בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה קב
סקאלא יום ב' א' דר"ח אייר תרט"ז לפ"ק. אשוב ואו"ש לכבוד ידידי הרבני המופלג החריף מ' אפרים זלמן נ"י מ"צ דק' טלוסט.
מכתבו קבלתי. וע"ד שאלתו. בא' ששכח בלילה א' לספור סה"ע ונזכר בבה"ש וסיפר בלא ברכה. איך יתנהג אח"כ אם יספור בברכה או לא. ע"כ שאלתו. ורו"מ האריך מאד ואשיב הנלע"ד הנה הב"י הביא בשם התה"ד אם לא ספר בלילה ונזכר ביום יספור ביום בלא ברכה ובלילות אחרות יספור בברכה דמקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום א' לגמרי ע"ש. והפר"ח חלק עליו דכיון דספיקא הוא דשמא ספירת יממא לאו ספירה הוא מה בכך שספר לדעה זו הוי כמאן דלא ספר ביום ההוא וא"כ לא הוי תמימות וכ' הפר"ח דאעפ"כ י"ל דדין התה"ד אמת ולא מטעמי' אלא דכי היכי דאי מספקי' לי' אי דילג יום א' ולא ספר דסופר שאר הימים בברכה ה"ה אם סיפר ביום דנמי ספיקא היא אי הוי ספירה או לא דנמי דינא דיספור אח"כ בברכה. אמנם אח"כ דחה הפר"ח דמיון זה וז"ל דשאני לקמן דאיכא ס"ס אבל הכא כיון דמספקא לן אי מצי לספור ביום או לא הו"ל חד ספיקא לשאר יומי וספק ברכות להקל עכנ"ל עיקר לספור שאר ימים ג"כ לא ברכה וכו' עכ"ד הפר"ח. ודבריו האחרונים תמוהים. דהא הכא ג"כ איכא ס"ס דשמא ספירת יממא הוי ספירה מעליא והוי שפיר תמימות ואת"ל דלא הוי ספירה דלמא כדעת התוס' דכל יומא הוי מצוה בפ"ע ואף אם דילג יום א' לגמרי חוזר וסופר בברכה. והנה בנ"ד איכא נמי ס"ס לכאורה דשמא ביה"ש יממא הוא וספירת יממא ספירה מעליא היא. ואת"ל דלא הוי ספירה שמא כד' התוס' הנ"ל אמנם לפי האמת לאו ס"ס הוא. כיון דבצד הראשון אם נאמר כד' בה"ג דאם דילג יום א' אינו סופר עוד. א"כ הך ספיקא דשמא מקרי ספירת ביה"ש ספירה לא מקרי ספק כלל כיון דאיכא ס"ס נגד זה דשמא כד' ר"ת דספירת יממא לאו ספירה הוא ואת"ל כד' בה"ג דהוי ספירה שמא ביה"ש לילה הוא וכבר דילג יום שלם וכיון שכן אף דכאן איכא נמי ספק מחמת פלוגתת בה"ג ור"י לענין תמימות. מ"מ שוב ספק זה אינו מצטרף שיהיה ס"ס וראיה מפורשת לזה מדברי התוס' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"ב שכ' בד"ה אי למיתב וז"ל וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה כו' דיאמר קודם שנתארסה נאנסה וע"ש שהביאו ראיה לדבריהם ולכאורה הא אכתי איכא ס"ס שמא אינו בקי בפ"פ ובתולה היתה ואת"ל בעילה שעא אחר שנתארסה נאנסה וכ' בס' פ"י שם בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה כן נמי איכא לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה ע"ש בפ"י. אמנם בס' ש"ש ש"א פי"ט דחה דברי הפ"י וכ' בכוונת התוס' עפ"י מש"כ התוס' לעיל ע"א ד"ה ואיבע"א דהיכא דאיכא רובא נגד ספק א' שוב לא מצטרף לס"ס וא"כ מש"ה ספק תחתיו נאנסה לא מצטרף משום דכיון דאיכא ס"ס לגרעותא דשמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה א"כ אינו מצטרף לספק דאינו בקי שיהיה ס"ס ע"ש אמנם בין לפי' הפ"י בתוס' הנ"ל או לפי' הש"ש בנ"ד דכוותי' הוא כיון דבספק שיהיה ספירת ביה"ש ספירה איכא ס"ס לגריעות שוב אין ספק זה מצטרף שיהיה ס"ס ואכתי איכא למימר דכיון דכתבו התוס' שם בד"ה ואיבע"א דמש"ה מצטרף ספק אונס לס"ס אף דרובא ברצון מ"מ כיון דלא הוי רוב גמור אלא מדרבנן מש"ה מצטרף שפיר לס"ס ובמק"א הבאתי ראיה לדבריהם מש"ס דנדה דט"ו סע"א וע"ש בתוס' ד"ה אפי' הגיע עש"ה וא"כ בנ"ד נמי כיון שכ' הכרו"פ בדיני ס"ס דביה"ש סל מוצאי שבת מקרי חזקת איסור כיון דספיקא הוא באפוקי יומא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ושדינן ליה בתר יום שלעבר וא"כ בספק ביה"ש כיון דיש לביה"ש הזה חזר יום שלעבר. א"כ אמרינן מחזקה דשפיר ספר ביממא. ואע"ג דלגריעותא איכא ס"ס כנ"ל מ"מ אף אי ס"ס מטעם רובא היא. ורובא וחזקה רובא עדיף מ"מ אכתי איתרע רובא במקצת כיון דאיכא חזקה מדו דהא ד' הר"ת בתוס' בכורות ד"כ ע"ב דמדרבנן להחמיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וע' בס' פ"י בקו"א לכתובות סי' מ"ו באריכות. וע' בש"ס נדה די"ח ע"ב ובתוס' שם ואכמ"ל ומש"ה שוב שפיר מצטרף גם ספק זה לס"ס ואף דהתם בכתובו' בתוס' ד"ה אי למיתוב נמי יש חזקת הגוף מ"מ יש חזקת ממון נגד זה וע"ש בתוס'. מש"ה אין חזקה לטבותא ומש"ה לא הוי ס"ס כיון שאין הספיקות שוין דבספק אונס הוי ס"ס לגרעותא משא"כ כאן. אמנם ז"א דהא בכתובות שם ע"א לענין היתר לבעלה יש ג"כ חזקת היתר לבעלה כמו שהק' שם התוס' ד"ה ואיבע"א. ואפ"ה מוכח שם מתוס' דאי הוי רובא דברצון רוב גמור לא הוי מצטרף לס"ס וע' בשטה מקובצת מ"ש בשם הריב"ש ובתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד רס"י קי"ח והארכתי במק"א ואכ"מ ומבואר אי יש חזקה נגד הרוב ואפ"ה כל שרוב נגד ספק א' אינו מצטרף לס"ס וה"ה בנ"ד ואכתי אפשר לומר ולחלק עפ"י מ"ש הש"ש ש"א פי"ח בטעמא דהתוס' דכל שרוב נגד ספק א' אינו מצטרף לס"ס ומשום שבעינן שיהיה שני הספיקות שקולין אף אם נאמר דל"פ ע"ד הרשב"א דמהני ס"ס אפי' נגד חזקה דשאני התם דשני הספיקות הם נגד החזקה וכיון דס"ס מטעם רובא הוא רובא וחזקה רובא עדיף משא"כ כשספק א' אינו שקול גרע דהוי כמאן דליתא ואינו מצטרף לספק השני ע"ש. וכ"כ הפרמ"ג בדיני ס"ס אות כ"ח ע"ש וכ"מ מדברי הפרמ"ג במשבצות סי' פ"א סק"ג דלא כמ"ש במשבצות סי' ק"י סס"ק יו"ד דאזיל בתר איפכא ושם באות ט"ו דבריו סותרין לכאן ולכאן ובתשו' נו"ב קמא חאה"ע סי' ס"א נראה שלא ירד לחלק בכך. אמנם הנכון כמ"ש הש"ש וא"כ אף שמוכח מדברי התוס' בכתובות דכל דאיכא רובא או ס"ס נגד ספק א' הוי כמאן דליתא ואף בשיש חזקה לטיבותא ואינו מצטרף עוד לספק אחר שיהיה ס"ס. מ"מ בנדון דידן כיון שענין הס"ס לגרעותא הוא דשמא ביה"ש לילה הוא ואת"ל יממא שמא ספירת יממא לאו ספירה היא. אבל כיון שיש חזקה לטבותא כמ"ש הכרו"פ דביה"ש הוי חזקה מיום שעבר דיממא היא ואין הספק רק נגד ספק לילה. א"כ ספק דביה"ש לילה לאו ספיקא הוא כלל דודאי יממא הוא מחמת החזקה. א"כ לא נשאר רק ספק אי ספירת יממא הוי ספירה א"כ הוי שפיר ס"ס דהוי ספירה מעליא כמו אם ספר בודאי יממא. אמנם עיקר דברי הכרו"פ תמוהין וישתקע הדבר. והכרו"פ נסתייע שם מדברי הפר"ח. ובמח"כ הרב שגג בזה דלא קאמר הפר"ח רק דביה"ש של מוצאי שבת מקרי איקבע איסורא כמ"ש התוס' בכריתות די"ז ריש ע"ב ד"ה מדסיפא משא"כ בביה"ש של ערב שבת ומש"ה כ' דלד' התוס' הנ"ל אם עשה מלאכה בביה"ש של מ"ש חייב אשם תלוי אף למ"ד דבעינן איקבע איסורא משא"כ בביה"ש של ע"ש ואח"כ כ' דלרש"י בשבת דל"ה ע"א והרמב"ם אף ביה"ש של ע"ש מקרי איקבע וחייב א"ת לכ"ע ע"ש בפר"ח. אבל פשיטא דאף ביה"ש של מ"ש לא מקרי איתחזיק דאל"כ בחטאת קאי כמ"ש התוס' בכתובות דכ"ב ד"ה הבא עליה. ובעשה מלאכה בביה"ש של מ"ש אינו חייב רק א"ת ולא חטאת כדמוכח מדברי התוס' בכריתות שם וכ"מ להדיא מן הש"ס בשבת דל"ה ע"ב דדוקא בעשה מלאכה בביה"ש של ע"ש ובביה"ש של מ"ש היא דחייב חטאת ממ"נ. אבל בעשה מלאכה רק בביה"ש של מ"ש אינו חייב חטאת רק א"ת וכ"מ בש"ס שבת דל"ד סע"א וכ"מ שם בתוס' ד"ה שניהם ובר"ן שם דבביה"ש אין חזקה לשדיא בתר יום שעבר ואעפ"כ איקבע מקרי כמ"ש התוס' בכתובות דכ"ב ע"ב ד"ה באשם תלוי גם שנים אומרים נתגרשה כו' דמקרי איקבע איסורא אף דלא הוי איתחזיק איסורא כמ"ש שם לפני זה בד"ה הבא עליה וכ"כ בתשו' נו"ב מ"ק חאה"ע סמ"ג בביאור ד' התוס' הנ"ל וע"ש בנו"ב סס"י כ"ז בהג"ה וגם אף אם היה מצד הסברא דהוי איתחזיק מחמת יום שעבר מ"מ כיון שביה"ש ספיקא דדינא הוי ולא מהני החזקה מידי כמ"ש הכנה"ג ביו"ד סי' י"ח. וכ"ה והובא באחרונים. וכ"כ התב"ש בסי' כ"ט והבאתי ראיה לדבריהם מדברי התוס' בב"ב דל"ב ע"ב. והארכתי בזה במק"א ואכ"מ. ע"כ דברי הכרו"פ תמוהין מאד. ואין לסמוך עליהם כלל וא"כ הדרן לקמייתא דלא הוי ס"ס מטעמא דכתיבנא אמנם כ"ז לד' הפר"ח שדחה טעמו של התה"ד אבל לטעמו של התה"ד דאם ספר עכ"פ ביום מקרי שפיר תמימות לכ"ע א"כ אם ספר ביה"ש שפיר הוי ס"ס דשמא ביה"ש יום הוא. וא"כ לכ"ע כל שספר ביום ודאי סופר אח"כ בברכה אליבא דכ"ע ואת"ל לילה הוא שמא הלכה כד' ר"י דאף אם דילג לגמרי צריך לספור אח"כ בברכה. והנה הא ודאי דדינא של התה"ד דאם שכח לספור בלילה דסופר ביום בלא ברכה ואח"כ בברכה סוגיין דעלמא כוותי' שכן המנהג פשוט אלא שדינא דנ"ד תליא אי טעמא משום דעכ"פ מקרי תמימות כמ"ש התה"ד א"כ גם בנ"ד סופר אח"כ בברכה משום ס"ס או דטעמא משום ס"ס ומש"ה בנ"ד לא הוי ס"ס וכנ"ל ונראה להוכיח כטעמא דתה"ד דאי נאמר דטעמא משום ס"ס קשה איך מורין לו לספור ביום בלא ברכה דעי"ז ע"כ יורו לו לספור אח"כ בברכה הא קיי"ל דאין עושין ס"ס בידים כמ"ש מהרי"ט והפר"ח בדיני ס"ס וא"ל דטעמא דאין עושין ס"ס בידים הוא כמ"ש מהרי"ט והמנ"י בדיני ס"ס במחודשי' אות ה' משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה ושם גופי' אין איסור רק אם כוונתו לבטל אבל כאן בלא"ה הוא מוכרח לספור בלא ברכה דאף דקיי"ל דספירה בזה"ז דרבנן וא"כ כיון שיש ספק אי ספירה דיממא הוי ספירה לכאורה הוי ספק דרבנן אלא שי"ל שמחיוב לספור בלא ברכה אף שהוא דרבנן משום דהא קיי"ל בריש בינה דבדבר שיל"מ אף בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמבואר בש"ס דנדרים הוי דישל"מ משום דישנן בשאלה ואף בהגעלה כתב כמה פוסקי' כיון דהפסד מיעוט הוא הוי דשיל"מ כ"ש בדיבור בעלמא ספור בפה הוי דשיל"מ ומש"ה מחיוב לספור בלא ברכה וממילא יהיה אח"כ ס"ס לשאר הימים ז"א דהא כ' הר"ן שילהי מס' סוכה דהא דאמרו בש"ס דאתרוג בשמיני מותר ול"א דאיתקצאי בביה"ש משום דאלו מיתרמי ביה"ש ולא נטלו כל היום צריך ליטלו כמו שאמרו גבי סוכה היינו טעמא משום דלולב בזה"ז כל שבעה חוץ מיום ראשון דרבנן הוא וסד"ר לקולא עיין שם וש"מ דל"א בכה"ג שיהיה צריך ליטלו אף בסד"ר משום דהוי דבר שיש לו מתירין משום דהא אכתי ספיקא הוא אם יוצא בו עכשיו דשמא ביה"ש לילא הוא וליכא טעמא דעד שתאכלנו כו' כמו בשאר דשיל"מ דעכשיו ודאי היתר הוא משא"כ כאן דעכשיו ספיקא הוא וא"כ בספירת העומר דכוותי' הוא וע"כ הא דספר ביום בלא ברכה הוא רק משום מהיות טוב ולא דמחיוב לעשות כן וכ"מ מלשון הר"ן ספ"ב דמגילה א"כ אם נאמר דהא דמחיוב לספור בשאר ימים בברכה הוא מטעם ס"ס ודאי קשיא איך התירו לו לספור בלא ברכה ביום הא ע"כ משום זה יהיה מחיוב לספור בשאר ימים בברכה משום ס"ס והא אין עושין ס"ס בידים אע"כ דטעם תה"ד עיקר דמש"ה צריך לספור בברכה בשאר ימים משום דלכ"ע הוי תמימות ולאו מטעם ס"ס ולפ"ז בנ"ד שפיר צריך לספור בברכה משום ס"ס. אמנם אין זה ראיה מתרי טעמי חדא דאף אם הספירה ביום אינו מצד החיוב רק משום מהיות טוב אעפ"כ לא מקרי עושה ס"ס בידים כיון דאינו מתכוין לעשות ס"ס בידים רק לספור משום מהיות טוב כיון שהטעם שאסור לעשות ס"ס בידים הוא משום דהוי כמכוין לבטל איסור כל שאין כוונתו לכך שפיר דמי ועוד דכיון דאף לענין מבטל איסור לכתחלה דעת הרבה פוסקים דבאיסור דרבנן אף שאסור לערבו לכתחלה מ"מ אם כבר נפל להיתר אע"פ שאין רוב מרבה עליו לכתחלה בכדי לבטלו ברוב אבל דן מינה ואוקי באתרין לענין לעשות ס"ס בידים באיסור דרבנן דאף דגם באיסורין דרבנן אין לעשות ספק או ס"ס בידים ועיין בנו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ג ד"ה ולפ"ז ע"ש היינו במקום שאין ספק כלל אסור לעשות ספק או ס"ס בידים להתירו דזה הוי כמערב לכתחלה ברוב להתירו אבל אם כבר יש ספק והוי כאלו כבר נתערב במחצה היתר ואנו באים לעשות בידים עוד ספק בכדי להתיר ע"י ס"ם זה הוי כמוסיף זה ודאי מותר בדרבנן לד' המחבר ביו"ד סי' צ"ט אמנם אף לדברי רמ"א שאף בדרבנן אסור להוסיף מ"מ לענין זה דלא הוי רק כמבטל ולא מבטל ממש נראה דאף רמ"א מודה וא"כ כיון שהסכימו רוב הפוסקים דחשש ברכה לבטלה אינו רק דרבנן ואינו בכלל לא תשא ממש א"כ כיון שיש כבר ספק אם יברך בשאר ימים אף בדילוג ממש וכבר יש ספק א' לפנינו שפיר יש לו לספור ביום בכדי לברך בלילות שלאחריו ולעשות ספק שני בידים כיון שחשש ברכה לבטלה אינו רק חשש דרבנן וא"כ שוב י"ל דטעמא דסופר בשאר ימים בברכה הוא מטעם ס"ס ולא מטעמא דתה"ד ולפ"ז בנ"ד אין כאן ס"ס כמו שבררנו למעלה. אמנם אף בלא ראיה אין לדחות דברי התה"ד בטעמו מחמת קושיות הפר"ח דסברת התה"ד דאף אי נימא דספירת יממא לאו ספירה היא מ"מ כיון שספר עכ"פ מקרי תמימות עכ"פ לענין שיוכל לספור אח"כ בברכה וידוע כמה נפיש חילי' דהאי אילנא רבה בעל תה"ד ז"ל לסמוך עליו בלי פקפוק ולטעמו דספירת דיממא מקרי תמימות לכ"ע א"כ שפיר בדינא דנ"ד שספר ביה"ש שוב איכא ס"ס מעליא כמו בספק אם דילג יום א' ויש לספור בשאר ימים בברכה ועוד דכפי הנראה מלשון התה"ד הא דכתב בספק אם דילג יום א' דיספור בשאר ימים בברכה לאו מטעם ס"ס לחוד הוא אלא משום דמעיקר הדין דעת בה"ג דאם דילג יום א' מפסיד ספירות שאר הימים משום דבעינן תמימות דעת יחידאה היא וכל הקדמונים חלקו עליו והתוס' במנחות דס"ו סד"ה זכר דחו דעתו לגמרי שכ' ע"ד בה"ג ותימה גדולה הוא ולא יתכן ע"ש א"כ מצד שורת הדין לא היה לנו לחוש לדעת בה"ג כלל. ואף אם דילג ספירת יום א' לגמרי היה לנו להורות דיספור אח"כ בברכה רק כיון שנתפשט המנהג לחוש לד' בה"ג לספור אח"כ בלא ברכה אין לשנות המנהג ומש"ה אם יש ספק אם דילג כיון שאין בזה מנהג יש לנו לסמוך אכל הקדמונים דלא כבה"ג ולספור אח"כ בברכה ע"ש בתה"ד וא"כ גם בנ"ד בספר ביה"ש אף שאין כאן ס"ס מעליא כמ"ש למעלה אעפ"כ יש לספור אח"כ בברכה מטעם הנ"ל ועוד נלפע"ד דבעיקר דינו של התה"ד אם שכח לספור בלילה יספור ביום בלא ברכה ואח"כ בברכה יש לנו עוד טעם נוסף על טעמי התה"ד והפר"ח הנ"ל ע"פ מ"ש הד"מ ביו"ד סי' כ"ד לענין יתיר חוליא דלהרשב"א מותר משום דסובר דיתר כנטול היתר לבד ואף דלא קיי"ל בזה כפי' הרשב"א מ"מ להרמב"ם דחסר אינו כנטול גם חסר חוליא כשר ויתר בחסר ואף לב"י דמחמיר כרשב"א דחסר ונטול שוין מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר וא"כ לכ"ע שרי ע"ש והובאו דבריו בט"ז וש"ך שם סס"י נ"ד ובש"ך כ' ע"ד הד"מ הנ"ל וז"ל ור"ל נהי דלעיל סי' נ' ס"ב דקיי"ל דשלא במקום הפ"מ יש להחמיר דחסר כנטול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר עכ"ל הנה הסיב לשון הד"מ לכוונה אחרת ואין לשון הד"מ משמע כן אלא דנראה דהד"מ לטעמי' אזיל דפ' בהג"ה ש"ע ח"מ סי' כ"ה כד' מהרי"ק דהא דהולכין אחר רבים בכ"מ באיסורין אפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כ"א יש לו טעם בפ"ע הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים יאזלינן בתרייהו ע"ש ול"א כמ"ש הש"ך שם דשמא בזה עיקר כאותו פוסק דמחמיר ובאידך מלתא העיקר כפוסק השני דמחמיר ס"ל למהרי"ק ורמ"א דל"א הכי דמ"מ כיון דבין למר ובין למר שרי מקרי רבים ולא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר אף באיסורי דאורייתא מכ"ש היכא דכל הפוסקים מסכימים להתיר אף שמחולקים בטעם ההיתר לא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר כיון דנדון זה שאנו דנין עליו מותר לכ"ע וזה נראה בכוונת הד"מ ביו"ד סי' נ"ד לענין יתיר חוליא אבל הש"ך שחולק שם בח"מ וגם ביו"ד סי' רמ"ב על הרמ"א שבח"מ הנ"ל וס"ל דבאיסור דאורייתא ל"א הכי אלא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר ול"מ היכא דאין כאן רק רוב להקל אלא אפי' היכא דהכל מסכימים להקל אפ"ה אמרינן כן דנקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר כמ"ש הש"ך בח"מ ססקי"ט לענין דיני ממונות ע"ש היטב ודברי הש"ך בספרו ת"כ סי' ע"ב צע"ג וע"ש בתומים מש"ה הצריך הש"ך ביו"ד סס"י נ"ד להסיב ד' הד"מ לטעם אחר בכדי שיהיה א"ש גם לשיטת הש"ך ומ"מ בדרבנן שגם הש"ך הסכים שם ביו"ד וח"מ דמקרי רוב אף שאין מסכימי' מטעם א' וע"ש בש"ך סס"י רמ"ב ובס' ת"כ שם א"כ לענין חשש ברכה שא"צ שאינו רק חשש איסור דרבנן כמו שהסכימו כל הפוסקים א"כ מש"ה א"ש הך דינא דאם לא ספר בלילה וספר ביום בלא ברכה דיספור מאז והלאה בברכה כיון דדינא הכי בין לבה"ג בין להתו' דלבה"ג ספירה דיממא הוי ספירה ולתו' אף אם דילג ולא ספר יום א' שפיר הוי ספירה דאח"כ ספירה מעליא מש"ה יכול לברך שפיר אח"כ על סמך ספירת היום כיון דעכשיו בין לבה"ג בין להתוס' יכול לברך לא ניקוט חומרא דבה"ג וחומרא דתוס' להחמיר בדרבנן וזה טעם נכון נוסף על טעמי התה"ד והפר"ח וכיון שבאם ספר ספר ודאי ביום יוכל לברך אח"כ בלילה אליבא דכ"ע א"כ בנ"ד שספר בה"ש שפיר יברך ג"כ אח"כ מטעם ס"ס דשמא ביה"ש יממא הוא וספר ביום ולכ"ע יברך אח"כ ואת"ל לילא הוא שמא קיי"ל כהתוס' דאף אם דילג יום א' לגמרי ולא ספר יכול לברך אח"כ ולספר כנלע"ד ובס' ש"ת הביא בשם בית דוד שכ' אם נזכר בסוף היום בה"ש ומנה אז בלא ברכה ומנה שאר הימים בלא ברכה דליכא ס"ס גמור וגם בס' זל"א הביא כן בפשיטות בשם הרב"ד סי' רכ"ח ואולי כיון למ"ש למעלה. ולענ"ד כמ"ש להכריע בכמה טעמים טובים דיברך הגם שד' הפר"ח שאף אם ספר ביום לא יברך מ"מ כבר כתבתי שדבריו תמוהים ולכאורה לפי הטעם משום ס"ס יש לפקפק קצת לפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה' ברכת השחר להסתפק בס"ת לחומרא בברכה אי יברך וגם בס' זל"א ח"ב דכ"ב כ"ג האריך שדעת רה"פ דבס' ברכות ל"א בת"ר רק חיישינן למיעוטא ולא יברך מספק ע"ש וס"ס מטעם ריב"א הוא. אמנם דבריהם תמוהים והם נגד דברי הרמב"ם פ"א ממגילה שכ' דעיר שהוא ספק אם מוקפת חומה מימיות יב"נ דקוראין בשני הימים ומברכין על קריאתה בי"ד לבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם וכ"כ הר"ן פ"ק דמגילה דמברך בי"ד משום שהולכין אחר רוב העולם וכ"פ בש"ע א"ח סי' תרפ"ח וש"מ דאף לענין ס"ב אזלינן בת"ר וה"ה בתר ס"ס וכבר הרגיש הפרמ"ג בעצמו שדברי הלח"מ פ"ד מה"ב הם כנגדו דבס"ס להחמיר חייב לברך ומ"מ בנ"ד יש בלא"ה טעם לברך כי העיקר בלא"ה כתוס' ורה"פ דאף אם דילג יום א' לגמרי יש לברך בשאר ימים דלא כבה"ג כמ"ש למעלה ועוד דכיון שעכ"פ פ' התה"ד והש"ע דבס' אם דילג יברך א"כ גם בנ"ד יברך כמ"ש למעלה דשוין הן כנלע"ד אמנם זה צריך רו"מ לחקור אם היה בה"ש ממש בשיעור המבואר בש"ע א"ח סי' רס"א כי העולם בסביבות אלו מתפללי' מנחה בלילה ממש ושמים חושך לאור ולילה כיום יאיר להם ואומרים שעדיין יום הוא א"כ יחקור רו"מ ע"ז ואם היה ודאי בביה"ש כבר גליתי דעתי למעלה. וע"ד שאלתו השניה בא' שמכר חמצו לנכרי קוה"פ ואחה"פ נתוודע לו שלא חתם א"ע על השט"מ הנה אם לא מכר לו הקרקע רק השכיר לו לית דין צריך בשש שהחמץ מותר ששכירות קרקע נקנה בכסף לבד אבל אם מכר הקרקע בשטר הנה אם השטר לא היה כת"י המוכר בעצמו ודאי דנתבטל המכירה מהקרקע. אמנם לענין החמץ כבר הסכימו האחרוני' דבדיעבד יש לסמוך על קנין כסף לבד ורו"מ כ' די"ל דכאן לא הוי אף קנין כסף משים דלא נתן רק אדראף ונראה דאף המ"ב מודה עכ"ד מעל' ולא ראה רו"מ דברי המ"ב סי' צ"ג שעלה על דעתו מתחלה לומר כן וז"ל אפשר דהאי כסף לאו כלום הוא לקנין חדא דמאחר שלא נתן הנכרי לישראל אלא מקצת הדמי' לא קנה הנכרי היי"ש אלא כנגד המעות כדאמרינן פ' האומנין והטח"מ הביא דין זה בסי' ק"צ ע"ש במ"ב ואח"כ במסקנתו כ' המ"ב שם וז"ל גם אין לחוש ולומר דשאני הכא דלא נתן אלא מקצת הדמי' ולפיכך לא קנה אלא כנגד הדמים נראה דהא דאמרינן דלא קנה אלא כנגד הדמים היינו דוקא כשנתן מקצת הדמים בתורת ערבון ולא בתורת פרעון אבל כשנתן בתורת פרעון אפי' לא נתן אלא מקצת הדמים קנה הכל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי כדאי' בפ' האומנין ובטוח"מ בסי' הנזכר ונראה דבנ"ד ודאי לא שייך ערבון כו' דמתוך השאלה משמע שמותר הדמי' זקף עליו במלוה וכיון דזקף עליו במלוה נעשו כאלו קבל המוכר כל הדמי' וחזר והלוה לו מכיסו כדמוכח התם עכ"ל המ"ב ע"כ בשטרי מכירות שלנו שכותבין ומותר המעות זקפתי עליו במלוה אפי' בעייל ונפיק אזוזי קנה הכל בקנין כסף כמבואר בח"מ סי' ק"צ ע"ש ברמ"א ובסמ"ע סקי"ג. אמנם אף אי לא נכתב שהשאר זקוף במלוה כבר הארכתי בתשו' במק"א והוכחתי דכל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי ונתן לו מקצת כסף בסתם הוי קנין כסף גמור וא"כ לפי מה שהסכימו המ"ב והאחרוני' דבדיעבד יש לסמוך על קנין כסף לבד וכ"ש בנ"ד שהשאלה אחה"פ יש לסמוך על דבריה' ולא נשאר מקום להחמיר רק מחמת שהחמץ עומד ברשות ישראל והאחריות על ישראל ובס' מק"ח החמיר בזה מאד. אמנם בתשו' הארכתי בזה לתמוה על ד' המק"ח ובנדון זה ממש שנשאל רו"מ עליו הארכתי בכמה תשו' בפלפול רב ועצום לסלק כל החששות שיש בזה והעליתי דבהנאה ודאי יש להתיר לאחה"פ דאף שנאמר בהחלט כד' המק"ח דזה מקרי ברשות ישראל ואחריות על ישראל מ"מ כיון שד"ז פלוגתא בירושלמי אי אסור לאחה"פ יש לסמוך על הכרעת הראב"ן הובא בס' א"ר דאסור באכילה ומותר בהנאה וכן נוטה דעת הפ"י בפסחי' דף ל"א ובלא"ה כיון שיש בזה פלוגתא בירושלמי היה אפשר להכריע להקל אח"פ כדין כל פלוגתא בדרבנן אלא שאף בס' חמץ לאחה"פ יש פלוגתא בין האחרוני' אם מותר באכילה וגם מדברי הרמב"ם פ"ד מחמץ ה"ג מוכח דבחמצו של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל אסור באכילה אחה"פ ע"ש אבל בהנאה יש להתיר ואם יש עוד סניף להקל והוא הפ"מ יש להתיר אף באכילה בנ"ד כאשר בא מעשה לפני אחה"פ הסמוך שא' שכח א"ע לחתום על השט"מ אמנם היה השטר כת"י המוכר בעצמו שיש בזה פלוגתא בהראשונים אי הוי שטר מעליא הובא הפלוגתא בב"י ח"מ סי' ס"ט ובש"ך שם סק"ד וגם היה עוד סניפים להקל והיה הפסד רב אם לא היה מותר באכילה התרתיו אף באכילה ושתיה לאחה"פ. אמנם בנ"ד שנשאל רו"מ דעתי לדינא להתיר בהנאה אחה"פ ולא באכילה והנה יראה רו"מ שלדינא הסכמתי עמו בשני השאלות שכתב לי עכשיו שכיון להלכה יפה דן ויפה הורה והיה בזה שלום כנפשו ונפש הדו"ש. שלמה במוהר"י.