אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קסב

תשובה קסא

בעזהי"ת

ימי הצומות יהפכו לששון ולשמחה, ונסו יגון ואנחה, וימצא מנוחה, בהשקט ובטחה, ידינ"פ הרב המאוה"ג מעוז ומגדל, רבתי בדיעות. תנא דליטרא קציעות, בהלכות קבועות שפתותיו שושנים, ותרומות מדותיו מתוקנים כקש"ת מו"ה דוד ליב זילבערשטיין ני' כאור הבה"ר:

כתבו בא אלי והנה ראשון לציון תמה על רש"י פסחים מ"ד ע"ב במ"ש דאלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן דהא אית להו טע"כ ואיתעביד פת כולי' אסור וכו' הא מוכח בזבחי' ע"ח דאפי' בפיו אמרי' טע"כ בשעת לעיסה א"כ אפי' לא נשרה כל הפת ביין עכ"פ בשעת לעיסה נו"ט ומודו רבנן דחייב משום טע"כ. ואני תמה על תמיהתו מי לא משכחת בנזיר ששרה פתו ביין ולא פשט היין בכל הפת ובלעו בלא לעיסה דלר"ע חייב משום המל"א דהא קי"ל בלע מצה יצא ודין אכילת איסור שווה לדין אכילת מצוה כמבואר במל"מ פ"ה מיסוה"ת ופי"ד מהמ"א ולרבנן פטור דל"ל המל"א וטע"כ ל"ש כיון דלא לעסו כלל ואפי' לר"י בחולי' ק"ג דקי"ל כותי' דהנאת גרונו בעי' מ"מ בבלעו מקרי ג"כ הנאת גרון כיון שנגע בגרון עי' במ"מ פ"ו מחמץ ומל"מ פי"ד ממ"א הי"ב. אם לא שיאמר מעלתו דדוחק לאוקמא פלוגתיהו בבלעו בלא לעיסה כיון דדרך ללעוס וכמ"ש תוס' חולי' ק"ג ד"ה חלקו מבחוץ דמשו"ה חייב בחלקו מבפנים דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה עיי"ש:

אמנם נ"ל לדון בדבר החדש דכל איסורי' שבתורה דאמר רחמנא לא תאכל היינו דוקא אם חל עליהם שם איסור קודם שלקחם לתוך פיו דהיינו קודם שיאכל אותם ואזהרי' רחמנא שלא יאכל ואם עבר ואכל בהתראה חייב מלקות או עונש אחר הכתוב בו אבל אם קודם שאוכל אינם אסורים ולא חייל עליהו שם איסור רק ע"י אכילתו ובשעת אכילתו יחול עליהם שם איסור. וא"כ קודם שאכל לא הי' מוזהר שלא יאכל דהא אז הי' היתר רק בשעת אכילתו בא האיסור אז על אכילה זו שנעשה בה איסור פטור ולא אמרי' איסורו ואכילתו באי' כא' ועי' בראשוני' חולי' י"ד דאותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה פסולה ועי' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח וקצו"ח סי' נ"ב:

ובסברא זו אמרתי ליישב קושי' תוס' חולין ק"ג ד"ה חלקו מבחוץ שהק' דכמו דחייב בחלקו מבחוץ והניחה בב"א לתוך פיו לר"י דאזיל בתר אכילת פיו לפי שנהנה גרונו בכזית בב"א ה"נ אפי' בלעו בזאח"ז יתחייב לר"ל דאזיל בתר אכילת מיעיו כיון שיש כזית במיעיו בב"א קודם שיתעכל דאינו ממהר להתעכל עיי"ש. ולפי האמור א"ש רק אקדים סברת שג"א סוסי' פ"א ההוא אמר דמשו"ה לענין בל יראה ליכא אפי' איסורא מה"ת בח"ש דדוקא באיסורי אכילה דחייב בכזית בכא"פ שייך חזי לאיצטרופי יען דאף שאוכל עתה רק כ"ש מ"מ אם יאכל וישלים לכשיעור בכא"פ עבר למפרע נמצא שח"ש אכל באיסור משא"כ לענין ב"י שאפי' ישלים אחר זמן לכשיעור אינו עובר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ל"ש חזל"א וח"ש מותר מה"ת עיי"ש ולפ"ז נ"ל דגם באמ"ה ח"ש מותר מה"ת כיון דקי"ל חלקו מבחוץ פטור דאע"ג דבשאר איסורי' מצטרף השיעור לחצאין בתוכדא"פ מ"מ באמה"ח כיון דחידוש הוא שיתחייב על גידי' ועצמות אין לך בו אלא חידושו ואינו חייב אלא באכלו בב"א דסתם אכילה בב"א משמע וכמ"ש רש"י בחולי' הנ"ל א"כ כיון שאינו עובר למפרע ל"ש חזל"א שהרי ח"ש שאוכל לא יצטרף עוד לעולם לאיסורא דמלקות וא"כ ח"ש מותר מן התורה. ולפ"ז א"ש דלמ"ד דחייב על הנאת גרונו וכר"י א"כ מיד שנתן לתוך פיו כזית שלם אף דמקודם לא הי' חל על חצי זית שם איסור דהא כאן ח"ש מותר מה"ת כנ"ל מ"מ כשהוא בפיו ביחד שיעור שלם חל עליו שם איסור וא"כ אח"כ כשבלעו חייב עליו שהרי קדם איסורו לאכילתו דהא קודם שבלעו הי' יכול עוד לאהדורי' משא"כ למ"ד דאזלי' בתר הנאת מיעיו ל"ל שיצטרפו ב' חצאי זיתים במיעיו להתחייב שהרי כל חצי זית הי' היתר דח"ש מותר מה"ת וא"כ אימתי חל עליו שם איסור כשנצטרף יחד במעים וא"כ אכילתו ואיסורו באי' כא' לא אמרי' ואף שגם אח"כ שוהה ביחד במיעים אחר שחל עליו שם איסור מ"מ ע"ז אין לחייבו דהא א"א לאהדורא אפי' ע"י הדחק ולא עביד מידי ועי' כתובות ל' ע"ב. ואין להשיב דהא הכא לר"ל קיימי' ואיהו ס"ל ח"ש מותר מה"ת בכה"ת ואפ"ה חייב על כזית איסור בכא"פ וא"כ חזי' דמחויב על אכילתו אעפ"י שלא הי' חל עליו איסור קודם אכילתו וא"כ ה"נ נימא הכי ז"א דאדרבה אמרי' להיפך יען דבאמה"ח פטור על כבא"פ ושני' משאר איסורי' אמרי' דבאמת ה"ט דבאמ"ה בעי' שיחול עליו שם איסור קודם אכילתו ולהכי צריך לאכול שיעור שלם בב"א דאין לך בו אלא חידושו:

ולפ"ז נ"ל דע"י נתינת טעם שבשעת לעיסה ואכילה ל"ש כלל למימר טע"כ ואיתעביד לי' כולי' איסור שגם ההיתר נהפך לאיסור להתחייב אם אכל כזית מאיסור והיתר ביחד דכיון דחלק ההיתר הי' מותר קודם אכילתו ואינו חל עליו שם איסור אלא בשעת אכילתו איסורו ואכילתו באי' כאחד לא אמרי' ופטור עליו באכילה זו והא דמוכח בזבחים הנ"ל דשייך טע"כ גם בנתינת טעם של לעיסה שבאכילה זו היינו משום דהתם לר"ל קיימי' דמחייב על אכילה במיעיו בלא הנאת גרונו א"כ שפיר חל עליו שם איסור משום טע"כ קודם חיוב אכילה דשם איסור חל עליו בעודו בפיו בשעת לעיסה דנו"ט ואכתי אפשר שלא להכניס במיעיו ולאהדורא והחיוב על אכילה במיעיו שהוא אח"כ משא"כ לדידן דקי"ל כר"י דהנאת גרונו בעי' ואינו חייב כלל על אכילה במיעיו בלא הנאת הגרון וכמ"ש המל"מ פי"ד מהמ"א הי"ב וא"כ הנאת גרונו ונתינת טעם באי' כא' ושפיר פטור על הנאת גרונו שבשעת נתינת טעם בשעת לעיסה דאיסורו ואכילתו באי' כא' לא אמרי'. ומסתמא כשאוכל כדרך אכילה קמא קמא דלועס בולע ושפיר כתב רש"י דלרבנן אף דא"ל טע"כ פטור כשלא פשט טעם היין בכל הפת:

ויותר נ"ל אפשר אלו הי' כתי' לא ישתה כל משרת ענבים הייתי אומר שהוא בבל ישתה אפי' נעשה משרת אחר השתי' דהיינו שנותן טעם בשעת אכילה נמי היתר נהפך לאיסור ואיתעביד כולה איסור להתחייב על כזית מהתערובת באכילה זו אבל השתא דכתיב וכל משרת ברישא והדר לא ישתה משמע דוקא אם הוא משרת שנו"ט קודם אכילה ושתי' אז הוא בבל ישתה אבל נו"ט ושתיתו באי' כא' לא אמרי' ועי' כעין זה בקצו"ח ססי' כ"ב:

איברא דמהמל"מ הנ"ל אין ראי' דלא מיחייב לר"י בהנאת מיעיו לחוד די"ל דכרכו בסיב שאני שאפי' הנאת מיעיו אין כאן כיון שיש הפסק בין איסור למיעים ואין האיסור נוגע במיעים אבל מלשון הרמב"ם בה"ג שם נראה כן שכתב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ואי נימא דגם לר"י חייב על הנאת מיעים אלא שמוסיף לחייב גם על הנאת גרון הי' לו לכתוב שהחיוב על הנאת גרון בכזית א"וו דאינו חייב לדידן רק על הנאת גרון ולא על הנאת מיעים. ובאמת גם בכרכו בסיב נמי נראה דהוי הנאת מיעים. דהנאת מיעים היינו מילוי מיעיו ועי' לשון רש"י חולי' הנ"ל ד"ה הרי נהנה גרונו אף שיש הפסק בין האי' למיעים. ואפי' לו יהיבנא דגם לדידן חייב על הנאת מיעיו ג"כ מ"מ יש נ"מ בין אם החיוב על הנאת גרון דאז גם של בין החניכים מצטרף וכמ"ש הרמב"ם בפ' הנ"ל משא"כ אם החיוב על הנאת מיעים אין של בין החניכים מצטרף ועי' תוס' יומא דף פ' ד"ה וחצי פרס, ולפ"ז לר"ע דמחייב משום המ"ל חייב על כזית עם שבין החניכים משום הנאת גרונו ולרבנן פטור בזה כיון דאין לחייבו על טע"כ שבשעת לעיסה משום הנאת גרונו רק משום הנאת מיעיו כנ"ל:

אך מה דקשי' לכאורה א"כ לר"ע נמי דס"ל המל"א תקשי כיון דקודם אכילתו הוא היתר אז אמרי' דאכילתו ואיסורו באין כאחד להתחייב על כזית מאיסור והיתר ואדרבה לדידי' לא משכחת המל"א רק בשעת אכילה וכדאמרי' בנזיר ל"ז היתר לאיסור בב"א ועיי"ש ברש"י ותוס':

אבל אחר התבוננות לק"מ דלרע"ק אם הטעם משום המל"א אין אנו אומרי' כלל שבשעת אכילה חל על היתר שם איסור רק ההיתר נשאר בהתירו אבל התורה גילתה דהא דאינו חייב על אכילת איסור רק באוכל שיעור אכילה דהיינו כזית אין הקפידה ששיעור אכילה יהי' מהאיסור דוקא אלא אם בשעה שאוכל איסור אוכל שיעור אכילה אפי' מהיתר נמי חייב כיון שאכל איסור ואכל נמי שיעור אכילה והכי דיקא לישנא המל"א שגם בשעה שמצטרף הוא היתר וכן משמע מלשון רש"י פסחים מ"ד שכתב והא לאו משום המל"א הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולה איסור משמע דמשום המל"א לא איתעביד לי' כולה איסור וקצת לא משמע כן ברשב"א חולי' בסוגי' דטיפת חלב ד"ה קסבר אבל אם צריך לחול שם איסור בשעת אכילה שפיר י"ל כמ"ש דפטור על אכילה זו:

ובזה י"ל דברי תו' זבחי' הנ"ל שכתבו ועוד ק' היכי מיחייב כלל משום חד מיניהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו' והוא פלא דאדרבה בגמ' נזיר הנ"ל אמרי' הסברא להיפך השתא איסור והיתר מצטרפי' איסור ואיסור מיבעי. ולפמ"ש א"ש דגם בנזיר מיירי מהמל"א שהיתר נשאר בהתירו רק שהתורה גילתה דשיעור אכילה שצריך להיות באכילת איסור לחייבו א"צ להיות מאיסור דוקא אלא אפי' מהיתר ע"ז שפיר אמרי' השתא איסור והיתר מצטרפי' שחייב על חצי זית חרצן אם השלים שיעור אכילה בהיתר גמור שראוי לאכול איסו' ואיסור מיבעי' שחייב על ח"ש חרצן אם השלים שיעור אחר באכילתו במין איסור אחר שעבד איסורא עכ"פ בהשלמת שיעור אכילה אבל כאן קאי התוס' אם לא אמרי' המל"א שהיתר ישלים שיעור אכילה אלא דצריך לאכול שיעור אכילה מאיסור רק דנאמר שהמיעוט הבטל ברוב נהפך להיות איסור כמוהו בזה שפיר כתבו תוס' השתא היתר לא מצטרף לאיסור אף שא"צ רק פעולה אחת לחול על ההיתר שם איסור של הרוב לא נהפך המיעוט להיות כרוב כש"כ איסור לא מצטרף לאיסו' דצריך ב' פעולות לבטלו ולהוציאו מאיסור הראשון ושיחול עליו שם איסור של הרוב בודאי אינו נהפך להיות כמוהו ועי' תוס' זבחים ל"א גבי ויקץ כישן פיגול ד"ה התם איכא שיעורא. ופלא על פמ"ג בפתיחה לתערובת שחקר בזה אם היתר ברוב איסור נעשה כולו איסור ולוקה על כ"א אפי' ביבש ולא הזכיר כלום מדברי תו' אלו דאינו מצטרף להרוב אפי' בלח:

אמנם מש"ל דאם הנו"ט הוא בשעת לעיסה הוי הנו"ט והנאת גרון כא' לא משמע כן ברש"י חולין ק"ג הנ"ל ד"ה בשל בין השינים אפי' ר"י מודה דלא מיחשב בהדי דהא אינו נהנה לא גרונו ולא מיעיו שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתי' וחיך אוכל יטעם ע"ש מזה משמע דמתחילה לועס בשיניו ואח"כ נהנה החיך וא"כ שפיר י"ל טע"כ בשעת לעיסה ויתחייב על הנאת גרון שאח"כ וא"כ ליתא להנ"ל:

אבל מטעם אחר נ"ל דל"ש לומר טע"כ בשעת לעיסה מדאמרינן ביומא פ"א זר שבלע שזופין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד ופירש"י שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן והן אינם ראויות עוד לו להסקה ובתוס' הק' מהא דחולי' ק"ג דאכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית ותי' דהתם מיירי שלא בפניו כגון שלא ידע שהקיאו כדאמרי' בחולי' ק"ג דנהי בפניו לא חזי שלא בפניו מיחזי חזי ע"ש ועי' תוס' מנחות ס"ט ע"א ותוס' כתובות ל' ע"ב. אמנם נראה ברור דכ"ז רק אם לא לעסו אבל בלעסו שוב לא חזי' לאכילה לשום אדם אפי' למי שלעסו שלא בפניו וכ"מ להדי' ברש"י חולי' ע"א ד"ה שלא בפניו שכתב אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסו חזי' למי שלא ידע שבלעו הרי משמע דבלעסו לא משכחת שיהא ראוי למאכל אדם והוי נבילה שאינו ראוי לגר. והנה זה מבואר בכ"ד שיחול שם איסו' מחדש על דבר שאינו ראוי למאכל אדם אינו חל ועי' ע"ז ס"ח ופסחים מ"ה ע"ב ובר"ן שם. ולפ"ז נ"ל דל"ל כלל טע"כ בשעת לעיסה איתעביד כולו איסור שיתחייב על כזית מן ההיתר והאיסור יחד דאימתי נו"ט בשעת לעיסה ומכיון שנלעס איפסל לי' ממאכל אדם וא"א לחול על ההיתר שם איסור כיון שנפסלה מאכילת אדם ואף דללועס גופי' חזי' לבלוע ולדידי' לא אימאס מ"מ לא חל עליו שם איסור גם לגבי דידי' דלא מצינו אסור לזה ומותר לזה באיסורי' ששוה בכל ועי' נוב"י קמא או"ח סי' ט"ו. ואף דבגמ' זבחים מוכח דשייך טע"כ גם על נו"ט שבשעת לעיסה אפשר לומר דהא דאמרי' בלעסו לא חזי' לשום אדם היינו דוקא לר"י דס"ל דא"ח אלא על הנא"ג ולא על הנאת מיעיו וכרכו לאיסו' בסיב ואכלו פטור וכמש"ל א"כ בלעסו אפי' בשלא בפניו לא חזי' לשום אדם שהרי הלעיסה ניכר ומורגש. אבל לר"ל שם בזבחים דמיחייב על הנאת מיעיו וכרכו בסיב ובלעו חייב שפיר משכחת אפי' בלעסו שיהא חל עליו שם איסור לכל העולם אם יכרכנו בסיב ויבלענו ולא ידע שלעסו אדם ואינו קץ בו לכן לדידי' שפיר אמרי' טע"כ גם בשעת לעיסה ואם כן הוא ג"כ מיושב קושי' פר"מ:

אבל היותר נראה דבדין טע"כ נכללי ב' ענינים במובנו א) דאי לא גילתה תורה טע"כ הייתי אומר דגם לח בלח במבשא"מ בטיל ברוב מאחרי רבים להטות וחידשה תורה דטע"כ דמבשא"מ בלח לא בטיל ברוב לכל מר כדאית לי'. ועדיין לא שמעי' שהיתר נהפך להיות איסור שילקה על כזית מתערובת אלא י"ל שצריך לאכול כ"ר מתערובת שיאכל כזית מן האיסור בכא"פ. ב) גילתה תורה בטע"נ שהיתר נהפך להיות איסור ואיתעביד כולה איסור להתחייב כשאוכל כזית מהתערובות כמות שהיא בכא"פ כמבואר כ"ז בראשונים ואחרוני' בסוגי' דטע"כ ובנותי'. ולפ"ז אין ודאי שפיר קאמינא לענין מה דחידשה דהיתר נהפך לאיסור ואיתעביד כולה איסור להתחייב גם על ההיתר דזה ל"ש אם נו"ט רק בשעת לעיסה דהא כשלעסה נפסלה מאוכל אדם וא"א לחול על ההיתר שם איסור חדש אבל מה דאמרה תורה שאם הטעם נרגש וניכר אין האיסור בטיל ברוב ונשאר האיסור באיסורו בזה ודאי מודינא דאם נו"ט ונרגש בשעת לעיסה ג"כ אין האיסור בטיל ברוב ונשאר באיסור שהי' מקדם דלזה א"צ לחול עליו שם איסור מחדש ואם אוכל כשיעור בכא"פ מן האיסור לבד מן היתר ודאי חייב. ולפ"ז שם בזבחים שפיר קאמר וש"מ נו"ט ברוב לאו דאו' דאי דאו' נהי נמי דרבה מין על חבירו מ"מ טעמא יהיב ואף דאינו נו"ט רק בשעת לעיסה ול"ש לומר שרוב שקיבל טעם ממיעוט נהפך להיות כמיעוט מ"מ אי נו"ט ברוב דאו' א"כ המיעוט לא בטיל ונשאר עליו שם איסורו ומצטרף לכשיעור לאיסור שהוא נפרש ממנו. לא עם האיסור שהוא מעורב בתוכו משא"כ בנזיר ששרה פתו ביין שפיר לא מיחייב לרבנן משום נו"ט שבשעת לעיסה דמשו"ה לא איתעביד כולה איסור וכנ"ל:

והשתא דאתאי להכי י"ל קושיתו בפשיטות דודאי ב' מינים שהם נבללי' יחד אין טעם א' מתפשט בחבירו אלא ברותח ובכבוש דוקא אבל בשעת לעיסה אין טעם הא' מתפשט בחבירו אלא נבלל יחד כקמח בקמח בצונן ועי' חוו"ד סי' ק"ט ס"א אבל מ"מ טעם האיסור מורגש וחיך אוכל יטעם ולפ"ז ודאי לענין דנימא דהיתר נהפך לאיסור ונעשה כולו איסור ז"א אלא בנתפשט טעם האיסור בהיתר ולהכי כתב רש"י דפטרי רבנן בנזיר ששרה פתו ביין אם לא נתפשט טעם היין בכל הפת דבשעת לעיסה אין טעם האיסור מתפשט בהיתר אבל שם בזבחים דאין אנו צריכי' לומר שהמיעוט יהפך הרוב ע"י התפשטות טעמו רק שמיעוט לא יתבטל כנ"ל שפיר סגי במה שנו"ט בלעיסה דאף שאין טעמו מתפשט בהרוב מ"מ טעמו מורגש ולא בטיל אלא נשאר באיסורו:

ופר"מ הביא על ידו את חוו"ד בסי' ק"ט דקמח בקמח אפי' בצונן אסור מה"ת במבשא"מ דנו"ט בשעת לעיסה ובאמת לא כתב, דנו"ט ואדרבה בס"א שם כתב להיפך דקמח בקמח בצונן אין טעם א' מתפשט בחבירו ולא כתב בסק"ה רק דטעם נרגש בפיו בשעת לעיסה, ומעלתו שינה את טעמו מנרגש לנותן ולא הרגיש בזה. ומעתה ידו מסולקת גם ממה שהשיג על החו"ד בסי' צ"ח שהוכיח כדברי רמ"א דמבשא"מ לדידן אזלי' בתר שמא מקמח בקמח דבעי ס' מה"ת אפי' בצונן אף דליכא נו"ט והק' מעלתו דלמ"ש הוא בסי' ק"ט הנ"ל אין הוכחה. ולענ"ד דבריו נכונים בשנבאר תחילה קצת דברי הש"ך שם בסק"ו שכ' הטעם כתב ר"ת וכו' דקי"ל טע"כ אסור מה"ת במבשא"מ דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור וכו' ובהיות כן תמהני על מ"ש הרב ולענין מב"מ אזלי' בתר שמא וכו' ולכאורה דברי הש"ך אינם מדוקדקי'. א) הנה הא דהיתר נהפך לאיסור אי טע"כ מה"ת לאו דכ"ע הוא עי' בראשונים בסוגי' דזרוע בשילה וע"ז ס"ז וטור וב"י סי' צ"ח ופר"ח סי' תמ"ב ודין זה המבואר שם בשו"ע לחלק בנשפך בין מב"מ לבין מבשא"מ הוא סברא מוסכמת להלכה אליבא דכ"ע אי טע"כ דאו' דמין בשא"מ כיון דטע"כ מה"ת הוי ספק דאו' ולחומרא ומב"מ הוי סדר"ב ולקולא ולא תלי' כלל באם מחמת טע"כ היתר נהפך לאיסו' או לא וא"כ למה מערב בדבריו האי דהיתר נהפך לאיסור. ב) מ"ש ובהיות כן תמהני עמ"ש הרב דמשמע דרק אחר הקדמה שהקדים ק' על הרמ"א ומה קושי' אי אמרי' כהרמ"א דטע"כ הוא באינו שוה בשמא שייך שפיר החילוק דנשפך בין מב"מ בשמא למבשא"מ בשמא ועכ"ח שתמיהתו על רע"א הוא אחת משתים או שמלשון רוב הפוסקים משמע דמבשא"מ תלי' בטעמא ולא בשמא או מצד הסברא דהא דטע"כ מה"ת ואינו בטיל ברוב הוא משום שהטעם נרגש וניכר וא"כ ע"כ בתר טעמא אזלי' וא"כ אין לו ענין כלל למה שהקדים סברת ר"ת לחלק בנשפך בין מב"מ למבשא"מ. ג) וכן חזר דבריו אח"כ וא"כ נהפוך הוא דהכל אזלי' בתר טעמא דאם אינן שווין בטעמא אע"ג דשווין בשמא מ"מ כיון דנו"ט בהיתר ונהפך היתר להיות כולו איסור אסור מה"ת עד סמ"ך וכו' והוא פלא דנראה מלשונו דלהכי אסור עד סמ"ך כיון דנהפך היתר לאיסו' ובאמת נהפוך הוא כיון שאסור עד ס' אמרי' ג"כ היתר נהפך לאיסור וגם מה בעי בזה שהיתר נהפך לאיסו' שאין לו ענין לקושיתו:

לכן נ"ל ואקדים תחילה להסביר קצת הא דאמרי' אם טע"כ מה"ת היתר נהפך לאי' ואיתעביד כולו איסור ללקות על כזית מתערובת ובעיני קשה לקרב אל השכל דהרי מבואר בר"ש בפ"ב דטבול יום דדוקא לענין איסור אכילה אמרי' טע"כ ולא לענין טומאה ועי' מג"ש ופנ"י פסחים מ"ג ואי נימא דכיון שקיבל טעמי' האיסור נהפך היתר להיות כמוהו בין לחומרא בין לקולא דאם יש טעם דגן באורז יוצא יי"ח מצה א"כ כיון שדייני' לי' כולו נהפך לגוף איסור למה באמת לא נימא כן גם לענין טומאה וכן לענין חענ"נ אמרי' דבכל איסורי' חוץ מבב"ח הוא רק מדרבנן אפי' אי ס"ל היתר נהפך לאיסור והוא תרתי דסתרי לכאו' ועי' פליתי סי' צ"ב וגם גוף הדבר קשה להבין דנימא טע"כ לקולא כנ"ל וכי טעם האורז אינו נרגש יותר מטעם הדגן כל זה נשגבה ממני. לכן נ"ל הבנה אחרת בזה דהנה מצאתי בשם סמ"ג דהא דחייבה תורה על כל אכילת איסור אינו על מעשה אכילה אלא על הנאה שבה ועי' מל"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ח ד"ה ודע ולדעתי זה פי' הגמ' דאמרי' מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה דמתעסק בעלמא לא מקרי מעשה אבל באכילה א"צ מעשה והחיוב רק על הנאה שבה ולפ"ז נראה דודאי כי אמרי' דטע"כ ובעבור זה לוקה על כזית מהתערובת וכן יוצא י"ח מצה מ"מ הרוב נשאר כמו שהי' מקדם לענין טומאה ולענין חנ"נ. אלא כיון שנתפשט טעם האיסור בכזית ואכלו לד לדידן דאזלי' בתר הנא"ג אף שאינו נהנה מכמות ומידות האיסור שהרי המידה והכמות הוא היתר מ"מ הרי נהנה גרונו בטעם איסור של כזית המורגש לחיך ואף שמורגש גם טעם ההיתר וטעם האיסור קליש מ"מ אין שיעור לאיכות הטעם שצריך לטעום וטעם איסור קטעים. אלא דלולי שגילתה תורה טע"כ הו"א דטעם זה צריך להיות מקושר בממשו של איסור וגילתה התורה דסגי אם מקושר בממש של היתר ג"כ וזה פי' איתעביד כולו איסור והיתר נהפך לאיסור שהוא כאלו הי' הטעם האיסור מקושר בממש של איסור. ולפ"ז יצמיח דל"ש היתר נהפך לאיסור אלא באינו שוה בטעמא אבל בשווה בטעמא ולא בשמא אין שום סברא שיתחייב על כזית מתערובת כיון שאינו נהנה כלל מן האיסו' שהרי המדה והכמות הוא היתר וטעם האיסור אינו מוסיף לו הנאה שהרי גם בהיתר מבלעדי האיסור הי' נרגש טעם זה. אמנם אי לא אמרי' דמשום טע"כ איתעביד כולו איסור רק דהמיעוט לא בטיל ברוב ולוקה אם אוכל כזית מן האיסור בכדא"פ אז שפיר שייך לומר גם בשווה בטעמא ואינו שווה בשמא דהתורה גילתה דלא בטיל וכיון דלא בטיל שפיר לוקה דהא נהנה מן האיסור בכמותו ומידתו ועי' ר"ן ע"ז בסוגי' דנטלפ"ג וגם טעמו נרגש דלא נתבטל עי' פנ"י סוף ביצה בענין דשיל"מ שהרי אכל מן האיסור כזית בכדא"פ:

וזאת תורת העולה עוד ממ"ש דאי אמרי' היתר נהפך לאיסור אין אנו צריכי' לומר דחידשה תורה במבשא"מ בלח דבר חידוש שאין בכל התורה כולה דבכ"מ המיעוט בטיל ברוב והמיעוט נגרר אחר הרוב וכדי שלא נפסיד רוב היתר מותר לאכול מיעוט האיסור ג"כ וכאן הוא להיפוך שהמיעוט לא בטיל ברוב והרוב נגרר אחר המיעוט דמשום שאסור לאכול מיעוט איסור מפסיד גם הרוב היתר אלא דאמרינן דחידשה תורה דל"ש כאן ביטול כלל דהא גם ההיתר נהפך לאיסור ובמה יתבטל המיעוט ואין אנו אומרי' שאסור לאכול רוב היתר מפני מיעוט איסור אלא דהרוב של היתר אסור לאכול מצד עצמו כיון שיש בו טעם של כזית איסור דנהנה גרונו בכזית משא"כ אי לא אמרי' היתר נהפך לאיסור רק דאיסור לא בטיל ואינו חייב רק כשאוכל כזית מהאיסור בכדא"פ אז עכ"ח אנו צריכי' לומר דחידוש הוא שחידשה תורה במין בשא"מ בלח דלא אזלי' בתר רובא כבכל התורה כנ"ל. ומעתה בין אי ילפי' טע"כ מג"נ אין לנו תכרע אם צותה תורה להגעיל משום מבשא"מ בשמא או משום מבשא"מ בטעמא בין אי ילפי' ממשרת טע"כ אם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין אין הכרע אם קפידת התורה הי' יען שענבים במים חלוקי' בטעמא או משום דענבי' עם מים חלוקי' בשמא ועי' ר"ן חולי' סוגי' דזרו"ב דגם מב"מ שייך טע"כ. ולפמ"ש יש להכריע כיון שיותר מסתבר ללמוד היתר נהפך לאיסור דלאו קידוש משנלמוד דהיתר לא בטיל שהוא חידוש שאינו בכה"ת כולה וממילא כיון דילפי' היתר נהפך אז ודאי בתר טעמא אזלי' וכמש"ל:

ולפ"ז דברי הש"ך נכונים דכל הוכחה דאזלי בתר טעמא הוא רק משום דאמרי' דלהכי אסור עד סמ"ך משום דהיתר נהפך לאיסור ולא משום דאינו בטיל ברוב ומיושבי' כל הדקדוקי' דו"ק ותשכח:

ומעתה לפמש"ל דקמח בקמח מבשא"מ בטעמא בצונן אף שהטעם נרגש בפיו אבל אינו מתפשט טעם א' בחבירו וכיון שכן ל"ש בי' לומר היתר נהפך לאיסור ואיתעביד כולו איסור ומכש"כ לפי הסברתי לעיל ודאי ל"ש נהפך אם אין טעם א' מתפשט בחבירו רק נרגש וניכר ואפ"ה בעי ששים מה"ת וא"כ חזי' דמבשא"מ בטיל ברוב לא תלי' בנהפך וממילא אינו מוכח דתלי' בטעמא וליתא לכל הבנין שכתבתי ויפה השיג החוו"ד על הש"ך מקמח בקמח:

עוד השיג על החוו"ד שהוכיח מכותח הבבלי דאמרי' כבכא"פ מה"ת אף דליכא טעם אלא קיוהא אלמא דמבשא"מ לא תלי' בטעם והקשה מעלתו א.) דהא עכ"פ בלעיסה נרגש הטעם מגוף החמץ ב] דעכ"פ נרגש הכזית ע"י קיוהא אף דקיוהא לא מקרי טעם לאסור אבל עכ"פ נקרא עי"ז גוף הכזית. הנה שתים דיבר ואחת שמעתי דכזית נקרא ע"י קיוהא אבל מ"ש בלעיסה נרגש הטעם לא הבנתי הא גם בלעיסה אינו מרגיש רק קיוהא בעלמא. אמנם לדעתי נראה דע"י קיוהא לא נקרא ניכר כזית איסור דטע"כ אי אמרי' דתלי' בטעמא הוא רק אם נרגש בתערובת הטעם שהיה לאיסור קודם התערובת ולמשל אם נפל דבש של איסור לחומץ של היתר ונרגשי' הב' טעמים מתיקות הדבש וחמיצות החומץ וניכר בו טעם דבש וכדומה או אם עשה עיסה מן האורז ויש בו טעם דגן אף שקודם התערובת לא הי' לדגן טעם של עכשיו דמתחילה הי' לו טעם קמח ועכשיו טעם עיסה מ"מ אלו הי' עושה עיסה מן הדגן לבד הי' לו אותו הטעם שנרגש עתה מן עיסת הדגן בעיסת האורז ובעיסה ניכר טעם עיסת דגן משא"כ כותח הבבלי ושכר המדי וכדומה שלא נרגש בכותח טעם הפת ולא בשכר טעם השעורי' רק תערובת המינים מולידי' טעם חדש אשר לא הי' עוד לעולמי' וא"א להוליד מפת או משעורי' בלתי תערובת שאר מינים שום טעם מאותו טעם הנרגש ע"י תערובת המינים ביחד וא"כ א"א לומר שניכר בהטעם שיש בו פת או מי שערי אלא אנו יודעי' שיש בו אם יודע סדר עשיית הכותח והשכר אבל לא שמרגיש בהטעם שיש בו וא"כ אי טע"כ תלי' במה שהטעם נרגש וניכר הוי שרי ואלא מאי מוכח דלא תלי' כלל בטעמא ושפיר כתב החוו"ד:

ולא מלבי בדיתי זאת אלא מפורש באר היטב בבעה"מ פסחים מ"ג וז"ל שכל העירובי' השנויין במשנתינו אעפ"י שהם עשויין לטעם טעמם משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין האיסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש וכו' יע"ש וימצא דמשו"ה ל"ש בזה טע"כ וזהו פי' קיוהא בעלמא שאינו ניכר טעם הראשון רק מסייע לשאר מיני' להוליד טעם חדש:

ובעברי בין בתרי דברי החוו"ד בסי' צ"ח נפל מילתא בלבאי להבין כונת תוס' בע"ז ס"ח בד"ה מכלל דהוכיחו דלר"ש דס"ל כ"ש למכות היינו דוקא בעין ולא ע"י תערובת וכתבו וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לא תמצא איסור בטיל כלל לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וכו' ודבריהם תמוהי' דא"כ תקשי גם לדידן הא כ"ש עכ"פ אסור מה"ת איך משכחת ביטול איסור. ואמת כי הר"ש בפ"ב דטבול יום כתב דגם ח"ש ע"י תערובת מותר אם לא משום טע"כ או המ"ל עיי"ש אבל מכח קו' אחרת ולא הוכיח כן משום דא"כ לא תמצא ביטול איסור וגם קשה מה ענין איסור התערובת במשהו דזה שייך אפי' בנתערב כזית אפי' באלף זיתים לכ"ש למכות שהוא כ"ש דוקא וכבר עמדו בזה אחרונים ולענ"ד נראה בשנדקדק בלשונם למה הוסיפו על שפתם לקח לא ברוב ביבש ולא בלח בס' כי הי' די באמרם דאל"כ לא תמצא איסור בטיל כלל לר"ש. ונ"ל הנה לפי דעת הש"ך ורוב הפוסקים דמבשא"מ בלח דאמרי' בי' טע"כ אזלי' בתר טעמא א"כ אפי' איכא ששים נגד האיסור ומ"מ מרגישי' טעם האיסור ודאי אסור כיון שהטעם נרגש ואפי' ביבש ביבש מביא הרמ"א בת"ח בשם הגהת ש"ד דמבשא"מ לא בטיל כל זמן שהטעם נרגש מה"ת וכן דעת מהרא"י ועי' ש"ך סי' ק"ט סק"י ובהגהת מהרב"פ ובחוו"ד שם אמנם לדעת רמ"א בסי' צ"ח דמבשא"מ אזלי' בתר שמא ולא איכפת לן בטעמא א"כ פשיטא בלא ואיכא ס' מותר מה"ת אף שהטעם נרגש וכן ברוב ביבש בטיל אף שאינו שווה בטעמא והטעם נרגש בשעת אכילה ועי' היטב באריכות החוו"ד סי' צ"ח בהבנת דברי רמ"א. אמנם באמת טעמא בעי איך אפשר לומר שאם הטעם ניכר ונרגש שבטיל ומותר הלא ביטול אינו אלא בלא ניכר האיסור אבל בניכר האיסור ודאי דלא מועיל הביטול וכיון שנרגש טעמו הוי כניכר האיסור דטעימתו זו היא הכרתו דחיך אוכל יטעם ואין חשיבות האוכל אלא בטעמו וכמ"ש הרשב"א חולי' צ"ח כ"ז באורך. אלא שאלו לא גילה לנו קרא דמשכחת איסור דלא בטיל ברוב הו"א דאף דזה הוי ניכר האיסור מ"מ גם בניכר האיסור כיון דאינו יכול לסלקו ע"כ איסור המיעוט שניכר נגרר אחר הרוב כדי שלא נפסיד הרוב בשביל מיעוט איסור שניכר אבל כיון שמצינו גם לדעת רמ"א עכ"פ באינו שווה בשמא אף דלא איתעביד כולה איסור כמ"ש החוו"ד שם בסי' צ"ח על דברי הרמ"א. מ"מ כיון דגילתה תורה דהמיעוט אינו בטיל ואינו נהפך להיתר ממילא ע"כ צריך להפסיד הרוב בשביל המיעוט א"כ גם בשווה בשמא ואינו שווה בטעמא כיון דמצד הסברא ל"ש בי' ביטול מה"ת נאמר כיון שאין יכול לסלקו מותר לאכול האיסור כדי שלא יפסיד רוב ההיתר:

אך נ"ל לפמ"ש הרי"ף בפג"ה דרב דס"ל פסחים ע"ו ריחא מילתא הוא רק משום דס"ל מב"מ במשהו דריחא כיון שהוא דבר שאין בו ממש והוא סמוי מן העין ואינו נמדד ביד הוי רק משהו בעלמא. וה"נ אני אומר לדעת רמ"א כיון שעצם וממש האיסור בטיל בשווה בשמא דהא ממשותו מעורב ואינו ניכר והתורה לא גילתה שאין הממש בטיל אלא בחלוקי' בשמא. נהי נמי שהטעם ניכר ואינו בטיל מ"מ טעם בלא ממש אינו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין רק דבר שאין בו ממש והר"ה כמו ריחא רק משהו בעלמא:

ולפ"ז נ"ל נהי דמשהו נמי כשניכר לא בטיל וא"כ ח"ש אסור מה"ת ז"א דזיל בתר טעמא דח"ש אסור מה"ת הואיל וחזל"א והאי טעמא כיון דכל טעמי' שבעולם בלי ממש הוי רק משתו ומשהו דמשהו א"כ לא חזי לאיצטרופי ומותר מה"ת. אך כ"ז לדידן אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות אם נאמר דאפי' בתערובת נמי שייך סברא זו א"כ מהראוי שלא יתבטל איסור ביבש ברוב אם אינו שווה בטעמא ולא בס' בלח אם הטעם נרגש וזה כונת תוס' דס"ל כרמ"א דמבשא"מ אזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא וממילא בטיל ביבש ברוב אפי' אינו שווה בטעמא ובס' בלח אפי' הטעם נרגש וכדמוכח מהראיו' שמביא החוו"ד וע"ז כתבו שפיר דאל"כ לא תמצא איסור בטיל כלל לר"ש היכי שטעמו נרגש וביארו שלא תמצא ביטול לא ברוב ביבש ולא בס' בלח רק הכל יהי' תלוי בטעמו אם נרגש או לא ולא ברוב וששים. ובזה אתן החותמת. בדברי שלו' ואמת. והוא הנותנת. חיים וברכה עד העולם כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה