אור ברסלב

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר

תשובה קפ

תשובה קעט

יום ד' י"ח טבת תר"ז לפ"ק. שאלה על מה שנוהגים קצת אנשים בפדיון הבן שפודין באבנים טובות ומרגליות שנותנים ליד כהן אם יפה הם עושים. שובה הנה יש שני אופנים בדבר זה. אופן הראשון אם נותנים לכהן האבנים טובות ומרגליות בתורת משכון עבור החמשה סלעים בודאי יש לפקפק דמנה אין כאן משכון אין כאן. וכבר דיבר בזה בס' אבני מלואים באה"ע סי' כ"ט ס"ק י"ג וכ' שם דלדעת הראב"ד והרא"ש דטעמ' דבלא יהני משכון בקידושין משום דגופו לא נתחייב לא נשתעבד המשכון א"כ בכינון הבן דודאי גופו משועבד מה"ת מש"ה מהני לי' משכון אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א דכ' דטעמ' דל"מ משכון בקידושין משום דאגיד גבי' י"ל דגם בפדיון הבן ל"מ משכון מה"ט אלא שלבסוף סיים וז"ל ואפשר דאפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א דל"מ שיעבוד במשכון בקידושי אשה ולקנין קרקעות היינו משום דכסף דאגיד גבי' ואינו יוצא מרשותו אינו ראוי לקנין אבל גבי פדיון הבן דאין הבן קנוי לכהן שיצטרך לקנותו מכהן אלא חוב הוא שמוטל עליו ליתן לכהן ה' סלעים וכל שנותן לו משכון ומקבלו לפרעון ולדעת הרמב"ן והרשב"א דמהני משכון למתנה ויש זכי' למקבל במשכון וא"כ זכה בו הכהן ונפטר מחובו וזה נראה כו' ואכתי צ"ע עכ"ל ודבריו לא נהירין דהא אף לדבריו בשיטת הרמב"ן והרשב"א דמהני משכון במתנה היינו שיש לו שיעבוד במשכון וע"י שמסר לו המשכון ואמר שנותן לו מתנה כו"כ ונותן לו משכון ע"ז מחויב ליתן לו כו"כ והמשכון משועבד על זה וא"כ אכתי במה יוצא ידי נתינה לכהן דהא מ"מ אין לו עליו רק שיעבוד והמעיין בחה"ר בקידושין ד"ח יראה דשטר שמחייב א"ע בו עדיף ממשכון ול"מ בקידושי אשה לא משכון ולא שטר משום דאגיד גבי' ושם בחה"ר בקידושין ד"ה חלק על רש"י שפי' במה שאמרו בש"ס מה לכסף שכן פודין בו הקדשות כו' אבל שטר אין פודין כו' ופרש"י אם כ' שטר על המעות כו' והשיג הרשב"א מפ' יש בכור הובא גם בש"ס דכתובות ר"פ הנושא בהך דכ' לכהן שאני חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי ואיתמר עלה אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן כו' דמשמע אפי' דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא רשיתן כו' ע"ש וש"מ דס"ל להרשב"א דמה דאינו פדוי בהך שטרא שנותן לכהן אפי' מה"ת עד שיתן משום דמנה אין כאן שטר אין כאן כמו במשכון וכמבואר שם ומשום דאגיד גבי' וש"מ דאף בפדיון הבן ל"מ לסלוקי לכהן בשטר או במשכון לדעת הרשב"א. ומזה אכי תמה גם על הב"ח בתשו' סי' קמ"ט שכ' דאף להרמב"ן והרשב"א דס"ל דאף אם הקנה לה משכון בשיעבוד מנה דל"מ בקידושין משום דאגיד גבי' וכמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין לשיטתם ומה"ט נמי אם קדשה בשטר שהתחייב א"ע אינה מקודשת לשטתם כמ"ש ה"ה בפ"ה ה' אישות וכמ"ש הרשב"א בפ"ק דקידושין היינו דוקא בקדושין הוא דל"מ משום דהאשה לא סמכה דעתה כ"ז שכסף קדושין הם ביד הבעל אבל בשאר קניני שנתן לו שטר חיוב או משכון וא"ל קנה במשכון שיעבוד מנה מודי אף הם דמהני והא דאמר שם בפ"ק דקדושין ד"ח בעובד' דאמהת' נמי מנה אין כאן משכון אין כאן צריך לפרש דמיירי שלא הקנה לו במשכון שיעבוד ומש"ה הוא דלא מהני דלא נשתעבד לו המשכון כלל כמו לשיטת הראב"ד והרא"ש ע"ש בתשו' הב"ח באריכות וחוץ מזה שדבריו דחוקים לפרש לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דמנה א"כ משכון א"כ דגבי אמהתא בא"א ממה שפי' דמנה א"כ משכון א"כ דגבי קדושין דהא הני תרי מימרי דקדושין ואמהת' סמוכים זה כזה שם בקידושין וישתנו בפירושם וכבר השיג בכעין זה גם בס' קצה"ח על הב"ח בסי' ק"צ סק"ו אמנם יותר תימה לי על הב"ח הנ"ל מדברי הרשב"א דף ה' הנ"ל שמבואר מדבריו דאף בפדיון הבן ל"מ חיוב בשטר אף מה"ת מה"ט דל"מ בקידושין דמנה א"כ שטר א"כ. ועוד תימה על הב"ח שכ' לחלק בין קידושין לשאר קנינים דבקידושין שאני דהאשה לא סמכה דעתה כ"ז שכסף קדושין ביד הבעל משא"כ בשאר קנינים ודבריו תמוהים דבכל דלא סמכה דעתי' דמקנה ל"מ אף בשאר קנינים ואדרבה גרוע בזה שאר קנינים מקדושי אשה וכמבואר בדברי רש"י בקדושין ריש דמ"ח ד"ה והא באשה קמיפלגי ע"ש היטב וכ"כ הש"ך בח"מ בסי' ק"צ ד"ה מעשה ע"ש שוב ראיתי בספר מחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' שכ' וז"ל ומתוך דברי הר"ן ז"ל גבי מנה א"כ משכון א"כ נראה קצת דדוקא בקידושין הוא דאמרי' דאין האשה מתקדשת בשיעבוד משום דקדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין הוי. ואפשר דה"ט משום דמקשי' הוי' ליציאה לענין זה אבל לענין מכר אפשר דמודה דיועיל ע"ש. ובאמת המעיין בר"ן יראה דלא משמע מידי ובלא"ה א"א לומר כן דהא הר"ן כ' ריש קדושין דקדושי כסף לא איתקש לגרושין דמה"ט מקדשין במחובר בתורת קדושי כסף ע"ש בר"ן וא"כ א"א לומר כדברי המחנה אפרים. ועוד תימה על הב"ח שכתב בד' הרשב"א דבשאר קנינים מהני חיוב שטר מתורת כסף והרי בחה"ר קדושין דף ט"ז ע"א גבי אילימא כתב לה שטרא אדמי' היינו כסף מבואר שם להדי' איפכ'. אלא שהמעיין יראה שהב"ח לא ראה אז דברי הרשב"א אלו ומש"ה הק' אשטת הרשב"א מהך דקאמר בש"ס אילימ' דכ' לי' שטרא אדמי' היינו כסף דמוכח מזה דשטר קונה בתורת כסף ע"כ הוצרך לחלק בין קדושי אשה לשאר קנינים ובאמת מבואר שם בחה"ר דאין לחלק והך דקאמר בש"ס היינו כסף כ' הרשב"א יושב לזה בטוב טעם ע"ש (ב)

ב) ע' בתשו' נאות דשא סי' מ"ו בד"ה שנית מל' שכ' ג"כ מסבר' דנפשי' לחלק כשיטת הר"ן והרמב"ן בין קדושין למכר וכשיטת הב"ח והמח"א וג בתשו' נטע שעשועים סי' ל"ד החזיק בדבריהם אולם המהרי"ט ריש קידושין בחי' להרי"ף כ' בפירוש ככל דברי אאמו"ר הג' זללה"ה והאריך להוכיח דגם בקידושין ל"א הך סברא דאגיד גבי' והוא רק אשגרת לישנא ואינו מועיל משכון בין בקידושין בין במכר. וכן האריך הרחיב בזה בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' כ' והביא דברי המהרי"ט הנ"ל והשיג על המח"א עש"ה:

והנה לכאור' יש להבי' משם ראי' לדברי האבני מלואים דבפדיון הבן מהני משכון משום דאינו אלא חוב דהא הרשב"א שם דט"ז כ' שם ליישב דברי הש"ס וז"ל ומיהו אכתי קשי' לי מאי דקאמר היינו כסף דא"כ המקדש בכסף וכ' לה שטר עליו תהא מקודשת דשטר' דכ' עליו היינו כסף וי"ל דהשת' הוא דקאמרי' הכי דאכתי לא ידעי' דגופו קנוי ואינו אלא כחוב אבל למסקנ' דאמר רבא ע"ע גופו קנוי אי כ' לי' שטרא אדמי' לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן וצ"ע עכ"ל ומבואר מזה דלס"ד דש"ס מהני אם נותן שטר במקום כסף כיון דאין גופו קנוי ואינו אלא כחוב וא"כ בפדיון הבן דנמי אינו רק חוב א"כ מהני משכון ול"א מנה אין כאן משכון א"כ אלא שא"כ יהי' דברי הרשב"א סותרים דהא לפמ"ש בדט"ז מבואר דבסילוק חוב מהני שטר חיוב דהא מה"ט הוי ס"ד דבע"ע מהני אי כ' לי' שטרא אדמי' ובדף ה' מפורש ברשב"א דס"ל דמש"ה ל"מ אם כ' לכהן אני חייב ה' סלעים אף מן התורה משום דמנה א"כ שטר א"כ אף דפדיון הבן אינו רק חוב וצ"ל אחת משתים או דפדיון הבן אלים מחוב ודמי קצת לקנין מש"ה ל"מ שטר או שאף בחוב לא החליט הרשב"א שם בדט"ז דהא סיים וצ"ע דלא כ' רק ליישב דברי הס"ד שם בש"ס ובאמת יש לתרץ בע"א ועכ"פ הרי מפורש ברשב"א דף ה' דמה"ט דמנה אין כאן כו' ל"מ שטר לפדות ע"י אף מן התורה א"כ מכ"ש דמשכון ל"מ וא"ל דדוק' שטר היא דלא מהני אבל משכון מהני משום דעכ"פ יש לו זכות במשכון לשיעבוד ז"א דמוכח מד' הרשב"א ד"ח הנ"ל דמשכון גרוע משטר בענין זה וכיון דשטר ל"מ כ"ש משכון דל"מ דהרי אף במשכן עיקר שיעבוד' גבי לוה היא כמ"ש הר"ן שם בסוגי' דמנה אין כאן לשטת הרמב"ן ועוד דהא לשטת הר"י הלוי מג"ש ז"ל הובאו דבריו בנמק"י רפ"ק דמציע' ובר"ן ר"פ שבועת הדיינים משכון שלא בשעת הלואה אינו נקנה כלל משום דמשכון אינו נקנה רק בכסף או בגביות ב"ד כמו שביאר הר"ן שם טעמו ולפ"ז ודאי דגריע משכון משטר דבשטר ודאי משתעבד לזה הכהן לכ"ע כמבואר בש"ס ר"פ הנוש' וי"ל דיצא בזה ידי פדיון מדאוריית' ואפ"ה ל"מ מדאוריית' עד שיתן כמבואר שם בש"ס ולשטת הרשב"א הטעם משום דמנה אין כאן כו' מכ"ש במשכון דאף אם הי' חייב לזה המלו' מכבר ונתן לו הלוה משכון לא נשתעבד המשכון ולא קני לי' למשכון טפי משאר נכסיו ומכ"ש בפה"ב דלא נשתעבד מה"ת לזה הכהן דוקא פשיטא דע"י המשכון שנתן לזה הכהן לא נשתעבד לי' בשיעבוד פרטי ופשיט' דל"מ ולא מידי ואף למה שסיים הר"ן ר"פ שבועת הדיינים וז"ל ואפי' תאמר נקנה היא במשיכ' לשעבודו כשם שנקנ' בכסף לשיעבדו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העברי' וה"נ במשכון לאו הילך היא ע"כ דש"מ דלא החליט בבירור לשטת הר"י הלוי אם מסר לוה למלוה משכון שלא בש"ה אם נקנה או לא וי"ל דנקנה נמי שלא בש"ה במשיכה מ"מ כיון שכ' דעכ"פ כמו דאינו כסף לקנות בו אמה העברי' כמו כן לאו הילך היא ולא חילק כחילוק שכ' בס' אבני מלואים הנ"ל דשאני לקנות מפריעת חוב דהא בהילך אינו רק פריעת חוב וש"מ דאין חילוק ופשיט' דלשטת הר"י הלוי דאם נתן לו משכון בחובו לא מקרי הילך מכ"ש דאין פודין בו וזה ברור כשמש בצהרים והרי לא הכריעו בש"ע ח"מ רס"י פ"ז אם משכון מקרי הילך ואדרב' דעת הש"ך שם להכרי' כשטת הר"י מג"ש דלא מקרי הילך ומכ"ש דאין פודין בו ועכ"פ מתבאר מד' הר"י מג"ש ז"ל ע"פ ביאור הר"ן ז"ל דליתנייהו לדברי האבני מלואים שחילק בזה בין קנין לפריעת חוב דאל"כ מאי מבי' הר"י מג"ש ז"ל דמשכון לא הוי הילך מהך דאמהת' דמנה אין כאן כו' ובעיקר הדבר שכ' בס' אבני מלואים כאן בס"ק י"ג ולעיל ס"ק יוד דלשטת הרמב"ן והרשב"א דמהני משכון במתנה היינו אם נותן לחבירו מנה ולא זיכה לו רק שנתן לו משכון זוכה במשכון לשעבוד מנה והאריך שם בזה וכ"כ ג"כ בספר קצוה"ח סס"י ל"ט ולפע"ד אינו מוכרח די"ל דגם הרמב"ן והרשב"א מודים בהא להראב"ד והרא"ש דהיכא דלא נתחייב בלא המשכון גם המשכן אינו מועיל כלום להתחייב על ידו ולא כהיש מפרשים שהבי' הרא"ש כי ד' הראב"ד והרא"ש ברורים בטעמם וכ"ה ד' התוס' בפ"ק דקידושין ד"ח ע"ב והא דהוצרכו הרמב"ן והרשב"א ליתן טעם על הך דמנה אין כאן כו' משום דאגיד גבי' בלא"ה תיפוק לי' דלא נתחייב במשכון כלל כטעם הראב"ד והרא"ש לק"מ דלא מיבעי' למ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ט ס"ק י"א דלשטת הרמב"ן והרשב"א אף באמר לה זכי בגוף המשכון ל"מ א"כ י"ל מה"ט היא דכתבו טעמא דאגיד גבי' משום דמשמע להו דבכל ענין איירי וגם בספר בית מאיר שם הסכים לד' הב"ש אלא אף לפי מה דמשמע מדברי הרמ"א שם דבאמר שתזכה בגוף המשכון מהני אף להרמב"ן והרשב"א וכן הסכים בס' אבני מלואים שם ס"ק י"א ובקצה"ח סי' ק"צ סק"ז עכ"פ מבואר בד' הר"ן שם בפ"ק דקדושין ד"ח דאם אמר לה קנו במשכון שיעבוד מנה להראב"ד מהני ולהרמב"ן ל"מ א"כ י"ל דמש"ה הוכרחו הרמב"ן והרשב"א לפ' הטעם משום אגיד גבי' ולא פ"י כטעם הראב"ד משום דסתמא קאמר אינה מקודשת ומשמע בכל ענין אף אם אמר קני במשכון שיעבוד מנה וע"כ מטעם דאגיד גבי' וא"ל דהא ודאי אף לפי שטתם לא מיירי בכל ענין דהא לד' הרמ"א מ"מ אם אמר לה שתזכה בגוף המשכון מקודשת לכ"ע ז"א דזה לק"מ כיון דקאמר קדשה במשכון בזה לא נכלל הך מלתא דתזכה בגוף המשכון דאם אמר לה תזכה בגוף המשכון שוב לא מקרי משכון וכמ"ש בס' א"מ שם ס"ק י"א ותמהני על הקצוה"ח בסי' ק"צ סק"ו שכ' שם ובס' א"מ ס"ק י"א דאם אמר קני במשכון שיעבוד מנה לא מהני אף לדעת הראב"ד וכ' שט"ס היא בהר"ן פ"ק דקדושין שכ' דלדעת הראב"ד אם אמר לה קני במשכון שיעבוד מנה מקודשת דיש להגיה בדבריו קני במשכון שיעור מנה דזה הוי זכי בגוף המשכון ומקדושת לכ"ע אף להרמב"ן והרשב"א וחלק על הח"מ ס"ק ז' שכ' שיעבוד מנה ע"ש באריכות ודבריו תמוהים מאד דאם כגי' בר"ן שיעור מנה דזה הוי זכי בגוף המשכון א"כ גם במ"ש הר"ן שם בתחלת הדיבור כ' הרמב"ן ז"ל דאף היכא דאמר לה קני במשכון זה שיעבוד מנה דאינה מקודשת נמי צריך להגי' שיעור מנה במקום שיעבוד מנה דהא כ' הר"ן דבזה פליגי הרמב"ן והראב"ד כמבואר למעיין שם והא בשיעבוד מנה אף להראב"ד לא מהני לדברי הא"מ והקצה"ח אע"כ דלפי דבריו צריך להגי' בדברי הר"ן הן בתחלת דבריו שבשם הרמב"ן הן בסוף דבריו שבשם הראב"ד שיעור מנה במקום שיעבוד מנה וא"כ איך כ' בדעת הרמב"ן בזה דאינה מקודשת הא בזה מקודשת לדבריו כמ"ש בעצמו דאם אמר קני במשכון שיעור מנה הוי כמו זכי בגוף המשכון דמקודשת לכ"ע כדברי הרמ"א ע"כ דברי הא"מ והקצוה"ח שם תמוהים מאד והעיקר דבקני שיעבוד מרה פליגי הרמב"ן והרשב"א עם הראב"ד כמבואר בר"ן ובח"מ ובקני שיעור מנה דהיינו זכי בגוף המשכון זה תלוי במה שמחולקי' הרמ"א והב"ש ומחי' הריטב"א שם שהבי' בס' בית מאיר והא"מ והקצה"ח משמע כדברי הבי"ש דלדעת הרמב"ן והרשב"א אף זה לא מהני הדרן לקמיית' שלפע"ד כל היכא דלא אמר לה אף קני משכון לשיעבוד מנה לפע"ד אף הרמב"ן והרשב"א מודי' דאף לענין מתנה אם אמר הנני נותן לך מנה במתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא מהני כדעת הראב"ד והתוס' והרא"ש שדבריהם ברורים וראי' ברורה לזה מדברי הב"ח בתשו' סי' קמ"ט הנ"ל שכ' דאף להרמב"ן והרשב"א בשאר קניני' לענין קניות קרקע אם נתן לו הלוקח למוכר משכון וא"ל קני בו שיעבוד מנה דמהני דדוק' בקידושין לא מהני משום דאגיד גבי' לדבריהם ולא בשאר קניני' וכ' שם ואף שבעובד' דאמהת' נמי קאמר מנה אין כאן כו' צ"ל דמיירי אף לד' הרשב"א והרמב"ן בדלא א"ל קני במשכון שיעבוד מנה ע"ש וש"מ דאף דבשאר קנינים לא בעינן אגיד גבי' לכ"ע לדעת הב"ח מ"מ אף בשאר קניני' אם לא אמר קני שיעבוד מנה לא מהני והיינו ע"כ מטעם הראב"ד משום דכיון דלא נתחייב לא מהני המשכון להתחייב על ידו ואף שלעיל השגתי על הב"ח במ"ש דבשאר קניני' לא איכפת באגיד גבי' מ"מ בזה שמבואר מדבריו דהרמב"ן והרשב"א מודים להראב"ד דלא נתחייב ע"י המשכון ובזה דבריו ברורי' ועוד נראה ראי' מדברי הרמ"א דהרי מבואר מדבריו שבהגה באה"ע סי' כ"ט ס"ו שס"ל כשטת הרמב"ן והרשב"א דמש"ה כ' דאם נתן לה שטר על הדינר נמי אינה מקודשת וכ"כ הח"מ והב"ש שם ואפ"ה בח"מ סי' ר"ז סי"ז סתם כדברי המחבר שהיא עפ"י שטת התוס' והרא"ש שם בפ"ק דקידושין דאינו נתחייב ע"י המשכון אע"כ דגם הרמב"ן והרשב"א מודי בהא וז"ב לפע"ד אלא שלפ"ז יש להקשות לכאורה על הרשב"א שכ' בתשו' סי' אלף כ"ד הובא בב"י ח"מ סי' ל"ט וז"ל האומר כתבו שטר לפ' מחמת שאני ממשכן לו בית בכו"כ וקנו מידו ועד שלא נתן המלוה ללוה את המעות רוצה לחזור בו שהרשות בידו ואעפ"י שנכתב השטר מיהו אם זה המלוה ירד למשכונתו וזכה בקרקע לא הי' יכול לחזור בו שהרי כבר נתחייב לו במעות עם ירידתו בתוך המשכנת' כו' ע"כ והובא דבריו בקצרה בהגהת רמ"א שם סס"י ל"ט וז"ל אבל אם אמר להלוות לו על משכון והחזיק במשכון לא יוכל לחזור בו ע"ש וכ' שם בקצה"ח וז"ל ונראה לפע"ד דהרשב"א לשטתו דמפרש טעמא דמנה אין כאן משכון א"כ בפ"ק דקידושין משום דאגיד גבי' לא הוי כסף אבל להתחייב ע"י משכון מהני ומש"ה סובר כאן דאם זכה במשכון מחויב להלוות וכמ"ש בסק"ח באורך דאע"ג דלא הוי כסף היכא דאגיד גבי' היינו דאינו עושה קנין אבל כאן אינו קנין אלא כיון שזכה בקרקע נתחייב בדמי' להלוות ואינו קונה ע"י המשכון שום דבר אלא שנתחייב הזוכה במה שזכה הן בגוף הקרקע הן במשכון נתחייב הוא בדמיו משא"כ גבי אשה דצריך לקנות ע"י הכסף את האשה ואין הכסף עושה קנין כל זמן דאגיד גבי' אבל לשטת התוס' והרא"ש דמפרשי מנה אין כאן משכון א"כ דאינו מחויב כלל ע"י המשכון אא"כ נתחייב תחלה במנה כו' וא"כ מכיון דלא נתחייב הלוה כלום ע"י המשכון מאי מהני לי' המשכון ואמאי יתחייב להלוות כו' עכ"ל הקצה"ח ולפמ"ש למעלה שלפע"ד גם הרמב"ן והרשב"א ס"ל בזה כשטת התוס' והרא"ש דכל היכא דלא א"ל בהדי' קני במשכון שיעבוד מנה אינו יכיל להתחייב ע"י המשכון א"כ תיקשי אדברי הרשב"א הנ"ל מ"ט ס"ל דכשהחזיק המלוה במשכון מחויב להלוות לו. אמנם תמהתי מאד על הקצה"ח דאם זה היא טעם הרשב"א א"כ אמאי כשלא החזיק במשכון יכול לחזור בו הא כבר נתחייב הלוה ע"י השטר דודאי אף לפי ד' התוס' והרא"ש הלא יכול להתחייב ע"י שטר מחדש כמבואר בסי' מם וא"כ כיון שזכה המלוה בקרקעות המשועבדים לו יתחייב המלוה בדמיו להלוות לו וזהו באמת טעמו של הרמב"ן החולק שם על הרשב"א שס"ל דאף אם נתחייב הלוה בשטר מחויב להלוות לו כמבואר שם בטור ואחרונים וטעמו כנ"ל כאשר האריך שם הקצה"ח סק"ח ובס' נתיבות המשפט סקי"ז דאף הרמב"ן שסובר בעלמ' דטעמ' דמנה אין כאן כו' משום דאגיד גבי' ומש"ה אף בשטר חיוב אינו ראוי לקנין לקנות בו קרקע במקום כסף ה"ט דשם רוצה לקנות קרקע פרטית או עבד או לקדש אשה פרטות זה אינו יכול לקנות ע"י שטר חיוב אף שבשטר חיוב כבר נתחייב המתחייב לכשנגדו וכל נכסיו משועבדים לו לא אמרינן דיקנה בזה הקרקע או העבד במקום כסף או חליפי' היינו משום דאף דהקרקעות ושאר נכסי המתחייב משועבדים לכשנגדו מ"מ הא לא נקנו לגמרי ועדיין אגודים גבי המתחייב ומש"ה לא מהני במקום כסף או חליפי' לקנות עליהם אבל לענין זה הוי שיעבוד נכסים כמו קנין כמו שהקונה קרקע לחלוטי' נתחייב בדמיו שיתן להמוכר לחלוטין ה"ה הקונה נכסי' לשעבוד בשטר נתחייב ג"כ בדמיו שילוה להלוה דמי השעבוד שנשתעבד המתחייב זה היא סברת הרמב"ן והרי הרשב"א חולק שם וס"ל דאף לענין זה לא מהני שטר חיוב שאף שודאי היא מתחייב ומשתעבד בשטר חיוב לא מהני לא לקנות על ידו וגם לא להתחייב את שכנגדו להלוות לו וא"כ אמאי סובר הרשב"א דאם החזיק במשכון מחויב להלוות לו נהי דנאמר דנתחייב הלוה ע"י המשכון הא בלא"ה גם ע"י שטר גרידא ודאי דנתחייב ונשתעבד ואעפ"כ אינו מועיל לדעת הרשב"א להתחייב את שכנגדו להלוות לו וזה תמי' רבה וראיתי בס' נתיבות המשפט שם ס"ק י"ח שנראה שחשב לחלק בין שטר ומשכון וז"ל והטעם נראה דדוקא מה שקנה שיעבוד נכסי לא דמי לקונה חפץ דשיעבוד נכסי דבר שאינו ברשותו היא דהא מכאן ולהבא היא גובה ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה לאו כלום היא ואין לו שום קנין בהשעבוד נכסי מש"ה לא דמי לקונה חפץ שיתחייב בדמיו משא"כ בהחזיק במשכון שיש לו קנין בגוף המשכון לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות דמי לקונה חפץ שיתחייב בדמיו ע"כ ודבריו תמוהים דהרי הרשב"א במשכון קרקע מיירי ופשיטא דהא דמלוה קונה משכון אינו רק במשכון מטלטלים ולא במשכון קרקע כמ"ש התוס' בב"מ דס"ז ע"ב ד"ה ושבועות והבעל המאור בפסחים בפ' כ"ש בשמעתתא דנכרי שהלוה על חמצו ומה"ט קיי"ל בח"מ סי' ס"ו ס"ח דשטר משכנתא לא מיקני במסירה לחוד וש"מ דזבין מלוה לאו כלום היא וא"ל דאעפ"כ יש לחלק בין שטר למשכון דבשטר אע"פ שג"כ נכסי' משועבדים מ"מ קיי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא היא גובה משא"כ במשכון אף בקרקע י"ל דלמפרע הוא גובה כמו שנראה מדברי הראב"ד הובא בטח"מ סי' ער"ח ס"ז דס"ל במשכנתא דגבי יורשים מגופא דארעא בכור נוטל בה פי שנים ש"מ דכמוחזק ביד אביהן דמיא ומוכח דלמפרע היא גובה בזה וכ"כ שם בס' נה"מ בסי' ער"ח סק"ה דזהו טעמו של הראב"ד מ"מ ה"מ כשגבאו לבסוף מהך משכנתא כמבואר שם בדברי הראב"ד הא לא"ה ל"א למפרע גובה וכ"כ התוס' בפסחים דל"א ע"ב ד"ה אלא דאף לאביי דס"ל למפרע גובה ה"מ בגבאו לבסוף וה"ה לדידן במשכנתא וכ"כ שם בס' בעה"מ ע"ש וגם בעיקר הדבר שנראה מדברי הראב"ד דבמשכון קרקע אם גבאו לבסוף אמרינן למפרע גובה הנה בדברי בעל המאור שם מבואר דבמשכון קרקע לא אמרינן למפרע גובה אף בגבאו לבסוף וכן משמע מדברי הריטב"א לקדושין ד"ח ע"ש היטב ומש"ה נלע"ד דיפה עשה המחבר בש"ע ח"מ סי' ער"ח ס"ז שהשמיט דברי ראב"ד אלו שבטור והש"ך שם הביא דברי הראב"ד להלכה ותמהני שלא הרגיש שדברי בעה"מ הנ"צ הם כנגדו סוף דבר שדברי הקצוה"ח והנה"מ אינם עולים ביושב דברי הרשב"א והרמ"א שבסס"י ל"ט אף לשיטתם ובפרט למה שהוכחתי דהרשב"א והרמב"ן מודים לדינא להראב"ד והתוס' והרא"ש דהיכא דמתחייב מחדש ונותן משכון לאו כלום היא והמחוור בישוב דברי הרשב"א הנ"ל היא כמ"ש הקצוה"ח שם בסי' ל"ט בסוף דבריו דהרשב"א מיירי במשכנתא בנכייתא דאכיל מיני' פירי דהו"ל כמו שכירות ומש"ה כי ירד המלוה לתוכה נקנית לו כמו שכירות ומש"ה נתחייב בדמי הלואה וזה נכון ובעיקר דברי הרשב"א בחי' לקדושין דף ה' שתמה על פרש"י שמפ' שטר שאין בו הקדשות אם כ' לגזבר שטר על מעות פדיון אין הקדישו פדוי דבענין ונתן הכסף וקם לו ע"כ ותמה הרשב"א הא בלא"ה לא מהני בשום דוכתי שטר חיוב בתורת כסף לא בקדושין ולא בשום דבר ומביא ראי' מהך דכ' לכהן שבכתובות ר"פ הנושא דאמר שם עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן וש"מ דקודם שיתן אף מהתורה אין בנו פדוי והיא מה"ט דמנה אין כחן שטר א"כ דאגיד גבי' עכת"ד הרשב"א ואני תמה על תמיהתו של הרשב"א ז"ל דמאי ראי' מפדיון הבן דשטר חיוב לאו ככסף היא בעלמא דלעולם בעלמא ככסף היא לענין קני' ושאני בפדיון הבן דמש"ה אין בנו פדוי קודם שיתן אף מה"ת משום דאין פודין בשטרות וכשם שאין פודין בשט"ח של אחרים ליתן להכהן עבור פדיון בנו כן נמי אין פודין בשט"ח שנותן על עצמו עד שיתן המעות בעין וכ"כ בס' נה"מ רס"י ס"ו דלהפוסקים מכירות שטרות רק דרבנן הא דאצטריך קרא דאין פודין בשטרות ע"כ בכה"ג דממעט קרא היכא דנותן שט"ח על עצמו לכהן בפדיון בנו דבשט"ח של אחרים שנותן לכהן בפדיון בנו לא צריך קרא למעוטי דבלא"ה מה"ת לא נקנה לכהן כלל ע"ש שוב ראיתי שהרגישו בזה המחברים ה"ה המחנה אפרים בה' קנין מעות סי' ה' ובקצה"ח סי' ק"צ סק"ו אלא שבקצה"ח כ' שיש לחלק דשאני שט"ח של אחרים שאין גופן ממון אבל שט"ח שמחייב א"ע אפשר דהוי גופו ממון ולא אימעוט מהך מיעוט דאימעטו שטרות והיא תמי' דהא רש"י ז"ל סובר כאן דשטר שאין בו הקדשות היא בכה"ג שנותן שטר חיוב על עצמו ואימעטו נמי מה"ט דאין גופן ממון אימעוטי מכלל ופרט וכלל כמו עבדים וקרקעות שאין בו הקדשו' או כדדריש בת"כ מוכל ערכך כמ"ש התוס' בשבת דקכ"ח ע"א ד"ה ונתן הכסף ובתוס' בכורות דנ"א ע"א ד"ה אימא וברש"י שם ריש ע"ב ד"ה ולא הקדשות וע"ש במשנה וש"ס שם דבכורות דמדמה פדיון הקדשות לפדיון הבן לענין זה דבתרווייהו אין פודין בעבדים ושטרות וקרקעות וא"כ כשם שבהקדשות אין פודין בשטר חיוב שנותן על עצמו כמבואר בדברי רש"י קדושין ריש דף ה' הנ"ל והיינו דזה ג"כ בכלל שטרות שאין פודין בהם הוא כן נמי בפדיון הבן שטר חיוב שנותן על עצמו בכלל שטרות שאין פודין בהם היא מש"ה קודם שיתן אף מה"ת אין בנו פדוי וכ"כ רש"י להדיא שם בבכורות דנ"א ע"ב ד"ה שמא יאמרו פודין בשטרות וז"ל שמא יאמרו פודין בשטרות אפי' אין נותנים כלים א"נ בשטר שיש לו על חבירו עכ"ל הרי מבואר להדיא בדברי רש"י דשטר חיוב שנותן על עצמו לכהן אם לא יתן המעות נמי אימעוטי בכלל שטרות שאין פודין בהם וא"כ קושית הרשב"א על רש"י לק"מ ודי בזה נחזור לנ"ד הרי נתבאר דנראה דלשטת הרמב"ן והרשב"א אם נתן לכהן משכון בפדיון הבן אין בנו פדוי כדמוכח מדברי הרשב"א בחדושיו ע"כ לכתחלה ודאי דאין לפדות במרגליות ואבנים טובות בתורת משכון ואף בדיעבד נראה דיש לחוש לחזור ולפדותו בלא ברכה כנלע"ד:

אופן השני היא שנותן לו לכהן האבנים טובות ומרגליות בהחלט בעד פדיון בנו ולא בתורת משכון הנה גם בזה יש לדבר והנה איפסקא הלכתא כרבה בפ"ק בקדושין דשיראי לא צריכי שומא ע"ש בדף ז' וד"ח וד"ט והנה דעת ר"ת הובא שם בתוס' והראשונים ז"ל דדוקא שיראי א"צ שומא לפי ששימתן ידוע קצת אבל אבנים טובות ומרגליות שרגילים לטעות הרבה בשומתן צריכי שומא ע"ש והכי קיי"ל כמבואר בש"ע אה"ע סי' ל"א ס"ב וא"כ לכאורה יש לחוש לזה גם לענין פדיון הבן ול"מ אם לא שמאום לא בתחלה ולא בסוף ודאי יש לחוש מטעם הנ"ל אלא אפי' שמאום בסוף אחר הפדיון הנה לפי מה שמשמע ל' הרמב"ם פ"ז הי"ח אף אם נאמר דצריך שומא די בשומא בסוף ותתקדש מאז אבל לפי מה שמשמע מל' רש"י ד"ז ע"ב נראה דלר"י דאמר צריכי שומא כל שלא שמאום קודם הקדושין אינה מקודשת ולא מהני שומא אחר הקדושין וה"ה לדידן באבנים טובות ומרגליות וכ"כ הר"ן שם שנראה דרש"י ורמב"ם פליגי בהא מלתא ודעת התוס' נראה כרש"י ע"ש סוף דף ז' ד"ה ורב יוסף ודעת הב"ח רס"י ל"א הביאו הב"ש שם שגם הרמב"ם מודה לשטת רש"י ותוס' דל"מ שומא לבסוף אלא שראיתי בס' בית מאיר שם העלה להיפך דאף רש"י ותוס' מודים לד' הרמב"ם דמהני שומא בסוף ורש"י ותוס' מיירי בחזרה בה קודם השומא ע"ש ותמי' לי שלא השגיח בדברי התוס' ריש ד חית ד"ה אף שכ' דהך דר' שימי ב"ח לקמן די"ב לכאורה דלא כר' יוסף מדקא מעיי' אי אית בה שו"פ ע"ש וא"א כד' הרמב"ם מה זו סתירה דלמא ר' שימי עיין אי אית בה שו"פ שתהא מקודשת להבא אחר השומא וטפי הו"ל לתוס' לאתוי סתירה לדר' יוסף מאבנא דכוחלא דר' חסדא שם די"ב דשמו נמי אי אית בי' שו"פ ושם ע"כ לענין למפרע קמיירי כמבואר שם בתוס' ד"ה רב חסדא וע"ש ובמהרש"א אע"כ דלשטת התוס' לר' יוסף אף אחר השומא אינה מקודשת אא"כ יקדשה מחדש וה"ה לדידן בא"ט ומרגליות וא"ל דזה דוקא ללישנא בתרא דטעמא דר' יוסף משום דלא קוץ א"כ הפיסול היא בגוף הקדושין שנתן לה דבר שאינו ראוי לקדושין היא דסברי התוס' דלר' יוסף אינה מקודשת אף להבא אבל לל"ק דטעמא משום ל"ס דעתה א"כ אין הפיסול בגוף הקידושין רק של"ס דעתה ולזה להבא אחר השומא דסמכה דעתה ממילא מקודשת ובזה הי' א"ש דהעמידו דבריהם שבריש דף חית אלישנא בתרא דוקא ז"א דאדרבא איפכא מסתברא דהיכא דהפיסול בגוף הקידושין שנתן לה דבר שאינו ראוי לקדושין הי' מסתברא שמקודשת להבא כד' הריטב"א שהביא הבי"ש רס"י ל"א לענין גזל משא"כ לל"ק דטעמא משום דל"ס דעתה מסתברא דא"מ אף להבא כדמוכח מש"ס דמ"ח גבי קדשה בשט"ח דאם נאמר דל"ס דעתה אינה מקודשת ומשמע אף אם גבתה החוב ולא מחל אינה מקודשת להבא בקידושין שקדשה כבר עד שיקדשנה מחדש ומדחזינו שד' התוס' לל"ב דלר' יוסף א"מ אף להבא כ"ש לל"ק (א) **(הג"ה מבן המחבר א) גם בשער המלך פ"א הלכות גירושין סוף הלכה א' כ' באריכות דגם הריטב"א מודה דלל"ק אינה מקודשת אף להבא משום דלא סמכה דעתי' ואך לל"ב מחולקין דלדעת הריטב"א מקודשת בכה"ג להבא ולדעת רש"י ותוס' אינה מקודשה והרי זה כסברת אאמו"ר הג' זללה"ה:

והא דהעמידו התוס' דבריהם אל"ב י"ל דלל"ק לק"מ משום די"ל בעובדא דר' שימי מיירי שאמר בכל דהו כמ"ש התוס' סוף ד' ז' ד"ה ורב יוסף משא"כ לל"ב ועכ"פ מבואר דתוס' פליגי על הרמב"ם ואף פשטות דברי רש"י שם סוף ד' ז' נראה כן כמ"ש הר"ן ולדעת הב"ח גם הרמב"ם מודה דאף להבא אינה מקודשת עד שיקדשנה מחדש אחר השומא וא"כ לכאורה לענין פדיון הבן נמי דכוותי' היא דאם לא שמו הא"ט ומרגליות קודם הפדיון אינו פדוי עד שיפדנו אחר השומא ועלה ע"ד לחלק בין קדושין לפה"ב דבפה"ב ודאי פדוי להבא אחר השומא וא"צ לפדותו מחדש משום דנראה לכאורה דאם פדה קודם השומא ואמר בפירוש שיהי' פדוי אחר השומא דודאי פדוי אחר השומא לכ"ע דהרי מפורש בש"ס פ' יש בכור דמ"ט דאם פדה בנו תוך ל' שיהי' פדוי אחר למד ואיתנהו למעות אחר ל' דבנו פדוי לכ"ע ע"ש ולא הוי דשלבל"ע משום דזמן ממילא קאתי כמ"ש המל"מ פ"ד מה' אישות ה"ז ע"ש ד"ה ודע דמסוגיא דבכורת וא"כ ה"ה ה"נ לפודה בא"ט ומרגליות קודם השומא שיהי' פדוי אחר השומא נראה ג"כ דפדוי אחר השומא ולא הוי דשלבל"ע כיון דבידו לשום גם עכשיו וכל שבידו לא הוי דשלבל"ע כמבואר בש"ס כתובות דנ"ט ונדרים דפ"ו וקדושין דס"ב וא"כ לדעת מהרי"ק שורש צ"ו ורש"ל בתשו' סי' ז' דפודה סתם תוך ל' והמעות בעין אחר ל' דבנו פדוי משום דאף סתם מהני כאומר בפיר' אחר ל' וכ"נ ד' מהרא"י בפסקיו סי' רל"ד כמ"ש הט"ז בסי' ש"ה סקי"ד והש"ך החולק שם בסקי"ט יחידאה הוא א"כ י"ל לענין שומא נמי דהא אם הי' אומר בפי' קודם השומא שיהי' פדוי אחר השומא הי' מהני ה"ה בסתם נמי מהני ול"ד לקדושין דלדעת רוב הפוסקים אינה מקודשה אף להבא אחר השומא אם קידשה קודם השומא דיש לחלק מתרי טעמי חדא דשם ע"כ סתם אינו כמפרש דהא ד' המל"מ בפ"ד מה' אישות שם דלדעת רש"י קטן שקידש אם פירש שיחולו הקדושין לכשיוגדל מקודשת אחר שיוגדל ע"ש. ובתשו' נו"ב מה"ת סי' נ"ב האריך והעלה שגם התוס' וכל הראשונים מודים לרש"י בזה ואפ"ה פשוט דקטן שקידש סתם אינה מקודשת אף אחר שהגדיל והוא משנה שלימה בקדושין ד' נ' וע"ש בנו"ב סי' נ"ב נ"ג נ"ד באריכות וע"כ בקדושין סתם אינו כמפ'. וע"ש בנו"ב סי' נ"ד באותיות הראשונות סי' ט"ו וע' בכ"מ פ"ה מה' תרומות ה"ט וע' בר"ן נדרים דפ"ה ע"ב ד"ה וכי אמרה ודברי התוס' בכתובות דנ"ט ד"ה לכשאקחנה צע"ק ע"ש במפרשי' ובש"מ וא"כ מש"ה כל שלא פירש בפירוש שמקדשה שיחולו הקדושין אחר השומא אינה מקודשת כלל הא חדא שנית י"ל דבקידושין אף אם פי' שיחולו אחר השומא לא מהני משום דבקידושין לא מקרי בידו וע' בש"ס קדושין דף ס"ב ע"ב וע' בס' אבני מלואים סי' מ"ג סק"א משא"כ בפה"ב אלא שד"ז בעצמו צל"ע אם זה מקרי בידו מה שבידו לשום דהא שומא צריך תלתא דבקיאי בשומא. ובש"ס בכ"ד קרי לי' בד' הדיוטות וכיון שצריך בד' לאו בידו הוא כמפ' בש"ס קדושין ס"ב ע"ב לענין גר דכיון דצריך שלשה לא הוי בידו דמי יימר דמיזדקקי לי' הני תלתא ע"ש אלא שי"ל דכיון דסגי בהדיוטת ל"א מי יימר כמבואר בש"ס בשבת דמ"ו ע"ב ע"ש אלא שא"כ ק' דהלא לדעת הרמב"ם פי"ג מה' איסורי ביאה הלכה ט"ו י"ז גם בגר סגי בג' הדיוטת וע"ש בה"ה וכ"ה ד' הרמב"ן ביבמות דמ"ו ע"ב וכ"ה ד' ר' נתנאל שבתוס' קדושין ס"ב ואפ"ה לא הוי בידו משום מי יימר דמיזדקקי לי' הני תלתא ובאמת צע"ק מש"ס דשבת הנ"ל ויש ליישב ועכ"פ י"ל דאף אם פירש בפירוש שיחול הפדיון אחר השומ' לא מהני מכ"ש בסתם שדעת הש"ך בסי' ש"ה דאף תוך ל' יום סתם אינו כמפרש דאף לשאר פוסקים הנ"ל דבתוך ל' סתם כמפרש דמי יש לדין לחלק בין תוך ל' שהיא כמפרש שיחולו אחר ל' ובין אם פדה בלא שומא דלא הוי סתם כמפרש שיחול אחר השומא משום דזה אינו בא ממיל' והחילוק קל להבין ע"כ הדעת נוטה דאף אם שמו אחר הפדיון לא מהני עד שיחזור ויפדנו מכ"ש בלא שמו כלל לא בתחל' ולא בסוף דלא מהני וא"כ תימה על מה שנהגו לפדות בא"ט ומרגליות דלכאור' אין להם על מה שיסמכו. והנה לד' הב"ח בתשו' סי' קמ"ט שהבאתי לעיל שס"ל דדוק' לענין קדושי אשה יש לומר לא סמכה דעתה ולא בשאר קניני' וא"כ הי' צד קולא בפה"ב אבל כבר דחיתי דבריו לעיל ובפרט שבנ"ד ד"ח מדמי הש"ס פה"ב לקדושי אשה ועיין בתוס' ד"ה מנא ועמ"ש בזה לקמן. ובעיקר הדין ראיתי שהעיר בזה הדרישה ביו"ד רסי' ש"ה ולשונו מגומגם שם קצת. אמנם עיקר כוונתו שם דבכהן לא שייך לא סמכה דעתי' דהא א"צ דעתו דנפדה אפי' בע"כ של כהן ע"ש ובס' אבני מלואים רס"י ל"א סק"ג הביא דברי הדרישה הנ"ל והק' עליהם שסותר דברי התוס' פ"ק דקידושין ד"ח ד"ה מנא אמינא לה שכ' ללישנ' קמא מייתי ראי' ע"כ וש"מ דאף ללישנ' קמא דטעמ' משום דל"ס דעתי' שייך ה"ט נמי בפה"ב אמנם ראיתי בס' פני יהושע בשמעתין בד"ה הנ"ל שכ' כסברת הדריש' דבפה"ב ל"ש ל"ס דעתי' ובאמת כ' שם בפי' להגי' בדברי התוס' הנ"ל דאדרבא הך מנא אמינא לה לא אזלה רק ללישנא בתרא ע"ש. ובזה אפשר ליישב המנהג והנה בחי' מהרש"א שם כ' לפרש לפי' גי' שלפנינו בתוס' ולפי פרושו הך דאמר בש"ס בכל דהיא היינו דוקא שמפ' בפי' בכ"ד ומש"ה כ' לפרש דע"כ ל"א ללישנ' בתרא דפליגי באמר בכ"ד משום דהא בפה"ב ע"כ לא מיירי בדפי' בכ"ד דאל"כ פשיטא דלכ"ע ל"א כלום ע"ש ותמהני על המקנ' שכ' דמדברי המהרש"א הנ"ל מבואר דס"ל דשטת התוס' הוא דסתם הו"ל כמפ' בכ"ד וע"כ תמה על המהרש"א דהא מדברי התוס' ד"ז ע"ב ד"ה ורב יוסף משמע דבעינן דוקא שיפרש בכ"ד ע"ש ודבריו תמוהים דאדרב' מבואר שם להדי' איפכ' דהא כ' מהרש"א דמש"ה כ' התוס' דדוק' לל"ק היא דמייתי משום דלל"ב דאיירי בכ"ד לא מייתי משום דהכ' בפה"ב ע"כ לא מיירי בדאמר בכ"ד דאם אמר בכ"ד ודאי לכ"ע ל"א כלום משום דהא בעיני' ה' סלעים ע"ש וא"א דסתם ג"כ הוי כמו כ"ד דהיינו כיון שאינו מפרש סך מסוים א"כ ניח' שתתקדש בשוי' הן רב הן מעט א"כ שפיר י"ל דלל"ב מביא ומיירי בסתם אע"כ כדכתיבנ' עוד כ' שם בס' המקנ' כדברי מהרש"א הנ"ל דמהרש"א פי' בדברי התוס' הנ"ל דס"ל דאפי' אמר בפי' בכ"ד מ"מ אם יש ספק אם יש בו אפי' שו"פ וכן בפה"ב אם יש ס' אם שוה ה' סלעים לא מהני לר"י ע"כ האריך להשיג על המהרש"א ודבריו תמוהים דלא משמע שם במהרש"א מידי מזה ואדרבה מוכח שם להדי' דבקודשי' אם אמר בכ"ד מהני אף אם יש ס' אם יש בו אפי' שו"פ והא דבפה"ב ל"מ אם אמר בכ"ד היינו דשם מיגרע גרע מה שאמר בכ"ד משום דהא בעינן ה' סלעים לפדיון והוא אמר שפודה בכ"ד והא דכ' מהרש"א שם דבקדושין מהני בכד משום דבציר מפרוט' לא שוי כדפרש"י ותיפוק לי' משום דבקדושין כיון דלא בעיני' ה' סלעים שפיר שייך לומר בכ"ד י"ל משום לאל"כ הו"א דגם בקדושין מיגרע גרע במה שאמר בכד' כיון דבעינן עכ"פ שו"פ ומש"ה כ' כיון דודאי עכ"פ בציר מפרוט' לא שוי א"כ אף שאמר בכ"ד כוונתו עכ"פ על שו"פ ומש"ה א"צ לומר דרש"י ותוס' ל"פ אהדדי דלא כמ"ש המקנה שם כנ"ל בכוונת מהרש"א ולפי מה שנרא' דמפרש המקנה בכוונת מהרש"א חוץ מה שאאל"כ בדבריו מכח הסתירות והקושית שהקשה שם בס' המקנ' על המהרש"א לפי הבנתו מדברי התוס' בעצמם בלא"ה מ"ש שם המהרש"א וז"ל אבל ללישנ' בתר' דפליגי לעיל באמר בכ"ד מאי מייתי הכא ראי' והא ודאי לאו באמר כ"ד איירי הכא עכ"ל ולפי הבנת המקנ' כדברי מהרש"א א"כ מאי גרעות' דכ"ד הכי הו"ל למהרש"א לכתוב מאי מהני הכא בכ"ד ומאי מעליות' דהא כאן יש ספק אם שוה ה' סלעים א"ו כדכתיבנ' והמעיין היטב במהרש"א יראה שכן היא היוצ' מזה דמש"ה כ' התוס' דלל"ק היא דמייתי היינו משום שס"ל דמאי דאמרינן בלישנ' בתר' בכ"ד פליגי היינו בדאמר בפי' בכ"ד ומש"ה א"א לומר דלל"ב היא דמייתי דהא בפה"ב ע"כ לא מיירי בדאמר בפי' בכ"ד כמ"ש מהרש"א אבל הרשב"א בחדושיו סוף דז' כ' וז"ל אי דאמר לה בכ"ד כ"ע לא פליגו דלא צריכי שומא ולאו דוק' בדאמר לה בפי' בכ"ד אלא נתן לה סתם היינו בכ"ד והכי מוכח לקמן מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה דתני' עגל זה לפדיון בני כו' והתם לא קאמר לה בכ"ד בפירוש אלא עגל זה סתם ואי הכא בדאמר לה בכ"ד דוקא מאי קושי' התם בדלא אמר לה בכ"ד אבל אמר לה בכ"ד מקודשת עכ"ל הרי דסובר הרשב"א דהך מנא אמינ' לה בתרא נמי לל"ב קאי ומשום דס"ל דסתם הוי בכ"ד. ומש"ה מהני בפה"ב נמי כמו דמפרש בכ"ד ובזה הושוו ג"כ דעת הרא"ש והר"ן בשמעתין לד' הרשב"א הנ"ל דסתם בקדושין מפני כינו במפרש בכ"ד. וא"כ כיון דשמעי' נמי מדברי הרשב"א הנ"ל דבסתם אף בפה"ב מהני משום דהוי כמו בכ"ד אף שי"ל דאף הרשב"א נמי מודה דאם אמר בפי' בפה"ב בכ"ד אדרבא מיגרע גרע כמ"ש מהרש"א הנ"ל מ"מ סתם הוי כמפרש בכ"ד למעליות' ולא לגריעות' כמובן דהא ל"א בפי' בכ"ד. דבשלמ' אם אמר בפי' בכ"ד מיגרע גרע שנראה שכוונתו לפדות בכ"ד שלא כמצות התורה דהצריכה ה' סלעים לכשיתן משא"כ בסתם ולענין זה הוי סתם כמפ' כ"ד דלא נחית אדעת' דשומ' וז"ב בד' הרשב"א הנ"ל וא"כ אם פדה סתם במרגליות וא"ט הנה לד' הרא"ש דלא חמירו אבנים טובת ומרגליות לדידן משיראי אליב' דר"י וכמו בשיראי אליב' דר"י היכא דקידש סתם לא שייך ל"ס דעתה ה"ה לדידן באבנים טובת ומרגליות וזהו דיעה ראשונה שבש"ע אה"ע סי' ל"א ס"ב א"כ פשיט' דמהני נמי בפה"ב בפדה סתם כנהוג דהא מבואר בח"י הרשב"א הנ"ל דסתם בפה"ב לא גרע מסתם דקידושין אלא אפי' לדעת הר"ן שהיא דיעה שני' שבש"ע הנ"ל דבאבנים טובת ומרגליות אף בסתם שייך ל"ס דעתה הלא מבואר הטעם שם בר"ן דבקדושי' בא"ט ומרגליות אפי' אם פי' בכ"ד משום די"ל דסבורה ששוה הרבה יותר משוין ולא נתרצתה לקדש אלא בסך רב כפי שסבורה ששוי' הא"ט ומרגליות ובאמת אינם שוים כ"כ כמו שבדעתה ע"ש בדברי הר"ן וזה דוק' בקדושין דבדעתה תלי' מילת' ואלו לא רצתה להתקדש רק בעד תרקבא דדינרי הרשות בידה מש"ה י"ל כטעם הר"ן משא"כ בפה"ב דאין מגיע להכהן רק ה' סלעים א"כ כיון ששוה באמת ה' סלעים ל"ש טעמ' דהר"ן וטעמ' דל"ס דעתי' ל"ש בזה דהא סתם הוי כמפרש בכ"ד וע"כ אף לפי מה שמשמע מדברי התוס' אין לפדות בא"ט ומרגליות משום דלדידהו סתם לא הוי כמו בכ"ד מ"מ המיקל לפדות בא"ט ומרגליות בסתם אף לכתחלה אין מזניח' אותו דהא רוב הראשונים ס"ל דסתם הוי כמפ' בכ"ד ומבואר בדברי חה"ר הנ"ל דאף בפה"ב ש"ד אמנם לפ"ז עכ"פ צריך ליזהר שלא יאמר בפ"י בשעת הפדיון שנותן לו הא"ט ומרגליות בעד ה' סלעים אלא יאמר סתם שנותן לו בעד פדיון בנו. אמנם העיקר נלע"ד דהרשב"א בח"י הנ"ל שהבי' ראי' דסתם כמפ' בכ"ד דמי מהך דאתי' מנא אמינ' לה מפה"ב ולכאור' תיק' מנ"ל להרשב"א להוכיח מזה דלמא סתם לאו כמפרש בכ"ד היא והא דמייתי ר"י הך מנא אמינ' לה מפה"ב לל"ק היא דמייתי כשטת התוס' ע"כ לענ"ד בהכרח א' משתי פנים דס"ל להרשב"א דבפה"ב ל"ש ל"ס דעתי' או מטעם הדרישה והפ"י משום דכיון דבע"כ דכהן נפדה ל"ש ל"ס דעתי' או דס"ל להרשב"א הסבר' שכ' בס' המקנה לשטת התוס' דבאמר בכ"ד אף שס' אי יש בו אפי' שו"פ מ"מ מקודשת ול"א דל"ס דעתה דשמא אינו שוה אפי' פרוטה אפ"ה כשבאמת שו"פ מקודשת משום דבזה ל"ש ל"ס דעתה דבהא ודאי סמכה דעתה דהא אם לא יהי' בו שו"פ יודעת שלא יהי' הקדושין כלום ולא איכפת לה ולא מידי תדע דהא כל מקדש על תנאי ע"מ שיעשה איזה דבר אם נתקיים התנאי הוא מקודשת למפרע ולא אמרי' דלא סמכה דעת' בשעת הקידושין שמא לא יקיים התנאי אלא דאמרי' דסמכה דעתה ולא איכפת לה בקיום התנאי דאם לא יקיים באמת לא תהי' מקודשת ה"נ כן הוא משא"כ כשלא אמר בפ"י בכ"ד לא סמכה דעתה דשמא היא שו"פ רק שאינו שוה כפי מה שרצונה להתקדש בו לא סמכה דעתה כלל להתקדש בו ואפי' אם אמר ששוה חמשין אין זה כמו תנאי שהרי לא אמר ע"מ ששוה חמשין אלא סברה דמילי בעלמ' קאמר לה ול"ס דעתה שמא אינו שוה כ"כ ובאמת אם אמר בפי' ע"מ ששוה חמשין כיון שהתנ' בהדי' כן סמכה דעתה דאם לא יהי' שוה חמשין באמת לא תהי' מקודשת וכמו בשאר תנאי עכ"ל ע"כ ס"ל להרשב"א דבפה"ב נמי דכוותי' היא דל"ס דעתי' ל"ש בזה דאם לא יהי' שוה ה' סלעים באמת אינו פדוי דהא כשפד' בפחות משוי' ה' סלעים אין בנו פדוי אלא כשיקבלו הכהן בפי' בעד חמשה סלעים שלדידי' שוה ה' סלעים ואף בזה יש חלוקים בפוסקים וא"כ לל"ק לא ניח' הך בריית' כלל דהא בזה ל"ש ל"ס דעתי' רק לל"ב היא דמייתי סייעתא שפיר דטעמ' משום דלא קיץ היא והנה לדידן דקיי"ל כרבה רק שהחמיר ר"ת וסייעתו בא"ט ומרגליות משום דשייך בזה אף לדידן ל"ס דעתה מ"מ הנ"מ בקדושי אשה אבל בפה"ב ל"ש ל"ס דעתי' ומותר לפדותו בהם אף במפ' שנותן לו בעד ה' סלעים לפי הנ"ל:

סיומא דהך פסקא הנלע"ד דלפדות בנו בא"ט ומרגליות ושאר חפצים בתורת משכון עבור החמש' סלעים ודאי אין לפדותו בענין זה לכתחל' ואף בדיעבד יש להחמיר לחזור לפדותו בלא ברכה (א) **(הג"ה מבן המחבר א) לכאורה צע"ק מדברי השבות יעקב ח"ב סי' ק"ז שכ' על א' שפדה בנו בשבת ע"י משכון כלי כסף שנתן לכהן ופסק דא"צ לפדותו שנית רק אולי דלשון משכון שזכר שם הוא לאו דוקא וכוונתו שפדה בגוף הכלי כסף ועיקר כוונתו שם רק לענין הפדיון בשבת כמו שצדד שם בהתשו':)** אבל אם פדה בהחלט בעד אבנים טובת ומרגליות בודאי יש למנוע לכתחל' לומר בשעת הפדיון שנותן לו בעד החמש' סלעים אם לא שמאום בתחל' ואם פדהו בדיעבד בהם בלי שומא תחלה אף שאמר בפי' שנותן לו דעד החמש' סלעים נלע"ד דא"צ לחזור ולפדותו אבל לענין לפדותו סתם בא"ט ומרגליות דהיינו שיאמר סתם בשעת הפדיון שנותן לו הא"ט ומרגליות בעד פדיון בנו המורה להקל אף לפדות לכתחל' בלי שומא תחלה יש לו על מה שיסמוך והנלע"ד כתבתי שלמה במוהר"י:

תוכן העניינים

בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה