בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה קנה
שיל"ת ב' אויפאלא עש"ק אחרי תרנ"א לפ"ק:
שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול, מעוז ומגדול, תנא דליטרא קציעות, רבתי בדיעות, צדיק מפורסם, כגן הדסים כקש"ת מו"ה יהושיע אהרן צבי ני' ויהל אבדק"ק מארנרעטין:
אחדש"ת על דבר השאלה בשר נכרי א' שרוצה ליקח ע"י יהודי א' מאה ככר סובי' ועוד יותר אם מותר ליקח בשבילו בפסח מן הריחים [דאמפפמיהלע] ויהודי אומר שיודע בבירור שבני הריחים אין לותתי' החטי' כי אין יכולי' לטחון כלל חטי' לחותי' וכן אמרו הרבה אנשים נאמנים והאחריות הסובי' הוא על אחריות בעל הריחים המוכר עד האיבערנאהמע מן הבאהן ע"כ תוכן השאלה:
תשובה: הנה אין דין זה צריך בושש ולפענ"ד פשוט להתיר דהרי מבואר בסי' תנ"ג דבשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק אפי' לאפות בו מצות ולאכול בפסח והטו"ז מתיר אפי' במקום שנהגו ללתות החטי' דאימר לא לתת בדרך שנתחמץ ואפי' למג"א שם שהחמיר מאוד במקום שרגילי' ללתות החטי' מ"מ כ' הח"י דבשריי' או ברחיצה מועטת מותר לקיימם ולשהות אותם בפסח דמדינא דש"ס כל שאינו קרוב להתבקע שרי לתיתה בחטי' ע"ש. ואפי' למ"ש בתשו' צ"צ סי' ל"ב דאסור ליקח קמח מן השוק אפי' רובן אין לותתי' רק מיעוטא משום דבכל קבוע כמע"מ דמי ואפי' פירש אסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון שלקח אחר שנולד הספק מ"מ זה דוקא היכא דאיכא ודאי מיעוט לותתי' אבל היכא דליכא ודאי מיעוט לותתי' ליש קבוע כמ"ש טויז או"ח סי' תר"ה סק"ד ועי' רמביא חולין דצ"ד ד"ה א לפי ודצ"ה ד"ה ובנמצא:
אבל אין חפצי לגלות טעמי ונימוקי פן יבואו למכור קמח מן הריחים הנ"ל בפסח לככרי' כאשר כבר התירו במקומות הרבה ואין דעתי נוחה משה כי יש חשש שיבוא ממה מכשולות רבים ולכן ר"ל להחמיר על השואל היהודי הנ"ל שיעשה רק בעשטעללונג שבעל הריחים ישלח הסובין רק אחר הפסח ולכה"פ לא יגיע למקומו עד אחר הפסח וישלח רק על אדרעססע של השר נכרי וגם לא יתן לו דמי' ואפי' עירבון לא יתן:
אמנם בנ"ד אם הי' חמץ גמור. להתירו משום שהישראל קונה לשר הנכרי ואין החמץ של ישראל רק של הנכרי המשלח יש לעיי' דהרי הריב"ש סי' ת"א הובא במל"מ רפ"ד מה' חמץ שאין הנכרי המשלח קונה דאין שליחות לנכרי ואין הישראל זוכה בשבילו ע"ש. והכה המל"מ שם תמה דלו יהי' שיש שליחות לנכרי וקונה החמץ מ"מ עובר ישראל אב"י דהו' סמצו של עכו"ם ביד ישראל ואחריותו אישראל דעובר. ולפענ"ד נראה דהרי נחלקו ראשונים אם חיוב שומרי' הוא משעת משיכה או משעת אונסי' עיי' נמ"י ב"ט ל"ז ואנן קי"ל בחו"מ סי' רצ"א ס"ה ורסי' ש"ג דהחיוב משעת משיכה וא"כ מיד שקיבל הישראל המעות מן הגוי נתחייב באחריות המעות עד שיחזיר לו המעות או שוויין וא"כ אין האחריות מצד החמץ רק מחמת המעות ולכן אינו עובר ודוקא אם מפקיד אצלו חנק שנתחייב באחריות מחמת החמץ עובר עליו אבל כאן אין חיוב אחריות מחמת החמץ רק מחמת מעותיו אינו עיבר כלל:
ועונ"ל דהרי דעת ר"ת שבתוס' פסחים ו' ד"ה ייחד דמשו"ה בייחד לו בית אינו עובר עליו משום דהוי כאלו קיבל עליו אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי אלא דאנן לא קי"ל כוותי' בזה וכמ"ש מג"א סי' ת"מ אבל בביתו של עכו"ם לכ"ע שרי כמ"ש מג"א שם ולכאורה יש להבין למ"ש האשר"י בפסחים ה' דמשו"ה ישראל שמפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל נכרי וקבל הנפקד אחריות דעובר המפקיד דלא כשיטת הגאונים אף דכתי' בבתיכם מ"מ כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו דמפקיד ע"ש וא"כ בייחד לו בית אמאי לא קרינא בי' ביתו דנכרי ומ"ש ממקבל אחריות בביתו של נכרי דמותר לכ"ע. ואין לומר דנהי דהוי ביתו של השואל מ"מ הוא נמי ביתו של משאיל כמו דפסקי' בסי' שי"ג ס"ג דבחצר המושכר קונה למשכיר ועי' בסי' ר"ס סעי' ד' דקונה מציאה לשניהם. דז"א רק לדבר אחר דלאו להכי אגרי' והשאילו אבל לגבי דבר שהשכיר לו או השאילו הוי רק של השוכר והשואל דמה"ט אם לקח המשכיר או המשאיל חפץ זה מהשוכר או השואל לא קנה מדין חצר כמ"ש מחנה אפרים דיני חצר סי' ג' מדברי כ"מ פ"ג ממכירה ונתה"מ בפתיחה לסי' ר'. לכן נ"ל דהכא ה"ט כיון דהמשאיל קיבל עליו אחריות החמץ שלזה השאיל חצירו לשואל א"כ עיקר תשמיש החצר אינו לטובת השואל לשמור ממונו דאלו מיגניב או מתביד יצטרך המשאיל לשלם וא"כ עיקר תשמישו לטובת המשאיל ליפטר עצמו מתשלומי' לכן שפיר נקרא חצר המשאיל לשואל ולכן עובר כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי. ולפ"ז בנידון הריב"ש כשהגוי נתן מעות לישראל לקנות בו חמץ וכבר הי' אחריות המעות של ישראל א"כ לא השאיל ביתו רק לטובת הנכרי שחפץ בהחמץ א"כ עיקר תשמיש הבית לטובת הנכרי שפיר מקרי ביתו של נכרי והוי כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דאינו עובר:
ובמ"ש א"ש מה שמדייק הריב"ש ולקנות חמץ לצורך נכרי במעותיו של גוי דמה נ"מ במה שהוא מעות של גוי הא יכול השליח להחליף וליקח במעות אחר דמה"ט כ' תוס' רי"ד קידושין מ"א דבקידושי כסף הוי רק מילי ואין שליח עושה שליח ע"ש. ולפמ"ש ניחא דצריך מעותיו של עכו"ם דוקא כדי שיהי' אחריות המעות על ישראל ולא תקשי קושי' מל"מ כנ"ל ועיי' ברמב"ם פ"ז ממכירה הי"ב שני דיעות בזה. וז"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו מלוה הרי קנה לעצמו ומקבלי' ממנו כשאמר זקפתי אותן המעות על עצמי במלוה. ואני אומר שאין דין זה אמת אלא המקח של המשלח וכו' ומשמע דעת הרמב"ם אינו כתוס' רי"ד ודעת המורי' כתוס' רי"ד. אבל דעת הריב"ש לכאורה אינו כדעת הרמב"ם דאי כדעת הרמב"ם מ"ט לא קנה נכרי נהי דאין שליחות לנכרי מ"מ לא גרע מאלו קנה השליח לעצמו דהמקח של משלח דקנו לו מעותיו ה"נ קני לי' מעותיו לנכרי ויש לעיין בזה ואולי ס"ל לריב"ש דבנכרי משיכה קונה לא מעות אלא דא"כ ודאי תקשי אמאי נקט במעותיו של נכרי אלא ודאי כמ"ש:
וגם מה שתמה מל"מ על מ"ש הריב"ש דאפי' נאמר שישראל אין דעתו לקנות לעצמו מ"מ גם גו' המשלח לא קנה והרי הוא עדיין ברשות גוי המוכר והו"ל כחמצו של גוי ברשות ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות וכו' דעובר והק' מל"מ הא גוי הראשון כיון שלקח דמי' כבר נסתלק לגמרי והוי הפקר דישראל לא ניחא לי דליקני כדי שלא יעבור בב"י וגם העכו"ם השנ' לא זכה מטעם דאין שליחות א"כ אין אחריות החמץ על ישראל רק אחריות המעות שצריך להחזיר לגוי המשלח מעותיו ואף שיכול לפטור עצמו עם החמץ מ"מ אטו אם יכול לזכות בחמץ הפקר לפרוע חובותיו יעבור בב"י והביא ראי' מב"ב נ"ד דאמרי' נכסי נכרי הרי הן כמדבר וכו' מ"ט דנכרי מכי מטי זוזי לידי אסתלק לי' וכו' ואינני מבין דהא שם בב"ב פי' רשב"ם ותוס' דמשו"ה נכרי אסתלק משום דכל קנינו של נכרי בכסף או משום דמצינו בנכרי קנין כסף בשדי עפרון והוי מכירה גמורה מדינא אלא דישראל אין דעתו לקנות אלא בשטר כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל ולכן הוי הפקר [ובאמת צ"ע אמאי לא מהני כונת המקנה אף שאין כאן כונת הקונה כמ"ש נמ"י ב"ב מ"א ורשב"א גיטין כ' ולפמ"ש במק"א [ע"ל סי' קנ"א] דכונת מקנה מהני מטעם שליחות א"ש דבגוי אין שליחות ואולי הוי כאן כהיפוך כונה וצ"ע. שוב מצאתי כעין זה בקצו"ח סי' ער"ה וסי' רל"ה] אבל כאן כיון דלוקח גוי מדינא לא קנה משום דאין שליחות לגוי וגם הישראל אינו רוצה לקנות וגם אין דעת המוכר גו' להקנות לו שפיר י"ל דהוא עדיין ברשות גוי הראשון המוכר וכמ"ש הריב"ש:
והנה לפ"ז נ"ל בחמץ גמור נמי דמותר לעשות באופן הנ"ל כיון דאינו נותן דמי' ולא משיכה ושום קנין אחר א"כ אין החמץ של ישראל עד שמקבלו מן הבאהן רק של הנכרי המוכר ואינו עובר בב"י. ואי משום אחריות הרי האחריות על המוכר ואפי' התנו שיהי' האחריות על ישראל הלוקח כדרך כמה סוחרים מ"מ הרי אחריות גניבה ואבידה הוא על שררי הבאהן וגם הוא ברשותם בפסח ולא גרע ממ"ש המג"א סי' ת"מ דעכו"ם שהפקיד אצל ישראל וקיבל עליו אחריות והישראל הפקיד אצל גו' אחר וקיבל הגוי אחריות דשרי ע"ש:
אבל בנותן הלוקח ישראל דמי' למוכר גוי אני מסתפק דודאי אם לוקח חמץ זה דוקא לשי' הפוסקים דקנין כסף קונה בגוי ודאי הוא של ישראל ועובר בב"י אבל בנ"ד אינו קונה חמץ זה דוקא אלא שהמוכר ישלח לו ממין זה כגון יי"ש או סובין שהוא חמץ א"כ אין כאן קנין כמ"ש תוס' בב"מ דס"ד ע"ב בפוסק על הגדיש דהמוכר יכול ליתן לו חטי' אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלי' ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקא בלבד ע"ש אבל מ"מ איכא מי שפרע אם חוזר בו כמ"ש תוס' בב"מ דס"ד ע"ב ד"ה אעפ"י דאפי' בפוסק על שער שבשוק ואין לו איכא מי שפרע והכי פסקי' בסי' ר"ט ס"ו ועיי' נתהמ"פ שם דאפי' ביש לו כיון שיכול לתת אחרי' אינו קונה וליכא רק מי שפרע ולפ"ז למ"ש תוס' ב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא דבמכירי כהונה משו"ה בכור נוטל פי שנים כיון דאסור לחזור בו אעפ"י שיכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר בי' הוי כמוחזק ע"ש ומזה הוליד קצו"ח סי' רע"ח אות ט"ו במי שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע מתנה לידו דהוי מוחזק ובכור נוטל פי שנים ע"ש [הגם דלפענ"ד נראה לחלק דדוקא אם בתורת קנין אסור לחזור בו מקרי מוחזק אבל כאן אינו בתורת קנין רק מצד השבועה אפשר דלא מקרי מוחזק] ולפ"ז ה"נ כיון דאיכא מ' שפרע ואסור לחזור בו מקרי מוחזק לענין בכור והרי שם דרשי' דאינו נוטל בראוי כבמוחזק מדכתי' בכל אשר ימצא לו אלמא דבכה"ג מקרי מצוי בידו ובחמץ נמי כתי' לא ימצא דמיני' דרשינן פסחים ה' דבקבלת אחריות עובר א"כ ה"נ היכי דקני' למי שפרע עובר עליו:
ולפ"ז יש לדון גם לשיטות הפוסקים דבנכרי משיכה קונה ולא מעות מ"מ הא דברים בהדי מעות קאי באבל וא"כ אסור לחזור ועובר בב"י. ומריש הוי ק"ל על מ"ש האשר"י בע"ז ס"ג דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ כיון שלא משך ע"ש שהוא סותר למ"ש נמ"י ב"מ דמ"ה ד"ה תני' ודכוותי' במטלטלי' שמי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטי' חדשי' חייב ליתן כמו שפסק ע"ש וה"נ אמאי אין מחויב לתת לו החפץ כמו שפסק. והי' ניחא לי דיש חילוק אם מחייב עצמו בכור חטי' סתם שפיר יכול לחייב גופו במין חטי' דוקא ובכה"ג מיירי נמ"י כיון שאין החפץ ידוע דשייך בי' קנין והוא חייב באחריותן שייך בי' חיוב ושיעבוד הגוף לתת לו מין זה אבל הרא"ש מיירי במחייב עצמו בחפץ ידוע דשייך בו קנין ואם אינו קונה משום דלא משך גם חיוב אין כאן לתת לו החפץ דוקא כיון דאינו חייב באחריות ל"ש כלל חיוב ושיעבוד הגוף וכן מבואר חילוק זה בר"ן וריטב"א בע"ז שם דפוסק עמו חטי' אלו או חפץ פשיטא להו דיכול לסלקו בזוזי ובפוסק עמו חטי' סתם מסתפקא להו אם יכול לסלקו במעות ע"ש והכי משמע שם בגמ' דדוקא לבתר דמוקי האי דבא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' אתננה אסור בטלה זה הוא דפריך והא מיחסרא משיכה אבל בס"ד דהוי ס"ל דאפי' בטלה סתם אע"ג דלא מיחד בשעת ביאה נמי אסור לא ק"ל כלל והא מיחסרא משיכה כיון דהוא בטלה סתם יכול לחייב ולשעבד גופו למין זה כיון שחייב באחריות וכשנותן לה לבסוף שפיר הוי אתנן דלמפרע הוא גובה כיון דלא מצי לסלק לה בזוזי וזה דלא כקצו"ח סי' רמ"א סי"ב שהאריך עפ"י דברי נמ"י הנ"ל דאפי' פסק עמו אתרוג זה נמי מחויב לתת לו האתרוג דוקא ולפמ"ש ז"א דבחפץ ידוע אינו מחויב כלל לתת לו החפץ. ובזה נדחה נמי מה שהביא שם ראי' מדברי רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ט דבחלון ע"מ שתתן לו מאתים זוז מחויבת ליתן לו מדין שכירות דהתם ל"ה חפץ ידוע:
ועונ"ל לחלק דנמ"י מיירי במחייב עצמו בחטי' בשביל חפץ שמשך דאז אם היו חטי' ידועי' קנה לגמרי כמבואר בסי' קצ"ט ס"ב ולהכי בחטי' סתם מהני עכ"פ דמחויב ליתן לו מעות דוקא אבל בהאי דאשר"י דשכר ביאה או פועל הוי רק מעות ומעות אינו קונות לכן אינו מחויב לתת לו החפץ כלל שוב מצאתי בקצו"ח סי' ר"ג ס"ה שכ' כן. אבל אכתי קשי' לי כיון דמעות בהדי דברים קאי במי שפרע אמאי כ' הרא"ש בפשיטות שיכול ליתן לו דמי החפץ ולא כתב דאסור לחזור בו מן החפץ וצריך לקבל מי שפרע. ואולי משום דקי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ואינו משתלמת אלא לבסוף א"כ הו"ל מלוה וס"ל דאינו קונה אפי' לענין מי שפרע ודלא כדעת הרמב"ם פ"ז ממכירה ה"ד ואם כנים דברי בלא"ה לק"מ קושי' קצו"ח הנ"ל דאין לו ענין כלל להאי דנמ"י דשם ל"ה מלוה ואין כאן סתירה. אלא דצ"ע איך הוכיח הרא"ש דין זה מסוגי' דשם דפריך והא מיחסרא משיכה אע"כ דס"ל דאי הוי קונה לענין מי שפרע הוי אתנן כשבא לידה בסוף וא"כ ה"נ לענין חמץ אם קנה לענין מי שפרע עובר עליו. אך לפ"ז לדעת הרמב"ם הנ"ל דגם מלוה קונה לענין מי שפרע יהי' מוכח משם דמשום קנין זה אתנן וה"נ בחמץ אינו עובר ואפשר בחמץ גרע טפי משום דכתיב לא ימצא:
אבל נתישבתי דבחמץ בלא"ה ל"ל שיעבור משום דקני לענין מי שפרע דהרי חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו והתינח אם קנאו קנין גמור שאילולי אי' חמץ הי' שלו אבל אם אינו קונה רק לענין מי שפרע דמדינא רשאי לחזור אלא שאסור לחזור בו והרי בחמץ ודאי מותר לחזור בו כדי שלא יעבור בב"י ודאי לא אוקמא רחמנא ברשותו:
ובלאה"נ נ"ל דקנין מי שפרע אפי' לענין בכור לא מקרי מוחזק דבתשו' מהרי"ל סי' ע"ד כתב דהא דמכירי כהונה מקרי מוחזק לענין בכור היינו משום דאי תפס לא מפקי' מיני' כמ"ש תוס' ב"מ דף ו' ד"ה והא הכא ע"ש ונראה דזה ג"כ סברת תוס' ב"ב כיון דאסור לחזור בו וא"כ מחויב לחזור לצי"ש ובמחויב לצי"ש אי תפס לא מפקי' מיני' ולכן נקרא מוחזק לענין בכור והתינח התם דאפי' חוזר בו פ"א אכתי יש עליו אי' חזרה ומחויב ליתנו למכירי כהונה וכן בנידון דקצו"ח דאפי' חוזר בו אכתי חיוב מוטל עליו לקיים שבועתו ולכן אי תפס לא מפקי' מיני' ומקרי מוחזק אבל אם קונה לענין מי שפרע מיד שחוזר בו ומקבל מי שפרע שוב אין עליו שום חיוב לקיים המקח דכבר לא עמד בדיבורו ואיסורו דעבד עבד ואפי' מקיים מקח אח"כ הוא קנין חדש וכמ"ש נמ"י ב"מ מ"ט דמשקיבל עליו מי שפרע תורת פקדון עליהם וכל היכא דא"ל תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור דפקדון כל היכי דאיתי' ברשותי' דמרא איתי' ע"ש ודאי אף דאסור לחזור מ"מ כיון דיכול לחזור מ"מ אי תפס בעכ"ח של בעלי' מפקי' מיני' שהרי חזרו בהם שפיר לא מקרי מוחזק לגבי בכור ואינו עובר לגבי חמץ:
ועונ"ל דבקונה מגוי ל"ש מי שפרע כלל אם חוזר בו ודוקא בישראל מישראל חברי' שייך מי שפרע והגם דמצד הסברא הוא כן נ"ל להביא ראי' לזה דבב"מ נ"ח אמרינן דברי' ואיכא בהדיהו מעות קאי באבל ופירש"י משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה אבל מעות לא קנו מדאו' ועי' אריכות בשמ"ק שם חבל ראשונים דאפי' במקום שאינו קנין כלל מה"ת שייך מי שפרע כיון דהוי דברים שבאו לכלל מעשה [ואפשר דוקא במעות דאף דאינו קונה בישראל כלל מה"ת מ"מ הוא מעשה קנין בנכרי] ולפ"ז ה"ה אם מעות קונה מה"ת ולא משיכה מ"מ דברי' בהדי משיכה קאי במי שפרע כיון דהוי דברים שבאו לכלל מעשה והוא קנין גבי נכרי וכ"ש דהא במקום דליכא מעות כגון מציאה ומתנה ודאי משיכה קונה כמ"ש תוס' וראשונים בכמה דוכתי ולפ"ז תקשי בהא דע"ז ע"א דפריך ואס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשכי' נכרי קני' יי"נ ל"ה עד דנגע וכו' הא א"נ משיכה בנכרי אינו קונה מ"מ הא הוי דברים שבאו לכלל מעשה וקונה למי שפרע וא"כ כל כמה דלא הדר בי' הרי הוא של נכרי והוי יי"נ ברשותו ושפיר שרי למישקל דמי מנכרי ועדיף מהא דאמרי' שם נ"ט למשקל דמי מהאי נכרי שרי אלא ודאי דלגבי גוי ל"ש קנין מי שפרע כלל וכן הא דפריך שם מהלוקח גרוטאות וכו' אס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר הא אפי' אינו קונה תקשי כיון שמשך הוי דברים שבאו לכלל מעשה וקני למי שפרע ואמאי יחזיר אע"כ כמ"ש:
ואכתי יש לעיין אולי מצד דינא דמלכותא קונה הישראל בכה"ג וא"כ עובר הישראל הלוקח בב"י ואף שהוכיח מג"א סי' תמ"ח דלא אזלי' בתר דיניהם דלא כמ"ב מ"מ אפשר דהיינו דוקא לקולא אבל לחומרא אזלי' בתר דיניהם מ"מ נ"ל לפמ"ש רשב"א גיטין דף יו"ד דהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא היינו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר דבזוזי קנה ע"ש מבואר דדינא דמלכותא הוא רק להפקיר מן המוכר ולא:
להקנות ללוקחוא"כ בנ"ד אין הישראל קונה אותו בפסח עד שיעשה בו מעשה קנין אחה"פ וא"כ אפי' אזלי' בתר דיניהם אינו עובר:
ובהכי יש ליישב גוף קושי' מג"א על מ"ב מהא דבכורות י"ג דמוכח דדיניהם לא מהני לגבי בכור לפמ"ש טו"א ר"ה י"ב דדוקא יד נכרי באמצע פוטר מן הבכורה אבל הפקר אינו פוטר ע"ש ולפ"ז בשלמא בחמץ דאינו עובר בשל הפקר שפיר כתב מ"ב דמהני קנין בדיניהם כיון דהוא הפקר אינו שלו אבל שם בבכורות נהי דהוי הפקר מ"מ כיון שאין הגוי קונה אותו שפיר חייב בבכורה:
אמנם בגוף ראי' טו"א מבכורות ג' דר' מרי בר רחל הוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם וכו' ואמאי לא הפקירם ע"ש נ"ל לפמ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה הפקר ב"ד אבל מן הטמא על הטהור ל"ל דאפקוה מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו מבואר דאפי' הפקר ב"ד לא מהני אם רוצי' שאח"כ יהי' שלו דזה אינו הפקר דהפקר לזמן לא מהני אא"כ מפקיר שאם יזכה בו א' תוך הזמן יהי' שלו עולמי' ועי' מ"ש מקו"ח סי' תמ"ח סק"ט בפי' דברי טו"ז או"ח סי' רמ"ד סק"ב וה"נ ר' מרי רצה שיהי' שלו אח"כ כדי שיוכל לנהוג בו איסור גיזה ועבודה ויהיב להו לנהוג בו לכהני' וכה"ג לא מהני הפקר אבל במפקיר לגמרי שפיר י"ל דמהני. ובהכי א"ש נמי מה שתמה בתשובת עבוה"ג סי' כ"ה אמאי לא עשו תקנה גבי בכור להפקיר ולפמ"ש ניחא משום דכל עצמו אינו מוכר לגוי אלא כדי שלא יצטרך ליתנו לכהן ויהי' שלו ולא יצטרך להטריח בו או לבא לידי תקלה וזה לא מהני גבי הפקר אם מכוין שאח"כ יהי' שלו משא"כ מכירה לנכרי כדינו שפיר מהני דדברים שבלב אינן דברי' לגבי אחר ועי' חי' רמב"ן ב"ב דף קכ"ו:
ובחת"ס יו"ד סי' שט"ז תמה שנעלם מהני גאונים תוספתא מפורשת פ"ב דבכורות בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשי' פטורה מן הבכורה. ולפענ"ד נראה דהא בבכורות ג' ילפי' דשותפות נכרי פוטר מן הבכורה מדכתי' כל בכור עד דאיכא כולי' בכור ע"ש ובקידושי' ושי' ז' אמרינן ברגלה של זו עולה פשטה קדושה בכולה היכי דליכא דעת אחרת אבל היכי דאיכא דעת אחרת א"א לומר פשטה קדושה בכולה ע"ש ולפ"ז י"ל דודאי במפקיר כל בהמה כגונא דתוספתא שפיר פוטר מן הבכורה משום דכתיב בישראל וזו אינה של ישראל אבל ר' מרי לא הקנה ולא רצה להקנות לעכו"ם רק אודנייהו וא"כ בשלמא בהקנאה לגוי שפיר פטור גם ישראל מבכורה משום דל"ה כולה בכור ואין לומר להיפוך דחלק ישראל הוי בכור ופשטה בכולה דהא איכא דעת אחרת מעכבת. אבל אם הפקיר רק אודנייהו שפיר חייב בבכורה דחלק ישראל חייב ופשטה בכולה והוי כולי' בכור כיון דליכא דעת אחרת מעכבת וא"ש:
ועונ"ל לפמ"ש נמ"י ב"מ י"ב גבי זרק ארנקי דדוקא גב' מציאה בעי' עומד בצד שדהו אבל הפקר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה אותן כמתנה ע"ש ועי' קצו"ח ריש הל' הפקר ובשמ"ק שם ביאר אע"ג דלא קי"ל כר"י בנדרים מ"ג דהפקר המתנה עד דאתי לרשות זוכה אלא מיד פקע רשות מפקיר מ"מ מקרי דעת אחרת מקנה כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקודם ע"ש ועי' בתוס' גיטין י"ג ד"ה והא שכתבו דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בישראל דאיתא בירושה הואיל ולא פסק כחו מממונו אבל גר דליתא בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו ע"ש ואע"ג דכ' רשב"א בנדרים ל"ד אהא דמסקי' ככרי עליך דאע"ג דיהבי לי' במתנה אסור ואע"ג דככרי א"ל ואלו מת או שנתנה במתנה לאחר ה"ז מותר כדמוכח בהשותפי' דמ"ו היינו דוקא בדנפק מרשותו קודם שבא לרשות מודר ואפי' מת יירשנו משום דאינו יורש אלא לאח"מ דכבר נפק מרשות המדיר ולא משום המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו ע"ש אלמא אע"ג שפקע כח המוריש קודם שזכה בו היורש מ"מ כיון דמכחו יורש לא פסק כחו מממונו ולפ"ז ה"נ יש לחלק דודאי בהמת מדבר או גר שמת דלא מקרי דעת אחרת מקנה ופסק כחו מממונו שפיר פטור מבכורה דאינו פטר רחם בישראל אבל הפקר מדעת דהוי דעת אחרת מקנה וכל הזוכה בו זוכה מכחו אף שכבר יצא מרשותו מ"מ מקרי לא פסק כחו מממונו והוי פטר רחם בישראל וחייב בבכורה וא"ש:
הארכתי קצת מענין לענין אף במה שאינו נוגע לנ"ד אבל מ"מ נ"ל להתיר מכל הלין טעמי ובאופן שכתבתי. אלא דאכתי יש לפקפק אולי יש אי' משום רוצה בקיומו של חמץ ועי' תוס' ע"ז ל"ב או משום משתכר באיה"נ אם ייתיקר השער באיה"נ בפסח ועי' באו"ח סי' ת"ן אך נ"ל דג"ז אינו דתוס' ע"ז ס"ב כתבו דבמוכר יי"נ או ע"ז בהקפה ולאחר שמשך הנכרי וקנה משלם הדמי' מותרי' ואינם חילופי איה"נ כמו בדבי ר' ינאי ותמה בחי' הרמב"ן הא אפי' שכר פועל אסור משום משתכר באיה"נ ועוד הא רוצה בקיומו אסור. ותי' הר"ן דפועל גזרו שכירות אטו מכר הנפרע לאלתר ואע"ג דכל שכירות אשראי הוא לא משמע לי' לאינשי הכי ורוצה בקיומו נמי דאסור היינו משום דאנן מחמרינן ורואי' כאלו הישראל הוא מחליף אבל במכר גמור שהוא בהקפה ואין כאן דין חילופי איה"נ כיון דקנה עכו"ם מעיקרא ולא מיחד שיעבודא מינכרא מילתא ולא גזרינן ואינו אסור לא משום רוצה בקיומו ולא משום משתכר באיה"נ כיון דלא מיחד שיעבודא ע"ש וה"נ בנ"ד כיון דמכר גמור הוא ולא קנה עדיין ולא מיחד שיעבודא ויכול המוכר להחליפו באחר ואינו עובר משום ב"י לא גזרי' בי' משום רוצה בקיומו ומשום משתכר באיה"נ:
ובתשו' מהר"מ שיק או"ח סי' רכ"ה כ' בשם הגהות תשו' שערי דרי אפרים ס' ז' דאם אינו עושה מעשה בגופו ל"ש רוצה בקיומו. ובאמת לא נזכר שם מזה רק לענין דבר אחר שאם אינו נוגע בגוף החמץ ל"ש דילמא. אתי למיכל מיני' ולענין רוצה בקיומו חידש דאם רוצה בקיומו בשב וא"ת ואינו עושה מעשה בידים מותר וזה ל"ש בנידון דידי' ע"ש. וגם דברי שערי אפרים צ"ע לפענ"ד מהא דע"ז ס"ד דפריך גבי גר ונכרי שירשו וכו' והא רוצה בקיומו והרי שם הוא רוצה בקיומו בשב וא"ת ואולי כשעושה מעשה לבסוף כשחולקי' הו' רוצה בקיומו במעשה בידים וכמ"ש תוס' שם ד"ה ר"ע דמחשבתו משוי לי' מעשה כשעוקרה לבסוף ועביד מעשה. אלא דמדברי תוס' שם נראה דצריך המעשה רק שיהי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכתבו דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון שאינו עושה שום מעשה שיהא ניכר בו וכו' וא"כ גם בנידון דשע"א מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמקבל המעות בשביל השכר שרוצה בקיומו של החמץ וצ"ע. ידידו הדוש"ת באה"ר:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: