בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה עח
שיל"ת פה ה' מאדע תרכ"ח לפ"ק:
נסתפקתי באחד שאכל פירות או מיני תרגימא בשר וביצים וכדומה שאינו מחוייב בברהמ"ז עד קרוב לשביעה. אם אח"כ אכל מעט פת ושבע ממנו מי נימא כיון ששבע ואכל פת חייב בבהמ"ז דקפידת התורה היתה רק שיברך בהמ"ז על אכילת פת. אך כשהוא רעב עדיין פטור מבהמ"ז אבל אם הוא שבע אף ששבע מדברי' אחרי' עכ"פ הוא שבע ואינו רעב וחייב בבהמ"ז על אכילת פת. ועיי' בתוס' ישינים יומא דף ל"ט ד"ה מגיעו עד כפול ובחת"ס או"ח סי' מ"ט או דילמא נימא דדוקא אם אכל שיעור שביעה מפת ובזה השביעה עצמו הוא דחייב בבהמ"ז אבל אם עיקר השביעה הי' מדברי' אחרי' אף שאכל ג"כ מעט פת ובזה הי' גמר תשביעה פטור מבהמ"ז וצ"ע:
וכעין זה יש להסתפק ג"כ לענין כותבת ביוה"כ דשיערו חכז"ל בזה יען שבזה מיתבא דעתי' האיך הדין אם אחד אכל בערב יו"כ סמוך לחשיכה חצי כותבות או יותר אפי' כשיעור שביעה ומיד כשקידש היום תוך כדא"פ של אכילה ראשונה אכל עוד חצי כותבת וא"כ הי' יתובי דעתי' ביוכ"פ אם חייב כרת במחיד וחטאת בשגגה אף שלא אכל שיעור כותבת ביו"כ ולא היתה כל אכילתו באיסור מ"מ הלא קפידת התורה היתה רק על יתובי דעתא ביו"כ והרי היתה יתובי דעתי' ביוה"כ או נימא כיון דלא אכל כל השיעור בזמן החיוב פטור אף דכאן לא הי' השיעור גזיה"כ כמו כזית בשאר איסורי' רק סברא היא משום דמיתבא דעתי' מ"מ בעי' שיאכל כל מה ששייך ליתובי דעתי' בזמן החיוב והדבר צריך תלמוד ועיי' בס' שערי חיים דפשיטא לי' כצד הא' אמנם כתב כן בלי שום ראי' וצ"ע:
ולברר ב' ספיקות הנ"ל אקדים להעתיק כאן מה שחידשתי בסוגי' דכותבת הגסה יומא דף ע"ט:
בגמ' שם בעי ר"פ ככותבת שאמרו בגרעינתה וכו' עד ר"פ לא בעי הא דר' אשי לחה שיבולת מיקרי וכ'. ולכאורה יל"ד כיון דקושי' הגמ' לא הי' רק דעה דמיבעי' לי' לר"פ בכותבת הו"ל למיבעי נמי בעצם כשעורה וא"כ כיון דלא בע' בכותבת אי לחה או יבשה ל"ל להג' לתרץ מדוע לא בעי כן גבי עצם כשעורה. אמנם מדברי תוס' ישינים נראה שהו"ל הגי' גם כאן בלחה או ביבשה שהק' אמאי לא בעי בעלמא גבי זתים וגרוגרות בלחי' או ביבשים ותי' ג' תירוצים וא' מהם כיון דבעי הכא אי בגרעינתה וכו' בעי נמי אי בלחה או ביבשה עיי"ש נגלה מזה שגרס גם באיבעי' דר"פ בלחה או ביבשה וניחא דקדוק הנ"ל:
ובגוף קושי' תו"י דלמה לא בעי הכי בעלמא נ"ל ליישב דלכאו' ק"ל טובא לשיט' רש"י דאיבעי' דר"פ הי' אם כמוה וכגרעינתה יחד או"ד הפי' כמוה לחודא או כגרעינתה לחודא הלא מבואר בתרומת הדשן סי' קל"ט דכזית הוא כחצי ביצה ועיי' בד"מ או"ח סי' תע"ה וכ"נ מדברי התוס' סו"פ גיד הנשה ועיי' בב"י סי' תפ"ו ובמג"א שם ובב"י ומג"א סי' ת"ט וסי' שס"ח ובב"י סי' תרי"ב וזה תלי' בפי' הסוגי' דעירובי' דף פ' ודפ"ב והעולה משם דאם כדי אכילת פרס הוא ד' ביצים יש בביצה ב' זיתים ואם אכ"פ הוא ג' ביצים יש בביצה ג' זיתים כדעת הרמב"ם כמבואר במג"א סי' תפ"ו ודעת רש"י בפסחים דף מ"ד דאכילת פרס הוא ד' ביצים וא"כ אין בביצה כ"א ב' זיתים ולפי המבואר בסוג' דשמעתי' דלחד מ"ד ככותבת הוא יותר מכביצה ולחד מ"ד הוא פחותה מכביצה נראה עכ"פ דאף למ"ד יתירה מכביצה הוא רק גדולה מעט ולמ"ד פחותה הוא רק קטנה מעט דאין סברא כלל שזה סובר שגדולה הרבה וזה סובר שפחותה הרבה ועיי' תוי"ט פ"ח דיומא מ"ב וגם זה מבואר דהגרעין הוא גדול מהפרי כדמשני ר' ירמי' ור"פ אמר עלה היינו דאמרי אינשי וכו' וגם כאן נראה דהגרעין הוא רק גדול מעט מהפרי דאל"כ האיך סבר המקשן דשווין הן וע"כ דאין הגרעין גדול רק בדבר מועט. וכ"ז פשוט לבעל שכל ישר. ולפ"ז ק"ל טובא דאיך אפשר לומר דמשערי' בפרי הכותבת בלא הגרעין הלא אם כולו יותר מכביעא שהוא דבר מועט יותר מב' זיתים והגרעין גדול מעט א"כ הפרי הוא כזית מצומצם וא"כ אין בין יוה"כ לשאר אכילת איסור דזה וזה בכזית. ומ"ש דתני גבי' יוה"כ שיעור ככותבת ואמרי' בסוכה ד"ה ובעירובי' דף ד' דבש לככותבת ביוה"כ הלא הוא שיעור, שוה עם כזית ועיי' ברש"י לקמן בד"ה ואי נמי כי הדדי נינהו ליתני כביצה שהוא שגור במתני' וכו' וכ"ש שאם הוא בכזית שאין לומר שיעור אחר דכזית שגור בכל אכילת איסור. ובשלמא אם ס"ל לר"פ דכותבת הוא פחות מביצה וגם הגרעין גדול מפירי ניחא דא"כ כותבת בלא גרעין פחות מזית ושפיר הוא שיעור אחר. ול"ק למה יתחייב על פחות מכזית דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' אבל באמת משטחות הסוגי' נראה דר"פ ס"ל דהוא יתר מכביצה כיון דאמר לקמן על תירוצו דר' ירמי' היינו דאמרי אינשי וידעתי ששערי דחוקי' לא ננעלו לדחות דר"פ לנפשי' סובר פחות מכביצה או לומר שהגרעין גדול הרבה מהפירי וא"כ הוא פחות מכזית. או להיפך לומר שכותבת עם הגרעין גדול הרבה מביצה וא"כ אף שהגרעין גדול מהפרי מ"מ עוד נשאר בפרי יותר מזית ול"ק קושי' הנ"ל. אך כל זה דוחק ולא משמע כן בפשטות הסוגי' וצ"ע:
ועוד יותר אני תמה דבכריתות דף י"ד על מתני' דיש אוכל אכילה אכילה אחת וכו' פריך וליתני ה' חטאות וכגון דאכל גם כזית פגול ומסיק בשני זיתים לא קמיירי ופריך והקתני יוה"כ ויוה"כ בכותבת הוא דמחייב וכותבת אית בי' ב' זיתים וכו' מבואר להדי' דבכותבת ליכא רק ב' זיתים ועיי"ש ברש"י ולפמ"ש דלשיטת רש"י ביצה הוא ב' זיתים וא"כ למ"ד כותבות יתירה מכביצה ע"כ יש בו מעט יותר מב' זיתים ובכריתות שם לא דק כיון דאם הוא יותר ודאי קשה קושי' הגמ' וכיון דהגרעין גדול מעט נשאר בהפרי כזית מכוון וא"כ ודאי תקשי קו' הנ"ל איך אפשר לומר דבלא גרעין קאמר. ואמנם זה יש ליישב דשם לא קאמר רק דשיעור כותבת שחייב עלה ביוהכ"פ הוא כב' זיתים וא"כ אי נימא דכותבת בלא גרעין קאמר א"כ כותבת בלא גרעין שיעורו ב' זיתי' ואכתי אפשר לומר דבלא גרעין קאמר ומ"מ אינו כזית רק כב' זיתים ולק"מ. ואל תתמה שכותבת בלא גרעין יהי' ב' זיתים שהרי לשיטת ר"ת לקמן בתוד"ה ושיערו חכמים דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים הוא רק יען שיש בהם גרעינן וקשים ועגולי'. אבל גרוגרות בלא גרעינן ורכין נוח לבלען ומחזיק כביצה א"כ נשאר חשבון של התוס' בקושי' דקי"ל כר"ש דשיעור ככר של עירוב הוא ח' ביצים ושתי ידות ממנו ה' ביצים ושליש והוא י"ח גרוגרות וא"כ יש בביצה ג' גרוגרות וג' שמינית גרוגרות וגרוגרות גדולה מכזית וא"כ אפשר שיש בביצה שיעור ד' זיתים ובכותבת שהוא יתירה מכביצת אף דגרעין גדול מעט מפרי מ"מ נשאר עוד בפרי ב' זיתים והבן. אמנם קמייתא ודאי קשי':
ומריש הו"א לפמ"ש מהרי"ל בסדר הגדת פסח דביצה ומחצה בקליפתה הוי שתי בצים בלא קליפתם א"ש דהנה הא דאמרי' דבביצה אין רק ב' זיתים לשיטת רש"י דשיעור אכילת פרס הוא ד' בצים כנ"ל הכל הוא ביצה בלא קליפתה ועיי' בנוב"י קמא חאו"ח סי' ל"ח וא"כ אפשר לומר דהא דאמר הכא דכותבת יתירה מכביצה היינו אפי' מביצה בקליפתה וכיון דיש בביצה בלא קליפה ב' זיתים נמצא דבקליפה איכא ב' זיתים וב' שליש זיתים לפי חשבון של מהרי"ל ובכותבת הגסה דגדולה יותר אף דגרעין גדול מעט מפרי מ"מ נשאר בפרי זית ושליש זית ולפ"ז שפיר י"ל דמשערי' בלא גרעין ואפ"ה הוא יותר מזית ולק"מ:
איברא לפ"ז לא יתכן דברי רש"י לקמן ד"ה ואי נמי כי הדדי נינהו ליתנו כביצה שהוא שגור במשנה יותר מכותבת לענין טומאת אוכלין. והנה הא דהוזכר במשנה כביצה לענין טומאת אוכלי' אם נאמר דאיכא בד' בצים בלא קליפה אכילת פרס ובלא קליפה יש בביצה ב' זיתים א"כ גם ביצה המוזכר לענין טומאת אוכלי' הוא בלא קליפה כנ"ל ועיי' בנוב"י הנ"ל וכן מבואר בעירובין דפ"ג דשיעור כביצה לטומאת אוכלי' הוא רביעית מאכילת פרס דקתני וחצי חצי חצי' לטמא טומאת אוכלי' עיי"ש ואי נימא דהא דשקיל וטרי הכא בכותבת אם הוא יתירה או פחותה או שווה לביצה היינו ביצה בקליפתה א"כ לאו היינו ביצה הנזכר לענין טומאת אוכלי' ואיך כתב רש"י דליתני כביצה שהוא שגור אצל טומאת אוכלי' הא כותבת שווה לביצה בקליפה וטומאת אוכלי' הוא בלא קליפה:
אבל באמת היא גופא טעמא בעי מנ"ל לרש"י דהא דכותבת הגסה יתירה מכביצה היינו ביצה בלא קליפתה. אמנם דקדקתי בלשון הגמ' דאמר כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה בכ"ף הדמיון ולמה לא אמר יתירה מביצה. ולפי הנ"ל ניחא דאי הו' אמר יתירה מביצה הייתי אומר שהוא יותר מביצה בקליפתו לכן שיכל לשונו לומר שהוא רק יותר מדברי' שמשערי' בכביצה וכל המשוערי' כביצה היינו בלא קליפת' וא"כ גם כאן מיירי מביצה בלא קליפה ולפ"ז דברי רש"י עולי' כהוגן. אך קו' הנ"ל הדרא לדוכתא:
לכן נ"ל לומר דהא דאמרי' לקמן דהגרעין גדול מכותבת היינו דוקא בכותבת יבישה שאז נצטמק ונתקטנה הפרי אבל כ"ז שהיא לחה הפרי גדול כגרעין. ולפ"ז ניחא כיון דכותבת יבישה גדולה מכביצה והגרעין גדול אז מהפרי א"כ ע"כ הגרעין גדול מחצי ביצה שהיא כזית וא"כ כשהיא לחה שאז הפרי גדול כמו הגרעין הפרי הוא יותר מזית וא"כ שפיר י"ל דכותבת בלא גרעין קאמר רק דמשערי' בה כשהיא לחה. וזה מדויק בלשון רש"י ז"ל או דילמא כמוה כגרעינתה ולפ"מ שפי' התוס' דכמוה או כגרעינתה קאמר לשון זה אין לו מובן כלל. ולפמ"ש ניחא דהכונה כמוה שמשערי' בפרי בשעה שהיא גדולה כגרעינתה דהיינו כשהיא לחה ומ"מ הכל חד או כמוה כשהיא כגרעינתה או בגרעינתה דהא שיעור אחד הוא. ולפ"ז מיושב קושי' תו"י דלהכי בעי הכא בלחה או ביבשה דזה הפי' באיבעי' ראשונה דאי בלחה קאמר אז אפשר לומר דבלא גרעון קאמר אבל אי ביבשה אז ע"כ בגרעין קאמר דאי בלא גרעין א"כ קשה קושי' הנ"ל דהיינו כזית ודו"ק. ובהכי א"ש נמי קו' ראשונה של תוס' ישיני' על מה שתי' דמשו"ה בעי הכא אי בגרעינתה או שלא בגרעינתה ולא בעי הכי בעלמא משום דהכא קתני במתני' כמוה וכגרעינתה משמע דבלא גרעין קאמר א"כ תקשי להיפך תפשוט לי' מדקתני הכי דבלא גרעין קאמר. ולפי דברינו א"ש דהא אם ביבשה קאמר ע"כ הפי' עם הגרעין כנ"ל ולכן מבע"ל מדקתני כנ"ל ע"כ בלא גרעין ובלחה או דילמא דהפי' ביבשה ואז ע"כ עם הגרעין קאמר דלא תקשי קו' הנ"ל:
ובזה י"ל שפיר קו' מהרש"א בתוד"ה כותבת הגסה שהק' ל"ל לתוס' להקשות על רש"י מצד דא"א לצמצם שיהיו שווין הפרי והגרעין וע"כ חד גדול וא"כ ליתני דחייב בשיעור הקטן וכ"ש בשיעור הגדול. ת"ל דבהדי' אמר לקמן דגרעין גדול דמשני שתי כותבת בלא גרעין לא הוי כביצה וכו' ואמר ר"פ עלה היינו דאמרי אינשי. ולהנ"ל ניחא דמשם לא קשה דהתם קאי לפי האמת ביבישה ולכן שפיר הגרעין גדול אבל אי ס"ל בלא גרעין הא קאי בלחה וא"כ אז הפרי גדול כגרעין ולא תקשי מידי לכן הק' תוס' דהא עכ"פ א"א להיות שווין משום דא"א לצמצם וכו':
וביישוב קו' התוס' הנ"ל לימא דבשיעור הפחות חייב וכ"ש אי אכל שיעורא רבה עיי"ש. נלע"ד בהקדם מה שדקדק בס' תוס' יו"כ על ר' יודא דאמר כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה וקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' בבציר מהכי לא מיתבא דעתי' ופרש"י דק"ל אמאי כל איסורי' בכזית והכא בכותבת וע"ז תי' דקי"ל לרבנן דבציר מהכי לא מיתבא דעתי' והכא לא כתיב אכילה אלא לא תעונה ע"ש א"כ מה שייטא לזה הכא להא דכותבת יתירה מכביצה הלא זה קשה אגופא דמתני' מדוע בכל איסורי' שיעורו בכזית והכא בכותבת וצ"ל האי שינוי' דקי"ל לרבנן וכו' ועיי' בס' הנ"ל מה שתי'. ואני מדקדק עוד דאי הוי קשי' לי' שיהא חייב בשיעור פחות דהיינו בכזית ולמה לי' כותבת. א"כ הו"ל לתרץ משום דקי"ל לרבנן דבבציר מהכי לא מיתבא דעתי' אבל הא דבהכי מיתבא דעתא הוא שפת יתר דלשון זה משמע שבא לתרץ דלא תקשי למה סגי בככותבת ותי' משום דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי'. ואפי' נדחק לומר דהכי קא קשי' לי' למה לא סגי בכזית וע"ז תי' משום דבבציר מכותבת לא מיתבא דעתי' וע"ז הי' קשה לו קושי' הגמ' לקמן אם הטעם משום יתובי דעתא א"כ אמאי חייב עוג מלך הבשן על כותבות וע"ז קאמר דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתא אפי' לעוג כתי' הגמ' לקמן עוג פורתא. מ"מ קשי' לי דעכ"פ הי' לו להפך הסדר ולומר וקי"ל לרבנן דבבציר מהכי לא מיתבא וכו' ובהכי מיתבא וכו' ולמה הקדים הא דבהכי מיתבא וכו':
לכן נ"ל דהנה בשבועות דף י"ב רמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתני' יכול לא יהא יו"כ מכפר אלא א"כ התענה בו וקראו מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה לא התענה ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יוה"כ הוא מ"מ. ולעיל מיני' תני' יכול יהא יו"כ מכפר על השבים ועל שאינן שבי' ודין הוא חטאת ואשם מכפרי' ויו"כ מכפר מה הם אינן מכפרי' אלא על השבי' אף יו"כ כן וע"ז פריך מה לחטאת ואשם שאינן מכפרי' על המזיד תאמר ביו"כ שמכפר על מזיד מכפר נמי על שאינם שבים ת"ל אך חלק ומשני אביי הא רבי דיו"כ מכפר בלא תשובה והא ר"י דאינו מכפר אלא בתשובה ורבא משני הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא שאינו מכפר בלא תשובה דאלת"ה לא משכחת כרת דיו"כ לרבי ודחי כגון דעבר בליליא ומית דלא אתי יממא לכפורי ופריך כרת דיממא היכ' משכחת לה ומשני כגון דאכל אומצא וחנקי' ומית או דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות לכפורי לי' עיי"ש. ולפ"ז ק"ל לר' יודא דאמר דכותבת הגסה יתירה מכביצה א"כ א"א לאכול שיעור של יו"כ בבת אחת דהא אמרי' לקמן בשמעתי' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת הדר תקשי כרת דיומא היכי משכחת לה ואי דחנקתי' אומצא או סמוך לשקיעת החמה. הא בפ"א אינו יכול לבלוע שיעור של יו"כ כנ"ל וע"כ שבלעו בשני פעמים וא"כ משבלע ח"ש הראשון איכפר לי' יו"כ דעדיין חי ביו"כ כשאכל חצי שיעור השני ולפ"ז כשאוכל ח"ש הב' אינו אלא חצי שיעור ועל ח"ש אינו חייב כרת. וא"כ לא משכחת כרת דיומא לרבי אם ס"ל דגם כרת דיומא גופא מכפר בלא תשובה כסברת גמ' שם דדחי לדרבא:
אמנם לק"מ דבכריתות דף ח"י פריך רבא למ"ד ידיעות ספק מחלקות לחטאות ממתני' אכל היום אכל למחר נהנה היום נהנה למחר אכל היום נהנה למחר נהנה היום אכל למחר ואפי' מיכן ועד ג' שנים מנין שהם מצטרפי' זה עם זה ת"ל תמעול מעל ריבה. ואמאי הא כיפר עלה יו"כ ומשני דיוה"כ מכפר רק על כולה שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר ועיי' במל"מ פ"ג ופי"ב מה' שגגות. ולפ"ז לק"מ דעד דלא אכל כשיעור אין יוה"כ מכפר על חצי שיעור וא"כ משכחת שפיר כרת דיוה"כ כשמת מיד כשהשלים השיעור או שהשלים השיעור סמוך לשקיעת החמה והבן:
ובזה דחיתי מה שהק' בס' שערי חיים לשיטת רמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור דאעפ"י שאינו עובר על לאו דלא תעונה אלא בככותבת אבל על עשה דועניתם את נפשותיכם עובר אפי' בפחות טכש מכשיעור [ואני חפשתי שם בפ"א ופ"ב משביתת עשור ולא מצאתי שום רות ורמיזה מזה דלעבור העשה א"צ שיעור] א"כ לפמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג ד"ה האוכל נבילה ביו"כ דלמ"ד אין איסור חל על אי' גם איסו' לאו אינו חל על איסו' עשה עד דקשי' להו התם איך חל אמ"ה על עשה דאינו זבוח ע"ש א"כ איך משכחת כלל לאו וכרת דיו"כ דאינו רק אם אכל ככותבת הלא איסו' עשה דועניתם קדים טרם שאכל ככותבת ואין אחע"א ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דכיון דעובר העשה בפחות משיעור דלעבור העשה השיעור כל שהו. א"כ העשה כיפר ל' יוה"כ. ולענין הל"ת וכרת לא הוי רק ח"ש ואפלגא דשיעורא אין יו"כ מכפר א"כ שפיר חל הל"ת כיון דעשה כבר איכפר לי' והבן. אמנם כ"ז לרבי דיו"כ מכפר בלא תשובה אבל למה דלא קי"ל כרבי תקשי קושיתו:
אבל באמת בלא"ה לק"מ דדוקא אם ב' איסורי' מב' שמות כגון אבר מן החי ואינו זבוח או יו"כ על עשה דאינה זבוח וכדומה שייך אאחע"א אבל הכא העשה והל"ת משם אחד של יו"כ כמו דיו"ט או שבת עול"ת ל"ש לומר אאחע"א כיון שהוא שם איסור אחד וזה ברור ובלאה"נ יש לפקפק כיון דאיסור יוה"כ הוא איסור גברא ועל הגברא באים כאחד העשה ול"ת כשקדש היום הוי איסו' ב"א ויש להאריך בזה בריטב"א קידושין דע"ז בשם הראב"ד ואכ"מ]:
אך הא תקשי למ"ש לתרץ משום דיו"כ מכפר על העשה א"כ למה צריך הגמ' בשבועות הנ"ל לומר כרת דיממא וכו' ת"ל דעל כרת דלילה שאינו מכפר א"כ בלא"ה לא משכחת כרת כקושי' הנ"ל אך זה שיבוש דהא מקשן זה סובר דאפי' לרבי אינו מכפר כרת דיו"כ עצמו וע"כ אינו סובר תי' הנ"ל רק כתי' הב' שכתבתי:
אמנם בכל זה לא הונח לי דבאמת כבר עמד המל"מ בפ"ג מה' שגגות שהוא נגד השכל שיו"כ לא יכפר רק על כשיעור ולא על חצי שיעור שהוא איסור קל מכשיעור ע"ש. ואמרתי דהסברא הוא כך. הנה זה ברור אי ח"ש מותר מה"ת ואפי' מדרבנן ודאי א"א לומר שיו"כ מכפר עליו דהא אין כאן עדיין עבירה כלל. ולפ"ז למ"ד ח"ש אסור מה"ת ודאי לא גזרו ואסרו רבנן כלל בח"ש שהרי אין אנו צריכי' כלל לגזירתם דהא אסור מה"ת [ועיי' תוס' יומא נ"ט ע"ב ד"ה הוא] והנה טעמא דח"ש אסור מה"ת מפרש ר"י בר"פ יוה"כ משום דחזי לאיצטרופי ופי' האחרונים שגם אחר אכילתו חזי לאצטרופי שאם יאכל עוד חצי זית בכדי אכ"פ יהי' מחויב מלקות או כרת ועיי' בשאגת ארי' בה' חמץ סוסי' פ"א סברא מתוקה דל"ש ח"ש באיסור בל יראה. וכן אני אומר במעילה בהקדש דח"ש אסו' משום חזי לאצטרופי אפי' לזמן מרובה כמבואר בגמ' שהבאנו לעיל. ולפ"ז א"ש דאין יו"כ מכפר על ח"ש דאי נימא דיוה"כ מכפר א"כ תו לא חזי לאיצטרופי וכיון דלא חזי לאיצטרופי א"כ אינו אסור כלל וכיון דאינו אסור א"כ אין יוה"כ מכפר דליכא על מה לכפר ולכן נשאר דאין יו"כ מכפר וממילא אסור משום חזי לאיצטרופי והבן. וגדולה מזו כתב הב"י בסי' תרי"ב על הא דהביא הטור בשם ראב"י דאם אכל אוכלי' שאינן ראוין לאכילה אפי' איסורא ליכא ולכאורה נראה שהרמב"ם חולק ע"ז שהרי כתב להדי' בפ"ב משביתת עשור דאם אכל אוכלי' שאינן ראוין מכין אותו מכות מרדות. וכתב ע"ז הב"י דליכא פלוגתא כלל דראב"י קאי רק אם אכל פחות מכשיעור וכדמשמע בטור דקאי על מ"ש לפני זה אבל איסורא איכא בכ"ש. וע"ז כתב אבל מדברי' שאינן ראויין וכו' כתב ראב"י ושם ליכא איסו' כלל דח"ש הוי רק משום חזי לאיצטרופי וכאן לא חזי שהרי בם אם יאכל כשיעור לא יתחייב כרת שהרי אינן ראוי' אבל רמב"ם קאי בכשיעור והבן. ומכ"ש כאן שאם יתכפר ביו"כ לא חזי לאיצטרופי כלל ועיי' צל"ח פסחים מ"ד דבאיסו' שתלוי בזמן אם אין שהות עוד להשלים השיעור אז ח"ש מותר מה"ת. ודוגמא לסברא שכתבתי בתוס' חולי' דף ק' בד"ה שאני חתיכה הואיל וכו' הקשו למה אמרי' ביבמות ביבמות דף פ"א דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות טהורות תעלה הא הוי חהר"ל. ואי משום דחתיכה נבלה ראוי להתכבד לפני אורחי' עכו"ם וחתיכה של חטאת טמאה אסור בהנאה הא בב"ח נמי אסור בהנאה ואפ"ה אמרי' בעצז דף ע"ד דחתיכת בב"ח לא בטיל והי' דכל שראוי להתכבד אחר הביטול חשיב ולא בטיל וגבי חטאת גם אחר הביטול אר"ל דכהנים אינם מחזיקי' טובה זל"ז ע"ש ובטו"ז ה' חנוכה לענין נ"ח שנתערב מ"ש ע"ד תה"ד וה"ה כאן כיון דאם יכפר לא חזי לאיצטרופי ולא יהי' כאן שום עבירה על מה להכפר א"כ אינו מכפר כלל:
והנה בריש פרקין קתני יו"כ אסור באכילה וכו' ופריך אסור ענוש כרת הוא ומשני לא נצרכה אלא לח"ש וכו' והק' בס' תוס' יו"כ דלמה אשמעי' מתני' דח"ש אסור מה"ת גבי יו"כ יותר מבשאר איסורי' ותי' דבשלמא שאר איסורי' דהוי איסו' חפצא שפיר אמרי' דח"ש אסור הואיל וחזי לאיצטרופי וע"כ על ח"ש זה נמי רביע האיסור חפצא דאל"כ איך יצטרף אם יאכל עוד ח"ש בכדא"פ לעונשי' משא"כ ביוה"כ שהוא רק איסור גברא והחפץ הוא היתר הו"א דח"ש מותר ול"ש חזי לאיצטרופי דכותבות אסרה לך התורה לאכול בכדא"פ ופחות מזה לא אסרה תורה לגברא לעשות וכמו דלא אמרי' בשאר איסורי' ח"ש אסור רק באיסורי אכילה ולא במעביר ב' אמות בר"ה וכדומה כמ"ש האחרונים בכמה דוכתי קמ"ל מתני' דאפ"ה אסו' ע"ש. והנה לכאו' באמת טעמא בעי למה יאסור ח"ש ביוה"כ כיון דלא חזי לאיצטרופי וגם ליכא בזה יתובי דעתא וביו"כ אשר לא תעונה כתי' וצ"ל כיון דקי"ל דשיעורי' הל"מ באמת גבי יו"כ הלכתא גמירי דח"ש אסור או דילפי' מכל חלב או שיש לנו איזה לימוד ע"ז ועיי' במל"מ פ"א מה' חמץ ומצה ובפ"ד מה' שבועות ה"א ואין הטעם כלל משום חזי לאיצטרופי ולפ"ז הדק"ל אם כותבות יתירה מכביצה ואינו יכול לאכלו בפ"א איך משכחת כרת דיו"כ כ ואי משום דאין יו"כ מכפר על ח"ש הלא לפמ"ש הא דאין יו"כ מכפר על ח"ש הוא רק היכי דח"ש אסור משום חזי לאיצטרופי משא"כ ח"ש של יו"כ דעכ"ח אין הטעם משום חזי לאיצטרופי כנ"ל א"כ שפיר יו"כ מכפר מכ"ש דכשיעור ולא משכחת כרת דיומא:
אמנם לק"מ דהמרדכי ס"פ ערבי פסחים הק' על הלל שהי' כורך פסח מצה ומרור דהיינו כזית מצה כזית מרור וכזית חרוסת ואוכלם ביחד הא אין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים רק ב' זיתים או כביצה כדאמר בשמעתי' ותי' דזה רק כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכן מחזיק כולי האי ע"ש ועיי' במג"א סי' תע"ה סק"ד ולפ"ז שפיר משכחת לה כרת דיו"כ שאכל כותבת בפ"א ואי דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים שהוא כביצה וכותבת יותר מביצה ז"א דהא דאינו מחזיק רק ב' זיתים היינו כשהוא שלם משא"כ מרוסק מחזיק יותר מביצה וא"ש:
אך גם בזה לא הונח לי דכבר תמהו אחרוני' על המרדכי שהוא נגד ש"ס ערוך בכריתו' י"ד דפריך שם לר"א בר אחא דתני ה' חטאות וכגון דאכל גם כזית פיגול וליתני וי"ו וכגון שאכל גם כזית דם ומשני בב' אכילות לא קמיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ולפי דברי המרדכי דמרוסק מחזיק יותר מב' זיתים תקשי קו' הגמ' דמשכחת ג' זיתים בחדא אכילה במרוסק ותי' עפ"ד תו"י שם שכ' אהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים פי' כדרך אכילתו ולפ"ז א"ש דהא דכ' המרדכי דמרוסק מחזיק ג' זיתים היינו אם מאנס עצמו לבלוע שלא כדרך אכילה ושם במצה ומרור וחרוסת כיון שמצוה לבלעם בב"א מאנס עצמו לבלוע ובית הבליעה מחזיק ואף שהוא שלכד"א מ"מ יוצא בה ידי אכילת מצה ומרור דלענין מ"ע מהני שלכד"א עיי' מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת משא"כ באיסוריי דאינו אסו' אלא כדרך אכילתן כדאמרי' בפסחים פ' כ"ש שפיר לא קאמר ו' חטאות בג' זיתים דכד"א אפי' מרוסק אינו מחזיק ג' זיתים עיי' מחהש"ק סי' תפ"ו ובישועת יעקב שם ובנוב"י קמא באו"ח סי' ל"ח ובחת"ס או"ח סי' קכ"ז ובפר"ח סי' תפ"ו ולפ"ז ביו"כ דאמרי' לקמן בשמעתי' האוכלו אכילה גסה ביו"כ פטור ש' אשר לא תעונה פרט למזיק א"כ ביו"כ אינו אסו' שלכד"א ועיי' במל"מ הנ"ל וא"כ אפי' מרוסק אינו מחזיק יותר מב' זיתים וכותבות הוא יתירה מביצה וממנ"פ אם בולעם בב"א פטור משום שלכד"א ובזה אחר זה איכפר לי' יוה"כ כנ"ל:
אך הא ליתא דאף דבאכילה גסה פטור משום דשם קי"ל לרבנן דליכא יתובי דעתא בהכי משא"כ אם מאנס עצמו לבלוע יותר מכביצה קי"ל לחז"ל דבהכי מיתבא דעתא ושפיר מחויב אפי' שלכד"א ועיי' בשג"א סי' ע"ו. ולפ"ז ניחא דהי' קשה לר"י דאמר יתירה מכביצה דא"כ לא משכחת כרת דיוה"כ דאם בולעם בב"א הוא שלכד"א וכנ"ל לכן מתרץ ע"ז וקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתא ושפיר מחויב גם שלכד"א והא דלא סגי בכזית משום דבבציר מהכי לא מיתבא דעתא ודו"ק:
ובזה יובן דבר לאישורו בתוס' ד"ה ושיערו חכמים שכתבו ור"ת תי' דגרוגרות בלא גרעינן קאמר הכא ונמעכות וכו' ולכך הוי ב' זיתים קשי' כשיעור ג' גרוגרות ועוד דרכין ונוחי' לאכול וכותבות הגסה עדיפא מכזית וגרוגרות ובצירה מכביצה וכו' וכתב המהרש"א דהך וכותבות וכו' הוא ללא צורך אלא שהביאו לשון ר"ת כמו שהוא בשיעורו דשמעתין וזה פלא שתוס' יאמרו דבר שפתים אך למותר. אמנם לפי הנ"ל יובן ואקדי' דנוב"י בסי' הנ"ל פי' בדברי תוס' ישינים הנ"ל שבא ליישב קושי' תוס' דכאן דהכא אמרי' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצה אבל כביצה מיהא מחזיק ולפי חשבון י"ח גרוגרות בשיעור עירוב יש בביצה יותר מג' זיתים ואיך אמרי' בכריתות דאינו מחזיק רק ב' זיתים וע"ז תי' דכדרך אכילה הוא רק ב' זיתים והכא בשלכד"א מחזיק כביצה ע"ש באריכות [אמת לפענ"ד נראה יותר שתו"י בא ליישב קי' המרדכי הנ"ל ממצה ומרור שהרי כאן בסוגי' כתבו לתרץ קושי' תוס' בענין אחר דהא דאמרי' דשיעור עירוב הוא י"ח גרוגרות היינו בפירות דבעי טפי ובמתני' שמחולקי' ר"מ ור"י ור"ש ור"י בן ברוקה היינו בפת דבעי שיעור מועט לסעודה ע"ש. ויש לעיין לפי דבריו א"כ מה פריך הגמ' הא כביצה בעי סוכה וא"כ למה אמר על שתי כותבות דר"ג לא מפני שהלכה כן. דילמא בפת סגי בביצה אבל פירי בעי טפי וצ"ע כעת] והנה הר"י תמה על ר"ת דגרוגרות אין לו גרעין ועוד דהאי דכריתות שאינו מחזיק רק ב' זיתים בבשר איירי דלא שייך בי' גרעין וכו' ובס' תוס' יו"כ התפלא הלא כונת ר"ת נמי כן הוא דגרוגרת בלא גרעינן כלומר שאין להם גרעינן בשום פעם קאמר ובמה טעה ר"י בדבריו. אמנם לדעתי הדבר נכון דבאמת זה מתנגד לשכל דכשהוא קשה לא יחזיק כ"א ב' זיתים וכשהוא נמעך ונדרס יחזיק כמעט כפלים דהא בביצה יש ג' גרוגרות וג' שמינית גרוגרות וגרוגרות גדול מזית וא"כ הוא כמעט ד' זיתים. לכן הי' סובר ר"י דכונת ר"ת דגם לתאנים יש גרעיני' קטנים וביצה אינה מחזקת כ"א ג' גרוגרות וג' שמינית בלא גרעין וזה קטן מזית ואף דמ"מ הוא יותר מב' זיתים מ"מ לזה מהני נמעך ונדרס שנוח לבלוע ולכן הקשה עליו מה שהקשה:
אמנם האמת נראה דר"ת סובר כתו"י דהא דאמרי' דאינו מחזיק יותר מב' זיתים היינו כדרך אכילה אבל אם מאנס עצמו לבלוע שלכד"א מחזיק טפי אך דהוי קשי' לי' איך אפשר שכדרכו אינו מחזיק רק ב' זיתים ואם יאנס עצמו יחזיק כמעט כפלים דהיינו כביצה שהוא יותר מג' זיתים וג' שמינית זית לפי חשבון י"ח גרוגרת בסעודת עירוב לכן אמר דהא דאינו מחזיק דרך אכילה רק ב' זיתים היינו כשאינו נמעך ונדרס אבל כשהוא נוח לבלוע מחזיק טפי אפי' כדרך אכילה וממילא בנוח לבלוע ושלכד"א מחזיק כביצה והבן. ולפ"ז לא תקשי עליו קושי' ר"י הא שם בכריתו' בבשר איירי ואפ"ה אינו מחזיק יותר מב' זיתים. ז"א דה"ק שם כיון דאינו מחזיק בדרך אכילה אם הוא קשה יותר מב' זיתים ממילא אפי' בבשר דנוח לבלוע אינו מחזיק בדרך אכילה ג' זיתים:
ולפ"ז לשיטת ר"ת יתעורר קושי' הנ"ל דאם כותבת הגסה יתירה מכביצה איך משכחת כרת דיומא בשלמא לשיטת ר"י בתי' ראשון שבתוס' דביצה אינה אלא ב' זיתים וכך בית הבליעה מחזיק אפי' כד"א ובאמת בשיעור עירוב לר"ש דהוא ה' ביצים ושליש ליכא י"ח גרוגרות רק בשיעור עירוב דר"י ור"מ ניחא דאפי' אם כותבת יתירה מכביצה משכחת כרת דיו"כ כשאכלו בב"א מרוסק ושלכד"א אבל לשיטת ר"ת דהא דאמרי' הכא דמחזיק כביצה היינו יותר מג' זיתים וג' שמינית והיינו רק מרוסק ושלכד"א וא"כ דאפי' מרוסק ושלכד"א אינו מחזיק יותר מביצה תקשי אם כותבת יתירה א"כ א"א בשום אופן שבעולם לבלעו בב"א וכרת דיוה"כ האיך משכחת לרבי. לכן ליישב זה כתבו דבאמת לשיטת ר"ת דהכי קי"ל דאינו מחזיק לכל היותר כ"א כביצה מ"מ ל"ק כנ"ל דהא באמת קי"ל דכותבות יתירה מזית וגרוגרות אבל בצירה מכביצה ודו"ק:
ומה דקשי' לי לשיטת הר"י ושאר פוסקים שהבאתי לעיל דביצה אינה יותר מב' זיתים והנה הא דאמרו בכריתות דבית הבליעה מחזיק ב' זיתים אפי' נאמר דזה דוקא בבשר דנוח לבלוע ובמרוסק אבל בקשה ואינו מרוסק אינו מחזיק כ"כ אבל זה ברור דקאי התם בדרך אכילתו ולא במאונס עצמו דכל איסורי' אינו חייב אלא כד"א ועוד דאל"כ אלא דקאי במרוסק ושלכד"א א"כ תקשי קו' המרדכי האיך אפשר לבלוע כזית מצה ומרור וחרוסת בפ"א. אם לא שנ' דר"י סבר דא"צ לבלוע כאחת ולא משמע כן עיי' במג"א סי' תע"ה סק"ד ולפ"ז למה אמרי' הכי דכביצה לטמא טומאת אוכלי' שהוא אוכל הנאכל בב"א. הלא ביצה אינה רק ב' זיתים ובמרוסק ושלכד"א מחזיק טפי כג' זיתים וא"כ שיעור אוכל הנאכל בב"א הוא ביצה ומחצה. וא"כ לא הי' לו לטמאות טומאת אוכלי' אלא בביצה ומחצה וצ"ע לכאו'. הן אמת שאפשר לומר דלשון מכל האוכל אשר יאכל אפשר לומר שהפי' דוקא כדרך אכילה אבל א"כ תקשי להיפך לפי' ר"ת דכביצה אינו מחזיק אלא שלכד"א א"כ האיך ילפי' דטומאת אוכלי' בכביצה מכל האוכל הלא לא ילפי' אלא כד"א ובאופן זה הוא פחות הרבה מכביצה והי' לו לטמאות בפחות אלא ודאי דוקא לא תאכל דמיירי באוכלין ל"ש בשלכד"א אבל מכל האוכל אשר יאכל דמיירי בנאכלי' א"א למעט ממנו אלא אם המאכל אינו ראוי אבל לא כשהמאכל ראוי רק שהאדם אינו אוכלו כדרך אכילה וא"כ הדק"ל:
ולכן נ"ל דר' אבוהו אדלעיל קאי ואית לי' נמי דרשה דאוכל הבא מחמת אוכל רק דע"ז הי' ק' ואימא ביעא דציפורתא דזוטר טובא ע"ז אמר דאוכל הבא מחמת אוכל צריך להיות אוכל הנאכל בב"א וע"כ הוא עכ"פ כביצת תרנגולת ולפ"ז ל"ק דילמא הוא טפי דבית הבליעה מחזיק יותר במרוסק או בשלכד"א ז"א דבמרוסק ודאי לאו אוכל הבא מחמת אוכל שנאכל בב"א הוא דהא אינו בא מרוסק כמו דמשני לעיל מחוסר שחיטה ומחוסר קריעה ה"נ מחוסר ריסוק וגם בשלכד"א לא מקרי אוכל הבא מחמת אוכל דלא קאי להכי ועיי' סברא מתוקה בפלתי דבב"ח על חלב לא מקרי איסו' מוסיף אף דבב"ח אסור שלכד"א משום דלאו להכי קיימא לאכלו שלכד"א ודמי' להא דאמריי בהמה בחיי' לאו לאיברי' עומדת ועיי' בחידושי ספג"ה וניחא בזה דלא אמר אלא אמר ר"א משום דלא נאיד מדרש הראשון אלא שבא ליישב קושי' הגמ' כנ"ל:
ובהדי שותא אזכיר שלפי דברי נוב"י הנ"ל בכונת חו"י אם ס"ל דביצה הוא ג' זיתים כשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל א"כ הא דאמרי' דבית הבליעה מחזיק כביצה היינו דוקא שלכד"א. לפ"ז יש להביא ראי' מתוס' סוכה דף כ"ו שחולקי' על הרמב"ם בזה וס"ל דכביצה אינו רק ב' זיתים דהנה שם אהא דאמרי' וכמה אכילת עראי אמר ר' יוסף תרתי תלת ביעי וכו' כתבו התוס' וז"ל פי' בקו' שנים או שלשה פעמים יתן לתוך פיו וכו' ויש ספרי' שכתוב בהן תרתי תלת ביעי והכל אחד כדמוכח לקמן גבי לימא תיהוי תיובתא דר"י ואביי דשיעור בית הבליעה כביצה ולבסוף מסיק כדטעים צורבא מרבנן ואזיל לכלה שזה מלוא פיו דהיינו כביצה ע"ש וא"כ אי נימא דביצה הוא ג' זיתים ע"כ אין בית הבליעה מחזיק כביצה אלא שלכד"א דכד"א אינו מחזיק רק ב' זיתים וא"כ איך הוי הכל חד מה שנותן בפ"א לתוך פיו עם כביצה ועכצ"ל דבר בי רב דאזיל לכלה אוכל בחפזון שלא כד"א ומאנס עצמו לבלוע כביצה ושפיר הוי הכל חד. ולפ"ז מה פריך לקמן דף כ"ז מר' צדוק הא כביצה בעי סוכה תיובתא דר"י ואביי הא ר' יוסף ואביי קאי כשאוכל שלכד"א ואז שפיר הוי כביצה רק אכילת עראי ואפי' לר"י תרתי תלת ביעי ובפרט למסקנת מל"מ בה' יסוה"ת דגם במצות של אכילה צריך לאכול כד"א וא"כ בלילה הראשונה שמחויב לאכול בסוכה או לר"א בסוכה כ"ז דצריך לאכול י"ד סעודות בסוכה אינו מקיים מצותו אם אוכל שלכד"א וא"כ לדידן נמי כשאוכל כן חוץ לסוכה אינו עובר על מצות סוכה אבל ר' צדוק דאכל כד"א שפיר אמרי' הא כביצה בעי סוכה א"וו דבית הבליעה מחזיק כביצה בד"א ופריך שפיר וא"כ ע"כ ביצה אינה יותר מב' זיתים:
ובזה י"ל פרפרת נאה בעזה"י לקשר דברי תוס' שם שכתבו אחר הא דלעיל ושיעור זה דוקא בפת דפירי לא בעי סוכה כדמסיק פ' בתרא דיומא וכו' ולכאו' אין לזה ענין לכאן כלל. אמנם לדברינו נכון מאוד דהא ממה שהקדי' מוכח דסברי דביצה אינה אלא ב' זיתים כנ"ל וא"כ תקשי לכאורה קושי' תוס' בשמעתי' ד"ה ושיערו חכמי' דבעירובי' מוכח שיש ח"י גרוגרות בשיעור עירוב לר"ש שהוא ה' ביצים ושליש וגרוגרות גדול מזית וא"כ יש יותר מג' זיתים בביצה ומה שתי' ר"י דשיעור ח"י גרוגרות הוא לר"מ ור"י ולא לר"ש הוא דוחק דא"כ ר"י דאמר התם בגמ' כמה מזון שתי סעודות תרתי ריפתא איכרייתא חד שיעורא הוא א"כ הו"ל לגמ' לפרושי בהדי' דלא פליגי אהדדי דאידי ואידי חד שיעורא כמו שתמה עליו בתו"י בשמעתי'. ואלא מאי ע"כ צ"ל כתי' תוס' ישיני' דהאי דאמרי' דשיעור ב' סעודות הוא י"ח גרוגרות מיירי במעשה אילפס וכדומה. אבל בפ' כיצד משתתפין מיירי בפת וסגי בה' ביצי' שליש לשיעור עירוב ולעולם אין בביצה כ"א ב' זיתים וכיון שכן דפת צריך פחות לשיעור סעודה משאר דברים תקשי לכאו' איך אמרו סתם דאכילת עראי הוא לאביי תרתי ותלת ביעי ולר' כדטעים בר בי רב אבל יותר מזה הוי קבע הא בפירי בעי טפי לשיעור סעודה. לכן כתבו דשיעור זה דוקא בפת אבל בפירי באמת בעי' יותר והא דלא מפרש השיעור בפירי משום דפירי לא בעי סוכה כלל [ואף דאכתי תקשי הא מיני תרגימא בעי סוכה ולמה לא מפרש בהו השיעור דהא גם בהו צריך טפי לשיטת תוס' ישיני' ותנן בהדי' אם השלים במיני תרגימא יצא. י"ל דאפשר במיני תרגימא לא יצא אא"כ קבע עלייהו כסברת הרא"ש בסוכה לענין פירי ובקבע עליהו לא בעי' יותר מפת משא"כ בפירי לא ניחא לתוס' בתי' זה דע"כ המקשן בשמעתין דפריך משתי כותבות דר"ג וסובר דפרי בעי סוכה ע"כ אפי' בלא קבע עלייהו ס"ל דבעי סוכה דאל"כ לא הוי פריך מידי דדילמא ר"ג לא קבע עלייהו עיי' מג"א סי' תרל"ט ודו"ק]:
ועתה הבא נבא ליישב קושי' תוס' על רש"י רק אקדים דבר אחד דרש"י לא ס"ל סברא שכתבנו לעיל דהא דאין יו"כ מכפר על ח"ש הוא דוקא בח"ש של שאר איסורי' אבל ח"ש של יו"כ עצמו מכפר אלא דאין חילוק ואין יו"כ מכפר ח"ש של יו"כ עצמו. ועתה אבא לדון בדבר החדש הנה לכאורה הוא דבר פשוט לרבי דס"ל יו"כ מכפר ולמסקנת הגמ' בשבועות הנ"ל דמכפר גם על כרת דיומי' אם אחד אכל ביו"כ שיעור כותבות בלא גרעין ואח"כ מיד תכ"ד אכל עוד מעט עד שהכל ביחד הי' גדול כגרעינתה דהגרעין גדול או להיפך אם הפרי גדול פטור מכרת וחטאת דהא הי' רגע שהות ביום לכפורי לי' בזמן שאכל מה שהוא מן הכותבו' עד הגרעין. אמנם כד דייקת יש לחדש דבאופן זה חייב דזה ברור לר"ש דאית לי' במכות כל שהו למלקות מ"מ אם אחד אכל כזית והתרו בו על כל משהו ומשהו מ"מ אינו חייב אלא מלקות אחת כל זמן שלא אכל יותר מזית וטעמא דמילתא דודאי אם לא אכל אלא כ"ש מקרי זה אכילה אבל כשאכל יותר עד זית לא הוי פחות מכזית שיעור אכילה אלא ח"ש וזכר לדבר בגמ' שבועות דף כ"ו ע"ב תנן שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' א"ח אלא א' ובגמ' ל"ל למיתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה הא קמ"ל טעמא דאמר הכי הא אמר שלא אוכלנה שלא אוכל מיחייב תרתי כדרבא וכו' פי' אם אמר תחילה שלא אוכלנה לא אסר עצמו אלא בכולה וכשאמר אח"כ שלא אוכל אסר עצמו בכזית ממנה ושפיר חייל שבועה שני' וקשי' לי' בגווה הלא הא דמיחייב תרתי ע"כ באכלה כולה דאל"כ לא מיחייב אלא אחת על שבועה שני' ולא על הראשונה וא"כ מחויב יותר מתרתי על כל כזית וכזית בשביל שבועה שני' שאסר עצמו בכל זית ממנה ואין לומר שכל הככר לא הי' יותר מזית דא"כ איך חלה שבועה שני' הלא לא הוסיף בה כלום ואין לומר ג"כ דהפי' דמחייב על ב' שבועות ובאמת משום אחרונה חייב יותר מא' דא"כ הול"ל מיחייב אתרתי. אלא ודאי מוכח באומר שבועה שלא אוכל ככר זו אף דמחייב אם אוכל רק זית מ"מ גם באכלה כולה אינו חייב יותר מא' דמזית ועד כולה כל כמה שאוכל הוי השיעור וע"ש ברא"ש ור"ן שכתבו דאם אכל מקצתה חייב שג"ז בכלל השבועה ומיהו כולה נמי בכלל מדאמרי' שם מיגו דמהני שאלה לכזית בתרא וכו' ומה שלמדו שם מזה נמצא יש פנים בהלכה לסברא הנ"ל. ולפ"ז י"ל דבאמת גבי יו"כ נאמרו למשה מסיני שני שיעורי' דשיעורי' הל"מ. דאם אוכל רק כשיעור פרי הכותבות חייב. אמנם אם משלים אח"כ עד שיעור גרעין הכותבת שהוא גדול זהו שיעורו ונמצא תי' שיעור פרי הכותבת ח"ש ולא כיפר עלה יו"כ וממילא חייב על מה שאכל אח"כ כשיעור הגרעין אם לא הי' שהות ביום לכפורי לי' ולפ"ז מיושב שפיר קושי' התוס' דאי הוי אמר רק בשיעור הקטן חייב הו"א כשאכל שיעור הגדול פטור דהא כבר אכל כשיעור והוי שהות ביום לכפורי לי' בשעה שאכל התוספות ובמה שהוא מוסיף לאכול דהיינו שיעור שהגרעין גדול מכותבות ליכא שיעור חיוב קמ"ל דאפ"ה חייב דאם אכל שיעור הגרעין איגלאי דשיעור הפרי לא הוי רק ח"ש ולא כיפר עלי' יו"כ ודו"ק:
ויותר נ"ל לומר לפ"מ דקי"ל דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים עיי' מכות י"ג ודף כ"ג וברמב"ם פח"י מה' סנהדרי' א"כ יו"כ נמי דהוי מחייבי כריתות ישנו בכלל מלקות אם התרו. ולפ"ז נהי דיו"כ מכפר אפי' כרת דיומא אבל מלקות שהוא ביד ב"ד ודאי אינו מכפר דהא אפי' חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יו"כ חייבי' כדאמרי' לקמן דפ"ה ובכריתו' דף כ"ה מכ"ש מלקות שהוא ביד ב"ד שאין יו"כ מכפר. וראי' ברורה לזה דהא בסנהדרי' ילפי' שבע חקירות מקראי ושתים מהם באיזה שבוע באיזה שנה. והלא אם לא הי' באותו שנה כבר עבר עליו יו"כ ופטור ואלא מאי דעל עונשי ב"ד אין יו"כ מכפר ועיי' בנוב"י מהד"ק באו"ח סי' ל"ה ולפ"ז י"ל דה"פ דמתני' כמוה מחויב כרת וחטאת. אבל אם אכל יותר עד כגרעינתה הו"א דפטור מכל וכל דכיפר לי' יו"כ קמ"ל דאפ"ה משכחת חיוב בגרעינתה והיינו למלקות דלענין זה אין יו"כ מכפר והבן. ולפ"ז אפשר ליישב קושי' מהרש"א דלכאו' ל"ק קושי' תוס' כנ"ל אך דמ"מ מקשי' תוס' שפיר דא"כ מה פריך מ"ט ר' אשי לא בעי הא דר"פ לישני משום דקשי' קושי' תוס' וסובר דאינו מכפר כרת דיומי כרבא בשבועות וא"כ ליתא לתי' הנ"ל. אך ז"א דילמא ר' אשי לא ס"ל כלל דהגרעין גדול רק כשינוי' דרבא לקמן לכן הק' תוס' דעכ"פ אחד ודאי גדול מחבירו משום דא"א לצמצם:
והנה רבא אמר משום דהו"ל פירי ופירי לא בעי סוכה וכו' ועיי' בעה"מ סוכה דף כ"ז דפסק כרבא דבתרא הוא. והרי"ף בהלכות לא הביא הא דרבא דפירי לא בעי סוכה וכ' הרמב"ן במלחמות דטעמי' משום דרבא לא קאמר הכי רק לתרץ קושי' הגמ' למ"ד כותבות הגסה יתירה מכביצה ובמסקנא אידחי התם וקי"ל דפחותה מכביצה ואין אנו צריכי' לתירוצו של רבא. ושנית דקושי' הגמ' שם בנוי' על דיוקא דהא כביצה בעי סוכה. ואנן מסקי' דכביצה לא בעי סוכה אלא בעי נט"י וברכה וא"כ בשתי כותבות דר"ג הטעם משום דלית בהו כשיעור ול"ק קושי' הגמ' וממילא הדרי' לכללא דפירי בעי סוכה ע"ש באריכות ועיי' בר"ן שם שפקפק על טעם הב' דהא א"נ דכביצה לא בעי סוכה אבל עכ"פ יתר מכביצה מעט בעי סוכה והמקשן ע"כ הי' סבר דשתי כותבות גדולי' כמו כותבות וגרעינתה ולפ"ז למ"ד שם דכותבת יתירה מכביצה א"כ גם שתי כותבות דר"ג יתירי' מכביצה וא"כ בעי סוכה וראי' לדבר דהמקשין הי' סבר דב' כותבות גדולי' בכותבות וגרעינתה דאין לומר שקושיתו בנוי' דאם כותבת יתירה מכביצה א"כ ב' כותבות דר"ג הוי עכ"פ נבילה דא"כ גם המקשן סבר דהגרעין גדול וא"כ חידש ר' ירמי' רק דהגרעין גדול הרבה דב' כותבות פחותין וכותבות בגרעין יתר מכביצה וא"כ איך אמר ר"פ עלה היינו דאמרי אינשי הא לפי סברת המקשן נמי ניחא הא דאמרי אינשי דהא גם איהו ס"ל דהגרעין גדול מהפרי ע"ש:
ולענ"ד נראה דיש להצדיק דברי הרמב"ן ז"ל דהנה תוס' ד"ה כותבות הגסה פירשו דבעי' דר"פ הי' אי כותבות בגרעינתה קאמר ברישא דהיינו כותבת כבריתה והדר מפרש כמוה. ועוד וכרגעינתה דהיינו עוד גרעין מלבד הכותבת עם גרעינה דהיינו תרי גרעינן ופרי כותבת או דילמא כותבת הגסה דקתני היינו בלא גרעינתה וזהו כמוה ומה דקתני וכרגעינתה היינו גרעין של אותו כותבת ותו לא מ"ש. ופי' הב' דהאיבעי' הי' אם בגרעינתה דהיינו רק כמו שהיא הכותבות והגרעין בלא החלל או שלא בגרעינתה היינו שאין הפרי דבוק לחלל דהיינו כבריתה ממש קודם שנתמעך חללה ע"ש. וכל העובר עליהם ישתומם דא"כ מה פריך לקמן למ"ד דכותבות הגסה יתירה מכביצה מב' כותבות דר"ג הא האי דיתירה מכביצה היינו עם עוד גרעין אחר או עם החלל וזה ל"ש כלל בדר"ג שאכל רק מפרי מב' כותבות וזה ודאי פחותה מכביצה וכבר עמד בזה בס' תוס' יו"כ ע"ש. ואני אוסיף להפליא עוד הפלא ופלא על פי' ראשון שבתוס' דאיך אפשר לומר שמשערי' בכותבות כבריתה ועוד גרעין לפמ"ש תוס' לקמן דהא דב"ש מוקי שיעורא דחמץ אכרותבת ולא אכגרוגרות דהוא יותר מזית ובציר מכותבת משום דאית להו דרשא דר' חנן בסוכה ה' ובעירובי' ד' וב"ה לא פליגי אב"ש אלא משום דמצריך צריכי תרי קראי לחמץ ושאור אבל בלא"ה היו סוברי' כב"ש א"כ כיון דדרשי' דבש לככותבת הגסה ביוה"כ נהי נמי דעל כותבות כבריתה דהיינו עם הגרעין שייך לומר דבש ועמ"ש בזה בסמוך. אבל האיך יתכן לומר דבש על הגרעין הנוסף על כותבת כבריתה שאינו ראוי כלל לאכילה האיך שייך לומר על זה דבש וצע"ג:
ומה מתקו לי בזה דברי רש"י ז"ל שפי' דהאיבעי' הי' אם הפי' כותבות יחד עם הגרעין או הפי' או כמוה או כגרעינתה ותוס' תמהו ע"ז מצד א"א לצמצם וזה באמת הוא פלוגתא דתנאי בכמה מקומות ועיי' תוס' חולי' כ"ח ע"ב בד"ה א"א לצמצם ולמה לא הקשו כפשוטו דאם הם שווין א"כ תרי סימני ל"ל אמנם להנ"ל ניחא דא"א לתלות השיעור בגרעין דאיך שייך לקרא לגרעין דבש. וגם א"א לתלות השיעור בכמוה דהא ביבישה איננה כשיעור לכן אמר כמוה אם היא גדולה כגרעינתה וכמש"ל אבל לדברי תוס' קשי':
לכן נ"ל לפרש בכונת דברי תוס' דה"פ דבמתני' קאמר האוכל ככותבת הגסה ולא פי' שיעור הגסות לכן מבע"ל אם הפי' כמוה ועוד גרעין אחר וזה פי' בגסה דקאמר מתני' שיהי' גסה כ"כ כמוה כמו כותבת בינוני כבריתה וכגרעינתה עם עוד גרעין של כותבת בינוני או דילמא בלא גרעין אחר אלא גרעין של אותו כותבת ואז פי' גסה הגדולה שבגדולות בלי שיעור וכן לפי' ב' של התוס' מיבעי' לי' אם שיעור הגסות הוא ככותבת בינוני עם חללה ואז הפי' בלא גרעינתה או בגרעינתה בלא החלל ואז פי' גסה גדולה שבגדולות. ולפ"ז ניחא מה שהק' איך שייך לומר דעל עוד גרעין יאמר דבש ז"א דכונת התורה בדבש רק על התמרה אך שחכמי' שיערו גסות התמרה כתמרה בינוני ועוד גרעין. ובזה ניחא נמי מה דקאמר ר' אשי לא מבע"ל הא דר"פ גסה איתמר כל כמה דגסה ולכאו' לפי דברי התוס' אין הכרע מהא דכ"כ דגסה אם הכונה בגרעין חוץ מכותבת כבריתה או לא וכבר נתקשה בזה בס' תוס' יו"כ ולפי האמור א"ש דפשיטא לי' דודאי כ"כ דגסה קאמר ולא שיתן שיעור לגסותה ככותבת בינוני עם עוד גרעין או ככותבת בינוני עם חללה:
והנה כבר דקדקו בגמ' דמה פריך אי כותבת הגסה יתירה מכביצה א"כ שתי כותבת דר"ג מדינא הי' צריך לאכול בסוכה דכביצה בעי סוכה דילמא כותבת הגסה יתירה ושתי כותבת דר"ג בינונית הוו והם פחותי' מכביצה ועיי' בתוס' יו"כ. ובתחילה עלה בדעתי לומר דהא דאמרי' כותבת הגסה יתירה מכביצה היינו אפי' מביצה גסה וכן הדעת נוטה דאי רק מביצה בינונית קאמר א"כ מה קאמר דיתירה מכביצה הלא גם מכותבת בינונית יתירה וא"כ כיון דכותבת גסה יתירה מביצה גסה א"כ כותבת בינוני גדול מביצה בינוני והא דמשערי' בכ"מ כביצה היינו ביצה בינונית כמובן וא"כ אי אמרי' כביצה בעי סוכה היינו ביצה בינוני וא"כ שפיר פריך דאי נמי כותבות דר"ג בינונית הוו מ"מ יתירה מביצה בינוני וא"כ מדינא בעי סוכה אמנם לפמש"ל מדוקדוק לשון הגמ' שאמר יתירה מכביצה בכ"ף הדמיון ע"כ קאי על הדברי' שמשערי' בכביצה ולפ"ז ע"כ רק יתירה מביצה בינונית קאמר וא"כ ליתא להנ"ל:
אמנם האמת יורה דרכו דס"ל להמקשן דאם כותבת הגסה יתירה מביצה עכ"פ כותבת בינוני הוי כביצה וכן נראה מלשון הגמ' לקמן דילמא לעולם אימא לך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה הא סתמא כביצה ולהכי פריך שפיר דאם ב' כותבות פחותי' מביצה עכ"ח א"א שיהי' כותבת הגסה יתירה מכביצה:
ומעתה דעת לנבון נקל דגם לב' פי' תוס' פריך שפיר דהא גם אם הכונה כותבת כבריתה עם עוד גרעין או הכונה כותבת עם חללה מ"מ הוכחנו לעיל דהכונה דנסות הכותבת יהי' כמו כותבת בינוני עם החלל או עם עוד גרעין וא"כ אם גדלות הגסה הוא כך יתירא מכביצה עכ"ח כותבת בינוני הוי כביצה והחלל או הגרעין הוא רק דבר מועט וא"כ ב' כותבות דר"ג מדינא בעי סוכה [ואף שיש לפקפק אי נימא דגסה הוא כבינוני עם החלל ויתירה מביצה א"כ נהי דבינוני הוי כביצה היינו עם החלל ור"ג בלא חלל אכל ז"א דאנן הכי קאמרי' דשיעור הגסות הוא כבינוני עם החלל אבל חלל הגסה ע"כ אינו מצטרף אז וא"כ הוא כגסה וחללה וא"כ גסה בלא חללה הוי יתירה מביצה וא"כ גם בינוני בלא חללה הוי עכ"פ כביצה] וע"ז משני אין שתי כותבות בלא גרעינן לא הוי כביצה והיינו משום דכותבת בינוני בגרעין הוא כביצה מצומצם והגרעין גדול וממילא פירי של ב' כותבות פחותי' מביצה וכותבת הגסה וגרעינתה הו' יתירה מכביצה משום דהוא גסה ובגרעין ושפיר אמר ר"פ היינו דאמרי אינשי שהגרעין גדול וא"כ ניחא דב' כותבות דר"ג פחותי' כיון שהם בינונית משא"כ לסברת המקשן שאין הגרעין גדול שפיר הק' דעכ"פ בינוני הו' כביצה ומדינא צריך סוכה והבן. ולפ"ז שפיר קאמר הרמב"ן דלמאי דמסקי' דכביצה לא בעי סוכה ל"ק קושי' הגמ' אף דס"ל להמקשן דפירי גדול כגרעין וכותבת הגסה יתירה מ"מ כותבות דר"ג לא גסות היו רק בינונית ואינם רק כביצה וזה לא בעי סוכה רק יתר מביצה וממילא לא צריכי' לתירוצא דרבא דפירי לא בע' סוכה ול"ק קושי' הר"ן ז"ל:
ואולי יש לכוון בזה מה שהוא פלא לכאו' איך יחלקו האמוראי' אם כותבת הגסה יתירה מכביצה או פחותה הלא הוא דבר הנראה לעינים. אמנם לפי הנ"ל ניחא דמאן דס"ל שהוא יתר מכביצה סובר דלא נתנו שיעור לגסותה רק כל כמה דגסה והוא יתירה מכביצה ומה שהוא פחות מזה לא נקרא גסה רק בינוני ומאן דס"ל פחותה מכביצה סובר דגסה מקרי אם הוא גדולה ככותבת בינוני עם חללה או כותבת בינוני כבריתה עם עוד גרעין וזהו פחותה מכביצה ופחות מזה נקרא בינוני והבן:
ואם כנים דברי יש ליישב בזה מה דקשי' טובא ע"ד רמב"ן שכ' דל"צ לתי' דרבא דפירי לא בעי סוכה חדא משום דמסקי' כביצה לא בעי סוכה ועוד משום דקי"ל כותבת פחות מכביצה ולמה לא כתב גם שלשים משום דאפשר לומר כתי' דר' ירמי' דהגרעין גדול והוא פלא ועי' בס' שערי חיים ולפי הנ"ל ניחא כיון דלר"ז דס"ל שהוא פחותה מביצה עכ"ח נקרא גסה אם היא גדולה ככותבת בינוני כבריתה ועוד גרעין וא"כ אי נימא דהגרעין גדול מהפירי נמצא גסה גדולה כא' ומחצה בינונים ויותר וא"כ לפמ"ש דכל קושי' המקשן בנוי דאם גסה יתירה מביצה ע"כ בינוני הוי כביצה דאין סברא שיהי' כ"כ גדול וגם ר' ירמי' לא נאיד מסברתו וא"כ לא הי' צריך לומר דגרעין גדול אלא דגסה גדולה הרבה, ולפי"ז כיון דלפי דבריו דגרעין גדול עכחצ"ל סברא לר' זביד דגסה גדולה הרבה כא' ומחצה בינוני וא"כ למה לא כלל דגרעין גדול וא"כ דלר' ירמי' נחלקו במציאות, אם הוא גדול או לא לכן לא ניחא להרמב"ן שהרי"ף סובר כתירוצא דר' ירמי':
ובזה א"ש מה דקשי' לי לקמן בשמעתי' דמייתי ר' זביד ראי' דכותבת הגסה פחותה מכביצה מדב"ש דאמרי חמץ בככותבת ואס"ד דהוא יתירה מכביצה מכדי ב"ש אשיעורא דנפיש מכזית מהדרי ליתני כביצה וא"נ כי הדדי נינהו ליתני כביצה אלא מאי ש"מ דכותבת פחותה מכביצה, דילמא לעולם כותבת גסה אינה פחותה אלא הכא בכותבת בינוני משטרינן בחמץ והיא פחותה מכביצה ודאי הא א' אפשר לומר דגסה יתירה ובינוני פחותה כמש"ל דא"א שיהי' הפרש כ"כ בין גסה לבינוני אבל עכ"פ מהיכא מוכח דגסה פחותה, ויותר יש להפליא על התרצן דנחית לסברא זו דקאמר דילמא לעולם גסה יתירה מכביצה הא סתמא כביצה ובחמץ בסתמא משערי' א"כ למה אמר אח"כ ואי נמי כי הדדי נינהו וחדא מינייהו נקט למה לא אמר דכותבת הגסה כי הדדי עם ביצה והתם בסתמא איירי ולכן תני כותבת ולא ביצה, ולפי האמור ניחא כיון דמהתם יהי' מוכח דגסה אינה יתירה מכביצה דאל"כ בינונית היא כביצה וליתני כביצה, ולפי"ז כיון דגסה אינה יתירה מכביצה ע"כ דלא משערי' בגסה שבגסות אלא הפי' ככותבת בינוני עם עוד גרעין או עם חללה ואז פשיטא דהיא פחותה מכביצה:
אמנם בר מן דין נ"ל פי' חדש בדברי הגמ' דלכאו' יפלא במאי פליגי המקשן והתרצן דלמקשן הי' קשה אי כי הדדי נינהו ליתני כביצה ועי' ברש"י הטעם כיון שהוא שגור במשנה לענין טומאת אוכלי' והמתרץ השיב דחדא מיניהו נקט והלא סברת המקשן טובה לכאורה שביצה יותר שגור. אמנם נ"ל דודאי אי שיעורא דיו"כ וחמץ לענין בל יראה שוין בכותבת הגסה ל"ק אם כותבת הגסה הוא כביצה ליתני כביצה שהוא שגור לענין טומאת אוכלי' ז"א דהא עתה גם כותבת הגסה שגור לענין יו"כ ולענין חמץ משא"כ אי נימא דגסה יתירה מביצה וחמץ בכותבת סתמא שהוא כביצה תקשי ליתני כביצה וה"ה להיפך אי נימא דכותבת סתמא פתוחה מכביצה וכותבת גסה היא כביצה תקשי ליתני גבי' יוה"כ שיעור כביצה שהוא שגור ועיי' בתו"י בסוגי' ולפ"ז ניחא דהמקשן פריך אי כותבת גסה יתירה ליתני כביצה וא"כ כי הדדי נינהו היינו וא"נ שתאמר דהתם בחמץ כותבות סתמא קאמר והוא כי הדדי עם ביצה ליתני כביצה שהוא שגור. וא"ל דתני כותבת דומי' דיו"כ דהא לא שוו להדדי דביו"כ הוא גסה וכאן בינוני וגם א"ל דילמא גסה הוא כביצה וכאן בסתמא ופחותה מביצה דא"כ תקשי ליתני גבי יו"כ כביצה שהוא שגור משא"כ כותבת גסה לא מצינו וגבי חמץ בינוני הוא, ואולי זה כונת הגמ' דאדרבה המקשן ידע דגבי חמץ סתמא קאמר שלא הזכיר גסה והכי פריך אי גסה יתירה וע"כ סתמא כביצה א"כ ממנ"פ אי בחמץ גסה קאמר ק' הא ביצה נמי נפישא מזית ואי בחמץ סתמא קאמר תקשי ליתני כביצה גבי חמץ, וא"נ כי הדדי היינו גסה עם ביצה נתני כביצה גבי יו"כ דהא בחמץ סתמא הוא, אלא לאו שהוא פחותה, ומיושב קושי' תוס' ישינים דלמה לא פריך נמי בשמעתי' אי כי הדדי נינהו ניתני כביצה דבאמת זה קושי' המקשן וע"ז משני דילמא גסה יתירה וסתמא כביצה אך דא"כ תקשי ליתני כביצה, לזה אמר וא"נ כי הדדי נינהו היינו גסה וביצה וחמץ ויו"כ חדא שיעורא בגסה ולכן שפיר חדא מיניהו נקט ואי דא"כ למה לא תני גבי חמץ נמי כותבת גסה ז"א דסמיך שנודע דגסה קאמר דומי' דיו"כ דאל"כ תקשי קושי' המקשן ול"ש לומר כביצה שגור שגם כותבות שגור ביו"כ וחמץ וממילא מובן דל"ק מה שהקשיתי דאדרבה קושי' המקשן בנוי ע"ז דבחמץ כותבת סתמא קאמר וביו"כ גסה הוא וי"ל בזה:
והלום ראיתי אחד קדוש מדבר חתם סופר באו"ח משו' קכ"ז הביא קושי' נאה בשם הגאון החריף מו"ה ליזר קוניץ ז"ל לפ"מ דאמרי' בשמעתי' דכותבת יתירה מביצה א"כ בפסחים מ"ו דאמר כיצד מפרישי' חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה הא ר"א מתלמידי שמאי דסובר חמץ בכותבת והוא יתר מביצה ובפסח אין אופי' יותר משיעור חלה כמבואר בפסחים מ"ז ע"א ושיעור חלה טמאה א' ממ"ח אפי' בעיסת בעה"ב וכיון שכל העיסה אינו אלא מג' ביצים נמצא דחלק מ"ח ממנו אינו כביצה וא"כ ליכא ב"י כלל לר"א ע"ש מה שתי' דקמח הוא מ"ג בצים ועם המים היא יותר. והנה לא מצאתי בשמעתין לשיעורא דב"ש יהי' יותר מביצה דאדרבה אנן קי"ל דכותבת גסה ג"כ פחותה מכביצה ואי אמרי' דיתירה ע"כ ב"ש כותבת סתמא קאמר ואולי כותבת סתמא פחותה מכביצה ולק"מ קושיתו. ועיי' בס' תוס' יו"כ דתוס' ד"ה לומר לך שיעורו של זה אינו כשיעורו של זה שהוכיח דגירסת' בגמ' הי' הא סתמא פחותה מכביצה ומזה נראה שסובר ג"כ כמש"ל דאי גסה יתירה מביצה אין סברא שסתמא יהי' פחותה אלא דעכ"פ הוי כביצה והק' שפיר:
אמנם בעיקר קושיתו נ"ל דבלא"ה לק"מ דאף כשמפריש החלה שעדיין לא החמיץ הוא פחות מעט מביצה מ"מ הא אנן חיישי' שלא יפריש מן העיסה פן יתחמץ ואז כשיתחמץ ודאי יהי' יותר מכביצה ויעבור בב"י ולכן לא תקרא שם עד שתאפה ועיי' בנוב"י ח"ר באו"ח סי' ל"ח:
ובר מן דין לא ידענא כי לא מצאתי מבואר בפי' מהו שאור אלא שלדעתי נראה שהוא עיסה שנתחמץ כ"כ עד שאינה ראוי לאכילת אדם ומחמע בה עיסות אחרות ועיי' רש"י מנחות דף נ"ב ע"ב בד"ה שאור בורה להם מתוכו נראה כמ"ש ולפ"ז לק"מ קושיתו דמש"ה אינו מפריש חלה מן העיסה פן עד הלילה יתחמץ כ"כ עד שיהי' שאור ראוי לחמע עיסות אחרות ואינו ראוי לאכילה ובזה גם לב"ש עובר בכזית וצ"ע:
ודעת הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה ה"ו דפירי לא בעי סוכה כרבא וכבר תמהו עליו הא אנן קי"ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וכדפסק נמי הרמב"ם בפ"ב משביתת עשור ה"א ול"ק כלל קושי' הגמ' מר"ג ולא צריכי' לתירוצא דרבא דפירי לא בעי סוכה וא"כ למה פסק כרבא. ולענ"ד נ"ל דהנה המג"א סי' תפ"ו הק' לפי דעת הרמב"ם פ"א מה' עירובין ה"ט דשיעור עירוב הוא י"ח גרוגרות שהם כששה ביצים וגרוגרות יתירה מזית כדאמרי' ריש פ' המצניע וא"כ ביצה הוא יותר מג' זיתים ואמרי' בשמעתי' דטומאת אוכלי' בכביצה שהוא אוכל הנאכל בבת אחת ולפ"ז בית הבליעה מחזיק יותר מג' זיתים ובכריתות פריך וליתני שש חטאות וכגון דאכל כזית דם ומשני דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים וע"ש שנדחק לתרץ. אמנם בנוב"י ח"ר או"ח סי' ל"ח תי' ב' תירוצים הראשון דהא דאמרי' דבית הבליעה מחזיק כביצה היינו ביצה בלא קליפתה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' טומאת אוכלין דטומאת אוכלי' בכביצה הוא בלא קליפה והא דאמרי' דח"י גרוגרות הם ששה ביצים היינו ששה ביצים בקליפתן וא"כ ביצה בקליפה הוא ג' גרוגרות ולפי חשבון מהרי"ל בסדר הגדה שביצה ומחצה בקליפה הם שתים בלא קליפה ולפי חשבון זה אין ביצה בלא קליפה יותר מב' גרוגרות ורביע ושפיר קאמר התם דלא חשיב כגון שאכל עוד כזית דם דג' זיתים אינו מחזיק וכמ"ש המג"א סי' הנ"ל ע"ש. ובזה נדחה נמי קושי' שהבאתי לעיל בשם הגמו"ה ליזר קוניץ ז"ל דהא דאמרי' הכא דכותבות יתירה מכביצה היינו מביצה בלא קליפה כמו בטומאת אוכלי' וכמש"ל באריכות בביאור הענין והנה שיעור חלה שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה הפי' מ"ג ביצים בקליפתן ועיי' רש"י פסחים דף מ"ח ולפי חשבון של מהרי"ל הנ"ל יש במ"ג ביצים וחומש ביצה בקליפתן הרבה יותר ממ"ח ביצים בלא קליפה וא"כ שפיר יש בחלה הניטלת יותר מכותבות ועובר בב"י לכן לא יקרא שם עד שתאפה ועיי' ברמב"ם פ"ו מה' ביכורים הט"ו ובכ"מ שם:
עוד תי' שם הנוב"י עפ"ד תו"י שם בכריתות י"ד דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים היינו כדרך אכילה וא"כ שם בכריתות שפיר משני דלא אפשר למיתני שש חטאות וכגון שאכל כזית דם דהא כד"א אינו מחזיק יותר מב' זיתים ואי דשלכד"א מחזיק טפי מ"מ הא כל איסורי' שבתורה אינו חייב עליהם אלא כד"א אבל באמת שלכד"א שמאנס עצמו לבלוע בע"כ אפשר לבלוע כביצה שהוא ג' זיתים ויותר ולכן לענין טומאת אוכלי' אמרי' דשיעורו אוכל הנאכל בב"א שלכדה"נ רק שמאנס לבלוע בע"כ והוא כביצה ע"ש היטב באריכות:
והנה בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז הוכיח מלשון הרא"ש פ"ב דברכות ססי' ו' דאף דלענין אכילת איסור חייב בכזית מצומצם ומצרפינן את של בין החניכים כדאמרי' ספג"ה לר"י דהנאת גרונו בעי' מ"מ לענין ברהמ"ז דכתיב ושבעת לא מצרפי' של בין החניכים אלא בעי' כזית במיעיו דוקא שישבעו מיעיו ע"ש ועיי' בחת"ס או"ח סי' קכ"ז וסי' מ"ט שם שרוצה ללמוד מדברי תוס' ישינים יומא דף ט"ל גבי חילוק לחה"פ פ דאמר כ"א מגיעו כפול והצנועי' מושכין את ידיהם וכתבו תו"י א"ר דוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכי' את ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא הי' מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין מלשון זה למד לענין מצות אכילת קדשים שאם שבע בפחות מכזית יוצא י"ח כמו בכזית וכן לענין כל אכילות שבתורה ואפי' אם בשאר מצות אינו כן מ"מ לענין בהמ"ז העלה שם דאם שבע בפחות מכזית מחויב לברך וע"ש מה שפי' על והם מדקדקי' עד כזית ועד כביצה ולפ"ז קשי' מה פריך מר"י דס"ל דשיעור בהמ"ז הוא כביצה משום דדריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזה זה כביצה ואס"ד דכותבת הגסה יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מיתבא דילמא לעולם כביצה לא משבעא רק דר"י דריש ואכלת שיעור הנאכל בב"א כמו גבי טומאת אוכלין אלא דאי לא כתיב ושבעת הי' שיעור הנאכל בב"א רק ב' זיתים שהוא שיעור הנאכל בב"א ויש בה הנאת גרונו אבל כיון דכתי' ושבעת דרשי' דאין הכונה על אכילה שיש בה הנאת גרון אלא אכילה שיש בה שביעה היינו מילוי מיעים. ובאופן זה נאכל בב"א כביצה ולכן השיעור הוא כביצה ואם אוכל פחות מכביצה אעפ"י שאכל לפני' דברי' אחרי' הרבה עד שהוא שבע עתה מפחות מכביצה פת מ"מ אינו מחויב בבהמ"ז אבל בכביצה שהוא שיעור הנאכל בב"א אם א"צ להנאת גרון רק למילוי מיעים ושבע ממנו כגון שאכל לפני' וכדומה מחויב בבהמ"ז מדאורייתא ועי' מה שאכתוב בזה בסמוך ודלא כחת"ס הנ"ל וא"כ י"ל שפיר דכותבת הגסה יתירה מכביצה ומה פריך וצ"ע לכאורה:
אמנם נ"ל דהנה דעת הרמב"ם פ"ה מה' ברכות דכזית וביצה הוי רק שיעורא דרבנן. ודעת הראב"ד שם דכזית וביצה הוי שיעורא דאורייתא ועי' בתוס' בסוגי' ד"ה ולא בירך אחרי' ובתוס' ברכות דף מ"ח ד"ה עד שיאכל כזית דגן ורש"י שם וברבינו יונה ורא"ש שם ולכאורה נראה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם דהוא רק דרבנן דהא ר"מ דריש ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה בכזית וא"כ אי נימא דכל הנך דאורייתא נינהו א"כ גם ברכה לאחרי' בשתי' דאוריית' והלא מבואר ברבינו יונה ברכות דף מ"ד גבי ארץ הפסיק הענין דלרבנן דר"ג שם דלית להו ג' ברכות בז' מינים גם ברכה מעין ג' אינה אלא מדרבנן וברשב"א שם נדחק דליהוי ברכה מעין ג' דאוריית' ועיין בצל"ח שם דאי ברכה מעין ג' בז' מיני' דאורייתא לרבנן ע"כ בפת בעי' ג' ברכות מדאורייתא ולא משמע כן בברכות דף כ' גבי הא דבעי אי נשים בבהמ"ז דאורייתא ופרש"י משום דנשים לא נטלו חלק בארץ ותוס' פי' משום דליתניהו בברית ותורה מש"ה מספקא לי' ולכאורה טעם זה ל"ש אלא על ברכת הארץ ולא בברכת הזן ובונה ירושלים ולא מיסתבר דבאמת מבע"ל רק על ברכת הארץ אלא על כל הג' מבע"ל ובשלמא אי מדאו' סגי בברכה אחת מעין ג' שפיר מיבעי' כיון דליתניהו בברכת הארץ ליתניהו לכולהו אבל אי מדאו' ג' ברכות בעי' א"כ מה"ת כיון דליתניהו בברכת הארץ לא יברכו אינך ב' ברכות ועי' בצל"ח ברכות כ' ותבין היטב א"כ מזה נראה דברכה מעין ג' לא הוי אלא מדרבנן וא"כ איך אפשר כלל לומר דכזית וביצה דאורייתא א"כ גם ושבעת זו שתי' דאו' ויהי' ברכת מעין ג' על היין דאוריית' וכבר הוכחתי דברכה מעין ג' אינה אלא מדרבנן, וא"ל אף דברכה מעין ג' מדרבנן בזי"ן מינים מ"מ ביין הוא דאו' דלא מצינו בשום מקום לחלק בין ברכה מעין ג' של יין לשאר שבעת המינים, ומכח זה ק"ל נמי לשיטת הרשב"א דברכה מעין ג' הוא דאו' בזי"ן מינין אבל א"כ בפת ג' ברכות הוא דאו' כמש"ל בשם צל"ח וא"כ אם כזית וביצה דאוריית' ושבעת זו שתי' נמי דאו' א"כ לר"מ צריך לברך על היין ג' ברכות והא ודאי ליתא ואדרבה כל פ' כיצד מברכין מלא מזה דאין מברך על היין רק ברכה מעין ג' ואין הפרש בינו לשאר זיין מינים אלא ודאי מוכח כדעת הרמב"ם דכזית וביצה הוי רק דרבנן וא"כ גם ושבעת זו שתי' הוי רק דרבנן וא"ש:
אמנם באמת טעמא בעי היא גופא דממנ"פ אי שבע בכביצה לר' יודא למה יהי' רק שיעורא דרבנן ואי אינו שבע בזה א"כ איך אסמכוה רבנן כלל כביצה אקרא דושבעת הא בכביצה ליכא אכילה שיש בה שביעה ותוס' כתבו בשמעתי' דכזית וביצה הוא שיעורא דרבנן דמדאו' בעי' שביעה גמורה אך לכאו' לא ידענו מהו זה שביעה גמורה ושביעה שאינה גמורה אבל תוכן הדברים הוא כך כמו דאמרי' לקמן בסוגי' לענין יתובי דעתא דכותבת הגסה ביוה"כ כ"ע טובא ועוג פורתא היינו שכל העולם יש להם יתובי דעתא מכותבות זמן ארוך ועוג רק זמן קצר וע"ש בתוס' יו"כ כן הוא לענין שביעה דבהמ"ז דודאי כביצה שבועי משבעא אבל רק על זמן קצר ולא מסעודה לסעודה וזה כונת התוס' דמדאו' בעי' שביעה גמורה שיאכל עד שיהא שבע מסעודה לסעודה אז מחויב בבהמ"ז וחכמי' תקנו לברך גם על כביצה כיון שהוא משביעו לפי שעה ושפיר אסמכוה אקרא דושבעת והבן ועי' תשו' נוב"י ח"ר באו"ח סי' ל"ח בסופו, ולפ"ז התינח אם הפי' כפשוטו אכילה שיש בה שביעה שהוא שבע ממנה אבל אי נימא דהדרשא הוא שיהיה שיעור הנאכל בב"א אם אינו רוצה בהנאת גרון רק בהנאת מיעים כקושי' הנ"ל וא"כ יהי' כביצה שיעור לבהמ"ז מדאו' ולפ"ז גם לר"מ כזית ושבעת זו שתי' דאו' ויהי' יין חלוק משאר זי"ן מינים וזה לא שמענו כמו שביארתי ואלא מאי דהפי' כפשוטו ושפיר פריך השת' כביצה שבועי משבעא וכו':
ובסברא זו ישבתי על נכון דברי תוס' לקמן ד"ה ה"ב כמלא לוגמיו שהוכיחו דהא דאמר בפ' חלון דף ע"ט המקדש אם טעם מלוא לוגמיו יצא וא"ל לא יצא דהיינו המלוא לוגמיו דאס"ד מלא לוגמיו ממש קאמר א"כ הוי טפי מיתובי דעתא ואמאי שיערו כל חד וחד בדידי' בשלמא אי הוי כמלא לוגמיו ניחא כדמשני בסמוך קי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' כ"ע טובא עוג פורתא וכבר התפלאו על דבריהם המהרש"א בחידושיו ובס' כפ"ת הא זה אמרי' לקמן לענין אכילה בכותבת אבל לענין שתי' אמרי' בכל חד בדידי' מיתב דעתי' עי' בדבריהם ובס' כ"ת הנ"ל שלח ידו והגיה כ"ע פורתא היינו לכ"ע מיתב דעתי' במעט יין כמלוא לוגמיו דידי' ועוג טובא ודברי מהרש"א נפלאי' מאוד שהגיה ואמאי לא שיערו בכל חד בדידי' ור"ל כיון דנתנו שיעור למלא לוגמיו דהתם ברביעית ע"כ לאו בכל חד וחד שיערו אלא באדם בינוני הוי שיעור מלוא לוגמיו ברביעית ואי מלא לוגמיו ממש קאמר תקשי למה לא שיערו בכל חד וחד בדידי' ולמה שיערו ברביעית אבל אי כמלוא לוגמיו קאמר ניחא דהוא יתובי דעתא וקי"ל לרבנן גב' קידוש דברביעית מיתבא דעתא כ"ע טובא ועוג פורתא כמו דאמרי' לענין אכילת כותבת לקמן ואע"ג דלענין יתובי דעתי' דשתי' ביו"כ אמרי' לקמן דכל חד בדידי' יש לחלק בין חיוב דיו"כ לקידוש ע"ש, והנה לא ביאר לנו מה חילוק יש בין יתובי דעתא דיו"כ ליתובי דעתא דקידוש, ולדעתי נראה דכונתו דבקידוש שותה על השובע לכן השיעור שוה לכל אדם אבל ביו"כ שמתענה לא מיתב דעתי' בשתיתו אלא כל חד בדידי', אבל מ"ש כיון דשיעור מלוא לוגמיו דשם ברביעית ע"כ לאו בכל חד בדידי' שיערו. לא ידעתי מנ"ל הא דשיעור מלא לוגמיו דשם היינו רביעית, ואם כונתו למ"ש תוס' בסמוך דבע"פ דק"ח אמרי' דד' כוסות שיעורן ברביעית וע"כ דמלוא לוגמיו דהתם היינו רביעית הא אדרבה התוס' הוכיחו דמלוא לוגמיו הוי יתר מרביעית, ועוד דא"כ גם ראי' שני' בנוי על הא דע"פ ומה הוסיפו בראי' שני', ועוד דאפי' אי נימא דמלוא לוגמיו הוי רביעית מ"מ לא ניחא הא דע"פ דהכא בפ' חלון אמרי' דהמקדש צריך שיטעום מלוא לוגמיו והוא רביעית ושם אמרי' דשיעור הכוס הוא רביעית וא"צ לשתות רק רובא דכסא ע"ש וכוס של קידוש א' מהם, ויותר יש להפליא שפי' אי הוי מלוא לוגמיו ממש והוא רביעית א"כ אינו משום יתובי דעתי' ולמה לא שיערו בכל חד בדידי' מי שמע כאלה אדרבה אי ליכא טעמא דיתובי דעתי' השיעור שוה בכל אדם כמו לענין אכילת איסור ואכילת מצוה והוצאת שבת ודומיהן ועיי' מג"א סי' ק"ץ סק"ד כללו של דבר כונת המהרש"א נעלמה ממני:
אמנם לדעתי נראה לפרש בכונת התוס' דהנה באמת הוא פלא דאי מלוא לוגמיו דהתם היינו כמלוא לוגמיו ניחא להו דמשערי' בכל חד וחד בדידי' דהא הוא משום יתובי דעתי' והוי כמו ביו"כ ולכאו' הוא נגד השכל דביו"כ שהוא צמא לשתות מיתבא דעתי' בכמלוא לוגמיו דידי' ובקידוש שהוא רוה נמי לא תיתב דעתי' אלא במלוא לוגמיו דידי' אך אחר העיון הוא נכון כמו דאמרי' לקמן לענין אכילה בכותבות כ"ע טובא ועוג פורתא מזה נראה להדי' דפי' יתובי דעתי' הוא כן. כשאדם יש לו תאוה לאכול או לשהות לא נתישב דעתו ולא נתקררה תאותו עד שאוכל כשיעור דקי"ל לחז"ל באכילה ככותבת ובשתי' מלא לוגמיו דידי' אבל כשאוכל ושותה כשיעור זה השקיע תאות אכילה ושתי' רק בעוג לא תשקוט רק פורתא ומיד תתעורר תאוה חדשה משא"כ לכ"ע לא יתעורר תאוה חדשה אלא לזמן מרובה וה"ב ביו"כ כשהוא צמא שיעור מלוא לוגמיו אינו משקיט תאות שתיתו אלא לזמן קצר ובקידוש שהוא רוה נמי לא תשקוט תאות שתיתו אלא בשיעור זה אבל אם שתה זה השיעור מיתבא דעתא טובא לזמן מרובה וזה כונת התוס' דאס"ד מלוא לוגמיו ממש א"כ אינו משום יתובי דעתי' ולמה שיערו בכל חד בדידי' בשלמא אם הוא כמלוא לוגמיו ניחא דהוא משום יתובי דעתי' ובשתי' לא מיתבא דעתי' אלא כל חד בדידי' אך לכאו' ק' כנ"ל ואפי' הוא כמלוא לוגמיו נמי ליכא למימר דהוא משום יתובי דעתי' ע"ז כתבו כדמשני לקמן קי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' כ"ע טובא ועוג פורתא וכתי' הנ"ל:
נחזור להנ"ל דע"כ מוכח דהפי' אכילה שיש בה שביעה כפשוטו ולא כמו שהקשיתי דא"כ הוי ושבעת זו שתי' מה"ת לר"מ וזה א"א כמו שהוכחתי אבל לא נחה שקטה דעתי בזה די"ל לעולם כקושי' הנ"ל ובאמת כזית וביצה הוא דאורייתא ואפ"ה ברכה לאחרי' על שתית יין הוי רק דרבנן אף דדרשה ושבעת זו שתי' הוי דאורייתא. ואקדים דברי תוס' בשמעתי' שכתבו בתחילה להוכיח דלענין שתי' בעי' כביצה ולא סגי בכזית דהא ר' יודא דריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה אלמא דלשון שביעה שייך בכביצה א"כ ר"מ דדריש ושבעת לשתי' בעי כביצה ושמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתי' דשביעה דשתי' הוי פחות מכביצה דכל הני שיעורי הוי מדרבנן כדמוכח וכו' ובס' תוס' יו"כ התפלא איך אפשר לומר דשביעה דשתי' הוי בפחות מכביצה דהיינו בכזית והלא ביו"כ לא בעי' שביעה אלא יתובי דעתי' ושיעור יתובי דעתיו בשתי' כמלוא לוגמיו כל חד בדידי' ואם בכזית שבע כ"ש דמיתבי' ולמה בעי' כמלוא לוגמיו שהוא יתר מכזית אפי' באדם בינוני וע"ש:
ובהשקפה ראשונה אמרתי דאדרבה בזה מדויק לשון התוס' שכ' דשביעה דשתי' הוי פחות מכביצה דכל הני שיעורי הוו מדרבנן ולכאו' תיבת דכל אין לו מובן דמשמע שהוא נתינת טעם אדלעיל יען דכל הני שיעורי דרבנן לכן אפשר לומר דשביעה דשתי' הוא פחות מביצה והוא דבר שאין לו שחר לכאורה והתוס' בסוכה כ"ז כתבו באמת וכל הני שיעורי דרבנן והוא מילתא באנפי נפשה. אמנם להצדיק דברי תוס' בכאן אמרתי שבאו ליישב קו' ס' תוס' יו"כ הנ"ל דודאי אילו הי' שיעור כזית וביצה שיעור דאורייתא ששבע בזה הי' קשה השתא כזית משבעא בשתי' דעתי' לא מיתבי' אבל באמת מדאורייתא לא נקרא זה שביעה רק הוא שיעור דרבנן ואפשר מדאו' אפי' דעתי' לא מיתבי' וכמלוא לוגמיו מיתבי' דעתי' מדאו' וחייב עליו ביוה"כ וזה שכתבו אפשר דשביעה דשתי' הוי בפחות מביצה ואי תקשי לך א"כ השתא שבועי משבעא דעתי' לא מיתבי' ז"א דכל הני שיעורא דרבנן נינהו ורק מדרבנן משבעא ולא מה"ת והבן:
אבל אחר העיון הא ליתא דא"כ תקשי לכאו' האיך הוכיח לקמן דכותבת פחותה מכביצה מדר"י דדריש אכילה שיש בה שביעה השתא כביצה שבועי משבעא וכו' הא האי דכביצה משבעא הוי רק מדרבנן וכותבת דיו"כ הוא ליחייב מדאו'. אמנם לפמש"ל ניחא דהא דאסמכא רבנן כביצה אושבעת היינו לפי שכביצה משביע לפי שעה ומה"ת בעי' שביעה גמורה על חצי מעל"ע והא חזי' דגבי יו"כ לא בעי' רק יתובי דעתי' לפי שעה כדאמר לקמן קי"ל לרבנן דבכותב' מיתבי' דעתי כ"ע טובא ועוג פורתא ופריך שפיר השתא כביצה משבעא לפי שעה מכ"ש דמיתבי' דעתי' לפי שעה. ולפ"ז ליתא להנ"ל דאפי' אי הוי שיעורא דרבנן בפחות מכביצה לענין שתי' מ"מ מדאסמכוה רבנן אישבעת ע"כ משביעו ומרווה צמאונו לפי שעה עכ"פ וכש"כ דמיתבי' דעתי' לפי שעה והדק"ל למה בעי' בשתית יו"כ מלא לוגמיו:
ומעתה שוב אשוב לפשוט הני ב' ספיקות הנצבים בפתח דברינו ובאנו ג"כ עד הישוב לקושי' הנ"ל דאי כזית וביצה הוי שיעורא דרבנן א"כ מה פריך לקמן השתא כביצה שבועי מישבעא וכו'. והנה הא פשיטא לי דאפי' אכל קודם שקידש היום אפי' כדי שביעה ומשקידש היום אכל חצי כותבו' לאחר כדא"פ מאכילה ראשונה ודאי פטור כמו דמשני בשמעתי' כדפריך כזית בכדא"פ וכותבת בכדא"פ קי"ל לרבנן דבכדא"פ מיתבי' דעתי' ביותר בכדא"פ לא מיתבי' דעתי' והנה אף שמשם אפשר לחלק דדוקא משיעור קטן ככותבות לא מיתבי' דעתי' בטפי מכדא"פ אבל אם אכל ושבע ואחר כדא"פ אכל חצי כותבת אפשר דמיתב דעתו בזה מ"מ כבר הוכחתי לעיל מדברי התוס' בשמעתי' גבי קידוש דגם כשהוא שבע לא מיתב דעתי' בפחות רק כשהוא שבע מיתב דעתי' זמן רב וכשהוא רעב וצמא זמן מועט דכשאדם מתאוה לאכול לא תתקרר דעתו בפחות מכותבות בכדא"פ וכן בשתי' בשיעורי' אך אם הי' בכדא"פ אז אני נבוך בספק הנ"ל. ועיי' רש"י בשמעתין הפי' בכדא"פ שמתחילת אכילה הכזית או הכותבת עד סוף אכילתו לא ישהה יותר מזמן הצריך לאכילת פרס וכן דעת הרמב"ם פי"ד מה' מ"א ה"ח ועיי' בלשון התוספתא שהביא הרה"מ בפ"ב מה' שביתת עשור ה"ד אמנם דעת הר"ן בשמעתי' דשיעור כדא"פ נאמר על זמן ההפסק בין תחילת אכילה ראשונה לסוף אכילה והיינו שאם זמן הפסק שעשה בין תחילת אכילה ראשונה לסוף אכילה אחרונה היתה יותר מכדא"פ פטור אבל אם לא הפסיק כ"כ רק שמתחילת אכילתו עד סופו שהה כ"כ חייב יע"ש וכן מורי' דברי' התוס' בכריתות די"ב ע"ב ד"ה מתחילה ועד סוף כדא"פ יע"ש ועיי' בס' כפ"ת בסוגי' ובתשו' רא"ם ח"ב סי' ט"ו ולזה נתכווין הטור בסי' תרי"ב שהביא בשם הרמב"ם שיעור כדא"פ והוא לאפוקי מדעת התוס' והר"ן הנ"ל ובחנם השיג עליו הב"י שם למה הביא זה בשם הרמב"ם הלא הוא מבואר בגמ' ובתוספתא ע"ש:
ולכאורה נ"ל לפשוט מדברי רש"י בשמעתין בד"ה אכילה גסה וז"ל שאכל לילי יו"כ על השובע שהי' שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה והנה תיבות וכל מה שאכל משחשיכה וכו' הוא דבר שפתים אך למותר כמבואר לכל מבין אבל הוא הדבר אשר דברתי דכונת רש"י דלא נטעה לפרש דכונת ר"ל דוקא דכל הכותבת זה היתה אכילה גסה לאכול עוד ככותבת שהוא שיעור של יו"כ אבל חצי כותבת עוד לא היתה אכילה גסה ואפ"ה פטור כיון דחצי כותבת שלא הי' אכילה גסה אינו כשיעור חיוב ובהשלמת השיעור הוא אכילה גסה אלא דוקא אם כל מה שאכל משחשיכה גם חצי כותבות הראשון היתה אכילה גסה אז פטור אבל אם תחילת אכילתו לא היתה אכילה גסה ודאי חייב אף שלא הי' בו ככותבת מ"מ כיון שאכל קודם שקידש היום והי' יתובי דעתא בפחות מכותבת הוא חייב ומדוקדק לשון רש"י הדק היטב ולפ"ז נפשט ספק הנ"ל לענין יו"כ לחומרא והבן:
והנה ככל החזיון הזה י"ל ג"כ אפי' אם נאמר דיו"כ מכפר על ח"ש וכמו שהארכתי לעיל מ"מ מחויב אם אכל ככותבת בכדא"פ דאף דיו"כ כבר כיפר על מה שאכל וא"כ היתר הוא ואיך יצטרף לחיוב מ"מ חייב על המיעוט שאכל לבסוף כיון דבהא מיתבא דעתי' ולא גרע מאלו אכל רוב הכותבת בעיו"כ בזמן הפטור והשלים ביו"כ דחייב כנ"ל דאין קפידת התורה בשיעור כלל רק ביתובי דעתי' וקי"ל לחכז"ל דלא מיתב דעת בפחות מכותבות וכיון דבאופני' הנ"ל משכחת יתובי דעת בפחות מזה חייב עליו ובהכי ניחא דתוספתא הנ"ל שהביאו הרה"מ אתי' נמי אפי' אליבא דרבי דיו"כ מכפר נמי על שאינן שבים וגם בזה אפשר לכווין דברי הטור שהבאתי לעיל שכ' שיעור אכילת פרס ביו"כ בשם הרמב"ם והב"י השיג עליו שהוא מבואר בתוספתא ולפי האמור ניחא דתוספתא הו"א ר"י הוא דפליג אדרבי בשבועות די"ב וס"ל דיו"כ אינו מכפר אלא על השבים ואפשר דאנן קי"ל כרבי וכדוחי לקמן דכ"ה ע"ב אפ"ת מתני' רבי הוא וא"כ אינו חייב ביו"כ אלא אם אכל כשיעור בפ"א וכנ"ל לכן הביא בשם הרמב"ם דחייב גם לדידן אי משום דלא קי"ל כרבי או משום דיו"כ לא מכפר על ח"ש או כסברא הנ"ל:
ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל אם כותבת יתירה מכביצה א"כ אין בית הבליעה מחזיקו בפ"א אלא בשתי פעמים ואיך משכחת כרת דיו"כ אליבא דרבי הא על אכילה ראשונה כבר כיפר לי' יו"כ. ולפמ"ש ניחא דמחויב על מעט שאכל לבסוף אף שאין בו כותבת כיון דמיתבי בי' דעתי' וכן עוררני ידידי הרבני המובהק מו"ה שמעון ליכטענבערג ני' מפה וכבר אמרתי דגם בזה ניחא ליישב דקדוק של הכפ"ת דמה שייכות להאי דקי"ל לרבנן עם הא דכותבת יתירה מכביצה כנ"ל ולפי האמור א"ש דאם יתירה מכביצה קשה איך משכחת חיוב דיו"כ כקושי' דלעיל וצ"ל דאם אכל כותבת בשני פעמים נמי חייב על חצי דלבסוף אף שעל הראשון כיפר לי' יו"כ משום דמיתבא דעתי' לכן קאמר וקי"ל לחכמי' דבהכי מיתבי' דעתי':
ובסברא זו עלה במחשבה לפני ליישב מה שתמה בעל כפ"ת לעיל בריש פרקין אהא דאמר לא נצרכא אלא לח"ש מ"ש דאשמועי' הא דח"ש אסור מה"ת ביו"כ טפי מבשאר איסורי' ע"ש מה שהאריך בזה ולפמ"ש ניחא בהקדם סברת בעל שאגת ארי' בה' חמץ סוסי' פ"א שהבאתי לעיל דלענין בל יראה ל"א ח"ש אסור מה"ת משום דהא דאמרי' ח"ש אסור מה"ת היינו טעמא משום דחזי לאיצטרופי והיינו שאם יאכל עוד חצי זית בכדא"פ של חצי זית ראשון קי"ל דחייב וא"כ האי חצי זית מצטרף לחיוב א"כ כשיאכל עוד ח"ש בכדא"פ איגלאי מילתא דח"ש הא' באיסורא קאכיל למפרע דהא הוא משלים לשיעור אכילה לכן שפיר אסור מה"ת משא"כ לענין בל יראה גם אם ישלים אחר זה לכזית לא יתחיל העבירה למפרע רק מיכן ולהבא כיון שאז יהי' לו כזית בביתו ולעולם לא נהי' צריכי' לצרף שהיות הח"ש לחיוב על שהיית השיעור וא"כ ל"ש בי' חזי לאיצטרופי וממילא לא אמרי' בי' ח"ש אסור מה"ת ע"ש דבריו כי נעמו ולפ"ז אני אומר גם ביו"כ אי נימא כסברא הנ"ל דגם אם אכל בזמן היתר קודם שחשיכה והשלים משחשיכה תוך כדא"פ חייב משום דעכ"פ מיתבא דעתי' עתה בפחות מכותבת שאכל בזמן החיוב א"כ ל"ש בי' חזי לאיצטרופי כלל כיון דאם יאכל ככותבת לא נהי' צריכי' לומר שהחיוב מתחיל למפרע מח"ש הראשון שאכל באיסור דהא גם אם אכל ח"ש הראשון בהיתר מחויב משום דבח"ש האחרון מיתבא דעתי' וא"כ אין החיוב מתחיל למפרע רק מיכן ולהבא כיון דעתה שאכל לפניו מיתבא דעתי' אח"כ בפחות מכותבת וכעין סברת חת"ס שהבאתי לעיל מדברי תו"י יומא ל"ט וא"כ ל"ש בי' חזי לאיצטרופי כלל וכסברת שג"א הנ"ל וא"כ הו"א דביו"כ ח"ש אינו אסור מה"ת לכן אשמעי' דגם ביו"כ ח"ש אסור מה"ת:
אמנם אחרי העיון נ"ל להביא ראי' ברורה נגד סברא זו מלקמן דף פ"א דאר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכ' נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית. והנה לפי סברא הנ"ל השתא דכתיב לא תעונה והקפידה על יתובי דעתי' מחויב אף אם עיקר אכילתו היתה בעיו"כ עם חשיכה בשעת היתר רק גמר הכותבת שהוא יתובי דעתי' היתה ביו"כ משא"כ אי הוי כתיב לא יאכל ולא היתה הקפידה על יתובי דעתי' רק על אכילה לא הי' מחויב אלא אם אוכל כשיעור בזמן האיסור וא"כ למה לא קאמר משו"ה לא כתיב לא יאכל דא"כ ל"ה חייב באופן הספק הנ"ל ולהכי כתיב לא תעונה. ויותר קשי' אליבא דרבי דיו"כ מכפר אף על כרת דעצמו ואי נימא גם על ח"ש דעצמו כמש"ל א"כ א"א לחייב אליבי' על כותבות בכדא"פ דכבר כיפר יו"כ על ח"ש הראשון. אמנם לפי הסברא הנ"ל חידשתי דמ"מ חייב בכדא"פ משום דעכ"פ מיתבי' דעתי' במה שאכל לבסוף ואינו מזיק גם אם מה שאכל רוב מכותבת איתכפר לי' וכ"ז השתא דכתיב לא תעונה משא"כ אי הוי כתיב לא יאכל לא הי' מחויב אבותבת בכדא"פ לדידי' ומשו"ה לא נאמרה אזהרה בעינוי ואלא מאי דליתא לסברא הנ"ל אלא דגם עתה דתלי' ביתובי דעתי' אינו חייב אלא דוקא אם אכל שיעור יתובי דעתי' בחיוב דהיינו כל הכותבת בחיוב ועיי' במ"ל פ"א מה' ח"ומ ובשג"א סי' ע"ו בסופו. ואין לדחות דג"ז בכלל דברי הגמ' נכתוב לא יאכל אכילה בכזית משא"כ השתא דכתיב לא תעונה מחויב גם על פחות מכזית אם אכל לפניו בכא"פ קרוב לכותבת כיון דמיתבא דעתי' לא משמע כן מדברי רש"י ז"ל שם אכילה בכזית משמע והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת נראה מלשונו שבמה שכתבה התורה לא העונה לאקולי אתי ולפמ"ש אדרבה לאחמורי הוא. והדין עמו דאין לומר כלל דזה בכלל דברי הגמ' אכילה בכזית דהא אי נמי הוי שיעור אכילה בכותבת או שיעור יתובי דעתי' בכזית מ"מ יש נ"מ הנ"ל בין אם אפקי' רחמנא בלשון לא תעונה ובין אי אפקי' בלשון לא יאכל וא"כ ראי' הנ"ל נכונה: