אור ברסלב

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר

תשובה רג

תשובה רב

סקאלא יום ה' כ"ח טבת תרכ"ה לפ"ק.

שפעת שלום לכבוד ידידי הרבני המופלג החריף מוה' אברהם נ"י בק"ק קאיאץ במדינת מאלדאווע.

מכתבו קבלתי שבוע זו ולרוב טרדותי לא יכולתי לעיין בו עד הנה וגם עכשיו לא יכולתי לעיין כלל בפלפולו רק ראיתי ציור השאלה ואשיב בקצרה בלי עיכוב. ע"ד שאלתו בא' שמכר פרתו מבכרת לנכרי ואח"כ ילדה בכור ויש בהעובד' שלשה ריעותות א' שלא עשה הנכרי רק קנין כסף והיינו שנתן רק מקצת דמים וגם עשה קנין הנהוג היינו שתקע כפו כדרך הסוחרים והוא קנין סטומת' שם. שנית שבראשונ' אמר בעה"ב שמכר להנכרי בסתם ואח"כ אמר שהתנה שבאם לא תהי' שוה כפי הקציצה יכפול לו ערבונו ואחר כך חזר מדבריו וחזר ואמר שמכר לו בסתם. שלישית שא' מעיד שמכר לו בלי פסיקת דמים כלל והבעל הפרה מכחישו והנה אחר לידת הבכור חזר בעל הפרה ולקחה עם הולד מהנכרי והכפיל לו ערבון כנהוג ועתה שואל רו"מ על הולד זהו חו"ד. הנה הארכתי בכמה תשוב' להחזיק ידי המקילין בדיעבד דמועיל קנין סטומת' להפקיע קדושת בכורה אף להאומרים דקנין דרבנן אינו מועיל להפקיע איסור תורה ומכ"ש בקיבל נמי מקצת כסף שיש ארבעה טעמים להיתר טעם ראשון דכיון דעכ"פ הנכרי יש לו בו קנין דרבנן עכ"פ הוי יד נכרי באמצע דפוטר מבכורה כמ"ש התוס' בב"מ דף ע' וז"ל ובכל דהוא יד נכרי באמצע פטור דל"ק בי' כל מקנך תזכר דמשמע שתהא מכל וכל רשות ישראל שלא תהא יד ככרי באמצע כלל עכ"ל. ומהרא"י בפסקיו סי' ק"ל כתב בשם התוס' בב"מ דאף אי אית לי' לגוי זכי' באת"ל בגזל פטור מן הבכור' ואף שבתשו' מ"ב סי' ל"ה כ' שק' לסמוך ע"ד מהרא"י בזה כיין דלא נמצא כן בתוס' שלנו מ"מ בצ"צ סוף סי' ס"ב הביא ד' מהרא"י וכ' שאפשר שהי' כ"כ בתוס' שלפניו ואף שנ"ד אינו דומה להא דמהרא"י מטעם שכ' שם מהרא"י מדברי התוס' דבנ"ד הי' הבהמ' מעיקר' של הישראל ומה"ט דברי הצ"צ לכאור' צע"ג והארכתי בתשו' במק"א עכ"פ ודאי דכיון דהנכרי קנהו מדרבנן שפיר חשיב יד נכרי באמצע ואף שהע"ש והסמ"ע בסי' ס"ו ס"ל דנכרי אינו קונה בקנין דרבנן. הש"ך חולק עליהם וכן הסכים התומים ומה שפקפק התומים מדין מעמ"ש של"ת בנכרי אדרבא נלע"ד שמשם ראי' לד' הש"ך דבספ"ק דגיטין כ' הרא"ש בשם ר"ת דכיון דמעמ"ש הוא הלכת' בל"ט מש"ה אמרי' דל"ת בעכו"ם משא"כ בשאר קנין דרבנן דל"ש לומר כן וע' בקצה"ח סי' קכ"ו סק"ג ועוד דשם כיון דאין זכי' לעכו"ם אף מדרבנן גם אנן לדידהו כדא' בב"מ דף ע"א ודף ע"ב ולא עדיף מעמ"ש מזכי' גמורה כמ"ש התוס' והרא"ש שם בגיטין לענין אם הנפקד עכו"ם משא"כ בשאר קנין דרבנן וגם לפמ"ש הנה"מ בסי' ס"ו סקל"ה דבמקום דזה הקנין מועיל גם בדיניהם ודאי דמועיל בנכרי אף שהוא רק קנין דרבנן ע"ש א"כ בנ"ד ודאי דמועיל לנכרי קנין דרבנן אלא שמ"ש הנה"מ ליישב בזה קושיות התומים הוא תמוה מאוד דהא כ' התוס' והרא"ש בפי' דבדיניהם מועיל קנין מעמ"ש. ומ"מ כבר נתבאר טעם א' דמועיל לכ"ע קנין סטומת' אף שהוא דרבנן להפקיע קדושת בכורה דאו' הטעם השני הנה מבואר בס' ג"פ סי' ק"כ סק"ה דאף אם נאמר דקנין דרבנן א"מ לאיסור תורה זהו של"ק השני מה"ת אבל מ"מ הפקר הוי מה"ת דהא הפקר ב"ד הפקר מה"ת הוא כדאי' בש"ס בגיטין דל"ו וכ"כ בס' מק"ח סי' תמ"ח סק"ט ובחיבורי ישרש יעקב ליבמות דפ"ט ע"ב ועתה ראיתי ראי' לזה מש"ס דב"מ סוף דף ע"א דמשני רבינא נהי דשליחות לנכרי ל"ל זכי' מדרבנן אית לי' כו' ע"ש. וע' בתוס' כתובות רדי"א ובסנהדרין דס"ח ע"ב וקשה דאכתי היכא מועיל להפקיע איסור רבית של תורה אע"כ כדברי הג"פ ומק"ח ומש"ה א"ש כיון דעכ"פ הוי הפקר מה"ת לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה וא"כ בנ"ד נמי כיון דבהמת הפקר פטורה מבכור' כדאי' בתוספת' פ"ב דבכורות ועכ"פ מה"ת ודאי דפטורה וע' בתשו' עה"ג סי' כ"ה ודברי הטורי אבן בר"ה די"ג תמוהים מאד ואכ"מ וא"כ שפיר מועיל קנין דרבנן לכ"ע. הטעם השלישי דהנה הג' מהריט"א הביא קו' בשם גדול א' על הא דכ' הראשונים דאם לא מכר בהמה מבכרת רק בקנין כסף הוי הולד ס' בכור ואמאי והא הוי ס"ס דשמא הלכה כד' רש"י דפ' כר"ל דישראל מישראל במשיכה ואם כן נכרי קונה בכסף ואת"ל דהלכת' כר"י דד"ת בישראל מעות קונות שמא הלכה כד' הרמב"ם דנכרי בחדא או בכסף או במשיכ' ותי' הג' הנ"ל דכיון דאין הולכין בממון אחה"ר ה"ה דל"א בתר ס"ס וא"כ לענין ממון נשאר הבכור ברשות ישראל מספק מש"ה אסור מספק עכ"ד וכיון שבנ"ד יש קנין סטומת' וא"כ לענין דין ממון אין נ"מ דהא עכ"פ הוא של נכרי מכח קנין דרבנן ואין לנו לדון רק על איסור תורה שבו ולענין איסור שפיר מועיל ס"ס הנ"ל דהא ס"ס מועיל להתיר אף בשל תורה. טעם הרביעי ע"פ ד' מהרי"ט אלגזי הנ"ל דקנין כסף לבד הי' מועיל בדיעבד מטעם ס"ס רק משים דאין הולכין בממון אחר הרוב. והטעם דא"ה בממון אחה"ר כ' התוס' רפ"ג דב"ק ובפ"ב דב"ב שהוא משום שיש חזקת ממון נגד הרוב וכ' בס' גו"ר כלל ל"ט דאף דרובא עדיף מחזקה מ"מ להחמיר מדרבנן אמרי' סמוך מל"ח והו"ל פו"פ כמ"ש התוס' בבכורות ד"כ וה"ה לענין ס"ס נגד חזקה כמ"ש הפ"י בקו"א ספ"ק דכתובות וא"כ אין בנ"ד רק איחור דרבנן ושפיר מועיל קנין דרבנן. אמנם בתה"ד סי' שמ"ט מבואר דהא דא"ה בממון אחר הרוב היא מה"ת משום דחזקת ממון אלים טובא ע"ש אלא דכ"ז חזקת ממין ממש אבל חזקת מרא קמא דנמי אין הולכין אחר הרוב במקום חזקת מ"ק כדמוכח בש"ס רפ"ג דב"ק וכ"כ בתשו' מהריב"ל ס"א כלל י"ב סי' ע"ד אף דחזקת מ"ק הוא רק בשאר חזקות כמ"ש בקוה"ס שבס"ס קצוה"ח ע"כ דהא דא"מ רובא נגדה הוא מטעם שכ' הגו"ר דסמוך מל"ח והוי פו"פ מדרבנן. והנה בפ"ק דב"מ קאמר ר"ה לרבה כו' הספיקות כו' וא"א ת"כ א"מ מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ופירש"י משום שיש לכהן צד זכי' בו. ש"מ דכיון שיש לכהן צד זכי' ע"י תפיס' מקרי ממונו א"כ מכ"ש לענין בכורה אם יש לנכרי צד זכי' ע"י תפיס' דודאי מקרי יד גוי באמצע ועמ"ש למעל' וא"כ ק' אמאי אם מכרו בכסף לבד הוי ס' בכור דהא אם תפס הנכרי א"מ מידו דהא הוי סד"ד מצד פלוגתת הפוסקים אלא דהראשונים הובא ד' בש"מ ספ"ק דכתובות דנכרי ל"ל חזקת ממון ע"ש ומש"ה אינו מועיל תפיסתו אלא דאכתי תיקשי דאכתי כיון דע"י קנין כסף יש להנכרי ס"ס לזכותו כנ"ל וא"כ שפיר מועיל תפיסת הנכרי דא"ל דא"ה בממון אחר הרוב כיון דעכ"פ לא בא עתה להוציא מחזקת ממון של הישראל דהא הנכרי תפוס בו אלא דכבר כ' בשם מהריב"ל דגם נגד חזקת מ"ק א"ה אחר הרוב וזה מדרבנן הוא משום סמוך מל"ח כנ"ל וא"כ שפיר מועיל קנין דרבנן וזהו עצה עמוקה עכ"פ נתבאר ארבעה טעמים דמועיל קנין דרבנן להפקיע קדושת בכורה א"כ יצאנו מידי פקפוק הראשון. ועתה נבוא לפקפוק השלישי הנה לכאור' אין זה פקפוק כלל דהא ע"א במקום הכחשת בע"ד לאו כלום הוא אלא דלכאור' כיון דלדברי העד אין זה בע"ד כלל דלדבריו דלא נמכר א"כ הכהן הוא בעליו של הבכור ובשלמא להפוסקים דט"ה ממון א"כ ב"כ וב"כ מקרי בעל הפרה בעליו ואין העד נאמן להכחישו אבל להפוסקים דט"ה א"מ א"כ לכאור' יש לפקפק אלא דא"כ גם בלא העד יש לפקפק אמעשים בכל יום שנאמן כ"א מישראל לומר שמכר פרה מבכרת שלו לנכרי קודם שילדה והא אין עא"נ נגד חזקה וכאן כיון שידוע שהפרה הי' שלו איך נאמן נגד חזקת מ"ק וא"ל דאיכ' נגד זה חזקת היתר של הולד דהי' חולין במעי אמו כמ"ש התוס' בחולין סוף די"א וביבמות דקי"ט ובכתובות ד"כ דנראה דע"כ ל"כ התוס' כן אלא לדחות דל"א העמד הבהמ' בחזקת שלא ילדה דנמי לאו חזקה מעליא הוא נגד הולד בפרט לפמ"ש הפ"י בקידושין דס"ו ובכתובות דכ"ו בשטת רש"י דס"ל דחזקה דידה ל"מ לגבי הילד ומכ"ש היכא דאין נ"מ לגבי האם וע' בספ"י בכתובות דע"ו בתוס' ד"ה רמשא ובס' הפלאה בכתובות דכ"ו ובמקנה דס"ו ובנו"ב קמא חיו"ד סי' נ"ז כולם לד"א נתכוונו לזה כ' התוס' דאם נאמר דזה חזקה מעליא א"כ איכ' לפ"ז חזקה של הולד עצמו שהי' חולין במעי אמו אבל לעולם דס"ל דחזקת האם אינו חזקה מעליא לגבי הולד וגם חזקת הולד עצמו כשהי' במעי אמו אינו חזקה מעליא על אחר הלידה כיון דעובר ירך אמו הוא לד' התוס' בכ"ד וע' בחיבורי הנ"ל בדע"ח ע"א א"כ הוי חזקתו בעת העיבור כמו חזקת האם ולאו חזקה מעלי' הוא וגם התוס' בב"מ ריש דף ק' נראה שלא החליטו אם מועיל חזקתו בעיבור אאחר הלידה ויש לכאור' סייעת' לזה דאם נאמר בד' התוס' דחזקת חולין שבמעי אמו הוי חזקה מעלי' א"כ תיקשי אכל ספק בכור דאסור מספק אמאי לא נוקמה אחזקת חולין שהי' לו במעי אמו בשלמא בספיק' דדינא ל"ק דבזה ל"מ חזקה כמ"ש הפוסקים והארכתי בכ"מ בתשו' ובחיבורי הנ"ל אבל בס' בבכור שהוא מצד המציאות כמו בילדה זכר ונקיבה וא"י איזה יצא ראשון וכמוהו הרבה דאסור מס' ואמאי לא נימא להתיר משום חזקה הנ"ל אע"כ דחזקה זו לאו חזקה מעלי' והארכתי בתשו' במק"א ואכ"מ וא"כ ק' כנ"ל. ועוד נראה דבנ"ד ודאי דאא"ל האי חזקה דחולין במעי אמו להתיר דכיון דהספק הוא אם נעשה מעשה להתיר אדרבה גם מעי אמו הו"ל חזקה לאיסור לכשיולד ועכשיו כבר נולד והעמידנו על חזקתו שלא נעשה מעשה חדש. וכדרך זה אמרי' ביבמות אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף שנולד הספק בנידון איסור'. והטעם כמ"ש רש"י שם בדף ל' ע"ב בד"ה אמר רבה וע"ש בחי' הרשב"א וא"כ בנ"ד נמי חזקת הולד חזקת איסור הוא וא"כ קשה איך נאמן לומר שמכרו נגד חזקת מ"ק וחזקת איסור אע"כ דטעמא דנאמן הוא משים דבידו למכרו כמו דאמרי' ביבמות דס"ח אי דידי' משום שבידו לפדותו ואע"ג דלענין הואיל ל"א ואי בעי פריק לי' כמ"ש התוס' בפסחים דמ"ו מ"מ נאמן נגד חזקה דהוי בידו ה"ה דבידו למכרו אלא דלכאור' כיון דבמו"מ בעינן גם דעת הלוקח ל"מ בידו כמ"ש בקידושין דס"ב ע"ב וע"ש בפירש"י בידו לקדשה אלא דל"ד דבאשה ידיעה ודאי ל"מ בידו משא"כ הם דיכול למכרו לנכרי שירצה ואף שהתוס' בגיטין דס"ד סע"א כ' דגבי צא וקדש לי אשה ל"מ בידו לקדשה דשמא לא תתרצה אע"פ שאמר לו צא וקדש לי אשה סתם וע' במל"מ פ"ט מה"א ה"ו התם כשאנו באים להתיר לו לישא אשה ואנו באים לספק שמא קידש הקרוב' וא"כ שפיר שייך לומר שלא מקרי בידו דשמא לא נתרצתתה. אמנם בש"ס בקידושין דס"ד ע"א קאמר ועוד אלו אמר כו' מי מצי מקדש ניהלי' בע"כ ע"ש ש"מ דאף סתם קידושין ל"מ בידו אלא דלכאור' לשון הש"ס דקאמר אלו אמר האי דלא ניחא לי' בגווי' מצי מקדש ניהלי' הוא תמוה ועכצ"ל דבמתני' מיירי דאמר קדשתיו לפלוני וגרשתיו וכ"כ בספ"י שם ובהכי מיושב דברי התוס' בכתובות דף כ"ב סע"א דלכאור' דבריהם הם דברי הש"ס בקידושין הנ"ל ממש אלא שהתוס' הוי ס"ד דהש"ס מיירי דוקא באומר קדשתי לפלוני דזהו ודאי לאו בידו מטעם דקאמר הש"ס אבל ר"ה דקאמר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכ' את בתי נתתי לאיש מיירי אף של"ק לפלוני דהא אח"כ כ' הזה וע' שם בפירש"י בקידושין בד"ה לאיש אסרה והוי ס"ד דזה מקרי בידו לקדשה לאיזה איש ותי' דאף על פי כן אין בידו כ"כ דשמא לא ימצא אדם שישאנ' ע"ש ומ"מ כיון שכתב התוס' בלשונם שאין בידו כ"כ ש"מ דהוי קצת בידו מש"ה שפיר מהימן דלענין נאמנות ע"א א"ל שיהי' בידו לגמרי מטעם שכתב הרא"ש בגיטין דהוי כבעליו ומש"ה אף אם אינו בידו עכשיו כל שהי' בידו מעולם נאמן לרבא דקיי"ל כוותי' וע"ש בהרא"ש דנ"ד אבל בהא דקדשתי את בתי דהוי דשב"ע ל"מ בידו דבעליו רק בעינן מגו ממש כמ"ש בספר ש"ש ש"ו פ"א שוב נזכרתי מדברי המל"מ פ"ד מה' בכורות שכתב דזה לא מקרי בידו ואני על משמרתי אעמודה דאף אם נאמר כדברי המל"מ זהו דלא מקרי לגמרי בידו ומש"ה ל"א חזקה שע"ש אבל לענין נאמנות הוי בידו מטעם שכ' למעלה ועמ"ש בחיבורי הנ"ל בקצרה בדפ"ח בד"ה בגמרא אי דידי' ובתשו' הארכתי וכיון שכן הא מבואר בש"ע יו"ד רס"י קכ"ז דכל שהי' בידו נאמן לאסור אף אם מוצאו מחזקת היתר אף אם הבעל מכחישו ה"ה להיפך ואף להש"ך שם סק"ג שפקפק בזה ע"ד הש"ע היינו דא"נ נגד הבעלים להפסיד ממונו אבל נגד אחר פשיטא דזהו שבידו באמן יותר אף שזה שבידו מעיד נגד החזק' והאחר מעמיד החזק' אעפ"כ זה שבידו נאמן וכ"מ בתשו' מהרי"ק שורש ל"ג עש"ה ועוד דבעל הפרה אית בי' תרתי שהי' בידו וגם הוא בעליו ואף שכ' למעל' למאן דס"ל ט"ה א"מ היא גופי' ספיקא הוי אם היא בעליו נראה דממ"נ אי לענין דינא מיתשל אי הוי בעליו או לא ודאי דאין עא"נ בממון רק לשבועה ולא להוציא אף בסייע חזקה בפרט שבעל הפרה טוען ברי וכיון שע"כ היא בעליו ממילא כיון שנקרא בעליו נאמן נמי מהעד הבא להכחישו אף לענין או"ה אלא שלולא שהי' בידו ל"מ מה שהיא בעליו כיון שהיא נגד חזקה כדמוכח מהא דר"פ האשה רבה דקאמר אי דידי' משום דבידו לאיתשולי ש"מ דלולא כן לא הי' נאמן אף שהוא בעליו וכ"כ הש"ך סי' הנ"ל סקכ"א אלא שמ"ש הש"ך שם דגבי גוילין ליכא חזקת איסור צע"ק דהא בגוילין נמי מעיקרא לא הי' כשרין לס"ת כמ"ש מהרי"ק שם רק דטעמא דעכשיו התיב הם משום רוב מצוין ע"ש במהרי"ק ואולי גם כוונת הש"ך כן ועכ"פ בנ"ד אף להני דחלקו על מהרי"ק כמבואר בדברי הפוסקים ביו"ד סס"י א' מודי בזה דהבעלים הוי בעלים וגם בידו ועמ"ש בחו"ד רס"י קכ"ז כנלע"ד:

ועתה הבא נבא לדבר בדבר הפקפוק השני והנה אם באמת הי' שוה הפרה כפי הקציצ' אין כאן בית מיחוש אבל אם לא היתה שוה הנה באמירת בעל הפרה לפניכם בפעם השניה שויא חד"א ולא מהני דאסור הולד לו אלא אף לאחרים דהא יכול לאסור שלו על אחרים בדיבורו ואף נכרי נמי כמבואר בשלהי יבמות ועמ"ש בחבורי דמ"ז סוף ע"א ולכאור' י"ל כיון דלפי דבריו אז לאו דידי' היא רק של הכהנים היא לא מצי לאסור ל"מ למאן דאמר ט"ה אינו מהני אלא אף למאן דאמר טובת הנאה ממון מכל מקום עיקר הבכור היא של הכהנים ול"מ לאסור של חבירו על חבירו וכבר הארכתי בזה בתשו' במק"א ואף דלכאור' ממ"נ אם דבריו אמת ואינו שלו א"כ ממילא אסור דהיא בקדושת בכור מ"מ מצינו כיוצא בזה בש"ס יבמות דמ"ז ע"א דקאמר ה"ק לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ע"ש אף דמ"מ אם נאמין לו שהיא נכרי ממילא בניו פסולין ואף על פי כן אמרינן לצד הזה דאם נכרי היא אינו מועיל עדותו וכיוצא בזה קאמר הש"ס ביבמות דכ"ה ובפ"ק דסנהדרין לרצונו רשע היא והתורה אמרה א"ת רשע עד וע' בנו"ב קמא חאה"ע סי' ע"ב בהגה בד"ה וראי' גדולי ובחיבורי שם ביבמות וכ"כ התוס' בכתובות דכ"ה ע"ב בד"ה הרי דא"נ לומר בני זה וכהן הוא אף דיש לו מגו דאי בעי אמר אין זה בני ל"מ משום דלדבריו בנו היא וא"נ להעיד עליו אף דממ"נ אם היא בנו ממיל' הוא כה ועש"ה בד' התוס' שמדבריהם נסתייעו היטב דברי רש"ל ביש"ש הובא בש"ך ח"מ סי' ע"ז סקט"ו והש"ך חלק עליו והתומים וכל האחרונים הסכימו לדברי הש"ך ותמהני עליהם שבתוס' כתובות הנ"ל מבואר כדברי רש"ל ואכמ"ל א) **(הג"ה מבן המחבר בס' קצה"ח סי' ל"ב סק"ב הרגיש בזה וע"ש מ"ש לחלק)** ועל כל פנים בנ"ד נמי נימא כיון דלדבריו אינו שלו אינו נאמן לאסור וע' בתשו' רמ"א סי' ס"ו ובט"ז יו"ד סס"י קכ"ז ובנה"ך שם אלא שא"כ לכאורה תיקשי אש"ס גופא שם ביבמות בהא דאר"י דנאמן לומר בני זה ב"ג וב"ח היא דמזה פריך התם אש"ס ומשני דה"ק לי' ר"י לדבריך נכרי אתה כו' הא אכתי תיקשי כדמקשי מעיקר' דר"י אדר"י דהא כ' התוס' שם דר"י יליף מדנאמן לומר על הקטן שבבניו שהוא בכור א"נ ע"כ הראשון ממזר וש"מ דנאמן לפסלו וא"כ אכתי תיקשי איך נאמן לומר שהראשון ממזר ואינו בנו כיון דאבנו הוא דהימני' רחמנ' וא"כ לדבריו אינו בנו ואיך נאמן עליו לפוסלו וע"כ דלהא גופי' הימני' תורה לומר שאינו בנו ה"ה בנ"ד להא גופי' הימני' תורה לומר נמי על מה שמוחזק שהיא שלו לומר שאינו שלו כמו דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים ואם הודה על דבר שבידו שאינו שלו רק של חצירו הוי הודא' ומוציא חבירו ממנו ותרווייהו חד טעמא היא כמ"ש הקצה"ח בסי' ל"ד סק"ד וברס"י רמ"א וע' בספר שעה"מ פ"ט מה"א הט"ו ויש בזה אריכות רב ואכ"מ ועכ"פ ודאי דמצי שויא חד"א בנ"ד ועוד דבלא"ה לולא שאמר הבעל הפרה שמכרו ודאי דהוי בחזקת בכור ולא מספקינן שמכרו דהא חזקה כל מה שיש ביד אדם בחזקת שהיא שלו ואף דבאמת עתה היא שלו דחזר וקנהו מהנכרי מ"מ הספק שהיא שמא מכרו לנכרי קודם הלידה ויצא אז מרשותו לאו ספק היא דעל אותו שעה הו"ל לבעל הפרה חזקה הנ"ל וגם חזקת מ"ק וגם חזקת איסור גם קודם הליד' כמ"ש למעל' רק דההיתר היא משום שאמר מתחל' שמכרו וא"כ ל"מ אם לא אמר מתחל' בפי' שמכרו כדינא יכול לפרש דבריו עתה לאיסור אלא אפי' אם אמר מתחל' בפי' שמכרו כדינ' כיון שמתחלה לא הי' נאמן רק משום שהי' בידו כמ"ש למעל' וכיון שעכשיו אינו בידו אחר הליד' רק דנאמן משום שהי' כבר בידו וא"כ יכול לחזור בו כמ"ש בספר חו"ד בסי' קכ"ז וא"כ ודאי דיכול לחזור ולאסור ועתה נדבר במה שחזר בו אחר כך ואמר שמכר להנכרי בסתם הנה אם לא נתן אמתל' לדבריו למה אמר מקודם שהתנה עמו כנ"ל וגם לא הי' החזר' תכ"ד ודאי דל"מ החזר' ואם חזר בו תכ"ד ודאי דמועיל אמנם אם חזר אחר כ"ד ונותן אמתל' המקובלת הנה אם הי' הגדה ראשונה בפני ב"ד של שלשה אף שמצד דשויא אנפשי' חד"א אף בהודה לפני ב"ד יכול לחזור באמתל' וע' בתשו' ח"צ סס"י מ"ד וע' בט"ז יו"ד סי' קפ"ה סק"ד ובאחרונים שם מ"מ בלא"ה לא גרע בעל הפרה מע"א דעלמ' דכל שהעיד בב"ד א"י לחזור בו אף באמתל' וע' בס' הפלאה דכ"ב סע"א ובספר חו"ד סי' קפ"ה סק"ה ול"מ כשהי' שלשה במקום ב"ד דודאי ל"מ אמתלא אלא אפי' אם לא הי' במקום ב"ד דבממון כה"ג ל"מ לא הודאה ולא עדות וע' בש"ס ב"ק ריש דע"ה ובפירש"י שם ובסנהדרין דכ"ט ע"ב ובש"ך ח"מ סי' כ"ב ססק"א מ"מ באיסורין מספק' לי מלתא וע' בנו"ב קמא חאה"ע סי' נ"ח בד"ה הגם ע"ש אמנם אם לא הי' האמירה בב"ד דמצד העדאת ע"א יכול לחזור בו אף בלא אמתל' כמ"ש בספר חו"ד שם ועכ"פ באמתל' ודאי יכול לחזור בו וע"ש בס' הפלא' ומצד שויא חד"א ודאי דמועיל אמתל' מ"מ בנ"ד יש צד להחמיר כיון דלפי אמירתו שלא מכר כדין א"כ הבכור של הכהנים היא ועתה ע"י חזרתו באמתל' בא להפסיד לכהנים י"ל דל"מ אמתל' בכה"ג כמ"ש בהגהת רמ"א בש"ע אה"ע סס"י מ"ז והוא מהר"ן בשם הרא"ה אמנם רבים פליגי על דינו של הרא"ה הנ"ל כאשר הביא בכה"ג שם ובנו"ב קמא חאה"ע סי' ס' ט' דאף הרא"ה מודה דבהוד' חוץ לב"ד דמועיל אמתלא אף שיש חוב לאחרים וגם כ' די"ל דהרא"ה מודה דאם יש לה אמתל' על מה שאמר' מקודשת לפ' דמועיל ע"ש ולפ"ז בנ"ד אי חזר ונתן אמתל' טובה על מה שאמר מתחל' אם אמר כן חוץ לב"ד מועיל להתיר וגם י"ל דשאני בהא דהרא"ה דודאי מחייבת לפ' אבל בנ"ד אין חיוב גמור דהא אף אם היא בכור יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה וע' בתוס' ב"מ ד"ו ריש ע"ב והארכתי במק"א ואכ"מ א"כ אין כאן חיוב גמור לשום כהן וגם אם נתנו אחר כך לנכרי אי לשום כהן תביעה עליו כדין מזיק מתנות כהונה ל"מ חיוב גמור וכיון דבלא"ה רבים פליגי עליו דהרא"ה וגם הנו"ב מצדד להקל יש לצרף בנ"ד גם סברות הנ"ל להקל סיומא דפיסק' אם הפרה היתה שוה בשופי כפי הקציצ' אין מיחוש מחמת אמירתו אבל אם לא הית' שוה כ"כ אם אמירתו הית' בפני ב"ד אף אם נותן אמתל' או אף שלא היתה אמירתו שלא בב"ד רק שאינו נותן אמתל' טובה המקובלת לב"ד הולד יש לו קדושת בכור אמנם אם לא היתה אמירתו בפני ב"ד ונותן עתה אמתל' טובה המקובלת לבד על אמירתו יש להקל אמנם אף על פי כן ואף באופן הראשון שהפר' היתה שוה כפי הקציצה ג"כ לא מלאני לבי להתיר לשחוט הבכור תם רק ירמוז לנכרי להטיל בו מום לחתוך אזנו באופן שיהא בו מום מובהק ע"ד המבואר בש"ע סי' ש"ט שראוי להתירו ע"פ ג' בני הכנסת שעל כל פנים יצאנו מידי איסור תורה והארכתי בזה בתשו' אחרת ואז יוכלו לסמוך ע"צ היתר הנ"ל באופן דאין איסור מחמת אמירת הבעלים באופן המבואר למעל' וע"ד השאל' האחרת לא רציתי להשיב למקום רחוק מחמת טעמים הכמוסים בלבי ושלום כנפשו ונפש הדו"ש שלמה במוהר"י זללה"ה חופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה