אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה סח

תשובה סז

שיל"ת ב' אויפאלו יום ד' אור במושבותם לס' ולפ"ק:

רב שלומים מגבהי מרומים, לחתני אהובי הרב המאוה"ג חו"ג כמו"ה גרשון שטערן ני' אבדק"ק מ' לודאש:

אחרי הבאת שלום וכו' הנני למבוקשך לעיי' בד"ת אשר התעוררת בגמ' תענית ז' ע"ב דאמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע וק"ל מה קמ"ל תנינא באבות פ"ה מ"כ ע"פ לגיהנום ע"כ. הנה ודאי לא על האי מימרא דרבר"ה תיסוב קושיתך דממתני' לא מוכח דמותר לקרותו רשע אלא על מימרות שקודם לזה דקאמרי' סוף נכשל בעבירה או בידוע שנכשל בעבירה אשר ע"ז נבנה מימרא שאח"כ דמותר לקרותו רשע וכמ"ש תוס' שם ד"ה מותר וע"ז קשה תנינא כנ"ל. ולפענ"ד נראה דאי ממתני' נהי דהוי ידעי' דע"פ לגיהנום דבידוע שעבר עבירות אבל אכתי ל"ה ידעי' שבודאי נכשל בעבירות זנות וקמ"ל כאן דסוף נכשל בעבירה או בידוע שנכשל בעבירה היינו זנות וכדיליף מקרא ומצח אשה זונה הי' לך ועיי' ר"ה י"ז פושעי או"ה אמר רב בעבירה ופי' תוס' בעבירה בעריות וכו' ע"ש. והכי משמע ביבמות ס' ע"ב דסתם עבירה שבש"ס היינו חנות ועריות דמוכח שם. דהא דקתני בברייתא שבת ל"ג סימן לעבירה הדרוקן היינו עבירות זנות ע"ש והא דאמרי' ביומא ס"ו במעשה עגל לא עדים ולא התראה בהדרוקן אלמא דגם בע"ז יש הדרוקן ואיך הוי הדרוקן סימן לעבירות זכות עיי' בתו"י שם שכ' שבודקן כסוטות כדאמרי' בע"ז מ"ד ע"א שפני' מוריקות עיי' סוטה כ' והדרוקן וירקין חדא מילתא היא כדאמרי' ביבמות ס' ע"ב העבירם לפני ציץ וכל הראוי ליבעל פני' מוריקות דאמר מר סימן לעבירה הדרוקן ע"ש נראה שמעשה עגל הי' כאשה שזינתה תחת בעלה וכן איתא במ"ר שמות פמ"ו אמר מוטב שתהא נידונות כפנוי' ולא כא"א וכו' ועיי' מקנה בפתיחה לקידושין אבל לעולם שהדרוקן סימן לעבירות זנות וא"כ א"ש שסתם עבירה שבש"ס היינו זנות וערוה ושפיר קמ"ל דע"פ סימן שנכשל בזנות וא"ש:

ועוד נראה לי דהא דקתני במתני' ע"פ לגיהנום הוא עפ"מ דאמרינן בנדרים כ' כל אדם המתביש לא במהרה הוא חוטא חזינן דהבושה הוא גדר בפני האדם שלא יחטא אבל מי שהוא ע"פ שרוי' בלא חומה ועלול הוא לחטוא שיהי' לגיהנום וזהו ששנינו ע"פ לגיהנום היינו שהוא עלול לכך ומ"מ אפשר שיתגבר על טבעו ולא חטא ולא יחטא וכן כ' במדרש שמואל שם בשם האסיד דאף שהיא ע"פ בטבעו ועיי' ברע"ב ותוי"ט שם דנקרא ע"פ לפי שהעזות ניכר בפנים מ"מ הוא מעוות יוכל לתקן הבחירה ומשו"ה אמר ע"פ לגיהנום ולא אמר ע"פ בן גיהנום כי אינו יורש גיהנום בהכרח אבל הדרך פתוח לפניו והוא הולך איליו והתורה יכולה להשיבו וכו' ע"ש. והנה יש לדקדק דבמתני' נקט ע"פ והאמוראי נקטו כל אדם שיש לו ע"פ ולא נקטו כל אדם שהוא עז פנים. אבל לפמ"ש ניחא דעז פנים קאי על גברא שהוא עז פנים והיינו שהוא עז פנים בטבעו ומזה אינו מוכח שלבסוף שכשל בעבירה או נכשל בעבירה דלמא התגבר ויתגבר על טבעו ולא עבר ולא יעבור עבירה אלא הפי' שהוא עלול לגיהנום ולעבור עבירות וכנ"ל אבל אמוראי מיירי במי שאינו עז פני' בטבעו אלא שקנה לעצמו המדה המגונה עזות פנים והיינו לישנא דעזות פנים דקאי על המדה ולא על האדם וגם, לשון שיש לו מורה ע"ז לו להנאתו ואיש כזה שאינו ע"פ בטבע בריאתו וקנה לעצמו מדה מגונה זו סופו נכשל בעבירה או בידוע שנכשל בעבירה וא"ש:

ומה שהקשית דרנב"י דתענית דאמר מותר לשנאתו אדרנב"י דפסחים קי"ג דאמר מצוה לשנאתו. ועוד ל"ל קרא דתענית ועוז פניו ישנא ת"ל מקרא דפסחים יראת ה' שנואות רע. ולפענ"ד נראה דבאמת ק"ל אמאי אמרינן דכל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע ומותר לשנאתו משום דבידוע שנכשל בעבירה ואיך מוכח שנכשל בעבירה ודילמא הוא צדיק רק שהוא ממזר ולכן הוא ע"פ ועיי' במדרש שמואל במשנה אבות הנ"ל שכ' שהעזות מצוי בממזר וכן הנמר הוא עז לפי שהוא ממזר מחזיר היער ולביאה וכן כ' בס' מגן אבות להרשב"ץ במשנה זו וכן אחז"ל מדחציף כולי האי ש"מ ממזר היא עיין קידושין ע' ע"ב אלא דלמ"ש הרשב"א בחולין יו"ד דדוקא בספק הבא בתולדה סדא"ו לחומרא אבל בס' הבא במקרה היינו פלוגתא דאביי ורבא שם וקי"ל כאביי דספק מותר ואפילו מדרבנן דכיון דס' בתולדה אסור מה"ת רק ספק במקרה מותר לא מצינו שגזרו חכמים על ספיקות כאלו כלל והכי מוכח שם בסוגי' אליבא דאביי דאפילו מדרבנן מותר ועיין בש"ש ש"א פ"ד דחזקה דאיתרע הוי ספק במקרה וה"נ איתרע חזקת כשרות שלו ע"י שיש לו ע"פ ויש ספק אם הוא ע"פ מחמת ממזרות או מחמת עבירה והוי ספק במקרה וספיקא לקולא אפילו מדרבנן ולכן מותר לקרותו רשע ולשנאתו מספק אבל מצוה ליכא דגם במ"ע ספיקא לקולא ודלמא אינו רשע רק ממזר כי קושיין אבל שם בפסחים מיירי דחזינן בי' איזה דבר ערוה ויודע בודאי שהוא רשע לכן מצוה לשנאתו מקרא דיראת ד' שנואת רע אבל בתענית שהוא רק ספק ליכא מצוה רק מותר לשנאותו מקרא דועוז פניו וא"ש:

ובהכי מתישבין דברי רש"י בתענית ד"ה העז איש שיש בו ע"פ א"ל רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרינן במס' קידושין כ"ח ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע. והוא פלא הלא אמרינן בקידושין שם הקורא לחבירו ממזר סופג את ארבעים רשע יורד עמו לחייו ופירש"י לזו אין ב"ד נזקקין וכו' ועיי' תוס' שם ד"ה הקורא עכ"פ מבואר דאפי' אינו ע"פ וקורהו רשע ליכא מלקות רק יורד עמו לחייו וא"כ איך כ' רש"י דמשום שהוא ע"פ אין בו מלקות. ולפמ"ש א"ש דלכאורה קשה אמאי אמר דמותר לקרותו רשע מספק ואמאי לא קאמר דמותר לקרותו ממזר מספק. אלא דנ"ל לפמ"ש מג"א סי' תר"ו סק"ו בשם מהרי"ו דאם אמר לאחד ממזר פוגע בכבוד אבותיו וביש"ש שם סי' מ"ו כ' דא"צ דיכול לומר עליך כוונתי ומג"א הביא ראי' מתוס' קידושין כ"ח הנ"ל דכתבו דהקורא לחבירו ממזר סופג מ' משום שחשדו שעבר על לאו דלא יבא ממזר וק' דהא חשד לאביו שבא על חייבי כריתות ע"ש פי' דקי"ל כר"ע במכות י"ד דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות מ' וכמ"ש הרמב"ם בפ' ח"י מסנהדרין ושפיר הוי מדה כנגד מדה דסופג מ' מחמת דחשיד לאביו ואפי' עבירות פנוי' משא"כ עבירת לאו דלא יבא ממזר לא פסיקא לי' מילתא בפנוי' ועיי' במחה"ש שם שהביא יש"ש דמשו"ה יכול לומר עליך כיוונתי די"ל לאו אדעתאי' ולפ"ז באמת אינו רשאי לקרות אותו ממזר מספק כיון דקורא אותו ממזר בכונה פוגע בכבוד אבותיו שבא על חיי"כ ויש בו מלקות כנ"ל ואוקי אבותיו בחזקת כשרות ומצד שהוא ע"פ אינו רשאי לקרותו רק רשע דדילמא נכשל בעבירה וזה שכ' רש"י א"ל רשע בפניו פי' ולא ממזר משום דבממזר איכא מלקות משום אביו אבל ברשע ואין בו משום מלקות פי' אפי' אינו ע"פ כדאמרינן בקידושין וזה שסיים רש"י ומשום דבר זה בלבד שהוא ע"פ מותר לקרותו רשע אבל לא ממזר:

ויותר נראה בכונת רש"י משום דלכאורה יש לתמוה בהא דקידושין דאם קורהו רשע ליכא מלקות הא בפסחים קי"ג אמרי' דרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי דר"פ נגדי' לזיגוד משום דש"ר הוא דאפיק עלי'. אבל לק"מ דדוקא כשמעיד בפני ב"ד נגדי' לי' אבל לא כשקורא רשע חוץ לב"ד וה"נ מה דאמרינן בתענית דאם יש לו ע"פ מותר לקרותו רשע היינו דוקא בעניו אבל אם מוציא עליו ש"ר אפשר דאסור נגדי' לי' וזה שכ' רש"י א"ל רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרינן בקידושין לאפוקי שלא בפניו יש בו מלקות כדאמרינן בפסחים משום הוצאת ש"ר:

ובמש"ל יש ליישב דברי רש"י שכ' בד"ה מותר לשנאותו אע"ג דכתיב ואהבת לריעך כמוך. והוא פלא מי סני לי' לרש"י קרא דפריך מינה בפסחים קי"ג ומי שרי למסני הא כתי' לא תשנא וכו'. ולפמ"ש ניחא דידוע מ"ש החוו"ד סוס"י ק"י בדעת הרמב"ם דדוקא בל"ת ספיקא דאו' לקולא אבל במ"ע אדרבה לחומרא וא"כ א"ש דמצד הלאו דלא תשנא ודאי מותר לשנאותו כיון דהוא ספק רשע עכ"פ ספיקו לקולא ול"ק לי' לרש"י אלא אע"ג דכתיב ואהבת לריעיך כמוך וזו מ"ע והו"א דספיקו לחומרא ואסור לשנאותו קמ"ל דמותר אי משום דס"ל לרש"י דאפילו במ"ע ספיקו לקולא משום דהוי במקרה וכנ"ל או משום דהכא הוי כודאי ובידוע שנכשל בעבירה או משום דכתיב לריעיך דרשינן ריעיך ודאי ועיין ש"ש שמעתא א' פ"ה בדעת רש"י בענין סדא"ו:

ומדברי הרמב"ם פי"ג מרוצח הי"ד למדתי יישוב נכון שכ' והאיך יהי' לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך אמרו חכמים כגון שראוהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר ה"ז מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וכו'. מבואר דוקא בהתרה בו ולא חזר אז מצוה לשנאותו מקרא דיראת ד' שנאת רע והיינו האי דרנב"י בפסחים קי"ג אבל שם בתענית שא"י שנכשל בעבירה רק ע"י שיש לו ע"פ וא"י אם התרה בו ליכא מצוה רק מותר לשנאותו מקרא דועוז פניו ישונא:

ומתוך דבריו פ"ו מדעות למדתי עוד יישוב לזה שכ' בדין ה' כל השונא א' מישראל בלבו עובר בל"ת שנ' לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה [וכ' במגדול עו' שם פ' בתרא דתמורה וכריתות וכמה מקומות בתלמוד ולפמ"ש במק"א דהכא אפילו למ"ד לשאב"מ לוקין כאן אין לוקי' משום דישנו בלב כדאמרינן סנהדרין ס"ה אין לזה ענין להאי דתמורה וכריתות ושאר דוכתי דמיירי בלאשאב"מ] ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו ומחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא והכי איתא בעירוכין נ"ז ע"ב ובתו"כ פ' קדושים פ"ד ה"ח ועיין בפי' ק"א שם. ולפ"ז בהאי דפסחים שראה בחבירו דבר עבירה לבדו פשיטא דאינו רשאי לשנאותו ולהראות לו שנאה בפני כל דהרי ש"ר הוא דמפיק עלה אלא מיירי התם משנאה שבלב ובזה אמרינן דמצוה לשנאותו מקרא דיראת ד' שנאת רע אבל בהאי דתענית באדם שיש לו ע"פ דבידוע לכל שנכשל בעבירה מותר לשנאותו להכות אותו ולחרפו לעיני כל והאי מותר לשנאותו היינו דומי' דמותר לקרותו רשע ובזה ליכא מצוה מקרא דיראת ד' שנאת רע דהתם בשנאה שבלב הכתוב מדבר ובודאי ליכא מצוה להראות שנאה לכל אדם שיש לו ע"פ ואדרבה צריך לכוף יצרו עיי' ב"מ ל"ב והוי רק רשות ולהכי קאמר מותר לשנאותו וא"ש:

ובזה עולין כהוגן דברי רש"י הנ"ל שכ' אע"ג דכתיב ואהבת לריעיך כמוך דעיין רמב"ם שם ה"ג מצוה על כל אדם לאהוב את כאו"א מישראל כגופו שנ' ואהבת לריעיך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו וכו' מבואר דמצות ואהבת לריעיך כמוך אינו בלב אלא במעשה ועיין ברמב"ן בחומש פסוק הנ"ל וא"כ א"ש כיון דהאי מותר לשנאותו לא מיירי בשנאת הלב דא"כ מצוה נמי איכא אלא בשנאה במעשה א"כ א"א לרש"י לפרש אע"ג דכתיב לא תשנא דמשום לא תשנא ליכא איסור בשנאה שבמעשה רק בלב ולהכי כ' רש"י אע"ג דכתיב ואהבת לריעיך כמוך דגם בשנאה מעשה עובר בעשה זו ועיין בחינוך מצוה רל"ח וא"ש:

ומ"ש הרמב"ם לפיכך צריך לספר בשבחו אף דאמרינן בעירוכין ט"ז אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו היינו דוקא בפני שונאו וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מדיעות ה"ד אבל בפני אוהבו מותר וכמ"ש בהג"מ שם מהא דאבות ריב"ז הי' מונה שבחם ומצוה נמי איכא ובהכי איירי האי דפ"ו ה"ג. ומדי דברי דכירנא שראיתי בחת"ס ח"ו תשובה נ"ט דמחלק האי דעירוכין היינו לספר בשבחי גופניים אסור אבל לספר בשבח מעש"ט מותר והוא לכאורה נגד דברי הרמב"ם והג"מ הנ"ל דא"כ לא מוכח מריב"ז דהי' מונה שבחי' דהאי דעירוכין ה"ד בפני שונאיו דילמא לעולם גם בפני אוהביו אסור בשבחי גופני' וריב"ז מונה שבחם במעלת התורה ומצותי' וצ"ע. וד' יטע בלבינו אהבתו ויראתו. ויאיר עינינו באור תורתו. ויצליחנו בכל טוב משמי מעונתו. כנפשך ונפש חמיך דוש"ת:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה