש:

ומ"ש בנוקשה דאינו ראוי לחמע בו עיסת אחרות כיון האמת שכ"כ רש"י להדי' פסחים מ"ג נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמור ולהחמיץ עיסת אחרות כשאור נמי לא חזי וכו' ומה שתמה ע"ז הלא שיאור הוא נוקשה ושיאור הוא בהכסיפו פניו עי' פסחים מ"ח ובאו"ח סי' תנ"ט ס"ב ואנן חזינן שעיסה שהכסיפו פניו טוב לאכל ואינו נפסלת מאוכל אדם. נ"ל כמ"ש הר"ן בע"ז דס"ז לענין נוטלפ"ג וגמרינן דמותר מנבילה שאינו ראוי לגר אף דנטלפ"ג אכתי ראוי למאכל אדם מ"מ כיון שנפגם קצת ע"י האיסור ואוכלה אינו נהנה מהאיסור אלא מצטער עליו מותר בנבילת שאינו ראוי' לגר וה"נ נוקשה ודאי ראוי לאכילה אלא שנפגם ונתקלקל קצת ע"י הכספות פניו וא"כ אינו נהנה מן החימוץ ואדרבה מצטער עליו ולהכי נקרא אינו ראוי לאכילה כנבילה שאינו ראוי' לגר ואולי לזה כיוין גם מעלתו:

ומ"ש דאפי' אי לא אמרינן נהפך נמי אין חידוש דבאינו שוה בטעמא לא בטיל כיון דנרגש הטעם הוי כניכר האיסור זה תוכן כונתי. ואפרש שיחתי קצת יותר דהנה במין במינו ביבש או בלח מה"ת ברובא בטיל מאחרי רבים להטות ולדעת הרא"ש ביבש ביבש מותר לאכול שלשתן יחד עי' בב"י סי' ק"ט ובלח הלא ודאי אוכל יחד איסור והיתר וא"כ לא דמי לסנהדרין דשם אם הרוב מזכין והמיעוט מחייבין בטלה דעת המועטי' ודאי דעתם שקר ודעת הרוב אמת ועי' תוס' ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל אבל כאן הלא ודאי יש כאן מיעוט איסור ואוכל גם המיעוט וכבר עמד בזה בפרמ"ג בפתח דבריו בפתיחה להל' תערובות ועי' בשמ"ק ב"מ ד"ו ע"ב ועכ"ח צ"ל דסברת חכז"ל הי' מאחרי רבים להטות דהמיעוט צריך להיות נגרר אחר הרוב ולא הרוב אחר המיעוט וכיון שאם אתה אוסר לאכול המיעוט ממילא יהי' הרוב נגרר אחריו ולא תוכל לאכול הרוב לכן אמרי' להיפך אחרי רבים להטות שמותר לאכול הרוב וממילא נגרר אחריו המיעוט שאוכל גם המיעוט כיון שא"א לאכול הרוב בלא המיעוט וזה שייך גם במבשא"מ בטעמא דנהי דניכר האי' מ"מ א"א לסלקו ואם תיאסר לאכול המיעוט עכ"ח הרוב יהי' נגרר אחרי' שלא תאכל גם הרוב היתר כיון שא"א לסלקו וא"כ אדרבה ראוי לומר שמיעוט איסור הניכר יהי' נגרר בתר הרוב שמותר לאכול כיון שא"א לאכול הרוב בלא המיעוט כיון שאין יכול לסלקו ואפי"ה אסרה תורה א"כ חידוש הוא נגד הכלל דאזלינן בכ"מ בתר רובא משא"כ אי אמרי' להיפך וכמו שהסברתי במכתבי הקדום אין אנו אומרי' שהרוב נגרר בתר המיעוט אלא שגם הרוב אסור לאכול מפני שיש בו טעם איסור ואין חשיבות אלא בטעמא כדכתיב חיך אוכל יטעם וא"כ אינו נגד הכלל שהמיעוט נגרר בתר הרוב וליכא חידוש:

ומה שהאריך להחזיק השגתו על ראית חוו"ד סי' צ"ח מכותח הבבלי אפי' לו יהיבנא כדעת מעלתו דבכותח יש פירורין וממשות מ"מ ראית החוו"ד הוא שפיר מכל ד' מיני מדינה השנוין שם במשנה ושכר חמדי פירש"י מ"ב ע"ב שהוא כעין שכר שלנו ואין בו שעורים בעין וממשות וכן בחומץ אדומי אינו נראה שיהי' השעורים מעורבין ביין רק נקפי' בשולי הכלי כעין שמרים וכמו שהוא בחומץ שלנו וע"ש ברש"י מ"ד ד"ה ואי משטר ובבעה"מ שהבאתי במכתבי הקדום. ובזה אתן החותמת. בדברי שלום ואמת. והוא הנותנות. חיים וברכה עד העולם כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה