אור ברסלב

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר

תשובה קצט

תשובה קצח

סקאלא יום א' ט"ו סיון תרכ"ד לפ"ק. אשיב ואו"ש וברכה לכבוד ידידי הרב המופלג החריף מ' מ' מענדיל נ"י מ"צ ביושב וואסילקאוויץ.

מכתבו קבלתי זה כביר ולא יכולתי לעיין בו עד עכשיו ועכשיו עיינתי ואשיב בקצרה ע"ד שאלתו בא' שנולדו בעדרו כמה כבשים קטנים ומכרם לנכרי בכדי לסרסם כנהוג אצל ההמון ולא ידע שיש איסור בדבר והנכרי סירסם ועתה נתוודע לו שא' מהכבשים הי' בכור ורו"מ נטה קו להחמיר ותורף דבריו כי לכאורה ק' למה בצורם אוזן בבכור מותר מה"ת ול"א כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד ל"מ וצריך לתרץ כמ"ש האחרונים בח"מ סי' ר"ח דכל שהיום גורם ואפשר לעשות בהיתר ל"א אי עביד ל"מ ומיישבים בזה הקושיא משוחט בשבת וה"נ צרימת אוזן מותר בכל בהמות רק בבהמה זו אסור ל"ש אעל"מ משא"כ בסירוס דאסור בכל בהמה שפיר אמרי' אעל"מ רק כ' שמצא בתשו' הג' רע"א סי' קע"ד דהיכא דלא יתוקן האיסור כמו בשוחט בשבת ל"א אעל"מ וה"נ כאן אלא שקשה לסמוך ע"ד הג' רע"א נגד כל האחרונים ע"כ העלה להחמיר ושאל חו"ד זאת תשובתי הנה הג' רע"א לאו יחיד היא בזה ותמהני על רו"מ שלא ראה שכ"כ בס' חו"ד סס"י א' אמנם לא חדית היא וכבר כ"כ בתשו' מהרי"ט ס"א סי' ס"ט ובתשו' מהריט"ץ סי' ש"ז והג' בעה"מ ס' חו"ד בספרו נה"מ סי' ר"ח הרגיש בדברי מהרי"ט ותמהני שרו"מ לא עיין בנה"מ במקומו שהי' מוציא מציאה זו ובחיבורי ליבמות דנ"ו ודק"ג הארכתי בזה בדברים נפלאים ובתשו' ב"א יו"ד סי' כ"ד רוצה להעמיס חילוק אחר בלשון מהרי"ט דהחילוק היא בין אם הענין יש לו משך זמן או לא ואין הדברים מתקבלים מצ"ע לא בטעמם ולא בלשון מהרי"ט והי' נראה יותר לפרש בלשון מהרי"ט דחילוקו היא דשם מעשה ההסכמה מעשה אחר היא ואינו מוזהר עליו וההעמדה לפני דייני עכו"ם כבר עבר אלא שמדבריו אחר כך שהביא מהמקדש בביאה מבואר שנתכוין לחילוק מהריט"ץ וכנ"ל וע' בתומים סי' ך"ב סק"ו שנראה שנעלם ממנו אז דברי מהרי"ט אלו שהיא ממש כעובדא דמהרי"ט אמנם לדעתי הגם שבתשו' מהרע"א הנ"ל ובתשו' ב"א תופסים שהצורם אוזן בכור דמי לשוחט בשבת לפי חילוק הנ"ל לדעתי אינו כן אלא דומה להנך דמייתי בש"ס ריש תמורה על פלוגתא דאביי ורבא ובפרט למאי דאסברה בנה"מ סי' הנ"ל ודלא כדברי רו"מ גם מ"ש רו"מ דבצורם אוזן בכור המעשה היתר אלא שבבהמה זו אסור דומה לשבת דכ' האחרונים דל"ש לומר אעל"מ עכ"ד ליתא דאם כן באונס שגירש גם כן הגירושין בעלמא היתרא היא רק באשה זו אסורה וגם אלמנה לכה"ג וכן פדיית בכור ומעשר וחרמים דמייתי מכל הני בריש תמורה לדמויי לפלוגתת אביי ורבא נמי זה מותר בעלמא רק בזה אסור וגם דברי השעה"מ בזה בספ"ג מה' גרושין תמוהים ויותר מזה אני תמה על רו"מ שלא השגיח לראות בדברי התוס' במקומם בתמורה סוף ד"ד ובבכורות דל"ד סע"א שהקשה מצורם אוזן בכור על הא דאעל"מ ע"ש מה שתירצו ובזה נסתר כל בנינו דגם בנ"ד ל"ש לאסור משום אעל"מ ובמק"א העלתי ואחר כך מצאתי כן בתשו' ב"א יו"ד סי' ל"ט דל"ד קאמרי התוס' דכיון דממילא שרי ל"ש אעל"מ דאף בדבר דבעינן מעשה כל שא"צ כוונה ל"ש אעל"מ ומלתא דאעל"מ ל"ש רק במידי דבעי כוונה דוקא ול"מ כוונתו אבל במה שסגי במעשה לבד כמו שחיטה דל"ב כוונה ל"ש אעל"מ כלל דהא שור שחוט לפניך ומסולק בזה הרבה תמיהות האחרונים ואכמ"ל בזה אמנם בנ"ד כיון שדברי התוס' מפורשים אין מקום להחמיר וע' בפר"ח סס"י ס"ד ועתה נדבר מצד איסור קנסא דרבנן והנה מצד איסור הסירוס דבארצכם ל"ת כבר מבואר בש"ס ב"מ ד"צ ובאה"ע סס"י ה' והנה אם נאמר כד' המחמירין ברמ"א שם דב"נ מצוין על הסירוס א"כ עבר על איסור תורה ולד' התב"ש סי' ש"ז אף לאחרים אסור בכה"ג אלא דלחרישה בלא"ה אין נ"מ בנ"ד דהא בכור היא ואף אחר שהומם אסור בגיזה ועבודה וע"כ באכילה מותר לאחרים אף להתב"ש דאל"כ איך אנו אוכלין אילים מסורסים שסירסן עכו"ם וע' בתוס' בחולין דקט"ו בד"ה כל שתיעבתי אלא דלאו ראי' היא דהא אכתי תיקשי להתב"ש דאיך חורשין בשורים שסירסן עכו"ם לד' התב"ש אע"כ דאף לר' חדקא דב"נ מצווה בזה כישראל חז"ל לא קנסו בשל עכו"ם. אמנם בתב"ש שם מבואר דלא אסר לאחרים אף בשסירס ישראל רק לחרישה שכ' דהוי קניס עליו לשחיטה היינו שימכרנו לשחיטה וכ"מ מדברי הב"ש שם להדיא וצ"ל דאף דמשובח הבשר יותר מאיל מסורס וע' בתה"ד סי' שכ"ב ובהגהת רמ"א בח"מ סי' רל"ג מ"מ מקרי לא אהני מעשיו כיון דעיקר הכוונה לחרישה ולאכילה אין חילוק גדול בין זל"ז והפמ"ג בש"ד ביו"ד סי' צ"ט סקי"ב לא ע"ש ומש"ה בתרנגולים שמסרסים רק לאכילה יש מקום להחמיר להתב"ש אלא דאם כן גם באלים וכבשים יש להחמיר מה"ט אלא דבלא"ה רה"פ ל"פ כר"ח. ועוד דבתשו' פ"י ס"א חיו"ד סי' ג' כ' דלפ"ע לב"נ אינו רק דרבנן ואם כן בנ"ד שהי' שוגג דאומר מותר והט"ז כ' דהוי שוגג ולא קנסו יש לסמוך עליו לענין קנסא דרבנן ואף לדידי' מותר ועמ"ש בזה עוד לקמן אמנם מצד איסור עשיית מום בקדשים לכאור' י"ל דיש איסור תורה ואף בשוגג אסור דקיי"ל דבד"א קנסו שוגג אטו מזיד וע' בפר"ח יו"ד סי' צ"ט סקי"ב ואף דאין כאן רק אמירה לעכו"ם שהיא רק דרבנן מ"מ לכאורה י"ל דכיון דאף גרמא אסור בזה מה"ת כדאמר הש"ס בבכורות רל"ד ובכמה דוכתי אם כן לא קיל אמירה לעכו"ם בזה מגרמא וכן מסתבר לכאורה דהא קאמר הש"ס שם דגרמא היא שלא יתן דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא בלב ויאכלנה וכן בעובדא דר' צדוק שם בדל"ו ע"א וכן בעובדא בש"ס בביצה דכ"ד ע"ב ומי קיל אמירה לעכו"ם מכל הני וע' בש"ס ב"ק דמ"ז ע"ב ובדנ"ו ע"א דהנותן סם המות אפילו פירות לפני בהמות חבירו פטור מדיני אדם דהי"ל שלא תאכל ומש"ה לא הוי רק גרמא וע' בש"ך ח"מ סי' שפ"ו סקכ"ג ואף בשיסה בו כלב ונחש לא הוי רק גרמא כדאיתא בסנהדרין דע"ו ובב"ק דכ"ג כ"ד וע"ש בפירש"י ובאמירה לנכרי במסור הוי גרמי ועיין בתשו' מהר"מ החדשות סי' תמ"ט והמל"מ פ"ה ממלוה הי"ד כ' דשליח נכרי הוי כחצר דבע"כ מותיב בה ועמ"ש בחיבורי ליבמות ד"ד ואם כן חמור מגרמא ואם כן בזה לכאורה הוי מה"ת ובהא ניחא מה דקשה לכאורה מה דאיבעיא לן בש"ס דב"מ ד"צ אי אמירה לנכרי שבות באיסור לאו ולא איפשטא לי' ממתני' דקסדור בבכורות דל"ה דהלך וצורם באזני בכורת אחרים ואסרו ואי אמירה לנכרי היתר היא אין מקום לאיסור וע' בב"י סי' צ"ט ובש"ך שם סקי"א ולפי הנ"ל לק"מ. אמנם ראיתי בהרא"ש שם בב"מ במ"ש בשם הראב"ד ומבואר בדבריו דגם בהטלת מום בקדשים ע"י נכרי נמי אינו רק איסור דרבנן. ויותר מזה מבואר שם דבזה"ז אין בהטלת מום אף ע"י ישראל רק איסור דרבנן וכ"מ מסוגית הש"ס בע"ז די"ג ע"ב וכ"ה בתוס' במנחות דנ"ו ע"ב ובבכורות סוף דל"ג ובהרא"ש דל"ד ואף שדעת הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ז דגם בזה"ז עובר בל"ת אלא שאינו לוקה וע"ש בכ"מ ולח"מ, מ"מ לענין קנסא דרבנן יש לסמוך ע"ד רוב הקדמונים. אמנם דבריהם צ"ע דבש"ס מ"ק רדי"ג קאמר דבצורם אוזן בכור הוי איסור' דאור' ומסתמא בימיהם קאמר ע' תוס' ב"ק סדי'"ב ובהרא"ש שם וא"ל דר"ל דעיקרו מה"ת דא"כ גם חוה"מ כן הוא כמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ב סד"ה תיפוק לי' וצ"ע. ועלה בדעתי דגם הראשונים הנ"ל ל"ק רק בשאר קדשים ולא בבכור וכ"מ מפסקי תוס' תמורה סי' ט"ז דע"כ מה"ת הכוונה דמדרבנן אף בקדשים אסור בזה"ז כדאית' בע"ז די"ג (א) **(הג"ה מבן המחבר וכ"כ המהרי"ט אלגזי בפ"ה מהל' בכורות אות מ"ג בפי' דבריהם עי' שם באריכות ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה.)** אלא שמדברי הרא"ש בשם הראב"ד הנ"ל מבואר דגם בבכור אין איסור תורה וצ"ע אלא שבלא"ה כיון שלא עשה בעצמו רק ע"י נכרי אין כאן איסור תורה. ועוד נראה להקל מטעם אחר דרש"י כתב בבכורות דל"ד על הא דקתני בצורם אוזן בבכור פירש"י וז"ל ובכהן קא מיירי וכ"כ רש"י בגיטין דמ"ד בד"ה את"ל כו' כהן הצורם אוזן הבכור ע"ש ומבואר מזה דישראל שצרם אוזן בכור שלו נשחט על אותו המום. שוב מצאתי כן בפי' בס' א"ז הגדול בסי' תק"ו וז"ל מתני' הצורם אוזן בכור כו' רבינו שלמה זצ"ל כ' ובכהן מיירי וכ"נ כדבריו דאי בישראל בעליו מאי שייך קנסא ע"כ ואף דבש"ס שם דל"ה ע"ב פליגי ר"ח ור"נ בס' בכור בישראל אי צריך עדים להעיד על מומו ומשמע דאי הפיל בו הישראל המום לא ישחוט עליו שאני התם שהוא ס' בכור והוא של ישראל ומש"ה איכ' קנס לישראל משא"כ בודאי בכור וכ"מ שם בסוגי' אלא שמדברי התוס' בתמור' דף ח' ע"ב בד"ה דלמא יל"ד קצת איפכ' מדכתבו וא"ל דה"מ בודאי בכור היכא דסופו ליתנו לכהן דאין ישראל חוטא ולא לו כו' ע"ש. ולפי הנ"ל ת"ל איך אל"כ א"כ אף אי חשידי מה בכך כנ"ל אלא דלאו ראי' הוא די"ל דהאמת דחי ועוד נראה דבאמת אף אם הישראל הטיל בו מום כל שנתכוין להתירו גם רש"י מודה דאסור לשחוט עליו דהא אף בנכרי ותינוקת שהטילו בו מום קתני במשנה בבכורות דל"ה דאסור לשחוט עליו ואף די"ל דדוקא בנכרי ותינוקת שעשו מום קנסינן משום דאי יתירו עליו יאמר לנכרי או לתינוק לעשות בו מום אבל בישראל גדול ל"ח להכי דאין אדם חוטא ולא לו ומש"ה אף ששוטה א' עבר ועשה ל"ג כדאמר כיוצא בזה שם בש"ס דל"ו רע"ב בעובד' דרפרם וכיוצא בזה עלה ע"ד הב"י בסי' צ"ט בד"ה ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם לומר כן אלא שבמסקנתו מסיק דבכל ענין אסור למי שנתבטל בשבילו וה"ה הכא ואף אם נאמר דמסתימת דברי רש"י משמע דבכל ענין אין לאסור בודאי בכור ובעליו ישראל עשו בו מום כמו שעלה ע"ד הב"י סי' צ"ט בדעת הרמב"ם מ"מ בדעת התוס' נכון לומר כמ"ש דבכה"ג אסור ויותר י"ל דגם רש"י מודה בהא והא דמפרש רש"י בכהן היינו משום דסתמ' קתני ומשמע דאף בלא נתכוין להתיר אסור אם עשה כן במזיד או אפי' בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד ומש"ה מפ' בכהן דבישראל בעליו בכה"ג משרי שרי וקצת ראי' לזה מדברי מהרא"י בפסקיו סי' קס"ח שכ' וז"ל. ואשר דרשתני אי שרי להשכיר בכור לגוי בכדי לגדלו נראה דמשמע בפשיטות בא"ז בתשו' דשרי שכ' וז"ל בכור שמסרו ישראל לשומר גוי כו' וכ' עלה פסק שאף אם הטיל בו השומר מום דשרי כו' אי הוי אסור למסרו לשומר גוי וזה הישראל עבר ומסרה לו לא הוי שרי לי' במומו שהטיל בו הגוי כמו שיש לדקדק קצת מדברי הא"ז גדול בהאי עובד' כו' ע"ש והרי הא"ז הסכים לפירש"י כמ"ש למעל' ולפי הנ"ל ניחא ומ"מ בלא כיון הישראל להתירו לא מצינו חולק על רש"י ושרי. ונראה בטעם רש"י דל"מ למ"ד טובת הנאה אינו ממון דאין לישראל בעליו חלק בו כלל. אלא אף למ"ד טו"ה ממון מ"מ הא קאמר הש"ס בבכורות ריש דף כ"ז דבמתנות כהונה ובכור בכללם וע"ש בפירש"י אסור לישראל הבעלים לקבל מעות בעד טו"ה וכפי המבואר בשיטת רש"י שם דבבכור ישאר מהנות כהונה אין בהם טו"ה לבעלים כלל וע' שם ברש"י ד"ה בכולן דדחק ומפרש דבכולן לאו אכולהו קאי רק אתרומה אלא דא"כ לכאור' קשה ממשנה שלימה ספ"ב דקידושין דף נ"ח דתנן המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות כו' ה"ז מקודשת ואפי' ישראל וקאמר בש"ס התם דש"מ ט"ה ממון ע' שם ולשטת רש"י אכתי תיקשי מתנות אלא דלשיטת רש"י לק"מ דהא מבואר שם בבכורות דהא דבמתנות אסור לקבל מעות עבור ט"ה הוא רק מדרבנן ושיטת רש"י בב"מ דף מ"ח בד"ה קאי באבל דכל היכ' דמה"ת קניא ודידי' הוא אף שמדרבנן ל"ק אם קידש בו אשה מקודשת ע' שם מש"ה א"ש. אבל שיטת התוס' בע"ז דס"ג בד"ה והא מחסרא דכל היכא דמדרבנן ל"ק לאו כלום הוא וכ"ה שיטתם ביבמות דף צ' בד"ה אויל כהן וע' שם בחיבורי ומש"ה ע"כ לדידהו צ"ל מכח משנה דקידושין הנ"ל דאף דמדרבנן אסור במתנות כהונה לקבל מעות עבור טו"ה אעפ"כ אית להו לבעלים בהו טו"ה וכ"כ התוס' בחולין דקל"א בד"ה יש בו עש"ה ובבכור נמי כ"ה כמבואר מדברי התוס' בב"מ ד"ו ריש ע"ב עש"ה. ורמ"א בהג"ה ביו"ד סי' ס"א סכ"ח פ' כשיטת התוס' וע"ש בפר"ח סקל"ד ובסקמ"ו. אמנם מ"ש שם בשיטת רש"י אינו נכון לפע"ד אלא כמ"ש והנה לשיטת התוס' אף דאסור לישראל לקבל מעות ממתנות כהונה ובכור עבור טו"ה מ"מ הוי ממון למאן דאמר טו"ה ממון וכדמוכח לדבריהם ממשנה דסוף פ"ב דקידושין הנ"ל והיינו דטו"ה זו שוה ממון וכדמוכח מדברי התוס' דב"מ הנ"ל וכ"מ להדיא מדברי הפר"ח הנ"ל דלמ"ד טו"ה ממון אף בכה"ג הוי ממון וכן כתב בספר שעה"מ בפ"ה מה' אישות ה"ו וע' שם באריכות בקונטרס שעה"מ אלא דלא נחתו למ"ש בשטת רש"י נמצא דדברי רש"י בבכורות דף ל"ד ודאי נכון לשיטה הנ"ל דפי' דבבכור אין טו"ה לבעלים כלל אמנם אף לשטת התוס' הנ"ל מכל מקום נראה דדברי רש"י שבדל"ד נכונים דאף דלשטתם יש לבעלים טו"ה ליתן למי שירצו מכל מקום כיון דאין להם טו"ה של ממון לקבל ממון לעצמם עבור טו ה' ההיא כיון דטו"ה ליתן למי שירצו אין חילוק בין תם לבע"מ ל"ש קנסא לגבויהו ואין קונסין לכהן בשביל מה שעברו הבעלים כיון דלבעלים ליכא קנסא אמנם דעת הרמב"ם בפי"ב מה' תרומת ה"כ דבבכור ושאר מתנות כהונה רשאי הישראל לקבל מעות עבור טו"ה ע"ש וכ"מ מדבריו בפ"ה מה' בכורות ה"ט וע' שם בהשגות הראב"ד ובכ"מ וכבר עמד עליו הטיו'"ד סס"י של"א וע' בבית יוסף וע' בפר"ח סי' ס"א סקמ"ג וע' במשנה ערכין סוף דכ"ח ואכמ"ל ומ"מ אף לד' הרמב"ם נראה ששטת רש"י דף ל"ד הנ"ל נכון דכיון דעיקר הבכור של כהן היא אף שטו"ה של ממון של הישראל שוה טפי בבע"מ מבתם אין לקנוס הכהן בשביל שעבר הישראל ומ"מ לדינא כיון דד' רה"פ דקיי"ל טו"ה אינו ממון וע' בהגהת רמ"א בח"מ רס"י ר"ג ובש"ך שם סי' ש"ן וגם אף לד' כמה פוסקים דטוה"מ מ"מ דעת הרמב"ם הנ"ל יחידאה היא אם כן ודאי דעת רש"י עיקר דדוקא בכהן שצרם אוזן אין לשחוט עליו אבל אם הישראל בעליו צרם בו אוזן כל שלא נתכוין להתירו מותר לשחוט עליו ונראה דמש"ה יפה כ' החמ"ח והב"ש בסס"י כ"ח דדוקא אם כהן קידש אשה בבכור היא דהוי ספק מקודשת ולא בעליו ישראל ע"ש אף דהרא"ש והרבה קדמונים בספ"ב דקידושין פסקו דישראל שקידש בתרומת ומתנות שלו הוי קידושין משום דטה"מ לא חשו לדעתם בבכור משום דבלא"ה יש דעת רש"י הנ"ל דסבירא ליה דבבכור אין לבעלים טו"ה כלל והשתא ק"ו הדברים ומה התם דהוי ספק קידושין מה"ת וקרוב לודאי קידושין כמ"ש החמ"ח והב"ש שם ואפ"ה בצירוף דעת רש"י לא חשו לחשש קידושין בישראל בעליו כ"ש לענין קנס דרבנן דכבר נתברר דאפי' לדעת התוס' וגם לדברי הרמב"ם אין חשש וא"כ בנ"ד דודאי לא כיון לא הוא ולא הנכרי להתיר כי לא ידעו שהוא בכור וגם שכחה ודאי דהוי שוגג וע' בפר"ח סי' צ"ט סקי"א ודעת הט"ז דגם שוגג דאומר מותר הוי שוגג בזה וע' בחיבורי דפ"ט בתוס' ד"ה מזיד דמותר לשוחטו על מום זה אמנם מחמת טעם האחרון לבד לא הי' מותר על כל פנים לישראל בעליו לאכול ממנו אמנם לטעם הראשון שהיה שוגג על פי שכחה ולא קנסו שוגג אטו מזיד מותר. אף לו אמנם אכתי אסור לדידי' מטעם איסור הסירוס דבזה לא הוי שוגג גמור רק משום אומר מותר והתוס' לא החליטו אי הוי שוגג וע' בחיבורי דפ"ט לא מלאני לבי להקל כל כך בדבר שאין הפסד ויש להחמיר שבעל הכבש לא יאכל ממנו אחר השחיטה אבל מותר לשחטו ואם יוכשר מותר לאחרים אחר זה ראיתי בספר לבושי שרד בח"ד שלו בסי' קי"ב ובסעיף קטן רכ"ו ויש כמה גמגומים ופקפוקים בדבריו ומ"ש היא נכון ב"ה רק באופן שיהי' נותר ע"י ג' ושיראו שהיה הסירוס כראוי שיהי' מינכר שפיר דאז הוי מום מובהק וגלוי ולא בא"א וע' בלבוש סי' ש"ט אמנם אם יומצא טריפה אחר שחיטה הדין מבואר בשלחן ערוך סי' ש"ז ס"ב ועל מ"ש רמ"א שם למכרו לעכו"ם קודם שחיטה כבר כתב הש"ך שם בשם הרבה פוסקים דאין לסמוך על זה ואף למכור לנכרי ע"ד שיהי' נשחט לפניו שחיטה כשרה באופן שאין לחוש שהעכו"ם יעבוד בו או יגוז אותו אוסר בתשו' ח"צ הנוספת סי' ב' ע"ש שמשמע כן מדבריו ובתשו' ח"ס יו"ד סי' ש"ג התיר למוכרו לנכרי אח"ש קודם הבדיקה משום רוב בהמות כשרות וכדברי הש"ך סי' ש"ז שחלק ארש"ל ואכתי לא יצא מידי חומרת הרש"ל הובא בש"ך סי' ש"ו סק"ז ובתשו' רש"ל סי' צ"א מחמיר בזה אף בספק בכור ובתשו' פקפקתי עליו אבל בודאי בכור אין להקל נגד דברי רש"ל וש"ך אמנם הגאון מוהר"ס ז"ל אבדק' קטנאב בתשו' התיר באופן זה למכור הבשר מחיים לנכרי ואחר כך ישחוט הישראל ויבדקנו ואם יהי' טריפה יושאר הבשר לנכרי והעור צריך קדירה שלא ימכר לישראל ע"ר אין למכור רק הבשר ואם יהי' כשר יקנה הישראל ממנו הבשר או יתבטל המכירה למפרע וכתב שי"ל שזה כוונת הרמ"א אמנם כ"ז שהשלשה שיתירו אותו יראו היטב אם היא מום מובהק וגלוי שראוי להתירו עליו עכשיו ז"ז לא יכולתי להאריך ושלום כנפשו ונפש הדו"ש. שלמה במוהר"י זללה"ה חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה