אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קכד

תשובה קכג

שיל"ת ה' מאדע ג' נצבים תרכ"ו לפ"ק:

נסתפקתי בהא דקי"ל דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב חייב כמבואר פ' כלל גדול דע"ג וכן סותר ע"מ לבנות ומכבה ע"מ להבעיר עי' שבת דל"א ע"ב ובתוס' ד"ה וסותר ע"מ לבנות משום דהוי מקלקל ע"מ לתקן איך הדין אם קרע ולא תפר אח"כ או מוחק ע"מ לכתוב ולא כתב או סותר ע"מ לבנות ולא בנה וא"כ לא תיקן כלום רק קלקל אם חייב על הקריעה או המחיקה או הסתירה או לא וכן איך הדין לענין מה דקי"ל שבת דף ק"ב דכל חייבי חטאת אינן חייבי' עד שתהי' תחילתן וסופן שגגה ועי' רמב"ם פ"א מה' שבת הי"ט ופ"ב מה' שגגות ה"א אם הי' שוגג כשקרע ע"מ לתפור ומחק ע"מ לכתוב ובשעת התפיר' והכתיבה הי' מזיד אם מחויב חטאת או לא דכשהי' מזיד בשעת תפירה וקריעה לא הוי סופן שגגה ועי' שבת דף ד' ובתוס' שבועות דף י"ז ע"ב ד"ה אלמא ועי' בס' כפות תמרים סוכה ל"ג בד"ה כתבו עוד נראה מדבריו דכל מקלקל ע"מ לתקן הוי הקלקל התחלת התיקון עיי"ש:

טרם נבא לצדד ולבאר ספק הנ"ל אציג מ"ש ליישב הרמב"ם פ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ד ולהבין ולבאר ענין מקלקל. והנה הרמב"ם הנ"ל כתב הי' כהן גדול זקן או חולה מלבנן עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבי' מים חמין במי המקוה עד שתפיג צונתן. ובלח"מ שם תמה עליו הלא לפי' רש"י ז"ל ביומא דף ל"ד ע"ב לא גרסינן כלל אין שבות במקדש. רק כיון דמלאכת צירוף אפילו במתכווין אינו אסור אלא מדרבנן א"כ באין מתכווין אפילו מדרבנן שרי. ולפי' התוס' דגרסינן ואין שבות במקדש היינו לפי המסקנא לר' יודא דבכה"ת דשא"מ אסור מה"ת רק בשבת שרי משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ גם בשבת דשא"מ אסור מדרבנן אטו שאר איסורין להכי צ"ל דהכי אפילו מדרבנן שרי משום דאין שבות במקדש. אבל לפי מה דמשני אביי מעיקרא דשא"מ מותר והיינו בכל איסורין לא הוזכר כלל ואין שבות במקדש דאפילו בחוץ למקדש שרי אפילו מדרבנן וא"כ הרמב"ם דפסק דשא"מ בכה"ת מותר עיין בפ"י מה' כלאים הט"ז אין צריך כלל לטעמא דאין שבות במקדש. ולמה תלה הטעם באין שבות במקדש כן נ"ל ביאור הקושי' בתוספות נופך משלי אף שאינו מבואר כן בלח"מ. ועיין בתוס' יומא דל"ד ד"ה הני מילי ובתוס' בשבת דף מ"א ד"ה ומיחם שפינה וכו' ובמג"ש ופנ"י שם ועיין בשעה"מ פי"ב מה' שבת:

הן אמת שהרמב"ם בפיה"מ ביומא הנ"ל כתב וז"ל. וענין חימום המים הוא וכו' עד וזו אינו מלאכה כי אין כוונת השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשים אבל כונתם חימום המים והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה ועוד עיקר אחד אצלינו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכו' ע"ש. נראה ממ"ש והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא דמותר כאן דשא"מ הוא משום מלאכת מחשבת ולפ"ז הי' אסור בשאר איסורין מה"ת וממילא י"ל דאסור בשבת עכ"פ מדרבנן ולהכי צריך שפיר לטעמא דאין שבות במקדש. אבל דבריו בזה תמוהי' מאוד דהרי הרמב"ם פסק כר"ש דשא"מ מותר בכה"ת כמבואר בת' כלאים הנ"ל וא"כ למה צריך כאן בשבת טעמא דמלאכת מחשבת וכבר העירו בזה האחרונים:

ולפענ"ד נראה ליישב דכבר הק' בתוס' יומא מה קאמר אביי אפילו בשהגיע לצירוף רק דשא"מ מותר הלא בפ"ר ולא ימות מודה כ"ע דדשא"מ אסור כדאמרינן בכמה דוכתי ונדחקו דאינו ברור שודאי יצרף. אמנם לפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה בשבת דף ק"ג גבי תולש עולשי' אם לאכילה כגרוגרות וכו' עד אם ליפות את הקרקע בכל שהן פריך אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ומשני רבה ור"י באגם שנו ואביי משנ' אפילו בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכווין ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר וכו' ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחברא. והנה במנחות דף כ"א אהא דתנן בשקלים פ"ז מ"ז דב"ד מתני' על המלח ועל העצים שיהי' הכהנים נאותי' בהם אמר שמואל ל"ש אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. ומסיק שם מה לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה לאכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעי התם ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופרש"י שם חולין פשיטא מאי בעו התם חולין בעזרה. מבואר מדברי רש"י דס"ל דהא דאסור להכניס חולין בעזרה לאו דוקא להקריב קרבן אלא כל הכנסת חולין לעזרה אסור וכן הבינו שם התוס' בד"ה חולין אשר זה לשונו פי' בקונט' משום דמכניס חולין בעזרה ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה ופי' בקונט' כלומר חוץ לעזרה יאכלו חולין ותרומה. ויכניסו ויאכלו על השובע ע"ש ועיין תוס' ב"ב דפ"א ע"ב ד"ה ודילמא וכו' ומבואר ברמב"ם פ"ב מה' עבויוה"כ ה"ג כל טבילות האלו והקידושין כולם במקדש שנאמר ורחץ בשרו במים במקום קדוש חוץ מטבילה א' שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כונתו וכו' ע"ש. ולפ"ז כיון שכל טבילותיו היו במקדש ע"כ גם העששיות שהי' מטילין למקוה היו של הקדש דאי של חולין הא אסור להכניס חולין למקדש לדעת רש"י הנ"ל וא"כ זה שמטיל העששיות למקוה הו"ל עביד בארעא דחברא ובאופן זה מותר דשא"מ ואפילו בפ"ר כמבואר בפ' הבונה הנ"ל:

איברא דמשום הא לא ארי' דעששיות הי' של הקדש לפמ"ש בס' לחם שמים במס' יומא שהק' לפ"מ שנראה מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול בחול משמע דעכ"פ בקודש נמי רשאי לטבול והלא אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול כמבואר במשנה יומא דף ל' וברמב"ם פ"ה מה' ביאת מקדש ה"ד. ותי' דדוקא בעזרה מקום הראוי לעבודה אסור לכנוס בלא טבילה אבל על גג בית הפרוה אף דהוא קודש מ"מ אינו ראוי לעבודה להכי מותר לכנוס בלא טבילה דהכי תנן אין אדם נכנס לעזרה לעבודה. ואע"ג דלעבודה לאו דוקא מ"מ מקום הראוי לעבודה בעינן ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"נ נהי דלרש"י אפילו הכנסת חולין בעלמא לעזרה נמי אסור אע"ג דל"ה כעין הקרבה מ"מ היינו דוקא במקום הראוי להקרבה אבל העששיות שהיו מכניסין רק לגג בית הפרוה ששם היתה טבילת הכהן בקודש שהוא מקום שאינו ראוי להקרבת שפיר מכניסין גם עששיות של חולין וא"כ אפשר דהעששיות היו של אותן אשר מטילין אותן למקוה וא"כ הוי עביד בארעא דידי' וכיון דהוי פ"ר שיצרף לא מהני מה שאינו מכוין ויש לצדד בזה, אמנם אע"ג דסייעתא ליכא מ"מ גם תיובתא לא הוי וי"ל דמיירי שהעששיות לא היו של המטיל אותן למקוה והוי רק עביד בדחברא ומותר דשא"מ אף בפ"ר וכנ"ל:

והנה התוס' בפ' הבונה פירשו דקעביד בארעא דחברי' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ובספ"ק דחגיגה דף יו"ד מבואר דהא דמשאצל"ג פטור עלי' הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דצירוף הוי פ"ר רק דמותר משום דהוי כעביד בארעא דחברי' וכמ"ש, וא"כ הטעם משום דהוי משאצל"ג וכמ"ש התוס' ושפיר כתב הרמב"ם והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא הא דמשאצל"ג פטור הוא משום דאינה מלאכת מחשבת וכנ"ל וממילא דצריך הרמב"ם ליתן טעם משום דאין שבות במקדש דהא משאצל"ג הוא רק פטור אבל אסור כמבואר בכמה דוכתי:

ברם דברים שאמרתי טעות הוא שהרי הרמב"ם פסק להדי' בפ"א מה' שבת ה"ז דמשאצל"ג חייב עלי' וא"כ ל"ל דבעביד בארעא דחברי' פטור אפי' בפ"ר כיון דאינו מתכוין הוי אצל"ג דהא חייב במשאצל"ג וא"כ ליתא להנ"ל, וגם בלא"ה אי נימא כמ"ש א"כ תקשי נמי לא אמר אביי נמי מעיקרא כי משני דשא"מ מותר האי דאין שבות במקדש וע"כ אי ס"ל בכה"ת דשא"מ מותר לא צריך כלל לטעמא דאין שבות במקדש והדק"ל:

ובר מן דין גוף הדבר שאמרתי דהא דמשאצל"ג פטור עלי' הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה יש לי בזה הרהורי דברים דהנה בפ' כלל גדול דע"ה בתוס' ד"ה ופי ניחא לי' הק' דבספ"ק דחגיגה משמע דהא דפטר ר"ש משאצל"ג היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה משאצל"ג ע"ש שהניחו בתימא, ולענ"ד נראה דהנה בפ' המצניע דצ"ד בתוס' ד"ה ר"ש פוטר כתבו דמשאצל"ג מקרי כשעושה מלאכה ואינו צריך לאותו צורך כעין שהי' צריכי' לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו וכו' ע"ש, והק' הפנ"י שם א"כ למה איצטריך בחגיגה שם למילף מקרא דמלאכת מחשבת דמשאצל"ג פטור ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומי' דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני, לכנ"ל לחדש פי' אחר שם בגמ' דחגיגה דהנה כך השקלי' וטרי' שם דתני במתני' הלכות שבת וכו' הרי הם כהררי' התלוי' בשערה ופריך מכתב כתיבן, ומשני לא צריכא אלא לכדר' אבא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור ופריך כמאן כר"ש דאמר משאצל"ג פטור ומשני אפ"ת ר"י התם מתקן הכא מקלקל, ופריך מה כהררי' וכו' ומשני מלאכת מחשבת וכו' ולכאו' דברי הגמ' נפלאים דאי טעמא דר"י דפטור בחופר גומא משום דהוי מקלקל וכל המקלקלי' פטורי' הו"ל לתרץ בקיצור התם טעמא לאו משום משאצל"ג רק משום דהוי לי' מקלקל וע"ש בתוס' ד"ה לכדר"א שכתבו ה"ה לשאר מקלקלי' דפטורי' הומ"ל אלא רבותא קמ"ל אע"ג דצריך לעפר מפטר כיון דלא צריך לגומא ודבריהם מחוסרי' תבלין קצת ועיין בתוס' מס' שבת דצ"ד ד"ה ור"ש פוטר שם חשבו כמה מלאכות שאצל"ג וכתבו בתוך דבריהם וחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ובמשכן הוי צריכין לגומא לנעוץ בה או לד"א נראה מזה דבחופר גומא לאו מטעם מקלקל פטור אלא מטעם משאצל"ג ולכאורה הוא נגד גמ' דחגיגה הנ"ל ועיין עוד תוס' ביצה דף ח' ד"ה וא"צ אלא לעפרה שכתבו להדי' משום דהוי משאצל"ג ופטור עלי' והוא פלא לכאורה:

אבל האמת יורה דרכו דלכאורה קשי' לי דתוס' בחולין דף ח' ד"ה מותר לשחוט בה הק' הא בפסחים דע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לע"ז משום תיקן כל דהו שתיקן להוציא מידי אמ"ה ותי' דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכווין אעפ"י שקלקולו יתר על תיקונו אבל לענין נהנה מע"ז לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יתר על תיקונו ע"ש ולפ"ז איך קאמר שם בחגיגה דבחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הו"ל מקלקל הא כיון דצריך לעפרה ולכך נתכוין אף דקלקולו יתר על תיקונו לא מקרי מקלקל לענין שגת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וצ"ע לכאורה, אמנם נ"ל דלק"מ לפמ"ש תוס' בפ' המצניע הנ"ל וכן קורע על מתו או שובר כלים למרמי אימתא אאינשי דביתי' אצל"ג דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע"ג דבהוצאה לא בעי ר"ש שיהא לגמר' כמו שהי' במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אעפ"י שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלי' כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא ע"מ לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלי' צריכי לגופה עד דהו' לגופו ולגופה וכו' מבואר מתוס' אף דגם ר"ש לא בעי אלא צריך לגופו ולא לגופה מ"מ במקלקל בעי גם צריך לגופה, ולפ"ז מדר"ש נשמע לר"י דאף דלא בעי ר"י מלאכה הצריכה לגופה היינו דוקא במתקן אבל במקלקל דכל המקלקלי' פטורי' רק דנימא כיון שיש קצת תיקון מקרי מלאכת מחשבת אבל כיון דא"צ לגופה מודה דפטור, ולפ"ז א"ש כל הנ"ל דה"ק הגמ' אפילו תימא ר"י דס"ל משאל"ג חייב התם מתקן אבל הכא בחופר גומא וכו' מקלקל רק דיתחייב משום קצת תיקון כנ"ל וזה דוקא אם זהו הקצת תיקון צריך לגופה אבל באצל"ג במקלקל מודה דפטור, וזה מדויק מאוד בלשון רש"י שם אפי' תימא ר"י דפליג עלי' מודה בהך גומא דאלו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל היא את חצירו, ולכאורה למאן מודה הא טעמי' דר"ש בחופר גומא משום דאצל"ג וטעמי' דר"י משום מקלקל וכי הא דמקלקל פטור ר"ש אמרה דלודי לי' ר"י, ולפמ"ש א"ש דכאן במקלקל אף שיש קצת תיקון ואינו פטור משום מקלקל מ"מ מודה ר"י דפטור משום דהוי משאצל"ג:

ויש להמתיק עוד יותר דהנה תוס' ד"ה הנ"ל כתבו ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי גבי משכן כמו שפי' הוצרך להשמיענו גבי מר דלא בעינן לעשות לו טס כמו גבי משכן ע"ש פי' דא"צ שיהי' לגופה רק לגופו, והנה באמת טעמא בעי כיון דעיקר משאצל"ג דפטור ידעינן רק משום דבעינן דומי' דמשכן ולמה לא ניבעי נמי צריך לגופה כבמשכן. אמנם לדברי תוס' דחולין הנ"ל א"ש דכמו דממעטי' ממלאכת מחשבת מתעסק ומקלקל ודשא"מ אליבא דר"י גבי שבת לשיטת התוס' כמו כן מרבי' מה דהוי מלאכת מחשבת דחייב כגון בקלקולו יתר על תיקונו, ולפ"ז ודאי מסברא הי' דבעינן לגמרי דומי' דמשכן צריך לגופו ולגופה, אך כיון דבצריך לגופו אף דא"צ לגופה הוי מלאכת מחשבת כיון דצריך לגופה להכי חייב אף דא"צ לגופה, ולפ"ז י"ל דהא דס"ל לר"י דמשאצל"ג חייב ולא בעינן דומי' דמשכן היינו נמי מה"ט גופא דס"ל כיון שהוא מתקן גמור מקרי מלאכת מחשבת אבל במקלקל דאינו נקרא מלאכת מחשבת אלא מחמת תיקון קצת ואם תיקון זה אינו כעין צורך שהי' במשכן א"כ התיקון אינו מלאכת מחשבת כיון דל"ה מלאכה כעין שהי' במשכן והקלקול ודאי לא הוי מלאכת מחשבת משא"כ במתקן אף שאינו לצורך שהי' במשכן מ"מ כיון דאינו מקלקל גוף המלאכה מלאכת מחשבת נקרא, ולפ"ז מתורץ קושי' פנ"י דודאי לר"ש הא דמשאצל"ג פטור ידעינן משום דלא הוי דומי' דמשכן ולא צריך קרא דמלאכת מחשבת והא דאמר בחגיגה כהררי' התל' בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה הוא להיפך למה לר"י במתקן חייב משאצל"ג ובמקלקל פטור לזה אמר דבמתקן משו"ה חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכנ"ל וכיון דהא דפטור משאצל"ג לאו משום מלאכת מחשבת אתאי' עלה אלא משום דלא הוי דומי' דמשכן ממילא יש עוד תשובה שלימה עמ"ש ביישוב דברי הרמב"ם:

והנה עתה באתי לבאר ענין מקלקל אשר ייעדתי בתחילת דברי דמעולם תמהתי הא דקי"ל כל המקלקלי' פטורי' כמבואר במשנה שבת דף ק"ה וברמב"ם פ"א מה' שבת הי"ז מהו ענין מקלקל לפמ"ש תוס' בפ' המצניע הנ"ל במקלקלי' כגון מכבה וסותר וקורע וכו' וחשבו מכבה למקלקל וכן נראה מפרש"י שבת דל"א ע"ב ד"ה לעולם כר"י ס"ל ע"ש ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים מה קילקול והפסד והיזק יש בכיבוי אדרבה הבערה הוי הפסד וקלקול בעצמותו שמכלה העצים או השמן והפתילה עיין רש"י שבת דק"ו ד"ה וברייתא ר"ש אבל בכיבוי מה קלקול והפסד יש:

לכן נ"ל ביאור הדברים ואקדים דברי התוס' שבת דק"ו הנ"ל ד"ה בחובל וצריך לכלבו הק' ור' אבוהו דמחייב אפי' דאינו צריך לכלבו כיון דא"צ כלל הוי משאצל"ג דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרינן בריש הנחנקי' וכו', ותי' דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה ור' אבוהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב ע"ש, וכתב המהרש"א ז"ל שם ויש לדקדק דמתוך הא' קושי' אמאי לא דחו בפשיטת פירש"י בצריך לכלבו דהוי משאצל"ג וא"כ אמאי מחייב ר"ש דהא לא מחייב ר"ש מקלקל אלא בצריך לגופה וכו' ותי' דתוס' דהכא לא משמע להו לדחות פרש"י מכח זה דאיכא למימר לפרש"י בצריך לכלבו ודאי ר"י דמחייב משום דהוא מחייב במשאצל"ג ור"ש פוטר בזה אלא דר"ש מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיה"נ ומשכחת לה בצריך לגופה שהי' סבור לבשל בו קדירה וכיוצא בזה בחובל אי נמי מקלקל גמור בצורך מצוה שאינו מילה דמקרי צריכה לגופה וחייב לר"ש אבל לר"י דפוטר כל המקלקלי' פטור נמי בצריך לגופה עכ"ד:

ודברי מהרש"א ז"ל נפלאי' במ"ש דר"ש מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיה"נ ומשכחת בצריך לגופה שהי' סבור לבשל בו קדירה הלא לדברי רש"י ז"ל כל מבעיר עצים ומבשל בו קדירה הוי משאצל"ג שהרי א"צ לגוף הבערה אלא לבישול וא"כ איך אפשר שאם מבעיר באיה"נ וסבור רק לבשל שיהי' נקרא מלאכה הצריכה לגופה והוא פלא גדול וכבר עמד בזה בספר מג"ש שם:

אמנם נ"ל לקיים דברי חכמים מהרש"א ז"ל דהנה לכאורה נפלאתי במ"ש תוס' דאפי' במקלקל גמור משכחת צריכה לגופה כגון במבעיר באיה"נ והלא כיון דהוא עצים של איה"נ ועומדי' לשריפה ועיין במהרש"א שם דלהכי נקטו תוס' לבשל במקום שסבור ליהנות מאפרו משום דבנשרפין אפרן מותר ובנקברין רק אפרן אסור אבל לבשל גם בנשרפין אסור ואפי' אי מיירי בנקברין מכ"ש דאסור ליהנות מהם שום הנאה אפי' מאפרן וא"כ מה קלקול והפסד יש במבעירן ודאי בעצים של היתר שפיר הוי קלקול שמכלה העצים אבל בעצים של איה"נ מה קלקול שייך בהם, אבל הנ"ל בזה הוא לפמ"ש תוס' שם בדיבור הקדום דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי דר"א סובר דחובל ומבעיר אעפ"י שא"צ לכלבו ואפרו חייב לר"ש דגמר ממילה והבערת בת כהן ור"י סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר"י אפי' צריך לכלבו ולאפרו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר וכו' ע"ש, הנה כי כן מבואר דלר"י נקרא מקלקל אם הוא מזיק ומפסיד דבר במלאכתו כיון שאין דרך בנ"א לעשות הפסד זה בשביל הרוחה זו אמנם לר"ש זה אינו בגדר מקלקל. ונ"ל דלר"ש נקרא מתקן רק אם מביא איזה דבר לידי הוי' כגון מבשל וחורש וזורע וטוחן ולש ואופה אבל אם במלאכתו עושה רק העדר במה שהי' בעולם זה נקרא מקלקל כגון סותר וקורע וכדומה בהערה שמכלה העצים ומעדיר אותם או בחובל עושה העדר הדם והנשמה זה נקרא מקלקל ולהכי בחובל וצריך לדם לא נקרא קלקול שהרי כיון שצריך לדם להיות בעולם לכלבו הרי הוא עושה הוי' הוית הדם בחוץ וכן במבעיר וצריך לאפרו ודאי אם א"צ לאפר א"כ רוצה רק בכליון העצים שהוא העדר אבל אם צריך לעצים לעשות אפר הרי הוא עושה הוית האפר ואף שמ"מ הוא מזיק ומפסיד ע"מ כיון שעושה הוי' נקרא תיקון וכן בשוחט אף דבחי' עומדת לג' דברים מ"מ אם בשחיטתו מתקן תיקון כל דהו להוציא מידי אמ"ה הרי עושה הוי' חדשה בשר מתוקן מאי' אבמ"ה, [ואולי יש לתרץ בזה קושי' תוס' חולין הנ"ל דבע"ז נקרא מקלקל אם מזיק ומפסיד לכן נקרא שוחט מקלקל אבל בשבת נקרא מקלקל אם עושה העדר ובתיקון כל דהוא הרי הוא עושה הוי' ויש להעמיד כן בכונת תוס' בתי'] ולפ"ז לר"ש כיון שעושה הוי' אף שאין דרך בנ"א לעשות יען שהוא הפסד והיזק מ"מ נקרא מתקן ה"נ להיפך אם עושה העדר אף שאינו הפסד והיזק נמי מקרי מקלקל. ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דבמבעיר באיה"נ וחשוב לבשל בהן קדירה מקרי צריך לגופה והוי נמי מקלקל אף דלשריפה עומד ולא עשה שום היזק והפסד מ"מ כיון שלא פעל בישול ע"י הבער זה לא הביא שום דבר לידי הוי' רק העצים הביא לידי העדר שפיר נקרא מקלקל:

ובהכי א"ש נמי גבי כיבוי שכתבו תוס' דהוי מקלקל אף שאינו מפסיד ומזיק בכיבוי מ"מ כיון דכל כיבוי אינו אלא העדר האור שהי' בעולם נקרא מקלקל כמו סותר וקורע ולדעתי זה כלל גדול בענין מקלקל וסותר אין לו:

ובזה יבואו על נכון דברי מהרש"א דלרש"י אליבא דר"ש כל מבעיר הוי מקלקל ועושה רק העדר העצים ואי שעושה הוית הבישול א"כ הוי משאצל"ג. וקשי' לי' למהרש"א א"כ איך משכחת במקלקל ומבעיר צריך לגופא דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בהבערה מ"מ צריך לגופה בעי. וע"ז תי' דר"ש מחייב גם מקלקל גמור כלומר שאינו עושה שום הוי' כגון שמבעיר באיה"נ ומשכחת לה בצריך לגופה היינו אם שורפן לצורך מצות שריפה דאע"ג דלצורך מצוה לא מקרי תיקון מ"מ צריך לגופה חשיב וכמ"ש התוס'. אלא דא"כ קשי' כיון שהבעירן לצורך מצות שריפה הרי הוא מתקן ופועל הוית האפר משא"כ מעיקרא לא הי' יכול ליהנות מהם כיון שהוא איסור הנאה ועיין מ"ש תוס' מס' שבת דק"ה ד"ה הא ר"י דבקורע על מתו במת דידי' מקרי מתקן כיון דאיכא מצוה אע"ג דלקמן משמע דצורך מצוה לא מקרי תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד ע"י קריעה שיוכל לנובשן בכל שעה ואית בי' חימום ובלא קריעה הי' אסור ללבשו. לזה תי' מהרש"א שהי' סבור לבשל בו קדירה וא"צ לאפר וא"כ לא פעל רק העדר והו' מקלקל גמור ומ"מ צריכה לגופה חשוב כיון ששורפו לשם מצות שריפה:

ובמה שכתבתי נתיישב לי קושי' חמודה אשר שמעתי בשם הגאון מו"ה יצחק משה פערלס זצ"ל על דברי התוס' בסוגי' דשבת דף ק"ו ד"ה חוץ מחובל שכתבו ור"ת אומר דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ואחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבמ"ה. והק' הגאון הנ"ל דאכתי תקשי הא דאמרינן בפסחים דע"ג בשוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות וא' הוא משום שבת ואמרינן שם מה תיקן תיקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ והלא לפי המבואר בחולין דל"ג הי' ראוי מפרכסת להיות אסור לב"נ משום אבמ"ה דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' כמבואר בחולין דקכ"א ולב"נ לאו בשחיטה תלי' מילתא רק דמ"מ שרי משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולפ"ז בשוחט בשבת בחוץ לע"ז דבאמת אסור לישראל משום ע"ז ושחוטי חוץ ממילא בעודה מפרכסת אסורה לב"נ משום אמ"ה דל"ש מי איכא מידי וכו' ועיין ביו"ד סי' כ"ז באחרונים ובתב"ש שם אי שייך לענין טריפה מי איכא מידי ואינה ניתרת מאיסור אבמ"ה עד שמתה וא"כ הקלקול הוא קודם התיקון ולמה חייב על איסור שבת והוא פלא לכאורה [ועי' מ"ש על קושי' זו לעיל תשו' ק"ח]:

והנה מאז אמרתי דלק"מ דהנה לכאורה קשי' בכל שוחט בשבת איך יתחייב לדברי תוס' הנ"ל הא הקלקול בא קודם התיקון שהרי טריפה אינו מוליד ועיין ביו"ד סי' נ"ז ובפלתי שם שהאריך בזה וא"כ מיד ששחט מיעוט של וושט או רוב קנה בבהמה כבר עשה קלקול שמקודם הי' עומד לגדל וולדות ולמלאכה ולאכילה ועכשיו אינה ראוי' לולדות ועיין ברש"י חולין דף ח' ועדיין לא תיקן כלום להוציא מידי אבמ"ה ומידי אינה זבוחה ועיין ברמב"ם בפיה"מ דהשוחט בשבת חולין דף י"ד ובחי' הר"ן שם והוא פלא לכאורה.

ולכאורה עלה בדעתי לומר לפי מה שהביא בכנה"ג ביו"ד סי' י' בשם דמשק אליעזר דדוקא בהמה מותר לשחוט בסכין של ע"ז דבבהמה הוי מקלקל יען שבחיי' עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה וכששחטה אינה עומדת רק לאכילה אבל עוף אסור לשחוט בסכין של ע"ז יען שגם בחיי' אינה עומדת למלאכה ע"ש מבואר דוקא אם מפסידה בב' דברים בגיגול ולדות ובמלאכה אז נקרא מקלקל אבל אם מפסידה רק בד"א בגידול ולדות לא נקרא מקלקל כיון שאינה מפסיד ממלאכה כיון שגם בחיי' לא הי' עוף ראוי' למלאכה. ולפ"ז גם בבהמה אם עושה בה מעשה טריפה ומפסידה מגידול ולדות. מ"מ עדיין ראוי למלאכה לא נקרא מקלקל וא"כ בתחילת השחיטה אינו מקלקל כלל ושפיר לא בא הקלקול קודם התיקון. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושי' הנ"ל דאפשר גם בגמר שחיטה ראוי עוד למלאכה עד שתמות ומשמתה פקע איסור אבמ"ה וא"כ אין הקלקול בא קודם התיקון ושפיר חייב משום שבת בפסחים הנ"ל:

אמנם לפמ"ש הכרתי ביו"ד סי' יו"ד סק"ג ובתב"ש שם דאפילו בעוף נמי מקרי מקלקל משום דבחיי' עומדת לגדל ולדות א"כ תקשי כנ"ל הלא בתחילת השחיטה הוא מקלקל ולא מתקן וא"כ גם בשוחט אין התיקון בא בשעת הקלקול. [ובמ"ש לתרץ קושי' הגאון הנ"ל יש לפקפק עוד אפילו אם נאמר כמ"ש ביישוב קושיתו מ"מ אולי דוקא רק בעושה מעשה טריפה ראוי' עוד למלאכה אבל לא בגמר שחיטה גם קודם שתמות כבר נחלשה ואינה ראוי' למלאכה]:

ובלאה"נ סברא זו שכתבתי הוא שיבוש אפילו לדעת דמש"א דודאי בשוחט בסכין של ע"ז שפיר כתב דבעוף כיון שגם בחיים אינו עומד למלאכה רק מפסיד גידול ולדות וכיון שמכשיר העוף לאכילה לא מקרי משום זה לחודא קלקולו יתר על תיקונו וחשיב נהנה אבל במה שמקלקל בתחילת שחיטה שאינה ראוי' לגדל ולדות ולא מתקן מידי ודאי גם משום זה לחודא נקרא קלקול ועיין כעין סברא זו בכרתי סי' יו"ד הנ"ל והדק"ל:

אבל האמת יורה דרכו דמעיקרא לק"מ שהרי שוחט חייב משום נטילת נשמה עיין שבת דע"ה ולחד מ"ד אף משום צובע והנה מלאכה זו דנטילת נשמה או צובע הוא עושה מתחילת השחיטה עד סופה ואין אנו מחוייבין אותו על מלאכה שעשה בתחילת השחיטה רק על מה שעשה בגמר שחיטה. ובמלאכה זו של נטילת נשמה או צובע שעשה עם גמר שחיטתו אין קלקול קודם לתיקון שהרי בגמר שחיטה הוא מוציא מידי אמ"ה ושפיר חייב בשוחט כיון שהתיקן בשעת הקלקול:

אלא דלפ"ז קשי' לי להיפך למה צריכי תוס' לומר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציא מידי אמ"ה הלא ממנ"פ אם אתה צריכת לחיובו לצרף גם מלאכת תחילת שחיטה א"כ הקלקול קודם התיקון ועכצ"ל דאנו מחייבי' אותו רק משום מלאכת גמר שחיטה והרי אז אינו מקלקל ומפסיד כלל שכבר נפסד מתחילת השחיטה מיד שעשה מעשה טריפה לא הי' ראוי' לגדל ולדות. וצ"ל דמ"מ הוא מקלקל לענין מלאכה דקודם שגמר שחיטה היתה ראוי' עדיין למלאכה ואח"כ לא חזי' שוב למלאכה כלל. [אבל לא נראה לומר דגם אח"כ ראוי' למלאכה אלא שהוא קלקול משום שקירב מיתתה ולא תהי' ראוי' למלאכה כשתמות דמשו"ה לא מקרי קלקול וכמ"ש לקמן מדברי הרמב"ם בפיה"מ דשוחט בשבת]:

ובזה נבא לתרץ קושי' הגאון הנ"ל ואקדים דברי הנמ"י בב"ק דף כ"ב גבי אשו משום חציו איתרבאי כאלו בידיו הבעירו כדאמרן ואי קשי' לך א"כ היכי שרי' עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכות ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכות ונגמרת הדלקתה בשבת ולפ"ז הרי הוא כאלו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכ"ש הוא דאלו הכא לא נתכווין להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כונתו הוא שתדלק ותלך בשבת ועכ"ז תנן משלשין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשי' בכל יום כדאמרן כ' בעי' במילתא. שפיר לא קשי' לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבי' לי' מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן לי' הוי לן למפטרי' דאניס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסי' דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השאר בידים חשבינן לי' אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן לי' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמרי' בידים בההוא עידנא דלית בי' איסור חשיב ע"ש. ולפ"ז ה"נ בשוחט בשבת אף שהבהמה מתה אחר זמן רב מחמת שחיטה זו הרי הוא כאלו אגמרי' בידים נטילת נשמה של בהמה זו בשעה ששחט בשבת דאפילו היתה שחיטה יבשתא שלא יצא דם כבחולין ל"ג לענין טומאה מ"מ ודאי חייב משום נטילת נשמה על מיתתה וכיון שביארנו דבכל שוחט קדם קלקול לתיקון אך שאנו מחייבין אותו על מלאכת נטילת נשמה שבסוף שחיטה שבזה התיקון בשעת הקלקול א"כ ה"נ בשוחט בשבת בחוץ לע"ז שפיר מחויב משום שבת על נטילת נשמה שהוא בשעת מיתתה שנחשב כאלו עשאה בשבת ובנטילת נשמה זו הר' תיקונו שמוציאה מידי אמ"ה בשעת קלקולו ושפיר קאמר תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ:

אלא דקשי' לי' בגווי' דאי נימא דאפילו למה דמשני הגמרא תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ אינו מחויב משום שבת רק על נטילת נשמה שבשעת מיתה א"כ למה צריך כלל לומר שתיקן להוציא מידי אמ"ה ומה פריך כלל מה תיקן הלא אפילו אם לא תיקן כלום נמי חייב כיון שבנטילת נשמה זו של שעת מיתה אינו מקלקל ומפסיד כלום שהרי גם קודם שמתה כבר לא היתה ראוי' לא לגדל ולדות ולא למלאכה רק לאכילת הבשר כמו עתה אחרי שמתה וא"כ מיתתה אינה מקלקל ומפסיד כלום. ואין להשיב דהא דאמרינן כל המקלקלין פטורי' לאו דוקא מקלקל אלא כיון דאינו מתקן מקלקל קרי לי' דהרי מבואר בשבת דף צ"ד דאפילו לר"ש לא בעינן אלא צריכה לגופו דהיינו מר לחפור בו וס"ת לקרות בו אבל לגופה דהיינו מר לעשות לו טס וס"ת להגיה לא בעינן וע"ש בתוס' ד"ה ר"ש פוטר דדוקא במקלקלין צריך שיהי' ע"מ לתקן כמו במשכן אבל בהוצאה לא בעינן ע"מ לתקנה אעפ"י שבמשכן היתה הוצאת הנדבה ע"מ לתקנה ויבוארו דבריהם בסמוך אי"ה אלמא אעפ"י דאינו מתקן רק שאינו מקלקל חייב וקשה כנ"ל:

וגם אין לומר דקושי' הגמ' כאן הי' אליבא דר"ש דס"ל משאצל"ג פטור ולפ"ז בשלמא התם במר לחפור בו או ס"ת לקרות בו שפיר הוי צריך לגופו אף שאינו רוצה לעשות לו טס ולהגיה אבל הכא אם אינו מתקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ נהי נמי דבנטילת נשמה של שעת מיתה אינו מקלקל ומפסיד מ"מ הא כל המלאכה של שחיטה הוי משאצל"ג. ז"א דהרי כתבו תוס' בשבת דף ק"ו ד"ה בחובל וצריך לכלבו דחובל ומבעיר באיה"נ שסבור שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה מקרי מלאכה הצריכה לגופה אף שבאמת אינו יכול ליתן לכלבו ולבשל בו מ"מ כיון שהוא חשב כן הוי צריכה לגופה. וה"נ בשוחט בשבת בחוץ לע"ז בשוגג אפילו אם באמת לא תיקן כלום מ"מ משכחת לה צריכה לגופה שהוא הי' סבור שיהי' מותר והרבה נתקשיתי בזה:

ובתחילה עלה בדעתי לומר לפמ"ש התב"ש סי' יו"ד דאפילו אם גם בחיי' אינה עומדת כי אם לאכילה כההוא דריש מסכת ביצה מ"מ מותר לשחוט בו דבחיי' דמי' מרובי' יותר שכ"א קונה אותו ומחזיקו בידו עד שיצטרך לשוחטה משא"כ שחוטה אין לה קוני' כי אם הצריכי' עתה לבשר. ולפ"ז בנטילת נשמה של מיתה נמי איכא קלקול אף דמעיקרא לא היתה ראוי' לא לגדל ולדות ולא למלאכה מ"מ גם לאכילה הו' שוה יותר קודם שמתה מלאח"מ לכן צריך שפיר תיקן קצת להוציא מידי אמ"ה אך מלבד שהוא דוחק קצת אלא דבלא"ה גם התב"ש בעצמו לא ברירא לי' הך מילתא כולי האי:

אבל לפי מה שביארתי דגדר מקלקל אינו דוקא אם הוא מזיק ומפסיד אלא דוקא אם מהוה דבר אז אינו מקלקל אבל אם אינו עושה רק העדר מקרי מקלקל אעפ"י שאינו מזיק ומפסיד א"ש. דודאי גם בנטילת נשמה של מיתת הבהמה אף שבמיתתה אינו מפסיד כלום מ"מ הא אינו פועל הוי' כי אם העדר החיות של בהמה רק בשאר שוחט פועל הוי' שמהוה בשר לאכילה שלא הי' מוכשר קודם שחיטה אבל כאן בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז פריך שפיר מה תיקן כלומר מה הוי' עשה כיון שאסור באכילה ובהנאה. ומשני שעשה הוי' שתיקן בשר לב"נ שלא הי' מוכשר לזה קודם שחיטה:

ובזה יש ליתן מלח ותבלין לגוף סברת התוס' במ"ש שבעי התיקון דוקא בשעת הקלקול ולכאורה הוא כהלכתא בלא טעמא. אמנם הוא הדבר שדברתי שבתי' זה סברו התוס' גם לר"י שאין הקלקול תלוי בהפסד רק בהעדר, ולפ"ז הסברא הוא כך בשלמא בחובל המלאכה הוא משום מפרק עיין רמב"ם פ"ח מה' שבת ה"ז או משום נטילת נשמה עיין תוס' שבת דע"ה ד"ה טפי ניחא לי' כי היכי דליצול צבעי' ובתוס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה דם וכו'. ולפ"ז בחובל גם קודם שיצא הדם כבר נגמרה המלאכה שהי' מפרק דבר מגידולו או נטילת נשמה ממקומה. ובזה אינו פועל רק העדר ואף שאח"כ בא הדם מחמת מלאכתו מ"מ זה אינו אלא מסובב ממלאכתו ולא עצם המלאכה ועצם המלאכה אינו אלא פעולת העדר ובמה שנעדר הדם ממקומו לא נפעל בזה שום הוי', וכן בהבערה אין מלאכת הבערה לעשות אפר ואפילו לא יהי' אפר בעולם נגמרה מלאכת הבערה בהבערת העצים וא"כ הוית האפר אינו עצם המלאכה רק סיבה ממלאכת הבערה ועצם מלאכת הבערה הוא כליון והעדר העץ לכן פטור לר"י דס"ל דעצם המלאכה צריך להיות שמהוה דבר אבל אם עצם המלאכה הוא רק העדר אינה מלאכה להתחייב עלי' אף אם מסובב מזה הוי', אבל בשוחט עצם המלאכה של נטילת נשמה דשעת מיתה פועל הוי' בשר מתוקן מידי אמ"ה לאכילה ור"ש ס"ל אליבא דר' יוחנן דאף אם עצם המלאכה אינה הוי' רק העדר מ"מ כיון שנצמח ממנה הוי' לא מקרי מקלקל גב' חובל ומבעיר דגמר ממילה והבערת בת כהן והוי מלאכה להתחייב עלי' ולכן חייב בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, וזה שכתבו תוס' דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה שעושה המלאכה אלא לאחר מכאן דאחר שנעשית חבורה היינו מלאכת חבורה שהוא העדר בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול, כלומר בשעת מלאכת ההעדר בא התיקון והוי' שמוציאה מידי אמ"ה:

ובזה יובן דבר לאישורו מ"ש תוס' שבת דף צ"ד ד"ה ור"ש פוטר ומכבה גחלת שלא יזיקו בה רבים וכו' א"צ לגופן שבמשכן לא הי' כיבוי אלא לעשות פחמי' ומיתקנין ע"י כיבוי זה שיהיו ראוי' למלאכת הצורפי' וכו' וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריך לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה כגון שהבנין האחרון טוב יותר מן הראשון כדמוכח וכו' עד במקלקלי' כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהי' ע"מ לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלין צריכי לגופה עד דהוי לגופו ולגופה וכו' ועיין במהרש"א שם ושבת דל"א בתוס' ד"ה וסותר ע"מ לבנות במקומו והנה מה שהי' לרבותינו בעלי תוס' ז"ל לסברא פשוטה דבמקלקל צריך שיהי' ע"מ לתקן ובלא זה ל"ה צריך לגופה לכאורה לא ידעתי בזה טעם כעיקר דאורייתא לחלק בין הוצאה דמקרי צריכה לגופה ואף שאינו מתקן גוף הדבר ובמקלקלי' בעי דוקא ע"מ לתקן ובפרט מ"ש שצריך שיהי' ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה, ולפמ"ש א"ש כיון דמקלקל מקרי אם עושה העדר וזה אינו מלאכה לכן צריך להיות דוקא ע"מ לעשות הוי' סותר ע"מ לבנות וקורע ע"מ לתפור ומכבה ע"מ להדליק, אלא דגם בזה תקשי הא עתה עושה רק העדר רק שיעשה אח"כ הוי' לזה כתבו דצריך שיהי' ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה וא"כ שפיר פועל הוי' בסותר עשה הוי' שפינה מקום לבנין טוב ובכיבוי עשה הוי' פחמי' או פתילה שידליק יותר טוב וכן בקורע עשה הוי' בגד שיהי' נאה ומשובח יותר:

ובדברי תוס' אלו עלה בידי ליישב דברי הרמב"ם בפיה"מ דהשוחט בשבת חולין די"ד שכתב ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שתהא אסור, דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול ע"ש, והקשו עליו דא"כ מה פריך שם בגמ' ונוקמא במזיד כר"מ הא לדברי הרמב"ם במזיד שחיטתו פסולה ובמתני' שחיטתו כשירה קתני:

ולענ"ד נראה דעיין בחי' הר"ן שם כשהביא שיטות האומרי' כדעת הרמב"ם הנ"ל כתב עלה ואין זה אצלי כלום דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור ע"ש, ולכאורה עלה בדעתי דהרמב"ם וסייעתו סוברי' כדעת דמשק אליעזר הנ"ל דעוף אסור לשחוט בסכין של ע"ז כיון שאינו עומד למלאכה ואינו מקלקל רק לענין גידול ולדות לא מקרי קלקול, ולפ"ז בתחילת השחיטה כיון שאינה אלא טריפה, שאינו מוליד אבל עדיין ראוי' למלאכה לא מקרי מקלקל, אמנם הר"ן ס"ל כדעת הפלתי ותב"ש דגם בעוף משום גידול ולדות לחודא נקרא קלקול לכן כתב שפיר דבתחילתה שחיטה הו"ל מקלקל:

אלא דבזה לא הונח לי דאכתי תקשי על הר"ן הלא משיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מושט וקנה וכמ"ש הרמב"ם בתחילה ואז עדיין לא קלקל כלום שהרי עדיין לא עשה מעשה טריפה ועוד ראוי לגדל ולדות ולמלאכה וא"כ אז נעשה מומר וא"כ שחיטתו פסולה אח"כ, ואין לומר דעכ"פ מתקן ל"ה אז וכיון דאינו מתקן לא הוי מלאכה שיעשה מומר שהרי הוכחתי לעיל דלא בעינן שיהי' מתקן דוקא רק שלא יהי' מקלקל ואולי יש בזה גם קצת תיקון שתיקן הסימני' שיהי' ראוי לשחיטה ע"י חתיכת העור שהרי החליד הסכין תחת העור ושחט הוא ספק נבילה עיין דף ל' ע"ב וביו"ד סי' כ"ד ס"ז וא"כ בחתיכת העור לא הוי עכ"פ קלקולו יתר על תיקונו:

ובתחילת השקפה אמרתי דר"ן ס"ל כשיטת רש"י שבת דף ק"ו דלר"ש דמשאצל"ג פטור עלי' אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לקדירתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שאצל"ג הוא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב ע"ש ד"ה וברייתא ר"ש, ולפ"ז י"ל דר"ן ס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור ולא ילפינן ממילה דהתם תיקון מצוה הוי תיקון כדאמר ר' אשי שם אליבא דר"י ובמשאצל"ג ס"ל כר"ש דפטור וא"כ בחתיכת העור הוי משאצל"ג רק כדי לעשות מלאכה אחרת לשחוט הסימני' ובלא מקלקל פטור וכשמתחיל לשחוט הסימנים שוב הוי מקלקל ופטור ודברי הר"ן נכונים ועיש"ה בשבת הנ"ל ובמהרש"א ומג"ש שם ותבין. ולפ"ז למה דפסק הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה"ז כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' שפיר כתב דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר נעשה עומר דאז שפיר הוי מתקן ולא מקלקל וכנ"ל ואי דהוי משאצל"ג הא לשיטת הרמב"ם חייב עלי', אבל בגמ' פריך שפיר ונוקמא במזיד וכר"מ ונימא דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטורי' עלי' וא"כ שפיר אפי' במזיד שחיטתו כשירה וכנ"ל בשיטת הר"ן ז"ל:

אמנם לפמש"ל אין אנו צריכין לכל זה בשיטת הר"ן ז"ל אלא דס"ל דמקלקל מקרי אפילו אינו מזיק ומפסיד כלום רק שעושה במלאכתו העדר ולפ"ז שפיר כתב דבתחילת השחיטה הו"ל מקלקל גמור ואפי' בחתיכת העור שעדיין לא הפסיד כלום כנ"ל מ"מ הא לא פעל הוי' רק העדר ומקרי מקלקל אבל הרמב"ם ס"ל דמקלקל מקרי אם מזיק ומפסיד לכן בתחילת השחיטה ומכ"ש בחתיכת העור לא נקרא מקלקל כמ"ש לכן כתב שפיר דבמזיד נעשה מומר מתחילת השחיטה ושחיטתו פסולה:

איברא מ"ש לתרץ דברי הרמב"ם מן הגמרא ליתא ואם תחילת דברי פיהו שכלות אבל סוף דבריו שכתב שבתחילת שחיטת הסימנים נעשה מומר לחלל שבת וע"כ ס"ל דגם אז לא הוי מקלקל כנ"ל. ושחיטת תחילת הסימנים הא הוי צריכה לגופה מוקשי' מן הגמ' דפריך ונוקמא במזיד וכר"מ. הא במזיד נעשה מומר מתחילת שחיטת הסימנים ואיך קתני במתני' דשחיטתו כשירה:

ובר מן דין במ"ש לדעת הרמב"ם דמשו"ה לא מקרי מקלקל בתחילת שחיטת הסימנים משום דאז לא הפסיד עדיין לענין מלאכה רק לענין גידול ולדות וזה לא מקרי קלקול כמ"ש דמש"א לענין שחיטת עוף בסכין של ע"ז יש לפקפק כמש"ל דשם אמרינן דתיקון שמכשיר הבשר לאכילה יתר על קלקול גדול ולדות משא"כ בתחילת שחיטת סימנים שעדיין לא תיקן כלום ודאי גם קלקול לענין גידול ולדות מקרי מקלקל:

וגם בגוף הדבר אם הטריף הבהמה לא מקרי מקלקל לענין מלאכה אני נביך דנהי דעתה ראוי' עדיין למלאכה עד שתמות מ"מ גרם הפסד לענין מלאכה שתמות קודם זמנה ולא יהי' יכול לעשות בה מלאכה. ולא מיבעי' למ"ד טריפה אינה חי' יב"ח ודאי גרם הפסד שתמות מחמת מעשיו אלא אפילו למ"ד טריפה חי' נמי גרם הפסק חיות שלא תהי' חי' זמן מרובה כאלו לא נטרפה כמ"ש תוס' חולין דף ק"מ ד"ה טריפות מחיות נפקא ע"ש וא"כ גם בתחילת שחיטת סימנים שנטרפה הבהמה גרם הפסד לענין מלאכה וצל"ע בזה:

ועתה הבא נבא לבאר הספק שבריש דברינו דאם קורע ע"מ לתפור ולא תפר אח"כ ומוחק ע"מ לכתוב ולא כתב וכו' וא"כ לא תיקן כלום רק קלקול אם חייב. ועפ"ז ועפ"ד תוס' בשבת דצ"ד הנ"ל נמצאו מענה וניישב לנכון דברי הרמב"ם בפיה"מ חולין די"ד הנ"ל דהנה לכאורה נראה ברור דמקלקל ע"מ לתקן אף שלא תיקן אח"כ נמי חייב דאל"כ תקשי למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה איך משכחת לה שיתחייב מיתת ב"ד בקורע ומוחק וסותר ומכבה כיון דבכולן בעי ע"מ לתקן דהיינו לתפור ולכתוב ולבנות ולהבעיר וא"כ בשעת קריעה או מחיקה הוי התראת ספק שמא לא יתפור ולא יכתוב ולא יתקן ויפטר ומה שמתרין אותו בשעת התיקון לא מהני דהא התראה בשעת עבירת הלאו בעי' וליכא עי' מכות דט"ו ע"ב וברש"י ותוס' שם ובשבועות ד"ג ובתוס' ד"ה אבל אוכל ובשבועות דף כ"ז וא"ל דלמ"ד ל"ש התראה אה"נ דלא מתחייב מיתת ב"ד בכל הני עי' רש"י ריש שבת שכתב ועל ב' אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א מה' שבת ה"ב עיי"ש שכתוב ג"כ כלשון רש"י ז"ל:

ועוד דגמ' ערוכה הוא פ"ק דשבת ד"ו ע"ב איסי בן יהודא אומר אבות מלאכות מ' חסר א' ואינו חייב אלא אחת ומסיק דה"ק אינו חייב על אחת מהן ופירשו שם רש"י ותוס' דלענין חיוב סקילה קאמר דאינו חייב על א' מהן אבל חטאת בשוגג מחויב בכולהו והנה בכלל מ' אבות מלאכות איכא קורע ומוחק וסותר ומכבה ואי נימא דלמ"ד התראת ספק ל"ש התראה בכל אלו אינו חייב סקילה למה אמר דרק על אחת אינו חייב הא איכא טובא. וא"ל דלא הוי התראת ספק שודאי יתפור ויכתוב ויבנה ויבעיר שהרי רק ע"מ כן קורע ומוחק וסותר ומכבה ועי' תוס' מכות דט"ו ד"ה במאי קמיפלגי ובתוס' שבת ד' ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה ובתוס' גיטין דל"ג ד"ה ואפקעינהו ז"א דמי יימר שיהי' סיפוק בידו לעשות אשר זמם שמא לא יהי' בידו ועי' תוס' גיטין דפ"ב ד"ה שר"א מתיר ובראשוני' שם וא"כ הו"ל התראת ספק ואיך יתחייב סקילה אלא ודאי דמקלקל ע"מ לתקן אע"פ שלא תיקן נמי חייב:

ועוד דהא ודאי אפי' אם נאמר דבמקלקל ע"מ לתקן אינו חייב אלא א"כ מתקן אח"כ מ"מ לא בעי' שיעשה התיקן דוקא בשבת אלא אפי' אם מתקן אח"כ בחול נמי חייב על מלאכת הקלקול שעשה בשבת ע"מ לתקן דאלת"ה תקשי הא מנה בפ' כלל גדול בתוך מ' אבות מלאכות קורע וסותר ומכבה ומוחק ואי נימא דבהנהו כולהו לא מחייב עד שיתפור ויבנה ויבעיר ויכתוב אח"כ בשבת בצרי להו אבות מלאכות ממנינם נהי נמי דהא ל"ק אם נאמר דבעי' דוקא שיעשה אח"כ מלאכת התיקון בשבת א"כ ת"ל דמחייב משום מלאכת התיקון וא"כ אין כאן אלא ל"ה חטאות דעל ד' מלאכת הקלקול הא אין כאן חטאת דא"ל דאם עושה אח"כ מלאכת התיקון מחויב ב' חטאות על מלאכת התיקון ועל מלאכת הקלקול שהי' ע"מ לתקן מ"מ כיון שאינו חייב על מלאכה זו בפני עצמה עד שיעשה עוד מלאכה בשבת אינו ראוי' לחשבו במנין אבות מלאכות אלא ודאי אפילו עושה התיקון אח"כ בחול נמי חייב ולפ"ז אם א' קרע או כיבה בשבת ע"מ לתפור או להבעיר יהי' אסור לתפור או להבעיר אפילו בחול דאם לא יתפור ויבעיר הא לא עשה איסור למפרע ואם יתפור ויבעיר עשה איסור למפרע וזה לא שמענו מעולם שימצא איסור מלאכה בחול אלא ודאי נראה דאפילו אינו מתקן אח"כ מ"מ כיון ע"מ לתקן חייב:

ועוד נ"ל ראי' לזה מכריתות דף כ' ע"ב דקאמר כגון שנתכוין לכבות ולהבעיר דת"ק ס"ל כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת וכו' וא"כ אינו מחויב חטאת על הבערה רק על הכיבוי. ואי נימא דבמכבה ע"מ להבעיר אינו חייב אלא כשמבעיר אח"כ איך אפשר שהבערה יגרום חיוב חטאת על הכיבוי כיון שבהבערה עצמה ליכא חיוב חטאת אלא ודאי שחייב במקלקל ע"מ לתקן אף שאינו מתקן אח"כ כיון שחשב לתקן הוי מלאכת מחשבת ועיין תוס' ישינים שבת דף כ"ט ע"ב:

ועיין בתוס' שבת דף ע"ג ד"ה מכדי מכרב כרב ברישא שכתבו לא שייך למידק הכי בהא דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא דפת נקט כסדר לבד מחרישה ע"ש מזה מוכח כמ"ש דאי נימא דבמכבה ע"מ להבעיר אינו חייב עד שיבעיר אח"כ א"כ בדקדוק תני המכבה והמבעיר אחר הכיבוי דבלא"ה לא מחייב אכיבוי ואדרבה תקשי להיפך למה לא קתני הקורע והתיפר וכן המוחק ואח"כ הכותב וכן הסותר ואח"כ הבונה אלא ודאי כמ"ש דחייב מקלקל ע"מ לתקן אעפ"י שלא תיקן:

וטעמא מדוע יתחייב באמת כיון שלא תיקן הר' הוא מקלקל גמור ומה בכך שעשה על מנת לתקן כיון שלא בצע אשר זמם ונראה לי עפ"י דברי תוס' בחולין דף ח' שהבאתי לעיל דאע"ג דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דקלקולו יתר על תיקונו מ"מ חייב בשוחט בשבת כיון דיש תיקון קצת חשיב מלאכת מחשבת דלכך נתכוין ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש. ולפ"ז ה"נ כיון דהא דכל המקלקלי' פטורי' היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת דמשו"ה אמרי' בכריתות די"ט הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אע"ג דפטור דמתעסק הוא משום דלא הוי מלאכת מחשבת ועי' תוס' שבת דע"ה ד"ה מתעסק. וא"כ כשמקלקל ע"מ לתקן שפיר חייב אע"ג דלא תיקן כיון דלהכי נתכוין לתקן שפיר הוי מלאכת מחשבת:

אך מה שנראה כסותר לזה המה דברי התוס' בהאורג ק"ו ד"ה בחובל וצריך לכלבו שהבאתי לעיל שכתבו דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' הרי מבואר בהדי' דאעפ"י שהוא חשב לתקן שהרי משו"ה הוי צריכה לגופה מ"מ כיון שבאמת לא תיקן רק קלקל כיון שהוא איה"נ מיקרי מקלקל ולא אמרי' דהוי מלאכת מחשבת יען שלכך נתכוין לתקן. וה"נ במקלקל ע"מ לתקן ולא תיקן נמי נימא אף דלכך נתכוין לתקן מ"מ כיון שלא תיקן הוי קלקול ולא מיקרי מלאכת מחשבת:

אבל אחר היישוב יראה דאין מזה סתירה כלל ויש לחלק בסברא בשלמא במקלקל ע"מ לתקן כגון קורע ע"מ לתפור יותר טוב או סותר ע"מ לבנות יותר טוב. הנה בשעת הקלקול הי' דעתו לתקן ואם הי' מתקן באמת אז הי' הקלקול הזה אתחלתא דתיקון ועי' בכפ"ת סוכה דל"ג וא"כ בשעת המלאכה הי' תיקון באמת ולא בטעות. רק שאח"כ יען שלא תיקן נעשה מזה קלקול למפרע ממילא בשעת המלאכה הי' מלאכת מחשבת באמת ולא אמרי' איגלאי מילתא למפרע שלא הי' מלאכת מחשבת אבל בגונא דתוס' אף שהוא סבור שהוא מתקן אבל מחשבתו היתה בטעות שבאמת הי' מקלקל מיד בשעת המלאכה רק שהוא לא ידע שפיר כתבו דהוי מקלקל גמור ומחשבה בטעות לא מקרי מלאכת מחשבת:

ואם כנים דברינו אלה ל"ק קושי' חידושי הר"ן על הרמב"ם הלא בתחילת השחיטה הוא מקלקל ואיך נעשה מומר. ז"א דלפי הנ"ל אם מתחיל לשחוט אדעתא שיגמור שחיטתו הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כסותר ע"מ לבנות שהרי בסוף השחיטה הוא מתקן וא"כ אפי' לא גמר שחיטתו אח"כ דנמצא שהי' מקלקל בתחילת השחיטה מ"מ חייב כיון שהי' דעתו לתקן. וממילא דאם גומר שחיטתו אח"כ בשני העלמות ודאי דחייב שתים כמו בסותר ע"מ לבנות ובנה שחייב ב' משום סותר ומשום בונה דאל"ה בצרי להו אבות מלאכות. ה"נ חייב על נטילת נשמה של תחילת שחיטה וסוף שחיטה וא"כ שפיר כתב הרמב"ם באם שחט במזיד כיון שהי' דעתו לגמור שחיטתו ממילא בתחילת השחיטה נעשה מומר וכשיגמור שחיטתו הרי הוא מומר ושחיטתו פסולה:

אמנם לדברי התוס' דהמצניע שהבאתי לעיל דכתבו דבסותר ע"מ לבנות אינו חייב אלא אם מתקן יותר ממה שהי' בתחילה כגון שהבנין האחרון טוב יותר מהראשון וכן בכל מקלקל ע"מ לתקן כגון בכיבוי לעשות פחמי' שפחמי' טובי' יותר מהעצים למלאכת הצורפי' וכן בכולם ליתא להנ"ל שהרי כבר הקשו בתוס' חולין ד"ק למה אמרי' דמותר לשחוט בסכין של ע"ז דמקלקל הוא ובשוחט בשבת בחוץ לע"ז אמרי' דחייב משום שבת משום דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ. ותי' דבשוחט ודאי קלקולו יתר על תיקונו שהרי בחיי' עומדת לג' דברי' לגדל ולדות ולהרישה ולאכילה ולהכי מותר בע"ז דלא חשיב נהנה אבל לענין שבת חייב כיון דאיכא תיקון קצת הוי מלאכת מחשבת דלכך נתכוין עיי"ש. ולפ"ז התינח בגמר שחיטה שתיקן באמת שפיר אמרי' משום תיקון קצת חשיב מלאכת מחשבת אבל בתחילת שחיטה דהוי מקלקל גמור רק דכתבתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן כמו סותר ע"מ לבנות. ובסותר ע"מ לבנות הא אינו חייב אלא אם הוא ע"מ שיהי' מתקן יותר ממה שהי' בתחילה. וכאן אפי' אם גומר שחיטתו אינו מתקן יותר מבתחילה אדרבה הוא מקלקל ואינו מתקן רק תיקון קצת כמו"ש התוס' וא"כ בתחילת השחיטה לא הוי מקלקל ע"מ לתקן יותר טוב אלא לתקן תיקון פורתא והדר הו"ל מקלקל בתחילת השחיטה ואיך יעשה מומר:

הן אמת דזה תלי' בשני פירושי' שהארכתי לעיל בענין מקלקל דודאי אם מקלקל מיקרי רק אם מזיק ומפסיד ומתקן מיקרי כשמרויח וא"כ מה שכתבו תוס' דבסותר ע"מ לבנות צריך ך להיות מתקן יותר ממה שהי' בתחילה היינו שלא די אם תיקונו שוה לקלקולו ורווחו להפסדו שיצא זה בזה אלא שיהי' רווחא טפי ממה שהי' לו בתחילה וא"כ בשחיטה אינו מתקן יותר אפי' בגמר שחיטה מבתחילה. שהרי אף שמרויח קצת שמוכשר לאכילה מ"מ מפסיד יותר בגידול ולדות ובמלאכה. ושפיר לא מיקרי בתחילת שחיטה מקלקל ע"מ לתקן. אבל לפי' השני שכתבתי דלא איכפת לן כלל אי מרויח או מפסיד במלאכתו רק אם עושה הוי' נקרא מתקן ואם עושה העדר נקרא מקלקל. ולפ"ז אין כונת תוס' בסותר ע"מ לבנות יותר טוב מבתחילה. שירויח ע"י סתירה זו אלא אפי' אם מפסיד מ"מ פעל הוי' שפינה מקום לבנין טוב מראשון וכמ"ש לעיל באריכות. וא"כ בשחיטה נמי אף שבגמר שחיטה נמי מפסיד יותר בגידול ולדות ומלאכה ממה שמרויח בהכשר הבשר מידי אמ"ה. מ"מ בענין אכילת הבשר פעל הוי' שעתה מוכשר יותר לאכילה מבתחילה. וא"כ גם בתחילת השחיטה נכון מה שכתבתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן יותר טוב לאכילה ממה שהי' בתחילה:

אבל עכ"פ אם נאמר דמקלקל היינו אם מפסיד ליתא למ"ש ביישוב קושי' הר"ן על הרמב"ם לכאורה אמנם אחרי העיון דברי הרמב"ם נכונים דתוס' דייקי בלישנייהו וכתבו וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה כגון שהבנין האחרון טוב יותר מהראשון וכו' מבואר מדבריהם דדוקא לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור עלי' הוא דאינו מחייב במקלקל ע"מ לתקן אלא בע"מ לתקן יותר טוב ממה שהי' בתחילה אבל אם אינו יותר טוב לא הו' מלאכה הצריכה לגופה אבל לר"י דס"ל דמשאצל"ג חייב עלי' ודאי חייב במקלקל ע"מ לתקן אפי' באינו מתקן יותר טוב משהי' בתחילה וכן מורי' שם סוף דברי התוס' עיי"ש. ולפ"ז למה שפסק הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה"ז כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' וא"כ לא בעי' במקלקל ע"מ לתקן דוקא יותר טוב ממה שהי' בתחילה א"כ שפיר כתב הרמב"ם דבמזיד שחיטתו פסולה דמשיתחיל לשחוט הסימנים נעשה מומר ואי דהוי מקלקל הא הוי ע"מ לתקן כמו"ש ואי דלא הוי תיקון יותר טוב מבתחילה. הא לשיטתו דמשאצל"ג חייב עלי' לא בעי' כלל תיקון יותר טוב אבל בגמ' פריך שפיר ונוקמא במזיד כר"מ ונימא דס"ל לתנא דמתני' כר"ש דמשאצל"ג פטור וא"כ שפיר שחיטתו כשירה דלא נעשה מומר בתחילת שחיטה דהוא מקלקל ואי דהוי ע"מ לתקן הא אי פטור במשאצל"ג בעי' תיקון יותר טוב וכאן לא הוי תיקון יותר טוב ודברי הרמב"ם אמורי' אליבא דהלכתא דקי"ל כר"י דמחייב משאצל"ג:

ומה מאוד מתקו לי בזה דברי הרמב"ם שכתב תחילה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מהושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת וכו' היינו בתחילה כתב שנעשה מומר ע"י חתיכת העור דאז הוי מתקן הסימני' לשחיטה כמש"ל ואינו מקלקל כלום ואף דהוי משאצל"ג הלא להרמב"ם חייב עלי' כמש"ל אבל בשחיטת מיעוט סימני' לכאורה י"ל דלא נעשה מומר דהוי מקלקל. ונ"מ אם כבר נחתכה העור אז שחיטתו כשירה אפי' במזיד ואם תרצה לבאר יותר דמקלקל ע"מ לתקן תיקון שאינו יותר טוב נמי חייב. נוכל לומר שגם בשחיטת תחילת הסימנים הוי מומר וכנ"ל:

איברא דיש לי עדיין קצת מקים עיון בזה. ואקדי' דברי תוס' בחולי' ד"ח בד"ה מותר לשחוט בה שכתבו אע"ג דבסוף פ' אלו דברי' פסחים דע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט. בשבת בחוץ לע"ז משום תיקון כל דהו שתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ עי"ש מה שתי' והנה דברי תוס' נפלאים למה הביאו ממרחק לחמם להקשות מסוגי' דפסחי' הלא היו יכולי' להקשות ממשנה דלקמן השוחט בשבת וכו' אעפ"י שמתחייב בנפשו, וממשנה דפ' כלל גדול דחשיב שוחט במספר ארבעים חסר אחת אבות מלאכות וק' איך יתחייב שוחט הלא הוא מקלקל וכבר עמדו בזה גדולי האחרוני':

ולענ"ד נראה לחדש דבר דכבר הבאתי לעיל דברי התוס' דפ' האורג דק"ו שכתבו דמשו"ה חשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא בשעה זו אלא לאח"כ דלאחר שנעשי' החבורה בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אמ"ה עיי"ש והסברתי דבריהם לעיל דאם עצם המלאכה הוא קלקול כגון בחובל שעצם המלאכה הוא שנעתק הדם ממקומו. וזה הוא קלקול, ומה שבא לחוץ שיהי' דם לכלבו שהוא תיקון, זה אינו שייך להמלאכה של מפרק ונטילת נשמה מקרי מקלקל ופטור, אבל בשוחט מחויב על עצם המלאכה של נטילת נשמה, שהוא תיקון להוציא מידי אמ"ה, ולפ"ז יש לומר ג"כ סברא להיפך דאם התיקון בא קודם הקלקול מחייב טפי לענין שבת ולא תקשי קושי' התוס', והוא כך די"ל לעולם בשבת נמי בעי' תיקונו יתר על קלקולו כמו בע"ז ואל"ה הו"ל מקלקל כדעת התוס' בקושיתם אלא דמה שמקלקל לענין גידול ולדות לחוד לא מיקרי קלקול נגד מה שמכשיר הבשר מידי אמ"ה כדעת דמש"א הנ"ל דמותר לשחוט עוף בסכין של ע"ז ולפ"ז בשוחט בשבת התיקון הוא קודם הקלקול שהרי מיד ששחט בה שנים או רוב שנים נגמר התיקון שאין כאן איסור אמ"ה והקלקול עדיין לא בא שהרי מה שאינה ראוי' לגידול ולדות לא מיקרי קלקול ולמלאכה היתה ראוי' עדיין מצד מלאכת נטילת נשמה זו שעשה עד עתה שהרי עדיין היא חי' שע"י מעשה זו תמות ולא תהי' ראוי' למלאכה מ"מ זה הנטילת נשמה של שעת מיתה אינה עצם המלאכה שאנו מחייבי' אותו עלי' רק על נטילת נשמה שקודם מיתה בשחיטת רוב סימני' ונטילת נשמה זה הוא תיקון ולא קלקול משא"כ בשוחט בסכין של ע"ז דלא תלי' בעשיית מלאכה רק אם נהנה מע"ז שפיר אמרי' דהוי מקלקל ולא נהנה, כיון שעכ"פ מעשיו גרמו שתמות ולא ראוי' למלאכה ולא לגידול ולדות ולא מקשו תוס' מידי:

איברא התוס' הקשו שפיר משוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב משום תיקון אמ"ה לב"נ ושם כששחט הסימני' עדיין אסורה משום אמ"ה כל זמן שמפרכסת דהא מפרכסת הרי היא כחי' ולדידהו לאו בשחיטה תליא מילתא, ולא שרי רק משום מי איכא מידי וכאן דאסור באמת לישראל לא שייך מי איכא מידי וא"כ אין התיקון בא עד שתמות ואז הקשו תוס' שפיר קלקולו יתר על תיקונו, שבמיתתה קלקל לענין מלאכה ולענין גידול ולדות, והוצרכו לתי' דבשבת חייב אף בקלקולו יתר על תיקונו משום מלאכת מחשבת והא תינח משוחט בשבת בחוץ לע"ז אבל מכל שוחט בשבת ל"ק כלל די"ל כתי' שלי הנ"ל ודברי התוס' המה בדקדוק:

העולה מדברינו דבשאר שוחט בשבת י"ל דמחויב על מלאכה אשר התיקון הוא יותר מהקלקול וא"כ אי נימא דבשחיטת תחילת הסימני' הו' כמקלקל ע"מ לתקן הא הוי ע"מ לתקן יותר טוב מבתחילה וא"כ חייב גם לר"ש דפוטר במשאצל"ג והדק"ל מה פריך בגמ' ונוקמא במזיד כר"מ הא א"כ נעשה מומר בתחילת שחיטה ואיך קתני במתני' דשחיטתו כשרה:

נחזור לראשונות במ"ש בפתח דברי על דברי הרמב"ם בפ"ב מעבודת יו"כ ובפי' המשנה יומא דל"ד דלהכי צריך הרמב"ם טעמא דאין שבות במקדש משום דס"ל דצירוף הוי פסיק רישא רק דלא ניחא לי' משום דעששיות אינן של המטיל וא"כ הוי משאצל"ג דפטור אבל אסור ולהכי נמי צריך הרמב"ם בפי' המשנה טעמא דמלאכת מחשבת משום דהא דמלאכה שאצל"ג פטור משום מלאכת מחשבת אהאי' עלה כדאמר בחגינה דף י', ליתא מתרי טעמי חדא דהרמב"ם פסק דמשאל"ג חייב כר"י ושנית דהוכחתי דמשאצל"ג לאו משום מלאכת מחשבת פטור רק משום דלא הוי דומי' דמשכן:

אמנם דעת הערוך הובא בתוס' יומא דל"ד ד"ה הני מילי ובתוס' כתובות דף וי"ו ד"ה האי מסוכרייתא וכו', ועוד בכמה מקומות בתוס' ורא"ש דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר אפי' לכתחילה והביא הרבה ראיות לדבר ובתוס' דחו ראיות שלו עי"ש היטב עכ"פ לדעת הערוך מוכח דהא דפטור בפ"ר דלא ניחא לי' לאו מטעם דהוי משאצל"ג אתאי' עלה דא"כ אפי' לר"ש הי' אסור לכתחילה עכ"פ דהא במשאצל"ג אפי' ר"ש דפוטר מודה דפטור אבל אסור כמבואר בכמה דוכתא עי' תוס' שבת דף ק"ז ד"ה וממאי ותוס' כתובו' דף ה' ד"ה את"ל ושם ד"ו בד"ה ואם להוציא ובמהרש"א שם אלא טעמא אחרינא איכא ולקמן יבואר טעם לשבח בזה:

ובהכי יובן דבתוס' הנ"ל תמהו על שיטת הערוך מהא דמחט של יד ליטול בה את הקוץ בשבת קכ"ב דלא שרי לכתחילה אלא משום צערא אבל אל"ה הוי אסור ואמאי והלא הוא דשא"מ שאינו מכוין לעשות חבורה רק להוציא הקוץ ואי דהוי פסיק רישא כמו שכתבו תוס' בסנהדרי' דפ"ה בד"ה ור"ש מ"מ הא הוי פ"ר דלא ניחא לי' והי' לו להיות מותר לכתחילה לשיטת הערוך אפי' שלא במקום צערא ולכאורה דברי תוס' תמוהין ולדידהו מי ניחא והלא שם בהנחנקי' קאמר דמותר אליבא דר"ש גבי מחט של יד משום דהוי משאצל"ג ולמה לא אמר דמותר משום דהוי דשא"מ ועי' פנ"י בכתובות דף ה' שעמד בזה, אבל באמת לק"מ דהרי לשיטת התוס' הא דשרי' פ"ר דלא ניחא לי' היינו משום דהוי משאצל"ג כמ"ש בשבת דף ק"ג, ובאמת לא שרי אלא אליבא דר"ש דפוטר במשאצל"ג אבל אליבא דר"י אף דסובר גבי שבת דשא"מ מותר כמ"ש תוס' ביומא דל"ד ובשבת דמ"א ובסנהדרי' דפ"ה ובכמה דוכתא, מ"מ בפ"ר דלא ניחא מחייב כיון דמחייב במשאצל"ג ולפ"ז הא גופא כונת הגמ' שם בהנחנקי' דלר"ש שרי משום דהוי משאצל"ג, היינו שהוא דשא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' דזה הוי משאצל"ג לשיטת התוס' אבל לדעת הערוך הקשו שפיר למה צריכי' לטעם דמשאצל"ג דמטעם זה אסור לכתחילה ולא שרי אלא משום צערא והלא אפי' בלא צערא מותר משום דשא"מ כנ"ל ופלא על הפנ"י שיצא שם לדון בדבר החדש מכח קושי' הנ"ל ולא הרגיש בזה דלתוס' לק"מ ולהערוך כבר הק' תוס' קושי' זו:

המורם מזה מצינו חבר לדעת הרמב"ם כמו שהוכחתי לעיל דלדעת הרמב"ם דפסק כר"י דחייב במשאצל"ג ע"כ אינו פטור בפ"ר דלא ניחא לי' משום משאצל"ג אלא מטעם אחר והנה כי כן מוכח ג"כ מדברי הערוך הנ"ל. אמת כי בדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי מבואר דפ"ר דלא ניחא לי' פטור כי הוא לא הביא הא דעביד בארעי' דחברי' ולא הא דאית לי' הושענא אחריתי' ובצד חלזון דשבת דע"ה י"ל דמותר אפי' לר"י מטעם אחר כמ"ש תוס' שם בד"ה ולחייב נמי וגם שאר מקומות שהביא הערוך כבר דחאו בתוס' די"ל דמותר מטעם אחר עי' בתוס' הנ"ל אבל מ"מ כיון דמוכח מהערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר מטעם אחר בלא טעם דהוי משאצל"ג א"כ י"ל דגם הרמב"ם סובר כן:

וראה זה מצאתי ברא"ש בשבת דף קי"א והיכי דשתו סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר"ש דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר"ש פ"ר אלא היכי דניחא לי' דהיינו דוקא לענין שבת דבעי' מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורי' לא בעי' דניחא לי' מדפריך הש"ס בפ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו על גבי האישים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא לי' בכיבוי עי"ש מבואר מדבריו דאפי' אי פ"ר דלא ניחא מותר בלא טעמא דהוי משאצל"ג אלא מטעם אחר מ"מ לא שרי אלא גבי שבת ולא בשאר איסורי' שהרי כתב כן לשיטת הערוך וכבר הוכחתי דלהערוך ע"כ לא הוי טעמא משום משאצל"ג ולפ"ז שפיר י"ל כנ"ל דמשו"ה כתב הרמב"ם בפי' המשנה דיומא והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דס"ל דצירוף הוי פ"ר רק דהעששיות לא היו של המטיל והוי פ"ר דלא ניחא לי' ושרי גבי שבת דוקא משום מלאכת מחשבת:

אמנם לפי זה עדיין תקשה למה צריך הרמב"ם ליתן טעם דמותר לכתחילה משום דאין שבות במקדש הא לדעת הערוך כל פסיק רישא דלא ניחא לי' מותר לכתחילה אפי' במדינה וכמ"ש הלח"מ שהבאתי לעיל:

ובראשית עיוני הי' נ"ל לומר לפמ"ש הכ"מ פ"א מה' שבת מ"כ ההפרש שיש בין משאצל"ג ובין פסיק רישא ולא ימות הוא דגבי פ"ר אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא מעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והי' שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשה בהכרח אבל משאצל"ג הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה עיי"ש ועי' תשו' חות יאיר סי' קפ"ח ועיי' רשב"א שבת דף קל"ג ולפ"ז י"ל כיון דפ"ר דלא ניחא גם לשיטת תוס' שהבאנו לעיל הוי עכ"פ משאצל"ג אלא דלפי סברת כ"מ עדיף בחד דרגא דבשאר משאצל"ג מכוין למלאכה ולא לתכליתה. ובזה אינו מכוין גם לגוף המלאכה. א"כ הא דחידש הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לכתחילה היינו דוקא לר"ש דגם משאצל"ג פטור אבל אסור לכן בפ"ר דלא ניחא דעדיף מיני' שרי לכתחילה. אבל לר"י דמחייב בכל משאצל"ג אף דפוטר בפ"ר דלא ניחא לי' דאינו מכוין למלאכה כלל מ"מ י"ל דלכתחילה אסור ועי' בלשון התוס' ביומא ובכתובות משמע שדברי הערוך המה רק לר"ש. ובפרט לדברי הרא"ש הנ"ל דגם להערוך לא התיר בפ"ר דלא ניחא רק גבי שבת משום מלאכת מחשבת ולא בשאר איסורים ודאי נראה סברא לומר דאסור לכתחילה דגזרי' שבת אטו שאר איסורי' ועי' בתוס' יומא שכתבו מיהו איכא למימר דהכי מייתי ראי' כיון דבשאר איסורי דלא בעי' מלאכת מחשבת מותר מה"ת אין סברא לאסור גבי שבת אפי' מדרבנן ודאי אי בשאר איסורי' אסור מה"ת משום דלא בעי' בהו מלאכת מחשבת אז הי' ראוי לגזור גבי שבת מדרבנן להשוותו לשאר איסורי' אע"ג דמה"ת שרי משום מלאכת מחשבת עכ"ל. אלא דלדעת הערוך כיון דאליבא דר"ש אפי' בשאר משאצל"ג פטור א"כ בפ"ר דלא ניחא לי' דעדיף בחד דרגא שרי לכתחילה כנ"ל אבל לר"י ודאי אסור כמו"ש ולפ"ז א"ש דהרמב"ם דפסק כר"י במשאצל"ג א"כ פ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה עכ"פ לכן צריך ליתן טעם משום דאין שבות במקדש:

אלא דבזה לא הונח לי שהרי תוס' ביומא וכריתות ד"כ בד"ה ס"ל הקשו לפי מה שחידשו תוס' דאפי' לר"י דס"ל דשא"מ אסור בשאר איסורי' מ"מ מודה גבי שבת דמותר מה"ת משום דגבי שבת מלאכת מחשבת כתיב א"כ מה משני שם ר' אשי בכריתות כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהם ור"א ב"ר צדוק ס"ל כר"י דדשא"מ אסור. והלא גבי שבת מודה ר"י דדשא"מ מותר ותי' דהתם פסיק רישא הוא שאי אפשר בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פ"ר כמתכוין דמי ואע"ג דלא צריך להבערתו וה"ל משאצל"ג סבר לה בהא נמי כר"י דאמר משאצל"ג חייב עלי' ועי' מה שהאריכו בזה ביומא ובשבת. וק"ל לשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר אפי' לכתחילה א"כ ע"כ אין הטעם משום משאצל"ג כמש"ל ואכתי תקשי דגם לר"י יהי' מותר משום אין מתכוין ואי דהוי פ"ר הא לא ניחא לי' דהא א"צ להבערתן כמ"ש תוס' דמשו"ה הוי משאצל"ג וא"ל דהא ע"כ אליבא דר"י לא אמרה הערוך שהרי אליבא דר"י כיון דבשאר איסורי' דשא"מ אסור מה"ת וא"כ בשבת אסור מדרבנן דגזרי' אטו שאר איסורי' אפילו בלא פ"ר ומכ"ש בפ"ר שהרי מדר"ש נשמע לר"י כיון דלר"ש מותר לכתחילה ע"כ אין הטעם משום משאצל"ג אלא טעם אחר וא"כ לר"י עכ"פ ליכא חיוב חטאת והא שם בכריתות לענין חיוב חטאת קאי וקשה כנ"ל:

לכן הי' נ"ל דגם לדעת הערוך הא דפ"ר דלא ניחא לי' מותר הוא מטעם שכתבו תוס' דהו' משאצל"ג דפטור עלי' רק דהתם אסור לכתחילה יען שמכוין למלאכה רק לא לתכליתה. אבל כאן דאין מכוין למלאכה כלל נחתי' דרגא דמותר אפי' לכתחילה ובאמת בשאר איסורי' דחייב באצל"ג גם פ"ר דלא ניחא לי' חייב ולפ"ז גם לר"י אף דפ"ר דלא ניחא לי' עדיף ממשאצל"ג כמ"ש הכסף משנה הנ"ל מ"מ גם בזה חייב ותי' תוס' שפיר דלר"י חייב משום דהוי פ"ר:

אבל לפמ"ש בשיטת הרמב"ם דפסק כר"י במשאצל"ג דחייב עלי' ואפ"ה ס"ל דפ"ר דלא ניחא לי' פטור משום דאינו מכוין למלאכה כלל רק דאסור לכתחילה וא"כ תקשי לדידי' קושי' הנ"ל כמובן:

ומה"ט גם דברי תוס' בכריתות ד"ה ס"ל הנ"ל נפלאי' בעיני שאחר שתי' דר"י מחייב משום דהוי פ"ר הקשו א"כ אפי' ר"ש מודה וכו' ותי' דהכא הוי טעמא משום דמשאצל"ג פטור לר"ש והאי דנקט דשא"מ לא נצרכה דהא משאצל"ג הוא ועוד דסבר שאינו מתכוין הוא דאינו חפץ בהבערתו של גחלי' שאינו נהנה מהם וכו' והוא פלא שהרי קאי אי הוי פ"ר וא"כ הוי רק פ"ר דלא ניחא לי' ולשיטת התוס' ולמ"ש גם לדעת הערוך פטור רק משום דהוי משאצל"ג, וא"כ היינו הך שכתבו מקדם דהוי משאצל"ג ומה הוסיפו בהך ועוד כיון דלמ"ד משאצל"ג חייב גם כאן חייב, וא"ל דעכ"פ הרוחני במה דהוי דשא"מ למלאכה כלל דמותר אפי' לכתחילה וכמ"ש בשיטת הערוך עפ"י דברי כ"מ שהרי בהך דינא דהתם אסור לכתחילה וחייב אפי' בדיעבד משום כיבוי התחתונות, וגם אין לומר דס"ל לתוס' דפ"ר דלא ניחא לי' אינו מטעם משאצל"ג אלא מטעם אחר וא"כ אפי' אי ס"ל כר"י במשאצל"ג נמ' קאמר התם שפיר דמותר משום דשא"מ ז"א דא"כ הדר תקשי קושי' ראשונה הא גבי שבת ר"י נמי מודה דשא"מ מותר ואי דהוי דשא"מ בפ"ר הא הוי פ"ר דלא ניחא לי' ואי טעמא לאו משום משאצל"ג הוא אין סברא לחלק בין ר"י לר"ש [ולקמן יבואר ישוב נכון על קושי' תוס'] ויש להתיישב בזה:

אמנם התבוננתי דיש ליישב הכל בעזה"י ואקדי' מה שהקשו תוס' ביומא ובכתובות על שיטת הערוך הנ"ל דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה ליחה פטור אבל אסור אי לאו משום צערא דאינשי אעפ"י שאינו נהנה כלל ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח וכן קשה ממחט של יד ליפול בה את הקוץ דמפרש לה בסנהדרין אליבא דר"ש דאמר משאצל"ג פטור עלי' ודוקא משום דגופא הא לאו הכי לא אע"ג דלא מכוין לעשות חבורה כי אם להוציא הקוץ עי"ש:

ולענ"ד נראה לחדש דבר בהקדי' מ"ש בספר מג"ש בשבת דף צ"ד ליישב קושי' תוס' על רש"י שפי' משאצל"ג דברצונו לא הי' בא לו ולא הי' צריך לה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזיקו בו רבים דברצונו שלא הי' בעולם וכו' והק' תוס' מסותר ע"מ לבנות עמו בתחילה וקורע בחמתו למרמי אימתא אאינשי דביתי' דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שהיא בעולם וא"ל דלא ניחא לי' שיצטרך למרמי אימתא א"כ מפיס מורסא לעשות לה פה יהי' פטור דברצונו הי' שלא הי' מורסא מעולם וכו' וכתב בספר הנ"ל ליישב לפמ"ש רש"י בשבת דק"ו גבי מפיס מורסא דלהוציא ממנה ליחא ה"ט דפטור דמשאצל"ג היא שהפתח הוא המלאכה וזה א"צ להיות פתח מעכשיו. וכן כתב רש"י בסוף האורג ואם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד. מבואר מדבריו דכל דבר שהוא עושה כדי לסלק המזיק ומיד שנסתלק לא אכפת לי' אם חוזר לקדמותו מקרי אצל"ג אבל אם נסתלק המזיק והמלאכה ניחא לי' עדיין אע"ג דמתחילה לא באה לו ברצונו מ"מ כיון דעתה אין כאן המזיק ואפ"ה ניחא לי' במלאכה מקרי צריך לגופה לכן מפיס מורסא אע"ג דברצונו לא הי' מורסא מעולם מ"מ לעשות לה פה חייב כיון שנסתלקה הליחה ואין כאן עתה דבר המכאיבו ואפ"ה ניחא לי' בפתח כדי שלא יתאסף אח"כ או כדי לרפאות שיכנס בה אויר מקרי צל"ג כיון שאינו עושה. לסלק שום דבר המזיקו עתה שהרי עכשיו אין כאן מזיק אלא שהוא עושה מדאגה מדבר שלא יבא אח"כ הוי כעושה מלאכה מתחילה לצרכו אעפ"י שתחילתו באונס אבל קורע בחמתו למרמי אימתא שאינו עושה אלא בשביל דבר המזיק שאין שומעי' לקולו אעפ"י שכונתו שישמעו לקולו אח"כ ולא ישובו וימרדו בו מ"מ כיון שמיד שקרע הוי ניחא לי' אפי' נסתם שלא הי' עושה אלא להטיל אימה וכבר הטיל אימה הוי אצל"ג עי"ש מה שהאריך במתק דבריו:

מבואר מדבריו דבמפיס מורסא יש לו ב' טובות א' שמסלק הליחה שמכאיבו עתה. וב' אם נשאר פתוח שיכנס אויר לא יוסיף להכאיבו עוד. ואם כונתו גם על הנאה הב' חייב משום בונה או משום מתקן מנא שתיקן פתח להכניס ולהוציא להוציא ליחה ולהכניס אויר עי' רש"י סוף האורג. ואם כונתו רק על הנאה א'. דאינו מכוין לעשות פתח פטור משום דהוי משאצל"ג או דשא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' דהוי נמי משום משאצל"ג עכ"פ לדעת התוס' ואף שאין כאן שום שינוי ענין בין אם מתכוין לפתח ובין אם מתכוין לליחה. שהרי גם אם מתכוין להוציא ליחה ואינו מכוין להנאה ב' רק להנאה א'. מ"מ הרי יש לו גם הנאה הב'. כמו אם הי' מכוין לה אלא שיש כאן שינוי רצון שאינו רוצה בהנאה זו ואינו מבקש ממלאכתו הנאה זו ואינו מכוין לתכלית זה:

ולפ"ז אני אומר מילתא חדתא דגם הערוך ס"ל כדעת התוס' דפ"ר דלא ניחא לי' הוי טעמא משום מלאכה שאצל"ג אלא דהא דמשאצל"ג אסור לכתחילה היינו דוקא כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. שאין כאן שינוי ענין בחופר וצריך לעפר מאלו הי' חופר לצורך הגומא וגם כשהוא צריך לעפר מ"מ ראוי' גם לצורך גוף הגומא ואין כאן שום סברא לומר דלא ניחא לי' בגוף הגומא מצד ענין המלאכה ובשאר זמני אם ענין המלאכה הוא כך כמו שהוא עכשיו יכול להיות לצורך הגומא רק עתה איתרמי שינוי רצון שאינו רוצה בגוף הגומא לכן אסור לכתחילה. יען שאין שום שינוי והבדל בין כשעושה באופן שהוא חייב חטאת ובין כשעושה באופן שהוא פטור. רק שינוי מחשבתו ורצונו שכאן רוצה בגוף הגומא וכאן א"צ אלא לעפר אבל בפסיק רישא דלא ניחא לי' נהי דהוי רק משאצל"ג. אבל יש כאן שינוי ענין מאלו הי' צריך לגופה. שנוכל לומר אנן סהדי שבכל פעם שהענין כן כמו שהוא עכשיו לא ניחא לי' במלאכה אז מותר אפי' לכתחילה. כגון מלקט זרדי' לאכילה בארעא דחברי'. דאנן סהדי דלא ניחא בייפוי קרקע חבירו עד שיעשה מעשה המורה דניחא לי' או באחר המל במקום בהרת מן הסתם לאחר לא ניחא לי' בקציצת בהרת וכן באית לי' הושענא אחריתי סתמא לא ניחא לי' בתיקון מנא. וכן בפ' כל התדיר סתמא לא ניחא לי' ואינו נהנה בכיבוי לכן מותר לכתחילה אבל בחופר גומא א"ל דמסתמא א"צ לגומא רק לעפר לכן אפי' לר"ש אסור לכתחילה ולפ"ז א"ש דגבי מפיס מורסא להוציא ממנה ליחה שפיר הי' אסור לכתחילה אי לאו משום צערא אע"ג דלא ניחא לי' בפתח. כיון דליכא למימר דמסתמא לא ניחא לי' אדרבה מסתמא ניחא לי' כדי שלא ישוב הכאב. ואין כאן שום שינוי ענין מאלו הי' לעשות לה פה אף שיש שינוי רצון מ"מ הי' אסור לכתחילה כמו כל משאצל"ג:

ובזה מיושב קושי' הב' ממחט של יד רק אקדי' מ"ש המג"ש בשבת דק"ו ליישב שיטת רש"י שם שכתב דאפי' חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו הוי משאצל"ג לר"ש והי' פטור אי לאו משום דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב ותוס' בסנהדרי' דפ"ה הקשו הא ר"ש אפי' בחובל ומבעיר צריך שתהא צריכה לגופה כדמסיק שם בסנהדרי' לענין חובל. ובכריתות דף כ' לענין הבערה ולשיטת רש"י תקשי איך משכחת מקלקל גמור שיהי' מלאכה צריכה לגופה עי"ש ועי' במהרש"א שבת דף הנ"ל וכבר הבאתי דבריו לעיל ובמג"ש שם תי' דבשלמא צריך לכלבו ולאפרו הוי שפיר משאצל"ג כיון דהקלקול הוא המלאכה והקלקול א"צ לו אבל אם הקלקול עצמו צריך לו כגון בחמתו לנקום נקם דעביד נחת רוח ליצרו ולא עביד למרמי אימתה מקלקל הוי דהוא כעובד ע"ז ומ"מ צריך לו למעבד נ"ר ליצרו בהא מחייב ר"ש דצל"ג הוא. ואף דלמרמי אימתא מקרי אצל"ג ה"ט משום דכשקרע כבר הטיל אימה והי' מרוצה, אם הקרע הי' חוזר לקדמותו אבל אם עושה לנקום הוא רוצה שיהי' הקרע בעולם להזיק לחבירו הוי שפיר צריכה לגופה ועי' במש"ל משמו ובאריכות דבריו שם ולפ"ז התם במחט של יד דקיימי' אליבא דר"ש מחייב מקלקל בחבורה א"כ כל החיוב בחבורה הוא יען דניחא לי' בהקלקול ממילא נהי דאינו מכוין לעשות חבורה מ"מ הא הוי פ"ר ואי דלא ניחא לי' מ"מ במה יודע איפה דלא ניחא לי' אי משום שהוא קלקול. הא גם במקום שחייב אינו חייב אלא משום שרוצה בקלקול ודילמא גם עתה רוצה בקלקול. ואין כאן שום שינוי ענין מאלו חובל לצורך חבלה וקלקול. רק שינוי מחשבה ורצון ובזה מודה הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' לא עדיף מכל משאצל"ג ואסור לכתחילה:

ולפ"ז שפיר י"ל כנ"ל דפ"ר דלא ניחא לי' פטור אפי' לר"י דמחייב במשאצ"ל. כיון שאינו מכוין כלל למלאכה כדברי כ"מ הנ"ל אך היינו דוקא במקום שנראה וניכר מתוך ענין המלאכה דלא ניחא לי' ובכל פעם שהענין המלאכה כך סתמא לא ניחא לי' וכנ"ל אבל שם בכריתות אף דעתה לא ניחא לי' בהבערת העליונות מ"מ אין לומר דמסתמא לא ניחא לי' כי אפשר שיהי' ענין המלאכה כמו שהוא עכשיו ויהי' ניחא לי' לכן אסור. רק לר"ש מותר בלא פ"ר דלא ניחא לי' משום דהוי משאצל"ג. אבל מ"מ לר"י כל פ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה דגזרי' אטו שאר איסורי' כמ"ש והערוך לא כתב דשרי לכתחילה רק לר"ש דבלא"ה כל משאצל"ג פטור אבל אסור לכן בפ"ר דלא ניחא לי' דעדיף בחד דרגא שרי' לכתחילה ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר"י שפיר צריך לטעם דאין שבות במקדש וכמש"ל:

אמנם נראה דחילוק זה שכתבתי בין אם ניכר מתוך ענין המלאכה דלא ניחא לי' ובין לא ניחא לי' שאינו ניכר מתוך ענין המלאכה א"ש לענין להתיר לכתחילה פ"ר דלא ניחא לי' כשיטת הערוך אבל מה שכתבתי לחלק ביניהם גם בדאורייתא לענין חיוב חטאת למאן דמחייב במשאצל"ג יש לדון דזה דוקא למאן דס"ל בכל התורה דשא"מ אסור ורק גבי שבת מותר משום מלאכת מחשבת. לכן בפ"ר דלא ניחא אף שאינו מכוין למלאכה כלל ועדיף ממשאצל"ג מ"מ צריך להיות ניכר מתוך מעשיו ומלאכתו ענין מחשבתו ואז המלאכה אינה מלאכת מחשבת. אבל אם אינו ניכר מתוך מעשיו ומלאכתו עדיין מלאכת מחשבת מיקרי. אבל למאן דס"ל דשא"מ מותר בכה"ת ואפי' פ"ר דלא ניחא לי' מותר בכל האיסורי' ודלא כהאשר"י פ' ח' שרצים שהבאתי לעיל ועי' במג"א סי' ש"ך ס"ק כ' י"ל דאפי' אינו ניכר מתוך המלאכה דלא ניחא לי' מ"מ מותר משום דאינו מכוין למלאכה. אף אם משאצל"ג חייב עלי' ואי"ה לקמן אבאר יותר עפ"י דברי הפנ"י במשנה דשבת דמ"א על דברי הרמב"ם בפ"י מה' כלאים. וזה נראה דעת התוס' בכריתות ד"כ בתי' הב' שנתקשיתי בה לעיל ולפי האמור א"ש דבתי' זה ס"ל לתוס' אף אם משאצל"ג חייב עלי' מ"מ פטור בפ"ר דלא ניחא לי' רק לר"י דפטור דשא"מ גבי שבת דוקא בעי דוקא לא ניחא לי' דמינכר ושם בכריתות לא מינכר לכן חייב אבל לר"ש דפוטר בכה"ת לא בעי' מינכר דלא ניחא לי' להכי י"ל דפטור משום דשא"מ וכמו שביארתי:

ומצאתי חבר לסברא זו דפ"ר דלא ניחא לי' לאו מטעם משאצל"ג שרי אלא מטעם אחר ואפ"ה לא שרי אלא גבי שבת ולא בשאר איסורי' דברי רש"י ז"ל בשבת דף ע"ה ד"ה טפי ניחא לי' שכתב וכי מודה ר"ש במידי דלא אכפת לי' אי מתרמי ומיהו איכוני' לא איכוין ובתוס' שם הקשו על רש"י משבת דק"ג גבי מזרד זרדי' בארעא דחברי' דפוטר ר"ש והתם לא אכפת לי' אי מתרמי עי"ש מה שחלקו על רש"י. ולענ"ד נראה לקיים דבריו עפ"י דברי תוס' שם ד"ה מתעסק שכתבו דמתעסק לאו דוקא דמתעסק בחבורה חייב כמו מקלקל בחבוריו דחייב כדאמרי' כריתות די"ט הנח לתינוקת וכו' דבחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת. ומתעסק דהכא היינו דשא"מ כיון דאינו מתכוין למלאכה כלל מותר אפי' בחבורה אע"ג דבחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת כנ"ל. מ"מ דשא"מ מותר גם בלא טעמא דמלאכת מחשבת כמו דמותר דשא"מ בכל איסורי' שבתורה כדאמרי' מוכרי כסות מוכרי' כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' אע"ג דלא שייך בהו מלאכת מחשבת כלל עי"ש ועי' בתוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל הלכה כר"י בסוף העמוד המתיקו דבריהם יותר ולפ"ז א"ש דכל זה לפי ס"ד דלא ידע עדיין מפ"ר אבל לפי המסקנא דלא שרי רק משום דהוי פ"ר דלא ניחא לי' ס"ל לרש"י דלא שרי רק גבי שבת משום דלא הוי מלאכת מחשבת ולא בשאר איסורי' וכשיטת הרא"ש בפ' ח' שרצים הנ"ל וא"כ בחבורה דלא בעי' מלאכת מחשבת כנ"ל אכתי תקשי קושי' הגמ' וליחייב נמי משום נטילת נשמה לכן צריך רש"י לחדש דכאן הוי פ"ר דקשה לו שיעשה המלאכה וזה מותר בכל איסורי' בלא טעמא דמלאכת מחשבת אבל לקמן במזרד זרדי' דמיירי ממלאכת שבת דמקלקל פטור בהו משום דבעי מלאכת מחשבת שפיר פוטר ר"ש גם פ"ר דלא אכפת לי' משום דלא הוי מלאכת מחשבת ומבואר מזה ג"כ דלרש"י לא הוי טעמא בפ"ר דלא ניחא לי' משום משאצל"ג כשיטת תוס' דא"כ הי' פטור מטעם זה גם בחבורה דאע"ג דלא בעי בחבורה מלאכת מחשבת מ"מ צריכה לגופה בעי' כדמוכח בסנהדרי' דפ"ד ובכריתות ד"ך ועי' תוס' שבת דק"ו ד"ה בחובל וצריך לכלבו ודע"ה הנ"ל בד"ה טפי ניחא לי' ומש"ל בזה ותיהדר קושי' תוס' איך כתב רש"י דמודה ר"ש בלא איכפת לי' אי איתרמי ואלא מאי מוכח בשיטת רש"י דפ"ר דלא ניחא לא הוי מטעם אצל"ג ומ"מ אינו מותר רק גבי שבת משום מלאכת מחשבת ולא בשאר איסורי':

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה