אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה טו

תשובה יד

שיל"ת ב. איפאלא עש"ק ויגש תרמו"ל

שוכ"ט לאהובי בנ' הרב המאוה"ג כמו"ה יצחק יעקב בלוהם נ"י רב דקהל יראי' בכס"מ:

חשתי ולא התמהתי להשיב לך בד"ת מ"ש ליישב קושי' שג"א סי' צ"ו והיא ג"כ בתשו' ב"א או"ח סי' ה' עמ"ש ב"י או"ח סי' י"א שכתב על דברי רבינו ירוחם דדוקא כשאינו מוצא ממינו וכו' ואינו נ"ל אלא אעפ"י שאינו מצוי לו מאחר שאפשר לקיים שניהם אילו הי' מצוי לו לא דחי את ל"ת והקשו משבת קל"ג דפריך ואי איכא אחר לעביד אחר ומשני דליכא אחר אלמא כיון דהשתא מיהא א"א לקיי"ש כיון דליכא אחר אף דאם הי' אחר הי' אפשר לקיים שניהם שפיר דחי הל"ת. וכתבת לחלק דוקא אם אותו אדם בעצמו יכול לקיים בשום פעם שניהם אף דעתה א"א לו לקיי"ש אז לא דחי עשה לל"ת אבל בשבת לאותו איש דהיינו האב א"א לו בשום פעם לקיים שניהם רק ע"י אחר בזה שפיר דחי עכ"ד, דבריך צריכי' ביאור הלא גם שם א"י לקיים מצות ציצית בחוטי' אלו בשום פעם רק ע"י דחיית ל"ת אלא דשם מצות ציצית אפשר להתקיים בלי דחיית ל"ת בחוטי' אחרי' וה"נ מצות מילה אפשר להתקיים בלי קציצת בהרת בבן אחר או אפי' בזה אחר שיתרפא מצרעתו אלא דמ"מ צדקו דבריך דהתם מצות ציצית חד הוא ומה נ"מ אם בחוטי' אלו או באחרי' אבל כאן כל בן ובן הוא מצוה בפ"ע למול בח' וא"כ מצות וביום השמיני ימול של בן זה א"א לאותו אדם לקיים בשום פעם. אך מ"מ לא נ"ל דהרי הא דפריך התם ואי איכא אחר אינו רק למ"ד דשא"מ מותר וגם באבי הבן אין אי' רק באומר לקוץ בהרת בנו הוא דקמתכווין וא"כ שפיר אפשר לאותו אדם לקיים שניהם באינו מכווין לקוץ בהרת בנו:

אבל מ"ש שתוס' כתובות מ' ד"ה כגון הם בנגדך וגם נגד תי' שלי אשר כתבתי בתשובתי סי' י"א שכתבו וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר הרי מוכח דגם בציצית מקרי לא אפשר. הנה זה אין סתירה לדברינו אלא לדברי רי"ו וב"י דס"ל דציצית מקרי אפשר אבל באמת גם לדבריה' אין סתירה מזה דעל הטלית שפיר כתבו תוס' דזה לא מקרי אפשר דודאי אלו כתבה תורה שמחויב ללבוש טלית עם ציצית הי' מקרי זה אפשר שיכול ללבוש טלית של צמר ולקיים מצות התורה אבל כיון דאינו מחיוב ללבוש טלית עם ציצית רק אם לובש טלית בת ד"כ להגן מפני הקור והחום ברצוני חייבי' רחמנא בציצית וכשלובש לשם מצוה ולא להגן כלל אין כאן חיוב ציצית ועיי' מג"א סי' י' סקי"ג א"כ אם הוא רוצה ללבוש של פשתי' ל"ש לומר דאפשר ללבוש של צער שהרי הוא רוצה בשל פשתי' ועוד דאם ילבוש של צמר בע"כ לשם מצוה אין כאן מצוה כלל ולכן לא מקרי אפשר אבל בלובש טלית של פשתי' כרצונו דחייבי' רחמנא בציצית ורוצה לעשות חוטי' של צמר שפיר אמרי' דמקרי אפשר כיון דאפשר בחוטי' אחרים של פשתים דבחוטי' שפיר שייך אפשר וזה אמת נכון:

וגם התי' שכתבת על שאג"א בשם בעלי מפרשי הים הגם כי הוא דבר נאה מ"מ אינו מתקבל והקושי' שהקשו למ"ש תוס' יבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו דכלאי' עיקר האי' בשעת לבישה שלבש באי' ובציצית בשעת העיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו' א"כ כלאי' בציצית דשרי היכי משכחת לה בעדנא דמיעקר לאו אכתי לא מיקיים עשה. אבל לפענ"ד לק"מ דבאמת דברי תוס' תמוהי' הא גם בכלאי' אין אי' אלא כשמחמם עצמו בהם כמבואר ביו"ד סי' ש"א ס"א ברמ"א ושם בשו"ע סי"ד ועיי' ר"ן חולי' פג"ה בסוגי' דריחא מילתא והג"א שבת שהביא ישוע"י סי' ט' וא"כ גם בכלאי' אין אי' עד אחר כבישה שמחמם אותו. אך הדבר פשוט דכונת תוס' עפ"י מרדכי שהביא מג"א סי' י"ג סק"ח דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית אם לבשו ובשבת כיון שא"י להטיל בו ציצית אינו עובר עיי"ש ולהכי מקרי ציצית שב וא"ת אבל כלאי' מקרי קי"ע דאסור ללבוש כדי שיתחמם בהם אח"כ ואף דאם פשט קודם שמחמם אותו פטור מ"מ ה"ז דומה לאופה בשבת אף דאם רודה קודם שנאפה פטור עיי' שבת ד' מ"מ אם לא רדוהו חייב וה"נ אם מתחמם אח"כ עבר בשעת לבישה ושפיר מקרי קו"ע וכיון שעיקר אי' הלבישה הוא משום חימום שאחר העיטוף והרי בשעת חימום שאחר העיטוף מקיים מ"ע דציצית שעיר מקרי בעירנא דמיעקר לאו מקיי' עשה:

ומה שתי' עפ"י פסקי תוס' זבחי' צ"ז ע"ב שכתבו אם א"א לקיים עשה בע"א לא בעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה עיי"ש והבינו הם דהפי' הוא שא"א לקיים העשה בלי עבירת הל"ת וזה תמוה בעיני דא"כ אינו בגדר עדל"ת אלא בגדר הותרה ועיי' תוס' ברכות כ' ד"ה שב וא"ת וחי' רשב"א שם. אבל לפענ"ד כונת פסקי תוס' עפמ"ש נמ"י ב"מ ל' אהא דאמרי' התם דעשה דהשבת אבידה אינו דוחה טומאת כהני' משום דטומא' כהנים הוי עשה ול"ת והקשו ת"ל הא ל"ה בעידנ' ותי' הרנב"ר כיון דא"א להשיב האבדה מבלי שיחזר אחרי' א"כ גם החזרה אחרי' למקום שהיא בה מכלל מצות השבה ושפיר הוי כניסת כהן לביה"ק בעידנא דהא מתעסק במצות השבה אלא שלא נגמרה והוי כמו מצות מילה בזמנה שדוחה שבת אף דלא נגמרת עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל עיי"ש ולפ"ז אין כונת פסקי תוס' דהדבר תלוי אם אינו יכול לקיים העשה בלי עבירת ל"ת אז לא בעי' בעידנא אלא כונתם אפי' יכול לקיים העשה בלי עבירת הלאו כגון בציצית דאפשר במינו אלא דא"א לקיים העשה בלי מעשה זו שעובר עכשיו בה הל"ת וכמו ציצית שגם אם מקיים במינו ואינו עובר בל"ת מ"מ א"א לקיים העשה ושיהי' מעוטף בציצית בלי מעשה העיטוף והלבישה שעובר עכשיו שהוא כלאי' במעשה זו הל"ת כמ"ש תוס' יבמות הנ"ל ושוב מעשה:

זו שייך להמצוה ודחי ל"ת דהוי שפיר בעידנא כמ"ש רנב"ר הנ"ל ובזה יושבו פ"ת קושי' תוס' שם משבירת עצם בפסח כיון דא"א לקיים מ"ע דאכילת המוח של עצמות בלי מעשה שבירת עצם א"כ מעשה השבירה שייך למצוה ושפיר דחי ל"ת דשבירת עצם. ולפ"ז אפי' אפשר לקיים במינו ויכול לקיים העשה בלי עבירת הלאו מ"מ שפיר מקרי בעדנא כיון דא"א לקיים העשה בלי מעשה לבישה וכמ"ש וא"כ ליתא לתירוצם:

ותדע לך שהרי כונת פסקי תוס' ליישב קושי' תוס' משבירת עצם בפסח דילמא אין הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אלא משום דל"ה בעידנא והרי התם אפשר לקיים העשה בלי עבירת ל"ת דמנח גומרתא עלי' דלית בי' משום שבירת עצם כדאמרי' בפסחי' פ"ד וחולין י"א ונהי דכתבו תוס' שם דלא מקרי מה"ט אפשר לקיי"ש דרבא לטעמי' דאסור בגומרתא משום פסידא דקדשי' אבל מ"מ אפשר בלי עבירת הל"ת רק באי' פסידא דקדשי' ואמאי לא ניבעי' בעידנא אע"כ דס"ל לפ"ת כיון דא"א בלי מעשה השבירה אף דאפשר שבירה בלי עבירת ל"ת בגומרתא מ"מ השבירה שייך למצוה ושפיר הוי בעידנא:

ובמש"ל ביישוב קושי' שג"א י"ל דעת מהרש"א בשבועות ט"ז בתוס' ד"ה או שכתבו ור' אשי דפליג התם וחשיב שהיי' במעשה כיון דתחילת הלבישה הוי ע"י מעשה וכו' ועיי' במהרש"א שם דנראה מדבריו דגם לר"א לא הי' בעי' דרבא בשבועות שם אי בעי' שהיי' למלקות רק לענין אי' מלקות למ"ד לאו שאב"מ אין לוקי' עליו ולא לענין ללקות באמת ועמד עליו משנה למלך פ"ג מביאת מקדש הכ"א הא אפי' נימא בשוגג נמי חשיב כמעשה וכיון דתחילתו ע"י מעשה שפיר י"ל דבעי' דרבא לענין מלקות ממש עיי"ש היטב באריכות. ולפמ"ש נ"ל סברא ישרה דמהרש"א ס"ל דוקא גבי כלאי' שאין האי' אלא בהנאת חימום שהוא אחר מעשה הלבישה וא"כ אפי' ללקות פ"א עכצ"ל שמעשה הלבישה פועל על הנאת חימום שאח"כ שיחשב מעשה א"כ כמו שפועל על פ"א כן פועל על כל כדי פשוטא ולבישה שיחשב מעשה אבל גבי טומאה אם נכנס למקדש טמא או טימא עצמו במזיד א"צ שהיי' כלל לא למלקות ולא לקרבן א"כ כל עבירת הלאו נגמר במעשה לא אמרי' כלל שמה שעובר בשב וא"ת יחשב כמעשה בשביל שתחילתו הי' ע"י מעשה וא"ש:

ואשר אנכי אחזה לי ליישב דברי ב"י הוא דבשלמא התם בשבת גם אם מל אחר נעשה אותו המעשה בעצמו שנעשה כשמל האב שקיצץ הבהרת אלא שאז הוא בהיתר כיון שהוא דשא"מ ואם מל האב ואומר לקוץ בהרת בנו מכוין הוא מעשה אי' וכיון שאפשר למול בהיתר גם במקום בהרת א"כ גם במקום בהרת חל עליו מ"ע דמילה שהרי אפשר לעשותה בהיתר בלי עבירת ל"ת ולכן בליכא אחר דא"א לעשותה בהיתר ולקיים שניהם מותר לאב למול משום דעדל"ת דהא מ"ע חל עליו אפי' במקום בהרת אבל בציצית אם עושה בהיתר במינו אינו כלל אותו מעשה שהוא באי' דהיינו בשא"מ חוטי צמר בבגד פשתי' לכן אמרי' דלא חל עליו לעשות מ"ע כלל באי' עבירת ל"ת לעשות חוטי צמר בשל פשתי' ואינו חל אלא במעשה אחרת דהיינו במינו וכעין זה כתב בתשו' ב"א שם אבל המבין יבין דבר. לאישורו החילוק שבין דבריו לדבריי:

ומה שפקפקת על ישוע"י או"א סי' ט' ביישוב רמב"ם פ"י מכלאי' הל"ב דמותרי' כהני' ללבוש כלאי' בשביל ס' עבודה דהוי דשא"מ ופס"ר אינו מזיק בהנאה כמ"ש הר"ן בחולין פ' ג"ה ע"ש באריכות ושדית בי' נרגא דמלשון הרמב"ם שכתב ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית משמע דמשום עשה דל"ת נגעו בי', דע דאי לא צותה תורה במ"ע ללבוש כלאי' בשעת עבודה והי' לובש וודאי הי' דבר המתכוין והי' אסור וא"כ איך ציותה תורה ללבוש כלאי' ע"כ משום עדל"ת אך עתה שנותה תורה דעדל"ת ומותר ללבוש כלא' בשעת עבודה כתב ישוע"י שפיר דמותר ללבוש גם בס' עבודה כיון דלובש לשם מצוה מס' הוי דשא"מ ומותר ופשוט, אבל דברי חת"ס יו"ד סי' ס"ט א"א להולמן בדרך זה שהרי תי' קושי' תוס' מנחות מ"ה ד"ה הואיל אמאי לא אמרי' נמי כיון דאשתרי כלאי' לגביהו בשעת עבודת אשתרי נמי שלא בשעת עבודה וכ"ת ה"נ א"כ לפטרו מציצית עיי' עירוכי' ג' ע"ב וע"ז תי' דמאחר דיש מצוה ללבוש בשעת עבודה הוי דשא"מ ואין כאן אי' כלל ול"ש אישתרי וע"ז יפה הקשית מתוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה כולה שכתבו דבגדי כהונה בשעת עבודה הוא משום עדל"ת, אך ג"ז אינו קושי' דלמ"ש חת"ס ל"ק כלל קושי' תוס' שם והיכי ילפי' עדל"ת מכלאים הא שאני כלאי' דהותר מכללו אצל בגדי כהונה ולחת"ס לא הותר מכללו כלל ואין אנו צריכי' לתי' תוס' דכלאי' נמי הוא משום עדל"ת, אמנם דע דאין כונת תוס' דהאמת כן הוא בבגדי כהונה משום עדל"ת רק האמת הוא דאשתרי והוא היתר גמור רק כיון דאפי' לא אשתרי הי' מותר משום עדל"ת ממילא אף דאשתרי ל"ש לומר שהותר מכללו:

ומה דקשי' לי בתוס' יבמות הנ"ל איך אפשר לומר דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאי' הא אמרי' בזבחי' ל"ז דאין עדל"ת שבמקדש ובמהרי"ק שורש קל"ט העלה דאפי' אם הל"ת הוא חוץ למקדש לא דחי לי' עשה שבמקדש וכן כתב טו"א ר"ה כ"ח והלא בגדי כהונה בשעת עבודה הוי עשה שבמקדש ולא דהי ל"ת וצ"ע:

ובזה אמרתי פרפרת נאה בדרך חידוד במנחות מ"ה וכל נבילה וטריפה וכו' לא יאכלו הכהני' וכו' אר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה רבינא אחר וכו' ורגילי' לתרץ אמאי לא אמר ר"י כרבינא וגם למה אמר אלי' עתיד לדורשה, ונ"ל דתוס' שם הק' ארבינא דאמר סד"א כיון דאשתרי מליקה לגביהו אשתרי נמי נבילה א"כ בכלאי' נמי נימא הכי כיון דאשתרי בשעת עבודה אשתרי נמי שלא בשעת עבודה וממילא לא ליחייבו כהני' בציצית כדאמרי' עירוכי' ג' ומ"מ חייבי' משום דלא אשתרו רק בשעת עבודה וע"כ דאין סברא כיון דאשתרו אשתרו וא"כ ליתא לדרבינא, ולפענ"ד נראה סברא ישרה לחלק דמבואר ביומא וי"ו דאי טומאה הותרה בצבור אפי' אפשר בטהורי' מותר בטמאי' כיון דאשתרי אשתרי אבל אי דחוי אם אפשר בטהורי' אסור בטמאי' וכבר כתבו בהא דפריך בזבחי' צ"ז אמאי ניתי עשה ונדחי ל"ת דקושי' הגמ' הי' רק אי אין המל"א בקדשי' ולא נהפך היתר לאי' דאז יש מ"ע באכילת הכשר רק שא"י לאכלו משום ל"ת דהפסול וקשי' ליתי עשה דאכי' הכשר ולידחי ל"ת דאכילת הפסול אבל אי אמרי' המל"א בקדשי' ונהפך היתר להיות אי' ל"ש עדל"ת דבאי' ליכא עשה כלל, ולפ"ז במליקה ליכא למימר דשרי לכהני' משום עדל"ת דבנבלה ליכא עשה וע"כ דהותרה ושפי' קאמר רבינא דסד"א כיון דאשתרי אשתרי אבל בכלאי' הא דשרי בעידן עבודה י"ל משום עדל"ת וכתוס' יבמות ה' הנ"ל והוי רק הודחה לכן שלא בעידן עבודה דל"ש עדל"ת לא אשתרי וא"ש, אך ז"א דגם כלאי' ע"כ הותרה ולא משום עדל"ת דהא אין עדל"ת שבמקדש וכנ"ל וצ"ל דרבינא ס"ל באמת דעדל"ת שבמקדש וס"ל כתירוצא דר"א בזבחי' הנ"ל, אלא דז"א דהרי ילפי' מקראי דאין עדל"ת שבמקדש כמ"ש תוס' פ"ה ד"ה כשהוא מדכתי' בפסח שני ועצם לא ישברו בו הו"א א' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח עי"ש אך י"ל דתוס' בקידושי' ל"ח ד"ה אקריב הביאו ירושלמי שמקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותי' דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל כיון דעשה דאכי' הפסח הוא לפני הדיבור ועצם לא ישברו בו דפ"ש הוא ל"ת דלאחר הדיבור משו"ה לא דחי ועיי' או"ח פסחי' הנ"ל אבל לעולם עדל"ת שבמקדש, ואמנם הגאון מוהר"י תי' קושי' ירושלמי דאמרי' בגמ' דג' אלפי' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכו' וא' מהן הוא שיעורין וא"כ ממנ"פ אם יאכל ב' זיתים שמא סגי בזית א' ועובר בזית הב' אי' חדש בלי קיום העשה שכבר קיימה ואם לא יאכל רק זית א' שמא השיעור ב' זיתים ולא קיים מ"ע ועבר על אי' חדש דהא ח"ש אסור מה"ת כנודע וא"כ אינו מוכח כתי' ירושלמי דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וע"כ בעצם שיש בו מוח הטעם משום דאין עדל"ת שבמקדש והד"ק תוס' לדוכתא וא"כ ליתא לדרבינא, אך י"ל דרבינא באמת ס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת ושפי' י"ל כנ"ל אבל ר"י לשי' דס"ל ח"ש אסור מה"ת לא הי' יכול לשנויי כדרבינא משום קושי' תוס' דל"ש תירוצא הנ"ל ומשו"ה קאמר דאלי' עתיד לדורשה:

ואמנם מה שתלה באלי' נ"ל משום דאכתי קשי' גם לר"י י"ל כשינוי' דרבינא ואי משום קושי' י"ל כתי' הנ"ל ואי משום אין עדל"ת שבמקדש ז"א דמהיכן ילפת לה מועצם לא ישברו בו הא י"ל דהתם הטעם משום דל"ה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכמו שהקשו תוס' זבחי' צ"ז סד"ה ואחר אמנם כבר תי' פסקי תוס' כיון דא"א לקיים מ"ע דאכילת המוח בלי שבירת עצם שייך גם השבירה למצוה ושפיר מקרי בעדנא וכביאורינו לעיל עפ"י דברי נמ"י. אמנם מנלן האי סברא נ"ל ראי' לזה מתוס' ב"מ קי"ד ע"ב ד"ה א"ל שהקשו איך החי' אלי' בנה של אלמנה כיון שכהן הי' וכו' ותי' שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פ"נ ע"ש ודבריהם צריכי' ביאור אמאי הוצרכו לומר שהי' ברור לו וכו' ות"ל דס' פ"נ נמי דוחה כל המצות ונ"ל דודאי אם כבר יש כאן נפש להצילו ממיתה גם ס' פ"נ דוחה אבל כאן אכתי אין כאן נפש רק דאם ברור לו שיחיהו כל העומד לחיות כחי דמי והוי כאלו יש כאן נפש ועיי' ש"מ שם אבל ס' אינו דוחה כיון דיש ס' אם יחי' אותו הרי אינו עומד ודאי לחיות ולאו כחי דמי והרי אכתי אין כאן נפש אלמא אע"ג דבשעה שעובר ל"ת ועשה דטומאת כהני' אכתי אין כאן נפש לומר פ"נ דוחה מ"מ כיון דא"א שיהי' נפש רק ע"י עבירת עשה ול"ת שטימא עצמו דתמודד על הילד א"כ מעשה זו שייך לחיותו ופ"נ ושרי וה"נ לענין עדל"ת וכנ"ל ושפיר ילפי' מן ועצם לא ישברו בו דאין עדל"ת שבמקדש לכן א"א לשנות כרבינא משום קושי' תוס' דל"ש תי' הנ"ל וא"כ אלי' ור"י לשי'

של שניהם ביחד א"א לתרץ כרבינא ולכן אר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה וא"ש:

וראיתי בחת"ס שם בסוף תשובה זו שהק' לר"ן הנ"ל דבלבישת כלאי' מותר דשא"מ ול"ש פ"ר בהנאה א"כ בבגד שיש חשש שמא נתערב בו חוט דהוי כלאים שאינו ניכר שלא ברצונו שרי משום דהוי דשא"מ ופ"ר ל"ש כאן לדברי ר"ן עיי"ש. ולפענ"ד נראה עיי' בכ"מ ה' שבת פ"א ה"ז החילוק בין דשא"מ למשאצל"ג דבשא"מ אינו מכווין למעשה המלאכה אלא שנעשית בהכרח אבל משאצל"ג הוא שמתכווין לגוף המלאכה אלא שאינו מכווין לתכליתה ולפ"ז תקשי במוכרי כסות מה דשא"מ איכא הלא מכווין ללבישה אלא שאינו מכווין לתכליתה שהוא להגן מקור וחום והוי משאצל"ג וזה ל"ש בשאר אי' ואמאי מותר. אך כבר נתקשה בכיוצא בזה רשב"א שבת קל"ג שהק' למאן דמתני לה אהא דר' יאשי' אמאי קרי לה דשא"מ דהא מתכוין לקציצה אלא שאינו מכווין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא משאצל"ג וכו' ותי' דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע צרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע צרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרי' דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו ולכן כשזה קוצץ לשם מילה ה"ל דשא"מ אצל טהרה עיי"ש וה"נ אלו לא כתיב אלא ובגד כלאי' שעטנז לא יעלה עליך אה"נ דהוי ק' קושי' הנ"ל אבל כתיב לא תלבש וכו' ואמרי' בירושלמי כלאי' הביאו ב"י ביו"ד רסי' ש"א מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה הגוף אף כל דבר שהוא מהנה את הגוף ולכן כשזה לובש ומעלה עליו כדי למכור הו"ל דשא"מ לגבי הנאת הגוף. והתינח אם אינו מכווין להנאת לבישה אבל כאן שהוא מכווין להנאת לבישה רק שאינו מכווין לאיסורא לא מקרי דשא"מ רק כמו משאצל"ג דאסור בכל אי' ואין לו ענין רק בשבת. ובלאה"נ דבריו תמוהי' דודאי אם יש חוט של פשתים וצמר שזור יחד שהוא כלאי' בבגד של צמר גמלי' אעפ"י שניכר ואינו בטל ואסור ללבשו לכאור' והארכתי בענין זה בתשו' אחת שייך לומר למ"ד דשא"מ מותר דמותר דהא אין כל הבגד נעשה אי' דצמר גמלי' אינו נעשה כלאי' רק חוט זה והוא אינו מכווין ללבוש חוט זה רק הבגד והוי דשא"מ אבל חוט א' של פשתים בבגד צמר או להיפך הרי נעשה כל הבגד אי' כלאי' ועיי' טו"ז יו"ד רסי' רצ"ט והרי הוא מכווין ללבוש בגד זה והנאתו ומאי דשא"מ איכא ואי משום דיש ס' אם נתערב כלל א"כ הוי ספק אי' ואי משום שנתערב שלא ברצונו ומה בכך וכי ברצונו הדבר תלוי כמו כלאי כרם דאינו מקדש אלא בניחא לי' ועיי' תוס' ב"ב ב' ד"ה נתיאש הלא גם אם נתערב צמר ופשתי' בע"כ נמי הוי כלאי' כמו אם נפל חתיכה של בשר לתוך חלב ואין בו ס' דנעשה בב"ח ועיי' תוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אאדשא"ש לכן דבריו בזה תמוהין מאוד ופותר אין לו:

ומ"ש ליישב ה' א"י בריש חולי' דטעם דנשי' לא ישחטו לכתחילה היינו משום דס"ל כשיטת הגאוני' דרמאש"מ שוחטי' לכתחילה בלי בדיקה על סמך שיבדקנו אח"כ אבל בנשי' לא אמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' ואסורי' לשחוט לכתחילה על סמך בדיקה שאח"כ אבל בקדשי' גם אנשי' אסורי' לשחוט לכתחילה על סמך בדיקה שאח"כ משום דמיד אח"ש צריך כהן לקבל הדם וקבלת דם הוא עבודה וצריך בגדי כהונה וא"א ללבוש בין שחיטה לקבלה וע"כ צריך ללבוש האבנט קודם שחיטה או בשעת שחיטה ואם השוחט אינו מומחה ומקלקל השחיטה הרי עביד הכהן אי' בלבישת כלאי' בכדי ובזה לא סמכי' על רמאש"מ וע"ב צריכי' לבדקו קודם שחיטה ואם הוא מומחה ובכה"ג גם נשי' שוחטי' לכתחילה אם בדקנום והם מומחי' יפה כתבת והרבה תירוצי' נאמרו באחרוני' ע"ד זה, ומה שפקפקת על דבריך ממ"ש חת"ס יו"ד ס"ט ליישב הקושי' מכהר' שפיגלו אינו דיחוי כלל בודאי י"ל שאין שהות ללבוש גם אבנט בין שחיטה לקבלה וחת"ס לא כתב רק דשיעור מחשבת פיגול הוא רק רגע כמימרא ואינו אפי' כדי שיעור פשיטת ולבישת אבנט וא"כ אין כאן מלקות על רגע זו וחייב ממון דל"ש קלב"מ ואפי' אינו פושט אח"כ מ"מ חיוב ממון קדים אא"כ שהה אח"כ כדי פשיטה ולבישה עם רגע של מחשבת פגול אז תלי' בשני תירוצי' שבגמ' כתובות ל"א א' אמרי' עקירה צורך הנחה או אי מצי לאהדורי אבל לא נשמע מיני' שיכול ללבוש בין שחיטה לקבלה. וכן מ"ש שם קודם דזמן פשיטה ולבישה דאבנט הוא מועט מאוד הוא רק שאינו יותר מכדי שיעור שחיטה וא"י לשחוט בפחות מכדי שיעור פשיטת ולבישת האבנט אבל זה ודאי דא"י ללבוש בין שחיטה לקבלה דהא מה"ט כה"ג ביו"כ קרצו ומירק אחר שחיטה ע"י כמו ששנינו יומא ל"א. ע"ב מפני שצריך למהר ולקבל עיי"ש ברש"י ובזה ליתא נמי מ"ש לדחות תירוצך על קושי' יעב"ץ במטפחת אבל אין אנו צריכי' כלל לטעם האי' משום בגדי כהונה ולבישת כלאי' רק דאם יארע פסול בשחיטה הרי עביד אי' משום הפסד קדשי' בידי' עיי' פסחי' פ"ד ע"ב דמבטלי' מ"ע דאכילת פסח בשביל זה אף דמ"מ נפסד ממילא רק כדי שלא יפסיד בידי' ומכ"ש כאן דאפשר אינו מומחה יפסיד בידים ומומחה לא יפסיד כלל. ועוד דהרי כתב הרמב"ם פ"ג מביאת מקדש הט"ז דאסור להכניס שרץ למקדש וא"כ ה"ה נבילה ושאר טומאות ואם יתנבל בשחיטה הרי עביד אי' שיש טומאת נבילה במקדש. אבל מ"ש חדא משום חולי' בעזרה טעות פלטתו קולמסך שהרי קדשי' הוא ואפי' יופסלו בשחיטה אין כאן משום חולין שנשחטה בעזרה:

ומ"ש לתרץ הקושי' שבחת"ס שם כהני' שפגלו במקדש מזידין חייבי' אמאי הא חייבי' מלקות על ששוהה עליו מלבוש כלאים וחייב מלקות על השהיי' וקלב"מ. [ואף דהוי שני מעשים דהא אין חיוב ממון בא מחמת אי' לבישת כלאי' ואעפ"י דפגול לא הוי בלי לבישת בגדי כהונה דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם כדאמרי' בסנהדרי' פ"ג ע"ב ואין מחשבה מועלת אלא במי שראוי' לעבודה כדאמרי' בזבחי' כ"ו ע"ב מ"מ פסול מיהא הוי בלי בגדי כהונה כדאמרי' בזבחי' ח"י ועיי' ברמב"ם פ"י מכלי המקדש וא"כ גם בלי לבישת בגדי כהונה הי' מזיק וחייב ממון מ"מ לאביי בכתובות ל' לרנבה"ק דמיתה בי"ש נמי קלב"מ א"כ גם בלי לבישת בגדי כהונה הי' פטור ממון דהא חייב מיתה בי"ש ועיי' בגמ' ורמב"ם הנ"ל ועוד אפי' לרבא שם ואפי' למאן דפליג אר' נחבה"ק דמיתה בי"ש אינו פוטר והי' חיוב ממון בלי לבישת בגדי כהונה וא"כ הוי שני מעשי' מ"מ לא גרע מזר שאכל תרומה וקרע שיראי' של חבירו בכתובות שם דפטור משום קלב"מ אף דהוי שני מעשי' ועיי' בתוס' שם] וכתבת כיון דתחילת לבישה הי' בהיתר ול"ש קלב"מ יפה כתבת מסברא אבל נעלמו ממך דברי משנה למלך פ"ג מביאת מקדש שג"כ חידש כן מסברא ולבסוף הוכיח דאפי' בכה"ג מחשיב מעשה ולוקי' ע"ש:

ומה שנ"ל ביישוב קושי' זו דבחי' רשב"א גיטין נ"ג הק' אהא דמשני פרה שהכניסה לרבקה וכו' מ"ש מפגול דהוי במחשבה נמי אע"ג דלא עביד מעשה ותי' דשאני התם דבשעת שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה עיי"ש מבואר דאמחשבה לא מיחייב ממון היכי דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומכ"ש מלקות דאינו חייב על מחשבה היכי שאינו ניכר מתוך מעשיו ולפ"ז בפגול התינח לענין חיוב ממון שפיר הוי מעשה כיון ששוחט אבל לענין לבישת כלאי' אדרבה מעשה השחיטה אינו גורם אי' דאדרבה עובד עבודה ואם לא הי' שוחט או זורק כ"ש דעביד אי' בלבישת כלאי' שלא בשעת עבודה וא"כ אמאי מחייבת לי' אמחשבתו אמחשבה לא מיחייב מלקות ול"ש קלב"מ ואף דמתחילת הלבישה הי' ע"י מעשה זה מתני רק לענין לאו שאב"מ דעבירתו ניכרת גם עכשיו בשב וא"ת אבל לא לעשות מחשבה כמעשה וא"כ אפי' שמעני' דמפגל ליכא חיוב מלקות כיון דישנו במחשבה וכדאמרי' בסנהדרי' ס"ה עקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בלב ועיי' תוס' ב"מ דף צ' ע"ב ד"ה ר"י:

ועוד נ"ל לחדש לפמ"ש נמ"י ב"ק כ"ב למ"ד אשו משום חיציו איתרבאי דהוי כאלו הבעירו בידיו והק' א"כ איך מותר להדליק הנרות עם חשיכה והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' ותי' כיון דאתחיל בע"ש הוי כמאן דאגמרי' בידים בהאי שעתא דלית בי' אי' עיי"ש באריכות ולפ"ז נ"ל דהא דחידשו תוס' בשבועות ט"ז דהיכי דתחילת הלבישה ע"י מעשה חייב אח"כ מלקות על כל שהיי' כדי פשיטה ולבישה דחשיב הכל כמעשה ואפי' למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ג"כ אין הפי' דהו' כאלו עושה מעשה אח"כ בשהייתו אלא דחשיב כאלו עשה הכל בשעת לבישה ומשו"ה מחשיב כמעשה ולוקה ולפ"ז חיוב מלקות הוא על שעת לבישה וקדים לחיוב ממון שהוא אח"כ בשעה שמפגל ול"ש קלב"מ ועיי' רשב"א ב"ק כ"ב ובתשובה הארכתי ולק"מ:

ומ"ש על הערת ס' המטפחת למהריעב"ץ על זוה"ק פ' נשא שכתב על פסוק ושחט את בן הבקר אחרא ולא כהנא דכהנא אסור מדינא שהוא נגד הגמ' דאמרי' שחיטה בזר כשירה אבל בכהן וודאי כשר וכתבת אולי טעמא דזוהר כיון דכשר בזר אסור בכהן משום בגדי כהונה שהם כלאים אינו כלום כיון דכשירה בזר ואינו עבודה ועיי' יומא מ"ב ע"א א"כ יכול גם כהן לשחוט בלי בגדי כהונה אבל לפענ"ד נראה לפמ"ש פנ"י ר"פ האיש מקדש דהיכי דכתי' ושחט מצוה על הבעלי' ואם אחר שוחט צריך להיות בשליחות הבעלי' ומעתה נ"ל נהי דקי"ל כהני שלוחי דרחמנא ואין הבעלי' יכולי' לעכב על ידם שלא יקריבו כהני המשמר קרבנו כמו"ש תוס' יומא י"ט ע"ב ד"ה מי מ"מ היינו דוקא בשאר עבודות אבל בשחיטה דלאו עבודה היא אינם שלוחי דרחמנא ואינם רשאי' לשחוט אלא בשליחות הבעלי' כמו זר וא"כ אפי' שחט כהן כיון ששלוחו של אדם כמותו הוי כאלו שחטו בעלי' וזה כונת הזוהר אחרא ולאו כהנא דאינו נקרא ע"ש הכהן רק ע"ש הבעלי' המשלח דכהנא אסור מדינא פי' אם נקרא ע"ש כהנא דהיינו בלא שליחות אסור מדינא ואתי שפיר:

ומ"ש לתרץ קושי' אחרוני' לדעת הרמב"ם סוף ה' כלאים דלבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור א"כ בברכות ל"א ע"ב דשמואל אמר לעיל שחיטה בזר כשרה וא"ל דמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה והא לפי טעות עלי דהוא עבודה הי' צריך בגדי כהונה ואי שחיטה בזר כשרה עובר משום אי' כלאים והלא לאפרושי מאי' מותר להורות הלכה בפני רבו זה תי' שם חת"ס בעצמו עיי"ש, ולפענ"ד אולי אפשר לומר דאף דשחיטה בזר כשירה ובעי שליחות כמו"ש בסמוך מ"מ כהני שלוחי דרחמנא גם בשחיטה ויכולי' לשחוט שלא מדעת בעלי' אך כ"ז אם לבושי' בגדי כהונה דכהונתם עליהם אבל בלי בגדי כהונה דאין כהונתם עליהם אין יכולי' לשחוט בלי שליחות הבעלי' וא"כ עלי שחשב שהוא עבודה ושחט בלי שליחות הבעלי' הי' צריך בגדי כהונה אף אם שחיטה בזר כשירה ואין כאן אפרושי מאי' כלל מ"ש בדרוש אגדה אין משיבי' על הדרוש ודרוש וקבל שכר כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה