בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר
תשובה קעו
סקאלא יום ה' י"ג סיון תרי"א לפ"ק.
למשכיל א' מכתבו קבלתי וע"ד שאלתו באיש א' שקנה מוכרי בית עם פרדס נאה ואחר זמן רב נודע לו שיש בתוך הפרדס אילנות מורכבים ואינו ידוע אם מורכבים במינו או בא"מ והרבה אומרים שעכשיו דרכם להרכיב אילן מאכל על אילן סרק ועכשיו שאל אם מותר לקיימם יען כי מבואר בטוש"ע יו"ד סס"י רצ"ה דאסור לקיים אילן המורכב כלאים ורו"מ פלפל בזה ונהנתי מפלפולו ואשיב על עיקר הדין.
תנן ברפ"ח דכלאים כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכ"ש בהנאה כו' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינן אסורים אלא מלהרביע ע"כ וגרסינן עלה בירושלמי שם מה' כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בלא תעשה א"ר יוסי דברי הכל הוא הכל מודים באיסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה ע"כ וכ' המפרש שם וז"ל כשלא קיים ע"י מעשה כו' אינו אלא איסור אבל אין כאן מלקות דלאו שאין בו מעשה הוא אבל כשעושה מעשה בקיומו כגון שהכרם נזרע והוא מחפה אותו באדמה אף רבנן מודי שלוקה ובריית' במקיים שלא ע"י מעשה מיירי ור"ע פליג אפי' שלא ע"י מעשה לוקה ומתני' באיסורא מיירי וד"ה הוא ע"כ וכ"ה שטת הר"מ בפ"א מכלאים ה"ג בפי' הירושלמי הנ"ל ותמה שם על היש מי שאומר שהביא שם דלא אמר ר"ע המקיים לוקה רק בעושה מעשה אבל בלא מעשה אינו לוקה וכ' דהירושלמי הנ"ל הוי תיובתי' ע"ש בכ"מ ודברי הכ"מ תמוהים לפע"ד דהא דברי היש מי שאומר הם דברי התוס' במכות דף ד' ובע"ז דס"ד דאף לר"ע לא לקי מקיים בכלאים אלא כשעוש' מעשה ע"ש וכ"ה שטת רש"י שם בע"ז ולדברי הכ"מ היא נגד הירושלמי ויותר מזה אני תמה דלדברי המפרש הנ"ל דבמקיים במעשה הכל מודים שלוקה ולא פליגי ר"ע ורבנן רק אם מקיים בלא מעשה וכ"נ שהיא שטת הכ"מ וא"כ תיקשי מאי פריך בש"ס דילן בריש מועד קטן על רבה דסובר דמנכש בשבת חייב משום חורש ופריך הש"ס מבריית' דמנכש ומחפה לכלאים לוקה חרושה בכלאים מי איסורא ומשני משום מקיים ופריך והא מדקתני סיפא ר"ע אומר אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים הוא ע"ש ומאי קושיא הוא דהא שפיר פליגי ת"ק ור"ע דת"ק סובר דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה לוקה משום מקיים אבל במקיים סתם בלא מעשה איני לוקה וע"ז פליג ר"ע דאף המקיים סתם בלא מעשה נמי לקי ע"כ הנלע"ד בפי' הירושלמי דהך בשלא קיים ע"י מעשה אר"ע קאי דמתחלה מייתי מילתא דר"ע דאמר המקיים עובר בל"ת ולא קאמר המקיים לוקה והוא משום דבאמת אע"פ שעובר בל"ת לדברי ר"ע דדריש כלאים שדך לא או לא כלאים מ"מ אינו לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה כמ"ש התוס' הנ"ל וכ"ה שם בירושלמי אחר כך בהלכה זו וז"ל כלום אמר ר"ע אלא לעבור שמא ללקות ע"ש ומבואר דדייקא להו מלשון עובר דאינו לוקה וע"ז קאמר דזה בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה וז"ב לפע"ד בפי' הירושל' ומזה ראי' לשטת התוס' הנ"ל וכ"ה שטת הריטב"א שם במכות (א) **(הג"ה מבן המחבר א) וכן מבואר בדברי הראב"ד בפי' להתו"כ פ' קדושים דעל הא דאיתא שם שלא יקיים מנין תלמוד לומר לא כלאים לא אמרתי אלא משם כלאים פ' הראב"ד וז"ל מנין שלא יקיים אם עושה מעשה בקיומו כגון שמחפ' עליו את העפר וכגון שגודר סביבותיו לשמרו הרי היא לוקה עליו ואינו עושה מעשה בו אלא זרעו לאחרים (ונלע"ד דכצ"ל וכשאינו עושה מעשה אלא זרעו אחרים) וכשרא' הי' טוב בעיניו ורוצה בקיומו הרי יש עליו אסור לאו אע"פ שאינו לוקה וכו' ע"ש.)** ויותר מזה אני תמה על שטת הכ"מ והמפרש הנ"ל שדבריהם נגד שני התלמודים ש"ס דילן וירושלמי דבש"ס דילן איתא במכות דכ"א א"ר ינאי כו' החופה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' וכלאים בכרם כו' א"ל ר"ל כו' הוא מתני' ר"ע הוא דאמר המקיים כלאים לוקה כו' וע"ש בפירש"י וכ"ה בש"ס ירושלמי רפ"ח דכלאים ומבואר מזה דלרבנן אף במקיים ע"י מעשה אינו לוקה ודלא כשטת הכ"מ והמפרש וכיון שכן צריך לפרש דברי הירושלמי דקאמר בשלא קיים ע"י מעשה אר"ע קאי כדעת היש מי שאומר שבכ"מ שהוא שטת רש"י בע"ז ושטת התוס' שם ובריש מכות וכ"ה שטת הריטב"א שם דאף לר"ע שהמקיים הוא בל"ת אין לוקה רק בשקיים ע"י מעשה הא לא"ה אף שהוא בל"ת אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והנה שטת הערוך הובא בתוס' מכות ד"ד ובע"ז דס"ד דמקיים דר"ע הוא מקיים בלא מעשה וכ"ה שטת רש"י ריש מ"ק ע"ש בד"ה אף המקיים ולפי המתבאר למעלה בפי' הירושלמי לכאורה דבריהם הם נגד הירושלמי דהרי נתבאר דבמקיים בלא מעשה אין לוקה אף לר"ע וגם קו' התוס' והריטב"א היא קו' חזקה דהא ר"י סובר דלאו שחין בו מעשה אין לוקין וא"ל כשיטת ה"ה פי"ג מה' שכירות דהיכא דאפשר לעבור על הלאו במעשה שוב לוקה בכל ענין ז"א דדוקא שם כיון דחסימה בקול הוי מעשה כ"ד בזה כו' ה"ה דאף דלא הוי מעשה גמור לענין מלקות מ"מ כיון שישנה במעשה גמור אף חסימה בקול הוי מעשה ע"ש לשונו אבל היכא דלא עשה מעשה כלל ודאי דאינו לוקה אף שאפשר במעשה וכ"כ בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ע"ו וז"פ וגם קשה על רש"י דדבריו סותרים בפירושו שפי' בריש מ"ק למה שפירש בע"ז דס"ד והנה הך בריית' שבש"ס ריש מ"ק ובכ"ד היא מתוספתא פ"ק דכלאים ובתוספת' שלפנינו הגירסא הזורע והמנכש והחופה עובר בלא תעשה ר"ע אומר אף המקיים עובר בל"ת ולפי מה שנרא' מבואר משיטת הירושלמי רפ"ח הי' הגירסא במלתא דת"ק לוקה ובמלתא דר"ע עובר בל"ת ע"ש רק שלדברי ר' יוסי צ"ל דגם רישא דבריית' ר"ע היא כאוקמת' דרבה בש"ס דילן ריש מ"ק וה"ה דהמנכש והמחפה לוקה משום מקיים שר"ע אומר אף המקיים עובר בל"ת ואף שסתם מקיים אינו לוקה משום דהוי לאו שאב"מ מ"מ כיון שעכ"פ עובר בל"ת א"כ כשעושה מעשה במקומו שהיא מנכש או מחפה לוקה וכ"ז לדברי ר' יוסי אבל אח"כ איתא שם דברי ר' ינאי שבש"ס דילן במכות דכ"א ודברי ר' יוחנן ור"ל ולר"ל דרוצה לדחות דברי ר' יוחנן דטעמ' דמתני' פ"ג דמכות דחורש בכלאים לוקה משום מקיים וכר"ע הוא מפרש נמי כרבה בריש מ"ק דכולה ר"ע הוא דהא לדידי' מחפה אינו חייב רק משום מקיים ולא משום זורע והש"ס שם בירושלמי דחו דברי ר"ל כלום אמר ר"ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין והיינו דס"ל דלא כר' יוסי דאמר למעלה דבמקיים ע"י מעשה לוקה לר"ע והנך ס"ל דאף במקיים ע"י מעשה אינו לוקה וטעמם נרא' שסוברים כשטת הרא"ה בס' החינוך מצוה שמ"ה דכל לאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה אף כשעשה מעשה אין לוקין ומש"ה ע"כ טעמא דחורש בכלאים לוקה כשמחפה משום זורע הוא ות"ק דתוספתא לאו ר"ע היא וזה כרב יוסף בריש מ"ק. אמנם בזה אם במקיים במעשה לוקה לר"ע מפ' בש"ס דילן בע"ז דס"ד דלא כסוגית ירושלמי זו אלא כר' יוסי דבמקיים במעשה לוקה לר"ע וזהו דלא כדעת הרא"ה הנ"ל וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"א מחמץ ימצה הלכה ג' לענין לאוי דבל יראה ובל ימצא דאם עבר עליהם במעשה לוקה ויש להרמב"ם ראי' מש"ס דילן הנ"ל ועי"ל ברמב"ם פי"א מה' עכו"ם והנה בש"ס דילן כשהובא תוספתא זו הגירסא דדברי הת"ק לוקה וכדברי ר"ע הגירסא אף המקיים והנה בדברי הת"ק מבואר ש"ה גירסתם בתוספתא דלא כגירס' שלפנינו רק כגירסת הירושלמי אבל בדברי ר"ע יש להסתפק אם הי' גירסתם רק אף המקיים ולא יותר וזהו דלא כהגירסא שלפנינו ולא כגי' הירושלמי שדברי ר"ע נאמר בגירסא הנ"ל אף המקיים עובר בל"ת או שאולי גם גירסת הש"ס דילן הי' כן רק שדרך הש"ס דילן לפעמים לקצר בלשון התוספת' כמ"ש הקדמונים כ"פ ואף כשמביא הש"ס משניות דזרעים וטהרות דרך הש"ס לקצר כמ"ש התוס' בבכורות דכ"ז ע"ב ומש"ה א"ש דבריש מ"ק פירש"י מקיים בלא מעשה כסתם לשון מקיים ול"מ אם הגירסא בדברי ר"ע אף המקיים בל"ת דסובל יותר דאינו לוקה כפשטות דברי ר' יוסי שבירושלמי וכנ"ל ואף אם הגירסא רק אף המקיים מ"מ י"ל כו דאף המקיים בל"ת אף דאינו דומה לגמרי למנכש ומחפה דלוקה ומקיים אינו לוקה מ"מ כיון דשוין עכ"פ לענין דבשניהם עובר בל"ת שייך לשון אף וזה מצוי אבל בע"ז דקאמר הש"ס סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים לוקה הוכרח רש"י לפרש מקיים במעשה ועכ"פ היוצא מזה דלר"ע מקיים במעשה לוקה ומקיים בלא מעשה נהי דאינו לוקה משום שאב"מ אבל עובר בל"ת אבל לרבנן בין מקיים במעשה או בלא מעשה אינו רק איסורא בעלמא ונלע"ד פשוט דלרבנן אף איסור תורה אין בזה רק איסור דרבנן דכיון דע"כ רבנן לא דרשי כלאים שדך לא אם כן איך רמיזא באורייתא לאיסור ע"כ נלע"ד דלרבנן אין במקיים רק איסור דרבנן ועיין בט"ז בא"ח רס"י תמ"ב ושוב בא לידי תשו' חתם סופר וראיתי שכ"כ בסי' רפ"ח שלרבנן דר"ע אין במקיים כלאים רק איסור דרבנן ועמ"ש לקמן אם זה מוחלט שלרבנן דר"ע יש איסור דרבנן עכ"פ והנה ראיתי שם בתשו' כ' שם בפי' התו' בע"ז דס"ד דסוברים דאף לר"ע כל שמקיים בלי מעשה אין בזה איסור כלל וסוברים שהש"ס שלנו חולק על הירושלמי הנ"ל וע"ש שדחוק בטעמו ודבריו תמוהים שהוא נגד תוספתא ומפורש' פ"ד דמכו' דתניא המאחר במקדשים והממיר במוקדשים והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בל"ת אבל אין לוקה עליהם את הארבעים לפי שאין בהם מעשה ע"כ ואעפ"י שמ"ש בתוספתא הנ"ל הממיר במוקדשים הוא תמוה דהא ממיר לוקה כמפ' במשנה ריש תמורה ובתוספתא שם וכן שם במכו' בתוספתא סיים שם זה הכלל כל שיש בו מעשה לוקה וכל שאין בו מעשה אין לוקה חוץ מן הממיר והנשבע והמקלל כו' ואולי הך הממיר במוקדשים ט"ס היא מ"מ מפורש בתוספתא דהמאחר במוקדשין והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים דעובר בל"ת ואינו לוקה לפי שאין בהם מעשה וע' בה"ה פ"א מה' חמץ הלכה ג' ועכ"פ ודאי דאתיא כר"ע דהמקיים בל"ת וע"כ דמיירי במקיים בלי מעשה דמש"ה אינו לוקה ומ"מ עובר בל"ת ודלא כתשו' חתם סופר הנ"ל ועוד אני תמה שרוצה להעמיס כן בקושי' התוס' בע"ז וכי דבר פשוט היא לחלוק על הירושלמי עד שמכח זה יקשו התוס' בפשיטו' ויצטרכו ליישב בדוחק גדול ועוד שגם מדברי התוס' בריש הדיבור שם שכ' לדחו' פי' הערוך ולקיים פירש"י לא כ' רק דאינו לוקה בלא מעשה משום דהוי לאו שאב"מ ומוכח להדיא דאיסור לאו מיהו איכא לר"ע אבל האמת הברור בכוונת התוס' שם בקושיותם ותירוצם היא דהי' קשה להם דאם נאמר דזה לא הוי מעשה איך אפשר להעלו' על הדעת לאסור להפועל בכלאים משום רוצה בקיומו דבשלמא גבי ע"ז דמצוה לבטל ע"א ומשמשי' אף ע"א שאינו שלו וע' בפירש"י שם בע"א דס"ד ד"ה רבנן היא וברמב"ם רפ"ז מה' עכו"ם ומש"ה אסור להיו' רוצה בקיומו אף שהע"ז היא של נכרי וע"ש בפר"ח בא"ח סי' ת"ן אבל בכלאים אף דאסור לקיים היינו שאם רואה כלאים בשדהו אסור לקיימו ומחויב לעקרו אבל הכי מחויב לעקור כלאים שבשדה שאינו שלו וכ"ש משדה של עכום וע' בלשון הערוך שהביא התוס' שכל מקיים בהנחה דכלאים ליגדל בתוך שדהו וכ"ה בלשון הרמב"ם רפ"א דכלאים ה"ג שכ' ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו ע"ש ומבואר דאין איסור לקיים רק בשדה שלו ואעפ"י שנראה קצת שעל פועל מוטל לעקור כלאים שרואה בשדה של בעה"ב עיין במשנה ואו פ"ה דכלאים ובירושלמי שם וברמב"ם פ"ה דכלאים ה"ט ובהשגו' וכ"מ שם מ"מ בכאן הא הפועל באמת הוא נשכר לעקור הכלאים רק שבאנו לאסור מצד רוצה בקיומו דהיינו שרוצה שלא תתעקרו ממילא עד שיעקור הוא ויקבל שכר א"כ שוב להך רוצה בקיומו לא הוי פועל ואין בו משום איסור רוצה בקיומו וז"ב למעיין וגם גוף הדבר אינו מוכרח די"ל דטעם המשנה פ"ה וירושלמי היא מטעם שכ' התוס' בב"ק ד"ק ע"ב ובריש מס' ב"ב ומש"ה שפיר הק' התוס' דבשלמא אם הי' עושה מעשה כגון שעושה גדר לפני שדה כלאים זה ודאי נראה דאסור אף אם עושה כן לשדה חבירו או של עכום הזרועה כלאים וע' בכ"מ שם ובתשו' רדב"ז ח"ב ללשונו' הרמב"ם ס' י"ח וע"ש בלשון רש"י בע"ז דעכ"פ עושה מעשה לקיים כלאים אבל במה דניחא לי' שיתקיים כלאים בשדה חבירו וכ"ש בשדה של עכום בלא שום מעשה ודאי דאין בזה איסור זה היא ק' התוס' וע"כ הוצרכו לדחוק ולתרץ דכיון שהוא עושה מעשה לבסוף מחשבתו משוי לי' מעשה ע"ש שזה ברור בכוונת דברי התוס' שם ובזה נכון לפע"ד דברי הש"ס שם בע"ז דקאמר סברוה הא מני ר"ע הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה והיינו מקיים ע"י מעשה דוקא כמ"ש רש"י ותוס' שם ולמה נקטו מקיים במעשה דוקא הו"ל למינקט סתם מקיים שעכ"פ אסור לר"ע והיא בל"ת וסתם מקיים הוא בלא מעשה כמו שפרש"י ריש מ"ק ועמ"ש לעיל ולפי הנ"ל מיושב דכאן אין חשש איסור רק במעשה דוקא וז"נ לפע"ד ועכ"פ זה ברור דבמקיים בלא מעשה עובר בל"ת לדעת ר"ע כמבואר בירושלמי ואין הש"ס שלנו חולק בזה על הירושלמי. אמנם במה דמבואר בירושלמי הנ"ל דלרבנן דר"ע איסורא מיהו איכא במקיים ואף במקיים בלי מעשה. הנה לכאורה הש"ס שלנו חולק בזה וסברי דאף במקיים במעשה אף איסורא ליכא כמבואר לכאור' בסוגיא דע"א דס"ד דקאמר הא מני רבנן הוא אי רבנן מאי אוריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי ע"ש וכבר הרגיש בזה בס' מל"מ פ"א וסיים שיש ליישב בדוחק ואולי כוונתו היא דמאי דאמרי' אפי' קיומי נמי ש"ד היינו דמאי איריא דמותר לישראל להיו' רוצה בקיומו דמיעוט תפלה אפי' בלא מיעוט תפלה מותר לרבנן רוצה בקיומו וע"ש בפירש"י והיינו לפמ"ש למעלה דלרבנן אין במקיים רק איסור דרבנן והנה איסור רוצה בקיומו אף בע"ז דמצוה מן התורה לבטלה אין ברוצה בקיומה רק איסור דרבנן כמבואר שם בש"ס שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן וכ"כ הפר"ח בא"ח סי' ת"ן ולזה בכלאים דאף במקיים גמור אינו אלא איסור דרבנן א"כ יש להתיר רוצה בקיומו דהו"ל תרי דרבנן ואף דבאמת אף בסתם יינם אסור להיו' רוצה בקיומו מ"מ יש לחלק דדוקא ביי"נ דהקיום אסור מן התורה בע"ז ומשמשי' ותקרובי' מש"ה בסתם יינם נמי עשאהו כשל תורה וכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון משא"כ בכלאים דאף בכלאים של תורה איסור הקיום אינו רק דרבנן לרבנן דר"ע לא שייך לומר כן ולענין פסק הלכה. הנה וד' הראב"ד בהשגו' ריש ה' כלאים מבואר דפוסק כר"ע וכן מבואר נמי מדברי הרא"ש ה' כלאים וטעמם נראה שאעפ"י שהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ומלשון הש"ס בע"ז מבואר דרבים פליגי עליו וכ"מ מלשון רש"י במכו' דכ"א מ"מ כיון דפליגי רבה ורב יוסף בריש מ"ק לענין מנכש בשבת משום מאי חייב ורבה סובר דחייב משום חורש ולא משום זורע ומנחש בכלאים לדידי' ע"כ משום מקיים חייב וכיון דמנכש משום מקיים ע"כ מחפה נמי משום מקיים דהא בהדי הדדי תניא ולדידי' מתני' דפ"ג דמכו' דחורש בכלאים חייב משום מחפה ע"כ משום מקיים היא כדדחי ר"ל במכו' דכ"א ורבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר מתלת וכ' התוס' והרא"ש בפ"ב דמציעא ובפ"ק דקידושין ובכמה דוכתי דכללא היא בכל הש"ס וכן מבואר מהשגת הראב"ד ריש כלאים דפסק כרבה דמנכש ומשקה מים לזרעים לאו משום זורע היא וא"כ כיון דסתם משנה דפ"ג דמכו' כר"ע אתי מש"ה פסק הלכה כר"ע וגם י"ל דסברי דפשטו' הסוגיא בע"ז דס"ד משמע דלרבנן אף קיומו נמי שפיר דמי והש"ס שלנו חולק אהירושלמי דפ"ח דכלאים כמו שהערנו למעלה וא"כ כיון דקתני במתני' בפ"ח דכלאים דכלאים אסור מלזרוע ומלקיים ע"כ דאתיא כר"ע וגם בתוספתא סוף מכות קתני סתם דמקיים כלאים עובר בל"ת וע"כ כר"ע אתיא וכיון דאיכא תרי סתמי דמתני' וגם סתמא בתוספת' הנ"ל כר"ע ע"כ פסק הלכה כר"ע והרמב"ם בחבורו נראה ודאי דפוסק כרבנן דר"ע מדכ' ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו כו' ואם קיימן אינו לוקה ולא פי' דאם קיים ע"י מעשה לוקה כמו שכ' בפ"א מה' חמץ לענין לאו דבל יראה דהא בהדי הדדי מיתני בתוספת' דסוף מכות וא"ל דסובר כסוגי' הירושלמי פ"ח מכלאים דפליגי על ר' יוסי וקאמרו דמקיים בכל ענין אינו לוקה אף לר"ע ז"א דכיון דמפ' בש"ס דילן בע"ז דלר"ע המקיים במעשה לוקה לא הוי שביק ש"ס דילן לפסוק כירושלמי ובפרט שר' יוסי שבירושלמי נמי סובר כשטת ש"ס שלנו ועוד דהא הך סוגיא דירושלמי ע"כ סוברת כשטת הרא"ה בס' החינוך הנ"ל והרמב"ם ע"כ דאינו סובר כהרא"ה דהא פ' דהמקיים חמץ ברשותו במעשה לוקה וזהו ע"כ דלא כהרא"ה וכמ"ש למעלה וגם מדלא מנה בספר המצו' וגם בחבורו מקיים כלאים במנין הלאוין ועכ"פ הנ"ל לכתוב שלא לזרוע זרעים כלאים ושלא לקיים כלאים מבואר דפוסק דלא כר"ע וטעמו נראה משום שהרמב"ם פוסק בהך פלוגת' דרבה ורב יוסף כר' יוסף כמבואר בחבורו בפ"ח מה' שבת הלכה ב' וע"ש בכ"מ ובלח"מ ודבריהם ברורים ודלא כמ"ש הכ"מ בפ"א דכלאים שהרמב"ם פוסק כרבה דליתא וטעמו שפוסק כר' יוסף אף אם נאמר שהרמב"ם סובר כתוס' ורא"ש וסייעתם דבכל הש"ס הלכה כרבה לבר מתלת היינו משום דכיון דר' ינאי ור' יוחנן במכו' דכ"א סברי דמחפה חייב משום זורע הלכתא כוותייהו וכיון דמנכש ומחפה בכלאים בהדדי מיתני בברייתא וכיון דמחפה משום זורע מנכש נמי משום זורע היא והיינו כר' יוסף ועוד דכיון דמחפה משום זורע היא א"א לאוקמוי לבריית' כאוקימת' דרבה דכולהו ר"ע היא ומה טעם קאמר דהא מחפה לאו משום מקיים הוא אלא משום זורע וכיון שכן ע"כ ברייתא כפשטה דת"ק פליג אר"ע והיינו כר' יוסף ומש"ה נמי הך מתני' דפ"ג דמכו' דחורש בכלאים לוקה משום שהיא מחפה ככ"ע אתין דמשום זורע חייב וע' בריטב"מ במכות דכ"א ועוד דלהרמב"ם בלא"ה א"א לאוקמי' מתני' דחורש בכלאים משום מקיים דהא קתני נמי התם דחייב משום חורש בשביעית והרמב"ם פ' רפ"א מה' שמטה דאינו לוקה על חרישה בשביעית וע"ש בכ"מ ומש"ה א"א לאוקמי' כדחויא דר"ל שם בפ"ג דמכות וכן הוקשו בירושלמי רפ"ח דכלאים על הך דחויא דר"ל וע' בחי' מהרש"א שם במכות דכ"א אלא שהירושלמי משני דר"ל סובר דחורש בשביעית לוקה וכן פירש"י שם במכות דכ"א ד"ה או לאו ע"ש אבל הרמב"ם שפ' דאינו לוקה ע"כ צריך לומר דמחפה משום זורע היא וע' בפירש"י ותוס' בפסחים דמ"ז ריש ע"ב ומש"ה מחייב תנא דמתני' חורש בכלאים ובשביעית וז"ב וע' בפירש"י במכות שם במשנה ד"ה וכלאים וד"ה שביעית וא"כ הך מתני' דכ"ע הוא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות שם במכות ע"ש וא"כ הדרינן לכללין דאין הלכה כר"ע מחבריו וגם בלא"ה מדברי ר' ינאי עצמו מבואר דפוסק דלא כר"ע מדקאמר המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר המקיים בכלאים לוקה ש"מ דמקיים אינו לוקה דלא כר"ע וע"ש בפירש"י במכות ומש"ה פ' הרמב"ם דלא כר"ע וסובר הרמב"ם נמי כר' יוסי בירושלמי דהך מתני' דרפ"ח דכלאים ככ"ע אתיא דאף לרבנן איסורא מיהו איכא וכבר כתבנו למעלה ליישב דאין לזה סתירה מן הש"ס דע"א ומש"ה פירש הרמב"ם בסתם דאסור לקיים כלאים ואם קיים אינו לוקה והיינו משום דאין במקיים רק איסור דרבנן לרבנן דר"ע שוב האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' ב"ק דפ"א ד"ה אין כו' דלרבנן דר"ע אין במקיים רק איסור דרבנן שחייבהו חכמים לעקור משום חשד שלא יאמרו שזרע כלאים והוא כמ"ש גם מבואר שם דלר"ע אף במקיים בלא מעשה יש איסור תורה רק שאין לוקין משום שאב"מ וזהו כמ"ש למעלה ודלא כתשו' חתם סופר שכ' בדעת התוס' איפכא וגם מבואר שם בתוס' שי"ל דלוקה דנקט ר"ע הוא לאו דוקא והי' אפשר לישב בזה בפשיטות דברי הערוך אמנם סתירת דברי רש"י נ"ל ליישב כמ"ש למעלה ואכמ"ל ועכ"פ נתבאר לפע"ד שהרמב"ם פ' כרבנן דר"ע ודלא כמ"ש בתשו' ח"ס הנ"ל שהרמב"ם פ' כר"ע גם פ' דמנכש ומחפה משום מקיים הוא ודבריו תמוהים ונהפוך היא גם דברי הפני משה בפירושו לירושלמי פ"ג דמכות במ"ש לד' הרמב"ם דבריו תמוהים מאוד ע"ש והנלע"ד כ' (א) **(הג"ה מבן המחבר א) עיין בשער המלך ריש הלכות כלאים שהאריך שם הרבה בזה:)** ועתה נשובה ונחקורה לדין כלאי אילן. והנה הרא"ש והטוש"ע כ' בפשיטות שאסור לקיים כלאי אילן ורו"מ הביא דברי הרדב"ז בתשו' ללשונות הרמב"ם ח"ב סי' ר' שמפי' בדבריו שמותר לקיים והביא ג"כ דברי חי' הריטב"א בפ"ק דקידושין שמוכח מדבריו ג"כ שמותר והנה חי' הריטב"א לקידושין אינו ת"י כעת ולא אוכל לעמוד על דבריו וכפי שהעתיק רו"מ דברי הריטב"א אין להם ביאור אמנם ברדב"ז הנ"ל מפ' כן והנה דעת הרשב"ם בב"ב ד' צ"ד דכלאי זרעים אסורים מכיון שנשרשו ע"ש והתוס' תפסו עליו מש"ס חולין דף קט"ז ובאמת יש להפליא ג"כ על הרשב"ם ממשנ' רפ"ח דכלאים דמפו' שם דכלאי זרעים מותרים אף באכיל' וע"ש בב"ב בהגהת הגאון מוהרי"ב שהרגיש בזה וליישב דברי הרשב"ם צ"ל דהרשב"ם מפ' הך כלאי זרעים שבמשנ' דכלאים ובש"ס דחולין דקט"ז בכלאי אילן מיירי דמיקרי נמי כלאי זרעים בקרא וכמבואר ברמב"ם פ"א מכלאים הלכה ה' וסובר הרשב"ם דדוקא כלאי אילן מותרים באכיל' ולא כלאי זרעים וטעמו נראה דהא בש"ס שם בחולין פריך כלאי זרעים ליתסרו מכל שתעבתי לך ומשני משום דאיתקש לכלאי בהמה ובש"ס דקידושין דל"ט מבואר דרק כלאי אילן איתקש לכלאי בהמה ולא כלאי זרעים וע"ש בתוס' ד"ה ההיא וכ"כ בס' מגיני שלמה בשבת סוף דפ"ד וא"כ כלאי זרעים ממילא באיסורייהו קיימי וע"כ דכלאי זרעים הנאמר במשנ' דכלאים ובש"ס דחולין דמותרים אף באכיל' בכלאי אילן דוקא מיירי ויש קצת ראי' להרשב"ם מלשון הש"ס בקידושין שם דקאמר כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנא' ע"ש ולא קאמר דלא אסירי באכילה וע"ש בספ"י ולהרשב"ם מיושב והתוס' שחלקו על הרשב"ם היינו משום דלא משמע להו לומר דסתם לישנא דכלאי זרעים שבמשנ' ובחולין שם בכלאי אילן דוקא מיירי כמ"ש בשבת סוף דפ"ד לחלוק על שיטת רש"י וע"ש בחי' מהרש"א ומהר"מ לובלין אבל לדעת הרשב"ם ע"כ צ"ל כן ועיין בס' מגיני שלמה וכיון שכן א"כ מבואר שגם הרשב"ם סובר דכלאי אילן אסור לקיים דהא לדידי' מתני' דרפ"ח דכלאים דקתני כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרים באכיל' אכלאי אילן קאי וקתני אסורין לקיים אמנם אף לדעת התוס' וכל הפוסקים שחלקו על הרשב"ם וסוברים דכלאי זרעים מותרים אף באכיל' נלע"ד דג"כ מוכרח דכלאי אילן אסור לקיים דבאמת קשה לשיטתם אמאי כלאי זרעים מותרים והא כל שתעבתי לך היא כקושית הש"ס בחולין הנ"ל ואף שהש"ס משני משום דאיתקש לכלאי בהמה קשה הניחא בכלאי אילן אבל כלאי זרעים הא לא איתקשי וא"ל דאף כלאי זרעים איתקשי לכלאי בהמה דמה"ט סובר ר' יוחנן בירושלמי סוף ערלה דכלאי זרעים אסורין אף בח"ל כמבואר שם ואף שבש"ס דילן בקדושין דף ל"ט מפ' דכלאי זרעים אינו נוהג בח"ל היינו ממיעוטא דשדך כמבואר שם אלא שא"כ תיקשי על התוס' שם בקידושין ד"ה ההיא שכ' דהא דקאמר הש"ס דשדך למעוטי זרעים שבח"ל היינו כלאי הכרם דהוא דאתי מק"ו מחדש להני צריך קרא למעוטי אבל כלאי זרעים א"צ מיעוט דבלא"ה אין ללמדם מק"ו ע"ש וקשה הא צריך מיעוט לכלאי זרעים דאי לאו מיעוט הוא דנוהג בח"ל משום דאיתקש לכלאי בהמה כמו שסובר ר' יוחנן בירושלמי באמת וכבר הרגיש בזה בספר פני יהושע בקונטרס חדש ועכצ"ל בדעת התוס' דס"ל בפשיטו' דכיון שאמרו בש"ס דילן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכב' א"כ כלאי אילן הוא דהוקש' לכלאי בהמה ולא כלאי זרעים דאינו דומה לכלאי בהמה ושמואל הוא דקאמר לה בש"ס דינן והוא באמת בר פלוגתא דר' יוחנן שם בירושלמי סוף ערלה כמבואר שם ונלע"ד דדברי התוס' מוכרחים דאם נאמר דכלאי זרעים נמי היקשו לכלאי בהמה כמו כלאי אילן א"כ מאי קאמר בש"ס ואלא הכתוב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח"ל ותיקשי ומאי ראיתי לרבוי כלאים אילן בח"ל מהיקשא ולמעוטי כלאי זרעים בח"ל ממיעוטא דשדך כיון דשניהם הוקשו לכלאי בהמה מאי גרעותא דכלאי זרעים מכלאי בהמה להתירו בח"ל ובשלמא לענין כלאי הכרם דלא אתי מהיקשא אלא מק"ו מחדש כמ"ש התוס' שם דל"ט וסוף דל"ח וכלאי אילן אתי מהיקשא והקישא עדיף מק"ו כמבואר בש"ס ות"כ בכמה דוכתי ומש"ה מוקמינן מיעוטא דשדך לענין כלאי הכרם דאתי' רק מק"ו ולא אכלאי אילן דאתי' מהיקשא וזה ברור ונכון ונסתלק' תלונות הפ"י שם בקנ"א על התוס' אלא שא"כ הדרא קושי' לדוכתי' אמאי מותרים כלאי זרעים באכיל' כיון דלא איתקשי לכלאי בהמה יהי' נשארין באיסור אכיל' מלא תאכל כל תועבה כקושית הש"ס בחולין ע"כ צ"ל דבאמת כלאי אילן היא דאיקשו לכלאי בהמה רק כיון שילפינן דכלאי אילן מותר באכיל' מהיקשא מכלאי בהמה שוב ילפינן נמי להתיר כלאי זרעים בק"ו מכלאי אילן דמה כלאי אילן שנוהג אף בח"ל מותר אף באכיל' מהיקשא דכלאי בהמה כלאי זרעים שאין נוהג בח"ל אינו דין שמותר באכילה וא"ל כלאי הכרם יוכיחו שאינו נוהג בח"ל מה"ת ואעפ"כ אסור באכיל' מה לכלאי הכרם שאסור אף בהנא' תאמר בכלאי זרעים שמותר בהנא' מדגלי רחמנא גבי כלאי כרם וכו' כדאי' בש"ס שם בחולין וכ"כ בס' המקנה בקידושין שם דכלאי זרעים דמותרין באכילה היא משום דילפי' מכלאי אילן מק"ו וכיון שכן ממילא ע"כ מוכרח דכלאי אילן אסור לקיים דאל"כ ק"ו פריכא היא דמה לכלאי אילן דמותר לקיים מש"ה מותר באכילה תאמר בכלאי זרעים דאסור לקיים י"ל דאסור גם באכיל' מקרא דלא תאכל כל תועבה א"ו מוכח דכלאי אילן אסור לקיים ואף שלכאור' אין ראי' רק אם נפסק כר"ע וא"כ איסור קיום בכלאים היא מה"ת אבל אם נאמר דהלכה כרבנן דר"ע וא"כ אין איסור קיום בכלאים רק מדרבנן משום מ"ע כמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל וא"כ אין לנו ראי' לכאור' דאסרו רבנן לקיים כלאי אילן אלא שלרבנן דר"ע בלא"ה א"צ ראי' דמאיזה טעם נחלק ולהקל יותר בקיום בכלאי אילן מכלאי זרעים דהא בתרווייהו יש מ"ע שיאמרו שישראל הרכיב כלאי אילן ואף אם נאמר דהסוגיא שבחולין היא אליבא דרבנן מ"מ ע"כ גם לר"ע צ"ל דאין חילוק בין כלאי זרעים לכלאי אילן לענין קיום דהא בירושלמי רפ"ח דכלאים הי' ס"ד לאוקמי' מתני' שם כר"ע דוקא ולא כרבנן ואף לאחר דשני ר' יוסי דמתני' ד"ה אבל מ"מ כר"ע נמי אתי' ואפ"ה קתני במתני' דכלאי זרעים מותר אף באכילה וכבר נתבאר דהיתר אכילה בכלאי זרעים היא רק מק"ו מכלאי אילן ולזה צ"ל דכלאי אילן נמי אסורים לקיים דאל"כ ק"ו פריכא היא כמ"ש למעלה ומבואר דא לר"ע כן היא והנה הא דפשיט' להו להש"ס לפי הנ"ל דאסור לקיים כלאי אילן עלה לפע"ד לומר משום דילפינן בק"ו מכלאי זרעים שאינו נוהג בח"ל ואסור לקיים כלאי אילן שנוהג אף בח"ל אינו דין שאסור לקיים ובהכי יתיישב לפע"ד מה שהק' רו"מ לכאורה ק' נכונה דאיך אפשר לומר דאסור לקיים כלאי אילן והא כלאי אילן איתקש לכלאי בהמה וכלאי בהמה מותר לקיים (ר"ל דהא בכלאי בהמה אם רואה אותן רובעים זא"ז א"צ להפרישם כמבואר ברמב"ם פ"ט מכלאים ובטוש"ע סי' רצ"ז ואולי הרמב"ם מפ' כן במשנ' רפ"ח דקתני מותרים לגדל ולקיים ותרתי ל"ל וע"ש בתוי"ט ולפי הנ"ל א"ש ועמ"ש לקמן איה"ש אבל ממה שמותר לקיים הנולד מהרבעת כלאים בלא"ה לק"מ דהא הפרי הצומח מכלאי אילן וזרעים נמי מותר) ואין היקש למחצ' ולפי הנ"ל לק"מ ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דקי"ד דאף דבכל מקום דהיקשא וק"ו סתרי אהדדי היקשא עדיפא מק"ו מ"מ סברת ק"ו דוחה דינא דאין היקש למחצה דכיון דיש להעמיד ההיקש על ד"א שאין הק"ו כנגדו וע"ש האריכות וא"כ בנ"ד דכוותי' היא אלא שא"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתי' כלאי זרעים אמאי מותר באכילה וא"ל משום שאיתקש לכלאי בהמה הא כלאי זרעים לא איתקש לכלאי בהמה וא"ל כנ"ל משום דכיון דכלאי אילן איתקש לכלאי בהמה ילפינן כלאי זרעים להיתר אכילה בק"ו מכלאי אילן י"ל מה לכלאי אילן שמותר לקיימו משא"כ בכלאי זרעים וא"ל דהא גם כלאי אילן אסור לקיים זה גופא מנלן דהא לא שמעינן זה אלא מק"ו מכלאי זרעים כנ"ל וזה אם נימא דכלאי זרעים מותר באכילה אבל אם נאמר דכלאי זרעים אסור באכילה שוב לא נוכל לילף כלאי אילן לענין איסור קיום בק"ו מכלאי זרעים דנימ' מה לכלאי זרעים שאסורין באכילה מלא תאכל כל תועבה משא"כ בכלאי אילן דאיתקש לכלאי בהמה וכיון דמותר באכילה מותר לקיימו כיון שאין לימוד לכלאי אילן שאסור לקיים אלא שבאמת אין זו קושיא וראי' לזה דבש"ס בחולין שם דקט"ו ע"ב איתא שם בריית' דאנסי בן יהודא דבב"ח אסור באכילה דילפינן בגז"ש מטריפה וקאמר אין לי באכיל' בהנאה מנין ויליף שם בק"ו מערלה וחמץ וכלאי הכרם וע"ש והק' בתוס' מה להנך שכן בשריפה ותי' דהיא גופא נילף מקו' דבב"ח יהי' ג"כ בשריפה ע"ש ולפי הנ"ל קשה דאכתי מנלן דבב"ח אסור בהנא' נימ' דשרי בהנא' וא"ל משום דאתי' בק"ו מערל' ז"א דמה לערלה שכן בשריפ' וא"ל דהיא גופה נילף דבב"ח נמי בשריפה מק"ו מערלה ז"א דאם נאמר דבב"ח שרי בהנא' א"א ללמוד דבב"ח בשריפה מק"ו מערל' דמה לערלה שאסור בהנא' משא"כ בב"ח ועוד דאם נימא דמותר בהנא' לא שייך לומר שהיא בשריפ' דהא מותר בכל הנאות אע"כ שזה אינו קושי' דכיון דמצינו בהקל שהיא ערלה שני חומרת היינו איסור הנאה וגם שצריך שריפה ובהחומר דהיינו בב"ח לא נאמר לענין השני חומרת הנ"ל לא להקל ולא להחמיר ילפינן שני החומרת בפעם א' מן הקל שהוא ערלה אל החמור שהוא בב"ח בכאן נמי דכוותי' היא דהא עכ"פ זה ודאי מפור' שכלאי אילן היא חמור מכלאי זרעים דהא כלאי אילן אסור בח"ל וכלאי זרעים מותר בח"ל וא"כ ודאי שכלאי אילן חמור בדבר א' מכלאי זרעים ועכשיו אנו דנין על החומר' שנמצ' בכלאי זרעים שהיא הקל דהיינו איסור קיום אם היא ג"כ בכלאי אילן שהיא החמור וגם אנו דנין על הקולא שנמצ' בכלאי אילן היינו היתר אכילה אם היא ג"כ בכלאי זרעים שהיא הקל שפיר ילפינן בפעם א' בק"ו מן הקל אל החומר ומן החמור אל הקל ליתן חומרת הקל בחמור מק"ו וקולת החמור בקל מק"ו ועוד שלפי הנרא' מלשון הש"ס בזבחים דט"ז שאין עושין פירכא על ק"ו אלא בדבר הברור ומוכרח דאיתא שם מתקיף לה ר"ס ברי' דרבא מאן לימא לן דאינן אסור בבמה דלמא שרי בהנא' ע"ש אלא שמלשון הש"ס שם אח"כ דקאמר לי' שם דכשר בבמה מנלן משמע קצת לכאורה להיפך ואינו מוכרח ואכמ"ל ועכ"פ מ"ש למעל' היא נכון וברור ולק"מ ועם האמור עלה על דעתי ליישב קו' חמורה שהי' לי ע"ד הרשב"ם שסובר דכלאי זרעים אסורים מכיון שנשרשו והנה הא ודאי דבהנא' מותרים מדגלי רחמנ' גבי כלאי הכרם כו' כמפורש בש"ס בחולין ד' קט"ו ע"א ובאכילה הוא דאסורים לדעתו משום דלא איתקש לכלאי בהמה להיתר אכילה רק כלאי אילן ולא כלאי זרעים כמ"ש למעל' לדעתו וא"כ שם בחולין ע"ב דמייתי בריית' דאוסי בן יהודא דיליף בב"ח דאסור באכילה מגז"ש מטריפ' וקאמר אין לי אלא באכיל' בהנא' מנין ויליף בק"ו מערלה ופריך הש"ס ל"ל גז"ש לייתי כולה בק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בין באכילה בין בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה ומשני משום דאיכ' למימר חורש בשור וחמור כו' יוכיח שנעבדה בהם עבירה ושרי ע"כ וכ' רש"י ז"ל אבל השת' דקיי"ל אכילה מגז"ש ילפינן הנא' בק"ו וליכא למימר חורש בשור יוכיח דמה לחורש בשור וחמור דמותר באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ע"כ וע"ש בתוס' ד"ה חורש ובפסחים סוף דכ"ד ולשיטת הרשב"ם קשה דהא אכתי איכ' למימר כלאי זרעים יוכיחו שנעבד בהם עבירה ואסורין באכילה ואעפ"כ מותרין בהנאה והיא קושי' חמורה לכאורה ולפי הנ"ל מיושב דהא כבר כתבנו למעלה בשטת התוס' דאף דבאמת כלאי אילן היא דאיתקש לכלאי בהמה ולא כלאי זרעים מ"מ כלאי זרעים שרי באכילה דכיון דכלאי אילן מותר מהיקש' דכלאי בהמה שוב גם כלאי זרעים שרי מק"ו מכלאי אילן אמנם כ"ז אם כלאי אילן אסורים מלקיים אבל אם מותר לקיים כלאי אילן נסתר הק"ו דמה לכלאי אילן שמותר לקיים תאמר בכלאי זרעים והנה כבר כ' דבאמת הי' מהראוי לומר דכלאי אילן מותר לקיים דהא איתקש לכלאי בהמה ואין היקש למחצה אלא שכתבנו דכיון דאיכ' למילף דאסור לקיים כלאי אילן מק"ו מכלאי זרעים וסברת ק"ו דוחה הך דאין היקש למחצה והנה התוס' כתב בחולין דף קט"ז ע"ב ד"ה מה להלן דאיסי ור' שמעון פליגי בהא אי סברת ק"ו דוחה הך דאין גז"ש למחצה משום דאהני גז"ש ואהני ק"ו דאיסי סובר דק"ו דוחה כנ"ל ור' שמעון סובר דאזלינן לגמרי בתר גז"ש (ועיין בתוס' ב"מ שם ובתוס' פסחים דכ"ד ובתוס' בכורות ריש דף יוד דלא כ"כ אלא כתי' בתרא שם בחולין מ"מ יש לומר דהרשב"ם סובר כתי' קמא שבתוס' חולין הנ"ל) וא"כ הרשב"ם שסובר דכלאי זרעים אסור באכילה וע"כ הא דלא ילפינן להתיר מק"ו מכלאי אילן היינו ע"כ דכלאי אילן מותר לקיים וא"כ ק"ו פריכ' היא דמה לכלאי אילן שמותר לקיים וע"כ צ"ל דהא דלא ילפינן כלאי אילן מכלאי זרעים בק"ו ע"כ משום דאין היקש למחצה דוחה ק"ו כסברת ר' שמעון (ואף דודאי קי"ל דבב"ח אסור בהנאה דלא כר' שמעון מ"מ י"ל דהוא מטעם ילפות' אחריתי שמבואר שם בחולין לתנאי ואמוראי) אבל לאיסי דסובר ע"כ דסברת ק"ו דוחה אין גז"ש למחצה משום דאהני גז"ש ואהני ק"ו כמ"ש התוס' הנ"ל דמש"ה סובר דבב"ח אסור בהנאה א"כ לפ"ז ע"כ כלאי אילן אסור לקיים מק"ו מכלאי זרעים וא"כ שפיר ילפינן להתיר באכיל' כלאי זרעים מק"ו מכלאי אילן וא"כ ליכ' למימר כלאי זרעים יוכיח דמה לכלאי זרעים שמותר אף באכיל' משא"כ בב"ח וזה פרפרת נאה אלא שא"כ אפסידינן לקמיית' דח"כ ע"כ לדעת הרשב"ם מותר לקיים כלאי אילן וא"כ קשה על דעתו ממשנה שלימ' רפ"ח דקתני כלאי זרעים אסור מלקיים ומותרין באכיל' ממ"נ במה מיירי אי מכלאי זרעים גמורים הא הרשב"ם סובר דכלאי זרעים אסור באכילה ואי בכלאי אילן יקרי' לי' כלאי זרעים כמ"ש למעל' הא להרשב"ם ע"כ כלאי אילן מותר לקיים לפי הנ"ל והוא נגד המשנה והנלע"ד ליישב קו' הנ"ל שהקשינו על הרשב"ם מבריית' דאיסי בחולין באופן אחר דהא טעם הרשב"ם כתבנו למעל' דמש"ה כלאי זרעים אסורים באכיל' לדידי' משום שלא הוקשו לכלאי בהמה וא"כ באיסורייהו קיימי מלא תאכל כל תועבה וסובר הרשב"ם דע"כ רב אשי הוא דדריש מל"ת כל תועבה דכל שתעבתי לך הוא בבל תאכל אבל איסי ע"כ לית לי' הך דרשא דאל"כ למה צריך ללמוד דבב"ח אסור באכיל' מגז"ש ובהנאה מק"ו תיפוק לי' דאסור באכיל' ובהנאה מכל תועבה כדיליף ר' אשי וא"ל דלמלקות איצטריך משום דמלאו דכל תועבה אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות וכיוצא בזה כתב הרא"ם בפ' משפטים וע' בש"ס פסחים דף כ"ד ע"א ולהכי איצטריך גז"ש למלקות וע' בהר"ן בנדרים דף ד' ריש ע"ב ובמל"מ ה' אבל ד"ה וראיתי לרבינו מ"מ התינח לענין אכילה דצריך גז"ש אבל ק"ו לענין הנאה למה לי דמלא תאכל כל תועבה נפיק.
ולענין מלקות אף אי איכ' ק"ו כמי אין לוקין דאין מזהירין מן הדין. ועיין בתוס' פסחים דכ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים ובמהרש"א שם ובפר"ח א"ח סי' תמ"ג וא"ל דשאני הכא דכיון דכבר יש איסור בלא הק"ו מלאו דל"ת כ"ת ומש"ה לקי מק"ו כמ"ש ה"ה בפ"ב מה' מ"א דכל היכא דיש לאו הבא מכלל עשה שוב ילפינן ללקות מק"ו וה"ה כאן שיש לאו שבכללות דאכתי תיקשי קושית הש"ס ול"ל גז"ש לייתי כונה בק"ו וא"ל כמו דמשני הש"ס דאיכ' למימר חורש בשור וחמור כו' יוכיח ז"א דמה לחורש בשור וחמור דמותר באכיל' תאמר בב"ח דאסור באכילה מל"ת כ"ת כמו אחר דילפינן איסור אכילה מגז"ש ואין ליישב דמש"ה כריך גז"ש לענין אכילה ולא יליף איסור אכילה נמי מק"ו משום דאין מזהירין מן הדין ומגז"ש לוקין והש"ס דמשני דאיכ' למימר חורש בשור וחמור כו' יוכיח עדיפ' משני וכ"כ המחברי' ז"ל וא"כ אף איסי סובר כרב אשי ז"א דלפי הנ"ל אם נאמר דאיסי סובר כרב אשי א"א לתרץ כנ"ל דכיון דעכ"פ יש איסור מלאו דכל שתעבתי כו' אף שאין לוקין מלאו זה משום לאו שבכללות שוב מהני ק"ו למלקות וגז"ש ל"ל ומה"ט אף אם נאמר דאיסי סובר כחזקי' דלא יאכל משמע רק אכילה ומש"ה אין ראי' מדצריך ק"ו לענין הנחה ולא יליף מדרב אשי מ"מ ע"כ מוכח דאין סובר כרב אשי דמדצריך גז"ש לענין אכילה ולא יליף כולה מק"ו אחר שידענו איסור אכילה מקרא דרב אשי וכנ"ל וע"כ דאיסי לית לי' דרב אשי ומש"ה לק"מ ק' הנ"ל על הרשב"ם דלאיסי היכי יליף מק"ו הא א"ל כלאי זרעים יוכיחו דמותר בהנא' ואסור באכיל' דז"א דכיון דאיסי ל"ל דרב אשי א"כ כלאי זרעים מותר אף באכיל' אבל הרשב"ם פ' כרב אשי וכסתמ' דש"ס ועיין ברש"י וברא"ם פ' משפטים ומש"ה סובר דכלאי זרעים אסור באכיל' וזה נכון. אמנם אכתי צריך ליתן טעם לדברי הרשב"ם דהא אף דכלאי זרעים לא הוקשו לכלאי בהמה מ"מ אמאי לא ילפינן להיתר אכיל' בק"ו מכלאי אילן וכמ"ש לדעת התוס' באמת והנלע"ד ליישב דאולי הרשב"ם קובר כשעת קצת קדמונים דהלכה כת"ק סוף פ"ק דקידושין דחדש בח"ל מדרבנן ומש"ה א"א לילף כלאי זרעים בק"ו מכלאי אילן דמה כלאי אילן שאסורין אף בח"ל מותר באכילה דהוקשו ככלאי בהמה כלאי זרעים דאינו נוהג בח"ל אינו דין דמותר באכילה די"ל חדש יוכיח שאינו נוהג בח"ל מה"ת ואעפ"כ אסור באכילה ואע"פ שיש לי גמגום על הך פירכא דיוכיח משום דהא לולא קרא דלא תאכל כ"ת לא הי' מקום לאסור כלאי זרעים באכילה הא לא כתיב בהו איסור אכילה וליכא למילף בק"ו משאר איסורים מחמת שנעבדה בהם עבירה דהא אפשר לומר חורש בשור וחמור יוכיח רק שאנו באים לאוסרם משום קרא דל"ת כ"ת וכיון דגלי רחמנא בכלאי אילן שמותרים באכילה ולא הוי בכלל ל"ת כל תועבה א"כ כלאי זרעים אתין מק"ו מכלאי אילן וש"מ דכל מיני כלאים ליתנייהו בכלל ל"ת כל תועבה ואם כן שוב א"א לומר חדש יוכיח דהא חדש אסור מחמת לאו הכתוב בעצמו ולא מלאו דל"ת כל תועבה מ"מ כיון שעכ"פ איכא למימר יוכיח י"ל דדי לבטל הק"ו הבא להקל דבלא"ה כבר התעוררו המחברים אמאי ילפינן להקל מק"ו ושמא יש לו פירכא דהא הקדמונים כתבו דמה"ט אין מזהירין מן הדין ע"כ אולי בזה כל דהו פרכינן והדברים ארוכים ולפ"ז שוב א"צ לדחוק לד' הרשב"ם דמתני' דקתני כלאי זרעים מותרים באכילה דבכלאי אילן מיירי וכמ"ש בריש דברינו אלא דמיירי אף בכלאי זרעים ומתני' י"ל דאתי' כר"א דחדש אסור בח"ל מן התורה וכסתמא דמתני' סוף ערלה ומש"ה א"א לומר חדש יוכיח ושפיר יליף כלאי זרעים מכלאי אילן בק"ו דמותרים באכילה אבל לדינא פי' הרשב"ם כת"ק וכדעת קצת ראשונים דחדש בח"ל מותר מה"ת משום דסתם בסדר זרעים ומחלוקת בספ"ק דקידושין והלכה כת"ק ומש"ה א"א ללמוד כלאי זרעים מק"ו מכלאי אילן דחדש יוכיח ומש"ה סובר דכלאי זרעים אסורים אלא שמכיון שאין לנו הוכרח שכלאי זרעים הנאמר במשנה רפ"ח דכלאים ובש"ס דחולין בכלאי אילן מיירי שוב נסתר הראי' שהרשב"ם סובר דכלאי אילן אסור לקיים. אמנם אכתי מוכח שאף להרשב"ם כלאי אילן אסור לקיים דהא ע"כ מתני' דקתני דכלאי זרעים מותר באכילה וכן בש"ס דחולין הנ"ל הוא מטעם דילפינן מכלאי אילן מק"ו ומשום דחדש אסור בח"ל מה"ת נשאר הק"ו בתוקפי' מכלאי אילן ומבואר דכלאי אילן אסור לקיים דאל"כ ק"ו פריכא היא דמה לכלאי אילן דמותר לקיים תאמר בכלאי זרעים ואף שהרשב"ם אינו פוסק כמשנה וש"ס הנ"ל משום דאתי' כר' אליעזר דחדש אסור מה"ת והרשב"ם פוסק כת"ק אעפ"כ מוכח הך דינא עכ"פ ממשנה וש"ס הנ"ל אף להרשב"ם דכלאי אילן אסור לקיים אלא שאעפ"כ לכאורה לפ"ד הרשב"ם מוכרח דמותר לקיים כלאי אילן דהא טעמא דאסור לקיים כלאי אילן כתבנו למעלה דהיא משום דאתי' בק"ו מכלאי זרעים ולהרשב"ם דכלאי זרעים אסור באכילה ק"ו פריכא הוא דמה לכלאי זרעים דאסור באכילה תאמר בכלאי אילן דמותר באכילה אמנם אחר שלד' התוס' וכל הפוסקים ודאי דמוכח דאסור לקיים כלאי אילן וכמ"ש למעלה ודאי דנקטינן כוותייהו ועוד נלע"ד דאף בלא ק"ו אפשר דאיכ' למילף מגופי' דקרא דאסור לקיים כלאי אילן דכיון דעיקר לימוד דר"ע היא מכלאים שדך לא או לא כלאים הנה גם כלאים אילן בכלל זה דהא אזהרת כלאי אילן היא ג"כ משדך לא תזרע כלאים כמ"ש הרמב"ם פ"א ואדרבה מלשון הטור רס"י רצ"ה מבואר דעיקר קרא בכלאי אילן מיירי וע' בב"ח וט"ז מ"מ מפשטות לשון הטור מבואר כן ונלע"ד דאפשר דמש"ה לא קתני במשנה אסור' דקיום בכלאי אילן משום דגם כלאי אילן נכלל בלשון המשנה בכלל כלאי זרעים כלישנ' דקרא ואף שהתוס' בשבת דפ"ד כתבן שאין נראה דלהרכבת אילן קרי כלאי זרעים משום דספ"ק דקידושין מפיק הרכבת אילן משדך לא תזרע כלאים ע"ש היינו שדוחק לומר דלהרכבת אילן לבד קרי כלאים זרעים סתם אבל זה אינו דוחק לומר דבכלל לשון כלאי זרעים הוא כלאי זרעים גמורי' וגם כלאי אילן כיון דשניהם נכללו נמי בלישנ' דקרא דשדך לא תזרע כלאים וע' בחי' מהר"מ לובלין שם ולפמ"ש ניחא וע"ש במג"ש ותדע דהא לא קתני נמי במשנה היתר אכילה בכלאי אילן ואף שי"ל דמשום דקתני היתר אכילה בכלאי זרעים ממיל' משתמע נמי היתר אכילה בכלאי אילן דהא היתר אכילה בכלאי זרעים לא למדנו רק מכלאי אילן מק"ו דהא כלאי אילן היא דהיקשו לכלאי בהמה כנ"ל (ולשון הב"י מ"ש בסס"י רצ"ה תמוהים ואכמ"ל) מ"מ קשה לומר דהמשנה סמכה ע"ז ולא קתני בהדיא אלא המחוור שגם כלאי אילן נכלל בלשון כלאי זרעים דקתני במשנה דאסור לזרוע ולקיים ומותר באכיל' וז"ב לפע"ד. והנה רו"מ כ' שני ראיות דכלאי אילן אסור לקיים ראי' א' הביא מן הש"ס ע"ז דס"ד דפשיט התם מהך דעוקרין עם העכום בכלאים ואי אמרת דכלאי אילן מותר לקיים אמאי לא דחי ש"ס דמיירי בכלאי אילן כמו דדחי שם אליבא דרבנן עכ"ד ודבריו תמוהים דא"כ אמאי קתני רישא דאין עודרין עמו בכלאים דהא חופר משום חורש היא כמבואר בשבת דע"ג וחרישה בכלאים מי איסורא כדפריך הש"ס ריש מ"ק ובפ"ג דמכות ובשלמא או בכלאי זרעים מיירי שפיר דחייב אף לרבנן משום מחפה דחייב משום זורע כמבואר במכות שם וע"ש בע"ז בפירש"י ואף שיש עידור באילנות שהיא משום אברויי אילנא מ"מ פשיטא דלאו מרכוב הוא ואין מקום לאסור בכלאי אילן רק משום מקיים והא אם נאמר דמותר לקיים כלאי אילן ונאמר דברייתא בכלאי אילן מיירי א"כ אמאי אין עודרין וא"ל דהא אם נאמר דמותר לקיים כלאי אילן ובכלאי אילן מיירי הא ע"כ מיירי בעבוד בחנם ור"י הוא ומש"ה אין עודרין ז"א דאם כן אמאי קתני אין עודרין ליתני אין מקיימין וע' בתוס' שם ד"ה סברוה ועוד דא"כ מאי שנא אין עודרין בכלאים דנקט הא איסורא היא משום דאסור ליתן להם מתנת חנם ואף אם אינו כלאים אסור ודוחק לומר דמשום סיפא נקט כלאים א"ו דרישא דאין עודרין משמע אף דעביד בשכר ואיסורא משום כלאים היא וא"כ הדרא קו' לדוכתי' וא"ל דמיירי בזורע ע"ג גפן שהבריך כמבואר במשנה רפ"ז דכלאים ובירושלמי שם ובטוש"ע סי' רצ"ה וא"כ משכחת לה בכה"ג וכשעודר ומכסה בהדי דאזיל ומחפה הזריעה שזרע ע"ג הגפן והוי כזורע כמבואר בפ"ג דמכות ומש"ה הוי כמרכיב. והנה חוץ שהיא ציור רחוק לאוקמי' ברייתא דקתני סתמא דמיירי בכה"ג בלא"ה א"א לומר כן דהא בכה"ג לא משכחת לה אלא כשהזריעה היא ירק ע"ג הגפן משום דהוי מרכיב ירק באילן ועיין בקדמונים בב"ב די"ט ובהרא"ש ה' כלאים ובטוש"ע ואחרונים סי' רצ"ה אבל לא בזורע זרע אילן ע"ג גפן מדקתני עלה אבל זורע את הצדדי' ומטעמ' דמבואר בש"ס ב"ב די"ט ובירושלמי בפ"ז דזרעים לאו לצדדים קמשתרשו וזרע אילן ודאי לצדדים קמשתרשי כמבואר בפ' לא יחפור וע"ש בחי' הרמב"ן די"ט ובהרא"ש ה' כלאים ובאחרונים סי' רצ"ה וכיון שכן לא משכחת הרכבת כלאים בכה"ג רק בהרכבת ירק באילן. והנה אם נוקמי' להך ברייתא דאין עודרין כו' בכלאי אילן ונאמר דמש"ה עוקרין עמו משום דמותר לקיים כלאי אילן ע"כ צריך לאוקמי' דעביד בחנם ור' יהודא היא דאמר אסור ליתן להם מתנת חנם וא"כ ע"כ א"א לאוקמי' בכה"ג בזורע ירק ע"ג גפן דהא אינו אסור רק משום הרכבת ירק באילן ור' יהודא סובר דמותר להרכיב ירק באילן עיין בכלאים פ"א משנה ז' וא"כ אמאי אין עודרין עמו ע"כ ראי' של רו"מ דחוי' מכל צד ראי' שני' הביא רו"מ מתוספת' פ"ק דכלאים דקתני בתחום ארוח הי' מרכיבין תפוח ע"ג ובא תלמיד א' אמר להם אסורין אתם הלכו וקצצום ובאו ושאלו ביבנא ואמרו יפה אמר אותו התלמוד ומדקצצום ש"מ דאסור לקיים כלאי אילן ואם כי אינו מוכרחת לגמרי דהא התלמוד לא אמר שקצצום ואולי שלא עפ"י חכמים עשו מ"מ נראית ראי' נכונה אלא שמ"מ יש לדחות ראי' זו דלמא הני שקצצום סברי כרבנן דר"ע ולדידהו איסור קיום בכלאי זרעים היא משום מראית עין ופשיט' דזה אף בכלאי אילן איתא כמ"ש למעלה אבל לר"ע י"ל דלמא גזרו בזה חכמים רק כלאי זרעים אסור לקיים מן התורה וזה בכלאי זרעים דוקא ולא בכלאי אילן. אמנם כבר בארנו למעלה שמוכרח מש"ס דילן שאסור לקיים כלאי אילן ובירושלמי פ"ק דערלה תני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה ערלה מאימתי היא מונה לו משעת נטיעתו רשב"ל אמר ובלבד כו' חרובי צלמונה וחרובי גידודה אבל ערבה כנטוע בארץ ר' יוחנן אמר אפי' ערבה והתנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלושים יום ואם נטע או הברוך או הרכוב יעקר על דעתי' דרשב"ל די פתר לה בערבה ניחא על דעתי' דר' יוחנן די אמר אפי ערבה ל"ל ליעקר שניא היא שהן מתאחין בשביעית והיידא אמרה דא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה שלימה לאסור לקיימו בשביעית כו' תני ר' יהושע איניא לית כאן מרכיב א"ר אבא מרי אפי' כרשב"ל לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא ע"כ ופי' המפרש בדברי ר' אבא מרי דמש"ה אפי' לרשב"ל לית כאן מרכיב דהא בתחלה אסור לישראל להרכיב ע"ג ערבה והברייתא דהנוטע והמבריך והמרכוב משמע אף לכתחלה ובשלמא במתני' דקתני אין נוטעין כו' משמע דיעבד ע"ש ודבריו תמוהים דאדרב' בבריית' דהנוטע יש לפרש בדיעבד אבל במתני' דקתני אין נוטעין ואין מרכיבין פחות משלשים יום משמע דקודם שלשים יום אפי' לכתחלה ומשם קשה יותר וכ"כ התוס' פ"ק דר"ה ד"ה ומותר לקיימן דמברייתא דקתני אחד הנוטע לא משמע היתר לכתחלה אבל מלשון המשנה דקתני אין נוטעין כו' פחות משלשים יום משמע דקודם שלשים יום מותר אפי' לכתחלה וע"ש וזהו היפך מדברי המפרש והרמב"ן בליקוטין פ"ק דר"ה הביא הירושלמי הלזה וכ' וז"ל ואין פי' דברי ר' בא ברורים לי (גי' הרמב"ן הי' ר' בא במ"ק ר' אבא מרי) והנה מדברי הירושלמי הנ"ל מוכח דכלאי אילן מותר לקיים דאם נימא דאסור לקיים כלאי אילן אמאי קאמר דלר' יוחנן צ"ל דלית כאן מרכיב הא אף לרשב"ל לית כאן מרכיב דהא לא משכחת לה אלא כשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן ערבה וזהו הרכבת איסו' היא דהא אסו' להרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק וא"כ אמאי קתני כשהרכיב שלשים יום לפני ר"ה של שביעית מותר לקיימו בשביעית הא בלא"ה אסו' לקיימו משום איסו' כלאים ודוחק לומר דהא דתניא ומות' לקיימו בשביעית היינו דמשום איסו' שביעית מותר אבל אסור לקיימו משום איסו' כלאים וכעין זה כ' הרא"ש רפ"ק דשבת ועיין בשל"ה בקונטרוס תורה שבע"פ כלל רבי ע"ש. ועוד דסיפא נמי תיקשי דתני' פחות מל' יום אסור לקיימו בשביעית דמשמע דבשאר שני שבוע שרי והא אסור לקיים המורכב כלאים ודוחק לומר שהירושלמי חולק על ש"ס דילן וסובר דמותר לקיים המורכב כלאים ואנן קיי"ל כש"ס דילן. ועוד דהא הרמב"ן שם פ"ק דר"ה פ' בפלוגת' דר' יוחנן ור"ל כר"ל משום דהא מותיקת' בירושלמי מרכיב אלא לדברי ר"ל ובגמ' דילן תני מרכיב אלמא כר"ל דירושלמי סבירא לן דמינין לאילן מאכל ע"ג אילן סרק משעת הרכבה ע"ש בחי' רמב"ן וקשה ולר"ל מי ניחא הא אליבי' ג"כ א"א למיתני' מרכיב אליב' דש"ס דילן כיון דאסור לקיים המורכב כלאים כנ"ל. והנה הנוסח' הישינה שבירושלמי הי' בתחילת הסוגי' גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שישראל רשאי לעשות כן. רק שהרמב"ן כ' שנוסחא זו משובשת וצ"ל כנוסח' אחריתי דאית' אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. והביא סייעת' לנוסח' זו מן התורת כהנים דתני' שאין מרכיבין אילן מאכל ע"ג אילן סרק ע"ש ולחומר הקושי' הנ"ל הי' מקום לסייע לנוסח' ישינה דהירושלמי סובר דמותר להרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק. ומש"ה ל"ק מידי אך דא"כ תיקשי על הרמב"ן שהגיה שעיקר כנוסח' שלפנינו ועוד דבלא"ה הלשון דחוק לפי נוסחא הישינה דמאי אע"פ שישראל רשאי לעשות כן ובוודאי מורה מהלשון עצמו שצ"ל אע"פ שאין ישראל רשאי כו' וכן בירושלמי פ"א דכלאים מייתי בריית' כה"ג תני גוי שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחור והולך ונוטע במקום אחר כו' ע"ש. ומבואר שלשון שאין ישראל כו' היא עיקר. ועוד דהא בירושלמי גופא פ"א דכלאים הובא בריית' דת"כ דאסור להרכיב עץ סרק ע"ג עץ מאכל וממילא דה"ה להיפך ע"כ קושי' הראשונ' במקומה. ע"כ עלה לפע"ד לידון דבר חדש דהנה רש"י בפי' החומש פ' קדושים כ' וז"ל את חקותי תשמורו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים כו' תקים אלו גזירת מלך שאין טעם לדבר ע"כ והרמב"ן שם האריך וכ' שלא אמרו חז"ל שהוא חוקה שא"ה משיבים רק בענין לבושי שעטנז. אבל בכלאי בהמה וכלאי אילן יש טעם נגלה כי בא לחדש בריאות אשר יולדו ואשר יצמחו מן הרבעה והרכבה שלא נבראו כמותם במעשה בראשית וגם לא יצמח ולא יולד מן הפירי הנולדה מן הרכבה ומן הרבעה ע"ש וע"ש ברא"ם ובג"א. וז"ל הרקאנטי שם שלא להרביע הבהמה כלאים שנ' בהמתך כו' ושלא לזרוע כלאים שנ' כו'. וטעם המצות אלו לפי שיוצר כל יתברך בחכמתו צייר הכל כ"א כפי ענינו מכוין כראוי לכל דבר וענין הכל גלוי לפניו הקודם כמאוחר וכתיב למיניהו שלא יתערבו המינים ותתיור ברכת שלמתה כלאים כלואים ומנועים בבית הכלא מלפעול תפקידם כו' ע"כ והוא כדברי הרמב"ן הנ"ל. ולפע"ד ליישב דברי רש"י דהנה פ"א משנה ז' פליגי ת"ק ור"י דת"ק אוסר הרכבת אילן בירק ור"י מתיר וכתב שם התויו"ט בטעמ' דר"י משום שלא אסרה התורה כלאי אילן רק כשעל ידי הרכב' מתאחין ונעשין ע"י פרי או ירק משונה אבל ירק ואילן שאין מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אף ע"פ שיונקים זה מזה לא אסרה תורה ע"כ. אמנם כ"ז לד' ר"י אבל לד' ת"ק שאפי' אילן בירק או להיפך אסור ובודאי לא יחלקו במציאות ש"מ שאעפ"י שלא נעשה ע"י התערובות פרי משונה מבין שניהם אסור וזה חוקה הוא שלא שייך בזה טעם הרמב"ן ויתיישבו דברי רש"י ולכן י"ל דמחמת הפסוק דשדך לא תזרע כלאים דדרשינן כלאי אילן לא הי' אסור הרכבת אילן בירק או להרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק וגם חכמים מודים דזה לא הי' נכלל בלשון הפסוק אלא שנתרבו מחמת את חקותי תשמורו דכתיב ברישא וזה י"ל בכוונת הת"כ דקאמר מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקותי תשמורו והיינו דהרכבת אילן מאכל ע"ג אילן סרק או להיפך לא מיתסיר רק מכח את חקותי תשמורו כנ"ל (וק"ק לדברי התויו"ט הנ"ל מדוע מתיר ר"י אילן בירק והא בת"כ אוסר הרכבת אילן מאכל בסרק ושניהם הם שוין כנ"ל והא סתם ספרא מני ר"י הוא ועיין בהגהות הב"ח בעירובין דצ"ו ע"ב שכ' וצ"ע מן מס' נדה מ"ז ע"כ כיון לדברי הש"ס שהספר' שמייתי התם סוברת חלה דרבנן והוא היפך דברי ר"י דמייתי התם. וצ"ל ר"י תני לה ולא סבר לה כדמשני הש"ס התם סוף דף מ"ו אדברי ר' יוסי שהוא נגד בריית' דסדר עולם ע"ש וצ"ע אמאי לא משני הש"ס כן בכ"ד דפריך מספר' אדר"י מכח דסתם ספרא ר"י ואכמ"ל) וע"כ י"ל דאף לר"ע דאסר לקיים כלאי' מה"ת מדרש' לא כלאי' או כלאי' שדך לא או רק בהרכבת אילן מאכל באילן מאכל שאינו מינו שהפרי משתנה או בכלאי זרעים שג"כ הצומח משתנה קצת כמ"ש הרמב"ן שם. אבל באילן מאכל ע"ג אילן סרק כיון שלא הי' אסור מצד כלאים רק שנתרבה לאיסור' מחמת את חקותי תשמורו ע"ז לא נאמר דרשא דר"ע כיון שלא נכתב בקרא בפי' ע"כ באילן מאכל ע"ג סרק אין איסור מה"ת לקיים אף לר"ע ומש"ה נתיישב היטב דברי הירושלמי דערלה הנ"ל בלי שום דוחק. ובזה הי' מקום ליישב הירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה הלכה ה' דקאמר שם דאף רבנן מודי כשהרכיב בעבירה דאינו חוזר וקאמר שם אליב' דרבנן דמרכיב חוזר מה אנן קיימין אם כשהרכיב אילן ע"ג אילן מאכל מין בשאינו מינו פירות עבירה הם ואם בשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מין במינו נוטע בתחלה הן אלא כן אנן קיימין בשהרכיב תאינה שחורה ע"ג תאינה לבינה ע"כ. והוא תמוה דהא הרכבת אילן מאכל ע"ג אילן סרק נמי עבירה הוא כדאי' בירושלמי ות"כ הנ"ל והוי כמין בשא"מ וכבר הרגיש בזה בספר פני משה שם ודחק להוציא דברי הירושלמי מפשטן ע"ש ולפי הנ"ל מיושב דמיירי כפשוטו. והנה י"ל דהירושלמי סובר דטעם דאינו חוזר על הרכבת איסור משום דכיון דאסור לקיים כלאי אילן א"כ הרכבה זו אין סופה להתקיים בידו שהרי אסור לקיים אותה ע"ש. ומש"ה בהרכבת אילן מאכל ע"ג סרק כיון שמותר לקיים חוזר עליו רק שהקשה נוטע כבתחלה הוא והיינו ע"פ דברי הנ"ל שבירושלמי דערלה הנ"ל דקי"ל כוות' כמ"ש הרמב"ן בפ"ק דר"ה דאם הרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מונה לערלה משעת הרכבה משום דהוי כנוטע בארץ וזה כוונת הירושלמי דהא הוי כנוטע בתחילה ופשיט' דחוזר דלא הוי כהרכב' כלל רק כנטיע' חדשה ומפ' בקר' דבנטיעה חוזר אלא שקשה קצת לשון מין במינו הנאמר בירושלמי ואולי כוונת הירושלמי דלענין קיום הוי כמין במינו דמותר לקיים וכן פי' בקרבן עדה בפי' מין במינו הנ"ל ועוד י"ל בע"א ואכמ"ל ולפ"ז הי' מקום להקל לקיים אילן מאכל המורכב ע"ג אילן סרק שוב עיינתי וראיתי שבירושלמי דסוטה יש לפ' וליישב באופן היותר נאות דהיינו דמה שאמר ואם בשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מין במינו היינו משום דנלע"ד דהא דאסור להרכיב אילן מאכל ע"ג סרק היינו באילן סרק ממש דהיינו שהיא ממינים שאינם מוציאים פירות והיא אינו מינו עם אילן מאכל אבל גם באילן מאכל יש לפעמים אילנות שהם מין אחד עם אילנות המוציאים פירות אלא שאילן זה אינו מוצא פירות כמו איש עקר שהוא מין א' עם אדם המולד זה אף שהיא אילן סרק מ"מ כיון שהיא ממין א' עם אילן המוצי' פירות זה הרכבת היתר היא והא דקתני בבריית' דת"כ הוב' בירושלמי פ"א דכלאים מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל מין בשא"מ כו' הך מין בשא"מ על עץ סרק ע"ג עץ מאכל נמי קאי דאף בזה אינו אסור רק בשא"מ ויש ראי' ברורה לזה מש"ס פסחים דנ"ו ע"א וע"ש בפרש"י סוף ד"ה רב אחא ובתוס' מנחות דע"א ע"א ד"ה מרכיבין ולפ"ז אתין הירושלמי בסוטה כפשט' דרצה לאוקמי' באילן מאכל ע"ג סרק מין במינו והיינו כנ"ל דבזה אין עבירה כלל רק דדחי נוטע כבתחל' היא והיינו ע"פ דברי רשב"ל שבירושלמי דערלה הנ"ל שבערב' הוי כנוטע בארץ משום דמרכיב על אילן סרק הוי כתחלת נטיעה ובזה פשיט דבכלל נוטע דקרא היא משום דאין חילוק בין מרכיב על אילן ערבה ובין מרכיב על אילן סרק ממין המוצי' פירות כיון שעכ"פ אילן זה אינו מוציא פירות הוי כנוטע בארץ א) **(הג"ה מבן המחבר א) וכ"כ באריכות ב תשו' בית אפרים חא"ח סי' נ"ז וכ' שהפי' הזה בירושלמי הוא כפתור ופרח עש"ה.)** ולפ"ז יש לדחו' נמי הראי' מהירושלמי פ"ק דערלה הנ"ל דלרשב"ל ניחא דאפשר לאוקמי' בריית' דאו' הנוטע כו' וא' המרכיב שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימו בשביעית בכה"ג שהרכיב ע"ג אילן סרק גמור שאינו מוצי' פירות כלל ולאו שהיא ממין שאינו מוצי' פירות דבכה"ג אסור לקיימו משום כלאים אילן אלא שהיא ממין האילן מאכל שהרכיב ע"ג רק שהאילן הזה אינו מוצי' פירות וכנ"ל והא דקתני בירושלמי שם גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן ולא נקט בהורכב בהיתר ע"ג אילן סרק ממינו משום רבות' דאע"פ שהורכב באיסור אעפ"כ ערלה נוהג בו ולפ"ז אין ראי' לחלק בענין קיים כלאי אילן בין אילן מאכל שא"מ או ע"ג סרק שא"מ ובכ"ע י"ל דאסור לקיים.
והנה בתשו' ח"ס הנ"ל השיב על שנשאל שבמדינות הגר רבים וכן שלמים קונים כרמים מנכרים ובתוכם הרבה אילנות מורכבים בא"מ והם מקיימים אותם והשיב דלדעת התוס' בע"ז דס"ד אף לר"ע מותר לקיים בלי מעשה ואף דמדברי הרמב"ם מבואר דאסור לקיים אף בלא מעשה מ"מ ה"מ בא"י אבל בח"ל מותר וטעמו משום דהא איסור כלאי אילן בח"ל ילפי' בהיקש' מכלאי בהמה ע"כ דן מינה ומינה מה כלאי בהמה מותר לקיים בלא מעשה דהא אם רואה שרובעים זא"ז אינו זקוק להפרידן ה"ה בכלאי אילן בח"ל עכת"ד והנה מ"ש בשם התוס' דע"ז כבר סתרתי דבריו למעלה ומ"ש היתר קיום בח"ל משום די"ל דן מינה ומינה אם שהאמת היא דבהיקש קיי"ל דן מינה ומינה כמבואר ברמב"ם פט"ז מה' מעה"ק וע"ש בלח"מ וברפ"ה מה' אה"ט וע' בש"ס נדה דמ"ג ע"ב ודברי הח"ש ספ"ב דב"ק תמוהים מאוד אמנם גוף הענין אם שייך לומר בזה היקש להקיש לכלאי בהמה דמותר לקיים משום שאין זקוק להפרישן הגם שגם אנכי הלכתי בדרך זה ופלפלתי למעלה פלפל רב אם ק"ו דוחה הך היקש משום אין היקש למחצה מ"מ לענין הלכה אפשר לפקפק לומר דאין זה מקרי מקיים וע' בדרישה רס"י רצ"ז ותדע דאל"כ קשה מדוע אין צריך להפרישן ולא דרשינן כלאים לא כמו בכלאי זרעים הניח' לפירש"י במכות דכ"א דדרשי' כלאים שדך לא ע"ש ניח' אבל לפירש"י בריש מ"ק דפירש דדרשי' לא כלאים דגורעין ודורשין וכך סוגית הירושלמי רפ"ח דכלאים א"כ בכלאי בהמה דכ' בהמתך לא תרביע כלאים נמי איכ' למידרש הכי ועוד דמדוע לא נחוש לחומר' דכמו דאסור לקיים כלאי אילן ה"ה כלאי בהמה וצריך להפרישן א"ו דזה לא מקרי מקיים ע"כ דברי הח"ס אינם מוכרחים אמנם בר מן דין ובר מן דין נלפע"ד שקשה לסמוך על ההיתר של הח"ס הנ"ל דהא העובד' הי' שיהודי קנה מנכרי פרדס ובתוכו מורכבים כאשר מבואר שם בתשו' ח"ס בלשון השאלה והנה הרמב"ם פ' בפ"א מה' חמץ דאם קנה חמץ בפסח לוקה ומבואר שם דהקני' חשוב מעשה והנה בש"ס מכות דכ"א מבואר לרב אשי דקיי"ל כוותי' דאפי' לא שהה אלא לפשוט וללבוש חייב כמה מלקות בכל התראה והתראה וכ' התוס' בשבועות ד' מ"ז דאף שבשהי' אינו עושה מעשה מ"מ כיון שתחלת הלבשה הי' מעשה מש"ה כל שאינו פושט מחשיב מעשה וכ"כ התוס' ביבמות דף צ' ריש ע"ב ועיין בספר משנה למלך סוף פ"ג מה' ביאת מקדש ואף שנסתפק המל"מ בסוף דבריו דאם תחלת המעשה הי' בשוגג אם מיחשב השהי' אח"כ מעשה דבריו תמוהים וסותרים למ"ש בתחלת דבריו דסובר דאף שתחלת המעשה הי' בהיתר גמור מיחשב השהי' שאח"כ מעשה (וצע"ק מתוס' יבמות הנ"ל) וגם הראי' שהביאו התוס' שם ביבמות דהשהי' חשיב מעשה מההי' דהמוצי' כלאים פושטן אפי' בשוק והתם ודאי הלבישה הי' בשוגג ואעפ"כ חשוב מעשה (ולפ"ז הי' אפשר ליישב פי' הערוך שתמהו עליו התוס' במכות ד"ד ובע"ז דס"ד וי"ל דסובר דכל שזורע כלאים מיחשב הזריעה התחלת הקיום ומש"ה כל שמקיים אח"כ אף בלא מעשה לוקה דהוי מעשה כנ"ל והא דמבואר בתוספת' סוף מכות דהמקיים כלאים אינו לוקה שאב"מ מפרש כגון שנפל לו כלאים בירושה שלא עשה מעשה כלל והתוס' והריטב"א שחולקים על הערוך סברי דזריעה לא חשיב מעשה לענין קיום דהא אכתי לא נעשה כלאים קודם השרשה ולא הוי מעשה רק לחייב משום זורע כלאים דרחמנ' אמרה לא תזרע אבל בקנה כלאים משורשים ודאי דחשיב מעשה לקיום כמ"ש הרמב"ם לענין בל יראה) וא"כ בנידון שבתשו' א"ס כיון שקנה כלאים ובודאי הוי מעשה כמו בקנה חמץ וא"כ כל שמקיים אח"כ הוי מעשה כנ"ל ע"כ נפל כל היסוד של ההיתר שבתשו' ח"ס כנ"ל אלא שלכאורה יש לנו היתר בקיום כלאי אילן בח"ל מצד אחר והיינו שלפי מ"ש למעלה דאיסור קיום בכלאי אילן ילפינן מק"ו מכלאי זרעים ונאמר דעיקר הפסוק דלא תזרע שדך כלאים רק בכלאי זרעים היא ולא בכלאי אילן רק דילפי' מהיקש' דכלאי בהמה דמיירי נמי בכלאי אילן וע' בלבוש ובדרישה רס"י רצ"ה ובחי' מהר"מ לולבין בשבת דפ"ד א"כ י"ל דררש' דכלאים שדך לא קאי רק אכלאי זרעים דמיירי בהו עיקר קרא ולא אכלאי אילן דאתי' מהיקש' רק דילפי' איסור קיום בכלאי אילן בק"ו מכלאי זרעים וא"כ איכ' למימר דיו בכלאי זרעים דאין אסור לקיים רק בארץ ולא בח"ל אלא שראיתי ברא"ש ה' כלאים שכ' שלוקין על קיום כלאי אילן ואם אית' דמק"ו אתי' הא אין מזהירין מן הדין ועכצ"ל א' משתיים או שהדרשה דכלאים שדך לא אהרכבת אילן נמי קאי ומש"ה לוקין ונפ"ז אף בח"ל אסור או לומר דק"ו הזה היא כמו גילוי מלתא מש"ה אין לומר בזה אין מזהירין מן הדין כדאית' בכמה דוכתי א"כ גם דיו לא שייך לומר בכה"ג וע' בתוס' פ"ק דקידושין דף יו"ד ע"ב ואפשר לחלק קצת ועוד אפשר לומר דאולי לאו דוק' קאמר לוקין כמ"ש התוס' ב"ק דפ"א ובלא"ה קשה קצת לאשכוחי מקיים באילן ע"י מעשה ובפרט הרא"ש שסתם בזה וע"כ י"ל דאיסור מלקות קאמר וא"כ אין ראי' מזה וראיתי לבוש סס"י רצ"ה כ' וז"ל אסור מה"ת לקיים אילן המורכב כלאים וילפי' להו מדכ' בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וכיון שלא כ' התורה בהמתך כלאים לא תרביע וסמכה כלאים לשדך ש"מ כדי לדרוש כלאים שדך לא כלומר לא התקיים כלאי' אבל אינו לוקה עליו כיון שאין הלאו מפורש כמו שאר לאוין ובסי' רצ"ו בה' כלאי זרעי' סעיף ב' כ' וז"ל ואסור מה"ת לקיי' כלאים בשדהו אלא עוקרין אבל אם קיים אפי' ע"י מעשה כגון שהשק' אותם אינו לוקה כמו שכ' טעמו לעיל גבי הרכבת אילן סי' רצ"ה ס"ד דהא חד קרא היא ע"כ ודבריו תמוהים מאד דכמאן פסק אי פסק כרבנן הא לרבנן אין במקיים רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' ב"ק דפ"א ועוד דא"כ מאי קאמר הש"ס בע"ז דס"ד ה"מ רבנן היא אי רבנן אפי' קיומו נמי שפיר דמי ובשלמ' אי אמרי' דלרבנן אין במקיים רק איסור דרבנן שפיר י"ל כמ"ש לעיל ובפרט לפמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל דאינו רק איסור חשד ומראית עין דא"ש בפשיטות אבל עכ"פ מבואר דלרבנן אין איסור תורה ואם נאמר דפ' כר"ע הא מבואר בש"ס בע"ז דמ"ד ובמכות דכ"א דלר"ע המקיים בכלאי' לוקה וכ"ה בירושלמי רפ"ח דכלאי' הנ"ל וא"ל שסובר דלוקה לאו וק' רק איסור מלקות וכתי' התוס' ב"ק הנ"ל ז"א דהא ר"ל בעי למימר שם במכות דמתני' דמכות משום מקיים היא וכר"ע והתם לענין חיוב מלקות ממש איירי ואף אם נדחוק ונאמר דלמאי דקיי"ל כר' ינאי ור' יוחנן שם לא קיי"ל בזה כר"ל דהא מתני' משום זורע היא ובמקיים נאמר דאין לוקה אף לר"ע ואף במעשה וכסוגית הירושלמי שם דדחו באמת לדברי ר"ל כלום אמר ר"ע אלא לעבור שלא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ע"ש ונאמר שהו' מטעם הלבוש אבל חוץ שהו' דוחק זו קשה מן הראשונות שהיא נגד תוספת' מפורשת סוף מכות שהבאתי למעלה דקתני דהמקיים בכלאי' אינו לוקה מפני שאב"מ ע"ש ומבואר דאם עשה מעשה לוקה ודלא כהלבוש ובשלמ' לפמ"ש למעלה בטעם סוגית הירושלמי הנ"ל שסובר כהרא"ה דכל שאפשר לעבור בלא מעשה אף בעשה מעשה אינו לוקה ז"א סותר לתוספת' הנ"ל די"ל דהתוספת' עיקר טעמ' קאמר שמש"ה אינו לוקה שאב"מ ומש"ה הוי לאו שאב"מ אף בעשה מעשה כסברת הרא"ה אבל אם נאמר כטעם הלבוש שאינו לוקה משום שאין הלאו מפ' זה הוא בודאי נגד התוספת' ובר מן דין תימה רבה על הלבוש שכ' אם קיים ע"י מעשה כגון שהשקה אותם אינו לוקה והא הרמב"ם פ' בפ"ח מה' שבת הלכה כ' כרב יוסף בריש מ"ק דמשק' מים לזרעים חייב משום זורע ע"כ דברי הלבוש תמוהים מכל צד ע"כ המחוור לפע"ד כמ"ש למעלה והנה רו"מ כ' דיש היתר בנ"ד משום דכיון דאסור לקיים כלאים א"כ פשיט' דאסור לקנות כלאים דהא מקיימו ברגע זו וכל מלת' דאמר דחמנ' לא תעבוד אי עביד ל"מ והמקח בטל עכ"ד ולכאורה אין זה היתר אלא אם הלכה כר"ע ואיסור קיום היא מה"ת אבל להפוסקים כרבנן ולדידהו איסור קיום היא רק מדרבנן ובאיסור דרבנן כתבו הרבה אחרוני' דלכולי עלמ' אי עביד מהני כמו באבק ריבית אלא שעל כל פנים הועלנו דאינו רק איסור דרבנן לכ"ע ויהי' נ"מ להקל בספיקו ועוד יהי' נ"מ למאי שיתבאר בסמוך ועוד אפשר לומר לפ"ז כיון דעכ"פ ספיק' הוא או הלכה כר"ע או כרבנן א"כ הוי ספק פלוגת' בדרבנן ואזלינן לקול' אלא שלענ"ד קשה מאוד לסמוך על היתר זה חדא דהא זה גופא אינו ברור או הלכה כרבא אי כאביי דאי עביד מהני ואמת היא שהרבה פוסקים ס"ל דהלכה כרבא כמו בכל הש"ס בר מיע"ל קג"ם אבל לעומת זה האריך בתשו' נו"ב מה"ת חאה"ע סי' קכ"ט שמדברי הרמב"ם נראה שפוסק כאביי ע"ש בטעמו אמנם אף להפוסקים כרבא קשה בעיני לסמוך על היתר זה. והנה רו"מ הרגיש דא"כ קשה אמאי פוסק הרמב"ם בפ"א מה' חמץ דאם קנה חמץ בפסח לוקה והא אי עביד לא מהני (וא"ל דאפ"ה לקו משום דעבר אמימר' דרחמנ' ז"א דהא התורה לא אמרה רק שלא ימצא חמץ ברשותו ואי לא מהני ולא קנה ממיל' אין לו חמץ ולא עבר אמימר' דרחמנ' כלל ודברי המקנה ספ"ב דקידושין דנ"ו ע"ב תמוהים מאוד והארכתי בזה בתשו' במק"א ואכ"מ) ורו"מ כ' ליישב קו' זו עפמ"ש האחרונים בח"מ סי' ר"ח דכיון דרק היום גורם לא אמרי' אי עביד לא מהני ובאמת שכן חולק הט"ז שם ובתשו' אשר השבתי זה כביר הלכתי בדרך הזה ליישב קו' הנ"ל מעל הרמב"ם ה' חמץ הנ"ל אבל באמת שחילוק הט"ז הנ"ל נגד דברי התוס' בתמורה ד"ד שהוקשו לרבא משוחט הפסח על החמץ שהפסח כשר ע"ש מה שתי' ולפי הנ"ל אין התחלה לקושי' הנ"ל וכבר הרגיש בזה בתשו' נו"ב חיו"ד סי' ט' וחאה"ע סי' הנ"ל אלא שאכתי הי' אפשר ליישב דברי הרמב"ם שסובר כסברת הט"ז אף שהתוס' לא ס"ל הכי אמנם אכתי קשה על התוס' בעצמם שהם אינם סוברים כחילוק הט"ז לכאורה כנ"ל ומבואר מדבריהם שיש קנין לישראל בחמץ תוך הפסח ע' בתוס' פסחים ריש דף כ"ט ע"ש שכ"כ בפשיטות והקשו על רש"י וק' דהא אי עביד לא מהני וכ"מ קצת מדבריהם ספ"ב דקידושין דף נ"ו ע"ב במה שהק' מחמץ בפסח וע"ש במקנה וקצרתי ואם נאמר כסברת הנו"ב שם דאף להט"ז כל שנכתב האיסור בפירוש בתורה אף שרק היום גורם לא מהני לרבא אף להט"ז ואם כן ממיל' נסתר תי' הנ"ל ע"כ נלע"ד דלא קאמר רבא דאי עביד לא מהני רק דוקא כשהלאו מפורש שלא יעבוד מה דעביד כמו באונס שגירש שכ' לא יוכל לשלחה כל ימי' דאזהרה רחמנא שלא ישלחה והוא עבר ושילחה וכן בכל הני דמייתי שם בש"ס וכן בהך דשוחט הפסח על החמץ שהקשו בתוס' דכ' לא תשחט על חמץ והוא עבר ושחט אבל בקנה חמץ בפסח הכי נאמר בתורה לאו שלא יקנה חמץ לא נאמר בתורה רק שלא ימצא חמץ ברשותו רק שע"י הקנין עובר על הלאו דהא ע"י הקנין נמצא אצלו חמץ וכיון שעכ"פ לא נאמר בפי' שלא יקנה חמץ אינו בכלל כל מילת' דא"ר לא תעביד ובנ"ד בקונה כלאים דכוותי' הוא ועוד כ' בתשו' ב"א חיו"ד סי' ל"ט דהא שכ' התוס' שם בתמורה ובבכורות דל"ד דמלת' דמהני אם נעשה ממיל' לא אמרי' אי עביד ל"מ ל"ד אם נעשה ממיל' רק אם מהני כעשה בלא כוונה ל"א אי עביד ל"מ וא"כ במקח וממכר י"ל דמהני אף בלא כוונה בדעת אחרת מקנה וע' בקצוה"ח סי' ער"ה ובנה"מ סי' ר' מ"ש בשם הקדמונים רק שלפי מ"ש בקצה"ח שם דד"א מקנה היא מטעם זכי' י"ל דבקנה מעכו"ם לא מהני ד"א מקנה משום דאין שליחות לעכו"ם אמנם זה גופא אם ד"א מקנה היא משום זכי' אינו ברור וע' בקצוה"ח סי' רל"ה ועכ"פ מכל הלין טעמי אין לסמוך על היתר הנ"ל והנה רו"מ כ' עוד דרך היתר משום דכיון דלא ידע הקונה שיש בפרדס מורכבים א"כ הוי מקח טעות כמו בהך דלוקח גריטאות בע"ז דע"א אלא שכ' טעם לאסור דאע"פ שאינו שלו ואינו עובר על לאו דמקיים מ"ע אסור משום רוצה בקיומו דהא מבואר בח"מ סי' רל"ב דאף במקום דהוי מקח טעות האחריות על הלוקח עד שיודיע למוכר וגם נתקשה רו"מ בהך דע"ז דאמאי דחק רבא לפרש טעמ' משום דמיחזי כמקבל דמי ע"א ותיפוק לי' משום רוצה בקיומו אלא שרו"מ כ' במכתבו השנית שהשגתי כעת דכאן אף שרוצה בקיומו אין כאן רק איסור דרבנן כמ"ש הפר"ח א"ח סי' ת"ן דאיסור דרוצה בקיומו אינו רק איסור דרבנן ומש"ה כאן כיון דאיסור קציצת אילן היא לאו של תורה א"א למיעקר דבר מן התורה בקום ועשה עכת"ד רו"מ. והנה מ"ש רו"מ להתיר איסור דרבנן משום לאו דבל תשחית לא נהירא וראי' לזה מהא דתנן בפ"ב דשביעית והובא בש"ס דילן בפ"ק דר"ה וביבמות אין נוטעין כו' ערב שביעית פחות מל' יום קודם ר"ה ואם נטע כו' יעקור וכן בפ"ב דתרומות תנן הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור וטעמ' מפו' בש"ס בגיטין פ' הנזיקין משום מראית עין שיאמרו שמותר ליטע בשביעית או משום שחשודין על השביעית ע"ש וע' בירושלמי שם בפ"ב דתרומת ולישנ' דיעקור משמע שכבר קלטה הנטיעה וכן מבואר בפירש"י בד"ה ד' יוד ע"ב ד"ה יעקור והתם מיירי באילני מאכל כמבואר בש"ס גיטין ריש דנ"ד וע"ש בפירש"י וא"כ איך אמרו חכמים לעקור הא אסור מן התורה לקצץ אילני מאכל ופשיט' דאף לעקור אסור וע' בש"ס ב"ק רצ"ב ובפירש"י ד"ה מקיר יהו וא"ל דקודם שנולדו פירות מותר לעקור פשיט' דז"א דדוק' באילן שהזקין ואינו עושה פירות כשיעור מותר לקצץ וע' בלשון הרמב"ם פ"ו מה' מלכים משום דזה ודאי לא יעשה עוד פירות כשיעור לעולם משא"כ בנטיעה שעדיין לא הגיעה להוצי' פירות כיון שתוציא פירות בשנים הבאים ודאי דבכלל אילן מאכל היא ואסור לקוץ אותם ואף חרובין שאין עושין פירות רק אחר שבעים שנה פשוט דכל שנשרש נטיעתה אסור לעקור אותה מה"ת דאל"כ אף כל אילני מאכל יהי' מותר לקוץ אותם בימי הסתיו וכדומה בעת שאינה מוציאה פירות וזה ודאי אינו וע' בתוס' ברכות דף ל"ו ע"ב וא"ל על הנ"ל שני משניות כמו שתי' שם בתוס' ברכות הנ"ל על המשנה דאין קוצצין אילנות בשביעית וע' בפי' הרמב"ם והר"ש ספ"ד דשביעית ז"א דתי' ראשון לא יתכן כאן דהא משמע דיעקור אף קודם שעושה פירות וע' בלשון התוספת' שהובא בש"ס ר"ה סוף ד"ט ובירושלמי פ"ב דשביעית דבעי לא עקר פירותיו מהו הן ומבואר דצריך לעקור אף מקודם ואם כן מנין יודעין שלא יוציא כשיעור קב ותי' השני שהוא ג"כ תי' הר"מ והר"ש שמיירי שדמי' יקרים יותר לבנין ג"כ לא יתכן דהא ר"י סובר דרק במזיד יעקור וע"כ טעמא משום קנס הוא ולא משום מראית העין דלטעם מ"ע אין לחלק בין שוגג למזיד וע' בסוגית הש"ס שם בגיטין וא"כ אם נאמר דהא דיעקור היא רק כשדמי' יקרים יותר לבנין מלפירות מהו זה קנס וע"כ מבואר שלא כדברי רו"מ והטעם דלא אסרה תורה לעקור רק כשעושה מעצמו דרך השחתה אבל כשיש תועלת בדבר אין זו השחתה וכיון שחז"ל חייבו לעקור לעשות סיג לתורה אין זו השחתה אלא תיקון לקיים דברי חכמים ולעשות סייג לתורה וכ"מ בשבת דק"ה ע"ב דמותר לקרוע בגדים למירמ' אימת אאינשי ביתי' ומבואר שם דאף בדברים ששיך בהו משום בל תשחית מותר בכה"ג וכ"כ בהגה"מיי פ"ב מה' דיעות אות ב' ובפ"ו מה' מלכים אות ג' ודברי המהרש"א בח"א שם בשבת צ"ע וגם יש קצת ראי' מס"פ הזהב שאמר ר"א חרוב זה יוכיח וי"ל ומ"מ הדבר ברור כמ"ש והנה בעיקר קושיתו על ש"ס דע"ז בהך דגרוטאות כבר קדמו בס' מחנה אפרים בהגהת הרי"ף וז"ל וצ"ע בלוקח גרוטאות כו' עד שלא נתן מעות יחזיר ואמאי והא רוצה בקיומו שלא יאבדו עד שיחזירם לגוי וכ"כ הפוסקי' בלוקח מקח ונמצא מום דחייב הלוקח באחריותו עד שיחזיר עכ"ל אלא שלפי מ"ש במח"א בדיני אונאה סי' ה' דלא אמרי' במים במקח דהלוקח חייב באחריות רק כשנותן דמים ומטעם שכ' הריטב"א אבל בלא נתן דמים לא ע"ש וא"כ קו' המח"א לק"מ דמש"ה בלא נתן דמים יחזיר דבכה"ג אינו חייב באחריות אלא שק' דא"כ מאי פריך הש"ס רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות מאי קו' זהו החילוק בין ריש' לסיפ' דבריש' שלא נתן מעות אינו חייב באחריו' ואינו רוצה בקיומו ומש"ה יחזיר סיפ' שנתן מעות וחייב באחריו' והוי רוצה בקיומו ומש"ה יוליך לים המלח ויפה עשה רו"מ שהק' רק על סיפ' ולא אריש' כקו' המח"א אף אולי לא כיון רו"מ לזה. והנה בנה"מ סס"י רל"ב השיג על טעם הריטב"א בטוב טעם וכ' הוא הטעם משום דהא הברירה ביד הלוקח לקיים המקח ויכול לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעיות ומש"ה הוי ש"ש ע"ש ודבריו נכונים ולפ"ז אין חילוק בין נתן מעות או לא ולפ"ז גם אריש' קשיא לכאורה כק' המח"א הנ"ל. אמנם האמת שלפ"ז גם אסיפ' ל"ק ולא מידי דהא בע"ז דאסור בהנאה א"י לקדש אשה ולקנות עבדים וקרקעיות ומש"ה לא נתחייב בשמירה (א) **(הג"ה מבן המחבר א) ולפ"ז נסתר דברי המק"ח בסי' תמ"ח סק"ח מה שהשיג על הח"י שם סק"ה לענין קנה חיטין מעכו"ם ונמצא חמץ דלפי טעמו בנה"מ אזדי' לי' השגתו על הח"י דהא חמץ בפסח אסור בהנאה וכמ"ש אאמו"ר הג' זללה"ה בכאן אך כ' שם עוד טעמים וצ"ע:
ב) צ"ע שלא הביא דברי המח"א בה' אונאה סי' ג' שכ' ג"כ לחלק כחילוק המל"מ בין נתן מעות או לא והביא הש"ס דבכורות הנ"ל ושכן כ' התוס' בקידושין דף י"א בשם ה"ר אליהו ולפי דברי אאמו"ר הג' זללה"ה שכ' דאדרבה כיון דרבא לא סבר לה כחילוק אביי בש"ס בכורות מוכח דלא ס"ל כן א"כ לכאור' צ"ע דברי התוס' בקידושין הנ"ל וע"כ צ"ל לענ"ד דהתוס' ס"ל דבודאי זה סבר' טובה הוא מצ"ע. והכל מודים בה דיש חילוק בין נתן מעות או לא נתן מעות רק דרבא לא ס"ל כסברת אביי שם דס"ל דמדלא בדוק אם יש בגרוטאות ע"ז בודאי מחל דדרך למצוא בגרוטאות ע"ז ולהכי בנתן מעות אין זה מקח טעות. ובזה לא ס"ל כן לרבא אבל לענין עבד הנמצא מוכתב למלכות דס"ל דודאי קלא אית לי' ולהכי בנתן מעות מחל ובלא נתן מעות לא כן נלענ"ד ברור ובגוף הדין של הה"מ בדבר שיכול להבחינו נחלקו בזה גדולי עולם המהרשד"ם בסי' שפ"ה דחה דעה זו)** ומש"ה גם בנ"ד לענין כלאים אף שמותר בהנאה אין פקפוק מכח רוצה בקיומו דהא אינו חייב באחריות דלא כטעם הנה"מ הנ"ל דהא אין ביד הלוקח לקיים המקח דהא ודאי הלוקח לא יקיים המקח דחזק' דאיסור' לא ניח' לי' למקני' וז"ב ונכון וגם חוץ מזה אין דין שומרים בעכו"ם ובזה הרגיש גם רו"מ אלא אעפ"כ הרגיש רו"מ יפה דהא עכ"פ עכשיו בדיניהם הנכרי יהי' פטור מלחזור המעות אם לא יחזור לו המקח וא"כ אכתי י"ל דהוי רוצה בקיומו אלא שלענ"ד בר מכל הנ"ל אין זה חשש דהא הפר"ח בסי' ת"ן הרעיש על המחמירין באיסור חמץ בפסח מטעם רוצה בקיומו דא"כ ק' מדוע מותר בקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם והא ודאי רוצה בקיומו וכ' במק"ח דאף להמחמירין אינו אסור רק ברוצה בקיומו בהנאה מחודשת אבל בניצול מהפסד מודים דאין חשש רוצה בקיומו רק בע"ז ואבזרי' וא"כ אזיל החשש של רו"מ אלא שיש לפקפק לכאורה מחמת חשש אחר דהא כ' ה"ה בפט"ו מה' מכירה בשם יש מי שכתב דאף דאמרי' דביש מום במקח חוזר לעולם מ"מ אם הוא דבר שיכול הלוקח להבחינו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר ע"ש והביאו הסמ"ע בסי' רל"ב להלכה ובס' מל"מ שם חילוק בין אם נתן מעות או מכר בהקפה דאם עדיין לא נתן הלוקח מעות יכול לחזור בו ולומר דאהכי סמוך משום שלא נתן מעות עדיין ע"ש אבל קשה דא"כ מאי פריך הש"ס בהך דגריטאות ריש' מקח טעות סיפ' לאו מקח טעות הא לפ"ז אין קושי' דהא גם שם אם הי' הלוקח מעיין בשעת המקח הי' רואה שיש בהם ע"ז ומש"ה בריש' דלא נתן מעות חוזר משא"כ בסיפ' כחילוק המל"מ אלא שבאמת הש"ס בכורות ד' י"ג ע"ב אביי קאמר להאי חילוק' ממש ומשום שזהו החילוק שבין ריש' לסיפ' ורבא ע"כ לא ס"ל הכי ועוד שאף לאביי כ' התוס' דהתם הוי לי' לאסוקי אדעתי' טפי משא"כ בעלמ' לא אמרינן הכי ע"ש ע"כ דברי המל"מ תמוהים שמבואר מזה דאף בנתן מעות ויכול להבחינו אעפ"כ מקח טעות היא וה"ה בנ"ד (ב) אמנם כיון שנדחה חילוק המל"מ ע"כ צ"ל דברי היש מי שכ' ולומר דמיירי בנשתמש בו אחר שיכול להבחינו וכ"כ הנה"מ סי' רל"ב וא"כ גם בנ"ד אם משתמש בהאילנות הנ"ל יש לפקפק לכאורה לפי הנ"ל אמנם האמת נלע"ד כיון שדין איסור בכלאי אילן אינו פשוט לכל וא"כ לא שייך שהי' יכול להבחינו דהא אף אם הי' מבחין וראה שהם מורכבים לא הי' יודע אם יש איסור בדבר וא"כ הוי זכי' בטעות וכיוצא בזה כ' התוס' בב"מ דקט"ו סד"ה וחייב דכל היכא שלא ידע שהוא אסור הו"ל זכי' בטעות ע"ש וז"ב אלא שכ"ז מה שהשתמש מקודם אבל אם נשתמש אחר שידע שיש איסור בקיום כלאי אילן דהיינו שלוקט הפירות או כדומה אף שפירות כלאי אילן מותר מ"מ הוי כנשתמש אחר שראה המום שודאי אינו יכול לחזור משום מום במקח כמבוא' ברמב"ם וטוש"ע סי' רל"ב ולא עוד אלא שאפש' לפקפק אף אם לא נשתמש בהם כיון שעכ"פ נשתמש בהבית שדר בה והוא קנה הבית עם כל הפרדס בסך א' ומבוא' בפוסקים דהיכ' שנתבטל קצת המקח שניהם יכולים לחזו' המוכר יכול לחזו' שיכול לומר לדמי כולן הייתי צריך והלוקח יכול לומר במקח שלם אני רוצה וע' במשנה למלך סוף ה' זכי' ובס' מחנה אפרים ריש קנין משיכה ובדיני אונאה סי' כ"ג ובב"י ח"מ רס"י רל"ב ובנה"מ סי' קפ"ב סק"ח והארכתי בזה הרבה במק"א וא"כ י"ל דכיון שכל המקח אחד היא ואם נתבטל קצתו נתבטל כולו א"כ מה שהשתמש בהבית אחר שנתוודע לו מאיסו' קיום כלאי אילן זה הוכחה שנתרצה בהמקח אלא שי"ל דכיון שחזקה היא דאיסור' לא ניחא לי' דלקני כמבוא' בטוא"ח סי' תמ"ח ע"כ אמרי' שאף שנשתמש בבית ע"כ השתמש עד"ז שלא יקנה רק הבית והאילנות שאינן כלאים במעות שנתן עבור כל המקח ואם גילה דעתו כן פשיט' שאין המוכ' יכול לחזו' בו וכבר כ"כ בתשו' אחת זה לא כבור מדיוק דברי המל"מ סוף ה' זכי' ועתה מצאתי כן בפי' בס' מח"א דיני אונאה סי' הנ"ל דאם הלוקח נתרצה בהמקח שיוכל לקנות עבור המעות שנתן עבור כל המקח דהמקח שיוכל לקנות קיום ע"ש וא"כ כיון דאיסורא לא ניחא לי' למקני' והוא נשתמש בה מותר שרוצה לקנות אמרי' שאין זה ראי' שע"י שנשתמש במקצתו שרוצה לקנות כל המקח ואדרבא ע"י חזקה דאיסורא לא ניחא לי' למקני' אמרי' שנתרצה בקצת מהמקח שהיא בהיתר עבור כל המעות שנתן בעד כל המקח אף שלפ"ז א"א לבטל משום מקח טעות דהא עכ"פ נתרצה אף במקח ההיתר עבור כל המעות מ"מ מחמת איסורא לא ניחא למקני' אמרי' שנתרצה בכה"ג כמו בחמץ כיון דישראל מצווה שלא יראה לו חמץ ואסור לקנות חמץ כמבואר ברמב"ם פ"א מחמץ ע"כ אף עכום שהביא דורן לישראל חמץ אמרי' שלא ניחא לי' למקני' ע"כ בנ"ד שאסו' לקיים כלאי אילן אמרי' שלא ניחא לי' למקני' כמו בחמץ ומש"ה אמר' דאף שהשתמש בהיתר ודאי לא ניחא לי' לקנות האיסור ונתרצה יותר שיהי' מקח ההיתר קיים עבור כל הדמים שנתן וזה נראה אלא שכ"ז היא אם לא נשתמש בהאילנות המורכבים אבל אם עשה איזה תשמיש בהאילנות המורכבים אחר שנתוודע לו שיש ספק אם יצטרך לעקרם א"כ י"ל דנתרצה בהם ג"כ דהא כ' הפוסקים דאף מס' איסורא נמי פרשי אינשי וע' ברמ"א בח"מ סי' רל"ב סמ"ב ובש"ך שם סי' ט"ו ס"ק ז' א"כ הוי כשנשתמש אחר שידע במים וראה ונתפייס הוא ואינו חוזר אלא שיותר הדעת נוטה שלא מיגרע בכך דאף שאף ספק מבטל מקח מ"מ י"ל דנתרצה על הספק ואינו מתרצה על הודאי בפרט שמספיקא לא מבטלינן חזקה דאין אדם מתפייס במומין כמבואר ספ' המדיר וגם חזקה דאיסור' לא ניחא לי' למקני' ולזה הדעת נוטה ועוד אפשר לומר שאין אנו צריכים לומר מחמת איסורא לא ניחא לי' דנוקט' ומחמת מקח טעות לבטל המקח מהאילנות המורכבים כי אף אם נימא דהמקח מהאילנות קיים מ"מ מחמת סברות הנ"ל אמרי' שלא קנה הקרקע שהאילנות עליהם וממילא אין כאן איסור קיום דהא כבר כ' למעלה שזה פשוט שאין איסור בקיים רק בשדה שלו ולפע"ד אפשר דאף אם הכלאים שלו רק שזרוע בשדה עכו"ם אין איסור לקיים דכלאים שדך לא דרשינן שאסור לקיים כלאים בשדהו אבל אם אינו שדה שלו אף שהכלאים שלו אין איסור לקיימם ובזה יתיישבו לפע"ד דברי הרמב"ם שכ' בפ"א מכלאים ואסור לישראל להניח לעכום שירכיב לו אילנות כלאים ע"כ ותמהו בזה דלמאי ינוח להרכיב הא אסור לקיימם וא"ל דמיירי שמרכיב העכום בשדה של עכום כמו שתי' הכ"מ והמל"ם רפ"א והט"ז רס"י רצ"ט דברי הרמב"ם שכ' ומותר לומר לעכום לזרוע לו כלאים דמיירי בשדה של עכום דהא בכה"ג אמאי באמת אסור להניחו להרכיב כלאים הא טעם האיסור היא או כמ"ש הכ"מ משום אמירה לעכו"ם שבות או כמ"ש המל"מ שם משום לפני עור ובכה"ג לא שייכי שני הטעמי' ובתשו' ח"ס הנ"ל הרעיש בקושי' זו עד שהוצי' מתוך מה דבח"ל מותר לקיים כלאי אילן ע"כ דחק דהרמב"ם הנ"ל מיירי בח"ל ע"ש וכבר כ' לעיל דדבריו אינם מוחוורי' ולפי הנ"ל א"ש דהנה בתשו' הרדב"ז כ' ליישב ג"כ דברי הרמב"ם שכ' ומותר לומר לעכום לזרוע לו כלאים דמיירי בשדה של עכו"ם ורבות' היא דאף שהזריעה היא של הישראל אפ"ה מותר משום דמה"ת אין אסור אף בישראל שזורע כלאים בשדה של עכו"ם דשדך כתיב ומש"ה מותר בזה אמירה לעכו"ם ע"ש וצ"ל דאף דקי"ל אין קנין לעכו"ם כו' מ"מ ה"מ בשמכר העכו"ם הקרקע לישראל אבל כשהקרקע ביד העכו"ם יש קנין כמ"ש הכ"מ פ"א מה' תרומות הלכה יוד וה' כ' ובפ"ב מבכורי' הלכה ש"ו בשם הר"י קורקס שכ"ה דעת הרמב"ם ודברי הכ"מ ברפ"א מכלאי' מ"ש בשם הר"י קורקס נראים כסותרי' לכל הנ"ל וע' בתשו' מהר"ס ס"א סי' מ"א מ"ב ואכמ"ל ומש"ה יתיישבו לנכון דברי הרמב"ם ז"ל דגבי כלאי' זרעים כתב ומותר לומר לעכום לזרוע לו כלאי זרעי' היינו אף שהזריעה של ישראל ולצורך ישראל כיון שהזורע והשדה של עכום מותר כנ"ל אבל גבי כלאי אילן דנוהג אף בח"ל א"כ לא שייך כאן לומר יש קנין או אין קנין מש"ה ישראל אסור להרכיב מן התורה כלאי אילן אף בשדה של עכו"ם ומש"ה אסור לומר לעכום לעשותו משום אמירה לנכרי שבות או משים לפני עור כיון שהזריעה היא של ישראל ול"ק נמי דהא אסור לקיים דבשדה עכום מותר לקיים כיון שאין השדה שלו אין מוטל עליו חיוב לעקור כלאים משדה שאינו שלו אף אם הכלאים הם של ישראל וכנ"ל ואף דלענין הרכבה עצמה אין חילוק דהא פשיט' דאסור להרכיב אף בשדה של עכום כיון שנוהג בח"ל כמו כלאי בהמה והוי כמו חובת הגוף ממש כמ"ש הט"ז רס"י רצ"ז זה דוקא לענין מעשה הרכבה דהא ישראל אסור להרכיב אף אילן שאינו שלו בשדה שאינו שלו אבל לענין קיום דודאי אינו מוזהר לעקור כלאים שאינו שלו בשדה שאינו שלו י"ל דאף אינו מצווה לעקור כלאים שלו אם הוא בשדה אחר וכ"כ מלשון הרמב"ם פ"א דכלאים שכ' ואסור לקיים כלאי זרעים בשדהו ואעפי"כ להלכה ולמעשה צ"ע ובחמץ נחלקו הקדמונים אם עובר על חמץ שלו שברשות אחרים ואכמ"ל. אמנם אף אם נאמר דאסור לקיים כלאים שלו הזריעה בתוך שדה של עכו"ם מ"מ אם קנה רק הפירות מאילנות ואף שהקנה לו הדקל לפירותיו מ"מ הא קי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ ברור לפע"ד דאין בזה חשש איסור קיום כלאי אילן דהא באמת הקרקע שהאילנות עומדין עליו וגם האילנות עצמן הם של העכו"ם רק הפירות הה של ישראל והפירות אינם נאסרים א"כ הוי כמקיים כלאים של עכו"ם ברשות עכו"ם ואין הישראל מוזהר עליהם ע"כ לפע"ד בכ"ד נמי כיון שע"כ אינו צריכים כומר שמחמת איסורא לא ניחא דניקני' ומחמת מקח טעות שלא קצה הקרקע שהאילנות המורכבים עלי' דאל"כ אף אם נאמר שלא קנה אילנות המורכבים לא פלטינן מידי איסור קיום כלאי אילן דשדך כלאים לא כתיב שאסור לקיים כלאים בשדהו ולא נאמר חילוק בין כלאים שלו לשל אחרים וע"כ לומר דמכח סברות הנ"ל לא קנה גם הקרקע שהאילנות עליהם וכיון שכן שוב א"צ לומר שלא קנה כלום רק שאף שקנה הפירות מהאילנות ואף האילנות לפירותיהן מ"מ כיון שלא קנה האילנות וגם לא קנה הקרקע שהאילנות עליהם אין איסור בכה"ג ע"כ בנ"ד אמרינן כן שחוזר המקח מהקרקע והאילנות עצמם רק שיקנו לו האילנות לפירותיהן וכיון שהלוקח אינו חפץ שהמוכר יחזיר לו מן הדמים עבור קצת מהמקח שנתבטל גם המוכר א"י לחזור בו כנ"ל ואף שהתוס' כ' בב"ב ד' קל"ו דמש"ה המוכר שדיהו לפירות אף שאינו קורא משום דקנין פירות לאו כקה"ג דמיא עפ"כ מביא מדרבנן אין נראה לומר שגם כאן יהי' אסור לקיימו מדרבנן דמנין לנו לומר כן (אלא שבחי' הרמב"ן שם כ' דאף שקנין פירות לאו כקה"ג דמי מ"מ מספ"ל שמא מארצך קרינין בי' דמש"ה בקנה שני אילנות מביא בכורים אף דהקרקע משועבד לו כ"ז שאילני קיים ע"ש ולפ"ז הי' אפשר לפקפק גם כאן מספיק' אבל לא זכיתי להבין דבריו דא"כ אמאי בקנה אילן א' אינו מביא כלל ועיין ברמב"ם פ"ב מה' בכורים וגם א"כ למה להו להש"ס שם דף פ"א למימר ר"מ באילן א' ספוקי מספק' לי' ורבנן בשני אילנות ספוקי מספק' להו והא אף אי ודאי לא קנה אפ"ה יש לו להביא משום ספיק' כיון דהקרקע משועבד כ"ז שאילן קיים, וא"ל דזהו גופא משני הש"ס דזהו ספיק' הוי ז"א דא"כ מאי פריך שם ומי
**(הג"ה מבן המחבר מהלכה וכ' בפשיטות דאפי' המוחזק אין יכול לומר קי"ל ומכ"ש כשהמוכר אמר כו בהדי' שהסחורה הוא טובה בכה"ג בודאי הלוקח יכול לחזור בו כשנמצא מום. אבל הרדב"ז בח"ד סי קל"ו כ' דדבר הה"מ הנ"ל דברי טעם הם ואפי' אמר המוכר שהסחורה טובה בדבר שהי' יכול להבחינו אין בו אונאה ועיין שם בסי' קל"ט ובח"ג סי' תי"ז ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קס"ט ובס' יהושע בפסקים וכתבים סי' תל"ב. ולכאורה הי' נלע"ד להביא ראי' ג"כ דלא כהמ"מ והא דקי"ל בסי' רל"ב ס"י דבנמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות הוי מום אף אחר שנתן מעות והוא כדעת ר"ת בתוס' קידושין שם ודלא כשיטת ה"ר אליהו בתוס' שם ועיין בבאה"ג אות ר' ואף דמסתמא הנהו קלא אית להו ונימא דבודאי מחל אעפ"כ כ"כ דלא ידעינן בבירור ע"ז אמרינן דהוא מקח טעות אף להוצי' ממחזיק משום חזקה דאין הלוקח מתפייס במומין וא"כ ה"ה הכא גבי הי' יכול להבחינו ואעפ"כ אפשר שאין הדברים שוים ובפרט בסחורה שדרך התגרים כולם שלא לקנות רק בהבחנה והוא לא הבחין אפשר דיש יותר סבר' דודאי מחל מהנהו דקלא אית להו דאפשר דאעפ"כ לא שמע מהקול והדבר נשאר בסד"ד שלא להוצי' מיד המוחזק. אבל בלא נתן מעות בשעת המכירה נלע"ד דכ"ע מודי בזה אף להוצי' מיד המוחזק שתפסו אח"כ וכמ"ש למעל' ואף שמראיות התוספות בקידושין שם בסה"ד נראה קצת דהא דב"ב מיירי במוחזק זה לא כתבו אלא לראי' דאם הוא מוחזק מסתמ' לא נתן מעות. אבל עיקר' דמילת' לא תלי' בהכי דכל הטעם הוא דלא נתן מעות בשעת המכיר' להכי לא אסיק אדעתי' לעיין יפה ולא מחל ועיין בש"ך חו"מ סי' רכ"ז סק"ד ובמה שכתב עליו בס' בית מאיר אה"ע סי' צ"ג סי"ד עיין שם היטב:)** מספק' לי' והקתני לפי שלא קנה קרקע ומאי קושי' הא אע"פ שלא קנה קרקע מ"מ ספיק' הוי לפי דברי הרמב"ן ע"כ דברי הרמב"ן צע"ג לפע"ד) ועוד דהא כבר כתבנו למעל' דאף אם הי' קונה האילנות גופייהו חוץ מהקרקע הדעת נוטה שא"צ לעקור האילנות המורכבים כלאים בשדה אחר דלא קרינן בי' כלאים שדך לא (ולכאור' יש לפקפק אם הי' ג' אילנות דהא הרמב"ם פ' בפ"ד מה"ב ה' י"ג דבשלשה אעפ"י שאין לו אילנות בלבד ה"ה כמו שקנה קרקע וכ' שם הכ"מ דאף אם הוא בענין שלא קנה קרקע מ"מ כיון דאיכ' לאשכוחי גוונא דקנה קרקע מש"ה הוי כקנה קרקע לענין בכורים וא"כ אולי אפשר להחמיר אף לענין קיום כלאים אדל ז"א דכאן כיון שבטל המקח לענין הקרקע שני ושני. ועוד דהא אף שם השיג הראב"ד ע"ד הרמב"ם ולשיטת הר"י קורקס הובא בכ"מ שם גם הרמב"ם מודה ע"כ אין זה בית מיחוש) וא"כ אף שכתבנו שצ"ע אם לסמוך בזה למעשה מ"מ בנדון דידן שאין לו שום קנין בהקרקע של האילנות ובהאילנות נמי אין לו רק קנין פירות ברור לענ"ד דאין להחמיר. ודרך זה ניח' לפ"ד טפי משיחזור בו הישראל מכל המקח מהאילנות דהא אח"כ כשיאכל הישראל הקונה מפירות האילנות יראה שכל זה הי' רק הערמה בעלמ' ובעין זה כ' הפוסקים בטא"ח סי' רמ"ה דמפני מה אוכל פירות האילנות כיון שאין לו זכות בהם אבל לפי הנ"ל יוכל לאכול מפירותיהן דהא יש לו זכות בהפירות כנ"ל. והנה בטוש"ע או"ח רס"י תמ"ח מבואר דאם עכו"ם הביא לישראל דורון חמץ בפסח. אם אינו ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו מותר לאחה"פ מטעמ' דמסתמ' איסור' לא ניח' לי' דלקני' רק שאף על פי כן לכתחלה טוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. וכ' הח"י דטעמ' דצריך לומר כן לכתחלה כדי שאם יטלנו אחר פסח לא יהי' כהוכיח סופו על תחלתו שדעתו הי' תוך הפסח לקנותו עיין שם. והנה בנידון דידן אף שלכתחלה קנה הכל בפירוש מ"מ אז לא הי' יודע מהמורכבים וא"כ אין כאן הוכחה מ"מ בזה נראה דודאי בעינן שיאמר אח"כ שאינו רוצה לזכות בדבר האסור כיון שבתחלה קנה בסתם בפרט אם ישתמש ויאכל הפירות אחר שיתווד' לו מאיסור קיום כלאים די"ל דהוכיח סופו על תחלתו טפי מהתם דהתם אח"פ הכל היתר הוא משא"כ כאן אלא שי"ל דכאן נמי לקיטת הפירות היתר הן דהא הפירות מותרים וא"כ אין ראי' ולקיטת הפירות די"ל עכשיו שנוד' לו אינו רוצה לזכות בקרק' גם בגוף האילנות רק בהפירות ע"ד הנ"ל אלא שבמום במקח הדין אם נשתמש אחר שיוד' מהמום אמרי' דראה ונתפייס אלא שאם הודי' למוכר שחוזר מפני המים אף שנשתמש בו אח"כ חוזר במום ומשלם מה שנשתמש כמבואר בס' מח"א דיני אונאה סי' ה' בשם הריטב"א אמנם בכאן כפי שכתבנו דיחזור רק מגוף הקרק' והאילנות רק שיהי' לו זכי' בהאילנות לפירות כנ"ל בזה לא מקרי נשתמש בדבר שקנה ומצא מום מחמת שנשתמש בפירות דהא הפירות באמת הם קנוים לו עכ"ז דעתי שצריך שיחזור בפני ב"ד לומר כן שאחר שנתווד' לו יש מורכבים ושיש מיחוש איסור בדבר איסור' לא ניח' לי' למקני' ואינו רוצה לקנות הקרק' של האילנות הנ"ל כלל גם גוף האילנות אינו רוצה לקנותם רק שיהי' בהם זכות לפירות לבד ובזה יצאנו מחששות הנ"ל שחוץ מכל הנ"ל אפשר שאף במום במקח אם הודיע לב"ד שחוזר מהמקח ונשתמש בו אח"כ דבטל המקח כמו בהוד' למוכר עצמו כנ"ל ואף אם נאמר דאינו כן מ"מ בנידון זה די בזה מכח טעמים הנ"ל אלא שא"כ חזר למקומו המיחוש של רוצה בקיומו דהא בכאן נהנה הישראל מקיום הכלאים דהא ע"י קיום הכלאים יש לו בכל שנה הפירות מהם אמנם אף אם נאמר שהישראל יהי' חוזר מהכל והי' חשש זה דהא עכ"פ יודע הישראל שהי' יאכל הפירות ולא אחר והי' נהנה מקיום כלאים וע' בס' מק"ח סס"י תמ"ח ס"ק י"א אלא שבאמת לפע"ד שאין זה חשש כלל דאף להאוסרים רוצה בקיומו גבי חמץ בפסח היא דוק' משוה שחמץ בפסח אסור בהנאה וא"כ ס"ל להמחמירים דאסור גם ליהנות מקיומו ואף בזה חילק הפר"ח בסי' ה"ן ולדעתי אף שכ' האחרונים שהתוס' בע"ז דל"ב מחמירין גבי חמץ ברוצה בקיומו מ"מ י"ל דשם הטעם משום דכמו דאסור לקיים חמץ שלו ה"נ אסור להיות רוצה בקיומו והא דדחי ר"ת דעת המחמירין לעשות תשמיש בכלי הבלועים מחמץ משום רוצה בקיומו ור"ת דחה משום דלית' לאיסור' בעיני' לא מיתסר בהנאה היינו דהא בהא תלי' דכיון שאינו אסור בהנאה א"כ קיל איסור' משום דלית' לאיסור' בעיני' ומש"ה נמי מותר רוצה בקיומו בזה וכ"כ הר"ן ר"פ השוכר את הפועל דלהמתירין סתם יינם בהנאה כ"ש דאיכ' למימר דרוצה בקיומו שרי א"כ כ"ז בחמץ של ישראל דאסור לקיים אבל בחמץ של נכרי דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים גם רוצה בקיומו שרי לפ"ז כמ"ש הפר"ח אף שאסור בהנאה והוא שכ' התוס' שם דאסור ליתן דבר לח בקדירות הבליעת מבשר בחלב אין הטעם משום רוצה בקיומו כמ"ש הפר"ח ד"ה אין איסור לקיים בב"ח ואיסור הנאה לבד לא איכפת לן לענין רוצה בקיומו כנ"ל אלא טעמם כמ"ש המנ"י כלל פ"ה ע"ש ונלע"ד ראי' לזה מדברי התוס' בע"ז דס"ג ע"ב שפלפלו שם להוכיח אי הך בריית' דאין עודרין מיירי בכלאי הכרם או בכלאי זרעים וע"ש היטב ובחי' מהרש"א ומהר"ם לובלין וא"א דס"ל להתוס' דבכל איסורי הנאה אף במקום שמותר לקיים אסור ברוצה בקיומו משום דאסור בהנאה אסור להיות רוצה בקיומו א"כ ע"כ בריית' זו בכלאי זרעים היא דאי בכלאי הכרם א"כ איך קאמר הש"ס הא מני רבנן היא וגם מאי פריך אי רבנן אפי' קיומו נמי שפיר דמי דהא כיון שמקיים בכלאי הכרם הא אסורין בהנאה ולכ"ע אסור להיות רוצה בקיומו וא"כ אף אם נאמר דמותר להשתכר באיסורי הנאה בכ"מ שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור משום רוצה בקיומו וגם אפי' למאי דמשני דקעביד בחנם ל"מ לענין רוצה בקיומו דהא בכ"מ דאסור להיות רוצה בקיומו אף בעושה בחנם אסור כמבואר ברמב"ן ור"ן ר"פ השוכר ובטוש"ע יו"ד סי' קל"ג ס"ד והמעיין היטב יראה שהיא ראי' ברורה אמנם אף להמחמירין ברוצה בקיומו בכל איסורי הנאה וה"ט משום דאסור בהנאה אסור גם גרם הנאה דרוצה בקיומו מ"מ בכלאי אילן דמותר בהנאה א"כ מחמת זה אין מקום לאסור רוצה בקיומו ואין מקום לאסור רק משום דאסור לקיים כלאי אילן ה"ה דאסור רוצה בקיומו ובזה ודאי יפה כתבתי למעלה דכמו דאינו מצווה לעקור כלאי אילן בשדה של נכרי ה"ה שאינו מצווה על רוצה בקיומם וזאת כוונת התוס' שם בע"ז דס"ד ד"ה ר' עקיב' שהק' בפשיטות דרוצה בקיומו של כלאים בלי מעשה אין איסור כמ"ש למעלה וא"כ גם בנ"ד אין זה בית מיחוש ואף שכ' התוס' שם בתרוצם דמחשבתו משוי לי' מעשה כיון שעושה מעשה לבסוף כשהו' עוקרם ע"ש וא"כ י"ל בנ"ד דאחר כך כשעוקר הפירות מהאילנות כלאים כמי הכי הוי וע"ש בתוס' מ"מ יש לחלק דש"ה שעושה מעשה בגוף הכלאים משא"כ כאן שאין עושה מעשה רק בהפירות ובלא"ה תי' התוס' קשה לקבל על הדעת שיהי' זה נחשב מעשה ובחילוק קל יש להקל ועוד בל"ז כבר כתבנו שדעת הרמב"ם בחבורו לפסוק כרבנן דר"ע כאשר הארכנו למעלה ומבואר בש"ס שם בע"ז דס"ד דלרבנן דר"ע רוצה בקיומו שפיר דמי אף ע"י מעשה כמו שהארכנו בזה למעלה וא"כ אף אם נאמר דלר"ע אסור בכה"ג רוצה בקיומו משום דחשיב מעשה מ"מ כיון שאיסור רוצה בקיומו היא רק מדרבנן כמ"ש הפר"ח א"ח סי' ת"ן כנ"ל וא"כ כיון שיש פלוגתא בין הקדמונים אם הלכה כר"ע או כרבנן דר"ע הוי ס' דרבנן והולכים להקל ע"כ אין לאסור בנ"ד משום רוצה בקיומו וז"ב והנה אכתי לא פלטינן לכאורה מחשש מראית עין שיאמרו שמקיים כלאים ורו"מ ג"כ הרגיש בזה ואם כי מהדמיונות שהבי' רו"מ אין בהם הכרח שחששו למ"ע בכה"ג שיחשבו על מה שאינו שלו שהי' שלו אמנם לענ"ד נראה ראי' שחששו חז"ל בכה"ג וראי' לזה ממה שחייבו חז"ל טלית שאולה בציצית לאחר ל' יום מה"ט שנראית כשלו כמבואר בש"ס חולין דק"ו ומנחות דמ"ד ובתוס' שם ובטוש"ע א"ח סי' י"ד וע' במג"א סס"י י"ג וע' בט"ז א"ח רס"י רמ"ד שכ' בשם הגהמי"י שאסור להניח לשפחות לעשות מלאכה שלהן בבית ישראל בשבת מפני הרואים שלא יאמרו מלאכת ישראל היא ע"ש מכ"ז מוכח דאף בכה"ג חששו למ"ע אבל גוף הדבר אינו מתקבל אצלי שע"י חשש מ"ע נכריח הישראל לקצוץ אילנות של נכרי כי ומה לו לנכרי בכך ואף אם הי' הנכרי מצווה על קיום כלאי אילן אין על הישראל לקצוץ אילנות כלאים של נכרי להצילו ואיסו' וע' בתוס' שבת דג' ד"ה בבא ובקדמוני' שם בפרט שפשוט היא שאין ב"נ מצוה על קיום כלאי אילן שאינו מצוה רק על הרכבה ולא על קיום ורו"מ נסתפק בזה ורצה להבי' ראי' מדפ' רש"י בחולין ד"ס דקאמר הרכיב שני דשאי' מהו ופרש"י מהו להרכיב וכ' רו"מ הא דשינה רש"י דלשון הש"ס משמע דבדיעבד קמבעי משום שהי' ק' לו ק' התוס' דהא מתני' היא וסובר כתי' התוס' דבב"נ קבעי ומש"ה מפרש רש"י לענין לכתחלה דלענין דיעבד מהו נ"מ בב"נ הא אינו נהרג על הרכבת כלאי אילן ומזה הבי' ראי' דב"נ אינו מצוה על קיום כלאי אילן דאל"כ אכתי נ"מ לענין דיעבד אם מותר לקיים עכ"ד רו"מ ובאמת אין התחלה לדבריו דהא רש"י סובר דכלאי זרעי' אינו רק איסור דרבנן ע' בפירש"י ותוס' בשבת סוף דפ"ד וא"כ בלא"ה ל"ק ק' התוס' דהא שפיר מבעי' אם חייב מלקות דהא משום איסור' דכלאי זרעי' אינו לוקה שהיא רק דרבנן רק שהאמת הוא שרש"י מ דאף לכתחלה יש נ"מ כגון בח"ל שמותר לזרוע כלאי זרעי' ואסור להרכיב כלאי אילן אבל האמת היא שאין כאן מקום ספק שב"נ אינו מוזהר על קיום כלאי אילן דלא מבעי' לפי מ"ש למעלה בדרך א' דאיסור קיום כלאי אילן אתי מק"ו מקיום כלאי זרעים וב"נ אינו מצווה על כלאי זרעים אלא אף לדרך הב' דדרש' דכלאי' שדך לא אף בכלאי אילן איתא מ"מ הא לאו של לא תזרע שדך כלאים רק בישראל נאמר וב"נ דמצווה היא רק מאת חקותי תשמרו שהוא רק איסור עשה או דרך אסמכת' היא ואיסור הרכבה בב"נ היא רק מפי הקבלה וע' במל"מ פ"י מה' מלכים ה"ז ועכ"פ לאו של לא תזרע לא נאמר בב"נ וא"כ ליכא למידרש כלאים שדך לא ופשיט' על קיום דאינו מצווה על כלאי אילן וא"כ איך אפשר לומר שיתחייב הישראל לקצוץ כלאי אילן של הנכרי מהחשש א"ע שלו וכיוצ' בזה כ' הח"י סי' ת"מ סק"ד לענין חשש שלא ימכרנו לישראל ע"ש ואף שכ' שם שאינו בדין שישראל ישלם עבור זה ע"ש מ"מ י"ל דלרווח' דמלת' כ"כ ובר מן דין י"ל דכאן הרואה לא יבחין אם מורכב במינו או לא ויתלו שמורכב במינו וע' בט"ז א"ח סי' רמ"ד סק"ב ומג"א שם סק"ה מ"מ אינו דומה לכאן וקצרתי ועוד י"ל כיון שלא מצינו בפי' שגזרו בזה חז"ל משום מ"ע י"ל דאין לנו לציית לקצוץ אילני מאכל שיש לאו של תורה וסכנת' מחשש מ"ע שלפי דמיון שלנו וגם י"ל שאף שכתבנו למעלה ראיות ממשניות וש"ס דלא חששו חז"ל בגזרתם ללאו דבל תשחית משום שהוא תיקון לקיים גזרתם לעשות גדר לתורה י"ל זהו בגזירה דרבנן או בקנס ולא היכא שאין בו רק משום מ"ע דקיל טפי וע' באחרוני' בא"ח סס"י רמ"ד וברס"י שכ"ה ואף שבש"ס גיטין סוף ד' כ"ג אמרו טעמ' דיעקור משום שישראל מונין לשביעית והיינו משום מ"ע ושם באילני מאכל מיירי כנ"ל וקתני יעקור י"ל דטעמ' דהתם היא משום הך טעמ' דישראל מונין ע"כ מצאו בזה לקנוס שוגג אטו מזיד ור"מ מודה בזה אבל היכא דליכ' רק משום מ"ע לבד י"ל דלא צווי לעקור בכה"ג נגד איסור' וסכנת' דבל תשחית מכל הלין טעמי נראה דאין לחוש בזה למ"ע לקצוץ האילנות עי"ז. והנה כבר כ' למעלה שהרמב"ם פ' כרבנן דר"ע ואין איסור תורה בקיום כלאי אילן רק איסור דרבנן והבאתי ראי' לזה מדברי התוס' ב"ק דפ"א ולשלימות הדבר נלע"ד להבי' קצת סיוע עוד לזה דהא הך מלתא דלדרבנן דר"ע יש איסור' מיהת היא נובע מדברי ר' יוסי שבירושלמי שהעתקנו בריש דברינו דקאמר על מתני' רפ"ח דכלאי' מ"ה כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת אמר ר' יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור ומזה יצא הדין שלרבנן נמי איסור' מיהו איכא והנה בירושלמי דפסחי' פ' כ"ש הובא שם בריית' לענין חמץ שלא בזמנו דרי' סובר שהיא בל"ת ור"ש שאינו בל"ת ותני עלה מודה ר"ש באיסור שהיא אסור וקבעו עלה בירושלמי שם איסורו מהו ר' ירמי' אמר איסורו דבר תורה ר' יונה ור' יוסי תרווייהו אמרין איסורו מדבריהם ע"כ ומבואר דמשמע לי' לר' יוסי לשון באיסור שהוא אסור שאינו אלא מדרבנן וא"כ לישנ' דר' יוסי גופי' דקאמר כאן לענין קיום כלאים ה"מ באיסור שהוא אסור דכוותי' הוא ומבואר מזה דלרבנן איסור קיום בכלאים היא רק מדרבנן ועוד נלע"ד להבי' ראי' דבש"ס סוטה דמ"ג הובא בריית' לא חולל ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב ופריך והא אנן תנין וא' המרכיב ומשני ל"ק כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ע"ש וכ' המהרש"א והכא לא מקשינן לימא דלא כר"י הגלילי דאמר הירא מעבירות שבידו ע"ש מה שדחק אמנם א"י מה צורך לדחוק הא י"ל דהש"ס סמך ג"כ אתירוצ' דלעיל דמיירי שעשה תשובה וגם י"ל עוד שגם המקשן שלמעלה ידע די"ל שעשה תשובה ויהב דמי אלא דלא תי' כן מכח קושי' דא"כ הו"ל ליקח וליהדר והמתרץ השיב לו שאעפ"כ יש לאוקמי' בעשה תשובה ויהב דמי ואי קשי' א"כ הו"ל ליקח וליהדר כיון דמעיקר' בתורת גזילה אתי לידו לא וע"ש בסוגי' וקו' המהרש"א לא ק"מ ומ"מ ב"כ וב"כ קשה דהא אכתי ל"ל קרא דולא חללו הא אכתי נתמעט לר"י הגלילי מקרא דירא מעבירות שבידו וא"ל כתי' הנ"ל שעשה תשובה או כתי' המהרש"א שאריסו הרכיב הא אכתי עובר שמקיים כלאים וראיתי שרו"מ כ' שמדברי מהרש"א הנ"ל מוכח שסובר דמותר לקיים כלאי אילן אולי כיון למ"ש אבל אני תמה אף אם לא נאמר כהמהרש"א רק שהש"ס סמך אדלעיל שעשה תשובה ג"כ קשה וע"כ מזה יש להוכיח דלרבנן דר"ע אין בקיום כלאים רק חיסור דרבנן ומש"ה ניחא דהא לר"ע בלא"ה לק"מ דהוא אינו סובר כר"י הגלילי כמפ' במשנה וש"ס שם דמ"ד ולר"י הגלילי ל"ק דהוא יסבור כרבנן דר"ע וא"כ אף שלר"י הגלילי חוזר אף משום עברה דרבנן כמבואר שם אפ"ה ניחא דהא כיון שעכ"פ אינו אסור מה"ת לקיים מש"ה צריך קרא למעוטי מלא חיללו ואלו ראיות נוספת על ראיות שכ' למעלה שלרבנן דר"ע אין איסור תורה במקיים כלאים רק איסור דרבנן סיומ' דפיסק' הנלע"ד שהישראל בעה"ב להפרדס יאמר לפני ב"ד של שלשה שמה שקנה מתחלה הבית עם כל הפרדס בטעות הי' שאם הי' יודע שיש חשש איסור מחמת שיש בתוך הפרדס אילנות מורכבים הי' אומר בפי' בשעת הקני' שהקרקע אשר האילנות מושרשים בה וגם גוף האילנות המורכבים יושארו של הנכרי כמקדם וגם עכשיו שנתוודע לו מחשש איסור זה אינו רוצה לקנות הקרקע שעומדים עליו האילנות הנ"ל וגם אינו רוצה לקנות גוף האילנות הנ"ל רק שיהי' לו זכות בפירותיהן וגם איני רוצה לתבוע מעות מהנכרי עבור המקח טעות הנ"ל רק שהיא מרוצה שיושאר כל דמי המקח שנתן לו ביד הנכרי עבור מקח ההיתר שנשאר תחת ידו ואז אף אם מורכבים בא"מ דעתי נוטה להתיר עפ"י מ"ש למעלה רק שאעפ"כ למעשה אנני מחליט עד שיסכים עמדי א' מחכמי הדור המפורס' אבל זאת אני מחליט למעשה באם שיראו האילנות המורכבים לשתלא הבקי במלאכה זו וכמדומה שעכשיו אין יהודי מצוי שיהי' בקי היטב בזה יכולין לסמוך אשתל' אומן נכרי הבקי בזה אם יאמר במסל"ת ע"ד שכ' הט"ז ביו"ד רס"י צ"ח שהיא מין במינו יכולין לסמוך עליו בזה מטעם שכ' הש"ך רסי' צ"ח ובפרט שכבר בארנו שלדעת הרמב"ם אין כאן רק חשש איסור דרבנן ויותר מזה שאם יאמר הבקי ששים אדם לא יכיר אם היא מורכב במינו או בא"מ כמו תפוח המורכב ע"ג אילן תפוח שיש מיני תפוחי יער הגרועים מאוד שהיא או בכלל אילני סרק או בכלל אזרד הנזכר במשנה פ"א דכלאים שלפי המדומה שעציו ועליו לא שוה לשאר אילני תפוח רק שהיא כלאים עם אילן תפוח מפני ריחוק הטעמים כמ"ש בתשו' נ"ש סס"י ל"ט ועיין בס' לב"ש בח"ד וא"כ עכשיו שמהאילן שמקודם לא נשאר רק גזעו עם קצתו בגובה א"א להכיר בשום אופן וכדומה שא"א להכיר (ולמעלה כל שיש מקום להקל יותר קיום אילן מאכל ע"ג אילן סרק רק למעשה ק' לצרף אף לסניף מטעם שכ' למעלה) שיש להתיר לקיימו מחמת ס"ס ס' שמא הוא מורכב במינו ואת"ל שמורכב בא"מ שמא הלכה כרמב"ם דקיום כלאים אינו אסור מה"ת וא"כ יש שני ספיקות לענין איסור תורה ואף שאף לד' הרמב"ם אסור לקיים כלאים מדרבנן מ"מ בדרבנן שוב די בספק הראשון דשמ' מורכב במינו דהא באיסור דרבנן די להתיר בס' אחד וכיוצ' בזה כ' הש"ך בדיני ס"ס אות ט"ז בשם או"ה וע' בתוס' פסחים דף טית ד"ה כדי שבתרוצ' קמא ע"כ צ"ל דסוברים כן ואף לתי' בתר' וכן הסכימו הפוסקים דאף בביטל אסור ורש"י כ' דהטעם דבחבר שמת ההיתר משום חזקת חבר אינם חולקי' ע"ז רק שסוברים דאף בדרבנן אין ס' מוצי' מידי ודאי דהוי כמו איתחזק איסור' אבל הכל מודים בדינ' דאו"ה וכן בנ"ד נמי דכוותי' היא וכ"ש אם אין לספקו רק בהרכבת אילן סרק במינו דהגזע הי' ג"כ ממין תפוח כמו הענף המורכב רק שהאילן שהגזע ממינו לא הוצי' פירות כלל שכבר כ' שמבואר מש"ס פסחים דנ"ו דמותר לכתחלה להרכיב בכה"ג ואף שבדרישה סס"י רצ"ה כ' להיפך היא נגד הש"ס הנ"ל גם במסקנתו כ' שהפי' שפי' בפרישה היא עיקר ע"ש ואף אם יש לספקו בא"מ או באילן סרק גמור מ"מ אם היא בדרך שיאמרו בקיאים שדבר זה א"א לברר ע"י שום בקי בעולם והיינו מחמת שעץ עם הקליפה שוה למינו ובפרט שיש לצרף הך היתר' דאיסור' לא ניח' לי' למקני' ומקח טעות שהיא היתר גדול וגם יש לצרף סניף שי"ל דבח"ל אין איסו' לקיים כמ"ש בתשו' ח"ס הנ"ל ואם כי סתרנו דבריו למעלה מ"מ כ' דרך אחר שיש לצדד לסניף בקיום בח"ל בפרט שכאן א"א להחמי' יותר מכפי הדין דהא גם להיפך איכא איסו' תורה וסכנת' לקוץ אילן מאכל בחנם וכיוצ' בזה כ' הב"ש באה"ע רס"י י"א בשם תשו' מהר"י לבית לוי (וגוף דבריו שם צ"ע מתוס' זבחים דף ב' ד"ה סתם ואכ"מ) ע"כ בספק עפ"י דרך הנ"ל ודאי שאין לקוץ אותם (א) **(הג"ה מבן המחבר א) ועיין ברש"י מנחות דף פ"א ע"א בד"ה לא אפשר בסה"ד ודו"ק.)** אמנם אף אם יאמר נכרי הבקי שנראה לו שהיא מורכב בא"מ ג"כ דעתי נוטה להתיר מחמת איסור' לא ניחא לי' למקני' ומקח טעות כמו שהארכנו למעלה. אמנם בכה"ג לא יסמכו עלי לבד עד שיסכים עוד א' מחכמי הדור כנ"ל אבל בספק עפ"י דרך הנ"ל הנני מתיר בהחליט זה הנלע"ד והי' בזה שלום מאד"ה כנפשו ונפש ידידו דו"ש. שלמה במוהר"י חופ"ק הנ"ל.