בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר
תשובה קנה
וע"ד שכ' הסופר בס"ת ההיא כמה למדין בצוואר קצר כתמונת כ' יוד ולא כתמונת ואו ע"י שלא עשה ריוח גדול בין שיטה לשיטה והביא רו"מ דברי הברוך שאמר וגם הביא דברי חכמי זמנינו שהחמירו בזה בחיבוריהם אף בדיעבד הנה ספר ב"ש וגם החיבורים ההם אינם ת"י והנה ד' הב"ש הובאו במג"א רס"י ל"ו ולא ראיתי משמעות בדבריו להחמיר בדיעבד דממ"ש ל' יעשה בראש' כמין ויו ולא כמין יוד אין ראי' על דיעבד דמי אלים לשון הב"ש מלשון הברייתא דמנחות ד"ל דקתני נמי בלשון זה ואעפ"כ כבר נתבאר הסכמת כה"פ דבדיעבד אף אם לא עשה כן כשר וממה דסיים שצריך להאריך אותה נמי אין ראי' וע' במג"א סי' ל"ב סקמ"ז (א) **(הג"ה מבן המחבר א) ומהפלא על הטור והט"ז שהחליפו שיטתם בזה מהא דאו"ח סי' רי"ט להא דיו"ד סי' רע"ד וגם ראיות הט"ז באו"ח שם מהא דארבעה צריכין להודות הוא תמוה מאוד דאיך שייך לכתחל' ודיעבד בדבר שצריך לעשותו ואין זמן קבוע לעשייתן. וכבר תמה ע"ז בס' ישועות יעקב שם וביותר צ"ע דברי הט"ז באו"ח סי' תל"ג סק"ג כ' שם וז"ל וכן משמע לשון הטור דבתחלת דבריו כ' בחמה ולבנה צריך שתהי' לאור הנר שהוא מורה אף דיעבד וכאן באבוקה כ' אין בודקין משמע דלכתחל' לא אבל בדיעבד זה מקרי בדיקה וכו' ע"כ וזה הוא נגד דבריו שביו"ד וא"ל דכוונתו דמוכח מדברי הטור. והטור הא ס"ל ביו"ד דצריך משמע דיעבד הא ס"ל באו"ח דצריך משמע לכתחלה. וגם מ"ש וכאן באבוקה כ' אין בודקין משמע דלכתחלה לא אבל בדיעבד גם זה מקרי בדיקה זה הוא סתירה לדבריו באו"ח סי' תק"ב ססק"א ובפרט בכאן דאית' אין בודקין לאור האבוקה אלא לאור הנר בודאי הוי דיעבד כמו דאיתא בהדי' בזבחים דנ"ז ב' אהא דאינו נאכל אלא עד חצות ועיין בס' יד מלאכי שהאריך בהאי כללא וכ' במסקנתו שכן מוכרח מסוגיא דזבחים וצע"ג ומצאתי בס' ישרש יעקב ממר אבי ז"ל דק"ג שהעיר בהא דצריך אי לכתחלה או דיעבד וכ' דלאו כלל גמור הוא וצריך משמע בין אלכתחלה ובין אדיעבד ויפה כ' (ואני הערותי עוד בזה מש"ס גיטין דמ"ו צריך לפרט את הנדר וקי"ל אף בדיעבד) אך מה שסיים שם שבזה יש ליישב דברי הטור סי' רע"ד מקושית הט"ז אכתי לא ידעתי דעכ"פ האיך הוכיח שם דדוקא דיעבד מלשון צריך. ומה שנלענ"ד הוא דהטור דייק לה דאי אלכתחל' הו"ל לכתוב צריך לתייגן דזה קאי אאדם אבל מדאיתא צריכין זיינין משמע אפי' אדיעבד וכמו שמחלק התה"ד בין לשון לא יכתוב ובין לשון לא יהי' כתובין. ובזה מיושב גם דברי התה"ד שהביא המ"א דהוכיח מהא דכ' הרא"ש אותיות השם צריכין שיהי' כולם בתוך השיטה דמזה משמע אפי' דיעבד וז"ב בעיני. וסעד לסברא זו אמינא מהא דאית' במגילה די"ט ע"א א"ר חלבו כו' הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למאן דאומר מאיש יהודי צריכה שתהא כתיבה כולה. וכ' הר"ן בשם הרשב"א דהא דצריכה שתהא כתיבה כולה לפניו הוא אפי' דיעבד דאל"כ מאי מקש' הש"ס שם די"ח ע"ב על הא דהי' כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ומי יצא והא"ר חלבו וכו' ומאי קושי' הא מתני' מיירי לענין דיעבד ע"כ. ועיין בב"י או"ח סי' תר"ץ ובאחרונים שם. ואכתי קשה על הש"ס גופ' דמנ"ל באמת להקשות כן דלמא כוונת ר' חלבו דוקא אלכתחל' והוא כהוכחת הראשונים ביבמות דק"ג שהביא אאמו"ר הג' ז"ל בספרו שם מקושי' הש"ס אלא ש"מ דוקא אי קתני צריך על האדם משמע בין אלכתחלה ובין אדיעבד זולת היכא דאיכא הוכחה אבל אי קא על הדבר כמו על הספר או על המגילה משמע דיעבד ובזה מיושב היטב דברי הטור והתה"ד וכמדומה לי שב"ה כוונתי על האמת ובדרך עיוני בזה נתקשתי טובא בדברי התוס' ביומא דס"א רע"ב ד"ה אשם ע' במהרש"א שם דלפי הגירסא של התוס' וכמ"ש המהרש"א א"כ מאי שייך ע"ז פרכת הש"ס מהא דצריך אשם אחר והתי' הש"ס צריך ואין לו תקנה וצ"ע לפום ריהטא:)** וכ"מ קצת מל' הפמ"ג שם רסי' ל"ו דבהא בדיעבד כשר וברמב"ם פ"א מ"ה תפלין כ' וכל אות שאין התינוק כו' יכול לקרות' פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היוד לואו ולא ואו ליוד ולא כ' לב' ולא ב' לכ' ולא ד' לר' ולא ר' לד' כו' ע"ש וברפ"י מה' ס"ת בכ' דברים הפוסלין ס"ת כ' ט"ו שנפסד' צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת ע"ש ומזה הוכיח הרלב"ח בתשו' סי' א' דלדע' הרמב"ם אף באלף שנדבק פני האלף להגג מלבד מקום דיבוקן וכן בעין ושין שנדבקו היודין שבראשון זל"ז כשר אלא שכ' דלהפוסלין בקוף שנדבק רגלה פסול משום שאמרו בש"ס מ"ט תליא כרעא דקוף ש"מ דבלוחת הי' תליא כרעא דק' ומש"ה פוסלין כשנדבק הרגל כיון שנשתנ' צורת האות ממה שהי' בלוחת ה"ה דפסלי בכל הני דודאי בלוחת הי' פרודין דהא אמרו בש"ס מם וס' בלוחת בנס הי' עומדין מוכח דשאר האותיות לא הי' בנס ואם העין והשין הי' דבוקין מלמעל' גם הם הי' בנס אבל הרמב"ם והמאור לא ס"ל הכי ע"כ לא פסלי רק בנשתנ' צורת האות לגמרי או שנדמה לאות אחרת וע' בתשב"ץ ח"א סי' כ' נ"א והר"א הצרפתי שם והרד"ך בית א' חלקו עליו משום דגם בכה"ג שנדבק האות לעצמה הוי נשתנ' צורת האות לגמרי ע"ש באריכות וע' בחי' הרמב"ן בשבת דכ"ג ובהג"ה שם. ונרא' שהם ד' הג' בעל ישועת יעקב אבד"ק לבוב אבל בלמד שצוואר' קצר כיוד ודאי לא מקרי נפסד' צורת' עד שלא תקרא כל עיקר ואף אם הי' לנו ראי' מהש"ס דצורת למד הוא שיהי' צוואר' אריך כואו מ"מ מי אלים ממה שמבואר בש"ס דצורת ח' הוא משני זיינין כדאי' בש"ס בשבת כגון שנטל לגגו של ח' ועשה שני זיינין ואפ"ה פ' בתשו' עה"ג דאם כ' ד' וז' וחטוטרת ע"ג במקום ח' אין לפסלו וכן בתשו' נו"ב קמא חיו"ד רס"י ע"ד מבואר דאף אי כ' ח' בתמונת ד' ו' אין לפסול בדיעבד היכא שא"א לתקן ומ"ש שם שאם הוציאו כבר ס"ת בשבת כו' ל"ד אלא שאם לא הוציאו עדיין יוציאו ס"ת אחרת ובחול יתקן הא בדיעבד שא"א לתקן מבואר שם מדבריו דאין לפסול בדיעבד בכה"ג כמבואר שם להדיא להמעיין שם וצ"ל דהנו"ב מפ' ד' המג"א בסי' ל"ו סק"ג בהגה מ"ש בשם ע"ת בשם מהר"א מוטל היינו לכתחל' במקום שאפשר לתקן. ובזה מיושב קו' להפמ"ג שם שהק' דמה מועיל תיקון של הע"ת הא הוי ח"ת וע"ש במחה"ש ולב"ש ולפי הנ"ל מיושב דכיון דבדיעבד בא"א לתקן כשר בלא תיקון מש"ה תיקון זה לא הוי ח"ת וכיוצא בזה כ' הפמ"ג בפתיח' לסי' ל"ב באות ה' שכ' הרגל באמצע הגג ע"ש ודברי הג' מהרש"ז זצ"ל מלאדי בש"ע שלו תמוהים מאד בעיני שכ' בסי' ל"ו בצורת ה"ח להחמיר הרבה אם עשה ה"ח בתמונת ד' וז' ושם מתחלה כתב בשם קבלת האר"י ז"ל שבתפילין צריך שיהי' רגל הימנית כמו ויו ע"ש ואם זה מעכב בדיעבד אם אין הח' כתמונת שני זיינין כמבואר בש"ס מי התיר בתפילין לעשות כמו ויו זיין והגם ששמעתי זה כביר מגדול א' שאין כוונת האר"י ז"ל לעשות רגל הימין כמו ויו לגמרי אלא שראשה לא יהי' עובר הרבה מימין כמשמאל אבל אין משמעות הלשון כן ועכ"פ לדברי שני גדולי המחברים העה"ג והנו"ב מותר בדיעבד בא"א לתקן אף בח' שעשאה בתמונת דו' ק"ו ב"ב של ק"ו דלמד שעשה צווארה קצר כיוד אמנם הלא אף הג' מלאדי הנ"ל שהחמיר ביותר בח' שעשה בתמונת דו' אעפ"כ כ' שם באות ל' וז"ל ל' צריך להיות צוארו ארוך כויו כו' כי תמונת הלמד הוא כמו כף כפופה ועליו ואו ומטעם זה כו' וסיים שם וכ"ז לכתחלה ומשמע דבדיעבד כשר אף בתמונת כף יוד ע"כ ע"פ חו"ד במקום שאפשר לתקן עתה למשוך הצוואר ולעשותו ארוך כויו צריך לתקן ובמקום שא"א לתקן כמו בשמות הק' כשר כמו שהוא בפרט שקרוב להיות שלא עשה הגג קצר ממש כמו יוד רק כמו ויו זעירא. אחר כותבי בא לידי ס' ב"ש וגם חיבורי חכמי זמנינו שהביא רו"מ וראיתי שלא חידשו כלום ע"ד הב"ש. והנה הב"ש הביא שני סמוכים מהש"ס א' מהא דצריך ריוח בין שטה לשטה וכ' הטעם משום צוואר הלמד וש"מ שצוואר הלמד צריך להיות ארוך כויו שהוא כמלא שטה והנה כבר הבאתי למעל' ד' מהרי"ל בתשו' שכ' דטעמא דצריך להניח ריוח בין שטה לשטה כמלא שטה הוא משום נוי ומה"ט א"צ להניח כ"כ בתפלין והמג"א סי' ל"ב סקמ"ד העיד שכן מנהג הסופרים וש"מ דקיי"ל כמהרי"ל ולא כהב"ש בזה אמנם אף לד' הב"ש כבר ביארנו למעל' דהפוסקים רובם ככולם מכשירין בדיעבד כשלא הניח ריוח כמלא שטה והג' מהרש"ק מבראד בעצמו כ"כ בחיבורו סת"ם סי' מ"ג ונמצא סותר דבריו מ"ש בחיבורו ש"ח סי' צ"ג אלא שזה מצוי בחיבורו לרוב ועכ"פ כיון דנתברר דבדיעבד כשר א"כ גם זה אינו מעכב בדיעבד והסמך השני שהביאו מש"ס ב"ב דקאמר כגון לך לך זעג"ז אלמא קסבר ב' שיטין וד' אוירין וע"ש בתוס' הנה גם טרם ראיתי דבריהם עלה בדעתי ראי זו אמנם אף שמד' התוס' שם רד"ה שטה א' למאי נרא' דהאויר הוא כמלא שטה אבל מד' התוס' שם ד"ה שטה א' ושני אוירים מבואר מלשונם דהאויר הוא פחות ממלא שטה רק שהוא יותר ממלא חצי שטה וע"ש וגם מש"ס שם כמעט מוכרח לומר כן דהא הד' אוירין הם משני האויר שבין שטה ראשונ' למעל' ואויר שבין שטה שני' ללמטה ושני אוירין שבין שטה ראשונה לשני' הם לך לך זע"ז וע"ש בתוס' והך' ודאי דא"צ שיהי' ארוך כ"כ שיהי' למטה מן השטה כמלא ויו דהא א"צ להיות הרגל רק כפלים כגג או כשיעור שאם יכפול אותה תהי' כף כפופה ואפ"ה חשוב בש"ס אויר א' על הך' וא"כ אין ראי' גם על הלמד שצריך להיות צווארה ארוך כויו דוקא אמנם ודאי כיון שהב"ש הביא כן בשם הרוקח ורבינו שמחה ודאי דיש לתקן גם עכשיו לעשותה כראוי אכן הלמד שבשם נלפע"ד דבדיעבד יושאר כמו שהי' מבלי לגנוז יריעות להורידן מקדושתן