בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה כז
שיל"ת ב' אויפאלא ה' יתרו תריוה"ל. אלף שלומים, מגבהי מרומים, לאהובי תלמידי הרבני החריף ובקי כבוד מו"ה שלמה גראסמאן ני' ביישוב ל. בעניע.
שמחתני במכתבך כי ראיתי עודך מחזיק בתומתך לשקוד על דלתי ביהמ"ד יהי ד' עמך ועשה חיל בתורה וקרא שם בבית לחם, בכל מקנה וקנין. באם אין ענין. ויהי מכירך ברוך חותנך ידידי ני' המחזיקך לתורה יברכהו ד' בכל משלח ידיו:
ועל דבר התפילין מעור א' שעור הבתים דק מאוד ובחודן כטשטש עור הבית וניקב רק הקלף שנותני' הסופרי' בתוך הבתי' לחזק מחזיקם והסופרי' פוסלי' התפילין וק"ל מי גרע מתפילי' של ב' עורות שהרבה אחרוני' מכשירי' וכתבת שדוחק לחלק יען ב' עורות נעשו מתחילה לשם תפילי' משא"כ זה נעשה רק לחזק ולא לשם בית הנה אי משום הא לא ארי' להכשיר דיש חילוק מרווח דתפילי' של שני עורות אפשר שכל בית הוא מעור אחד שלם רק שהד' בתים הם מד' עורות אבל אם בית א' הוא משני עורות גרע טפי אבל אין זה אמת דגם תפילי' של שני עורות כל בית הוא משני עורות ועיי' במהר"ם מינץ אחרון סי' א' ויבואר לקמן אי"ה ושוב נסתפקת אם נקב קטן פוסל כי באו"ח סי' ל"ג משמע דוקא נקרע ולא ניקב אלו דבריך:
ויען כי כבר דברו מזה האחרוני' צריך אני להאריך קצת בנמ"י הלכות תפילי' פי' הא דאמרינן במנחות ל"ה תפילי' כל זמן שפני טבלא קיימת כשרות דטבלא הוא עור של בתי' ואעפ"י שנקרע העור שבין בית לבית כיון שלמעלה לא נקרע כשרי' עיי"ש ומזה הבין הב"י סי' ל"ג דס"ל לנמ"י דדוקא בשנקרעו למעלה פסולי' מן הצדדי' וב"י חולק דכל הצדדי' מבחוץ נקראי' פני טבלא ופסולי' אם נקרעו ואינו כשר אלא נקרע בין בית לבית ע"ש אבל בתשו' פנ"י סי' יו"ד כתב דגם כונת נמ"י כן דלמעלה ומן הצדדי' דין א' להם וכן משמע לי מלשון הנמ"י שכתב שם בעתיקתא ישנים שיש לחוש שיקרעו במהרה מרוב יושנן ויצא הקרע לחוץ ולא כתב ויצא הקרע למעלה משמע דס"ל דכל שנקרע בחוץ פסול. אמנם הטור בסי' ל"ג פי' פני טבלא קיימת כל זמן שעור מושב הבתי' קיים ופי' בו הב"י דהיינו התיתורא ולפ"ז אין לנו ראי' לפסול שנקרעו עור הבתי' מבחוץ ועיי' ב"ח שם רק בתשו' פנ"י הנ"ל הוכיח דגם לדיעה זו פסול בנקרע עור הבתי' מבחוץ דהרי הא דפסלי' בשנים זה כנגד זה ובשלוש אפי' זה שלא כנגד זה ע"כ הטעם משום דיש קלקול גדול כזה יתקלקלו גם בחוץ דמה"ט מחלקי' בין חדתא לעתיקתא דלרש"י חדשי' מתקלקלי' יותר מישנים לפי שע"כ העור מקולקל ולדעת הלבוש משום דחדשי' עדיין רכיך וישני' כבר נתיבשו וחזקי' ולנמ"י ישנים מתקלקלי' יותר מחמת יושנן וא"כ ע"כ נקרע מבחוץ פסול דאין לומר דהחשש הוא כיון שיש קלקול גדול כ"כ יתקלקל התיתורא דהא לרא"ש ומרדכי וטור סי' ל"ב אין התיתורא מעור א' עם הבתי' וע"כ משום דהבתי' יתקלקלו מבחוץ ומוכח גם לשיטה זו דנקרע עור הבתי' מבחוץ פסול עיי"ש:
ובתשו' מהרמ"ש סי' י"ט באו"ח הביא בשם ס' מגן גבורי' סי' ל"ג שפקפקו ע"ז דילמא בשל ראש פסול משום דבעי' הפסק גמור בין הפרשיות ולא משום דיתפשט הקלקול. ואינני יודע מה ק"ל דאי הפסול משום דליכא הפסק גמור בין הפרשיות א"כ מה חילוק יש בין חדתא לעתיקתא הלא בין בחדשי' בין בישני' ליכא הפסק גמור וע"כ הטעם משום דיתפשט הקלקול ויצא לחוץ וכמ"ש הנמ"י להדי' כנ"ל ועיי' טו"ז סי' ל"ג סק"א ומג"א שם סק"א ומה שפי' בו פמג"ד באשל אברהם סק"ג דבחדתא למחבר כשרי' אפי' נפסקו כל הד' דפנות של שני בתים זה אצל זה ומה הפסק בפרשיות יש כאן ואפ"ה כיון. שאין כאן חסרון ואין הקרע נפתח כיון שהוא שלם למעלה ולמטה שפיר מקרי הפסק בין הפרשיות. ועוד לפי' ראשון שברש"י מנחות דזה שלא כנגד זה היינו דוקא אם יש בית שלם מפסיק ועיי' מג"א סק"ג ומחה"ש ופמג"ד שם אבל אם אין בית שלם מפסיקא אף שדופן מפסיק מקרי זה כנגד זה ופסול א"כ שפיר איכא הפסק דופן בין הפרשיות ואפ"ה פסול וע"כ הטעם רק משום שיתפשט לחוץ אלא אפי' לפי' שני שברש"י דזה כנגד זה היינו שבתוך אויר חריץ אחד נפסק דזמן בית זה ודופן בית שכנגדו שבזה הי' אפשר לומר שהפסול משום דליכא הפסק גמור בין הפרשיות מ"מ ג' דפסולי' אפי' זה שלא כנגד זה היינו אפי' בג' אוירי' ועיי' פמ"ג הנ"ל ובמש"ז סק"ג ושם שפיר יש הפסק דופן בכל הפרשיות ואפ"ה פסול וע"כ הטעם משום שמא יתפשט הקלקול וכמ"ש תשו' פנ"י הנ"ל:
אך הא קשי' מנ"ל לפנ"י מזה דנקרע מבחוץ פסול דילמא שאני הכא כיון שהקלקול גדול כ"כ יתקלקלו כל הבתים והתפילי' מתחלתן ועד סופן ולא משום שיתקרע לחוץ לחוד אבל בנקרע בחוץ במקום א' מנלן לפסול וצריך לומר דס"ל דכשנקרע בחוץ דיד הכל ממשמשי' בו ג"כ יתקלקלו כל הבתי' כולם ויקרעו ומשו"ה פסול ודוקא נקרע בפני' בעי' קלקול גדול כ"כ שעי"ז יצא הקרע לחוץ כמ"ש נמ"י וכיון שיצא הקרע לחוץ ממילא ע"י שנקרע בחוץ יתקלקלו כל התפילי' וא"כ ה"ה בנקרע בחוץ לחוד נמי יש פסול זה אבל בנקרע בפני' ואין הקלקול גדול כ"כ כיון שאין היד שולטת שם ובית א' מגין על חבירו כשר וא"ש ומ"מ לפירש"י דחדתא פסול משום דודאי העור מקולקל צ"ע קצת דילמא אין הפסול משום שיצא הקרע לחוץ ועי"ז יתקלקלו כל התפילי' רק שיתקרע הכל מחמת שהעור מקולקל אבל בעור שאינו מקולקל אפי' נקרע מבחוץ ליכא חשש שיתקלקל כולו וצ"ע:
ובמחה"ש סק"א תמה על המרדכי שהביא ב"י שכתב וכ"ש שיש לפסול וכו' חותכי' מן העור בין בית לבית כדי שלא יהי' נכווץ ובולט ומחפי' מקום החתך מבפנים כדי שיהי' נראה מבחוץ שלם עיי"ש והתם ל"ש הכי טעמי שכ' טו"ז בסק"א עיי"ש דלא נתקלקלו מחמת יושנן וגם אין העור מקולקל רק בעצמו עשה החתך וא"כ ע"כ למרדכי אין הטעם משום שיתפשט הקלקול רק שהוא פסול בעצמו וא"כ אין ראי' דנקרע מבחוץ פסול ותקשי גם על פנ"י הנ"ל. ואמנם לפענ"ד לק"מ מתרי ותלת טעמי חדא דאפשר דס"ל למרדכי כטעם הלבוש דבחדתא פסול משום דעדיין רך הוא יש לחוש שיתקרע יותר וה"נ אם עשה החתך בידים שייך זה. ושנית דהרי בנפסקו שלוש בתים פסול בין בחדתא בין בעתיקתא אף שאינו עור ישן ואינו רך ואינו מקולקל לכל מר כדאית לי' ואפ"ה יש חשש שיתקלקלו כל הבתים מכ"ש כאן שעושה כן בכל הד' בתים. ואמנם המעיין בפנים במרדכי בה' תפילי' יראה שכ' על העושי' כן וז"ל וטועי' דלכתחילה ודאי בעי שלימי' אף מבפני' וכו' עיי"ש ואני מסתפק בכוונתו אם מחלק בין לכתחילה ודיעבד דלכתחילה אין עושי' כן אבל אם עשו כן כשרי' אפי' להניחם לכתחילה או דלכתחילה אין להניחם ובדיעבד אם הניחם יצא י"ח או אפשר דכונתו כמו דאמרי' גבי ציצית מנחות ט"ל ובאו"ח רסי' י"ב גרדומי תכלת כשרי' אם נשתייר בהם כדי עניבה ואף דאם עשה תכלת כזה בתחילתו פסול מ"מ אם עשה ציצית כשרי' כדינו ונפסקו ונשתייר כדי עניבה כשרי' וכן בסי' י"א ס"ט שאם תלה הציצית למטה מקשר אגודל פסולי' ומ"מ קי"ל שם ס"י דאם הרחיק כדינו ואח"כ ניתקו מחוטי הערב שלא נשאר שיעור אגודל כשר כיון שבשעת עשיית הציצית הי' כשיעור עיי"ש וה"נ ס"ל למרדכי דודאי אם עשה בתים שלימים ואח"כ נפסקו כשרי' אי לא שייכי הני טעמי שכתב טו"ז אבל לעשותן לכתחילה פי' בתחילה פסוקי' פסולי' אף דלא שייכי הני טעמי דלאו בית הוא דאין עושי' בית כזה ולק"מ:
ואמנם נראה מדברי הב"ח סי' ל"ג שכתב והכי נקטי' לחומרא דבנתקלקל בין הבתים בעי' שיהי' שלמי' מכל שאר צדדי' וכו' עיי"ש משמע דוקא אם נפסקו הבתים בין בית לבית אז פסול אם יצא הקרע לחוץ בין למעלה בין מן הצדדי' אבל אם לא נקרע בין בית לבית רק בחוץ אינו פסול ובס' תשו' דברי חיים סי' ג' וה' כתב שזה נגד דברי פנ"י הנ"ל דפסול אפי' בשל יד בנקרע מבחוץ ושם ל"ש שנקרע בין בית לבית ותיתי לי שכיונתי בזה לדעת מרן הגאון הקדוש זצללה"ה. ואמנם אחרי נשיקות עפרות זהב לו לבבי לא כן ידמה ואחרי העיון נראה לי בכונת הב"ח דאין הדבר תלוי אם ניקב בין בית לבית וגם בחוץ דגם אם נפסק הדופן מבפנים בגובה הבית או ברחבו וגם מבחוץ יש דופן א' פסוק באורך או ברוחב שאינו מתאחד עם הקרע שבפני' כשר רק כונת הב"ח שהקרע שיש בין בית לבית בגובה הבית אותו הקרע עצמו יוצא למעלה ונקרע בשני דפנות שהם כמין ד' אשורית בקרע א' או שנקרע בין בית לבית ברוחב ויוצא הקרע לחוץ בדופן החיצון כמין דלת ג"כ ברוחב אז פסול כיון שב' צדדי הקרע מפולשי' מצד א' דהיינו בחודו ובזויות ואין להם דבר המדבקם ומחזיקם שם יקרע ויתקלקל:
כולו אבל בנקרע דופן א' אפי' מבחוץ מלמטה למעלה הלא טבלת הבית מלמעלה והתיתורא מלמטה מחברי' שני צדדי הקרע ואין חשש שיתקרע יותר וכן אם נקרע דופן א' ברוחב הדפנות שמשני הצד די' מחברי' שני צדדי הקרע ומחזיקי' אותו וכשר ועיי' רש"י חולי' מ"ה ד"ה נסדקה וש"ך יו"ד סי' ר"פ סק"א בשם הב"ח. ולפי"ז גם תשו' פנ"י מודה לסברא זו להב"ח והא דפוסל בנקרע בחוץ לחוד היינו נמי בכה"ג שהקרע הוא בשני דפנות סמוכות זו לזו כעין ד' הנ"ל או בדופן וגג התפילין באופן זה דהאי שפיר משכחת לה גם בשל יד וגם לפי טעם שכתב שם לפסול בשל יד משום דליכא אפי' בית א' שלם היינו נמי דוקא בכה"ג דאז אין הבית שלם כיון דאין לשני צדדי הקרע דבר המחברן בצד א' אבל אם יש דבר המחברן משני צדדי' שלם מקרי דבית שיש סדק בחומה כה"ג אינו נופל משום זה ובית הוא אבל אם נסדק כמין ד' כנ"ל א"י לעמוד. ובסברא זו עמדתי על דברי הלבוש סי' ל"ג דמכשיר בשנים אעפ"י שנקרע עור הבתים וסיים והוא שיהי' עור מושב הבתים וגם קצת מן הבתים קיים עיי"ש ודייק מיני' פמג"ד באשל אברהם סק"ב דאעפ"י שנקרע מבחוץ כשר וכתב עליו דז"א עיי"ש ולפענ"ד גם הלבוש ס"ל דנקרע מבחוץ פסול אלא דס"ל דהא דנקרע בעני' כשר היינו דוקא כששני צדדי הקרע מחוברי' למעלה ולמטה לכן הוצרך שיהי' קצת מן הבתים קיים למטה אצל התיתורא אבל אם נקרעו ולא נשתייר מהם כלום למטה ושני צדדי הקרע מפולשי' אפי' הם מעור א' אם שני דפנות משני בתים זה אצל זה בחריץ א' נקרעו אז אפי' בישנים לשיטתו נמי יתקרע יותר ופסול:
אמנם מטעם אחר הי' נ"ל לפסול בנקרע מבחוץ אפי' רק באמצע דופן א' מהא דאמרינן במנחות ל"א ופסקי' להלכה ביו"ד סי' ר"פ דקרע הבא בשני שיטי' יתפור בג' אל יתפור וכו' לא אמרן אלא בעתיקתא ופרש"י קלף ישן מיגני' קריעה ועיי' בלשון המרדכי שהביא ב"י סי' ר"פ שכתב אלא מפני שהוא לבן ביותר ולא מיגני' בי' קריעה ועיי' בריב"ש סוסי' ל' כתב ג"כ לפי שהקריעה בישן יותר מגונה שנראה שהוא מחמת רקבון מכל זה מבואר דהקריעה בס"ת פסול משום דמיגני' ואין זה הדר וצריך ואנוהו ועיי' תוס' סוכה כ"ט ע"ב ד"ה לולב וא"כ י"ל גם בתפילין פסול מה"ט בנקרע מבחוץ כיון דמיגני' אבל בנקרע בפני' שאינו נראה ל"ש מיגני' ולכן כשר:
אלא דלפ"ז ק"ל הרי קיי"ל בסי' ל"ב סל"ז דעושי' הבתים מעור של עוף ואמאי הא אמרי' בשבת ק"ח בכנפיו לרבות את העור ופריך אי לאו עור הוא ל"ל קרא לרבויי ומשני סד"א כיון דאית בי' פירצו פירצו מאוס קמ"ל ואי נימא דנקרע בחוץ פסול משום דמיגני' א"כ אמאי כשר בעור של עוף דג"כ מיגני' ואפי' למ"ש נוב"י תנינא יו"ד סי' י"ב דדוקא לצד הנוצה אית בי' פירצו ולא לצד הבשר וא"כ י"ל דעושה הבתים בצד של הבשר דלא מאיס אבל ז"א דהרי קי"ל שם דעושי' מקלף שלהם שהוא לצד הנוצה וסבור הייתי לומר כיון דגם בעור בהמה בחולי' קי"ט ע"ב חלחולי מחלחל שיש בה נקבים ואפ"ה שרי' רחמנא לבתים ומשו"ה עור דעוף נמי שהם נקבי' בטבע לא פסיל אבל נקרע שאינו בטבע פוסל אך ז"א דבעור בהמה נהי שיש נקבים אבל אינם נראים ולא מיגני' אבל עור דעוף דנראי' ומיגני' ומשו"ה נקט שם בשבת בריש הסוגי' לענין כתיבה על עור של עוף כיון דאית בי' נקבי נקבי וכאן לענין מאיס נקט לשון פירצו פירצו שהם נגלים ונראי' ליפסל ובאמת הביא מג"א שם בשם מ"ע דעור עוף קודם לחי' וחי' לבהמה וצ"ע:
והרמב"ם פ"ג מתפילין הח"י כתב תפילין שנפסקו התפירות שלהן אם הי' ב' תפירות זו בצד זו או שנפסקו ג' תפירות אפי' זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולות בד"א בישנות אבל בחדשות כל זמן שפני טבלא קיימת כשרות וכו' ומדפי' הרמב"ם דקאי אתפירות ולא פי' אבתים משמע דבנקרע עור הבתים ליכא שום פסול ועיי' פמ"ג סי' ל"ג באש"א סק"ג אמנם הטור בסי' ל"ג כתב דפני טבלא קיימת שכ' הרמב"ם פי' עור של הבתים וכ' הב"ח כלומר דכיון שעור הבתים קיימת מכל צד אין אנו חוששי' להפסקות התפירות ומזה הבין בהגהות לב"ש דאדרבה משו"ה לא פי' רמב"ם אעור הבתים משום דבנקרע עור הבתים בכל ענין פסול אפי' בין בית לבית ולכן תמה על המחבר בס"ב כשהביא דעת הרמב"ם כתב אבל בחדשי' כל זמן שעור מושב הבתים קיים כשרי' עיי"ש. אבל לפענ"ד כולם לד"א נתכונו דודאי לרמב"ם אין פסול בנקרע עור הבתים דמהי תיתי כיון דלפי פירושו לא נזכר מזה בגמ' ועוד אני תמה דמ"ש הב"ח דמה ענין מושב הבתים להפסקת התפירות כן תקשי מה ענין קריעת הבתים להפסקת התפירות אך הפי' כך הפסקות התפירות יכול להיות משני פנים או שנפסקו הגידין שבהם תפורים הבתים לתיתורא או שהגידין קיימי' רק שעור התיתורא או הבתים נקרעו שם לחוץ או ברוחב בין התפירות וע"ז כתב הרמב"ם דבחדשות אם לא נקרע שם העור רק הגידין כשרות אבל אם העור נקרע שם בין של תיתורא בין של בתים כיון דאינו ראו' לתפירה תפירה מעכבת בו ואפי' חדשות פסולי'. והנה שם במקום התפירה עור הבתים נתעקם ברוחב לצד חוץ ועומד על התיתורא ופי' הטור דזה מקרי פני טבלא וטבלא היינו התיתורא וע"ז כתב הב"ח דאין לפרש על עור מושב הבתים דהיינו התיתורא נקראת פני טבלא דא"כ כל התיתורא בכלל ואין לזה ענין אם לא נפסקה במקום התפירה להפסקת התפירות אבל אי קאי על עור הבתים קרוי פני טבלא מה שעוקם לחוץ ומושכב על הטבלא וה"ה אם התיתורא נקרע שם פסול והמחבר קורא לזה המקום שהבתים מעוקמי' ונוטלי' לחוץ מד' רוחותיהם ומושכבי' על התיתורא עור מושב הבתים בין החלק מהבתים ובין חלק התיתורא במקום שנתפרי' זה לזה ואם זה קיים כשר בחדשים ואין ביניהם חילוק לדינא רק שינוי לשון:
ואמנם גם אם נאמר דקריעה פוסל אפי' בדופן א' מבחוץ אפי' נתקרע רק באמצע הדופן אכתי יש לחקור אם גם נקב בדופן פוסל ובתשו' מהר"ם שיק או"ח סי' כ' הביא ראי' דניקב אינו פוסל מדמכשרי' בתים דתפילין מעור העוף והרי אמרי' בשבת ק"ח דעור העוף מינקב נקיב ומוכח שם דאין חילוק בין נקב שהוא בטבע התולדה לנקב שנעשה אח"כ במקרה דהא אמרו שם הטעם דכותבי' תפילין על עור העוף משום דנקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וגם אין סברא לחלק לענין הבתים בין נקב קטן לגדול דדוקא לענין כתיבה משום כתיבה תמה יש חילוק בזה עיי"ש. ודבריו תמוהי' דמ"ש לענין הבתים אין חילוק בין נקב קטן לגדול הוא חידוש דהרי קאי אי נקרע פסול ואפ"ה ניקב יהי' כשר ומה חילוק יש בין ניקב ובין נקרע אלא דקרע הוא נקב גדול ונקב הוא קטן ועיי' במהרי"ק שורש קכ"ב דשייך נקרע גם בחסר אבל שייך גם באינו חסר ולדעת השואל שייך רק באינו חסר וגם נקב מצינו נקב שיש בו חסרון ושאין בו חסרון ועיי' במג"א סי' תקפ"ו סק"י ובטו"ז סקי"א דגבי שופר גרע נסדק כ"ש מנקב שיש בו חסרון דבניקב יש מקום לרוח לצאת ואינו מסדיק השופר ע"י התקיעה אבל נסדק כ"ש כיון שאין מקום לרוח לצאת מוסיף להסדיק ע"י התקיעה עיי"ש אבל אין זה ענין לנידון דידן כמבואר. וגם מה שהוכיח שאין חילוק בין נקיב בטבע לנקוב במקרה הוא תמוה דודאי שם לענין כתיבה דהו"א דפסול משום דמנקיב נקיב ופרש"י דבעי' כתיבה המה ולא מופסקת וא"כ גם נקוב בטבע הוי כתיבה מופסקת אבל כאן דהפסול משום שיתקרע יותר ודאי יש חילוק דע"י נקב שאינו בטבע מתקרע יותר אבל ע"י נקב בטבע הבריאה אינו מתקרע יותר דהוי כמו שפה לפי הנקב:
ובזה יש להצדיק דבריו קצת אף שלא כיון לזה דבאמת קשי' לי אהא דאמרי' התם דאיצטריך ר"ה לאשמעוני' דכותבי' תפילין על עור של עוף טהור דהו"א כיון דמנקיב נקיב הוי כתיבה מופסקת קמ"ל כיון שהדיו עוברת עליו כתבי' והלא אמרי' בחולי' קי"ט דעור בהמה נמי חלחולי מחלחל ופריך תפילין היכי כתבי' ומשני משום דהוי נקב שהדיו עוברת עליו וא"כ מה איצטריך ר"ה לאשמעי' גבי עוף. ונ"ל עפמ"ש נוב"י תנינא הנ"ל דעור העוף אינו נקוב רק לצד הנוצה ולא לצד הבשר ומשו"ה נקט תפילין שכותבי' על הקלף וגורר הרבה לצד הבשר ונעשה נקוב עיי"ש אבל בעור בהמה מוכח בחולין שם דנקוב העור מעבר לעבר דאל"כ אכתי הוי השיער שומר ע"ג שומר ובאמת שם לא יתיישב בדברי נוב"י אמאי נקט דוקא תפילין היכי כתבי' דגם על מזוזה וס"ת קשי' היכי כתבי' ולפ"ז הו"א דוקא בעור בהמה כותבי' כיון דהוא נקוב בטבע אבל עור העוף שאינו נקוב בטבע מעבר לעבר אלא ע"י שגורר לצד הבשר והוי כנקב הבא ע"י אדם ולא כתבי' קמ"ל דכותבי' וא"ש. וא"כ י"ל דזה קמ"ל דאין חילוק בין נקב בטבע לנקב הבא אח"כ ושפיר מוכח דאין בין נקוב בטבע לנקוב במקרה אבל דוחק הוא:
עוד הביא ראי' דנקב אינו פוסל מהא דמכשרי' בסי' ל"ב סט"ו וט"ז בתפילין וס"ת אם נמצא נקב בגוף האות רק שהאות מוקף גויל ועור הבתים אינו חמור מקלף שכותבי' עליו עיי' מג"א סל"ב סקנ"א וסי' מ"ב סק"ו. ולפמ"ש תשו' פנ"י דבשל יד בלא"ה פסול אפי' לא יתקרע יותר משום דליכא אפי' בית א' שלם ולא מקרי בית אין זה ראי' דה"ט ל"ש גבי קלף שכותבי' עליו ומשו"ה כשר דנקב לא מיגני' ואינו נקרע יותר:
ומה שהביא ראי' שהרי נקבי' עושי' בידים כדי לתפור הבתי' ואין מקפידין אם הנקב גדול ביותר מעובי החוט ג"כ אינו ראי' כיון דתפירת התפילין הוא הל"מ כדאמרי' במנחות ל"ה תפילין מרובעות הל"מ בתפרן ואלכסונן ובברייתא שבת ק"ח וכיון דע"כ צריך לנקוב וא"א לצמצם שוב א"צ להקפיד אם הנקב גדול מעובי החוט וכמו דאמרינן בקידושין נ"ד לא ניתנה התורה למה"ש ועיי' שם ברש"י ותוס' כיון שא"א לכהני' ליזהר להפשיט בגדי כהונה כהרף עין אחר העבודה שוב אין מעילה בשגגתן ועיי' מעילה י"ד ע"ב:
אבל ממקומו הוא מוכרע מדנקט בגמ' ר"ח נפסקו שתים וכו' וכן הביא הרי"ף והרא"ש בה' תפילין נפסקו ולשון נמ"י שם נקרע ונקרעי' ומצינו גבי טריפות בחולין מ"ג דנקובה ופסוקה וקרועה ג' מיני טריפות הם ש"מ דנקב כ"ש לא מקרי פסוקה ולא קרועה אלא פסוקה הוא בכולו או ברובו ברחבו וכן קרועה הוא קרע גדול בכולו או ברובו בין באורך בין ברוחב ושייך נמי בחסר כמ"ש מהרי"ק הנ"ל או שיש שיעור לקרע כמו ביריעה של ס"ת ביו"ד סי' ר"פ עד ג' וב' שיטי' אבל נקב כ"ש לא מקרי פסוק וקרוע ולכן גם בבתי התפילין אין פסול בנקב רק בפסוק או נקרע דופן שלם או רובו שהוא ככולו. וזה נ"ל כונת מג"א סי' ל"ג סק"א שכתב אם נתקלקל פי' שנפסקו ב' בתים שלמים ועיי' פמ"ג ס"ק א' שנתחבט בכונתו ולפענ"ד לפי שהטור והמחבר נקטו בלשונם אם נתקלקל עור של שני בתי' וכו' והי' אפשר לטעות דגם נקב נקרא קלקול לכן פי' שנפסקו ב' בתים שלימים היינו דופן שלם ולא נקב וזה שדייק בסק"ב על לשון רמ"א שכתב אלא שקרעו קצת פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדי' שלמים דלא תימא נקרעו קצת פי' דלא בעי' כולו או רובו:
וכן יש להביא ראי' ממ"ש מהרי"ק שורש קכ"ב דס"ת או מגילה שחסרי' בה פסוקי' מ"מ מקרי ספר שלם והי' כשר לקרות בו אי לאו משום דדברי' שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ועיי' מגילה ח"י וה"נ אעפ"י שיש בו נקב כ"ש בית שלם מקרי:
וכן משמע מתשו' פנ"י שהביא ראי' דאם נקרע הבית של יד דפסול מהא דא"ר יוסי במנחות ל"ד ע"ב מודה לי ר"י דמי שאין לו תפילין של יד שטולה עור על של ראש וכו' ומשמע דאז הוי דינו כשל יד ממש והרי התם אם נקרע מצד א' ודאי פסול דבעי' לאות ולא לאותות והרי מתוך הקרע נראי' ר' בתים עיי"ש ואי נימא דנקב נמי פסול מאי קאי' משם ואיך רואה מנקב קטן שהם ד' בתים אלא ודאי דלא מקרי נקרע אלא בדופן שלם או ברובו:
ואפי' אם נאמר דגם נקב פוסל אכתי יש לחקור דמהני לי' סתימה של קלף שמדבקי' הסופרי' בפנימי הבתים כדי לחזק דעי"ז הוי הבית שלם וגם לא יקרע יותר וכמו דמהני דיבוק מטלית על ס"ת לכתוב מה שחסר בסי' ר"פ ואי דא"כ הו' הבית משני עורות הי' נ"ל בזה דבר חדש דגם הפוסלי' תפילין של שני עורות היינו דוקא אם חיבור הד' בתים הוא ע"י תפירה או דבק דזכרון א' אמר רחמנא ולא ד' זכרונות כדאמרינן במנחות ל"ד ע"ב וע"י תפירה או דיבוק לא הוי זכרון א' אבל כל בית בפ"ע כשר אפי' משני עורות דאכתי נקרא בית דכל בית מחובר מחלקי' הרבה ועיי' חת"ס יו"ד סי' רי"ז. וזה נראה שהי' דעת מהר"ם מינץ האחרון סי' א' בד"ה ואמנם שכ' אם הד' בתים נעשי' ונכפלי' מעור א' שהוא ארוך ומספיק לכל הד' בתים ומב' הצדדי' השינין והצד הרואה את התקרה והרואה את הארץ הכל נעשה מעור זה אך טולי' עור לרחבן של ד' בתים ביחד ומדבקו בדבק טוב ואח"כ חותכי' העור הטולה נגד החריצי' שבין בית לבית וכו' לכ"ע כשר כיון דמעורה הוי זכרון א' והביא ראיות לזה דע"י שמעורה הוי כחד עיי"ש ועיי' במחה"ש סי' ל"ג סק"ב והוא פלא נהי דהד' בתים מעורי' מ"מ כל בית הוא משני עורות והעור שהוא ברחבו של בית אינו מעורה אלא כדכתיבנא דכל בית לא אכפת לן אם הוא משני עורות ע"י דיבוק רק חיבור הד' בתים צריך שיהי' זכרון א' שלא ע"י דיבוק ותפירה ועיי' רש"י מנחות ל"ה ד"ה תיתורא כתב וחותך מג' דפנות מכ"א מעט והד' נשארת ארוכה וכו' והלא כשחותך למטה מג' דפנות הוי שני עורות ואינו זכרון א' אע"כ כיון דמעורה הוי זכרון א' וא"ש:
ועוד נ"ל סברא ישרה לחלק דדוקא חיבור ד' בתים לא מהני ע"י דיבוק ותפירה כיון דא"א לומר דהוי כחד דהא צריך להיות ד' בתי' דוקא כדאמרי' במנחות שם וא"כ ע"י חיבור בידי אדם א"א לומר תרתי דסתרי שיהי' כחד ויהי' כ"ד רק אם הוא כן בידי שמים אבל בחד בית משני עורות דאין שם בית עליו אלא ע"י חיבור שני העורות שפיר הו"ל כחד ע"י דיבוק ותפירה ועיי' במ"ל פי"ב מטומאת צרעת ה"ו:
ושלישית הי' אפשר לחדש לפמ"ש תוס' סוטה ח"י ד"ה כתבה אהא דאמרינן בר"ה כ"ו דקרן פרה פסול כיון דאית בי' גילדי כב' וג' שופרות דמי ואע"ג דמחברי התם נמי וכו' מפני שמתחילתו לא הי' בביתן בב"א וניכר התוס' ולא מהני חיבורו ודומה כאלו גט שכתבו על שני דפי' ותפרו יחד דפסול וכו' ועיי' פי' דברי תוס' בחת"ס או"ח סי' ה' ונ"ל ללמוד מדברי תוס' דדוקא דבר שהי' פ"א נפרד מחברו ואח"כ נדבק מקרי שני שופרות או שני ספרי' אבל אם עושה קמט בנייר ותפרו ואח"כ חתך הקמט אף דעכשיו אינו ספר א' אלא ע"י תפירה מ"מ מקרי ספר א' כיון דמעולם לא הי' שני ספרי' והדבר צריך תלמוד וא"כ הוא א"ש גם כאן כיון שעור הפנימי נדבק קודם שנקרע עור הבית החיצון לא הי' מעולם שני בתים ושני זכרונות ואין כאן פסול:
ומהרמ"ש בתשו' כ"א כתב דעור הפנימי בטל לגבי עור החיצון ולא מקרי ב' עורות והביא ראי' מפסחי' מ"ה דבצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחזק בטל לגבי עריבה ואינו חוצץ בטבילה עיי"ש והוא תמוה דהרי מסקי' שם סמי קילתא מקמי חמירתא וא"כ דוקא פחות מכזית בטל ואפי' למאי דמשני תנאי היא ת"ק דרשב"א ס"ל דבכזית לא בטלה והלכה כרבים ועיי' בחולי' קכ"ד וא"כ כאן דעור הפנימי גדול כעור החיצון לא בטיל לגבי' ובזה נסתר נמי מה שהביא ראי' מדברי מהרי"ק שורש קכ"ב דהתם נמי מטלית שהוא דבר מועט בטל לגבי ס"ת משא"כ כאן כנ"ל. ומדברי מהרי"ק בלאה"נ אינו ראי' דלאו מתורת ביטול לגבי ס"ת אתי עלה אלא מצד דס"ל דאפי' חסר תיבות או פסוקי' מקרי ספר שלם ולא גרע המטלית מאלו הי' חסר לגמרי אלא שפסול משום דברי' שבכתב אינו רשאי לומר בע"פ וכיון שכתוב על המטלית שוב לא מקר' אומרם בע"פ וזה מבואר להמעיין בפני' במהרי"ק ומה שהוכיח דע"כ בטיל דאל"כ איך רשאי' הסופרי' לעשות כן הא בעי' שהפרשיות יראו את האויר ורמז לב"י סוסי' ל"ב בשם הרא"ש אינו כן דהפרשיות א"צ לראות את האויר רק חיצוני בתי החיצוני' צריכין לראות את האויר. אבל מטעם אחר נ"ל דלא מקרי שני עורות דעור הסתימה אינו חלק מהבית רק שעי"ז חזר הבית מעו"א לכמות שהי' וכמ"ש הבית יוסף בשם מזרחי בסי' תקפ"ו בשופר נקוב שמעכב התקיעה וע"י סתימה במינו חזר קולו לכמות שהי' קודם שניקב כשר ולא הוי קול שופר וד"א דלא הוי קול הסתימה רק דעי"ז חזר השופר לכמות שהי' ועיי"ש סק"י בטו"ז:
ומה שהק' בס' הנ"ל דאם מהני סתימה זו א"כ מה הק' מהרי"ק שם על מהר"מ דפוסל יריעה של ס"ת שנקרע לחבר ע"י דבק רק ע"י תפירה מה יענה לדברי ירושלמ' פ"ק דמגילה ה"ט דף ו' ע"ב דאמר הל"מ וכו' ודובקי' בדבק ומאי קושי' הא אפשר דדובקי' בדבק קאי על בתי תפילין בכה"ג עיי"ש. לפענ"ד לק"מ חדא דירושלמי קאמר הל"מ וז"א מהלכה רק מסברא ועוד והוא עיקר דבירושלמי קאמר שם ודובקי' בדבק ותופרין בגידין והנה תופרי' בגידי' הוא דוקא בגידין ולא בדבק כגון חיבור יריעות דס"ת ובתי התפילין בתיתורא ועיי' בחת"ס או"ח סי' ה' וכן לחבר ד' בתים בתפילין כ' חת"ס שם דכשר ע"י תפירה ולא ע"י דבק כן ודובקי' בדבק נמי דוקא ע"י דבק ולא ע"י תפירה כגון שמדבק ד' בתי הראש להיות תפילין של יד כמו שפי' המפרש שם בירושלמי למ"ד במנחות ל"ד צריך לדבק דבעי' דוקא דבק ולא תפירה דבתפירה אכתי איכא ד' אותות מבפני' אבל בסתימה דניקב בתי התפילין אפשר דמהני נמי תפירה כמו דיבוק ומשו"ה לא מצי לפרש דקאי ע"ז, ואף דבסה"ת פי' האי דדובקי' בדבק איריעות ס"ת שנקרעו ושם מהני נמי תפירה כמבואר במנחות ל"א וביו"ד סי' ר"פ ז"א דלסה"ת ודאי לאו דוקא דהא ס"ל גם מה שאמרו בגמרא במנחות הנ"ל יתפור הוא לאו דוקא אלא ה"ה נמי דיבוק כדאמר בירושלמי ובירושלמי נמי בין ודובקי' בדבק ובין ותופרי' בגידין קאי איריעה שנקרע וא"כ ל"ש כמו דתופרין בגידין דוקא דהא נמי לאו דוקא אלא יש דברי' שבין בגידין בין בדבק כקרע של ס"ת אבל למהר"ם שהוכיח דאסור בדבק מדאמרי' בגמ', וה"מ בגידין וכו' עיי' בנמ"י ה' ס"ת וא"כ ותופרי' בגידין דוקא א"כ ה"ה ודובקי' בדבק דוקא הק' מהרי"ק שפיר וכמ"ש:
וראיתי בס' הנ"ל שכתב עוד כיון דעיקר הפסול בבתי התפילין שנקרעו קצת משום שיתקרעו עוד יותר א"כ סתימת עור הפנימי הוי רק מניעה שלא יבא הפסול וליכא משום ב' עורות והביא ראי' מנוב"י תנינא יו"ד סי' קל"ז דאע"ג דבעי' במקוה הוי' ע"י טהרה מ"מ מניעת פסול הזחילה כשר בדבר המקבל טומאה עיי"ש, ודבריו סתומי' ואבאר דהר"ש פי' בפ"ה דמקוואות מה דאר"י כל דבר המקבל טומאה אין מזחילי' בו שאין מעמיד בהם מקום זליחתן למנוע הפסול דמקוה אינו מטהר בזוחלי' והרא"ש בה' מקוואות סי' י"א ובתשו' כלל ל"א ס"ז חולק וס"ל כיון שעיקר הוית המקוה ע"י טהרה לא מיפסל משום שמונע הפסול ע"י הטומאה עיי"ש ואנן קיי"ל כהרא"ש כמבואר ביו"ד סי' ר"א ס"נ בהג"ה וא"כ לכאורה מוכח כן מדברי הרא"ש, אך ז"א דמדברי הרא"ש אין ראי' דהתם באמת כבר היו הפסול דהיינו הזחילה בעולם וסילק הפסול אלא דסברת הרא"ש הוא דבמקוה בעי' הוי' ע"י טהרה היינו מה שיש בעולם והוא הוי' צריך בטהרה אבל מניעת זחילה הוא העדר שאין כאן זחילה לא בעי ע"י טהרה ועיי' בתוס' יו"ט ספ"ה דמקוואות מבואר כן וא"כ אינו ענין לנידון דידן, אבל הנוב"י חידש אפי' לר"ש דג"ז מקרי הוי' ע"י דבר המקבל טומאה מ"מ בנידון דידי' במקוה שמימי' נבלעי' מעט מעט כיון שאינו פסול משום זחילה כמבואר שם וא"כ עכשיו כשירה היא רק החשש שתחסר מן מ' סאה ותהי' פסול מותר להעמיד בנסרי' שלא תחסר כיון דהפסול עדיין אינו בעולם רשאי למנעו שלא יבא בעולם ע"י דבר המקבל טומאה עיי"ש, ומ"מ נ"ל דאין ראי' משם דהתם המקוה כל זמן שלא חסרה אינה פסולה משום שעתידה לחסור ועדיין כשרה הוא וכמ"ש נוב"י שם וא"כ עדיין אין הפסול בעולם ומשו"ה מותר למנעו ע"י דבר המקבל טומאה שלא יבא בעולם אבל כאן גם אם יש קרע קטן הבתים פסולי' מיד משום שעתידי' להתקרע כולו כמו בטריפות דאמרינן מיד שיש ריעותא שעתיד לינקב הוי כנקוב וטריפה מיד גם קודם שניקב כמבואר בה' טריפות וא"כ הפסול כבר בעולם שפיר י"ל דאם סתמו בעור אחר ומכשיר בעור אחר הפסול שכבר הוא בעולם הו"ל כאלו נעשה משני עורות:
אבל נ"ל להביא ראיה ברורה מהא דסי' תקפ"ו ס"ח בשופר שנסדק דבסדק כולו פסול ולא מהני דיבוק וקודם שנסדק כולו נמי פסול לכל דיעה כדאית לה קודם שדבקו וא"כ הפסול כבר בעולם ואפ"ה מהני לי' דיבוק כיון שהפסול קודם הדיבוק אינו אלא משום שיסדק כולו ע"י התקיעה וכיון שמונע שלא יסדק כולו כשר ולדיעה ראשונה שם אפי' נסדק כ"ש פסול ואפ"ה מהני לי' הדקו בחוט ובמשיחה שהוא אינו מינו שלא יקרע יותר וה"נ דכוותי':
מכל הלין טעמי נ"ל שלא לפסול התפילין שיש להם נקב קטן מחמת חיכוך בקרן זויות שלהם בראשו ועוד דלפי דעת ב"י סוסי' ר"פ ברמב"ם הקריעה ביריעות ס"ת הוא רק פסול דרבנן ועיי' ב"ח שם דגם לטור הוא רק דרבנן וא"כ אפשר דקריעת בתי התפילין נמי רק דרבנן ואין להחמיר כל כך ובתשו' מהרמ"ש הנ"ל התפלא א"כ איך קאמר בירושלמי דמגילה הנ"ל ודובקי' בדבק ולסה"ת קאי על ס"ת והא הקריעה פסול רק מדרבנן ואיך. קאי על זה הל"מ ולפענ"ד לק"מ דנהי דאין פסול בקריעה מ"מ אי לאו הל"מ הו"א דאם רוצה לתקן אינו רשאי בדבק ועיי' נוב"י קמא סי' א' רק בתפירה כחיבור יריעות ס"ת קמ"ל הל"מ דמותר בדבקו ועוד דנהי דקריעה מדרבנן אבל כבר העלה מהרי"ק הנ"ל והכי פסקינן בשו"ע סי' ר"פ דמותר לדבק מטלית ולכתוב עליו מה שחסר וחסר ודאי מה"ת פסול ועיי' מנחות ל' ע"א אפשר ס"ת חסר אות א' וע"ז שפיר קאי הל"מ ודובקי' בדבק:
ועיין בחת"ס או"ח סימן ה' מ"ש בדברי רש"י מנחות ל"ד ואם אין חריצין ניכר פסולות נראה שיכול לעשות משל ראש של יד לר' יוסי דקי"ל כוותי' דלא בעי אות א' מבפני' בלי טליית עור ע"ג רק שמדבק הד' בתים ע"י דבק עד שאין חריץ ניכר מבחוץ וא"כ יש לפרש ודובקי' בדבק אתפילין ובכה"ג דאתי נמי לר"י ולא בטולה עליהם עור דשם לא קי"ל כר' יודא דצריך לדבק וכן מורי' קצת דברי המפרש שם בפי' הירושלמי ויש להאריך קצת בסוגי' דמנחות הנ"ל, סוף דבר הכל נשמע דלפענ"ד אין לפסול התפילין הנ"ל אפי' למאן דפוסל תפילין של שתי עורות וכדאי הם כל הני אחרוני' לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק אבל למאן דמכשיר שני עורות ודאי כשר וא"צ לפני' והמחמיר תע"ב. ובזה צלח ורכב על דבר אמת ותצליח בתורה וביראת שמים. ולא תמוש מאוהל, ונרך יהל, וידעת כי שלום אהלך, כנפשך ונפש רבך החותם באהבת וברכת התורה:
עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל: