אור ברסלב

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר

תשובה קפב

תשובה קפא

סקאלא יום ד' ו' אלול תר"י לפ"ק. שנה טובה ומבורכת. מאלקי המערכה. שמורה וערוכה. לכבוד אהובי יד"נ הרבני המופלג בתורה החריף ובקי כש"ת מוה' יחיאל מיכל נ"י.

ע"ד שאלתו בישראל שתפס מחבירו בהמה מבכרת ע"י ערכאות עבור חוב שלא ברשות ב"ד ונפשו בשאלתו איך להתנהג אם יכול למוכר' לפטור הנולד מן הבכור' יען אמרו ז"ל גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם א"י להקדישו וה"ה למכרו. והנה רו"מ העתיק תשו' הג' ראבד"ק בראד שכ' שיכול בעל הבהמ' למוכר' מכיון שהבע"ח מרוצה לקחת דמים דמי החוב שתובע ולהחזיר' לבעליו אמרי' הואיל ואיבעי פריק לה מש"ה אף קודם שפדא' ברשותו קאי למוכר' דהא קיי"ל כמאן דאית לי' הואיל בפ' א"ע ואף שכ' התוס' שם דל"א גבי הקדש הואיל ואי בעי פריק לה דהוי כהואיל ואי בעי קני לה דלא אמרי' היינו דוקא גבי הקדש דעכשיו קודם שפדא' לאו שלו היא כלל בזה שפיר כ' התוס' דע"י הואיל לא נעשה מה שאינו שלו כשלו אבל לענין הנגזל דגם עכשיו שלו היא אלא שאינו ברשותו בזה שפיר אמרינן דהוי ברשותו משום הואיל והאריך בזה וכ' הרב הג' הנ"ל שהיא היתר חזק ולפע"ד דבר זה אינו וראי' לדברינו מדברי הרי"ף פ"ד דב"ק שכ' דאינו יכול להקדיש חוב שלו שביד חבירו משום שאינו ברשותו כמו שהנגזל א"י להקדיש גזלתו שביד הגזלן ע"ש והנה הרי"ף מיירי אף בשהמתחייב רוצה לסלק החוב תיכף המבואר שם בבעה"מ ובמלחמות וא"כ ה"נ נימא הואיל דאי בעי גבי לי' מיני' דהא אין מעכב בדבר וכן הרמב"ן במלחמות שם סובר דאף בשהגזלן רוצה להחזיר הגזל' כל שעדיין היא ברשות הגזלן אינו ברשותו של הנגזל וא"י להקדישו ע"ש ונמי נימא הואיל ובידו לקבלו מהגזלן דהא רוצה היא להחזיר א"ו דהא ליתא כלל ועיקר הדבר שבא הרב הג' הנ"ל לגולל עלינו דין הואיל לענין דיני ממונות לא נהיר ולא בהיר ולפע"ד לא נאמר דין הואיל בש"ס רק לענין איסור והיתר אבל לענין ממון לא נאמר ואף לשטת התוס' שסוברי' דאמרינן לענין חמץ דהוי כשלו משום הואיל ואי בעי מתשיל היינו דבחמץ בלא"ה אין בהואיל דין ממון דהא אף חמץ שלו אינו שלו רק שהכתוב עשאו שלו לעבור עליו בבל יראה ועמ"ש לקמן ומש"ה אין בזה דין ממון מה שנעש' שלו ע"י הואיל לענין איסור ב"י לבד אבל בעלמ' לענין דין ממון שיהי' שלו או ברשותו ע"י הואיל זה לא נאמר וממונ' מאיסור' לא ילפינן בזה וראי' לדברינו דהא מצינו בכמה דוכתי במשניות וש"ס דהקדש לאו ממונו היא כמו לענין נזקין ותשלומי כפל ותשלומי דו"ה ולענין אונאה ושומרים ושבוע' וגם אין ממונו לקדש בו אשה רק קדשי' קלים מקרי ממונו לר"י הגלילי וכן קדשים שחייב באחריותן אליב' דר"ש מטעם גורם לממון וכדאי' בדוכתי טובי בש"ס ולחכמי' כל הקדשי' דין אחד להם שאינם ממונו של המקדיש ותיקשי לשטת התוס' בפא"ע דאית להו דהוי שלו ע"י הואיל ואי בעי מתשיל עליו א"כ בכל הקדשי' להוי ממונו ע"י הואיל ואי בעי מתשיל עליו גם לכל הדברי' הנ"ל וא"א לומר דכל הני מקומת מיירי דוקא באתי ההקדש ליד גזבר דלא מצי לאתשולי עליו דא"א לומר כן למעיין במקומות הנ"ל וע' בש"ס ב"ק דע"ו ובר"ש ב"מ דנ"ו במשנ' שם ועוד ראי' דאם נאמר דין הואיל אף לענין ממון א"כ מאי קאמר הש"ס בקידושין דף נ"ב דייקא נמי דקתני המקדש בחלקו כו' ע"ש ברש"י דלמא מש"ה קתני המקדש בחלקו ולא המקדש בקדשי' קלים דבקדשי' מחיים הוי קידושין משום הואיל ואי בעי מתשיל עליו לדעת התוס' הנ"ל שבפ' א"ע משא"כ לאחר שחיטה אף שמבואר בש"ס נדרים ד' ע"ח דאף לאחר שחיטה מועיל שאלה וע"ש בר"ן ורא"ש וכ"ה בש"ס ב"ב דק"כ וע"ש בפירשב"ם מ"מ אם נשחט ונזרק כהלכתו ליתא בשאל' כמ"ש התוס' בכריתות ד' י"ג ע"ב וע"ש בס' בה"ז ובס' מים קדושי' ובנה"מ בח"מ בפתיח' לסי' ר' ובלא"ה לא שייך לומר כאן אחר שחיטה אי בעי מתשיל עניו דאי מתשיל בלא"ה אינה מקודשת דא"כ הו"ל חולין שנשחטו בעזרה ולתנא דידן אינה מקודשת כמבואר במשנה דף נ"ו ועוד דהא התוס' בב"ק ד' י"ב כתבו דהך דמקדש בחלקו מיירי דוקא בכהן שקידש בחלקו ולא בבעלים שקידשו בבשר שלמים ובכהן ליתא בשאלה דהא לאו דידי' הי' ועכ"פ י"ל דמש"ה קתני המקדש בחלקו ומאי דוקא נמי דקאמר בש"ס וגם מאי פריך הש"ס בזבחים דף קי"ד לענין מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שנו וכן בחולין ריש דמ"א דפריך ואי אין אדם אוסר דשא"ש מאי איריא חטאת העוף וכן בתמור' דף ל' גבי אתנן ומחיר כלב במוקדשין והא לאו ממונא היא וכן בסנהדרין דקי"ב דפריך ואמאי ימותו וע"ש וכן בב"ב דקכ"ג דפריך מוקדשין לאו דידי' היא ואמאי לא משני בכל הנך דדידי' היא מטעם הואיל אי בעי מתשיל לפי שטת התוס' ומיירי בלא אתי ליד גזבר וכן תניא סתמא בפסחים דפ"ט ע"ב המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וע"ש בש"ס ולא אמרינן דיכול למוכרם משום הואיל וגם דא"כ למה הקשו התוס' בפא"ע מדברי הש"ס שם לענין מצות מעשר שני דאינו יוצא בה לר"מ ונימא הואיל אי בעי מתשיל או פריק ע"ש ואמאי לא הקשו אגופ' דמתני' דקידושין אדברי ר"מ בעצמם דבמעשר שני לא קידש משום דמעשר ממון גבוה כדאית' שם בש"ס ואמאי נימא דשלו היא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל או פריק א"ו דלענין שיהי' שלו ממש או ברשותו ממש למכור או להקדיש או לקדש בו אשה או לאוסר' וכן לשאר דברים לא אמרינן הואיל כלל משום דלענין ממון לא אמרי' הואיל רק לענין איסור והיתר כמו לענין איסור בל יראה או לענין איסור אפי' ביו"ט וכדומה ולא לענין ממון וזה ברור לדעתי בלי ספק. והנה רו"מ כ' להשיב על דברי הרב הנ"ל מטעם אחר והיא די"ל דדוק' גבי חמץ מועיל סבר' דהואיל משום דבחמץ עובר אף בגורם לממון אף דבעלמ' לאו כממון דמי מש"ה ע"י הואיל מחשב עכ"פ גורם לממון משא"כ בעלמ' ואף שהתוס' כתבו גם לענין מצה דיועיל סבר' דהואיל אף דבעינן מצתכם מ"מ י"ל דלא מהני סבר' דהואיל רק לענין דיהי' נחשב כשלו אבל לענין שיהי' נחשב ברשותו לא מהני סבר' דהואיל ולענין מצה אף דאינו ברשותו כיון דעכ"פ שלו היא ע"י הואיל מש"ה יוצא בה וראי' ממ"ש הרשב"א בחי' דיוצ' בלולב של איסורי הנאה משום דאיסורי הנאה נמי מקרי לכם אף דע"כ אה"נ מקרי אינו ברשותו וכמבואר בש"ס שני דברים אינו ברשותו של אדם חמץ בפסח וש"מ דאה"נ לאו ברשותו הם ואעפ"כ יוצא עכ"ד רו"מ. והנה סברתו לחלק בין חמץ דגורם לממון כממון שם משא"כ בעלמ' הנה סבר' זו אמורה עם הספר בתשו' שאגת ארי' לענין טובת הנאה ממון כמדומ' לי שהיא בשאל' ראשונ' בדין חמץ וכבר עברו יותר מי"א שנה שאין הס' מצוי בכאן אבל כן היא כפי העולה על זכרוני (א)**(הג"ה מבן המחבר וכן כתב הפני יהושע בסוגי' דהואיל.)** אמנם מדברי התוס' בקושיתם לענין מצה נראה שלענין הואיל אין לחלק ומה שדחה רו"מ די"ל אף דהוי שלו ע"י הואיל מ"מ לא מקרי ברשותו ע"י הואיל בזה לא צדקו דבריו וצדקו בזה דברי הרב הג' הנ"ל דיותר מסתבר לעשות את שאינו ברשותו כברשותו ממה שנעש' את שאינו שלו כשלו והיא ברור בסבר' ישרה גם מ"ש רו"מ דלכם הוי אף שאינו ברשותו כיון ששלו היא והבי' ראי' מדברי הרשב"א בחי' דאה"נ מקרי שלכם אף שודאי אינו ברשותו מקרי כמבואר בש"ס לענין חמץ רואה אני שרו"מ נמשך בזה אחר דברי הקצוה"ח שכ"כ בפשיטות בסי' ת"ה וכן האריך רו"מ בזה אח"כ והבי' כן בשם הקצוה"ח הנ"ל אבל באמת שהקצה"ח אמ"כ לא דק בזה ואישתמיט לי' דברי רש"י פ"ק דפסחים דף ואו שכ' ד"ה דלאו ברשותו היא אינו שלו ע"כ וכצ"ל ע"כ לפי דעת הרבה קדמונים דעובר בב"י בחמץ שלו אף שהיא ברשות אחרים א"כ לדברי הקצה"ח מאי ועשאו הכתוב כאלו ברשותו הא אף אם אינו ברשותו כל שהיא שלו עובר לדעת הפוסקים הנ"ל ובאמת לענין אה"נ אם מקרי שלו יש בזה מבוכה רבה בין הקדמונים ודעת הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו תשמ"ז דאה"נ לא מקרי שלכם דאין להם בעלים וע' בתשו' הרשב"א סי' תר"ב ודעת הריטב"א בחי' לסוכה דאה"נ מקרי שלכם ומ"ש רו"מ בשם חי' הרשב"א בסוכה גם בזה נמשך אחר דברי הקצוה"ח ולא כן היא שדעת הרשב"א להיפך וחי' סוכה הם חי' הריטב"א ומחלוקתן תלוי בפי' סוגית הש"ס סוכה דף ל"ה ומרש"י ותוס' שם נראה דסוברים כדעת הרשב"א ע"ש ומחלוקת זה היקבע להלכ' בש"ע סי' תרמ"ט ע"ש שדעת הב"י בש"ע סעיף ה' כדעת הריטב"א וע"ש במג"א ס"ק כ' ובפמ"ג סם אבל דעת הרמ"א בהג"ה שם סעיף ב' כדעת הרשב"א וע"ש אמנם כ"ז לענין שאר אה"נ אבל בחמץ בפסח ודאי אינו שלו כמפורש בש"ס וה"ט משום דכיון דאסור בהנא' ורחמנ' אמר נמי תשביתו ולשרפה קאי והכל מצווין עליו לשרפו כמבואר בש"ס ב"ק דף צ"ח ע"ב וכן בשור הנסקל מבואר בש"ס נמי דלאו שלו היא כדפריך בפשיטות בב"ק דע"א ע"ב ובכתובות דף ל"ד ע"א היא נמי מה"ט דרחמנ' אמר סקל יסקל השור ומצוה לסקלו ואסור לענות דינו ומש"ה לאו דמרי' היא וע' בתוס' סנהדרין דף פ' ובזבחים ר"פ התערובת ואכמ"ל ועכ"פ לומר דאה"נ מקרי שלו אלא שאינו ברשותו זה אינו כלל ונסתרו דברי רו"מ ומדי עיינתי בזה ראיתי שם בפמ"ג שמבי' קושי' בשם חכם א' דאמאי קאמר בש"ס ר"פ כ"ש ופליג' דר' אבהו ומנ"ל ודלמ' גם חזקי' סובר כר"א והא דאיצטרך בחמץ לא יאכל בצירי משום דאל"כ היינו אומרים דחמץ ע"כ מותר בהנאה מדעובר על ב"י והא שלך א"א רואה כי' והיינו אומרים דלאו גזה"כ היא ע"כ צריך למיכתב לא יאכל בצירי והא דעובר על ב"י ע"כ גזה"כ היא כדקאמר שני דברים אינן ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כו' ע"ש ולפע"ד לק"מ דאם נאמר דחזקי' סובר כר"א א"כ ל"ל לך דהא ממיל' נדע דבחמץ של אחרים אינו עובר בב"י דאל"כ לא יאכל בצירי ל"ל וקצרתי ונכון היא לפע"ד ואכמ"ל עוד בזה ובנדון שנחלקו הבעה"מ והרמב"ן פ"ד דב"ק בגזל ולא נתייאשו הבעלים והגזלן מרוצה להחזיר דבעה"מ סובר דיכול להקדיש משום דכיון דהגזלן רוצה להחזיר חזר הגזלה לדין פקדון ויכול להקדיש פקדון שביד חבירו והרמב"ן סובר דכיון דמתחל' בתורת גזלה בא לידו א"י להקדיש ובס' קצה"ח בסי' רי"א הקשה על הרמב"ן בסוגית הש"ס פ"ק דמציע' דאיבעי' התם הקדיש' בלא תקפה מהו וע"ש דתוס' ולדברי הרמב"ן קשה אף אם נאמר דאודי לי' מהו מפני הא אף אם רוצה להחזיר כל זמן שלא החזיר לאו ברשותו היא להקדיש ורו"מ האריך ליישב משום דבזה היא דמספק' לש"ס אם נאמר בזה הקדישו וקנינו באים כא' אף דבכל מילי זולת בגט שהיא בע"כ ל"א מתנתו וחצרו באים כא' כמ"ש הקצוה"ח בסי' ר' מ"מ בהקדש דסגי באמורה אמרי' הקדישו וקנינו באים כא' וזהו בעיית הש"ס אם אמרי' בזה הקדישו וקנינו באים כא' כמ"ש הרשב"א בחי' בב"ק דס"ט דמש"ה גנב וגזלן הקדישן הקדש לאחר יאוש אף דיאוש כדי לא קני משום דהוי יאוש ושינוי השם ואע"ג דשינוי השם לא הוי רק ע"י הקדש ואמאי חל ההקדש ותי' משום דהקדישו וקנינו באים כא' וזהו דמספק' להו לש"ס אם אמרינן הקדישו וקנינו באים כא' מש"ה חל ההקדש בהקדיש' בלא תקפה או דלמ' השת' מיהו לאו ברשותו ולא' הקדישו וקנינו באים כא' והאריך בזה מאוד ואני תמה עליו מאור שבא ליישב שטת הרמב"ן והיא מסיוע לשטת בעה"מ ובשלמ' לשטת בעה"מ שסובר דאם הגזלן רוצה להחזיר הגזל' יכול הנגזל להקריש אפשר ליישב סוגית הש"ס גם ע"ד שכ' רו"מ דהאיבעי' היא דהא קודם שהקדיש' עדיין לא נתרצ' הגזלן להחזיר' רק משום שנאמר דהקדוש' הו"ל כתקפה ואודי לי' ומש"ה מבעי' שפיר אם הקדש מועיל דנימ' דאף שמקודם ההקדש עדיין לא אודי ע"כ אף שבעת ההקדש אמרינן דאודי לא מהני ולא מידי דל"א הקדישו וקנינו באים כא' או דכיון דעכ"פ הקדש הו"ל כתקפה ואודי לי' וכיון שבעת הקדש אודי לי' אמרינן הקדישו וקנינו באים כא' והקדישו הקדש אבל לדעת הרמב"ן דאף אם הגזלן רוצה להחזיר הגזלה להנגזל מקודם שהקדיש אעפ"כ אין הנגזל יכול להקדיש קשה מה מבעי' לי' דהא אף נאמר דהקדישו וקנינו באים כא' הא אף אם אודו לי' קודם שהקדיש ורוצה לחזור א"י להקדיש. ואם כוונת רו"מ היא עפ"י מה שהקדים בטעם הרמב"ן דמש"ה אף שמרוצה הגזלן להחזיר לא הוי הקדש דכיון דהגזלה ברשות הגזלן קאי לענין חיוב אונסין ומש"ה אין הנגזל יכול להקדישו שאינו ברשותו רק ברשות הגזלן ולזאת אף אם הגזלן רוצה להחזיר אינו יוצא מרשותו בדיבור בעלמא לזאת מספקא להו להש"ס דאם נאמר דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי א"כ בזה שהקדישו הו"ל כאלו החזירו הגזלן ויכול להקדישו אף דאם נאמר דא"י להקדיש אכתי ברשות הגזלן קאי וזאת גופא באנו לחקור אם יכול להקדיש מ"מ בענין גיטו וידו באים כא' נמי הכי היא דאם נאמר דאינו גט אין לו יד ואפ"ה אמרי' דגיטו וידו באים כא' והגט גט ואית לי' יד ה"נ אמרי' בהקדש דהוי הקדש והוי חזרה להנגזל וברשות הנגזל קאי או דאין אומרים בהקדש הקדישו וקנינו באים כא' ומש"ה אין הקדש חל ופשיט הש"ס דל"א גבי הקדש הקדישו וקנינו באים כא' כמו דל"א בעלמא ששורו וחצרו באים כא' כמ"ש הקצוה"ח בסי' ר' ומזה הוציא הרמב"ן דינו בעלמא דאף אם הגזלן רוצה להחזיר והנגזל הקדישו לא מהני משום דל"א הקדישו וקנינו באים כא' אלא שאם כן כיון רו"מ יותר דברים תמוהים דא"כ לפי דמספקא להו לש"ס אם נאמר בהקדש הקדישו וקנינו באים כא' א"כ אף דלא אודי ולא נתרצה להחזיר נמי והי' יכול להקדיש מה"ט דקנינו והקדישו באים כא' ואמאי קאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים א"י הנגזל להקדיש משום שאינו ברשותו הא כיון שהקדישו ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לא יהא שהגזלן אינו מרוצה להחזיר מ"מ הגע בעצמך אם הנגזל הי' חוטף הגזלה מן הגזלן והקדישה ודאי דהוי הקדש כיון דשלו היא וברשותו היא וא"כ אם נאמר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי כאלו חטפה הנגזל מידו והקדישה ואף שע"ז גופא אנו דנין אם חל ההקדש לומר בזה אמירתו לגבוה מ"מ לפי ד' רו"מ י"ל בזה קנינו והקדישו באים כא' ואם רו"מ רוצה לומר דזה גופא מיבעיא להו בש"ס אם הלכה כר' יוחנן זה כבר תירץ בקצה"ח בסי' רי"א ומה חידש מעל' ע"כ דברי רו"מ תמוהים ועוד אני תמה על רו"מ דלשטתו קשיא דהא מסיק הש"ס כאן דלא הוי הקדש וע"כ דל"א הקדישו וקנינו באים כא' ומש"ה סובר הרמב"ן בעלמא דלא מהני ריצוי הגזלן והוא נמי מה"ט והא אנן קיי"ל יאוש כדי לא קני וע"כ צריך לתרץ הבריית' דהגנב והגזלן הקדישן הקדש כמו שמתרץ הש"ס ב"ק דס"ז משום יאוש ושינוי השם והק' הרשב"א שם דהא אם נאמר דא"י להקדיש אין כאן שינוי השם כלל ומתרץ הרשב"א משום דאמרי' הקדישו וקנינו באים כא' ומזה מבואר דאמרי' הקדישו וקנינו באים כא' א"ו דדברי רו"מ ליתניהו ולא שייך בזה לומר הקדשו וקנינו באים כא' גם תירץ הקצוה"ח שבסי' רי"א שכ' ליישב הסוגיא לשטת הרמב"ן דהש"ס מיפשט פשיט' להו דכמאן דאודי לי' ולא איבעי' להו רק אם מהני הקדישו מטעם שאינו ברשותו אם הלכה כר"י דאין יכול להקדיש מה שאינו ברשותו עד דפשטוהו מההיא דמסותא דאיפסק כר"י דא"י להקדיש מה שאינו ברשותו ע"ש בקצוה"ח דבריו אינם מתקבלים אצלי כלל דהא הך מסותא קרקע הוי כמבואר שם בש"ס ואמאי קאמר בש"ס דפשטוהו מדר"נ כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש ואמאי אינו יכול להוציא בדיינין כיון שכבר הודה דהא זה פשיט' להו לש"ס דהקדושה כמאן דאודי לי' וא"כ כיון שיכול להוציאו בדיינים קדוש בקרקע כמבואר שם בש"ס והיא תימה על שטת הקצה"ח למעיין וע"ש בחי' מהרש"א ומהר"מ שיף והנלע"ד ליישב סוגית הש"ס לד' הרמב"ן דהנה המהר"מ שיף הקשה על מאי דקאמר בש"ס א"ד השתא מיהא הא לא תקפה וכ' ואיש כי יקדיש כו' מה ביתו ברשות כו' לאפוקי האי דלאו ברשותי' והא אף אם נאמר דיכול להקדיש מה שאינו ברשותו מ"מ כיון דאם נאמר דהקדושה לא הוי כתקפה א"כ אינו שלו וא"י להקדיש מה שאינו שלו ונלע"ד דבאמת אף אם נאמר דלא הוי כתקפה מ"מ כיון ששנים אוחזין בה יש לנו להסתפק דלמא היא כולה של זה או של זה ואף דאנו דנין יחלקו זהו לענין ממון אבל לענין איסור הקדש יש לנו לומר דיהי' אסור לכ"ע מספק דשמא שלו היא ושפיר אקדיש ולהכי קאמר כיון דעכ"פ לא הוי כתקפה א"כ אנן פסקינן דאין לו במחצה השני' כלום א"כ אף ספק איסור אינו דאף אם באמת הכל שלו מ"מ כיון שעכ"פ א"י להוציא מחצה השני' בדיינים הו"ל אינו ברשותו ולא חל ההקדש וכמדומה לי שכיוצא בזה כ' בס' פ"י שם ואין ספרו לפני אמנם כן היא באם נאמר דהקדושה לא הוי כתקפה אבל אם הקדש הוי כתקפה ואמרי' דאודי לי' שפיר יכול להקדיש דהא יכול להוציא בדיינין וברשותו היא וא"ל דהא במטלטלין אף ביכול להוציא בדיינין לאו ברשותו וכמבואר לקמן בש"ס זהו רק מטעם כיון דרחמנא אוקמוהו ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין אף דגזלן לא הוי שומר דמה"ט כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה ולא כשעת הוצאה מן העולם כשאר שומרין ומשום דגזלן לא הוי שומר וחיובו חיוב אונסין הוא אשעת גזלה דאוקמי' רחמנא ברשותי' כמ"ש הרא"ש בב"ק דס"ה וכיון שכן ברשותו דגזלן קאי ולא ברשותי' דנגזל וכמבואר בש"ס ב"ק דף נ"ו ריש ע"ב פשיט' כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי וע"ש בתוס' סד"ה פשיט' ומש"ה סובר הרמב"ן דכיון שזה תלוי בענין חיוב אונסין א"כ אף שמרוצה הגזלן להשיב הגזלה כל כמה שלא החזיר פשיט' דחיוב אונסין שלו לא פקע כמ"ש המרדכי פ' החובל הובא בהג"ה רמ"א סס"י ק"כ במי שהי' לו מלוה ביד חבירו ואח"כ אמר יהי' בידך למחצית שכר דחייב באונסין כמו בתחלה דלא פקע אחריותו מכח דיבור בעלמא והביא ראי' מקרע כסות בדאתי לידו בתורת שמירה וע' בקצה"ח סי' רמ"ו ומכש"כ בגזלן דהשבה בעי למיעבד וע' בש"ס ב"ק דקי"ח ובראשונים שם משא"כ בשומר דאינו מתחייב בהשבה וע' בקצוה"ח סי' פ"א סק"ד ובסי' קצ"ח סק"ה ובסי' ש' סק"א מש"ה שפיר דעת הרמב"ן דבגזלה כיון דלא נפיק מחיוב אונסין אף כשרוצה להחזיר כל זמן שלא החזירו מש"ה קיימא ברשותו דגזלן וא"י הנגזל להקדישו וזה נרא' כוונת מהרי"ל בתשו' סי' ע"ד ובחנם תמה עליו בס' אבני מלואים בסי' כ"ח סקי"ג והנה הנך איבעיות דתקפה א' בפנינו והקדישה בלא תקפה ודאי דאמתני' קאי דשניהם אדוקין בה וכמדומה לי שכ"כ בס' פ"י ופשיט ולקמן בש"ס מוקי למתני' דתפיסי בכרכשתא ולא בגוף הטלית והנה הא ודאי דהא דאוקמוהו רחמנא להגזלה ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין ושאר מילי דוקא בשעשה בה הגזלן מעשה קנין משיכה או הגבהה וכדומה ועי' במשנה ב"ק דע"ט ובכתובות דף ל"א וברש"י ב"מ דף מ"א ע"א ד"ה הא לא משכה וע"ש בתוס' וברש"י ותוס' חולין דף מ' ובש"ס גיטין סוף דנ"ב ובטוש"ע סי' שמ"ח ושאר דוכתי טובי וא"כ ודאי דאחד שבא לגזול חפץ מחבירו ולא תפס כל החפץ בידו רק דתפס בכרכשתא ודאי דאינו קנין להתחייב באונסין וא"כ לאו ברשות הגזלן היא כלל וע' בש"ס ב"מ דף ט' ע"א דהא דר"א בדותא היא וע' בש"ך ח"מ סי' קצ"ה סק"ו ובסי' רע"א סק"ב וא"כ לק"מ על הרמב"ן דשפיר איבעי' בש"ס הקדישה בלא תקפה מהו דאם נאמר דהקדיש הוי כתקפה ואודי לי' אף דבעלמא אכתי ברשות הגזלן קאי וא"י הנגזל להקדיש מ"מ כאן דלא תפס רק בכרכשתא א"כ לאו ברשות הגזלן היא כלל וכנ"ל אבל אם הקדישה לא הוי כתקפה ולא אודי ליי א"כ אינו יכול להוציא בדיינים והוי אינו ברשותו ומש"ה אינו קדוש והא דפריך הש"ס להס"ד דהמסותא מטלטלין היא ופשטוהו אדר"נ דכל ממון שא"י להוציא בדיינים והקדישו אינו קדוש הא יכול להוציא כו' קדוש והאר"י גזל ולא נתייאשו ומאי פריך הא בכה"ג שלא עשה הגזלן מעשה תפיס בה לגמרי קנין קדוש הא צ"ל דאלישנ' היא דקשיא לי' דאמר דכל ממון שא"י להוציאו כו' דמשמע בכל ענין אף שהגזלן תופס בהן כדמשמע לישנא להוציא ואף בזה אם יכול להוציא קדוש היא ומש"ה פריך שפיר ותירץ דבמסותא מקרקע עסקינן ואכה"ג איתאמרה מימרא דר"נ כנלע"ד ליישב שיטת הרמב"ן.

והנה רו"מ כ' ליישב ק' התוס' בב"ק דס"ז אהא דמשני הש"ס דמש"ה הגנב והגזלן הקדישן הקדש משום דהוי יאוש ושינוי השם דמעיקר' חולין והשתא הקדש והק' התוס' הא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה וכ' רו"מ ליישב ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל שכ' דהא דיכול להקדישו אע"ג דקודם ההקדש עדיין לא הי' שינוי השם מ"מ אמרי' דהקדישו וקנינו באים כא' ולזה כ' רו"מ דאין הגזלן יכול לישאל על הקדשו דהא דמהני שאלה בהקדש היא דוקא היכא דע"פ דבורו לבד נעשה הקדש משא"כ היכא דהקדש עצמו קונה הדבר מן ההפקר ע"י כחו המעורב בו שוב אינו מועיל שאלה על דיבורו דהרי אין דיבורו לבד עושה הקדש רק גם זכות הקדש וכיון דכח ההקדש אינו יכול לעקור שוב לא יועיל שאלתו עכ"ד רו"מ ודבריו תמוהים בתרתי חדא דאף אם נאמר דגם כח ההקדש מעורב מדוע לא השאלה על דיבורו וממיל' כח ההקדש בטל דהא זולת דבורו לא חל ההקדש וכיון שנשאל על דיבורו הוי כלא הקדיש ואינו הקדש והרי קיי"ל דיש שאלה בהוקם אף דהוקם אינו יכול להיות בלתי נדר האשה ואעפ"כ מועיל שאלה על ההוקם של הבעל ואף דשם צריך הבעל להפר אח"כ היינו דשם אף אם לא הקים הבעל כלל עכ"פ צריך הפרה לנדר האשה לבד אבל כאן כיון דנשאל על דיבורו ממילא בטל ההקדש שנית דעיקר דבריו שכתב דכאן ההקדש זוכה מן ההפקר ע"י גרמתו זה ליתא כלל כיון דאמרי' דקניתו והקדישו באים כא' אמרי' דגם הגזלן קנאה בזה השינוי כמבואר שם בחה"ר וע' בס' קצה"ח סי' שנ"ג סק"א ובסי' שס"ב סק"א ובס' אבני מלואים סי' כ"ח סק"ד ע"ש שהביא כן להדיא בשם חי' הריטב"א וא"כ כל דברי רו"מ בתירוצו תמוהים אמנם הנלע"ד ליישב ק' התוס' הנ"ל עפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"ב סי' ב' וז"ל ומה שהקש' לך על פיר"י ז"ל שפי' דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מה קשיא לי' למר אפי' נדר להביא קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו וההיא דב"ק פ"ד דל"ו ע"ב לא באו לידו עדיין הלכך זכו בו עניים וכו' ע"ש ומבואר מזה דאף דנדר הקדש יש לו התרה הייני במה שכבר הי' תחת ידו אבל לא בנה שלא הי' ת"י מקודם שהקדיש וכ"כ הש"ך יו"ד סי' רנ"ח סקי"ח ליישב דאמאי לא תירצו כל הראשונים שם בב"ק דמש"ה הוצרך רב יוסף לומר אנן יד עניים אנן משום דאל"כ אף דאמירתו לגבוה כל הי' אפשר להתיר ע"י שאלה וכ' הש"ך וז"ל י"ל דהתם כיון שאותו סלע לא הי' ברשותו אפי' לא הוי אנן ידי עניים לא הי' יכול להתיר וכו' וע"ש בש"ך שכתב שזה ג"כ כוונת הרא"ש שדעת השואל להקשות קושיא הנ"ל ותירץ כן כן הוא כוונת הש"ך למעיין שם ובחנם תמה עליו בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קנ"ד וגם תמהני על הנו"ב שם שלא הביא ד' התוס' בפסחים דף מ"ו ד"ה הואיל ועכ"פ מבואר דמש"ה בהקדיש חוב אינו בשאלה משום שלא בא עדיין לידו והרי חוב גם מקודם שהקדיש מקרי שלו אלא דהוי אינו ברשותו כמבואר מלשון הרי"ף בב"ק פ"ד וע"ש במלחמות והדברים ארוכים ואכמ"ל ואפ"ה אינו מועיל שאלה כיון שאף קודם שהקדיש לא הי' עדיין ברשותו מכ"ש בגזלן שהקדיש לאחר יאוש דמקודם שהקדיש לא הי' שלו רק שהקדישו הקדש מטעם קניתו והקדישו באים כא' כמ"ש הרשב"א ודאי דאין מועיל שאלה ומסולק ק' התוספות הנ"ל הן אמת שעלה בדעתי לפרש פי' אחר בדברי הרא"ש בתשו' הנ"ל ולומר דמש"ה סובר דשם אינו מועיל שאלה משום שלא בא הממון לרשות הנודר והיא ברשות המתחייב הו"ל המתחייב כמו גבאי והוי כהגיע ליד גבאי דאינו מועיל שאלה וכעין זה סובר הרמב"ן במלחמות שם לפרש בדעת הר"ח שכתב דאינו יכול לשנותו דהוי כבא ליד גבאי דפירושו היא דהמתחייב נעשה גבאי ולא רב יוסף ע"ש במלחמות כן נמי יש לפרש כוונת הרא"ש הנ"ל לענין שאלה דמש"ה הצריך הרי"ף לפרש דהא דקאמר רב יוסף אנן יד עניים הוא משום שאינו ברשותו משום דלענין שאלה לא נ"מ דאם נאמר דמועיל ההקדש שוב אינו מועיל שאלה כיון שהיא ברשות המתחייב ונעשה גבאי עליו וכן יש להעמיס לכאור' בלשון הש"ך אמנם האמת היא שמלשון הרא"ש שכ' וההיא דב"ק לא באו לידו עדיין מבואר כמ"ש תחלה בכוונתו וקצרתי אמנם כ"ז לפי מה שמפרש הש"ך בתחלה דברי הרא"ש הנ"ל אבל לפמ"ש בסיף ס"ק הנ"ל ואפי' אם נפשך לומר שזה דוחק בלשון הרא"ש מ"מ הא בשנויא קמא כתב לא בא לידו עדיין משמע להדי' דא"י להתיר ע"ש ונרא' דלפי"ז מפ' דברי הרא"ש כפשטן שהשואל הקשה לו דאמאי באמת אינו מועיל שם שאלה אף דאנן ידענים וע"ז השיב הרא"ש דהטעם משום שלא בא לידו עדיין ולפ"ז דוקא התם שאנן יד עניים והוי כאלו אתי ליד הגבאי בזה מועיל מה שלא הי' בידו מעולם ואין מועיל שאלה אבל בלא אתי ליד הגבאי אפשר לומר דמועיל שאלה בכל ענין אבל באמת א"א לפרש כן בכוונת הרא"ש שא"כ נאמר דסובר בפשיטות לכל התרוצים דבאתי לידו והקדישו ומסרו ליד הגבאי מועיל שאלה וכ"כ הנו"ב שם באמת לדעת הרא"ש א"כ יהי' ק' על הטור שכ' שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו ע"ש בסי' ת"ח ומבואר דאם הוציא מתחת ידו אינו מועיל שאלה והיא נגד דעת אביו ובנו"ב דחק שם להוציא דברי הטור מפשטן ולפרש בכוונתו דכ"ז שלא יצא מת"י היינו ליד העניים ולא ליד הגבאי והדוחק מבואר. ועוד הוכיח בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' ט"ו מדברי הטח"מ סי' קכ"ה וסי' רמ"ג דאף בהולך מנה לפלוני לא מהני שאלה כיון שהוציא מתחת ידו כ"ש בבא ליד גזבר וע' בקצוה"ח סי' קכ"ה וסי' רמ"ג שנרא' שלא הי' לפניו גוף תשו' הנ"ל ועכצ"ל כמ"ש למעל' ומתבאר מזה דין חדש ומיושב ק' התוס' הנ"ל כנ"ל יעיין בס' מחנה אפרים ה' צדקה סי' ג' כ' כדברי הקצוה"ח סי' קכ"ה ואכמ"ל ונחזור לנ"ד הנה כבר בארנו שאין להתיר למכור ולומר דברשותו קאי למכרו מטעם הואיל אמנם בגוף הענין ראיתי בתומים בדיני תפיסה כתב וז"ל כי חפץ שתופס ואין לו טענה בגוף החפץ כל היכי דאית' ברשות מרא קמא קאי וכיון דמוד' שהיא של חבירו רק תופסו למשכון הרי חבירו יכול להקדישו ואין זה בגדר גזל ולא נתייאשו הבעלים דה"ז מוד' לו בו ואין לו עליו רק תפיס' א"כ הרי חבירו יכול להקדישו וכל היכא דאית' ברשות חבירו קאי כו' עכ"ל באות שנרשם סי' ק"ח עד סי' קי"ג ע"ש והנה התומים לא אתי עלה מטעם הואיל רק מסברא אומר כן דכיון דלא חטפו רק למשכון לא מקרי אינו ברשותו ויכול להקדישו וממילא דיכול למכרו וה"ז פתח תקוה בנ"ד אמנם הדברים אין מתקבלים דהא דגזלה מקרי אינו ברשותו של הנגזל היא ודאי מטעמם דכיון דאוקמי' רחמנ' ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין אף שלא קיבל עליו שמיר' וע"כ דרחמנ' אוקמי' ברשותו לכל מילי כמ"ש למעל' וכמו שמבואר בש"ס ב"ק דנ"ו ריש ע"ב ובתוס' שם ד"ה פשיט' וע"ש משא"כ בשואל אף דחייב באונסין זהו מחמת שקיבל שמיר' ע"ע וירדה התור' לסוף דעתו שמשעבד עצמו ככל הכתוב בפרשה כמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב. אבל לא אוקמי' רחמנ' ברשותי' ומש"ה המשאיל יכול להקדיש כמבואר בטוש"ע א"ח סי' רמ"ו לענין הפקר וע' בקצוה"ח סי' רי"א סק"ב ובסי' רנ"ח אבל בגזלן דלא קיבל ע"ע שמיר' ואפ"ה חייבי' רחמנ' באונסין והיינו משום דאוקמי' ברשותי' ומש"ה קם ברשותי' לכל מילי כמ"ש התוס' בפ' הכונס הנ"ל (וצע"ק לפ"ז בש"ס סנהדרין דע"ב ע"א עש"ה וי"ל וע"ש בסנהדרין בבעה"מ ובמלחמות) וכיון שכן א"כ בתפס משכון שלא ברשות דג"כ חייב באונסין כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ססק"ט ומטעם דהוי גזלן א"כ אוקמי' רחמנ' ברשותו לכל מילי ולאו ברשות הנגזל היא להקדישו ולמכרו. אמנם בעיקר הדבר אם משכנו שלא ברשות אי הוי גזלן להתחייב באונסין לכאור' לאו דבר ברור היא. והנה הש"ך שם מיפשט פשיט' לי' שדעת הרמב"ם היא דחייב באונסין דגזלן היא מדכ' בפ"ג מה' מלוה במשכנו שלא ברשות אבד או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון אבל בס' קצה"ח שם חולק על הש"ך וכ' שאדרבא דעת הרמב"ם להיפך כמבואר שם בה"ה דאינו לא גנב ולא גזלן וחובו הוא דמפסיד משום דע"ד כן נטלו שיפסיד חובו אם יופסד המשכון אף באונס ע"ש ובס' נה"מ חולק על הקצוה"ח דמסוף דברי ס"ה שם מבואר להיפך שכ' דמש"ס דמכות מבואר דגזלן הוא ע"ש ובעה"מ קצה"ח חזר וחיזק בקו' מש"נ דבריו שבקצה"ח דאף שכ' ה"ה שמסוגי' דמכות מבואר כשיטת הראב"ד מ"מ הא כ' דהרמב"ם ע"כ הי' לו גירסא אחרת בש"ס ולהך גירסא סובר הרמב"ם דאין בזה משום גזלן ועכצ"ל לדעת הרמב"ם שכ' לוקה וא"כ א"א להוציא ממון נגד דעת הרמב"ם ע"ש ונשתוממתי על המרא' דלפי דברי ה"ה בשיטת הרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם סובר דמשכנו שלא ברשות אינו גזלן להתחייב באונסין והראב"ד סובר דהוי גזלן וחייב באונסין א"כ שניהם החליפו שיטתם דהא בספ"ג מה' גזלה פ' הרמב"ם וז"ל החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן אעפ"י שהוא חייב לו ואצ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן כו' ע"ש והראב"ד השיג עליו וכ' א"א לא מיחוורא הא מלתא ע"ש בהשגות וסיום דבריו אבל משום פיסול גזלנות לא מהפכינן לי' ע"ש. והנה דעת הראב"ד אפשר ליישב דסובר דאף דהוי גזלן להתחייב באונסין מ"מ לא נעש' גזלן שיהי' פסול לעדות ולשבוע' וכ"כ המגדול עוז שם בד' הרמב"ם וכן י"ל באמת בדעת הראב"ד וע' בש"ך ח"מ סי' שנ"ט סק"ה. אבל דברי הרמב"ם קשי' דל"מ לדעת המ"ע בדעתו שמ"ש בה' גזלה דהוי גזלן היא לענין להתחייב באונסין שודאי דבריו סותרים אלא אף למה שהבינו הראב"ד וה"ה בדעת הרמב"ם שסובר דהו"ל גזלן ופסול מכ"ש דחייב באונסין. ועוד דהרי דעיקר הדינים שבפ"ג מגזלה הנ"ל איתאמרו לענין חיוב אונסין כמבואר שם וא"כ קשה כנ"ל ועמדתי משתומם עד שמצאתי בס' מח"א בהגהותיו להרמב"ם פ"ג ממלוה שנרא' שהרגיש בזה וכ' יושב שם ולא זכיתי להבין דבריו כלל. אמנם לולא דברי ה"ה הייתי אומר שודאי דעת הרמב"ם דהוי גזלן וחייב באונסין כמ"ש בפ"ג בה' גזלה והא שכ' בה' מלוה שלוקה היינו אף שחייב בתשלומין מ"מ ס"ל להרמב"ם דתשלומין אינו פוטר ממלקות אלא היכא שהתשלומין במקום קיום העשה כמו בגזלה דהעש' היא והשיב את הגזלה ודרשינן אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי וא"כ כשאין הגזלה בעין לא מתקיים ההשבה בדמים דמה לי גוף הגזלה או דמי' ודוקא אם הגזלה בעין לא מתקיים ההשבה בדמים אבל כשאינה מתקיים ההשבה בדמים כמו שדרשו חז"ל לענין שינוי קונה בפ' מרובה ובפ"ק דתמורה וכיוצא בזה מצינו בש"ס בגיטין דע"ה ע"א ע"ש וכ"כ בתה"ד סי' שי"א ומש"ה שפיר קאמר בש"ס במכות דבגזלה לא משכחת קיימו ולא ולא קיימו ובטלו ולא בטלו דכיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם והיינו דעדיין מקיים העשה ע"י תשלומין וכ"ה בריטב"א שם וז"ל אלא ה"ק דכיון דחייב בתשלומין כששורפו לא חשיב ביטול עשה להלקותו ותשלומין כמותו לענין זה וכן פי' רבינו ז"ל והתוס' וכו' ע"ש נרא' כוונתו ע"ד שכתבנו אבל במשכנו שלא ברשות דהעשה היא השיב תשיב והיינו השבות הרבה דמחזיר בכל פעם כל יום ביום וכל לילה בלילה וכמו שהפרש"י ז"ל בפ"ק דתמורה דף ואו ע"א ע"ש ואין העשה שיחזיר המשכון לחבירו כשיפרע לו החוב אלא שהמצוה היא שבשעה שחייב לו החוב אעפ"כ מחויב להחזיר לו כל יום ביום ולילה בלילה וזהו כשהמשכון קיים יכול לקיים העש' אבל כשנאבד או נשרף המשכון הנה כיון שחייב באונסין נפקע חובו נגד המשכון ואינו חייב לו עוד וא"א לו לקיים במשכון מצות השב תשוב ע"כ לא מהני בזה מה שניתן לתשלומין ולוקה ואף שלפי גירס' לפנינו שם במכות אמרו והרי גזל כו' והרי משכון כו' ואתרווייהו משני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. הרמב"ם ע"כ לא גריס כן דאל"כ בלא"ה יהי' פסקו נגד הש"ס וכמ"ש ה"ה דהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת שם ועכ"פ דברי הרמב"ם מאושרים ומיושרים בלי שום סתירה ובלי שום דוחק. ולפע"ד כוונתי ב"ה האמת בד' הרמב"ם והנה לפי הנ"ל גם הרמב"ם סובר דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וכמ"ש בפ"י בה' גזילה והמעיין בדברי ה"ה יראה שאפשר לפרש בדבריו שאולי כוון למ"ש ואף אם נאמר לפרש דברי ה"ה כפשטן דד' הרמב"ם דלא הוי גזלן מ"מ עכ"פ דעת הראב"ד מפרש בהשגות פ"ג ממלוה שחייב באונסין ומשום דהוי גזלן כמ"ש ה"ה לדעתו שם. וה"ה שם כ' שכ"ה דעת הרמ"ה. והנה דברי הרמ"ה מובא בחידושי הריטב"א במכות שם וז"ל פי' הרמ"ה ז"ל כיון דגבר' בר תשלומין הוא כו' אלא ודאי דכיון דחייב בתשלומין דחבל שלא כדין הו"ל מאותה שעה כגזלן שמשלם כשעת הגזילה כל היכ' דאיתבר ממיל' ע"כ. וכיון דדעת הראב"ד והרמ"ה מפורשים דהוי גזלן וחייב באונסין כדין גזלן. ודעת הרמב"ם גם כן לפע"ד כן כמו שכתב פרק ג' מגזילה. וכן סתם בש"ע ח"מ סי' שנ"ט סעיף ו' ועיין שם בש"ך ודאי דהכי נקטינן וכדעת הש"ך בסי' ע"ב ודלא כקצוה"ח (א) **(הג"ה מבן המחבר א) וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"א סי' קנ"ב שזה פשוט דכן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד וכמו שכתב הש"ך)**. וא"כ ודאי דאין יכול להקדיש ולמכור וכנ"ל. והנה רו"מ הביא בשם רב א' שנתן עצה שיקנה הבהמ' לא"י ע"י סעסי' בדיניהם ורו"מ פקפק בזה ע"פ ד' המרדכי בשבת הובא בקצוה"ח סי' ר"א דלא מהני קנין סטומת' בדשלבל"ע מחמת שאין לו מקום קנין ע"פ הדין אינו מועיל בזה מנהג וכ' רו"מ דה"ה בדבר שא"ב ואין זה הכרח דהא הנה"מ בסי' ר"א הק' על הרש"ל בתשו' שסובר דמועיל קנין באורנדא אף שהוא דשלבל"ע משום המנהג ודמי לסטומת' דסותר לדברי המרדכי הנ"ל וכ' הנה"מ משום דשם דינא דמלכות' הוא עדיף וא"כ ממיל' בקנין סעסי' דמהני מכח דד"מ מהני לדעת הרש"ל. אמנם באמת אני תמה על האחרונים הנ"ל שלא הרגישו שבתשו' הרא"ש כלל י"ג סי' כ' מבואר להיפך מדברי המרדכי הנ"ל ע"ש גבי חכירות הקהל דאף דאין קנין נתפס בו מן הדין משום דהוי דשלבל"ע ודבר שא"ב מ"מ נתפס בו הקנין מכח המנהג. והביא הך דסטומת' קני' וע"ש ומש"ה אתין דברי הרש"ל כפשטן דסובר כדעת הרא"ש. ומ"ש הרב הג' ראבד"ק בראד דאף לדעת הרש"ל אינו מועיל להקנות בזה משום דאף לדעתו דמהני מנהג להקנות אף דשלבל"ע אינו קונה רק בעת שבא לעולם א"כ ממיל' לא נפקע בזה קדושת בכורה עכ"ד ובאמת אין זה דבר פשוט וע' בס' מקור חיים על ה"פ בסי' ת"ן שבזה נחלקו הט"ז והמג"א בענין אורנדית והרחיים שלדעת הט"ז אף שקנין נתפס באורנד' מצד דד"מ ומצד המנהג מ"מ כיון שהוא דשלבל"ע אין הקנין חל עד שבא לעולם. ומשום הכי לא מהני תקנה למכור הרחיים קודם הפסח ולדעת המג"א קונה אף קודם שבא לעולם והאחרונים הסכימו לדעת המג"א וע"ש. אמנם בעיקר הדין אם קני' שע"י דד"מ מועיל להפקיע קדושת בכורה כבר נחלקו בזה האחרונים והאריכו בזה מאוד בתשובותיהם וקצת מהם שאמרו שמועיל כתבו שמצאו להם סעד בתשו' רמ"א סי' פ"ז. והמעיין בתשו' רמ"א שם יראה דאין משם ראי' כלל וגם האמת הוא שהאחרונים לא ראו שכבר דברו בזה הקדמונים ובתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה מפרש דאינו מועיל וגם בתשו' הר"ן סי' מ' מבואר שנחלקו בזה החכמים שבדורו והר"ן עצמו לא הכריע מכ"ש בנ"ד דודאי מיגרע גרע אחר שהוא דשא"ב ואין קנין מועיל בו מה"ת בשום צד ע"כ אין להקל בקנין כזה להפקיע קדושת בכורה

תוכן העניינים

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה