אור ברסלב

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר

תשובה קפא

תשובה קפ

סקאלא יום ב' י"ט שבט תר"ח לפ"ק

תרווייהו רבנן הודם כזיית רענן ה"ה כבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי כש"ת מ' פנחס אבדק' קיטב וכבוד הרב המופלג בתור' וירא' כש"ת מו"ה יעקב משה נ"י מ"צ דק' הנ"ל ה' עליהם יחי'

מכתבם קבלתי וע"ד שאלתם וז"ל בבכור שנסתרס והתירו אותו ע"פ ד"ת והכהן שחשש שמא יטרוף בבדיק' ויפסיד הכל קדם ומכר העור לנכרי מחיים וקיבל ממנו קצת מעות לאדראף ועשה עמו האנט שלאק כדרך התגר גם הבכור הי' בחצרו של הנכרי בעת המכיר' ואח"ז לקח הכהן אותו לחצרו בו ביום ושחטו ונטרף ע"י סירכ' שנסרך הריאה לשומן הלב ואחר מיעוך הנהוג בצבץ במקום הסירכ' אם מותר להניח הנכרי לקבל העור מבית הכהן ולקבל ממנו מותר המעות וכו' ע"כ תורף שאלתם:

תשובה הנה הא ודאי שבעת המכיר' כבר הי' טרפה דהא אין סירכה פחות' מג' ימים ומ"ש כ"ת וז"ל וגם יש לצרף בזה ד' הרמ"א בסי' פ"א ס"ב שמתיר החלב תוך ג' ימים בטריפות שע"י סירכ' משום ס"ס ע"פ סברת משמרת הבית די"ל שעד סמוך לשחיט' היתה דקה ולא הית' ראוי' להתחזק עם קרום הריאה וסמיך לשחיט' נתעבה אף שרבו החולקים סניף איכא עכ"ל כ"ת ודבריהם תמוהים מאד דהא ע"כ הרשב"א לשטתו דפ' כשטת התוס' דיש סירכ' בלא נקב רק דטעם טריפות שלא כסדרן מטעם שסופו להתפרק ולינקב ומש"ה יפה כ' הרשב"א דבסירכ' י"ל דלא נעשה סירכ' גמורה עד סמוך לשחיטה ואף שבש"ס אמרו הוגלד פי המכה כידוע שג' ימים קודם שחיטה הא סירכא אינה באה מחמת מכה כלל אבל לשטת רש"י וסייעתו דאין סרכא בלא נקב ודאי דסירכ' הוי בכלל הוגלד פי המכה דבידוע שג' ימים קודם השחיט' וכ"כ בספר כו"פ סי' פ"א סק"ה אלא שכ' שמש"ה כ' רמ"א שם להתיר בהפ"מ החלב שתוך ג"י משום דמיירי בסירכ' שהיא רק ס' טרפה א"כ שפיר הו"ל ס"ס שמא כשרה ואת"ל טרפה שמא כשטת התוס' ובפרט שהוא שטת רוב הקדמונים ומש"ה התיר החלב בהפ"מ וע"ש בפ"מ אבל בנ"ד שאחר שהסירו הסירכ' במיעוך נמצא נקב תחתי' א"כ ודאי הו"ל הוגלד פי המכה ומפ' בש"ס דאין פחות מגימל ימים ועלה בדעתי לצדד מקום היתר דנהי דהא ודאי בנ"ד שהסירו הסירכ' ע"י מיעוך ונקב תחתי' מיגרע גרע וטריפה לכל השיטות כמבואר בתב"ש סי' ל"ט סקנ"ז עש"ה מ"מ הרי חזינן דסמכי' להתיר בסירכא העוברת ע"י מיעוך מטעם שכ' הרא"ש דסירכא העוברת עי"מ אינה רק הפשטת ליחה דסרכ' גמור' לא תתמעך לעולם א"כ אף דאם נמצא נקב תחתי' היא טרפה ודאית לכל השיטות היא ג"כ מה"ט כמ"ש בס' לבושי שרד שם ס"ק מ"ד אמ"ש שם בפנים וכ"ש היכא שהסירכ' עברה ע"י מיעוך ונמצא שבצבצ' תחתיו זה טרפה אפי' לרש"י וכ' שם וז"ל כ"כ התב"ש ס"ק י"ז והטעם כיון שמחזיקין להפשטת ליחה א"כ הוי כנקב בלי סירכא ע"כ וזהו לענין שהבהמ' הוא ודאי טרפה מכאן ולהבא. אבל לענין למפרע כיון שמחזיקין רק להפשטת ליחה והוי כנקב בלי סירכא א"כ יוכל להיות שנעשה סמוך לשחיטה כדין נקב בעלמא אבל באמת גם דברי הלב"ש אינו מדוקדק דהא ודאי אף כשאין אנו מוצאין ריעות' במקום הסירכ' מחזיקים להפשטת ליחה כשעברה עי"מ. אבל כשנמצא תחתיו או סמוך לה ריעות' אפי' ריעות' כ"ד לא מהני מיעוך והיינו ע"כ משום דהריעות' מורה שלאו הפשטת ליחה הוא רק סירכ' גמורה הוא מכ"ש היכא שנמצא נקב במקום הסירכ' או שביצבץ תחתיו דודאי אמרי' דהך סירכ' אף שעברה עי"מ לאו הפשטת ליחה הוא רק סירכ' גמורה הוא והא שכ' התב"ש דאם עברה הסירכ' עי"מ ונמצא שבצבץ תחתיו דטרפה אפי' לרש"י טעמו משום דכיון דעברה עי"מ אף שודאי סירכ' גמורה הוא כיון שנמצא נקב תחתיו מ"מ כיון שסירכ' נעשה היא שעוברת עי"מ לא מקרי סתימה מעלי' משום דסופה ליסתר וישאר הנקב פתוח. אבל ודאי דהו"ל הוגלד פי המכה דודאי נעשה ג"י קודם השחיט' ובר מן דין הא בגלילותינו אין ממעכין בסרכות רק קולפין אותם בנחת מעל הריאה. וכבר צווחו במנהג הזה רק שיסוד המנהג ע"פ ההיתר מהגאון מוהר"ס מסטנאב מחמת מעשה דרינוס כיון שנקלף בנחת מעל הריאה אנו אומרים שהי' קרום פרוס על הריאה ומהקרום ההוא נסתבך למקום אחר ואם קולפין הקרום ומבצבץ תחתיו הרי מורה שקרום מחמת מכה הוא והו"ל הוגלד פי המכה שבידוע שג' ימים קודם השחיט' הוא וזה ברור בלי פקפוק וכיון שנתברר שבעת מכירת העור להנכרי ודאי הי' טרפה א"כ מכר דבר האסור בהנאה דהא קי"ל בש"ע סי' ש"ז דשחטו ונמצא טרפה העור עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה. וראיתי לכ"ת שכ' לצרף לקולא ד' הרמב"ם שפ' דהעור מותר בהנאה ובמח"כ לא דקו בזה דאף הרמב"ם אינו מתיר העור בהנאה רק בנמצא טרפה אחר הפשט וכ"כ שם בכ"מ להדי' בפ"ג מה' בכורות הלכה י' וכ"כ רש"י להדי' בזבחים דק"ג ע"ב ד"ה ונמצא טרפה ובד"ה אין לא ובדק"ד ע"א ד"ה דאפי' בגבולין עש"ה. וכ"כ התוס' בפסחים דכ"ט ע"א סד"ה אין פודין עש"ה דהיכא דנמצא טרפה קודם הפשט אף ר"ע מודה דאף העור אסור בהנאה ודברי התוס' בזבחים דע"א ע"ב סד"ה ובטרפה בקושייתם משור פסולי המוקדשים שנפל לבור תמוה מאד ואכמ"ל (ב)**(התוס' שם הקשו על הא דפטרי' שור פסולי המוקדשין שנפל לבור משום והמת יהי' לו מי שהמת שלו הא העור מותר בהנאה לר"ע וכיון דהעור מותר בהנאה שפיר הוי המת שלו מדאצטריך שור ולא אדם אף דבשר אדם שמת אסור רק העור מותר ולא נתמעט מהמת יהי' לו. וע"ז יפה תמה אאמו"ר הג' זללה"ה דהא אף לר"ע אינו מותר רק בנמצא טרפה אחר ההפשט. וחכם אחד (הוא חד"ז החריף מ' שלום הכהן) הקשה אותי בזה עוד קושי' עצומה לפום ריהט' על דברי התוס' בב"ק ד"י ד"ה שהשור ששם הקשו קושי' זו שהקשו בזבחים בדרך אחרת דל"ל שור ולא אדם ת"ל מהמת יהי' לו דבשר אדם מת אסור ואי משום שהשער מותר ה"נ שער פסה"מ מותר כדאמרי' בבכורות דכ"ה ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשוב אין המיתה שלו. והקשה אותי דהא מבואר בסוגי' דבכורות שם דלרבנן שער פסה"מ אסור כמו דאית' שם בדף כ"ו ואלא במת ואי רבנן אידי ואידי מיסר אסרו עכ"ד. ואני השבתי שלפענ"ד קושיתו לק"מ לפי המבואר בשיטת תוס' שם ד"ה שער בכור ובכ"ד הא דאמרי' תזבח ולא גיזה לאו אגיזה קאי דהגיזה יהי' אסור בהנאה אלא הפי' הוא ולא תגוז ואין איסור רק על הגוזז ורק בנשר מעצמו אסור הגיזה משום שמא ישהה וזה תינח קודם המיתה אבל לאחר מיתה דל"ש האי גזירה דלא שכיח שישהה נבלה דלמא תנשר אחר מיתה משערה בודאי לשיטתם הגיזה שנשר מעצמה מותרת ושפיר כתבו דאם מפני השער דמותר מקרי והמת יהי' לו א"כ גם פסה"מ משכחת לה דהשער מותר מה שנשר מעצמו לאחר מיתה. והנה הג' רי"ט אלגזאי האריך שם לתמוה על שיטת התוס' דלמא באמת על הגיזה קאי הא דהזבח ולא גיזה רק דהשחיט' מתירה אח"כ ולענ"ד א"א לומר הכי דהא לר' יוסי דס"ל בנשר ואח"כ מת פליגי ועקבי' מתיר וחכמים אוסרין ורק משום גזרה שמא ישהה ואי ס"ד דהגיזה בעצמה אסורה הא מיתה אינה עושה היתר וא"כ ע"כ לר' יוסי פירושו דקרא הוי תזבח ולא תגוז ולא מצינו דר' יהודה פליג בזה על ר' יוסי ואף דאית' שם אמר רנב"י מתני נמי דוקא וכו' ואי עקבי' איפכ' מיבעי' לי' נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרו לי' ע"כ לאו דוקא הוא דהא רנב"י גופ' ס"ל בערוכין דף ז' דמיתה אין אוסר השער כמו דפי' רש"י דהשער אין משתנה בין קודם מיתה לאחר מיתה וע"כ דהכי פי' דאין המיתה מתירה ואסור לגוז אחר המיתה וכן הוא האמת דשער שנתלש מקודם ואח"כ מתה ג"כ אסור משום גז רה שמא ישהה אבל השער שנתלש מעצמו אחר המיתה דל"ש שמא ישהה שפיר ס"ל להתוס' דמותר ודבריהם בב"ק נכונים ושמעתי שכבר נמצא קושי' זו בספרי אחרונים ואני הנלענד"כ. עוד הקשה אותי החכם הנ"ל בסוגי' דבכורות הנ"ל דמבעי' להו בצמר שנתלש מעולה אי שייך הגזירה שמא ישהה מי אמרי' כיון דיייקר לאו לכפרה אתי משהו לי' או דלמא כיון דעולה מכפרה אעשה לא משהו לי' והקשה דאמאי לא נפשטה איבעי' ממתני' דערוכין דחייבי עולות ממשכנין אותם ופי' רש"י כיון דלאו חובה משהו לה והוא ג"כ קושי' עצומה. והנה בראשית השקפה עלה על לבי לתרץ עפ"י דברי המג"א בסי' א' שהקש' על מה שכ' הטור והב"י בש"ע לומר פ' עולה קודם לחטאת הלא קי"ל בזבחים דחטאת קודם לעולה ותי' ע"פ מאי דאית' בש"ס דחטאת מכפרת על חייבי עשה מקופי' ועולה מכפרת מקיבע' וא"כ כשקרב חטאת קודם ולכך הוי עולה דורון אבל כשלא קרב חטאת קודם או עכשיו דכ' הטור דלא יאמר אחר פ' חטאת יה"ר שמא אינו חייב חטאת וא"כ עולה מכפרת לגמרי אעשה להכי יאמר פ' עולה קודם עכ"ד המג"א (ולשון התוס' בב"ב דף מ"ח ע"א יקריב בסה"ד קצ"ע וע"ש בח"ש) וא"כ אפשר לחלק דבערוכין מיירי כשכבר)** ועכ"פ בנ"ד שודאי נמצא הסירכ' של"כ קודם ההפשט הנה ל"מ אם הסירו הסירכ' במיעוך ובצבץ תחתיו הכל קודם ההפשט דודאי אף הרמב"ם מודה דהעור אסור בהנאה ואף אם הסרת הסירכ' והבצבוץ הי' אחר ההפשט כיון שעכ"פ הרגיש הבודק בפנים שיש בריאה סירכ' של"כ וזה ודאי הי' קודם ההפשט א"כ כבר הית' בחזקת איסור רק שאעפ"כ קודם המיעוך לא הי' אפשר לדונה לטריפה ודאית כי אולי תעבור ע"י מיעוך ונמצא שלם ויפה. אבל עכ"פ דינה ודאי כנמצא טרפה קודם ההפשט דעור אסור בהנאה לכ"ע וכיון שנתברר דהעור הי' אסור בהנאה בשעת שמכרו לנכרי. נבא לבאר בנידון השאלה אם מותר עכשיו למסור להנכרי ולקבל ממנו מותר המעות. והנה אביי ורבא פליגי בריש מס' תמורה בענין כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד דאביי ס"ל דאי עביד מהני ורבא סובר דלא מהני ולכאורה תיקשי אמה שפ' הרמב"ם פ"א מה' חמץ דקנה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה וק' לרבא דאי עביד לא מהני אמאי לוקה כיון דלא קנה החמץ כלל ולאו דידי' הוא וא"ל דאפ"ה לקי משום דעבר אמימר' דרחמנ' כמבואר שם בש"ס אליבא דרבא ז"א דבשלמא אם הי' האזהרה בקרא שלא יקנה חמץ הוי א"ש דאף שבאמת לא הועילו מעשיו ולא קנה החמץ אפילו הכי לקי משום דעבר אמימר' דרחמנ' אבל הלאו בתורה שלא יראה חמץ ושלך אי אתה רואה כו' וכאן כיון שבאמת אינו שלו דלא קנהו אמאי לקי ומכח זה הי' מקום להוכיח כשטת הלח"מ פ"ו מה' בכורות הלכה ה' דהרמב"ם פ' בהך פלוגתא כאביי ותיקשי לשטת הה"מ פ"א מה' גזילה הלכה ט' שסובר שהרמב"ם פ' כרבא אמנם באמת לק"מ ע"פ ד' הט"ז בח"מ סי' ר"ח דהיכא שהאיסור היא מחמת שהיום גורם כ"ע מודי דאי עביד מהני אלא שלכאורה קשיא ממתני' ס"פ האיש מקדש דהמקדש בערלה כו' אינה מקודשת והיא מטעמא דלא שוה כלום ותיפוק לי' דבלא"ה אינה מקודשת משום דכיון דאסור לקדש באיסורי הנאה ואי עביד לא מהני וראיתי שכבר הרגיש בזה בס' הפלאה שם ותירוץ כיון שאין האיסור מצד האשה דהא אין איסור לקנות איסורי הנאה רק האיסור היא שלא למכור ולא שייך לומר שנא תקנה האשה דהא איהי לא עבדה איסורא רק איהו עביד איסורא ומש"ה קנתה האשה שפיר והנאה דידי' ממילא קאתיא ומש"ה הוצרכו שם לטעמא דחינו שוה כלום מחמת שאסור בהנאה ע"ש אבל באמת דברי ההפלאה הם נגד דברי המרדכי בהגהות ס"פ שבועת ביטוי דנשבע שלא למכור ומכר אין במכירתו כלום מטעמא דקיי"ל כרבא ע"ש והביאהו האחרוני' ביו"ד סי' ר"ל ובח"מ סי' ר"ח והא התם נמי הלוקח לא עבד איסור' דהוא לא נשבע שלא יקנה רק המוכר עביד איסור' ואפ"ה פ' המרדכי דלא מהני (א) ובאמת ק' ההפלאה לק"מ דכי תנן במתני' טעמא דאינה מקודשת משום דאינו שוה כלום דתיקשי מזה לרבא באמת י"ל לרבא דאינה מקודשת מתרי טעמי חדא דאינו שוה כלום ועוד משום דאי עביד לא מהני והנה בבכור שנמצא טרפה דאסור למכרו לעכו"ם משום ואכלת ולא לכלביך וה"ה לעכו"ם כמ"ש התוס' והרא"ש בבכורות דל"ב אם עבר ומכרו י"ל דתלי' בפלוגתת אביי ורבא אי הוי מכירה אי לא דלאביי אי עביד מהני והוי מכירה בדיעבד ולרבא דלא מהני ולא הוי מכירה אלא שי"ל דנהי שזה ודאי דבשאר איסורי הנאה אם מכרן נראה דתלי' בפלוגתת אביי ורבא כנ"ל היינו משום דבכל איסורי הנאה מן התורה המכירה גופה אסור מה"ת כמבואר בפ' כל שעה וכמ"ש המשנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה ריש דין ח' ד"ה והיכא ובפ"ה מה' אישות דין א' ד"ה וראיתי להרא"ש ז"ל שם דמכירה דומה לשאר הנאות ואסור מה"ת וא"כ היכא שמכר דבר האסור בהנאה מה"ת היא בכלל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני משא"כ בבכור שנטרף דאיסור המכירה לעכו"ם היא מטעם שכ' התוס' והרא"ש בבכורות משום ואכלת ולא לכלביך. וה"ה לעכו"ם א"כ אין במכירה גופה איסור רק במה שמאכילו לעכו"ם בזה לא שייך לומר כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד דהא אם מכרו לנכרי באופן שלא יאכלנו הנכרי רק יסיקנו תחת תבשילו או כדומה לא עבר רק במה שמאכילו לנכרי בזה עושה איסור אבל לא בענין המכירה גופה. אבל באמת מפשטות דברי התוס' והרא"ש והטוש"ע דטעין קבורה וכן מפשטות לשון המשנה בזבחים דק"ג ע"ב מבואר דבכור שנטרף אסור בכל הנאות שבעולם. וכן מבואר להדיא בתוס' פסחים דק"ט ע"ב ד"ה רב אשי דכל היכא דאין פודין מדאורייתא להאכיל לכלבים דהיינו דאיכא קדושת הגוף אסור בכל הנאות שבעולם. וא"כ מכירה גופה אסורה דבכלל הנאה היא כמו בשאר איסורי הנאה ואף שבתוס' במס' ב"ק דנ"ג ע"ב ד"ה לענין כלים מבואר מדבריהם להיפך דאף בקדושת הגוף אינו אסור רק להאכיל לכלבים. אבל מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות דבריהם תמוהים. וגם סותרים דבריהם שבפסחים הנ"ל. וגם היא נגד משנה ערוכה בתמורה ד"ל ע"ב דאיתא התם כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ וא"א הא עכ"פ יכול לפדותן לצורך שאר הנאות א"ו דאסור בכל הנאות שבעולם. הרגיש בתמי' זו הגאון מ' יו"ט אלגזי בביאורי להלכות בכורת להרמב"ן ז"ל פ"ה אות ל"ח ד"ה איברא עש"ה. וגם דברי מהרש"א שם בפסחים ברש"י ד"ה ורב יוסף תמוהים שכבר קדמוהו בתירוצי התוס' עצמם דף הנ"ל. וגם תמיה לי דא"כ לרב יוסף שם בפסחים. דאף בקדושת דמים אסור בכל הנאות שבעולם מדרבנן כמ"ש מהרש"א שם ח"כ קשיא מתני' דבכורת דף י"ד דאיתא התם כל הקדשים שקדם מים קבוע להקדישן ונפדו כו' ואם מתו יפדו ע"כ וטעמא משום דלא הוי רק קדושת דמים כמבואר בש"ס התם וע' בפרש"י חולין דק"ל ד"ה ואם מתו יפדו ולר' יוסף דאף בקדושת דמים אסור בכל הנאות אמאי אם מתו יפדו. וים ליישב בדוחק וע' במשנה למלך פ"א מה' איסורי מזבח ה' יוד ד"ה ומ"ש עוד וכצ"ל במשנה דאם מתו מיירי שנשחטו ואכמ"ל ואכתי צ"ע ויש ליישב דהא דתקני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא וע' בתוס' שבועת דף י"א סד"ה אי הכי ע"ש ועכ"פ מבואר דבכור שנטרף אסור בכל הנאות שבעולם וא"כ מכירה בכלל הנאה היא ואם עבר ומכרו תלי' בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי מהני וא"כ מכרו מכור ובנ"ד נמי יקנה העור להעכו"ם וא"כ מותר אף לכתחלה עכשיו לקבל ממנו מותר המעות כיון שכבר קנה העור א"כ המעות שמקבל עכשיו מהעכו"ם אינו כמכרו לו עכשיו דליסתור משום דאסור למכור איסורי הנאה דכאן כבר מכר מעיקרא וכבר קנהו העכו"ם ע"כ מותר לקבל הדמים ממנו וגם מותר למסור עכשיו העור להעכו"ם ואין מקום ליאסור משום חשש תקלה שמא ימכור העור לישראל כמו שהעירו כ"ת במכתבם דז"א כיון שבאמת העור של העכו"ם א"כ אינו מחויב הישראל לקנות ממנו העור ולקברו בכדי שלא יכשל בו ישראל אחר כמ"ש החק יעקב סי' ת"מ סק"ד ובסי' תמ"ח סק"ד ע"ש. אבל לרבא דאי עביד לא מהני א"כ העור אכתי היא של ישראל ע"כ אסור לישראל לקבל עכשיו המעות מהעכו"ם למכור להעכו"ם העור מתרי טעמי חדא משום דהוי כמוכר לו העור עכשיו ואסור למכור איסורי הנאה. ועוד משום חשש תקלה דשמא ימכרנו העור לישראל אחר ויכשל באיסורי הנאה. והנה בהך פלוגתא דאביי ורבא אין לנו הכרעה ברורה הלכתא כמאן דהרמב"ם ז"ל נראה דפ' כאביי כשטת הלח"מ וכאשר האריך בזה בתשו' נודע ביהודא מה"ת חאה"ע סי' קכ"ט אבל דעת רוב הראשונים ז"ל לפסוק כרבא כמבואר בתשו' נו"ב הנ"ל. וגם בתשו' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' ע"ז וכדקיי"ל בכל הש"ס בר מיע"ל קג"ם וא"כ לרוב הפוסקים שפ' כרבא אין במכירה זו כלום ואסור לישראל עכשיו למסור העור לעכו"ם ולקבל דמי'. אמנם באמת ז"א דנהי שאף אם עבר בשוגג על מה דקאמר רחמנא לא תעביד אית ליה לרבא דל"מ כמו שהוכיח בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סס"י טית ע"ש וע' בתוס' ב"מ דקט"ו סוף ד"ה וחייב ובתוס' תמורה דף ואו ד"ה שאני ה"מ אם עבר בשוגג עכ"פ וצריך כפרה הוי בכלל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד. אבל בנ"ד שמכר העור לנכרי מחיים ובהיתר מכרו לד' הרמ"א ביו"ד סי' ש"ז. דלא הי' לו לחוש שמא טרפה היא דאזלינן בתר רובא א"כ לא עבר אמ"ש בתורה כלל דנהי דעכשיו נתגלה לנו ששלא כדין מכרו שהי' טרפה בשעת המכירה לא איכפת לן דבכה"ג אמרינן מאי הוי לי' למיעבד דהא סמך ארובא ול"א דהוי לי' לאמתוני כמו שאמרו בש"ס ר"פ האשה רבה דפ"א ע"ב דבכה"ג שסמך ארובא לא אמרינן כן כמבואר בתוס' ר"פ החולץ דל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת מעוברת ע"ש היטב. וכ"ה בחי' הרמב"ן שם ועיי' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' צ"ו עש"ה וכיון שכן נראה דודאי ל"א בכה"ג כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד דהא התורה עצמה אמרה זיל בתר רובא וא"כ המקח קיים לכ"ע ומותר למסור העור לנכרי **(הג"ה מבן המחבר הקריב חטאת וכאן בבכורות מיירי כשלא הביא חטאת מקודם כן עלה על לבי. אולם תי' זה נראה רחוק מדרך האמת לכן נלענ"ד לתרץ הקושי' בדרך אחר עפ"י מה שהבאתי בהגהותי בח"ב סי' ל"ב דברי התוס' בר"ה דהמשנה בערובין הנ"ל מיירי כשמבזבז נכסיו וחיישי' שמא יבזבז נכסיו ולא יבא הקרבן עש"ה ושמור זה העיקר והנה בהגהותי בחלק הנ"ל סי' קי"ז כתבתי לחלק לגבי מלתא דרבנן חיישי' לתקלה דכ' הטור בה' חנוכה דחיישי' ולפי המבאר בש"ס ביצה די"ח דלא חיישי' שמא ישהה בדבר שאינו אסור רק מדרבנן וכ' הצל"ח והמהר"ם שי"ף דבמלת' דרבנן ל"ח שמא יבא לידי תקלה וכתבתי שם לחלק דבאמת גם במלת' דרבנן אסור להשהות שמא יבוא לידי תקלה אלא דנגזור בדבר א' משום שמא ישהה ואם ישהה עדיין אינו עושה איסור רק דחיישי' שמא מחמת זה יבא לידי תקלה לא גזרו במלת' דרבנן וא"כ מתי שב היטב הקושי' דבשלמ' בערוכין שפיר ממשכנין דחיישי' שמא יבזבז נכסיו ולא יביא בלל הקרבן אבל כאן דהוי שני חששות לאסור השער שנשר משום ישהה מחמת זה ואם ישהה שמא יבוא לידי תקלה בגיזה ועבודה אז אפשר דבדבר זה דאעפ"כ מכפרת קצת מועיל עכ"פ דלא חיישי' לחששות כאלו כמו דאמרי' לענין איסור דרבנן זה הוא ספיק' דהש"ס בסוגי' דבכורות הנ"ל ודוק. א) הפמ"א בתשו' ח"א סי' ל"ד (ואינו ת"י) הביאו בתשו' בית אפרים חא"ח סס"י מ"א כ' גדולה מזה דלא אמרי' אעל"מ רק היכא דאיסור על שניהם וע"ש בבית אפרים מה שהביא סמוכים לזה אולם בתשו' ברית אברהם חאה"ע סי' קי"ט אות ו' כפי מה שכ' בהבנת דברי הפמ"א הוא רק מטעם קנס והלוקח שלא עביד עבירה יוכל לומר מה לי בקנסך וזה נראה סברת הפלאה ולפ"ז אכתי הקושי' מהא דגרוטאות שרמז בתשו' ב"א בשם הפמ"א וכן מהא דתוס' סוכה במקומה עומדת דהא אין אנו חוששין בתקנת עכו"ם כמו דאית' בב"ק דצ"ו אולם בתשו' בר"א שם דחה דברי הפמ"א וכן בס' יהושע שם סי' ל"ה כ' ראי' שלא כסבר' זו מהא דהקשה הש"ס בתמורה ממקדיש תמימים לבד"ה עש"ה וכיון שלא נאמר בפי' בתורה:

לנכרי ולקבל מותר המעות כיון דכבר קנהו העכו"ם בעת היותו בחיים ואף לדעת האוסרים למכור הבכור מחיים לעכו"ם דלכאורה אפשר לומר לשיטתם כאן דאי עביד לא מהני ואף שאף לשיטתם אין בזה איסור רק מדרבנן משום בזיון קדשים כמבואר ביש"ש פ' בהמה המקשה סס"י ד' וכ"נ נמי מדברי מהר"מ טיקטין בהגהותיו למרדכי סוף יבמות ובדרבנן דעת רוב הפוסקים דאף לרבא אי עביד מהני מ"מ בזה שעכשיו נמצא שהי' טרפה לא אמרינן מאי הוי לי' למיעבד וכמבואר בש"ס שבועות די"ח ע"א דבבעל סמוך לוסתה ופרסה נדה בשעת תשמיש דחייבים בקרבן ולא מיחשב אונס וכ' המחברים ז"ל שאף למ"ד וסתות דרבנן מ"מ חייבים בקרבן כיון שעברו אדרבנן ועכשיו נמצא שבעל נדה דאו' מיחשב שוגג ולא אונס ובנ"ד דכוותי' היא דהא בשוגג לרבא אי עביד ל"מ וכנ"ל. אבל באמת ז"א דאף להאוסרים למכור משום ביזיון קדשים זה אינו רק הבשר משום ביזיון קדשים אבל בעור ליכא ביזיון קדשים וכמבואר בהלכות הרמב"ן לבכורת פ"ה וברא"ש בכורת דל"א ע"ב בשם הרמב"ן ע"ש וא"כ אליבא דכ"ע מותר למכור העור מחיים וא"כ אף שנתוודע עכשיו שהי' טרפה בשעת המכיר' לא שייך בזה אי עביד ל"מ משום דמאי הוי לי' למיעבד וכנ"ל וא"כ הי' נרא' דמותר למסור העור לעכו"ם ולקבל מותר גם אין להחמיר לקבל מותר המעות מהעכו"ם דהא באמת ד' רש"י בחולין ד"ד ובע"א דנ"ד דאף באיסורי הנאה שאין תופסי' דמיהם אבל המוכר עצמו אסור ליהנות מהדמים ע"ש ובתוס' והב"ח בא"ח סס"י תמ"ג כ' דיש לחוש לדעתו. אמנם ז"א דהא כ' הב"ח עצמו שם בסי' ת"ן ס"ב דבאם הי' המוכר שוגג ולא ידע שיש איסור בזה מותר לכ"ע אף לדידי' וכ"כ שם בס' א"ר ועכ"ש בנ"ד דבהיתר מכר משום דרוב בהמות כשרות ועדיף משוגג ודאי דלא שייך למיקנסי' ועוד דהא כ' המג"א שם סס"י תמ"ג דאם משך העכו"ם החמץ תחלה ואח"כ נתן המעות מותר המעות לכ"ע אף לדידי' ע"ש וה"ט משום דכבר קנה העכו"ם החמץ במשיכ' א"כ הנהו דמים לאו דמי חמץ הם וכמבואר טעם זה בתוס' והרא"ש והר"ן בע"א ר"פ השוכר ובנ"ד דכוותי' היא כיון שכבר קנה העכו"ם העור בהכסף והאנטשלאק וחצר א"כ מותר הדמים לאו דמי איסורי הנאה הם ואדרבא בהדמים הראשונים שקיבל לאדראף יותר הי' מקום להחמיר כיון דנתן לו בעת הקני' בזה לדעת רש"י וסייעתו אסורים לדידי' אלא שבאמת אף בהם אין להחמיר מחמת טעם הראשון כיון שבהיתר מכר לא שייך למיקנסי' ולכאורה אכתי יש להחמיר לקבל עכשיו מותר המעות עפ"י דברי המשנה למלך ספט"ז מה' מכירה שכ' בטעם הבעה"ת שכ' בהלוה לו מפירות איסורי הנאה בעין ולא עשה מהם דמים בכל אלו אין הלוה מתחייב בהן כלל שאין זה נקרא ממונו שהרי היא נאסר עליו ולמה נכיף את זה להחזירו ע"כ וכ' שם המל"מ בטעמו וז"ל והנה מדברים אלו מוכח דאית לי' דאף שכבר נתחייב הלוה מ"מ בשעה שנותן המעות חשיב כאלו באותו שעה מחליף ומ"ה כ' דהיכא דהלוה לו דברים האסורים בהנאה עצמן דלכ"ע אינו חייב ליתן לו כלום משום דחשיב כאלו באותה שעה מוכר לו איסורי הנאה דאסור לכ"ע וכו' ומכח זה הוציא המל"מ דאם מכר איסורי הנאה בהקפה ונתחייב הלוקח ליתן לו המעות דאין להלוקח חייב ליתן כלום לפי שאסור למוכר ליהנות מאיסורי הנאה והטעם היא משום דאף שכבר קנהו הלוקח ונתחייב בדמיו אפ"ה בשעה שהלוקח פרוע עבורם הוי כאלו מחליף עכשיו. וע"ש היטב בדברי המל"מ וא"כ בנ"ד נמי דכוותי' היא אבל באמת דברי המל"מ תמוהים מאד דהרי מבואר בתוס' ור"ש ור"ן בע"א ר"פ השוכר דאף בע"א ויי"נ דתופסים דמיהם אם משך העכו"ם מקודם מותר להישראל לקבל אח"כ הדמים ממנו משום כיון דכבר קנהו העכו"ם א"כ המעות שמקבל אח"כ לאו דמי איסורי הנאה הם. וכך הוקבע בש"ע יו"ד סי' קל"ב ס"א ובסס"י קכ"ד ע"ש ויותר מזה נלע"ד דאף להרמב"ן שחולק בר"פ השוכר על התוס' וס"ל דאף אם משך העכו"ם מקודם היי"נ והע"א ואח"כ שילם דמיו הו"ל דמי יי"נ וע"א כל שהיי"נ והע"א אז בעולם וכ' הר"ן שם דכ"נ דעת רש"י וגם הר"ן סיים להחמיר ה"מ בע"א ויי"נ ולא מטעמא דהוי כמוכר לו עכשיו בשעת קבלת הדמים דזה אינו מסתבר כלל. כיון שכבר באמת קנהו העכו"ם קודם קבלת הדמים לא הוי כמכרו לו פעם שנית רק ששיטת המחמירים הנ"ל היא דאף שכבר קנהו העכו"ם מ"מ ההתפסה לאו בהכי תלי' וכל שיש היי"נ והע"א בעולם בשעת נתינת הדמים נתפס היא וכמבואר טעמם ברמב"ן ור"ן שם אבל באיסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם כ"ע מודי דכל שקנהו העכו"ם כבר אם משלם להישראל אח"כ לא הוי כמוכרם לו עכשיו בשעת הפרעון ע"כ דברי המל"מ הו"ל אין להם מקום. ובאמת אינו מבואר בבעה"ת שאסור לקבל הדמים רק שאינו מחויב הלוה לשלם כיון דאסירי הנא' הלוה לו ואין להם דמים א"כ א"צ הלוה לשלם להמלו' דלא קיבל ממנו דבר ששוה כלום אבל במכר לעכום איסורי הנא' בהקפ' והעכו"ם כבר קנהו בקנין המועיל נרא' דמותר לקבל הדמים מהעכום וה"ה בנ"ד נמי דכוותי' היא. והנה לשון הש"ע סס"י קמ"ד בהך דינא שמכרם בהקפ' הדמים מותרי' בדיעבד ע"כ וכ"ה לשון התוס' ר"פ השוכר והנה הך בדיעבד יש לפ' בו שהדמי' מותרי' בדיעבד אם כבר קבלם אבל אסור לכתחל' לקבלם אף שכבר קנה העכום במשיכ' או שאפשר שאף לכתחל' מותר לקבל הדמי' מעכום ומותרי' לאחרי' רק לשון דיעבד שכ' היינו אם כבר מכרם דלכתחל' ודאי דאסור מן התור' למכור ע"א או שאר איסורי הנאה וראיתי בס' פמ"ג א"ח בחלק א"א סי' ת"ן ס"ק א' שהעיר בזה וז"ל ויש לנו הרהורי דברי' ביו"ד קל"ב ס"א וקמ"ד ס"ב מ"ש הדמי' מותרי' דיעבד ואולי רק דיעבד דלכתחל' אסור למכור ע"ז ואה"נ דיעבד אם מכר מותר הישראל לקבל הדמי' לכתחל' ע"כ שוב ראיתי בס' מחנה אפרי' הלכות מכיר' קנין מעות וז"ל וראיתי להרא"ש ז"ל שם בפסקיו שאעפ"י שפ' כדברי ר"י דאם משך הגוי ע"ז ואח"כ נתן דמים דלא הוי חליפי' ע"ז עכ"ז כ' דדוק' לאחרי' מותרי' הדמים כו' אבל מדברי הר"ן ז"ל נרא' דאפי' למחליף עצמו שרי וכ"נ מפסק הש"ע בסי' קמ"ד שכ' סתם שאם מכר יי"נ וע"ז לגוי ומכרם לאחר קודם כו' הדמי' מותרי' בדיעבד ע"כ ונרא' דמ"ש מותרי' בדיעבד ר"ל דלא שרי ליקח הדמים מיד גוי לכתחל' ואעפ"י שאינם דמי ע"ז וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל פי' מהמ"א גבי ישראל וגוי שהי' שותפי' בנטיע' אם התנו בתחל' מותר ואם לא התנו אסור משמע מדבריו דבסתמ' שאכל הגוי שני ערל' אסור לישראל לאכול אח"כ שני ההיתר משום דהוי כחליפי ערל' ואע"ג דהוא גופא כ' בפ"ח דאם עבר ומכר דברי' האסורי' בהנא' הדמי' מותרים ועכצ"ל ולומר דהא דשרי הדמים היינו לאחר שבא לידו אבל באם עדיין לא לקחם אסור ליקח אותם וכ"נ מתשו' הרשב"א ז"ל שהבי' הטור בא"ח סי' ת"ן עכ"ל והנה הגם שיש לדבר ולפלפל הרבה בראיות המחנ' אפרים הנ"ל אמנם אעפ"כ קשה להקל נגדו דרב גוברי' וא"כ בנ"ד נמי אסור לכתחל' עכשיו לקבל מותר המעות מן הנכרי ובר מן דין ברור לפע"ד להחמיר בנ"ד והנה בנ"ד לא הי' רק קנין כסף וגם קנין סטומת' שהיא האנטשלאק וגם קנין חצר שהי' הבכור עומד בבית הנכרי הנה מקודם נבא לקנין כסף והנה ידוע פלוגתת רש"י ור"ת דלרש"י עכום קונה בכסף דוקא ולר"ת דוקא במשיכ'. והנ' רוב הפוסקי' פסקו כר"ת כמבואר בתשו' רמ"א סי' פ"ז וכמו שהאריך בזה החק יעקב סי' תמ"ח ס"ק י"ד ודבריו ברורים אלא שאעפ"כ הי' מקום לצרף קנין כסף לסניף בעלמ' אלא שבאמת בנ"ד ודאי דלא מהני קנין כסף כלל לכ"ע דהא דעת הסמ"ע בח"מ רס"י ק"ץ דקנין כסף היא שנותן לו בתורת פרעון על דמי המקח אבל אם אינו נותן לו הדמים על שווי המקח רק בתורת קנין לא מהני ע"ש ובר"ן ר"פ השוכר כ' וז"ל וגרסינן בירושלמי עלה דמתני' דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה של ערל' וכלאי הכרם שאלו הי' כן אף דמים הללו הי' אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמים ומה לי הן ומה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אין שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין דדוקא בע"א הוא שחדש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהי' חליפי' נתפסין באיסור שלה. אבל בשאר איסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת וכו' ע"כ וכ"כ עוד הר"ן בקצרה ס"פ האיש מקדש וברפ"ק דחולין והמל"מ פ"ה מה' אישות דין ז' הביא דברי הר"ן הנ"ל וכ' שם בביאור דברי הר"ן דאף אם מכר האיסורי הנאה לעכו"ם דאצל העכו"ם הם שוים דמים אעפ"כ אין להם דמים שכיון שהתורה אמרה שלא ימכרם ולא יחליפם ואסרה כל הנאות נמצא שדבר זה אין לו דמים ואם לקח בעדו דמים אינו אלא גזל או מתנה בידו ע"ש בדברי המל"מ ד"ה ודע דמ"ש הר"ן וע' בהרא"ש ס"פ האיש מקדש וכיון שאיסורי הנאה אין להם דמים כלל ואף אם מכרן וקיבל בעדם דמים בשעת המכיר' אמרי' דלאו דמיהם הם כנ"ל כדברי הר"ן א"כ לא משכחת באיסורי הנאה קנין כסף כלל דהא קנין כסף הוא על שווי המקח והנהו אין להם דמים ואין להם שיווי והמעות שמקבל עבורם אינם דמיהם כלל ובקנין כסף בעינן שיהי' דמי החפץ הנמכר כנ"ל בדברי הסמ"ע והנהו אין להם שיווי ואין להם דמים וזה ברור. ועכשיו נדבר מקנין האנדשלאק שהוא קנין סטומתא הנה בקנין סטומתא שהוא רק קנין דרבנן אי מהני לענין איסור תורה כבר האריכו בזה הראשונים וגדולי האחרונים ז"ל הלא בספרתם ותקצר היריעה מהכיל עוד הפלפול בזה. אך אפי' לכת המקילין כ' הרבה אחרונים ז"ל להכריע דבעינן מכירת חמץ אף אם נאמר דבא להפקיע איסור תורה דבל יראה דביטול לא מהני לחמץ שמכר שלא הי' בדעתו לבטלו וכן נמי לענין מכירת בהמה מבכרת לפטור הנולד מהבכורה מהני אף קנין סטומתא אף דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת משום כיון דבעת המכיר' לא הי' עוד נ"מ לענין איסור דהא בחמץ המכר הוא קודם זמן איסורו וכן לענין בכורה הוא מוכר האם קודם לידת הבכור רק אז הנ"מ לענין ממון וחכמים הי' כח בידם לעשות קנין דרבנן וכבר החמץ והאם של הקונה ממילא לא פקע אח"כ הקנין כשבא הנ"מ לענין איסור דכיון דחכמים עשאוהו שיהי' של הקונה ממילא בחמץ ובבכורה כשיבא זמן איסורם כבר לאו דישראל הוא רק של עכו"ם ואינו נאסר משא"כ היכא דבעת הקנין הוא כ"מ לענין איסור בזה לא מהני קנין דרבנן להפקיע איסור תורה ונסמכו בזה על דברי התוס' בע"ז דס"ג ד"ה והא מיחסר' משיכה שלכאור' דבריהם הם משוללי הבנה ולהנ"ל א"ש וכ"כ בביאור כוונתם הלח"מ רפ"ג מה' מכירה בביאור כוונת התוס' הנ"ל. והנה בנ"ד שעכשיו איגלאי למפרע שהי' העור בעת המכיר' אסור בהנאה רק דבדיעבד אף בכל איסור הנאה שמכרן אינם תופסים דמיהם ודאי דקנין סטומת' אינו מועיל לענין איסור תורה ואמרי' אחר שמה"ת לא הי' קנין לא מכר כלום ואסור מה"ת לקבל דמי איסורי הנאה לכתחל' דהא זולת הקנין הקדום ודאי דאסור לכתחלה ולמכור איסורי הנאה ולא עוד אלא שאף אם נאמר להקל בהחלט דקנין סטומת' מהני בכל ענין אף לאיסור תורה וכן נמי אפי' אם נימא בהחלט כד' רש"י דקנין כסף מועיל בעכו"ם וגם נימא כד' הב"ח והט"ז בח"מ רס"י ק"ץ דקנין כסף שבכל מקום אינו כסף שיווי המקח רק כסף קנין כמו בכל הקנינים אפ"ה נראה לפע"ד דקנין כסף וגם האנדשלאק לא מהני באיסורי הנאה משום דהך קנינים לא נאמרו רק בדעת אחרת מקנה דהיינו שיקבל המוכר כסף ושיתקע הלוקח עם המוכר ת"כ כדרך הסוחרים ובאיסורי הנאה ל"ש למימר הכי משום דלית להו בעלים וכ"כ התוס' בסנהדרין ד"פ ע"א ובזבחים דף ע"א ע"א להוכיח כשיטת ר"ת דאין שור הנסקל נאסר מחיים מהא דתני' גנב שור הנסקל וטבחו משלם ד' וה' דר"מ והא כל שאינו במכיר' אינו בטביחה ע"ש וש"מ דמידי דאסור בהנא' ליתא במכיר' והוא מה"ט דל"ל בעלים ואין כאן ד"א מקנה והא שכ' התוס' שם אח"ז וז"ל מיהו מה שאומר ר"ת דאין לו מכר דאין לו בעלים זה לא נוכל לקיים ע"כ היינו משום דלשטת ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ואעפ"כ אומר ר"ת דאין לו מכר דאין לו בעלים בכדי ליישב הך דס"פ הפרה דמשנגמר דינו מכרו אינו מכור ומשום דס"ל לר"ת כיון דמצוה לסלקו וכיון דלסקילה קאי אף שמחיים מותר בהנאה אין לו מכר דאין לו בעלים ע"כ כ' התוס' דלא נוכל לקיים דא"כ הדרא קושייתם לדוכתי' מהך בריית' דא"נ דטבח שה"נ משלם תשלומי ד' וה' והא לפ"ז גם לשיטת ר"ת ליתא במכיר' וגם מן הסברא י"ל דפליגי בזה אר"ת דכיון דמחיים מותר בהנאה אף דלסקילה קאי ויש לו מכר למכרו ליהנות בו הלוקח מעט עד שיסקלנו כמ"ש התוס' שם והא דס"פ הפרה דאין לו מכר היינו למכרו סתם לגמרי בזה אין לו מכר דלסקילה קאי וגם אם מכרו סתם הוי מקח טעות וע' בתוס' ס"פ הפרה ריש דמ"ה אבל אי אמרי' דשה"נ נאסר מחיים מבואר בתוס' שם דלאו בר מכירה הוא כמבואר שם וה"ט דאין לו בעלים כיון שאסור בהנאה וה"ה בשאר איסורי הנאה וכן מבואר בתוס' סוכה דל"ה ד"ה לפי שאין בה היתר אכילה. וכן בפירש"י שם ד"ה לפי שאין בה דין ממון דאיסורי הנאה לאו דידי' הוא ולא מקרי שלכם ע"ש היטב וכן מוכח לפע"ד מדברי התוס' בתמורה דף ו' ע"א ד"ה והשת' שהק' אמאי לא קאמר הש"ס נ"מ בין אביי לרבא באדם שנשבע שלא לגרש ועבר וגירש דלאביי מהני ולרבא לא מהני ומזה הוציאו דין חדש ע"ש דלא כהמרדכי בהגהות ס"פ שבועת ביטוי וע' באחרונים ביו"ד סי' ר"ל ובח"י סי' ר"ח ובנו"ב מה"ת חאה"ע סי' קכ"ט וא"א אכתי תיקשי למה לא קאמר נ"מ בין אביי לרבא בעבר ומכר איסורי הנאה דלאביי מהני ולרבא לא מהני דודאי כן הוא כאשר הארכנו מזה למעלה. א"ו דאיסורי הנאה לאו בני מכר הם דלית להו בעלים ולכ"ע לא מהני אלא שבתוס' כתובות דל"ג ע"ב ד"ה גנב שור הנסקל כ' לתרץ קושייתם דהא שה"נ ליתא במכירה וא"כ אמאי בטבחו משלם ד' וה' הא כל שאינו במכיר' אינו בטביחה וכ' ליישב דשה"נ אם ימכרנו לנכרי אינו תופס דמיו ע"ש וש"מ דשה"נ בר מכירה הוא אף שאסור בהנאה ועלה לפע"ד דדברי התוס' שבכתוב' אינם מתנגדים לדברי התוס' שבסנהדרין וזבחים וסוכה ותמורה הנ"ל רק שכוונתם בכתובות הוא כיון שאם עבר ומכרו לנכרי אינו תופס דמיו הגם שאין מכירה שייך בו מ"מ כיון שעכ"פ אינו תופס דמיו לא מקרי ליתא במכירה לענין זה שנאמר כל דלית' במכירה ליתא בטביחה אמנם ז"א דא"כ מאי חילק התוס' בין הך דשה"נ ובין הך דפ' מרובה דע"ז גבי קדשים והא בקדשים תמימים דבפ' מרובה שם ג"כ הכי הוי דלא הוי מכירה והמעות חולין מן התורה כמבואר בפסחים דפ"ט ע"ב וברמב"ם פ"ד מה' מעיל' ה"ח ולדברי התוס' דכתובות הנ"ל צ"ל אף דודאי שה"נ אין לו בעלים כמפורש בש"ס שם בכתובות דל"ד ע"א ובב"ק דע"א ע"ב דפריך הש"ס בפשיטות שה"נ לאו דמרי' קטבח ע"ש מ"מ ס"ל להתוס' כתובות הנ"ל דשה"נ איתא במכיר' ואם עבר ומכרו לעכו"ם מכירתו מכיר' רק דלישראל לא מקרי מכירה משום מקח טעות כמ"ש התוס' בב"ק דמ"ה ד"ה מכיר ואין זה דוחק לומר דאף דלית לי' בעלים איתא במכיר' דהא ע"כ צ"ל כן אף לדברי התוס' דסנהדרין וזבחים הנ"ל שהחזיקו שם בשטת הר"ת דשה"נ אינו נאסר מחיים ומש"ה שפיר איתא במכיר' וכ' אח"כ מיהו מה שאומר ר"ת דאין לו מכר דאין לו בעלים זה לא יתכן ע"ש והנה ע"כ מה שחלקו בזה אר"ת היינו שר"ת אומר דאין לו מכר משום שאין לו בעלים ובזה התוס' חולקים עליו וס"ל דכיון דאינו נאסר מחיים אף שאין לו בעלים משום דלסקיל' קאי אעפ"כ יש לו מכר דאין לפ' בדבריהם שחולקים על דברי ר"ת וס"ל דכיון דמותר בהנא' מחיים אף דלסקיל' קאי יש לו בעלים ג"כ דא"כ איך החזיקו בזה בשטת ר"ת דשה"נ אינו נאסר מחיים אם נאמר דאם לא נאסר מחיים יש לו בעלים א"כ הוא נגד דברי הש"ס דכתובות וב"ק הנ"ל דפריך בפשיטות שור הנסקל לאו דמרי' ולאו דידי' קטבח וש"מ דלית לי' בעלים וא"ל דהכי פריך דכיון ששחט בו פורת' אסרי' עכ"פ וא"כ שוב לא לחייב וכדפריך שם מקמי הכי אטבח לע"א דא"כ אזה לא משני הש"ס מידי דמיירי שגנבו מבית השומר דהי' יכול לומר הרי שלך לפניך משום דלא הוי היזק ניכר והא כיון ששחט בה פורתא ל"ש לומר כן ובאמת הרגיש בזה שם בב"ק בס' תורת חיים ע"ש אבל עכ"פ איך שנתרץ שטת הש"ס בזה עכ"פ א"א לומר דקושית הש"ס על שה"נ היא מכיון ששחט בו פורתא אלא דאף בתחלת השחיט' נמי לאו דידי' ולאו דמרי' קטבח וש"מ דאף לשטת הר"ת דאין שה"נ נאסר מחיים עכ"פ ע"כ דל"ל בעלים ובאמת שלכאור' ק' על שטת הר"ת מלשון הש"ס שם בב"ק דפריך שה"נ איסורי הנאה היא ולאו דמרי' קטבח וש"מ דאף בחיים אסור בהנא' וצ"ע ועכ"פ מבואר דאף לשטת ר"ת דאינו נאסר מחיים ל"ל בעלים והכי מוכח נמי להדיא מדברי הש"ס דכריתות דכ"ד דשה"נ שהוזמו עדי' כל המחזיק בו זכה בו וטעמ' משום דודאי הפקירו וש"מ דאף לשטת ר"ת שה"נ ל"ל בעלים וא"ל דלר"ת מיירי הש"ס התם בשה"נ שכבר נסקל רק כשהוזמו עדי' חוזר וניתר כמבואר שם במשנ' וש"ס ומש"ה הוי הפקר דכיון שכבר נסקל קודם שהוזמו עדי' כבר נאסר בהנא' ז"א דהא כ' שם התוס' ליישב שטת ר' אפרים דסובר דנרבע אינו אסור בהנא' כלל דמה שאפקרי' אינו לגמרי דהא מותר בהנא' אלא שאפקרי' לענין מה ששוה השור יותר מחיים מאחר מיתה משום דלסקיל' קאי ע"ש וש"מ דאף דמותר בהנא' לגמרי שור שנרבע לשטת ר"א אעפ"כ הוי הדמים ששוה יותר מחיים הפקר משום דלסקיל' קאי ומכ"ש בשה"נ לשטת ר"ת דאחר מיתה אסור בהנא' רק שמחיים אינו נאסר רק שצוות' התורה לסקלו פשיטא דאף מחיים הפקר היא ואין לו בעלים ועוד דהא בירושלמי ספ"ד דב"ק ה"ח הובא הך דר' יוחנן שבש"ס דילן בכריתות הנ"ל וז"ל הירושלמי שם תני שהי' יוצא ליסקל ונמצאו עדי' זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה וכו' ע"ש ומבואר דאף מחיים הוי הפקר וע"כ צ"ל לשטת הר"ת דאף דאינו נאסר בהנא' מחיים אעפ"כ כיון דלסקיל' קאי הוי הפקר ואין לו בעלים ואפ"ה כ' התוס' שם בסנהדרין וזבחים הנ"ל דמה שאומר ר"ת דאין לו מכר דאין לו בעלים זה לא יתכן והיינו דע"כ לשטת ר"ת דאינו נאסר מחיים אף שע"כ אין לו בעלים משום דלסקילה קאי אפ"ה יש לו מכר וזה ברור בפי' דברי התוס' דסנהדרין וזבחים הנ"ל ועכ"פ מבואר דאינו מוכרח לומר דהא בהא תלי' וא"כ י"ל שפיר כדברי התוס' בכתובות דגם להחולקים על הר"ת וס"ל דשה"נ נאסר מחיים בהנא' ובודאי ל"ל בעלים ואעפ"כ יש לו מכר אמנם אחר שמבואר בתוס' דסנהדרין וזבחים הנ"ל דאם נאמר דשה"נ נאסר בהנא' מחיים אין לו מכר אף שבכתובת כ' להיפך לא שבקינן תרתי מקמי חדא וכיוצא בזה ממש כתב הצ"צ בתשו' סי' י"ג ע"ש וה"נ בנ"ד דהך עור אסור בהנאה ואין לו מכר שוב ראיתי בתשו' נודע ביהוד' מ"ק חא"ח סי' י"ט ומה"ת חא"ח סי' ס"ג הרגיש ג"כ כדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל דדבר האסור בהנאה אין לו מכר וכן העלה שם להלכ' ולא הרגיש בדברי התוס' בכתובות הנ"ל אמנם לדינא יפה פ' בנו"ב מחמת שהתוס' בזבחים כ' ג"כ כדבריהם בסנהדרין ועלה בדעתי לומר שכפי משמעות לשון הרא"ש פ' הגוזל ומאכיל ד' קט"ז שכ' וז"ל ומשור הנסקל שהוזמו עדי' אין נ"ל ראי' דשאני התם כי מ"ד שנגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתייהו מיני' דלא שכיח דליתו סהדי וליזמו להו וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיני' וכו' ע"כ מבואר מזה דטעמא דר"י בכריתות דכ"ד היא מטעם יאוש וכן מבואר נמי מלשון הירושלמי שבב"ק הנ"ל בשור שהי' יוצא ליסקל ונמצאו עדי' זוממין ר"י אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר ייאוש טעות היא וכו' ע"כ מבואר דלר"י דאית לי' כל הקודם זכה מטעם יאוש היא וא"כ לכאורה דבשור הנסקל דאינו במכירה משום דל"ל בעלים היא ג"כ משום שנתייאשו הבעלים ממנו אחר שנאסר בהנאה ולפ"ז בכל איסור הנאה נמי אע"ג דליתנהו במכירה משום דל"ל בעלים ג"כ משום יאוש בעלים נגעו בו וא"כ בנ"ד שבעת המכירה עדיין לא נודע אם הי' העור אסור בהנאה דהא הי' בחזקת כשרות דרוב בהמות כשרות ואף שעכשיו נודע שאז הי' טרפה והי' ראוי לבעלים להתייאש ממנו אחר שאסור בהנא' מ"מ אחר שבשעת המכירה הי' יאוש שלא מדעת וקיי"ל כאביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש אבל באמת ז"א מתרי טעמי חדא דאף אם היא רק מטעם יאוש כיון שאסור בהנאה ואבוד ממנו ומכל אדם בזה הוי כהפקר גמור ואפי' יאוש של"מ מהני כמבואר בש"ס בריש שמעתתא דיאוש של"מ בפ"ב דמציעא וכ"כ בספר נה"מ סי' רס"ב וז"ל דדוקא באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדי' יש לו דין הפקר ממש ואפי' לא אתי ליד זוכה ע"ש היטב ותראה כדברינו דבשה"נ שהוזמו עדי' אף שאינו רק מתורת יאוש דינו כהפקר ממש שנית כראה דדוקא בשה"נ שהוזמו עדי' היא דרק מטעם יאוש היא דאף דכל איסורי הנאה מטעם הפקר ממש היא דאין לו בעלים מ"מ כיון שבאמת הוזמו עדי' והפקר בטעות הי' א"כ אינו הפקר רק מטעם יאוש מהני שפיר ובאמת ר"ל פליג בירושלמי וסובר דאף יאוש לא הוי משום דיאוש בטעות היא אבל ר"י סובר דיאוש אף בטעות מהני וכמ"ש בספר קצה"ח סי' קמ"ב בביאור דברי הג"א פא"נ וז"ל וביאור הדברים משום דיאוש אפי' בטעות מהני דיאוש דאבידה נמי בטעות היא דאלו הוי ידע היכן האבידה לא הי' מייאש וכו' ע"ש ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכי' מהפקר סי' ז' אבל הפקר בטעות כ"ע מידי דלא מהני אבל בשה"נ שלא הוזמו עדי' דבאמת אסור בהנאה אינו מטעם יאוש רק דכיון דאסור בהנאה אין לו בעלים והוי הפקר גמור וה"ה לשאר איסורי הנאה ואף שלא נודע שאסור בהנאה ממילא הפקר היא ואין לו בעלים ואינו במכירה כלל וראיתי בספר קצה"ח סי' רנ"ט סק"א שכ' דבשור הנסקל שהוזמו עדי' מטעם הפקר היא ולא מטעם יאוש ובסי' ת"ה סק"ב כ' דבהוזמו עדי' היא מתורת הפקר ול"ל בעלים ובלא הוזמו עדי' מטעם יאוש היא ואית לי' בעלים ע"ש טעמו ודבריו תמוהים דבהוזמו עדי' יבואר בירושלמי וברא"ש דמטעם יאוש היא וכנזכר לעיל אך לא פליגו אלשון הרמב"ם שמבואר מדבריו פי"א מה' נ"מ דהפקרוהו בעליו וכ"מ נמי לשון הש"ס שם בכריתות משום דיאוש כזה שאבוד מכל אדם הוי הפקר ממש כמ"ש הנה"מ הנ"ל וכן המחנה אפרים סי' הנ"ל ובשה"נ שלא הוזמו עדיו ודאי דל"ל בעלים כמבואר מדברי הש"ס בכתובות דל"ד וב"ק דע"א דפריך שה"נ לאו דמרי' ולאו דידי' הוא ודברי הקצה"ח תמוהים. אמנם אף דזה ודאי דשור הנסקל ודאי דלית לי' בעלים וכמבואר מדברי הש"ס הנ"ל וכן חמץ בפסח ודאי נמי דל"ל בעלים וכמו שאמרו בש"ס שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחד מנהון חמץ בפסח ואי אמרת דחמץ בפסח נמי שלו הוא אלא שמקרי אינו ברשותו וכמ"ש שם בקצה"ח א"כ מאי חידש שחדשה התורה בחמץ הא רוב הפוסקים הסכימו דחמץ שהפקידו ביד אחר המפקיד עובר עליו אף דלאו ברשותו הוא כיון שהוא שלו א"ו דחמץ לאו שלו הוא רק שהתור' לענין בל יראה עשאו כשלו לעבור עליו והקצה"ח אישתמיט לי' ג"כ לשון רש"י שכ' בפסחים דף ו' ע"ב וז"ל דלאו ברשותו הוא אינו שלו ע"כ דמבואר דחמץ בפסח אין לו בעלים מ"מ הנ"מ בשור הנסקל דרחמנא אמר סקול יסקל השור ומצוה לסקלו ואסור לענות דינו וכיון דלסקילה קאי הפקר הוא ואין לו בעלים דהא לשיטת הר"ת אף דאינו נאסר בהנאה מחיים אעפ"כ כיון דלסקיל' קאי שוב אין לו בעלים כמבואר בתוס' דסנהדרין וזבחים הנ"ל וכ"ש להחולקים וסוברים דאף מחיים אסור בהנאה וגם לסקיל' קאי ודאי דאין לו בעלים, וכן לענין חמץ דלשריפה קאי כמבואר בש"ס דב"ק דצ"ח ע"ב דמה"ט בגזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור משום שהכל מצווים עליו דהא התור' אמרה תשביתו שאור מבתיכם אלא שאעפ"כ למ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה דהיינו ר"י הגלילי בודאי יש לו בעלים דאע"ג דהכל מצווים עליו לשרפו מ"מ הא יש לו בה היתר הסקה כדאמר הש"ס פסחים דל"ב. אבל למ"ד אסור בהנאה א"כ כיון דלשריפ' קאי וגם אסור ליהנות ממנו בודאי אין לו בעלים כלל דהא הכל מצווים עליו לבערו אבל בשור הנסקל אף להר"ת דאינו נאסר בחיים בהנא' אעפ"כ אין לו בעלים משום דמצוה לסקלו אבל בשאר איסורי הנאה הגם דמבואר מדברי רש"י ותוס' בסוכה דל"ה דאין לו בעלים וכמבואר למעל' מ"מ כבר הארכתי בזה בתשו' א' דזה הוא מחלוקת קדמונים ומחלוקתן תלי' בשיטת הש"ס שם בסוכה דל"ה ואכמ"ל רק בקצרה דנראה דנחלקו בזה להלכה הרב"י בש"ע והרמ"א בא"ח סי' תרמ"ט דהרמ"א בהג"ה שם ס"ב פ' דאיסורי הנאה לית להו בעלי' ולא מקרי שלכם והמחבר בש"ע שם ס"ה פ' דאיסורי הנאה אית להו בעלים וע"ש במג"א ס"ק כ' ובפמ"ג שם בחלק אשל אברהם ס"ק כ'. וא"כ בנ"ד נפליגו בפלוגת' דרבוות' דלהסוברים דאיסורי הנאה לית להו בעלים א"כ אין להם דין מכר כמבואר בתוס' דסנהדרין וזבחים הנ"ל, וא"כ מכירת העור שמכרו בחיי הבכור לאו כלום הוא ואסור לקבל מותר המעות מהעכו"ם ולמסור לו העור עכשיו ולהפוסקים דאיסורי הנאה אית להו בעלים, א"כ מכירת העור שמכר בחיי הבכור הוי מכירה וממילא דמותר לקבל מותר המעות מהעכו"ם ולמסור לו העור עכשיו. והנה אף אם לא עמדנו רק בפלוגת' זו הי לנו להחמיר בשל תורה דהא איסור בבכור דאוריית' הוא משום ואכלת ולא לכלביך וה"ה שאר הנאות כאשר הארכנו למעל' בפרט דרוב הפוסקי' הסכימו דקנין סטומת' לא מהני ואף אם נאמר להקל ולסמוך אפוסקים דקנין סטומת' מהני אחר שלפי ד' רוב הפוסקים דאיסורי הנאה אין להם בעלים ואין להם מכר לא מהני המכיר' ע"כ ודאי דקשה להקל בזה. אמנם בר מן דין עוד יש לנו דיעה בקדמונים להחמיר והם התוס' והרא"ש בפ"ק דב"ק סוף די"ב דס"ל דקי"ל כרבנן דר' יוסי הגלילי דקדשים קלים לאו ממון בעלים הוא וגם סבר דלמאי דקי"ל כרבנן דקדשים קלים ממון גבוה הוא אף בבכור בעל מום אין לו מכר מחיים כלל דלאו ממון בעלים הוא אף בזמן הזה דלא חזי להקרבה ואף שנראה מהקדמונים שחולקים עליהם מדפסקו כהך מתני' דמעשר שני דבכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה בזה"ז וכאשר האריך מהרש"ל ביש"ש שם פ"ק דב"ק סי' ל"ד והפני משה בירושלמי שם הלכ' ב' והאחרונים באה"ע סס"י כ"ח ע"ש עכ"ז לא החליטו האחרונים שם להקל נגדם בפרט בנ"ד דאית בקנין הלזה נמי תיוהא דאמרן פשיטא דיש לצרף נמי דעת תקיפי קדמאי דעת תוס' והרא"ש הנ"ל להחמיר וזה ברור מאוד. והנה אחר שבארנו שהנך שני קנינים קנין כסף וקנין האנדשלאק ודאי דלא מהני בנ"ד עכשיו לא נשאר לנו רק קנין חצר מחמת שהבכור הי' עומד בשעת המכיר' בחצירו של עכו"ם דזה ודאי מהני אף באיסורי הנאה דכיון דלית לי' בעלים הו"ל הפקר וקונה ע"י חצירו וכ"כ בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג והנה אם עכו"ם קונה בקנין חצר רבו הדיעות מאוד הנה הג' מוהרש"ק הובאו דבריו בתשו' נ"ש העלה דקנין חצר לא מהני בעכו"ם משום דחצר משום שליחות איתרבאי ואין שליחות לעכו"ם הובאו דבריו בחי' סי' תמ"ח סקי"ד בקצרה אלא שמבואר מדבריו דאם העכו"ם עומד בצד חצרו מהני משום דבעומד בצדו מטעם יד הוא ומהני אפי' בעכו"ם אלא שבס' לבושי שרד בחדושי דינים סקי"ג ובפירושו שם ס"ק רל"ד העלה דאף עומד בצדו לא מהני משום דחצר דגברא לעולם משום שליחות איתרבאי וכ"כ בקצה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' דאם נאמר דאף חצר הוא כשליחות ממש וכיון שאין שליחות לעכו"ם גם חצר לא מהני א"כ אף עומד בצדו ל"מ מטעם הנ"ל. אמנם בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג לענין אם מכר חמץ אחר שש לעכו"ם והחמץ הי' בחצירו של עכו"ם דהיינו שהקנה לו המקום ג"כ עם החמץ והחמץ הי' בתוכו העלה דקנין אג"ק ל"מ משום דחמץ אחר שש אינו במכיר' רק שהפקר הוא ע"כ העלה אם העכו"ם עומד בצדו קונה החמץ מטעם חצר ובאינו עומד בצדו ל"מ משום שהוא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם ע"ש אלא שבס' קצה"ח שם בסי' קצ"ד העלה דאף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ חצר אף דמטעם שליחות הוא מהני בעכו"ם ע"ש ובס' נה"מ בפתיח' לסי' ר' דחה דברי הקצוה"ח והאריך שם להביא כל השיטות שבקנין חצר והעלה שם דעכו"ם אי קונה ע"י חצירו תלי' בפלוגתת הקדמונים דלשיטת הרי"ף והרא"ש בעומד בצדו מהני דמטעם יד הוא ובאינו עומד בצדו ל"מ דמטעם שליחות הוא ולשיטת הר"ן הובא בנמק"י במשנה דראה אותן רצין הובא בש"ך סי' רמ"ג סק"י בחצר המשתמרת בכל ענין אף באינו עומד בצדו מטעם יד הוא דיד אריכת' הוא ולפי שיטת הר"ן מהני בעכו"ם בכל ענין אף באינו עומד בצדו ע"ש והמעיין שם יראה שדבריו נכונים מאד ובס' מק"ח סי' תמ"ח כפי העולה על זכרוני סתם וכ' דחצר מהני בכל ענין בעכו"ם מכח דברי הר"ן וסותר דבריו שבנה"מ דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דבאינו עומד בצידו אף בחצר המשתמרת מטעם שליחות הוא ולפ"ז ל"מ בעכו"ם אלא שכפי העולה על זכרוני כ' שם עוד טעם בס' מק"ח ואינו לפני משום דבמקום שאינו מחוסר משיכה כסף לבד קונה לכ"ע כמ"ש בהג"א פ' הזהב דמ"ז ע"ש. והנה בנ"ד אם לא הי' העכו"ם עומד בתוך חצירו בשעת המכיר' קודם שקיבלו היהודי לביתו ודאי דאין להתיר דהא באינו עומד בצדו רבו הפוסקים דחצר מטעם שליחות הוא ובעכו"ם לא מהני. וטעם השני שבס' מק"ח ל"ש כאן דהא קנין כסף ל"מ באיסורי הנאה כאשר הארכנו לעיל ולדעתי אף אם הי' עומד בצדו ולא בתוכו ג"כ אין להתיר דהא פ' הרמ"א בסי' ר' ס"א דבעינן דוקא בתוכו ואף שבנו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג בסופו כ' וז"ל אבל אם בשעה שמכר היהודי החמץ לא"י בא הא"י לאותו החדר שהחמץ בתוכו או בצידו אז זכה החדר החמץ לא"י וכו' ע"ש ומבואר דאף עומד בצדו מהני צ"ל דה"ט משום דשם עכשיו כבר עבר הפסח וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן ויש לסמוך אהמחבר דעומד בצידו ג"כ מהני אבל בנ"ד דאיסור דאוריית' נראה ברור דעומד בצידו ל"מ אבל אם עמד הנכרי בתוך החדר שלו ששם הי' הבכור הנה בזה רבו המקילים כנ"ל דאף עכו"ם קונה בזה ע"י חצרו ואף שלכאור' קנין חצר עכ"פ לא עדיף מקנין משיכה או הגבהה וע' בקצה"ח סי' קצ"ח סק"א וקנין כסף ל"מ באיסורי הנאה כאשר כתבנו למעל' וקנין משיכה בעכו"ם ל"מ לדעת רש"י וה"ה לקנין חצר בלא כסף אבל באמת אין זה מיחוש דהא כ' התוס' בע"א דע"א ע"א ד"ה פרדשני ודע"ב ע"א דאף למ"ד משיכה בנכרי אינו קונה דוקא היכא דאיכ' כספא אבל במציא' או מתנה דליכ' כספא כ"ע מודי דקני במשיכ' או בהגבהה ע"ש וה"נ בנ"ד באיסורי הנאה דלא שייך בי' קנין כסף כנ"ל לכ"ע מהני קנין משיכה או הגבהה לבד וא"כ ה"ה לענין קנין חצר בעומד בתוכו דלרוב הפוסקים משום ידו הוא ומהני בעכו"ם אמנם כ"ז אם הי' העכו"ם מתכוין ל נות ע"י חצרו. אבל בנ"ד שכפי שנראה מלשון השאלה שלא נתכוין הגוי לקנות ע"י חצרו רק במקצת מעות שנתן לא דרויף ובת"כ שעשה האנדשלאק אלא שעובד' כך הי' שהבכור הי' עומד אז בחצרו של הנכרי הקונה בזה נראה ברור דל"מ דהא כ' האחרונים ה"ה הקצוה"ח בסי' ער"ה סק"ד ובנה"מ סי' ר' סקט"ו דאף דהובא פלוגת' בטוש"ע ח"מ סי' ר' ס"ז וס"ח דאם הגביה הלוקח שלא בכוונת קנין אי מהני בדעת אחרת מקנה זהו דוקא אם הקונה ישראל אבל אם הקונה עכו"ם כ"ע מודי דלא קנה אם לא נתכוין לקנין וכ' ליישב בזה קו' המל"מ פ"ד מה' מכירה במה שהק' דברי הטור מח"מ סי' ר' ליו"ד סי' קל"ב ומכח זה יפה פ' הצ"צ בתשו' סס"י ס"א ובתשו' עה"ג סי' ק"ב דאם העכו"ם לא נתכוין לקנות ע"י קני' זו לא קנה ואף שכ' מהרי"ט בתשו' הובא שם בנה"מ דדוקא בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא לא קנה משום דמעשה קנין ל"מ אלא מדעת ובכוונה אבל רשותו קונה לו שלא מדעתו מ"מ ה"מ בישראל אבל בעכו"ם ודאי לא קנה משום דחצרו קונה שלא מדעתו ודאי דרק מטעם שליחות הוא אף בעומד בצידו וע"ש בנה"מ שביאור הדברים בביאור יפה וכיון שמטעם שליחות הוא אין שליחות לעכו"ם וזה אפשר נמי להעמיס בדברי העה"ג שבסס"י ק"ה דהנה בסי' ק"ב התעורר וכ' דמש"ה כ' הטור יו"ד סי' ש"ך דהמחוור שבקנינים שיקנה לו המקום היינו שמש"ה עדיף זה ממשיכ' משום דבמשיכ' אין דעת הגוי לקנות רק בכסף וקנין כסף ל"מ לרוב הפוסקים לכן עדיף הקנאת מקום מטעם חצר דחצרו קונה לו שלא מדעתו עיין שם ובסס"י ק"ה כ' וז"ל גם י"ל במה שהגוי חצרו קונה לו הלא חצרו מטעם שליחות ואנן קיי"ל אין שליחות לגוי וכו' ע"כ והיינו שאף שעומד בצדו דרוב הפוסקים ס"ל דמטעם יד הוא ומהני אף בעכו"ם מ"מ ה"מ מדעתו אבל שלא מדעתו רק מטעם שליחות הוא וכיון שכן אין שליחות לנכרי וכ"כ להדי' בס' מח"א בקנין משיכה סי' ה' דאם נימא דחצר משום יד הוא לא קנה שלא בכוונה רק אם נימא דחצר מטעם שליחות קונה אפי' שלא בכוונה וזה לא שייך בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם אלא ששם בסי' ד' האריך והעלה דכל שנתכוין לזכות עכ"פ אף שלא נתכוין לקנות ע"י קני' זו קנה. אמנם בהג"ה שם האריך והעלה דאכתי מידי פלוגת' דרבוות' לא נפיק ע"ש ובעכו"ם יש לומר דלכ"ע לא מהני בכל ענין כאשר מבואר מדברי הטור יו"ד סי' קל"ב כמו שכתבו האחרונים הנ"ל. סיומא דפסק' דנלע"ד להחמיר בנ"ד. והנה עוד לאלקי מילין בענינים אלו אך מחמת טרדותי הצרכתי להפסיק באמצע הפרק. ידידם דוש"ת באהבה. שלמה במוהר"י חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה