בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר
תשובה רד
סקאלא יום ג' י"ג אייר תרכ"ח לפ"ק:
שפעת שלום וברכה לכבוד אה' מח' יד"נ הרב הגדול החריף ובקי החכם השלם מ' יחיאל מאיר הלוי נ"י אבד"ק מילניצא.
מכתב כת"ה נדון הבכור הגיע לידי סמוך לחג פסח העבר ומרוב טרדותי לא עיינתי אז ואח"כ יצא מלבי עד אתמול שע"י סיבה נזכרתי וקריתי מכתבו אמנם מחמת טרדותי וחולשת כחי לא יכולתי להשיבו באריכ' רק בקצר' כפי האפשרי וזה תורף שאלתו ששני שותפים מחזיקים פאספסיא נולדו להם שני בכורים בעדרם ואח"ז רב מכרו הבהמות להפקיד שלהם בכלל הפאסעסיא מחמת איסור מלאכ' בשבת כנהוג ואח"ז רב ציוה הפקיד לנכרי א' לסרס כל הבהמות שבעדר וסירס גם הבכורות הנ"ל והיהודים אומרים שלא ידעו כלל עת הסירוס וגם א"י אם הפקיד הי' זכור אז מהבכורים אף שידע בהם מכבר כי כבר עבר זמן רב מעת שהודיעו שיש שם שני בכורים וגם א"י אם הפקיד יודע שניתרים במומם והגוי המסרס הוא במק"א ובל"ס שלא ידע מענין הבכורים כלל ושאל חו"ד והנה כת"ה האריך בדברי הט"ז סי' שי"ג סק"ב ובד' הב"ח וש"ך שם סק"ה והעלה דלד' הט"ז אף במום גלוי דאסור לד' הרא"ש לדעתו היא דוקא ע"פ ג"ד הישראל שאמרו מתחלה שאינו נאכל בלא מום אבל בלא ג"ד של הישראל מותר אף במום גלוי וזה טעם הרמ"א שם בהג"ה ואף שהש"ך כ' בשם תה"ד ברסק"ו דטעם ההיתר היא משום דרוצה לגדלו יותר זה הטעם כ' התה"ד לרווחא דמלתא אמנם לשטת הב"ח והש"ך כל שהיא משרת אי ליכא טעם הש"ך הנ"ל להתיר אמרינן דודאי כיון להתיר אפי' ליכא ג"ד והביא כן בשם תשו' חו"י וא"כ לכאור' יש לאסור בנ"ד אמנם סיים כת"ה שנרא' לו דהם לא מיירי רק במום שאין דרך לעשות בבהמות וים רגל"ד שכיון להתיר אבל מום דסירוס שדרך לעשות כן בכל בהמות וכן עשה והיא פקיד עליו מוטל הדבר מסתבר יותר שלתומו עשה ולא להתיר ואפי' הוי ספק מותר כמ"ש רמ"א שם ס"ב עכ"ד כ"ת וסברתו נכונה אמנם בלא"ה אני אמר שמ"ש כת"ה דלשטת הב"ח ע"כ הך דינא דרמ"א ס"ג היא רק מטעם הש"ך רסק"ו שהיא מתה"ד הא לולא זאת אף שלא הי' ג"ד של הישראל הי' אסור והביא כן בשם תשו' חו"י הנה תשו' חו"י אינו תי' ולענ"ד ליתא דטעם הנ"ל ליתא בתה"ד כלל שם בפסקיו קי' קס"ח שממנו מקור דברי רמ"א שבס"ג הנ"ל וגם התה"ד ל"כ דין שברמ"א הנ"ל מסברתו רק הוכיח מד' א"ז בתשו' דשרי למסרו לרועה אמנם סוף ד' רמ"א שכ' להתיר בהטיל בו השומר מום ז"א מד' התה"ד רק מד' הא"ז עצמו והובא בקצרה בפסקי מהרא"י שם ובד"מ וש"ך סק"ו הביאו דברי הא"ז יותר בארוכה ובתשו' א"ז עצמו סי' תשנ"ב אות ה' אחר כלות הדברים שהובאו בד"מ וש"ך הביא שם המשנ' דקסדור ודברי ר"ח ורבא שבש"ס שם דל"ה וכ' ע"ז וז"ל הא למדת דאפי' היכא דא"ל דאינו נשחט אא"כ דנעש' בו מום דקרוב הדבר להבחין דניח' להו אפ"ה שרי כ"ש האי דאתינין עלה שלא הי' כאן שום דבור ולא הזכיר לו הישראל שום שחיטה לעכו"ם לא בלשון הי' בו מום ולא בלשון נעשה בו מום כ"ש וכ"ש דשרי ע"כ ומבואר דזה טעם ההיתר ולא כמ"ש כת"ה דהא"ז ס"ל כד' הגהמ"ר דחולין והובא בד"מ וליתא דהא בד"מ כ' דמפסקי מהרא"י מבואר דלא ס"ל כהגהמ"ר הנ"ל והרי בפסקי מהרא"י הביא בקצר' דברי הא"ז הנ"ל ומבואר שם דס"ל כהא"ז וגם בהא"ז עצמו שם מבואר דלא ס"ל כהגמה"ר דשם הביא דברי ר"ח שבש"ס ואח"כ דברי רבא וכתב שם וז"ל אמר רבא מכדי ממילא הוא שלא הי' יודע העכו"ם שיהא מותר על ידו ולא להתירו נתכוין מה לי הי' מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא ול"ש והכל מותר עכ"ל ואחר כך כתב דבריו שהעתקתי למעל' וזה שלא כד' כת"ה אלא שבעובדא שלו אף שהי' קצת אומדנא שהעכו"ם כיון להתיר מ"מ כיון שעשה כן בלא ג"ד של הישראל אמרינן דלא כיון להתיר ודברי הא"ז הלכתא היא כמ"ש בפסקי מהרא"י שמזה קבע רמ"א דבריו בהג"ה וגם בדברי הרא"ש עצמו בתשו' שהם דברי הש"ע ס"ג לא החמיר רק משום שהי' ג"ד של הישראל מתחלה כמ"ש שם וכן הש"ך בשם הב"ח וזה החילוק שבין דין הש"ע ס"ג ובין דינו של רמ"א שם שהם מדברי הא"ז ול"פ אהדדי ודברי הש"ך ברסק"ו אינם לא מדברי הא"ז ולא מדברי פסקי מהרא"י רק שכ"כ הש"ך מד"ע ודבריו צ"ע דמנ"ל להוסיף טעם זה ולפע"ד טעם זה לא מעלה ולא מוריד לענין הלכה גם לפ"ד הב"ח אלא שבג"ד של הישראל מתחלה תליא מלתא ודברי הגאון מהרי"ש אבד"ק לבוב בהגהתו שבס"ג היא תמוה מאד דהיא קאמר הש"ס דזה הכלל לאתוי מסל"ת ופירש"י שלא שאלם קסדור מה טיבו והטורי זהב עצמו הביא דברי הש"ס ופירש"י הנ"ל וע' בלח"מ פ"ב מה' בכורות ה"ט שדבריו נכונים מאד והב"ח שהשאיר בצ"ע ע"ד הרמב"ם דבריו צע"ג וע' בד' הג' מהריוט"א פ"ה אות מ"ה ועכ"פ בנ"ד שלא הי' ג"ד אף שהי' הפקיד משרת שלהם מותר כד' רמ"א בהג"ה הנ"ל אלא שלכאורה הי' מקום להחמיר ע"פ ד' החו"י הובא בס' פ"ת סק"ב ותמהני שלא העיר כת"ה בזה ותשו' חו"י אינו ת"י אלא שדבריו תמוהים שהם נגד ד' הא"ז הנ"ל שהובא בד"מ וש"ך דמיירי ג"כ בסירוס ואפ"ה הקיל ע"כ אין להחמיר אמנם דא עקא ששותף א' משני השותפים הנ"ל הוא כהן וא"כ לכאורה יש להחמיר ע"פ ד' אט"ז שם סק"ה ודברי הט"ז ברורים ויפה כ' כת"ה על הבל"י שהביא דברי הבה"י שנרא' שחולק ע"ד הט"ז והא ליתא ואני תמה להיפך ע"ד הט"ז שהשאיר בצ"ע ע"ד רמ"א ובאמת לדעתי גם הרמ"א בישראל מיירי כמו שמיירי בא"ז שהובא בד"מ וש"ך שממנו מקור דברי רמ"א ובזה נדחו דברי כת"ה שהט"ז משמע לי' שמיירי בכהן מדנתנו לגדלו והא בא"ז ג"כ מיירי בהכי ושם ישראל הי' והרי בנ"ד נמי הכי היא והנה כת"ה האריך מאד לצדד להיתר ולא מצא רק שבסוף דבריו כ' לצדד היתר דלכאורה ק' ע"ד ט"ז הנ"ל מש"ס דל"ה ע"ב בעלים עומד עמנו בחוץ והובא בטור סי' שי"ג ומבואר דהיכא שנודע סיבת המום ל"ח לערמה ותחבולה אף בכהן וא"כ ק' על הט"ז ועכצ"ל דטעם הט"ז משום דל"ל להעכו"ם שיטיל בו מום כמ"ש הש"ך סק"ד אבל בסירוס שדרך העכו"ם לעשות כמנהגו בשאר בהמות ל"ח אף בכהן שציוה לו עכת"ד כת"ה ואין בזה כדי להתיר דשם ל"ח שמא נטמן שם א' מב"ב או חפר גומא רק תלינן שנעשה המום מעצמו אבל בנ"ד הלא ידעינן שהגוי הפקיד עשה המום וכללא כיילה המשנה דכל מומין הראוין לבא ע"י אדם אין כהנים נאמנים עליו וכ"ש בזה שודאי בא ע"י אדם אמנם לכאורה הי' היתר פשוט בנ"ד דהא כהן אינו חשוד רק על בכור שלו ובנ"ד כבר מכר הבכור להפקיד ואף שהרא"ש פ"ק דב"ק מספ"ל אי בכור תם בזה"ז איתא במכירה מ"מ רה"פ פסקו דאיתא במכירה וע' באחרונים באה"ע סס"י כ"ח ובקצוה"ח סי' ת"ו ובפרט בנ"ד לענין קנס דרבנן יש לנו לילך לקולא בזה ואף דחלק של הישראל השיתוף השני ליתא במכירה דאינו בעליו וע' באחרוני' באה"ע הנ"ל מ"מ בנ"ד שאין החשש רק מחמת חלקו של כהן וחלקו איתא במכירה כנ"ל ואף דודאי הא דתנן בכור מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחיט היינו דוקא לכהן או לישראל שינהג בו הלוקח בקדושת בכורה אבל ודאי דאסור למכרו לנכרי ואף במ"ש רמ"א ביו"ד סי' ש"ז בבכור בע"מ למכרו לנכרי קודם שחיטה כבר צווחו עליו גדולי האחרונים דשמא ימכרנו הנכרי לישראל ויבא לידי גיזה ועבודה או שמא ינבלנו הנכרי וע' בתשו' הנוספת לתשו' ח"צ סי' ב' ובמהריוט"א פ"ה אות מ"ב ובתשו' ס' יהושע בתשו' של הג' מהרא"ס מסטנאב סס"י ל"ח ושם סס"י מ"א ובתשו' ח"ס יו"ד סי' ש"ג ומכ"ש בכור תם שודאי לכ"ע אסור למכרו לנכרי מ"מ בדיעבד ודאי דהמכירה קיימת כיון שאין בזה איסור תורה אלא שלכאור' לפמ"ש התוס' בב"מ דקט"ו ריש ע"ב דאף לאביי בריש תמורה דס"ל כל מלתא דא"ר לא תעבד א"ע מהני מ"מ אם לא ידע שיש איסור בדבר גם אביי מודה דל"מ משום דהוי זכי' בטעות וכ"כ התוס' בתמורה דוא"ו ע"א וא"כ בנ"ד נמי כיון שלא ידע הכהן שיש איסור למכור לנכרי הבכור הוי מכירה בטעות ובטל המקח אלא שדברי התוס' הנ"ל צע"ג אצלי דהא בתורם מן הרעה על היפה הוי תרומה בדיעבד וע"ש בש"ס בתמורה דף ה' ונימא דבשוגג לא הוי תרומה משום דהוי תרומה בטעות וההיפוך מבואר וע' בתוס' ביבמות דפ"ט בד"ה אין תורמין וגם בתורם מן הטמא על הטהור דאסור מן התורה ואפ"ה קתני בפי' במשנה דבשוגג תרומתו תמורה וע"ש בתוס' הנ"ל ולא הוי תרומה בטעות וע"ש בתוס' ביבמות בד"ה קישות והנה מדברי הר"ן בנדרים דכ"ה ע"ב ד"ה תנן התם מבואר דס"ל שלא כד' התוס' הנ"ל אלא שבתשו' הבאתי דברי הלח"מ רפ"ב מה' נזירות שכ' שהרמב"ם לא ס"ל כהר"ן בזה והבאתי שם גם דברי הרמב"ם פ"ג מה' שבועות ה"ו דמבואר שם ג"כ דחולק על הר"ן אמנם כתבתי שם דדוקא בשבועת ונדרים ס"ל להרמב"ם כן אבל בעלמא גם הרמב"ם מודה דכה"ג לאו טעות מקרי והבאתי דברי הרמב"ם והראב"ד והכ"מ בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ג וכתבתי שם דלפע"ד גם הראב"ד מודה בעלמא וסברת הראב"ד היא משום דהקדש איתקש לנדרים כמ"ש הר"ן בנדרים ד"ד ע"ב ובתשו' שכ' אח"כ הבאתי שם דברי המח"א ה' נדרים סי' ג' ותשו' מהרי"ט ס"א סי' ס"ח וס"ב סי' ד"ז והארכתי שם ואינו רוצה לכפול הדברים ורמזתי מזה ברמז בחיבורי ליבמות בדפ"ט ע"א ומ"מ בעלמא לענין מקח וממכר שלא בהקדש ונדרים ושבועות נרא' דלא הוי זכי' או מכירה בטעות בכה"ג כדמוכח מהא דתרומה הנ"ל ושלא כדברי התוס' הנ"ל אמנם מי אנכי להכריע נגד ד' התוס' בפרט להקל נגדם אלא שלענ"ד בלא"ה בנ"ד שהמכירה נעשה רק בהערמה להפקיע איסור שבת נרא' דאין איסור במכירת הבכור כיון שידוע שהנכרי לא יגע בו לעשות מלאכה בו או לנבלו לעצמו וכיוצא בזה כ' הח"י בסי' תס"ז וכיוצא בזה כ' בס' יהושע סס"י מ"א בפי' ד' רמ"א בהג"ה ביו"ד סי' ש"ז הנ"ל ואף שבתשו' ח"צ הנ"ל נרא' מבואר שאוסר אף בכה"ג מ"מ יש לסמוך ע"ד האחרונים הנ"ל אלא שלכאור' א"כ אפסדינן לקמייתא שא"כ לכאורה כיון שהכהן יודע שהבכור יהי' שלו אח"כ א"כ שפיר יש לחושדו אלא שלפמ"ש הרמב"ן בהלכותיו לפסוק דרועה כהן בי ישראל מהימן והובאו דבריו ברא"ש וז"ל דכיון דאפי בנו ובתו מהימני סברא היא דכ"ש רועה כהן בי ישראל דהא מיקרבא הנאתייהו וחשדא דידהו טפי מרועה כהן בי ישראל משום ספיק' דלא שביק לדידי ואפ"ה מהימני משום דל"ג רבנן אלא על עצמו עכ"ל וכוותי' פ' רמ"א בסי' שי"ד וש"מ דאף דודאי נוגעים הם ל"ג רבנן רק על בעה"ב עצמו וכיון דעתה הבעה"ב הוא הגוי אף שהכהן יודע שלבסוף יהי' הבכור שלו שיחזור וימכור לו ל"ג רבנן אלא שמל' הש"ס עצמו שם בדל"ה ריש ע"ב דקאמר מימר אמר ל"ש צו"מ ויהיב לדידי מבואר דאי בטוח ודאי שיבא לידו לא מהימן וע"ש בתוס' ד"ה מימר ובש"ך בסי' שי"ד סק"ג אלא שלענ"ד דברי השיך צ"ע דהא דקאמר הש"ס ה"ט היא אליב' דת"ק אבל לפ"מ דפסקינן הלכתא כרשב"ג דאפי' בנו ובתו מעידין עליו ס"ל להרמב"ן דאז א"צ לטעם שבש"ס אלא אפי' ודאי יבא לידי אחר כך מהימן כמו בנו ובתו שודאי יהנו מהבכור דל"ג רבנן אלא על בעה"ב של הבכור עצמו וכ"ז ברור בעיני ואם כן לפי הכרעת רמ"א כרמב"ן יש להקל אלא שכיון שדרך זה יש בו עיקולי ופשורי איני סומך ע"ז רק שיהי' סניף להיתר אמנם הדרך המרויח להיתר בנ"ד נרא' דהא כהנים לא חשודי רק על איסור זה דהטלת מום בבכור ולא על איסור אחר אמנם סירוס יש בו גם כן איסור אחר דובארצכם לא תעשו ואף חשוד גמור קיי"ל דהחשוד על הקל אינו חשוד על חמור ואיסור סירוס חמור מאיסור עשיית מום בבכור דלד' רה"פ אין בזה"ז איסור דא' בעשיית מום בבכור כמ"ש התוס' בע"ז דמ"ג ובמנחות דנ"ו ע"ב ובבכורות סוף דל"ג ובהרא"ש שם דל"ד ובהרא"ש ב"מ ד"צ בשם הראב"ד וגם שבות דאמירה לעכו"ם חמור יותר בסירוס ולדעת י"א שבהגהת רמ"א באה"ע סס"י ה' יש בזה משום איסור לפני עור ואף לפמ"ש בתשו' פ"מ יו"ד סי' ג' אין בנכרי איסור ל"ע רק מדרבנן וע"ש בתשו' החדשות סי' מ"ג מ"מ לדיעה הנ"ל יש איסור לפ"ע דרבנן נוסף על שבות דאמירה לנכרי ועוד דבלא"ה הכהנים ל"מ חשודים גמורים גם על הטלת מום בבכור כדאמר הש"ס בבכורות ריש דל"ו ובודאי על איסור אחר הן בחזקתן ככל ישראל וע' בש"ס חולין ד ואו וכ"ש הכא ואם כן לא חשדינן בזה לבעה"ב הכהן שהוא ציוה לסרס וגם יש לצרף להיתר דרך היתר שלמעל' ואם כת"ה דעתו להתיר הנני מצטרף עמו רק באופן שיראו בד' של ג' שהיא סירוס כראוי דאז הוי מום מובהק וגלוי ולא בא"א וע' בלבוש סי' ש"ט ואז יתירו ב"ד של שלשה לשוחטו ע"ז המום ושלום כנפשו ונפש מ"ח דוש"ת באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חופ"ק הנ"ל.