אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קנא

תשובה קנ

שיל"ת יום א' לסדר וימתקו המים תרכ"ו לפ"ק פה מאדע יע"א:

אלף שלומים, מגבהי מרומים, לנאהבים ונעימים, סוכ"ה בשושנים, ה"ה כבוד חותני אהובי ידידי חביבי צמידי, הרבני המופלג בהפלגת חכמים, שלימים ותמימים חרפ"ו שלוב"ה אל בקיאותו ותשב באיתן קשתו, כש"ת מו"ה חיים יוסף דוב שהכ"ל בו ני', כאור בהיר ולנות ביתו הוא חותנתי היקרה, הצנועה המאושרה, מנב"ת מרת זלאטא תי' לאוי"ט:

ידיו גלילי זהב ממולאים ששון ושמחה קבלנו בעתו ובזמנו ושמחנו מאוד בשלומכם. והנה כבוד חותני ני' נתקשה לפמ"ש הר"ן בנדרים ד"ל ע"א דאשה אינה מקנית עצמה לבעל אלא דמשוי נפשה לגבי בעל כחפץ של הפקר וכו' א"כ מצינו שליח להפקיר שהרי אשה מתקדשת ע"י שליח קבלה שלה כמבואר באה"ע סי' ל"ו והרי הב"י בסי' תל"ד הביא בשם הר"ן דביטול חמץ ע"י שליח לא מהני כמו דלא מהני הפקר ע"י שליח והאריך בזה. ושוב קיים דין הר"ן ולא מטעמי' רק כיון דביטל בלב מהני הוי כמו מידי דממילא ולא מהני בי' שליחות כמ"ש הרא"ש בנדרים דע"ב גבי האומר לאפטרופוס ע"ש. בגמר דבריו אדם נתפס הלא עיקר שליחות כתיב בתרומה אתם גם אתם ותרומה היא בלב שהרי נוטלת במחשבה ואדרבה סברת הגמ' הי' שיותר מועיל שליחות בדבר שהוא במחשבה בעלמא כדאמר בר"פ האיש מקדש מה לתרומה שכן ישנן במחשבה ע"ש:

ומילתא דתמוהי מידכר דכירי ראיתי בחת"ס או"ח סי' קע"ו שהק' לו הגאון מו"ה בונם איגר זצ"ל למה לא יועיל שליחות גוי לתרומה מטעם ברירה שהוברר הדבר שע"ז הי' מחשבת בעה"ב ולא גרע מאומר כל מה שיתרום הקטן יהי' תרומה והשיב לו דלמ"ד יש ברירה אה"נ אך לא מטעם שליחות ונ"מ לענין שליח עושה שליח ולענין פיחת יו"ד והוסיף יו"ד ולענין שאלה אם הבעה"ב יכול לשאול על תרומת השליח מיהו אנן קי"ל אין ברירה ע"ש ועי' בשג"א סוף סי' נ"ו שכ' דאפשר דר"י מודה בעכ"ח דאסור אעפ"י שיש לו תקנה והא דמעלין את המדומע דשרי הואיל ויש לו תקנה ע"י שיתן עיניו בצד זה דשאני התם שהרי קודם שמעלה אותו כבר גמר בדעתו מאיזה צד יעלה אותו ומשעה שגמר זאת בדעתו כבר ניתקן ושוב אין במעשה העלאה משום מתקן ע"ש באריכות. ולפ"ז קשי' לי לענין ביטול חמץ כיון דביטול בלב מהני למה לא מועיל כשאמר לשלוחו לבטלו ולא מטעם שליחות רק כיון שאמר לשלוחו לבטלו הרי כבר ביטלו הוא בעצמו כיון דביטול בלב נמי מהני ונהי נמי דתלי ביטולו בביטול השליח שאם השליח מבטלו יהי' בטל ואם לאו אל יהי' בטל מ"מ הוי רק כמו אם ביטל ע"מ שירדו גשמים היום שאם ירדו מהני הביטול וה"נ אם ביטלו השליח נתקיים התנאי וליהוי ביטול [ולא תלי' בתנאי שא"א לקיים ע"י שליח דהתנאי בטול דהביטול הוא רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ועיי' פנ"י בכתובות בסוגי' דמתנה עמש"ב ר"פ אעפ"י] ואפי' אם נימא דתנאי כזה תלי' בברירה עי' רש"י בר"פ כל הגט ובחידושי הרמב"ן שם ואנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה מ"מ תקשי לדעת הר"ן ריש פסחי' דבדיקה בלא ביטול נמי מהני מדאורייתא וא"כ הביטול הוא רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ואפשר יש להעמיד זה בכונת הב"י סי' תל"ד וצל"ע קצת,

ועלה בדעתי להצדיק דברי חותני ני' אם כי לא כיוון לזה דכבר תמה הר"ן איך מהני כלל הביטול מטעם הפקר והלא אין בלשון זה כלל לשון הפקר וגם הפקר בלב לא מהני. ומכ"ש דקשי' אליבא דר"י דס"ל להפקר עד דאתי לרשות זוכה ותי' משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו משו"ה סגי בגילוי דעת דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותא בגוי' וכונת דבריו לפענ"ד דודאי חמץ אינו ברשותו ואינו ראוי לעבור עליו בב"י וב"י אך אם הוא רוצה שיהי' החמץ שלו ועל רצון זה מורה מה שאינו מבערו התורה הקנתו לו לענין לעבור עליו בב"י אף שלא הקנתו לו לענין שאר דבר וממילא כשמגלה דעתו שאינו רוצה שיהי' החמץ ברשותו אין התורה מקנות לו בע"כ ודמי לזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות בב"ק בסוגי' דייאוש וממילא נשאר שאינו שלו מצד שהוא איסור הנאה ואינו עובר ולפ"ז אין הביטול שמוציא דבר מרשותו אלא שאינו רוצה להכניס ברשותו וזה הוי שפיר כמידי דממילא ולא מהני בי' שליחות אלא דלפ"ז אין אנו צריכין לדברי הרא"ש בנדרים הנ"ל דאפי' נימא דהתם מהני שליחות מ"מ הכא לא מהני דלא מצינו שליחות רק להוית דבר כמו תרומה ופסח וגירושין וקידושין משא"כ כאן הוא שליחות להיות יושב ובטל כאלו עשה שליח שיאמר בעבורו אי אפשי במתנה או שלא יזכה לו במתנה וזה אין לו ענין כלל לשליחות וידעתי שזה היפוך דברי ב"י שם:

ויותר נראה לי לחדש סברא אחת דהנה מצינו בגמ' דקידושין בסוגי' דשליחות דבמה שיש לשליח שותפות בגווי' טפי נעשה שליח מבדבר שאין לו חלק בו וכדדחי שם בגמ' כמה פעמים ודילמא שאני התם דאית לי שותפות בגווי' ולפ"ז אני אומר אף דבאמת ילפי' שליחות אף בלית לי' שותפות בגווי' מ"מ היינו דוקא בענין שיש נ"מ גם לשליח מענין השליחות ונוגע גם לשליח כמו לכ"ע כמו בתרומה שמעיקרא הי' אסור כל הכרי גם על השליח משום איסור טבל ואחר שתרם מה שהפריש הוא עליו באיסור תרומה אם הוא ישראל והשאר מותר לו וכן בקידושין אפי' השליח קרוב מ"מ קודם הקידושין לא היתה אסורה עליו בא"א וע"י הקידושין נאסרה עליו ובגט להיפך וכן בקנין מעיקרא לא הי' חפץ של בעלי' שיהי' אחר עשיית השליחות ואם הי' נותנו לשליח לא הי' מהני ועכשיו הוא הבעלי' ומהני נתינתו וכן בכל הדברי' יכול להגיע נ"מ לשליח בעשיית השליחות משא"כ בביטול חמץ שלא יעבור בב"י א"א שיצמח מזה איזה נ"מ לשליח כיון דקי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' ואפי' אחרים ישראל כמבואר בצל"ח פסחים בסוגי' דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ובכמה דוכתי וא"כ ל"ש בי' שליחות כיון שאין לשליח שום תפיסת יד בענין השליחות לכן לא מהני ביטול ע"י שליח ולדעתי הוא סברא נכונה:

ואל ישיבנו א"כ לא יוכל לבער ג"כ ע"י שליח הא ליתא דממנ"פ כ"ז שלא עבר בב"י א"כ לא צריך שליחות דמ"מ החמץ מבוער מן העולם ואם אחר שעבר בב"י ומבער לתקן הלאו כיון דהוא להנל"ע לשיטת תוס' בפסחים דכ"ט ע"ב דלזה ודאי לא מהני מה שהוא מבוער אם הוא אינו מבערו מ"מ מאן יימר דאז מהני שליחות דילמא באמת לא מהני. אבל מה שיש לפקפק ע"ז הוא דהרי אנן קי"ל דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י וכו' ומכח קנס זה אסור גם לאחרי' וכמבואר בהדי' בר"ן פסחים כ"ח במשנה דחמץ של ישראל שעעה"פ וא"כ גם השליח שייך בענין הביטול שלא יאסר עליו החמץ אם יעבור עליו הפסח. הן ודאי אם לא בדק והביטול הוא דאורייתא י"ל דכיון דאין לו שייכות בשליחות מה"ת אלא מדרבנן לא מהני לביטול דאוריית' אך כשבדק שאין צריך ביטול אלא מדרבנן י"ל כנ"ל. אמנם לפ"ז עדיין י"ל כיון דהביטול הוא על חמץ שאינו ידוע א"כ שפיר לא מהני ע"י שליח דילמא יש בביתו חמץ ע"י תערובות באופן שעובר עליו ועיי' במג"א סי' תמ"ב. ובזה לא קניס ר"ש עיי' בב"י סי' הנ"ל וא"כ אין לשליח שייכות בביטול ולא ביטולו ויש לפלפל בזה הרבה:

אמנם הדרנא בי' דודאי יש גם לשליח שייכות בענין הביטול שהרי אמרי' בב"ק דצ"ח ע"ב גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. וא"כ ודאי נוגע גם לשליח ולמה לא יוכל לבטלו ע"י שליח ואולי י"ל דתלי' בפלוגתת רש"י ותוס' דלרש"י דתשביתו היינו ביטול מיקרי שיש לשליח שייכות מצד שהכל מצוין לבערו אבל לשיטת תוס' דביטול הוא מטעם הפקר ואין לו ענין לתשביתו רק להנצל מב"י ולענין ב"י אין לשליח שייכות כיון דאתה רואה של אחרי' ישראל וצריך עיון:

ובעיקר קושיתו נ"ל דלק"מ דודאי אי אפשר להפקיר ע"י שליח והא דמהני קידושין ע"י שליח קבלה היינו משום דלדעת הר"ן האשה אינה מכנסת עצמה לרשות הבעל אלא דמשוי נפשה כחפץ של הפקר ובהפקר אין המפקיר צריך להיות שם בשעה שא' זוכה בחפץ וכן כאן האשה כששולחת שליח לקבל קידושין היא מפקרת עצמה לבעל וזה אינה עושה כלל ע"י השליח ושליחותו הוא רק לזכות לה בכסף קידושין או בשטר וא"כ אינו שליח כלל להפקיר. וכעין זה אמרתי להסביר דברי הראשונים בהא דאומר אדם לבתו קטנה צאו וקבלו קידושיך בקידושין דף י"ט דקטנה נמי יש לה יד לקבל קידושין כיון דאיכא דעת אחרת מקנה ואי דאינה יכולה לזכות בכסף קידושין להאב דאין שליחות לקטן מ"מ הא כאן אחולי אחיל גבי ואינה זוכה אלא לעצמה אלא דמ"מ קטנה שאין לה אב אינה יכולה להתקדש דאינה יכולה להפקיר עצמה לגבי בעל משא"כ כאן האב עושה אותה כחפץ של הפקר ואף שאינו עומד שם בשעת קידושין הלא בהפקר א"צ להיות שם בשעה שא' זוכה:

עוד אני צריך לעורר לב חותני ני' דודאי מהפקר ל"ק כלל לענין קידושין דהפקר לא מהני ע"י שליח משום דהוא מטעם נדר וכמ"ש ב"י סי' תל"ד וזה ל"ש לענין קידושין ועיי' בקצו"ח סי' רע"ג. אלא לשיטת שמדמין ביטול להפקר וא"כ אין הטעם שאין יכול להפקיר ע"י שליח משום דהפקר מטעם נדר דא"כ אין ביטול דומה להפקר וכמ"ש ב"י סי' הנ"ל ואז שפיר הק' מעלתו גם לענין קידושין אבל תי' הנ"ל נכון לדעתי:

ובגוף דברי הר"ן שכתב דאשה עושה עצמה כחפץ של הפקר י"ל דודאי לאו כהפקר ממש קאמר דהא הפקר מטעם נדר הוא ומשו"ה אינו יכול לחזור בו כמבואר בשו"ע סי' רע"ג. והלא חזי' בקידושין דנ"ט דפליגי ר"י ור"ל במקדש אשה לאחר ל' יום וחזרה בה תוך ל' אם יכולה לחזור או לא ופלוגתייהו אם נתינת מעות ליד אשה מקרי מעשה ואם נימא לדעת הר"ן דאשה דומה להפקר איך תוכל לחזור מנדרה שקבלה על עצמה להתקדש לו אבל הנ"ל בכונת הר"ן הוא כך דבהפקר קי"ל דצריך להפקיר לכ"ע בין לעניים בין לעשירים אבל אם יפקיר חוץ מלפלוני לא מהני וכן בגיטין וקידושין אם אומר הרי אם מותרת לכל אדם חוץ מפלוני וכן בקידושי' אם מקדשה חוץ מפלוני לא מהני וכמבואר כ"ז ר"פ המגרש משא"כ במתנה אם נותן חפצו לא' באומר חוץ מפלוני נראה ודאי דמהני ועי' באבני מילואים סי' קל"ז וסי' קמ"ג וטעמא נ"ל דהרי אמר בהשולח דמ"ב לענין משחרר חצי עבדו דלא מהני דוקא בהניח חציו אבל שחרר חצי' נותן במתנה חצי' מהני משום דעכ"פ נפיק כולי' מרשותי' ע"ש ולכן בהפקר שאינו רק הפקעת רשות אם אינו מפקיר לכ"ע א"כ לא נפיק כולה מרשותי' ולא מהני וכן בגירושין שהבעל מפקיע רק קנינו וממילא האשה זוכה בעצמה ואם אומר חוץ מפלוני לא נפיק כולה מרשותי' וכן בקידושין דהיא אינה מכנסת עצמה לרשות הבעל אלא דמשוי' נפשה כחפץ של הפקר וא"כ באומר חוץ מפלוני לא נפקא כולה מרשות עצמה ולא מהני משא"כ במתנה הוא נפק כולי' מרשות המקנה רק שאינו מכניס ברשות הקונה אלא חוץ מפלוני שפיר מהני וזה כונת הר"ן דמשוי נפשה כחפץ של הפקר:

ועונ"ל בכונת הר"ן לפמ"ש תוס' בב"מ דף ע"א בד"ה בשלמא סיפא לחומרא ובנ"י ב"מ במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה דבכל זכי' בעי' נמי שיהי' שלוחו של בעל הממון ונראה דזה דוקא במקום שבעל הממון מכניסין לרשות הקונה ולזה כתב הר"ן דגבי קידושין היא כחפץ של הפקר ואין שליח הבעל צריך להיות שלוחה כמו אם זוכה לא' מהפקר שאינו שלוחו של המפקיר. ובזה ניחא באומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושך דמהני וכמ"ש הראשונים בטעמא דמילתא ולכאורה תקשי אכתי איך יכולה לקבל קידושין משליח הבעל הלא השליח צריך להיות גם שליח המקנה וקטנה לא מצי משוי שליח וא"ל דאה"נ דלא מצי לקבל משליח הבעל דא"כ הו"ל לראשונים לחלק בכך אלא דלפמ"ש ניחא דבקידושין לא בעי שלוחו של האשה כיון שהיא אינה מכנסת עצמה לרשות הבעל וכנ"ל:

ועונ"ל בכונת הר"ן דהאשה לא מקרי דעת אחרת מקנה ולהכי לא מהני קידושי קטן דאם האשה היתה מכנסת עצמה לרשות הבעל א"כ לשיטת הסוברים דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכי' מדאוריי' הי' מהני קידושי קטן דהאשה הוי דעת אחרת מקנה משא"כ אם האשה משוי נפשה כחפץ של הפקר לא מהני קידושי קטן דאין הקטן זוכה בדבר הפקר מדאורייתא ופלא על הנוב"י תנינא באה"ע סי' כ"ד שהק' למה לא מהני קידושי קטן הלא איכא דעת אחרת מקנה והאריך שם בזה ונעלמו ממנו לפי שעה דברי ר"ן הנ"ל וצ"ע:

ועוד פלא בעיני לפמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' גירושין ה"ט דמשו"ה אין קטנה עושה שליח קבלה לקבל גיטה אעפ"י שחצירה קונה לה משום דשליח קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן ע"ש ובלח"מ ובפנ"י בסוגי' דנערה המאורסה גיטין דס"ד ע"ב וא"כ איך יהני קידושי קטן הלא קידושין צריך עדים ואין עדות לקטן וצ"ע. ועונ"ל דאפי' לסוברי' דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכי' מדאורייתא מ"מ כשהגדיל יכול לחזור בו מקבלת המתנה כמו אם זכין לאדם שלא בפניו דודאי מהני מה"ת ואעפי"כ כשיתודע לו יכול לומר איני בזכותך ה"נ בקטן מה שמרוצה לקבל מתנתו כשהוא קטן אינו רצון כיון שאינו בן דעת וא"כ כשהגדיל יכול לחזור בו ולא מהני רק לענין שאין הנותן יכול לחזור בו כיון דקטן יש לו מעשה רק שאין לו מחשבה ובדעת אחרת מקנה לא בעי' כונת הקונה כמ"ש הרשב"א בגיטין בסוגי' דזקן והנמ"י ב"ב גבי ר' ענן שקיל בידקא בארעא ע"ש אבל הקטן ודאי יוכל לחזור בו כשהגדיל ל דא"א להקנות לו בע"כ וכיון שרצונו בקטנות אינו נחשב רצון שפיר יוכל לחזור בו ולפ"ז לא מיבעי דמי שבא על האשה שקידש הקטן שאינו חייב מיתה למ"ד הת"ס ל"ש התראה דדילמא יחזור בו כשיגדיל אלא אפי' למ"ד שמה התראה וגם אפי' לענין איסור לעלמא נמי נראה דלא מהני הקידושין מידי דכיון דקידושין צריך עדים ועדים גופייהו מיספקא להו אם יתקיימו הקידושין דאפשר שיחזור בו כשיגדיל א"כ הוי כקידושין בלא עדים ולא מהני כלל וכמ"ש הג"א סוף גיטין לענין ספק קרוב לו וכו' דאם עדים גופא מסופקי' אם קרוב לו או לה הו"ל כקידושין בלא עדים ועי' בב"ש סי' ל' ובאבני מילואי' שם:

אמנם נתיישבתי דיש לחלק דוקא אם העדים מסופקי' אם קרוב לה או לו אז ודאי הוי כמקדש בלא עדים שהרי אם הוא קרוב לו אין כאן קידושי' כלל ובין הבעל ובין האשה שניהם יכולי' לחזור אבל בקידושי קטן הנ"ל אף דהוא יכול לחזור כשהגדיל מ"מ היא הא אינה יכולה לחזור ומצדה נגמרי' הקידושין שפיר הוי כקידושין בעדים ודמי כאלו התנה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז דלא אמרי' דהוי כקידושין בלא עדים שהרי הם מסופקי' דילמא לא יתן ויתבטלו הקידושין דמ"מ כיון שאם יתן אין הברירה בידה לבטל הקידושי' ונגמרי' מצד א' שפיר מהני וה"נ דכוותי' ועי' בר"ן בכתובות בסוגי' דמודעה הי' דברינו שכ' חילוק זה בין תנאי למודעה ואף שאינו דומה לתנאי דבתנאי י"ל דמשו"ה הוי כקידושין בעדים משום דודאי בדעתו לקיימו וכמ"ש רש"י בפ' כל הגט לענין ברירה מ"מ מ"ש נראה ישר בסברא שגם לנדון דהג"א אינו דומה. א"כ נ"ל דמ"מ ל"ק קושי' נוב"י הנ"ל לפי שביארתי דהא דקטן קונה בדעת אחרת מקנה לא עדיף מזכין לאדם שלא בפניו ויכול לחזור בו כשיגדיל והארכתי בזה בשיטת הראשונים בסוגי' דשליחות. והנה זה ברור לענין זכי' שלא בפניו דמה שהוא חוב אף שא' עשה בשבילו ואח"כ גילה דעתו דניחא לי' במה שעשה אעפי"כ לא מהני כיון דבשעת השליחות לא ידעי' שניחא לי' ובעצמותו הוא חובי' ועי' במלחמות בגיטין דף טי"ת ובבעה"מ שם וברשב"א נדרי' דל"ו גבי תורם משלו על של חבירו. ולפ"ז אני אומר דהא דקטן קונה בדעת אחרת מקנה היינו דוקא במידי שהוא זכות לקטן כגון מתנה אבל קידושין דחוב הוא לו דנאסר בקרובותי' וגם נתחייב בשאר וכסות עכ"פ לדידן שהקידושין והחופה בפ"א א"כ גם בדעת אחרת מקנה ג"כ לא מהני ועי' בנוב"י קמא אה"ע סי' ס"ב ותנינא סי' נ"ה:

ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש המ"מ בפ' כ"ט מה' מכירה דהא דפעוטות מקחן מקח רק מדרבנן ולא מהני מדאורייתא אף שהוא דעת אחרת מקנה שקטן קונה מדאורייתא היינו משום שהקטן אינו יכול להקנות המעות למוכר וממילא הקטן אינו קונה החפץ ולמ"ש בלא"ה לק"מ דדוקא מתנה קונה הקטן בדעת אחרת מקנה דזכות הוא לו משא"כ במקח דלאו זכות הוא לו שהרי אין קונין מקח לאדם שלא מדעתו ודאי דאין הקטן קונה אף בדעת אחרת מקנה ודו"ק:

ומ"ש שם בנוב"י לתרץ דמשו"ה לא מהני קידושי קטן משום דהקטן אינו יכול להקנות לה המעות וכדברי הה"מ הנ"ל. ג"כ תמוה בעיני דא"כ אם גדול נתן לה מעות ואמר התקדשתי לפלוני קטן דמהני מדין עבד כנעני כדאמרי' בקידושי' דף ד' ליהני קידושי קטן שהרי היא קנתה המעות שגדול הקנה לה. והקטן יכול לקנות האשה דהוי דעת אחרת מקנה לדברי נוב"י. וא"ל דמדין עבד כנעני לא מהני אלא בתורת שליחות. ובקטן כיון דאיהו לא מצי עביד שליח ג"כ לא מצי עביד ואי דא"כ איך מהני בעבד כנעני גופא למה דס"ד דר' אליעזר בגיטין דף כ"ג דדרשי' מה אתם ישראל ועבד לאו בר שליחות ואפי' למסקנא דדרשינן מה אתם בני ברית ועבד הוי בר שליחות מ"מ איהו ל"מ עביד דהא קונה עצמו בכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו עי' בקידושין דכ"ג. ז"א דכיון שעי"ז נעשה משוחרר ויהי' בר שליחות ובישראל גמור שפיר מהני וכמ"ש תוס' בכתובות די"א ד"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד בתי' השני ע"ש משא"כ בקטן אף אם יהי' קידושין מ"מ ישאר קטן ולאו בר הקנאה. מ"מ הא ודאי ליתא דהא באומר הולך מנה ותתקדש לפלוני דמהני מדין עבד כנעני לא בעי כלל שיהי' שליח של עושה פלוני כמבואר בריטב"א קידושין שם ובשו"ע אה"ע סי' כ"ט ס"ה להדי' וא"כ אכתי תקשי שבאופן זה ליהוי קידושין:

עוד הק' שם בנוב"י לדברי עצמו דמשו"ה לא מהני קידושי קטן לפי שאינו יכול להקנות המעות לאשה א"כ עתה שתקנו חכמים שפעוטות יכולי' להקנות יהני הקידושי' מה"ת לפ"מ שהביא ב"ש סי' כ"ח סק"ג וסק"ל בשם ב"י והר"ן דהיכי דהמעות נקנה מדרבנן מהני לקידושי תורה ע"ש. ולפענ"ד נראה לחלק דדוקא היכי שהמקדש הוא בר הקנאה אלא שהקנין הוא רק קנין דרבנן שפיר אמרי' כיון דהפקר ב"ד הפקר וקנין ב"ד קנין והוא קונה המעות מכח זה מה"ת הוי קידושי דאורייתא שהמקדש מקדש אותה שתקנה המעות מה"ת בתורת הפקר ב"ד וא"כ המקדש הוא המקנה לה המעות בקנין זה שהוא קנין תורה ושפיר הוי קידושי דאורייתא. משא"כ בקטן דלאו בר הקנאה הוא מה"ת לפי שאין בו דעת להקנות א"כ אף שתקנו חכמים שיוכל להקנות והוא קונה המעות מדאורייתא משום הפקר ב"ד מ"מ הלא הקנין הוא בלא"ה קנין דמהני מה"ת אלא שאין בו דעת להקנות בו וא"כ מה יתן ומה יוסיף הפקר ב"ד וקנינים הלא גם בזה אין בו דעת להקנות אלא שהוא קונה המעות מה"ת מחמת שהחכמים וב"ד הקנוהו לה וא"כ לא קנתה כסף קידושין מן המקדש מה"ת ושפיר הוי רק קידושי דרבנן [ואין להתעקש דאם קנתה המעות מה"ת מחמת הפקר ב"ד מהני מדין עבד כנעני דלא מצינו שנתנה התורה כח זה לב"ד] ולדעתי הוא סברא ישרה. כ"ז כתבתי בחפזון לפום רהיטא בהשקפה ראשונה. לכן נא ישים עינו על דברי וישיבנו דבר. ובזה הנני חותם בברכת אה"ר ואהבת עולם חתנו כבנו המכבדו ומוקירו לנצח:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה