בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה קא
סקאלא יום ג' ט"ז אד"ש תרל"ב. לכבוד הרב המופלג החריף ובקי מ' אריה ליב נ"י. מכתבו קבלתי וע"ד שאלתו באשה והוא אשת איש שאמרה על שעיר עזים שנולד לה שהשה יהיה לה על פסח וקרבן פסח. ושאל חו"ד הנה בזה יפה כ' כ"ת שאם היה השה שלה ממש היה אסור בהנאה אף להמקילין בדיעבד בבשר זה לפסח בא"ח סי' תס"ט משום דשם עיקר לישנא משמע דמינטרא לפסח. וע' בתב"ש סי' ה' סקכ"ז. וחמיר יותר משוחט לשם קדשים דאסור אף בדיעבד דשם אינו אסור ג"כ רק משום מ"ע מטעם שכ' השמ"ח שם רס"י ה' כיון דבשעת שחיטה אמר כן. אבל בנ"ד אם היה שלה קרוב לומר שכיון שאמרה כן שלא בשעת שחיטה היה קדשים ממש ואסור בהנאה מה"ת אמנם בנ"ד שאין שאין שלה רק של בעלה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכבר ראה כ"ת ד' הפר"ח סי' תס"ט. וכ"ת כ' דלא הקיל הפר"ח רק שם שאין האיסור רק משום מ"ע ולא בנ"ד. ולא דק. ואני אומר להיפך דמד' הפר"ח אין ראיה דהפר"ח לטעמי' אזיל שפ' ביו"ד סי' ה' בשוחט לשם קדשים כד' הרמב"ם דבאין לו שותפות אינו אוסר. אבל השמ"ח שם החמיר כד' הטור ורמ"א שם דאוסרים בכל ענין. אמנם באמת הוא דבנ"ד כ"ע מודי דשרי דל"מ לטעם השמ"ח שכ' בד' המחמירין משום דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. א"כ בנ"ד ל"ל הכי אמנם אף לד' הב"י לדידהו משום דחשש מ"ע בכל ענין הוא נראה דדוקא שם דעיקר האיסור הוא מדבריהם משום מ"ע וחשש מ"ע אף בדשא"ש איתא אבל בנ"ד דהאיסור הוא מה"ת א"א אוסר דשא"ש. ואף חשש מ"ע ליכא דומיא דשוחט לע"ז. וכן הלכה פסוקה דא"א מקדיש דשא"ש ואף חשש מ"ע ליכא. וכ"ת חשש עוד דהאשה הוא נו"נ. וע"כ יכולה להקדיש של בעלה והראה מקום להש"כ בח"מ סס"י צ"ו עכ"ד. וליתא דאף לד' ראב"ן דס"ל דאשה נו"נ הוי כשליח הבעל הא אף אם עושה שליח בפירוש להקדיש ל"מ כמ"ש בתשו' מהרי"ט ס"א סי' קכ"ז. ואף שהג' מהר"ש בתשו' נו"ב מה"ת יו"ד סי' קמ"ו תמה שם על טעמו. אבל בגוף הדין צדקו ד' מהרי"ט וכ"פ בס' בית מאיר סי' ק"כ ס"ד ומה"ט גם לענין נדר צדקה ודאי דאף באשה שנו"נ תוך הבית נראה דאין הבעל מחיוב לשלם לכ"ע דהא גם נדר ליתא ע"י שליח כמבואר הרמב"ן בב"ב שהובא שם בנו"ב ובבית מאיר וכתבתי מזה בספרי ישי"ע ליבמות ריש דק"ו. והרא"ש בתשו' שהביא שם בש"כ ע"כ אין כוונתו שגם באשה הנו"נ שנדרה ליתן לצדקה יש מחלוקת דהא ליתא והמחלוקת הוא רק לענין שכירות מלמד או לשאר מו"מ שע"ז קאי תחלת ד' הרא"ש ולענין השאלה מנדרה לצדקה השיב הרא"ש בסוף דבריו בפשיטות שבאם הבעל מוחה אף דבר מועט אסור לקבל ממנה וזה הוא לכ"ע וע' בטור וב"י וש"ע יו"ד סי' רמ"ח ומכ"ש דאף להאומרים דהאשה הנו"נ הוי כשליח הבעל זה רק במה שהבעל נהנה מן הממון אבל לא בנדר צדקה דהא אף אפוטרופסים של יתומים אין פוסקים עליהם צדקה כמ"ש בש"ס ובש"ע סי' ר"צ סט"ו. ועוד דהא טעמא דהראב"ן הוא משום תקנת השוק ובהקדש ל"ש בו תקה"ש כמ"ש בתשו' מהרי"ט חיו"ד סי' נ"ד עש"ה. וכן מבואר בפי' בתוס' נדרים סוף דל"ה ובנזיר דכ"ד ע"א ובב"מ דק"ד ע"א דבנדרים ונדבות אף שנדרה תחתיו אין הבעל צריך לשלם ומדלא חילקו משמע דאף בנו"נ דינא הכי מטעם שכ' שם אלא שבתשו' מהר"מ מינץ סי' ז' כ' דאשה הנו"נ שנדרה הבעל צריך לשלם. כי מוטל על הבעל לבטל מעלי' עונש דבעון נדרים בנים מתים. וכי האי גברא לא בעי ברי' בתמי' עכ"ל והביאו הב"ש בסתם סס"י צ"א סקי"ג וטעמו תמוה גם דינו תמוה והיא נגד ד' תוס' הנ"ל וגם הרא"ש והר"ן שם בנדרים כ' כד' התוס'. ועוד דלטעמו אף בשאינה נו"נ נמי והיא ודאי נגד ד' התוס' והראשונים הנ"ל אמנם לד' מהר"מ מינץ והב"ש נלע"ד ברור דדוקא בנדר היא דכ"כ משום דעכ"פ הנדר חל עליה. אלא שאין לה לשלם א"כ יש עליה עון נדרים וס"ל למהרמ"מ שהבעל מחיוב לסלקו. אבל בהקדישה דבר של בעלה כ"ע מודי שאין ההקדש חל כלל דאין אדם מקדיש דשא"ש וא"כ ההקדש אינו חל ואין עליה עון כלל. ויותר מזה מבואר בתה"ד סי' ע' רע"ב דאף אם הקדישה נכסי מלוג שלה אין ההקדש חל וכ"פ הרמ"א באה"ע סי' צ' סס"ט ולחד טעמא בתה"ד אף בקדושת הגוף דינא הכי וע"ש בחמ"ח ובב"ש וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קנ"ט. ומכ"ש אם הקדישה דבר שהוא של הבעל דלית דין ולית דיין שאין ההקדש חל ע"כ אין מיחוש בעובדא שבנ"ד. ועוד יש סניף להקל בנ"ד דודאי האשה אומרת עכשיו דמה שאמרה מקודם שיהיה לה לק"פ כוונה לשחוק בעלמא ואף שכ' התב"ש רס"י ה' דל"מ מה דאמר עכשיו דלשחוק אמר. וכ' שם בסק"ג דאף דאסור להקדיש בזה"ז מ"מ לא הוי דברים שבלב דמוכחי דאיכא למימר מיעבר הוא דעבר והקדיש אדעתא דהיום או מחר יבנה המקדש מש"ה הוי דברים שבלב ע"ש. מ"מ בכ"ד כיון שמבואר מציור השאלה דבעת אמירתה עדיין לא היה לולד ח' ימים והוי מחוסר זמן ואסור להקדיש מחוסר זמן מה"ת כמ"ש המל"מ פ"ג מה' א"מ ה"ח בסופו ע"ש וא"כ אמרינן דודאי לא כוונה להקדש גמור רק לשחוק בעלמא כדרך עמי הארץ ודמיא להא שכ' מהרי"ק שורש ק"ע דאם שלח סבלונות בשבת דאין לחוש לקדושין משום שאסור לקדש בשבת ובודאי לא כיון לקידושין והביאו רמ"א בסי' מ"ה. ומבואר שם שכ"ה אף לד' ר"ת דבאין לו אשה מותר לקדש בשבת מ"מ כיון שאין לעשות כן רק מדוחק גדול ל"ח להכי. כ"ש בנ"ד שהוא איסור תורה אף שיש לחלק מ"מ סניף להקל הוי ומ"מ לחומר איסור קדשים תעשה כמ"ש בתשו' זה שנים רבות בשנת תקצ"ו בכיוצא בזה. וזה לשונו שם. ולחומר הנושא המצאתי לו תקנה כיון דקיי"ל יש שאלה בהקדש ואפי' בהקדש מזבח כמבואר בנדרים דע"ח ובב"ב דק"כ דאפי' אם כבר שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת יש שאלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"נ והכ"מ דחק במ"מ לזה דאף בהקדש מזבח מועיל שאלה ולפמ"ש הוא מוכח מכאן וע"ש במל"מ כו' ובענין היתר אף דבשאר נדרים קיי"ל דמתירין בחרטה דמעיקרא בלא פתח וע"ד המבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"ז מ"מ בנדרי הקדש ראיתי שנסתפק הג' בס' מח"א ה' צדקה סי' ה' וכן הביא הש"כ סי' רנ"ח בשם תשו' ר"ב דצריך פתח דוקא לקצת פוסקים וע' תשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סס"י קנ"ד מבואר דאף בנדרי צדקה מתירין בחרטה לבד מאד שכ' ברמ"א הנ"ל וכ"מ קצת בתוס' נזיר ד"ט מ"מ יש להחמיר לכתחלה וענין הפתח מבואר בהג"א פ"ק דע"א שיאמר אלו ידעת שבדבורך זה יהי' חשש איסור על כל העולם כלום היית אומר כן אם אמר לאו מתירין אותו שזה בודאי פתח טוב הוא בזה. ולרווחא דמילתא יפתחו לו פתח זה וחוץ מזה יתחרט מעיקרא שאמר כן ויאמר איני חפץ בזה ומתחרט אני מעיקרא שאמרתי כן ויעשה מזה עצמו פתח כמבואר ברמ"א הנ"ל ואז יתירו לו שלשה כדינא ע"כ לשוני שם וכן תעשה האשה בנ"ד. ובתשו' שכתבתי בזה בשנת תרי"ח כ' טעם למה כ' הפוסקים עצה זו בהא דא"ח סי' תס"ט וביו"ד סי' ה' ואין רצוני לכפול ועכ"פ בנ"ד ודאי דיש לסמוך עפ"י דרך הנ"ל יותר מזה לא יכולתי להאריך. ושלום כנפשו ונפש דו"ש. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל.